פסקי דין על איתן לוי חמדי | פסקי דין על דן וינברג

11147/07 א     28/10/2009




א 11147/07 איתן לוי חמדי נ' דן וינברג




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום בירושלים

ת.א. 11147/07
לפני כבוד השופט אריה רומנוב
28/10/2009



בעניין
:
איתן לוי חמדי




התובע




נ
ג
ד




דן וינברג




הנתבע


ב"כ התובע: עו"ד צ. גולנזר ועו"ד א. זילברמן
ב"כ הנתבע: עו"ד צ. הדרי


פסק דין

1.
עניין לנו בסכסוך שפרץ בין שניים העוסקים בעסקי נדל"ן. התביעה שבפני
י הינה תביעה בגין שטר חוב על-סך 8,500 ₪, אותו מסר הנתבע לתובע, ואשר מועד פירעונו הוא יום 25.8.01. התביעה נפתחה כבקשה לביצוע שטר, ובעקבות קבלת התנגדותו של הנתבע, היא נדונה כתביעה בסדר דין מהיר. בין הצדדים יש מחלוקת לגבי פרשנות ההסכם שנכרת ביניהם, ולגבי השאלה, האם הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, חלות על מערכת היחסים שהתקיימה ביניהם.

המסגרת העובדתית
:

2.
במסגרת ההליך שבפני
י העידו ארבעה עדים: התובע והנתבע, וכן עו"ד צבי א. שמיר ומר מנצור גולצ'ה, אשר הוזמנו לעדות על ידי הנתבע. נראה, כי ניתן לקבוע את השתלשלות האירועים בפרשה זו בעיקר על-פי עדותם של עו"ד שמיר ומר גולצ'ה, אשר העידו, אמנם, מטעם הנתבע, אך נראה כי ניתן לראות בהם עדים אובייקטיבים אשר עדותם נאמנה על שני הצדדים. אתאר, אפוא, את השתלשלות האירועים בפרשה זו;

3.
מר גולצ'ה היה הבעלים של מגרש ריק אשר נמצא ברח' סנהדרין 12 בירושלים. הוא היה מעוניין למכור את הקרקע. דא עקא, שמדובר היה בקרקע "בעייתית", וזאת בשל התנגדות שכנים לביצוע עבודות פיתוח ובנייה בקרקע זו, ובעיקר בשל התנגדותו הנמרצת והתקיפה, לפי הנטען, של אחד השכנים, מר אליעז ז"ל, אשר נפטר בינתיים לבית עולמו.

4.
התובע הינו אדם העוסק, בין היתר, בעסקי נדל"ן ויזמות בניה. בשלב כלשהו נודע לו על כוונתו של מר גולצ'ה למכור את המגרש. הוא הביא עובדה זו לידיעת הנתבע, שאף הוא עוסק בייזום פרוייקטים בתחום הנדל"ן. בעקבות כך, התנהל משא ומתן בין מר גולצ'ה לבין הנתבע, בסופו הסכימו השניים כי מר גולצ'ה ימכור את הקרקע לנתבע. אין מדובר בהסכם מכר "רגיל" במסגרתו רוכש הקונה את הקרקע תמורת תשלום כספי, אלא בעסקה שהינה, בעיקרה, עסקת "קומבינציה". ביום 7.6.01 נערך במשרדו של עו"ד שמיר הסכם מכר, אשר בהתאם לו רכש הנתבע את הזכויות בקרקע ממר גולצ'ה, תמורת דירה אשר סוכם כי מר גולצ'ה יקבל, וכן תשלום נוסף בסך 20,000 דולר. לדברי הנתבע, הוא התכוון לבנות על הקרקע בית דירות, ולמכור את שאר הדירות לקונים שונים.

5.
יצויין, כי התובע טוען שבתחילה הוא התכוון לפתח את הקרקע בעצמו ולבנות עליה בית. לדבריו, רק לאחר שהסתבר לו כי לא יוכל לעשות זאת לבדו, הוא פנה לנתבע ועורר את התעניינותו בקרקע. מנגד טוען הנתבע, כי מעולם לא הייתה לתובע כוונה לפתח את הקרקע בעצמו, וכל עניינו בה היה לבצע ביחס אליה פעולת תיווך. אין לי צורך להכריע במחלוקת זו, שכן אין היא מעלה ואין היא מורידה. מה שחשוב לענייננו הוא, שבעקבות המידע שהתובע העביר לנתבע, גילה הנתבע עניין ברכישת הקרקע, ובסופו של דבר הוא רכש אותה. באותה מידה אין לי צורך להכריע בטענת התובע, שלנתבע לא היה כל עניין בפיתוח הקרקע, וכל עניינו היה להעביר את זכויותיו בה לאחרים, תמורת רווח נאה.

6.
נשוב לתיאור השתלשלות האירועים: ביום בו נחתם הסכם המכר בין מר גולצ'ה לבין הנתבע, נחתם במשרדו של עו"ד שמיר הסכם נוסף. היה זה הסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבע. הסכם זה נערך בכתב ידו של עו"ד שמיר, והוא אינו נושא כותרת. בהסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבע נקבע, כי הואיל והתובע סייע בידי הנתבע להשלים את עסקת המכר של המגרש הנדון, מוסכם על הצדדים כי הנתבע ישלם לתובע סכום כולל של 25,000 דולר, אשר ישולם באופן הבא:

א.
סכום של 5,000 דולר ישלם הנתבע לתובע תוך 7 ימים מיום החתימה על ההסכם, היינו עד ליום 14.6.01.

ב.
סכום נוסף של 20,000 דולר ישלם הנתבע לתובע תוך 7 ימים ממועד תחילת ביצוע עבודות הבנייה בשטח, או במועד בו יוצג אישור בכתב מטעמו של מר אליעז ז"ל, כי אין לו תביעות נוספות ביחס לקרקע (ר' ההפנייה לסעיף 6 בהסכם המכר שבין מר גולצ'ה לנתבע).

7.
אין חולק על כך, שבמעמד החתימה על ההסכם שנכרת בין הצדדים לתיק זה, שילם הנתבע לתובע סכום של 3,000 דולר, וזאת מכוח החובה המוטלת עליו לשלם תשלום מיידי של 5,000 דולר. ככל שמדובר ביתרה בסך 2,000 דולר, מסר הנתבע לתובע שטר חוב על סך 8,500 ₪, אשר היווה סך של 2,000 דולר נכון לאותו מועד. המועד שנרשם על גבי השטר הוא יום 25.8.01, היינו כחודשיים וחצי לאחר שנכרת ההסכם בין התובע לבין הנתבע.

8.
בהתאם להסכם הקומבינציה שנכרת בין מר גולצ'ה לבין הנתבע, היה הנתבע אמור להתחיל בביצוע עבודות הפיתוח והבניה במגרש. דא עקא, שהנתבע לא עשה זאת. לדבריו, הדבר נבע מאיומים קשים שהופנו כלפיו על-ידי מר אליעז ז"ל. אמת, הנתבע מאשר שכבר במועד החתימה על הסכם המכר היה ברור לו שמר אליעז ז"ל מתנגד בצורה נמרצת לביצוע עבודות פיתוח ובניה במגרש. עם זאת לדברי הנתבע, באותה עת הוא לא צפה שההתנגדות תגיע לכדי איומים של ממש, ומשהדברים הגיעו לכדי כך, הוא פחד מאוד ולא היה מוכן להסתכן. יצוין, שגם עו"ד שמיר ציין בעדותו, כי הוא עצמו חש עצמו מאויים.

9.
וכך חלפו להם חודשים ארוכים, ודבר לא נעשה במגרש. מהראיות שהובאו בפני
י עולה, כי היה ברור לנוגעים בדבר שאין בידו של הנתבע לבנות על המגרש בית דירות ולמסור למר גולצ'ה דירה. בנסיבות אלה, היה ברור למר גולצ'ה ולנתבע, שההסכם פקע. מעדותו של עו"ד שמיר עולה, שככל הנראה לא היה מעמד פורמלי או מסמך פורמלי שעיגן הבנה זו, ואולם הצדדים התנהגו כאילו ההסכם שנכרת ביניהם בוטל.

10.
הואיל ועסקת המכר לנתבע לא יצאה אל הפועל, וכיוון שמר גולצ'ה היה עדיין מעוניין למכור את המגרש, חיפש מר גולצ'ה קונים אחרים. מעדותו של מר גולצ'ה ומראיות נוספות שהובאו בתיק עולה, כי מר גולצ'ה פעל לפחות מול שלושה גורמים:

11.
הגורם האחד הוא מר אליעז ז"ל. מסתבר, כי בשלב כלשהו גילה מר אליעז ז"ל עניין ברכישת הקרקע, ובינו לבין מר גולצ'ה התנהל משא ומתן של ממש, אשר התובע היה שותף לו. ממסמך אשר התגלה לראשונה רק במהלך שמיעת הראיות עולה, כי ביום 30.7.03, היינו למעלה משנתיים לאחר שנכרת ההסכם בין מר גולצ'ה לבין הנתבע, נסע התובע עם מר אליעז ז"ל לביתו של מר גולצ'ה בחולון, ושם כתב התובע בכתב ידו מסמך המעגן את ההסכמות אליהן הגיעו מר גולצ'ה ומר אליעז ז"ל (הוגש וסומן נ/2). תמצית הדברים היא, שהוסכם בין השניים, כי מר גולצ'ה ימכור את המגרש למר אליעז ז"ל. דא עקא, שהמשא ומתן שנכרת בין מר גולצ'ה לבין מר אליעז ז"ל לא הבשיל לכדי הסכם. ממסמכים שנעשו במהלך אותו משא ומתן ואשר הוגשו כראיה עולה, כי מר אליעז ז"ל היה מיוצג על-ידי עו"ד הרצל משה, ומר גולצ'ה היה מיוצג על-ידי עו"ד שמיר, אשר אף ניסח טיוטת הסכם (נ/3). ואולם, כאמור, המשא ומתן לא השתכלל לכדי הסכם.

12.
הגורם השני מולו פעל מר גולצ'ה, היה אדם המתגורר בסמוך לקרקע, אשר את פרטיו לא זכר. לדברי מר גולצ'ה, מי שהפגיש בינו לבין אותו אדם היה מר אליעז ז"ל. לטענתו, בינו לבין אותו אדם התנהל משא ומתן ואף נערך מסמך כלשהו. אלא, שבסופו של דבר, גם משא ומתן זה לא הבשיל לכדי הסכם. יצוין, כי בעדותו בפני
י העיד מר גולצ'ה, כי המסמך מצוי ברשותו, ואולם הוא לא הביא את המסמך עימו, ואיש מהצדדים לא ביקש כי יביאו.

13.
לדברי מר גולצ'ה, האדם השלישי מולו פעל, הוא אדם בשם אליהו צ'רני. לטענת מר גולצ'ה, באחד הימים הוא פגש בנתבע ושאל אותו האם הוא מכיר אדם אשר יהיה מעוניין לרכוש את המגרש. לדברי מר גולצ'ה, הנתבע השיב בחיוב, והוא הפגיש בינו לבין מר צ'רני. לטענת מר גולצ'ה, בינו לבין מר צ'רני התנהל משא אשר הבשיל לכדי הסכם מכר, בהתאם לו מכר מר גולצ'ה את הקרקע למר צ'רני. ככל שניתן להבין, הסכם זה נערך על ידי בא כוחו של מר צ'רני, עו"ד אריה יעקב. אלא שהסכם זה לא הוצג בפני
י, ואיש מהצדדים לא ביקש כי יוגש לבית המשפט.

14.
לטענת מר גולצ'ה, במסגרת אותו הסכם הוא החזיר לנתבע סכום של 10,000 דולר אותו הוציא הנתבע מכיסו בעקבות הסכם המכר שנכרת בין מר גולצ'ה לבינו. לדברי מר גולצ'ה, בנוסף לכך הוא שילם לנתבע דמי תיווך בסך של 2,000 דולר. נראה שאין חולק על כך, שהנתבע קיבל תשלומים גם ממר צ'רני. אלא, שבעדותו בפני
לא שש הנתבע לנקוב בסכומים אותם קיבל ממר צ'רני. יצויין, כי ככל הנראה בשלב כלשהו פרץ סכסוך בין הנתבע לבין מר צ'רני, אשר הגיע לכדי בוררות. פסק הבוררות הוגש כראיה, וממנו מבקש התובע ללמוד, כי במסגרת העסקה בה היה מעורב מר צ'רני, לא היה הנתבע בגדר מתווך גרידא, אלא הוא הסב למר צ'רני את הזכויות אותן רכש ממר גולצ'ה.

15.
ומה עלה בגורלה של הקרקע? ובכן, בסופו של דבר עלה בידו של מר צ'רני לממש את הנכס,
והוא בנה על המגרש בית, אשר עומד בו היום.

דיון והכרעה
:

16.
כפי שציינתי בראשית הדברים, התביעה שבפני
י היא תביעה שטרית. היא מתייחסת לשטר החוב על-סך 8,500 ₪ (המהווים כ-2,000 דולר במועד נתינתם), אותו מסר הנתבע לתובע בסמוך לאחר שנכרת ביניהם ההסכם מיוני 2001, וזאת כחלק מהתשלום הראשון, בסך 5,000 דולר, אותו היה על הנתבע לשלם לתובע על פי ההסכם שנכרת ביניהם. יצויין, כי במקביל לתביעה זו הגיש התובע תביעה אחרת המתייחסת לתשלום השני, בסך 20,000 דולר, אותו על הנתבע לשלם לתובע, על פי הההסכם (ת.א. 14508/08). יתכן כי ראוי היה שהדיון בשתי התביעות יאוחד, ואולם נראה שבעלי הדין לא גילו עניין בכך (ר' פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 8.9.08 בפני
כב' השופט מינץ). עם זאת, כפי שיסתבר להלן, אינני סבור שיש זהות בין שתי התביעות. הטעם לכך הוא, שאני סבור כי יש להבחין בין שני התשלומים עליהם הסכימו הצדדים בהסכם שנכרת ביניהם, היינו בין התשלום הראשון בסך 5,000 דולר, אשר חלק ממנו נתבע בתביעה הנוכחית, לבין התשלום השני בסך
20,000 דולר, אשר נתבע בתביעה האחרת.
17.
במה דברים אמורים? ובכן, כפי שעולה מעיון בהסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבע, מופיעים בו שני סעיפים: בסעיף מס' 1 נקבע, כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 5,000 דולר תוך 7 ימים מיום החתימה על ההסכם. בסעיף מס' 2 נקבע, כי הנתבע ישלם לתובע סכום נוסף של 20,000 דולר במועד שבו תתממש עסקת המכר. הרקע לקיום ההבחנה האמורה הוא, כך נראה, שהיה ברור לצדדים שביצוע עסקת המכר שנכרתה בין מר גולצ'ה לבין הנתבע עלול להיתקל בקושי של ממש בשל התנגדותו של מר אליעז ז"ל. אני סבור, כי פרשנות ראויה של ההסכם היא, שהתובע יהיה זכאי לקבל את התשלום הראשון ללא קשר לשאלה אם ומתי ניתן יהיה לממש את הנכס. מאידך, ככל שמדובר בתשלום השני, יהיה התובע יהיה זכאי לקבלו רק אם וכאשר עסקת המכר שנכרתה בין מר גולצ'ה לבין הנתבע תצא אל הפועל. לא למותר לציין, שזוהי גם ההשקפה אותה ביטא עו"ד שמיר, אשר ערך את ההסכם שנכרת בין הצדדים. בעדותו אמר: "ההבנה שלי אומרת שה-5,000 דולר לא מותנים בדבר וה-20,000 דולר מותנים בהצלחה בפועל של בניה. מאחר וכבר בשלב החתימה היה ברור שלא בטוח שההסכם יצליח" (פר' עמ' 9).


18.
זה הטעם לכך, שבהסכם אשר נכרת בין הצדדים נקבע, כי התשלום הראשון, בסך 5,000 דולר, ייעשה תוך 7 ימים מיום החתימה על ההסכם. ואכן, הנתבע שילם לתובע סכום של 3,000 דולר במעמד החתימה על ההסכם, ואת יתרת הסכום הוא היה אמור לשלם תוך 7 ימים. הנתבע, אמנם, לא שילם לתובע את הסכום של 2,000 הדולר הנותרים תוך 7 ימים. ואולם הוא מסר לתובע שטר חוב אשר המועד הנקוב בו היה, יחסית, קרוב. בעובדות אלה יש, לדעתי, כדי לתמוך בטענת התובע, כי התשלום בסך 5,000 דולר לא היה מותנה בדבר.

19.
עניין נוסף התומך בטענת התובע היא העובדה, שאין חולק על כך שהנתבע מעולם לא דרש כי התובע ישיב לו את הסכום של 3,000 דולר אותו נתן הנתבע לתובע במעמד החתימה על ההסכם שנכרת ביניהם. נראה, כי בהתנהגות זו יש לראות משום ראיה לכך, שאף הנתבע היה בדיעה, שהתובע זכאי לקבל סכום זה באופן בלתי מותנה, ללא קשר לשאלה אם העסקה תצא אל הפועל אם לאו.

20.
אכן, התובע הגיש את השטר לביצוע רק ביום 2.5.07, היינו קרוב לשש שנים לאחר המועד הנקוב בשטר. ואולם לטענת התובע, אין בעובדה זו כדי להצביע על כך שסבר כי הסכום אינו מגיע לו, ואין הדבר נובע מוויתור כלשהו. לטענתו, השיהוי הניכר נובע מקשיים כלכליים אליהם נקלע, ומצוקה שהיה שרוי בה. ספק בעיני אם זהו הנימוק היחיד. מאד מתקבל על הדעת, כי לאחר שהתובע נוכח לדעת שעסקת המכר שנכרתה בין מר גולצ'ה לבין הנתבע לא יצאה אל הפועל, וביודעו כי במסגרת אותה עסקה אף ספג הנתבע הפסדים, החליט התובע להסתפק בסכום של 3,000 דולר אותו שילם לו הנתבע במעמד החתימה על ההסכם, והוא לא מצא לנכון לדרוש מהנתבע כי ישלם לו את התשלום הנוסף בסך 2,000 דולר. ואולם, כאשר הסתבר לתובע – כך לפי טענתו – כי במסגרת העסקה שנכרתה לימים בין מר גולצ'ה לבין מר צ'רני, שילשל הנתבע לכיסו ממון רב, הוא החליט לתבוע מהנתבע הן את ההפרש המגיע לו בגין התשלום הראשון (התביעה שבפני
י) והן את מלוא הסכום המגיע לו בגין התשלום השני (התביעה האחרת).

21.
סיכומה של נקודה זו הוא, אפוא, שאני קובע כי על פי ההסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבע, זכאי התובע לתשלום הראשון ללא כל תנאי, ואילו לתשלום השני הוא יהיה זכאי רק בהתקיים תנאים מסויימים. די בכך כדי להביא לקבלת התביעה שהוגשה בתיק זה. ומה באשר לתביעה האחרת? ובכן, התביעה האחרת חורגת מהשאלות שעמדו על הפרק בתביעה הנוכחית. הדעת נותנת, שבמסגרת התביעה האחרת יהיה צורך לברר, בין היתר, מה בדיוק היה טיב העסקה בה היה מעורב מר צ'רני, מה היה תפקידו של הנתבע במסגרת אותה עסקה, ואיזה רווח הפיק הנתבע במסגרת אותה עסקה, אם בכלל?

22.
אלא שבכך לא הסתיים דיוננו. הטעם לכך הוא שלטענת הנתבע, אפילו בית המשפט יקבל את כל טענות התובע, דין תביעתו של התובע להידחות על הסף. זאת משום שלטענת הנתבע, העסקה שנכרתה בינו לבין התובע היא עסקת תיווך במקרקעין, במסגרתה תיווך התובע בין מר גולצ'ה לבינו, ולכן הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, חלות עליה. ביסוד טענת הנתבע בדבר אי זכאותו של התובע לקבל דמי תיווך ניצבת העובדה, עליה אין חולק והיא, שלתובע אין, ולא היה לו במועד הרלבנטי לענייננו, רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין.

בעניין טענה זו של הנתבע, רלבנטיות לענייננו הוראות סעיפים 2(א) ו-14(א)(1) לחוק המתווכים במקרקעין. סעיף 2(א) לחוק קובע, כי "לא יעסוק אדם בתיווך במקרקעין, אלא אם כן הוא בעל רשיון ובהתאם להוראות חוק זה". סעיף 14(א)(1) לחוק קובע, ש "מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם... הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20". כיוון שאין חולק על כך, שלתובע אין, ולא היה לו במועד הרלבנטי רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין, טוען הנתבע, שאין התובע זכאי לתשלום דמי תיווך, ומטעם זה בלבד, דין תביעתו להידחות על הסף.

23.
התובע משיב על טענה זו באומרו, כי בפרשה נשוא דיוננו כלל לא פעל כמתווך, אלא היה יזם. בהקשר זה טוען התובע, בין היתר, כי בתחילה הוא התכוון לפתח את הקרקע בעצמו ולבנות עליה בית, ורק לאחר שהסתבר לו כי לא יוכל לעשות זאת לבדו, הוא פנה לנתבע ועורר את התעניינותו בקרקע. כפי שציינתי לעיל, אין לי צורך להידרש לטענה זו. גם אם הייתי מקבל את טענתו האמורה של התובע, מה שחשוב לענייננו אינו מה היו התוכניות המקוריות של התובע, אלא מה האופי ומה המהות המשפטית של פעולת התובע במגעיו עם הנתבע. ובעניין זה אני סבור, שיש לקבל את טענת הנתבע, כי פעולתו של התובע ביחסיו עימו הייתו פעולת תיווך, כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, היינו "הפגשה בתמורה בין שני צדדים או יותר, לשם התקשרותם בעיסקה בזכות במקרקעין". אלא, שחרף העובדה שקבעתי כי התובע ביצע כלפי הנתבע פעולת תיווך, כהגדרתה בחוק, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לקבל את טענת ההגנה שהעלה הנתבע.

24.
הטעם הראשון הוא, שגם אם מן הבחינה המשפטית "הטכנית" הקשר שקשר התובע בין מר גולצ'ה לבין הנתבע הוא בגדר פעולת תיווך, אין, לדעתי, מדובר בפעולה שחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 חלה עליה. שכן אין חולק על כך, שהתובע לא הציג עצמו בפני
הנתבע כמתווך, ואין חולק על כך שהנתבע לא פנה אל התובע על מנת לקבל ממנו שירותי תיווך. מהראיות שהובאו בתיק עולה, כי לתובע נודע על כך שמר גולצ'ה מציע למכירה את המגרש שלו, ואולם הוא לא יכול היה, או לא היה מעוניין לרכוש את המגרש ולפתח אותו, אך הוא היה מוכן לחלק את המידע שהיה מצוי ברשותו עם אדם אחר, תמורת רווח. ככל שניתן להבין, התובע הוא זה שיזם את העברת המידע לנתבע, ולאחר דין ודברים שהתקיים בין השניים, הסכימו הצדדים למה שהסכימו. במקרה שבפני
נו, בניגוד למצב הרגיל הקיים בשדה התיווך בו קיים פער בין המתווך לבין הלקוח, מדובר בשני אנשים העוסקים ביזמות בתחום הנדל"ן, אשר מעמדם, האחד כלפי השני, שווה. אין מדובר בצד חזק הניצב מול צד חלש הזקוק להגנת החוק, ואין מדובר בצד מנוסה הניצב מול צד שאינו מנוסה. מדובר בשני אנשים, בעלי מעמד שווה, אשר התנהלו האחד מול השני בצורה מחושבת ומפוקחת, והסכימו להתקשר בהסכם מחייב.
25.
הטעם השני הוא, שככל שניתן להבין, גם אם בעבר ביצע התובע פעולות תיווך אשר טיבן לא הובהר, אין התובע אדם העוסק דרך קבע בתיווך מקרקעין, ופעולת התיווך אותה ביצע בתיק הנוכחי, היא פעולה אקראית. יצויין, כי השאלה האם פעולת תיווך אקראית חוסה תחת כנפיו של חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, כבר נדונה בפסיקה, ונחלקו ביחס אליה הדעות. דיון מקיף ומעמיק בסוגיה התקיים במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 3252/05 טרכטנברג נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ. דעת המיעוט באותה פרשה (אשר הייתה זהה לדעת הערכאה הדיונית) גרסה, שכל פעולת תיווך, אפילו מדובר בפעולה אקראית, חוסה תחת כנפי החוק. מנגד סברו שופטי הרוב, כי בנסיבות מסויימות עשויה פעולת תיווך אקראית שלא להיות נשלטת על ידי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996. עיון בפסק הדין האמור מעלה, שלכל אחד מבעלי העמדות נימוקים כבדי משקל. אכן, פנים לכאן ולכאן. לא אכנס לעובי הנימוקים שהעלו בעלי דעת הרוב והמיעוט אלא אסתפק באמירה, שדעתי כדעת הרוב.

26.
הטעם השלישי למסקנה אליה הגעתי הוא, שהצדדים עצמם, וכך גם עורך הדין שפעל עבורם, לא הגדירו את ההסכם שנכרת ביניהם כהסכם תיווך. כפי שציינתי, ההסכם נערך על ידי עו"ד שמיר. ההסכם אינו נושא כותרת, והמילה "תיווך" לא נזכרת בו. להיפך, בהסכם נקבע, כי התובע יהיה זכאי לתשלום מהנתבע "הואיל ומר איתן לוי חמדי
סייע בידי מר דני ויינברג להשלים עסקת מכר של גוש 10106 חלקה 91". הדעת נותנת, שהצדדים, העוסקים כאמור בעסקי נדל"ן, יודעים תיווך מהו, והם מכירים את הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996. העובדה שהם בחרו שלא להגדיר את היחסים ביניהם כיחסים שבין מתווך ללקוח, אלא קבעו שהתשלום אותו ישלם הנתבע לתובע הוא
תמורת הסיוע שהתובע "סייע" לנתבע "להשלים עסק מכר" מלמדת אותנו, שכך הצדדים ביקשו להגדיר את טיב היחסים ביניהם, ולכן הנתבע מנוע מלטעון, שטיב היחסים בין הצדדים הוא אחר.

27.
הטעם הרביעי הוא, שבניגוד להסכמי תיווך "רגילים", במקרה שבפני
נו, תשלום חלק משכרו של "המתווך" מותנה באירועים עתידיים (מימוש העסקה שנכרתה בין מר גולצ'ה לבין הנתבע).

28.
הטעם החמישי הוא, שגם לאחר חתימת ההסכם לא יצא התובע מהתמונה, אלא הוא פעל כדי לנסות ולהשפיע על מר אליעז ז"ל להסיר את התנגדותו ולאפשר לנתבע לממש את הנכס.

29.
הטעם השישי הוא, שגם לנתבע, העוסק כאמור בעסקי נדל"ן, אין רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין, ולמרות זאת הוא טוען, כי תיווך בעסקה שנכרתה בין מר גולצ'ה לבין מר צ'רני, ועבור פעולת התיווך שביצע, קיבל דמי תיווך. ספק בעיני, אם אדם שקיבל דמי תיווך מבלי שיש לו רישיון, רשאי להעלות טענה, כי אדם שאין לו רישיון, אינו זכאי לקבל דמי תיווך.


סוף דבר
:

30.
נוכח כל האמור, אני מחליט לקבל את התביעה ואני קובע, כי התובע רשאי להמשיך ולפעול במסגרת תיק הוצאה לפועל אשר מספרו 8-07-13327-03. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק.


ניתן היום י' בחשון, תש"ע (28 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין
.


אריה רומנוב
, שופט








א בית משפט שלום 11147/07 איתן לוי חמדי נ' דן וינברג (פורסם ב-ֽ 28/10/2009)