פסקי דין על כרמלה מנשה | פסקי דין על שלי יחימוביץ | פסקי דין על רשות השדור | פסקי דין על אורי פורת |

2187/98 עב     30/07/2003




עב 2187/98 כרמלה מנשה, שלי יחימוביץ נ' רשות השדור, אורי פורת




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 002187/98


בפני
:
כב' השופט
תיבון ארי
- אב"ד
נצי ציבור: א. מזרחי
נציג ציבור: א. סיון

30/07/03




בעניין:

1 . כרמלה מנשה


2 . שלי יחימוביץ


ע"י ב"כ
עו"ד י. ארנון

תובעות

נ
ג
ד



1 . רשות השדור


2 . מנכ"ל רשות השדור
, מר אורי פורת


ע"י ב"כ
עו"ד א. בן טובים

נתבעים


פסק דין

1.
התובעות שכיהנו במועד הגשת התביעה, האחת ככתבת הצבאית של קול ישראל והשניה כעורכת ומגישת התכנית "הכל דיבורים" בקול ישראל, הגישו תביעה זו בעקבות הוראת מנכ"ל רשות השידור אשר אסרה על התארחות עובדי רשות השידור בתכניות רשות השידור ובתכניות של מתחרים, ללא אישורו של מנכ"ל רשות השידור או של דוברת רשות השידור, וכן אסר על אירוח עיתונאים מחוץ לרשות השידור בתכניות רשות השידור.

2.
התובעות ציינו, כי בתחילה ניתנו האישורים להתראיין כבדבר של שיגרה, אך לאחר מכן חל שינוי בגישתו של נתבע 2, והוא נמנע מלאשר לתובעות להתראיין בכלי התקשורת השונים. דבר שגרם נזק למוניטין של התובעות כבני אדם חופשיים וכפעילות במאבקים על זכויות האדם להם הן שותפות.

3.
אי מתן אישורים כאלה, מהוה לדעת התובעות, פגיעה בחופש הביטוי שלהן, זכות המעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי פגיעה זו נעשתה משיקולים זרים
ובלתי סבירים, אשר על כן ביקשו התובעות כי ביה"ד יצווה על ביטול הוראת המנכ"ל הנ"ל

4.
הנתבעים בכתב הגנתם, הכחישו מכל וכל את הטענות והעובדות שנכללו בכתב התביעה, אך אישרו כי ביום 10.5.98 הוציא נתבע מס' 2 (המנכ"ל) חוזר לרענון הנחיה קודמת בענין הוראה אשר חזרה על הוראה דומה מ-15.5.89. כן טענו הנתבעים, כי לא חל כל שינוי במדיניותו של נתבע 2 לגבי מתן אישורים וכל בקשה נבדקה לגופה, וכי טענות התובעות הן כלליות וסתמיות וענינן של התובעות נובע מאינטרסים אישית של קידום עצמי, תוך הפרת חובת הנאמנות שלהן כלפי רשות השידור.

5.
עוד טענו הנתבעים - כי הצורך להגביל את התבטאויותיהם של אנשי תקשורת מחוץ למסגרת עבודתם, נובע מהצרכים של שמירה, על הדימוי האוביקטיבי של התקשורת בכלל ושל השידור הציבורי בפרט.

כן טענו, כי דרישה לקבלת אישור כאמור לגבי עובדי המדינה נמצאת בתקשי"ר (42.532) ויש נפקות לכך לגבי התובעות גם כן.

6.
כן טענו הנתבעים - כי מניעת ראיונם של אנשי תקשורת אינה פוגעת בחופש הביטוי ומניעתה מהווה פגיעה בסמכותו של נתבע 2 כעורך ראשי אשר תובעות כפופות לו.

כן טוענים הנתבעים - כי אסור לתובעות לפגוע באינטרסים של נתבעת 1 (רשות השידור) גם מחוץ לשעות העבודה שלהן.

לאור כל אלה, מבקשים הנתבעים כי התביעה תדחה.

7.
במקביל להגשת התביעה - הגישו התובעות לבי"ד זה, גם בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יורה על השעית הוראת מנכ"ל רשות השידור, כפי שנתפרסמה בחוזה מיום 3.5.98. הנתבעים הגישו בקשה נגדית למחיקת הבקשה לצו מניעה זמני.

8.
לאחר שבית הדין דן בבקשות, נדחתה בקשת הנתבעים למחוק את הבקשה לצו מניעה זמני, ונתקבלה הבקשה למתן צו מניעה זמני המשעה את תקפו של חוזה מנכ"ל רשות השידור מים 3.5.98, צו זמני
תקף עד היום.

9.
הנתבעים הגישו ערעור לביה"ד הארצי על צו המניעה הזמני, אך הערעור נדחה.

10.
ביום 24.12.98- בהסכמת הצדדים-נקבעו המוסכמות והפלוגתאות בתיק זה.


המוסכמות:
1. התובעות הן עובדות רשות השידור, ברדיו.

2. תובעת מס' 1 כרמלה מנשה
, היא הכתבת לעניני צבא.

3. תובעת מס' 2, היא בעלת תכנית אקטואליה.

4. ב-10.5.98-הוציא נתבע מס' 3 הוראה לעובדים לגבי ראיונות.

הפלוגתאות
:
1.
האם ההוראה במוסכמה 4 היא הוראה כדין והאם היא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית.
2.
אם ההוראה כדין, האם העובדים חייבים לציית לה.
3.
האם נשתנות מדיניות נתבע 2 במתן אישורים לראיונות בשלב כל שהוא לאחר מינויו.
4.
האם האישורים שהתובעות נדרשות להם במסגרת מוסכמה 4, היו אישורים כשיגרה והאם חל שינוי במתן האישורים הללו.
5.
האם המוניטין המקצועי או הציבורי של התובעות נפגע או עלול להפגע בעקבות האיסור להתראיין.
6.
לאור פלוגתא 5, האם אינטרס קידום המוניטין המקצועי והציבורי של
התובעות עדיף על אינטרס הרשת או שמא משרת אותו.


הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים ונחקרו עליהם בחקירה נגדית, וכן הוגשו מוצגים לתיק בית הדין.

11.
מטעם התובעות, העיד מי שהיה בעבר מנהל רשות השידור, מר קירשנבאום. העד נחקר לגבי חוזר מנכ"ל הרשות והשיב (עמ' 4 ש' 16 ואילך), כי מטרת החוזר לא היתה השגת אובייקטיביות, זו לדעתו צריכה להיות מושגת ע"י עבודה עיתונאית מקצועית ואמיתית, ואין לחוזר זה מקום ככל שבא להצר את חופש הביטוי של עובדי הרשות - דבר שהיה מקובל בעבר, בתקופה שקדמה לשבירת המונופול של רשות השידור, על התקשורת האלקטרונית, דבר שחלף מן העולם עם ריבוי הערוצים מ-93 ואילך. בתקופה זו, ציין
העד היה אינטרס של רשות השידור שהעובדים יתראינו בעתונות וישמרו על מקומה כמתחרה בין ערוצי התקשורת.
העד ציין - שבתקופת כהונתו כמנכ"ל, לא מצא לנכון להגביל את התראינותם של העובדים בערוצי תקשורת אחרים. העד ציין את האבחנה שהוא עושה בין העובדים במדיה המסחרית למדיה הציבורית שבראשונה ההגבלות הם מטעמי אינטרס הבעלים על בסיס כלכלי.

12.
כאשר עומת העד עם נוהל עבודה פרטית הקיים ברשות השידור, ציין כי בתקופתו טיפל בענין, מנהל כוח האדם של הרשות, בתוך כך אישר, כי נוהל זה אינו מבחין בין עבודה בשכר לבין עבודה שאינה בשכר, דהיינו הוא חל על כל עבודה שהיא מחוץ למסגרת העבודה ברשות השידור. מאידך, חזר העד והדגיש כי לדעתו חשוב לרשות שעובדיה יחשפו בפני
הציבור, גם באמצעות הופעה בתכניות טלויזיה של ערוצים אחרים וזאת כתוצאה מהאקלים התקשורתי הקיים בארץ כיום.


כמו כן, העידה ונחקרה תובעת מס' 2, הגב' שלי יחימוביץ
, אשר אישרה כי הכירה את נוהל "עבודה פרטית"
של רשות השידור, אך לדידה לא היה רלוונטי, מאחר ולא היה מקרה בו הוזמנה לראיין מחוץ לרשות השידור ולא נזקקה לכן לאישור ממנהל הרדיו או רשות השידור, אשר הם עצמם הטיפו לחשיפתם של אנשי רשות השידור כדבר שעשוי להיות לתועלת
רשות השידור, וכי באופן פרקטי נהגה להיוועץ עם מנהל הרדיו, והוא מצידו סמך על שיקול דעתה לגבי הענות לפניות אליה להתראיין, ומעולם לא מנע ממה להתראיין. התובעת ציינה כי קיים הבדל בין התראינותה בגופים מחוץ לרשות השידור שזה נשוא התביעה לבין עבודתה ברשות השידור שם היא מחוייבת
לאיזון והבאת מגוון דעות למאזינים, ואילו בהתראינותה האישית מחוץ לרשות השידור, היא מביעה את דעותיה האישיות ואין לה צורך לשקול את מגוון הדעות הקיים בנושא הראיון.

עם זאת, הדגישה, כי קיימת החובה לנקיטת עמדה זהירה בנושאים שבמחלוקות. כן הבהירה התובעת, כי קיים הבדל בין ערוץ 2 לרדיו בחוקי המשחק- החלים בכל אחד מהם. התובעת הבהירה כי פנתה לביה"ד משום שחשה צורך לשמור על חירות הביטוי שלה, לקידום עניינים עקרוניים ומוסריים וכן לשמור על המוניטין שלה (עמ' 18 ש' 8).

ב"כ הנתבעים חקר את העדה לגבי מספר ראיונות בהם הופיעה (החומר צורף לתיק ביה"ד) כך הסבירה את השתתפותה בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2 שם הופיעה כמרואיינת וכמראיינת אורחת (ללא שכר). העדה הסבירה את זימונה לתוכנית זו ואחרות לא מהיותה בעלת תכנית רדיו אלא היותה עיתונאית בכירה שהתמחותה בתחום הפוליטי כיוון שהיתה בעבר כתבת לענייני מפלגות.
בהמשך, הציגה העדה (עמ' 25 ש' 13) את החשיבות שהיא מייחסת למוניטין המקצועי שלה ולתחושת השליחות שיש לה בעבודתה בקידום נושאים מוסריים וציבוריים, וזכויות האזרח ואלה משרתים לדעתה את אינטרס רשות השידור.
בהמשך טענה העדה, כי נתבע מס' 2 נקט כנגדה צעדים נקמניים ומנע ממנה להתראיין ואף ניסה לבטל את תכניתה.
לאחר תובעת מס' 2 העידה הגב' כרמלה מנשה
(תובעת מס' 1), אשר העידה כי היא מכירה את נוהלי רשות השידור ובתוכם את החוזר העוסק בהתראיינות וכי היא מקבלת על עצמה, כעולה מהנהלים הללו, את הצורך ליידע את הממונים עליה על הופעתה כמרואיינת. כן ציינה כי בדר"כ הממונים ביקשו כי תתראיין והיו אף מקרים כאשר נמנעה והממונים דרשו ממנה שתתראיין (עמ' 32 ש' 19).
כן ציינה, כי כאשר הוזמנה להתראיין, היה זה מכח היותה כתבת לענייני צבא של רשות השידור.
בהמשך הח"נ, אישרה התובעת כי היא מכירה את "נוהל עבודה פרטית" הקיים ברשות השידור אך לדעתה התראינותה אינה נכללת במושג של עבודה פרטית. בתשובה לשאלה, אמרה העדה כי בהתראיינה היא עושה למוניטין שלה אותו היא מזהה עם המוניטין של רשות השידור וכך, לטענתה, ראו זאת גם הממונים עליה, עד למכתב תמיכה בשדרנית גאולה אבן. אז חלה תפנית
בהתיחסות מצד נתבע
2 תפנית אשר לדעת העדה התבטאה בסתימת פיות של התובעות. העדה הבהירה כי כאשר עבדה עבור ידיעות אחרונות בנוסף לעבודתה עבור רשות השידור עשתה זאת באישור הממונים בע"פ ורשות השידור יצאה נשכרת מכך מבחינה מקצועית.
העדה חזרה על כך כי בעקבות מכתב תמיכה אישי שלה ושל חברתה לגאולה אבן תקף אותן נתבע 2 במאמר שפורסם במעריב וכתוצאה מכך מנתה שני אירועים בהם קהל תקף אותה, באופן מילולי, בצורה עוינת.
מטעם הנתבעים העיד נתבע מס' 2 מר פורת שנחקר ארוכות בח"נ שחלקה הניכר הוקדש לענין מהימנותו של העד. תחילה, לענין נסיבות ההודעה לעתונות שניתנה בעקבות צו המניעה הזמני.
בהמשך, הביע העד את דעתו כי מה שאסור על עיתונאים לגבי התבטאויות בתקשורת מותר לו כממונה על המערכת וכעורך הראשי וכי לא רק שמותר לו אלא שהוא יתכן ואף חייב לעשות כך. עובדי הרשות רשאים להביע דעותיהם רק לאחר קבלת רשות מוקדמת בניגוד לו שאינו חייב בקבלת רשות כזו. דברים אלה, כוללים גם תגובה לביקורת ציבורית שהעד מתח על עיתונאים ברשות הציבור.
בהמשך, בתשובה לשאלה האם זה נוהל תקין שעיתונאי צריך לקבל היתר כדי להביע את דעותיו (עמ' 55 ש' 14) השיב העד כי הדבר נראה לו תקין בגלל קיומם של אינטרסים של רשות השידור שהעתונאי לא תמיד מודע להם. (וכך גם בעמ' 59 ' 21 ובעמ' 60 סיפא).
בהמשך עלה כי למרות שיעקב אחי-מאיר ניתנה רשות למאמר עיתונאי לא נבדק תוכן המאמר בגינו ניתנה הרשות. כן ציין העד (עמ' 56 ש' 28) כי אין ברשות השידור הקפדה על נוהלי השידור כפי שהם מנוסחים ב"מסמך נקדי" שהוא מסמך מחייב לגבי כל עובדי הרשות והוא קוד ההתנהגות הבלעדי הקיים ברשות השידור.
העד ציין כי הנוהל המחייב קבלת היתר (נוהל עבודה פרטית) קיים ברשות מזה 30 שנה והיה בתוקף כל העת (למעט בעת כהונתו של מר קרשנבאום שהתעלם ממנו).
לגבי בקשות התובעות לרשות להתראיין העיד העד כי מעולם לא הוגשה לו בקשה על ידן (עמ' 61 סיפא) ומי שביקש עבורן היו מפיקי תכניות בערוצים מתחרים שפנו ללשכת הדובר, בהמשך אמר כי לא אישר לתובעת מס' 2 כרמלה מנשה
להתראיין כי לא ידע את תוכן הראיון (עמ' 62 באמצע) וכי נתן למר רזי ברקאי רשות להתראיין אצל יאיר לפיד לאחר שאמר לו מה יהיה תוכן הראיון.
בהמשך, ציין כי אינו מוכן שעובדי רשות השידור יתראיינו לרשתות זרות - דבר זה הופך את הרשות לשרות התעסוקה של רשתות אחרות (עמ' 63 באמצע).
העד אישר כי נתן לתובעות רשות להתראיין בטרם "פרשת גאולה אבן" אך ציין כי לא יכול לדעת מי ביקש את הרשות האם התובעות או מפיקי התוכניות שכן האישור ניתן מלשכת הדובר והוא אינו יכול לדעת על כך. בהמשך, עלה כי העד האציל מסמכותו לאשר ראיונות לא רק לדובר אלא גם למנהלי הרדיו והטלויזיה, האצלה זו לא נכללה בנוהל ושימשה כהנחיה לדוברת רשות השידור וכעולה מתשובות העד, מעולם לא פורסמה ברבים אלא ניתנה כהנחיה לדוברת רשות השידור (עמ' 65 ש' 6) ולמעשה היתה זו החלטתה של הדוברת (שם ש' 14). אך בהמשך (עמ' 74 ש' 6) אמר העד כי לא האציל מסמכותו לדוברת לאשר התראיינות. וכל שהאציל הוא, אישור להתראיין בענינים בנאליים שאין בהם מחלוקת וכי לא אצל מסמכותו למדיה (רדיו וטלויזיה) אלא לדוברת שעליה להתייעץ עם מנהלי המדיה ומה שיאמרו מקובל על העד מראש. בהמשך עדותו של מר פורת נדונו הדברים שנכללו בפרוטוקולים של פורום החדשות מ-18.12.98 ומ-28.2.99 (נ/3 ונ/4) והוא היפנה לכך שדרש מהנוכחים לשמור על איזון בעת הדיווח החדשותי בהתאם ל"מסמך נקדי".
בהמשך נשאל העד לגבי התיחסותו ל"מסמך נקדי" והוא חזר על כך שלדעתו מסמך זה עסק בחובת האובייקטיביות החלה על עובדי הרשות חובה אשר לא יכולה להתקיים כאשר עובד הרשות מתראיין ברשת תקשורת אחרת שכן אז אין הוא יכול לשמור על חזותו האוביקטיבית בחשפו שם דעות שונות מאלה המוצגות בעבודתו הרגילה (עמ' 75 רישא) ברשות.
עוד ציין העד כי למעשה כל נושא שעולה הוא "פוליטי" ואז אסור לאותו אדם שעסק בכך ברשות השידור לדבר עליו בשום מקום אחר.
לעד הוצג ראיון עימו הופיע בעתון "זמן תל-אביב" והוא אישר תכנו בכללות (למעט ענין אחד). לגבי האמור בעמ' 14 בראיון על כרמלה מנשה
(תובעת 2)
השיב כי לא דיבר באופן אישי על אנשים (עובדים ברשות) אלא ענה על שאלה של המרואיין.
בהמשך, בח"ח, הדגיש העד (עמ' 83 סיפא) את האיסור החל על עיתונאים ברשות השידור למתוח בקורת על מקום עבודתם. וכאשר הופנה לתוכנית דוקומדיה - תכנית העוסקת בביקורת העיתונות ובתקשורת השיב כי כעורך ראשי לא מצא לנכון כי תכנית זו תבקר רק את הנעשה אצל אחרים ולא את הנעשה ברשות השידור ולכן התיר לעורך התכנית מר גולן שהוא בעיניו סמכות מקצועית למתוח בקורת גם על רשות השידור - זו לדעת העד אינה בגדר מתיחת ביקורת על מקום העבודה.
כאשר נשאל בח"ח לגבי "מסמך נקדי" הבהיר העד כי ללא מסמך זה לא יכולה להיות
משמעת עבודה ומוסר עבודה ברשות השידור מסמך זה מהווה כללים אחידים המאחדים את פעולתן האחידה של כל זרועות רשות השידור - נותן כללים אחידים לכולם וזאת ע"י מתן שני אלמנטים. אלמנט מקצועי ואלמנט משמעתי עליהם חייבת ההנהלה להקפיד.
לאחר סיום החקירה החוזרת של העד נשאל העד ע"י ביה"ד והשיב כי חוק שירות המדינה (משמעת) אינו חל בדיוק על עובדי רשות השידור שלהם הוקם
בי"ד משמעתי מיוחד. אך אין הבדל גדול בין החבות המוטלת על עובדי המדינה לבין אלה המוטלת על עובדי רשות השידור.
כן הסביר העד לביה"ד כי כל תכנית אקטואליה היא למעשה תכנית פוליטית.
לאחר עדותו של נתבע מס' 2. העיד ב"כ התובעות עדי הזמה לעדותו של נתבע מס' 2 ראשון העיד מר יאיר לפיד שמסר כי המרואינים בתכניתו אינם מקבלים מראש את השאלות שישאלו וכך היה גם לגבי רזי ברקאי שהתראיין בתכניתו ולא הובטח למר ברקאי שלא ישאל בנושא זה או אחר.
בחקירתו הנגדית, סיפר העד שהתראיין בעיתון המתחרה ללא בקשות רשות ממעסיקיו והם אף שמחו על כך, שכן, ככל שנחשף יותר בתקשורת מוסיף הדבר ערך לעבודה המקצועית בכלי התקשורת בו הוא מועסק (עמ' 93 ש' 6) . יחד עם זה ציין העד כי קיימים כללי משמעת ומהימנות להם מחויב העובד כלפי מעסיקו. העד לא חלק על כך שעליו לתדע את המעסיק לגבי התראיינות
אצל מתחרה.
עדת הזמה שניה, מטעם התובעות, היתה גב' אשד מי שהיתה דוברת משרד המשפטים. העדה הבהירה כי ההודעה לעתונות שנמסרה היתה בידיעתו המלאה של מר פורת בהפחתת משפט או שניים (עמ' 95 ש' 14). בהמשך נחקרה העדה על התנהלות המו"מ להוצאת ההודעה לעתונות בין משרד המשפטים ורשות השידור.
עד הזמה מס' 3, היה מר יעקב אחי-מאיר מרשות השידור שנחקר על מאמר שפרסם במעריב ואישר כי לא ביקש רשות מוקדמת ממנהל הרשות וזאת מאחר והמאמר לא עסק בעניני רשות השידור והוא כתב את המאמר כאזרח וכעתונאי מקצועי.
בהמשך, נחקר העד על הראיון שהיה לו אצל מר יאיר לפיד וסיפר כי מפיקת התוכנית פנתה לדוברת רשות השידור לקבלת אישור אך הוא לא ידע מראש מה ישאל במסגרת הראיון.
בח"נ אישר העד כי הוא מודע ל"נוהל עבודה פרטית" הקיים ברשות השידור ובעבר קיבל רשות להתראיין במסגרתו וזה היה כאשר הראיון התייחס לעניני רשות השידור. מאידך, לגבי המאמר במעריב שעסק בערוץ 7 ולא בעניני רשות השידור לא מצא צורך לפנות למנהל הרשות שכן כתב אותו כאזרח ולא כעובד רשות השידור. העד חזר על כך שלא ידע על מה ישאל אצל יעיר לפיד וציין כי הניח שמדובר בשאלות אישיות ומקצועיות. לשאלת נציגי הציבור השיב העד כי פנה לקבלת אישור משום שידע שישאל לגבי רשות השידור ואילו היה מוזמן להתראיין לגבי אבא שלו , לא היה פונה כלל לקבל אישור.
לאחר סיום העדויות, הגישו הצדדים סיכומי טיעוניהם. בהמשך, לאחר שתובעת מס' 1 פרשה מרשות השידור וכן נתבע מס' 2 חדל לשמש כמנכ"ל ופרש גם הוא מרשות השידור התרשם ביה"ד כי השתנו הנסיבות וביה"ד הציע לצדדים לסיים את ההליך בהודעה או בנוהל מוסכם. ב"כ הצדדים נועצו עם שולחיהם וחזרו עם הודעה כי הם מעוניינים בהכרעה שיפוטית.

דיון
:
הבאנו כאן, באריכות יחסית, את העדויות ששמע ביה"ד. עדויות בהן הצדדים ניסו להפנות את ביה"ד לנוהלי רשות השידור (נוהל עבודה פרטית) כנקודת מוצא להוראת המנכ"ל, נשוא הדיון, ולנוהגים ששררו בענין בפועל (הוראה שהושעתה ע"י צו המניעה הזמני).
עם כל הכבוד לב"כ הצדדים ולמסכת העובדתית הנרחבת שהוצגה לביה"ד, במסמכים, קלטות ועדויות, סבור ביה"ד כי כדי לענות על השאלה העיקרית שבמחלוקת והמנוסחת בפלוגתה מס' 1 - האם ההוראה שבמוסכמה 4 (חוזר המנכ"ל מ-10.5.98) היא הוראה כדין והאם היא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית. על בית הדין לא לבדוק את התנהלות הדברים ומערכות היחסים ברשות השידור אלא את הבסיס החוקי והחוקתי להוראה זו.
חוק רשות השידור התשכ"ה-1965 (להלן חוק רשות השידור) עוסק בפרק הרביעי שלו במנכ"ל הרשות ובעובדים.
ס' 23 עוסק במינויו של מנכ"ל לרשות ע"י הממשלה ובהפסקת מינויו.
ס' 23ג' מגדיר את כפיפותו של המנכ"ל לועד המנהל של רשות השידור ומפקידו על ביצוע החלטותיו והנחיותיו של הועד המנהל.
ס' 24(א) קובע כי קבלת עובדי הרשות ומינויהם תהיה כשל עובדי מדינה בתיאומים שיקבעו בתקנות שעפ"י ס' 52 (בו הוסמך השר הממונה להתקין תקנות, בהמלצת הועד המנהל, לביצוע החוק). וס"ק 24(ב) קובע כי "התפקוד של עובדי הרשות, התקן, השכר, הגמלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם - בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד: ובשים לב לכך הם "יקבעו לפי הצעת הועד המנהל על ידי השר, לאחר שייוועץ עם שר האוצר". ס"ק ג' של סעיף זה, משאיר אפשרות נפרדת של העסקת אמנים ומוסיקאים וכיו"ב בחוזים זמניים, בתנאים שיקבעו ע"י השר.
ס' 25 לחוק עוסק בהעברתם של עובדי המדינה שהועסקו ברשות קודם לחוק לרשות השידור ובהסדרת תנאי שירותם לרבות הותק שצברו.
ס' 33 הסמיך את הועד המנהל של רשות השידור לקבוע כללים לניהולה של רשות השידור ולפיקוח על השידורים ולביצועם היעיל של תפקידיו לפי חוק רשות השידור - על הועד המנהל לפרסם כללים אלה ברשומות.
ב-1.8.95 נכנסו לתקפן תקנות שהתקין השר הממונה מכח סמכותו לפי ס' 52 לחוק ו-24 לחוק (תקנות רשות השידור (תיאומים בענין קבלת עובדים ומינויהם) התשכ"ה-1965). תקנות אלה מחילות את הוראות חוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1959 על קבלת עובדים ברשות השידור. סמכויות ועדת השירות ושל הממשלה הוקנו לוועד המנהל של רשות השידור וסמכותו של נציב השירות הוקנתה למנהל הרשות לגבי עובדי הרשות (למעט הסמכות לפי ס' 37 לחוק המינויים אשר הוקנתה ליו"ר הרשות).
כן קבעו התקנות (תק' 1(9)) כי יש לקרוא לגבי רשות השידור את חוק שירות המדינה מינויים כאשר במקום המילים "שירות המדינה" באות המילים "רשות השידור".
ב-19.8.72, התקין השר הממונה דאז, תקנה שהסמיכה את מנכ"ל הרשות להעניק לעובדי הרשות דרגות אישיות (מעל לדרגות התקן), בתנאים מסויימים.
במהלך הדיון בתיק זה, חזרו הנתבעים והדגישו כי החוזר נשוא הדיון אינו אלא מהדורה מחודשת של חוזר דומה אשר הוצא ב-1989 ע"י המנכ"ל דאז ובסיסו הוא נוהל עבודה פרטית של רשות השידור. נוהל המגדיר כל עבודה בין בשכר ובין שלא בשכר מחוץ לרשות כעבודה פרטית המחייבת אישור מוקדם.
פסקה 42.4 של התקשי"ר עוסקת ב"עבודה פרטית, עבודה נוספת ופרקטיקה פרטית" (זו הכותרת).
סעיף 42.402 בפרק זה מגדיר עבודה פרטית:


"בפרק משנה זה:
עבודה פרטית - כל עבודה המכניסה שכר או עיסוק בעסק שמטרתו
היא קבלת הכנסה או רווחים, וזאת מחוץ למסגרת עבודתו של
עובד בשירות, לרבות כל עבודה או עיסוק כאמור, בין אם הם נעשים
דרך קבע, בין אם הם נעשים באופן זמני ובין אם נעשים באופן חד-פעמי;
למעט רכישת מניות בחברה או חלק בשותפות, בתנאי שהעובד אינו
פעיל באיזה צורה שהיא בניהול החברה או השותפות.
עבודה פרטית הנעשית באופן אקראי או חד-פעמי - עבודה שאינה
עולה על חודש אחד בשנה, בין ברציפות ובין לסירוגין במשך שנה".

כך, שעבודה פרטית אינה כוללת עיסוק מחוץ למסגרת העבודה שאינו מכניס שכר. ומכאן שההוראה בנוהל "עבודה פרטית" של רשות השידור לגבי עיסוקים של עובדי הרשות שאינם נושאי שכר היא הוראה חורגת מסמכות ואם מכח נוהל זה ניתנה ההוראה בחוזר המנכ"ל דנן הרי שהיא ללא סמכות.
יתרה על כך, באה פסקה 42.404 וקובעת במפורש כי אין צורך בקבלת היתר לעבודה פרטית שאינה מכניסה שכר ואין בה התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו של העובד בשירות


(או במקרה שלנו ברשות השידור).
במקרה שמתעורר חשש לניגוד אינטרסים (סעיף 42.403) על העובד לפנות לנציבות שרות המדינה מכריעה אם קיים ניגוד כזה או לא ואז אסור לעובד לעסוק באותו עיסוק בין בשכר ובין שלא בשכר.
חוק שירות המדינה (משמעת) תשי"ג-1963 גם הוא הוחל על רשות השידור בשינויים והתאמות שכללו הקמת בי"ד מיוחד ומערכת תביעה נפרדת (ס' 40ג' לחוק).
אלה מקורות הסמכות החוקית ממנה יכלה להשאב הסמכות להוצאת חוזר המנכ"ל מיום 10.5.98. האם כך היה?
מקור סמכותו העיקרי של המנכ"ל הוא בביצוע החלטות הועד המנהל וזה הוסמך ע"י המחוקק לקבוע כללים לניהולה של הרשות - כללים אלה דינם להתפרסם ברשומות. מבדיקה שערך ביה"ד לא נמצא פרסום של כללים כאמור ברשומות בכל הנוגע לניהולה של הרשות ובתוכם גם ענין מתן ראיונות מכאן שככל שמי שהוא יבוא לסמוך את פרסומה של הוראת המנכ"ל על כללים שקבע הועד המנהל של הרשות אין לו על מה להסתמך ולפחות מטעם זה אין לחוזר תוקף חוקי.
מאידך, אם תבוא הטענה כי מנכ"ל הרשות נושא את סמכותו של נציב שירות המדינה לקבוע כללים להתנהגות עובדי המדינה הרי שיש לבחון טענה זו במסגרת הוראת ס' 24 לחוק רשות השידור כפי שיושמו בתקנות מ-1.9.95, תקנות אשר הסמיכו את מנכ"ל רשות השידור לשאת בתפקידים שהוטלו על נציב שירות המדינה לפי חוק שירות המדינה מינויים.
כעולה מהוראת סעיף 24א' לחוק תנאי עבודתם של עובדי רשות השידור הם כשל עובדי המדינה למקצועותיהם ושינויים הנובעים מאופיה המיוחד של העבודה כפי שייקבעו ע"י השר לפי הדעת הועד המנהל - השר הממונה לא פרסם שינויים כאמור ומכאן שתנאי השירות של עובדי הרשות עפ"י החוק זהים הם לאלה שלעובדי המדינה.
תנאי השרות של עובדי המדינה מוגדרים בתקשי"ר (תקנון שירות המדינה) וכעולה מהאמור לעיל חלות הוראותיו על עובדי רשות השידור ממש כמו על עובדי המדינה.ותנאי שירות אלה כוללים בפרקים 42-43 של התקשי"ר את האיסורים החלים גם על עובדי המדינה וגם על עובדי הרשות (וכבר עמדנו על כך בעמ' 4 ש' 17 ואילך בהחלטה בצו הזמני).
העולה מכאן כי אם קיים חשש לניגוד אינטרסים בעת שעובד רשות השידור מתראיין בגוף אחר עליו (ההדגשה שלי א.ת.) לפנות כדי שהענין יבדק מראש ע"י הממונים ולא אין חלה עליו החובה לקבל היתר כזה להתראיינות. כך שחוזר המנכ"ל שחייב קבל היתר מוקדם גם במקרה כזה חרג מסמכותו החוקית זאת מחד, ומאידך פגע בחופש הביטוי של עובדי רשות השידור (והתובעות נכללו בהם) וכדאי וטוב שנזכיר לעצמנו כי פגיעה בחופש הביטוי היא פגיעה בכבודו של האדם ופגיעה כזו היא לגיטימית רק אם היא נעשית בדרך מוגדרת וגם אז לתכלית ראויה ובמידה הראויה ולא בדרך של האיסור הגורף שנקט חוזר המנכ"ל (ואין זה רלוונטי אם הוא אך חזר על חוזרים קודמים מה שהיה לא חוקי נשאר לא חוקי גם אם חוזרים עליו).
מאידך, שמורה לו למנכ"ל הזכות (ואף החובה) במקרה של אי קיום הוראות התקשי"ר בענינים אלה לנקוט באמצעי משמעת כנגד העובר על ההוראות (ס' 42.405) עבירה על ההוראות מוגדרת כעבירת משמעת לפי חוק שירות המדינה משמעת.
אשר לחששות של הנתבעים מפני מסירת ידיעות ללא סמכות גם נושא זה מוסדר בתקשי"ר (פסקה 42.52) וכך גם האיסור למחות ביקורת (ס' 42.536 ו-42.537) מוסדר בתקשי"ר והעבירה עליו היא עבירת משמעת.

סוף דבר
:
כאמור, לא מצאנו משום זוית בסיס חוקי לחוזר המנכ"ל מ-10.5.98 (וגם לחוזרים שקדמו לו) מכאן, שהוא אינו מהווה הוראה כדין ואז לא קיימת חובת הציות ומכאן התשובה גם לגבי האישורים וההיתרים שנדרשו התובעות לקבל ואין זה רלוונטי לדעתנו לענין המוניטין של התובעות שכן בקיום מערכת חוקית חוקתית לתעסוקתו של עובד היא המחייבת והיא הקובעת וכל עוד העובד נמצא במסגרתה, חייב הוא לציית לה ואין המוניטין האישי שלו עודף, על חובתו זו.
לסיכום - התמונה שעולה לפנינו מתוך ההליך היא שבהעדר יישומן של הוראות החוק הרלוונטיות הן חוק רשות השידור והן חוק שירות המדינה (גם מינויים וגם משמעת) נוצר מצב לא חוקי ולא סביר אשר פותח פתחים לא רצויים ציבורית וחוקית הן מבחינת הנהלת רשות השידור והן מבחינת ציבור העובדים ובעקיפין נפגע גם הציבור כולו.

כאמור, התביעה התקבלה ואנו קובעים כי חוזר המנכ"ל אינו חוקי ואינו תקף.

הנתבעים ישלמו לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


ניתן היום..................... בהעדר הצדדים.




מר א. מזרחי
נציג ציבור


א. תיבון
שופט, אב"ד


מר א. סיוון,
נציג ציבור








עב בית דין אזורי לעבודה 2187/98 כרמלה מנשה, שלי יחימוביץ נ' רשות השדור, אורי פורת (פורסם ב-ֽ 30/07/2003)