פסקי דין על דייזי ועובד כהן | פסקי דין על עיריית באר-שבע | פסקי דין על אנדרי אוזן מ"מ ראש עיריית באר-שבע |

528/01 ברע     01/08/2001




ברע 528/01 דייזי ועובד כהן נ' עיריית באר-שבע,אנדרי אוזן מ"מ ראש עיריית באר-שבע




1
בתי המשפט
ברע000528/01
בית משפט מחוזי באר שבע
01/08/01
תאריך:
כבוד השופט ניל הנדל
בפני
:
דייזי ועובד כהן

המבקשים:

י. גבריאלי

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. עיריית באר-שבע

2. אנדרי אוזן מ"מ ראש עיריית באר-שבע

המשיבים:

א. פלג וג. גוטמן

ע"י ב"כ עוה"ד
בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום בבאר-שבע
בבש"א 1053/01 שבת.א. 1003/01
שניתנה ע"י כב' השופט א. ואגו
החלטה
1. המבקשים, אם ובנה, עותרים להרשות להם לערער על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע לפיה נדחתה בקשתם למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים, עיריית באר-שבע
ומ"מ ראש העיר לעשות כל פעולה לסילוק ידו של מבקש 2 ממזנון המנוהל על ידו בבית הספר מקיף ו', או לעשות כל מעשה שיש בו להפריע או לשבש את הפעלת המזנון על ידו.

2. כלל מושרש הוא בפסיקה כי ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטתה של הערכאה הראשונה בנושא צו לשעה אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם ניתן לומר למשל "ששיקול הדעת היה מופרך במידה כזו המצדיקה התערבות" (ראה סיפרו של דר' וינוגרד, צוי מניעה חלק א' עמודים 241-243). הטעם בדבר הוא שהחלטה בדבר מתן צו לשעה הינו סעד מהיושר ובתור שכזה נתון במובן רחב ביותר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כלל זה מנחני להתמקד בהחלטת בית משפט קמא והנימוקים שעומדים ביסודה.

על פי הנקבע בהחלטת בית משפט קמא, תביעת המבקשים נסמכת על העילה שהם באים בנעלי אבי המשפחה המנוח שקיבל את הזכות לניהול המזנון בשנת 1977. המבקש פנה בשנת 1994 לבית המשפט על מנת שינתן לו צו הצהרתי לפיו הנו בעל זכויות קנייניות בניהול המזנון. ב

פסק דין
שניתן בה"פ 5739/94 (ב.ש.) קבע כב' הנשיא אליגון כי אין למבקש זכות מוכרת בדין.

עוד קבע בית משפט קמא בהחלטתו נשוא הבקשה כי מאחר והמבקש המשיך לנהל את המזנון הוא בר רשות. בתור שכזה רשאית העירייה להורות על סילוקו של המבקש לאלתר ולכל היותר תעמוד לו עילה כנגד המשיבה על הפסדיו הכספיים. המבקש לא הוכיח לכאורה את תביעתו, מתן הסעד הזמני אינו כה הכרחי כדי הצדקת התערבות בית המשפט בשלב מוקדם עוד לפני ברור התביעה. כמו כן, אין מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי כספי - אלא היפוכו של דבר.

המבקשים תוקפים מסקנה זו בטענות מספר: ראשית, על העירייה לפעול בדואליות נורמטיבית, שנית, פסק דינו של כב' השופט אליגון אינו מחייב היום לאור שינוי הנסיבות ממועד נתינתו ושלישית, העירייה פועלת באופן שרירותי.

3. לא מצאתי בסיס לקבוע כי שיקול דעתו של בית משפט קמא הופעל באופן בלתי סביר וודאי אין מקום לקבוע כי מתקיימת אי סבירות עד כדי הכרח שערכאת הערעור תתערב בנדון.

מעיון בבקשה לסעד הזמני שהוגשה לבית משפט קמא נלמד כי המבקשים השליכו את יהבם, בין היתר, על קיומה של זכות קניינית מכח זכויותיו של ראש המשפחה עליו השלום. עוד ניסו המבקשים להמעיט מפסיקתו של בית משפט השלום משנת 1994, הגם ולא הוגש ערעור על פסק הדין. כב' השופט אליגון ציין שם בהאי לישנא: "סיכומו של דבר הוא שאני מוצא כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את זכותו להחזיק במזנון הנזכר בתביעתו". חרף הקביעה האמורה, טענו המבקשים בבקשה הזמנית כי הם רכשו זכויות של רשיון בלתי הדיר, וזכויות אלו הינן תחליף של הזכויות שקיבל ראש המשפחה (ראה סעיף מח (א) בבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה בבית משפט השלום).

המבקשים טענו בבקשה המונחת לפני כי העירייה מחוייבת לפעול על פי נורמות של גוף ציבורי. ברם העותרים למתן צו מניעה הינם המבקשים. בראש ובראשונה עליהם להצביע על זכות לכאורה לביסוס תביעתם. גם אם העירייה פעלה ביתר מרץ לסלק את המבקשים מהמזנון האם ניתן לגזור מכך שקנוייה להם הזכות להחזיק בנכס לתקופה בלתי מוגבלת - שהרי עתירתם בתביעה העיקרית הינה למתן צו מניעה קבוע. המבקשים מתקשים להבהיר מה מקור זכותם, גם על פי דיני היושר, להחזיק בנכס. העירייה טוענת כי המבקשים לא שילמו כל תמורה עבור הניהול והאחרונים לא סתרו טענה זו. האם המשך ניהול המזנון על ידי המבקש לאחר מתן

פסק דין
נגדו, מונצחות זכויותיו לנהל את המזנון?

ואל תשיבני כי בהכרח היה מקום להעניק אורכה למבקשים לתקופה זו או אחרת. ראשית, המבקשים לא עתרו לכך. שנית, לא ניתן להתעלם מעובדות המקרה והמצב בשטח נכון למועד הגשת התביעה.

מטענות הצדדים עולה כי נטען שהתרחש ארוע בו היו מעורבים המבקש ואחד מתלמידי בית הספר בחשד שהנער גנב קרמבו ותגובת המבקש לא היתה הולמת. כתוצאה מכך נשלח מכתב מטעם העירייה למבקש לפיו הוחלט על סגירת המזנון מיידית. עוד נכתב במכתב "סגירתו של המזנון תהיינה באופן כזה שלא ניתן יהיה לפתוח אותו. לגבי עתיד המזנון בבית הספר באופן הפעלתו נקיים דיון לאחר מכן" (נספח ד' בבקשת המבקשים בבית משפט קמא). משמע כי המזנון נסגר. לטענת המבקש הוא נאלץ לשנות את המצב הקיים. במצב המתואר כובד הנטל עובר לשכמו להצדיק מדוע על בית משפט להתערב כאשר אין מחלוקת שהמבקש הסכים, ולו בשלב הראשון לסגירת המזנון, וזאת בנוסף לאי קיומה של זכות ברורה לנהל את המזנון. גם אם צודק המבקש, ואינני מביע עמדה בנדון, כי העירייה לא ישבה איתו כנדרש למצוא פתרון הולם, אין בזאת להקנות לו זכות לקבל צו האוסר על העירייה למנוע ממנו לנהל את המזנון שהנו רכוש ציבורי.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. אין זה מתפקידי במסגרת זו לקבוע ממצאים עובדתיים או משפטיים סופיים. תפקידי לבחון את החלטת בית משפט קמא. מתחם הבדיקה הינו האם התוצאה אליה הגיע בית המשפט הינה סבירה אם לאו בדרגה המצדיקה התערבות. לדעתי אין מקום להעתר לבקשת המבקשים למתן רשות ערעור. תקוותי כי הצדדים יגיעו להסדר. אולם, הפער, בין האפשרות של הסדר לבין צו המונע מהעירייה לפעול נגד המבקש ולמעשה ליתן לו יד חופשית, שריר וקיים.

4. הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ₪ להיום.

ניתנה היום י"ב באב, תשס"א (1 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים.
ניל הנדל
- שופט









ברע בית משפט מחוזי 528/01 דייזי ועובד כהן נ' עיריית באר-שבע,אנדרי אוזן מ"מ ראש עיריית באר-שבע (פורסם ב-ֽ 01/08/2001)