פסקי דין על נאות אואזיס מלונות בע"מ | פסקי דין על מרדכי (מוטי) זיסר | פסקי דין על שמואל (סמי) סמוכה | פסקי דין על מרכזי שליטה ואח' |

5812-08/07 א     02/11/2009




א 5812-08/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, שמואל (סמי) סמוכה, מרכזי שליטה בע"מ ואח'








st1\:*{behavior: }


בית המשפט המחוזי מרכז

ת"א 5812-08-07
נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח'

נ' זיסר ואח'



02 נובמבר 2009




לפני
כב' השופטת
אסתר דודקביץ

המבקשת
נאות אואזיס מלונות בע"מ


נגד

המשיבים






המשיבים הפורמאליים


1. מרדכי (מוטי) זיסר
2. שמואל (סמי) סמוכה
3. מרכזי שליטה בע"מ
4. נסים דותן
5. עדן בר-טל
6. יהושע (שוקי) פורר

1. רונן חצור
2. יוסף מגל




החלטה


מונחת לפניי בקשת המבקשת, חברת נאות אואזיס מלונות בע"מ
(להלן:- "המבקשת"), להורות על ביטול דחיית התביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים: מר מרדכי זיסר, מר שמואל סמוכה, מרכזי שליטה בע"מ, עו"ד ניסים דותן, עו"ד עדן בר-טל ומר יהושע פורר (להלן:- "המשיבים").

1.
רקע

א
.

ביום 18.5.00 הגישו המבקשת והמשיבים הפורמאליים, מר רונן חצור ומר יוסף מגל
תובענה כספית נגד המשיבים במסגרת ת"א (מחוזי - ת"א) 1856/00 בגין יצירת מצגים מטעים במהלך משא ומתן לרכישת מניות של חברות זרות שהחזיקו במניות מלון אואזיס באילת.

ב.
ביום 11.4.06 הגישו המשיבים 1 - 3 בקשה במסגרת תיק בש"א (מחוזי – ת"א) 8953/06 ובה עתרו לחייב המשיבים להפקיד ערובה להוצאותיהם.

ג.
בישיבת יום 28.8.07 התחוור, כי חלו שינויים במעמדם המשפטי של חלק מהתובעים ולרבות כניסתו של מר מגל להליך פשיטת רגל ומינוי כונס נכסים למבקשת. לנוכח שינויים אלו הוריתי על
הגשת בקשות מתוקנות, ככל שתידרשנה.

ד.
ביום 7/10/2007 וביום 8/10/2007 הגישו המשיבים בקשות מתוקנות.

ה.
ביום 20.11.07 ניתנה החלטתי בבקשות המתוקנות ובמסגרתה חייבתי את המבקשת ואת המשיבים הפורמאליים להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות המשיבים בסך 150,000 ₪.

ו.
על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון (רע"א 10905/07). ביום 13.7.08 קבע כבוד השופט א' גרוניס, כי על המבקשת להפקיד הערובה להוצאות המשיבים כפי שנקבע בהחלטתי עד ליום 14.9.08. כן נקבע כי המשיבים הפורמאליים אינם חייבים להפקיד ערובה.

ז.
המבקשת לא מילאה אחר החלטת בית המשפט העליון ולא הפקידה את הערובה. משכך, ביום 23.9.08 נדחתה תביעתה.

ח.
ביום 16.12.08 הגישו משיבים מס' 3-1 ו-6 בקשה לסילוק תביעת חצור ומגל על הסף ולחלופין בקשה כי יפקידו ערובה באופן אישי, תחת הערובה שאותה חויבה המבקשת להפקיד. לבקשה הוגשו תגובות ותשובות לתגובות. בישיבת יום 27.1.09 הוסכם על-ידי הצדדים כי מתן ההחלטה בבקשה זו יעוכב עד לאחר הגשת הראיות.

ט.
ביום 7.4.09 וביום 19.4.09 הגישו המשיבים הפורמאליים תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים מטעמם. ביום 23.6.09 וביום 7.7.09 הגישו המשיבים את ראיותיהם.

י.
בין לבין, ביום 26.5.09, הגישו משיבים מס' 3-1 ו-6 בקשה למתן החלטה בבקשתם לסילוק על הסף ולחלופין בבקשה להפקדת ערובה. לבקשה הוגשה תגובה והוגשה תשובה לתגובה.

יא.
ביום 7.7.09, עובר למתן החלטתי בבקשות המשיבים וערב הישיבה שנקבעה ליום 8.7.09, לאחר הגשת התצהירים ולצורך קביעת התיק לשמיעת ראיות, הוגשה הבקשה נושא החלטתי זו, במסגרתה ביקשה המבקשת לבטל את דחיית תביעתה וזאת כנגד הפקדת ערובה.

יב.
ביום 28.10.09 נחקר מר חצור על תצהירו שצורף לבקשה הצריכה החלטתי והצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.

2.
טענות הצדדים


ואלו טענות המבקשת
:

א.
מצבה הכלכלי של המבקשת אמנם קשה אולם כיום יש ביכולתה לשאת בתשלום הערובה בה חויבה, הואיל ומאז נדחתה תביעתה עלה בידיה לגייס סכום מתאים.

ב.
לבית המשפט מסורה הסמכות לבטל את דחיית התביעה מכוח תקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן:- "התקנות") ויש לעשות כן בנסיבות העניין.

ג.
דחיית תביעה מחמת אי הפקדת ערובה במועד היא סנקציה חריפה במיוחד.

ד.
תביעת המבקשת ותביעת המשיבים הפורמאליים היא זהה ועל-כן קבלת הבקשה לא תגרום להרחבה של ממש של יריעת המחלוקת.

ה.
קבלת הבקשה תאפשר למשיבים להיפרע מהכספים שתפקיד המבקשת בקופת בית המשפט, אם התביעה נגדם תידחה.

ו.
מאז החלטת בית המשפט העליון התקיימה אך ישיבת קדם משפט אחת ועל-כן אין לומר כי הבקשה הוגשה בשיהוי.

ז.
קבלת הבקשה הולמת את עקרון יעילות הדיון והצורך לברר המחלוקות שבין הצדדים.


בתגובתה לתשובות המשיבים הוסיפה המבקשת וטענה-

ח.
תקנה 519(ב) בתקנות אינה קוצבת המועד להגשת בקשות מכוחה.

ט.
דחיית התביעה לא תייתר המשך ניהול התיק וביטולה לא יגרום לניהול הליכים נוספים.

י.
יש להביא בחשבון את סיכוייה הטובים של תביעת המבקשת ואת העובדה כי אין למשיבים הגנה ממשית מפניה.

יא.
אין בביטול דחיית התביעה כדי לפגוע במשיבים – אין כל חידוש בטענות המבקשת וממילא כל הראיות היו נחשפות בהליך נגד המשיבים הפורמאליים. אין פגיעה בציפיות מי מהצדדים או בסופיות הדיון.

יב.
הימשכות ההליכים בתיק והתנהלות המשיבים הובילו לפגיעה באיתנותה הכלכלית של המבקשת ולמצבה הקשה עד כי לא עלה בידה להפקיד את הערובה במועד.


אלו טענות המשיבים

טענות המשיבים 1 -3 ו-6

א.
הבקשה הוגשה 10 חודשים לאחר תום המועד שנקצב להפקדת הערובה, הגם שלא הייתה כל מניעה להפקיד הערובה במועד שנקצב לכך.

ב.
התנהגותה של המבקשת לימדה על השלמה עם דחיית התביעה.

ג.
הדברים לא הובהרו גם בהזדמנויות השונות שניקרו על דרכה של המבקשת ובאי כוחה.

ד.
בית המשפט והמשיבים הסתמכו על דחיית התביעה ועל מצגי המבקשת שנתמכו במצגי המשיבים הפורמאליים.

ה.
ביטול התביעה יחייב הגשת ראיות חדשות והרחבת יריעת המחלוקת, שכן עילות התביעה העומדות למבקשת שונות מעילות התביעה של המשיבים הפורמאליים.

ו.
הבקשה נגועה בחוסר תום לב.

טענות המשיבים 4 ו-5

ז.
לא הוצגה סיבה מספקת שמנעה מן המבקשת להפקיד הערובה במועד שנקבע.

ח.
המבקשת לא הראתה מה השינוי שחל במצבה הכלכלי מאז הוסרה המניעות.

ט.
לא צורף תצהיר מטעם המבקשת עצמה. התצהיר שצורף חסר משקל ראייתי, משלא הוכח כי המצהיר הוסמך לטעון בשם המבקשת.

י.
מועד הגשת הבקשה ונסיבותיה מעידים על חוסר תום לב.

יא.
קבלת הבקשה תפגע בזכויות המשיבים, אשר תצהיריהם הוגשו זה מכבר.

3.
דיון והכרעה

א.
נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ב.
סוגיית ביטולה של דחיית תביעה מחמת אי הפקדת ערובה מוסדרת בסיפה של תקנה 519(ב) בתקנות, הקובעת בזו הלשון:

"...לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות..."


במהלך
השנים השתרשה ההלכה כי שומה על בית המשפט לגלות גישה ליבראלית עת מונחת לפניו בקשה על-פי תקנה 519(ב) סיפה
. כן נקבע, כי לבקשה בהתאם לתקנה זו נלווית, הלכה למעשה, גם בקשה להארכת המועד להפקדת הערובה, ועל כן תקנה זו כפופה לתקנה 528 בתקנות, המקנה אף היא שיקול דעת נרחב לבית המשפט בישבו בדין. ההלכה
סוכמה בעניין ע"א 3857/96 שגיא יוסף נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706, 711-710
(1998) (להלן:- "עניין יוסף") כהאי לישנא:

"...
תקנה 519(ב) כפופה לתקנה 528 לאמור: אי-מתן ערובה תוך המועד שנקבע אינו מונע בעד בית-המשפט או הרשם מלהאריך את המועד, שאז "המועד שנקבע" יהיה המועד שנקבע לפי ההחלטה להארכת המועד..."


(השוו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שנייה) (2008), 136-135); ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) (1995) 901); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) (2007), 706-705).


אך בכך לא סגי. על השיקולים הראויים בעת עריכת שקלא וטריא בעניין זה עמד בית המשפט המחוזי בעניין בר"ע (מחוזי – חיפה) 404/06 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' עטא אחמד עבד אלקאדר אבו שקיר (לא פורסם, ניתן ביום 7.5.07) (להלן:- "עניין אבו שקיר"):

"...אף אם אין צורך בטעמים מיוחדים לשם ביטול דחיית התביעה מחמת אי הפקדת הערובה במועד...עדיין נדרשים טעמים טובים בעלי משקל שיצדיקו זאת, וככל שהאיחור בהפקדת הסכום ממושך יותר, נדרש טעם בעל משקל גדול יותר. טיבה של התביעה, היקפה וסיכוייה; אורך התקופה, השינוי, אם חל כזה, במצבם של הצדדים עקב כך, הסכמת הצדדים, הסיבה לאי ההפקדה ושאר נסיבות העניין, כל אלה נלקחים בחשבון בעת שבית המשפט מחליט אם להיעתר לבקשה לביטול דחיית התביעה עקב אי העמידה בחובת ההפקדה..."

ג.
ומן הכלל אל הפרט – איני סבורה כי בענייננו התמלאו הנסיבות המצדיקות ביטול דחיית התביעה. את מסקנתי זו אני סומכת על האדנים הבאים:

(1)
המבקשת מודה בבקשתה כי לא היה ביכולתה לשאת בתשלום הערובה בהתאם להחלטתי ולהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת נטען בסעיף 9 בבקשתה, כי בעקבות דחיית ערעורה "...המבקשת פעלה...במטרה לנסות ולגייס כספים מצדדים שלישיים..." מר חצור חוזר על טענה זו בסעיף 9 בתצהירו המצורף לבקשה (ודוק: לא ברור מתי וכיצד זה הוסמך מר חצור להצהיר בשם המבקשת וראו בעניין זה חקירתו בעמ' 8 – 10 בפרוטוקול). עם זאת, המבקשת ומר חצור לא פירטו מה היו אותם צעדים בהם נקטו על-מנת לגייס את הכספים הצריכים ומדוע לא היה להם די בפרק הזמן שקצב בית המשפט העליון לשם כך. כמו כן, נמנעה המבקשת לפרט את הצעדים שעשתה לגיוס הכספים וכיצד פעלה בשקידה ראויה כדי למלא אחר החלטות בתי המשפט, כמו גם מדוע הבשילו צעדיה אך בסמוך למועד הגשת הבקשה וכיצד הם עולים בקנה אחד עם העובדה כי משנת 2004 ועד ימינו נתונה המבקשת בכינוס נכסים (ראו: סעיף 16.1 בבקשה). ברי, כי
"...
אין די בטענת המבקש על "קשיים כלכליים" שנטענת בעלמא, ללא הסבר ומבלי שפורט מדוע היה בקשיים אלה כדי למנוע את הפקדת הערבון במועד
..." (בש"א 5822/05 (במסגרת ע"א 9663/04) לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"נ נ' ירון אלמלם (לא פורסם, ניתן ביום 28.6.06) (להלן:- "עניין אלמלם")) ולא די בטענה בדבר 'קושי כלכלי' גרידא כדי להלום את דרישת תקנה 519(ב) (השוו: ת"א (מחוזי – מרכז) 4898-08-07 יעקב אלאלוף נ' עו"ד אבי הורביץ (לא פורסם, ניתנה ביום 23.4.09). משכך, נוצר הרושם כי לא בכדי נמנעו המבקשת והמצהיר מטעמה לפרט מה הייתה הסיבה המספקת שמנעה ממנה להפקיד הערובה תוך המועד שנקבע. לבסוף, איני מוצאת ממש גם בטענת המבקשת – המובאת לראשונה בתגובתה לתשובות המשיבים – לפיה התמשכות ההליכים והתנהלות המשיבים הן שהביאו לכך שלא עלה בידה להפקיד את הערובה במועד. טענה זו לא מופיעה בבקשה, אינה מגובה בתצהיר ונטענת בכלליות ועל דרך הסתם. גם לגופו של עניין לא ברור מה ארע באותה שנה ששיפר את מצבה של המבקשת עד כי יכלה לאבני הנגף שעמדו בדרכה קודם לכן.

חקירתו של מר חצור לא שפכה אור על סוגיות אלו ולהיפך. מחקירתו עולה, כי
הוא אינו מנהל במבקשת
ואין לו כל קשר למנהליה הרשומים. לטענתו הוא בעל מניות במבקשת ומניותיו מוחזקות בנאמנות אך כל מסמך בעניין זה לא הוצג לאישוש הנטען.
עוד התברר כי כל המידע שברשותו באשר לניסיונות המבקשת לגייס את סכום הערובה הגיע אליו מפי ב"כ המבקשת ואין לו כל ידע אישי לתרום משלו בנקודה זו.
לא זו אף זו. רק בחקירתו של מר חצור התברר לפתע מקור הכסף הנטען להפקדת הערובה והוא- אחיו של מר חצור המתגורר בלונדון,
אשר הלווה סכום הכסף למבקשת. ודוק: אותו אח לא הגיש תצהיר בבקשה, לא הוגש הסכם הלוואה מסודר או החלטת המבקשת בעניין זה ואף לא כל אישור אחר לתמיכה בטענה בדבר מקור הכסף- בכלל ועיתויו- בפרט. מחדלים אלו מתעצמים לנוכח התהיות העולות מחקירתו של מר חצור
בדבר חוסנו הכלכלי של האח ומסמכים שהוצגו
(מש/2) המעוררים ספק בדבר יכולתו הכלכלית של אותו אח עלום. לנוכח האמור לעיל, התקשיתי ליתן אמון בגרסתו של מר חצור ובעיקר- לקבל את הסבריו-הסברי המבקשת למחדליה בהשגת המימון לתשלום הערובה – בכלל ועד להגשת הבקשה על ידה - בפרט.


יתרה מזאת. מיום דחיית הערעור על-ידי בית המשפט העליון (ויוזכר - 13.7.08) ועד להגשת הבקשה נושא החלטתי זו (ויוזכר - 7.7.09) חלפה כמעט שנה. במהלך תקופה ארוכה זו לא פנו המבקשת או המשיבים הפורמאליים לבית המשפט ולו פעם אחת וביקשו, לכל הפחות, ארכה להפקדת הערובה, גם לאחר שהמועד שנקצב להם על-ידי בית המשפט העליון חלף עבר לו לאחר כ-8 חודשים ונגד המבקשת ניתן

פסק דין
ונחתמה פסיקתה. בכך גילתה המבקשת, לכאורה, כי השלימה עם דחיית תביעתה. למעשה הבקשה נושא דיוננו היא הפעם הראשונה והיחידה בה פנתה המבקשת לבית המשפט וזו גם הפעם הראשונה בה נמצאנו למדים כי המבקשת פעלה להשגת הסכום הנדרש לתשלום הערובה ועל כן יש לתמוה מדוע זו הוגשה יש מאין.
בניגוד לנטען בסעיף 17 בבקשה, אין לכחד באשר לנפקות המכרעת שיש לייחס לחלוף הזמן. עסקינן בתובענה שהוגשה עוד בשנת 2000 ורק לאחרונה הוגשו סוף סוף תצהירי העדות הראשית והתיק בשל לקביעתו להוכחות. הבקשה דכאן משיבה את התיק לאחור, מעכבת את בירורו וגם פוגעת באינטרס ההסתמכות של המשיבים.


לעניין זה ניתן לערוך היקש מהחלטתה של כבוד השופטת מ' נאור בעניין אלמלם אשר נדרשה לבקשה שהוגשה לאחר דחיית ערעור עקב אי-הפקדת עירבון:

"...ראוי לדעתי ליתן משקל כבד לחלוף הזמן מאז המצאת החלטת הרשם המורה על דחיית הערעור ועד שננקטו צעדים לביטולה... ככל שחולף זמן רב יותר - ייטה בית המשפט לדחות בקשה כזו. ככל שחולף זמן רב יותר, מתחזק אינטרס ההסתמכות של הצד האחר. כמו כן, יש ליתן את הדעת לחומרת הפגיעה במבקש את "החייאת הערעור" אם תידחה בקשתו, לסיכויי הערעור לגופו ולטעם שניתן לאיחור בהפקדת הערבון..."


(השוו: בע"מ 8194/08 פלונים נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 10.12.08); רע"א 4939/08 גלרד תעשיות בע"מ נ' יונה בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 25.9.08); בש"א 3780/98 גיא רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פ"ד נב(3) 625 (1998)).


וכך בעניין יוסף נקבע כי איחור של כמה ימים בהפקדת הערובה אינו פוגע באינטרס הנתבע, אינו מעכב את בירור ההליכים ואינו מהווה זלזול בבית המשפט ובהחלטותיו (שם, 712-711). מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו ועל נפקותה של בקשה להתיר הפקדת ערובה בחלוף כשנה מהמועד שנקבע בהחלטה המקורית והשוו לעניין אבו שקיר, שם הפך בית המשפט המחוזי החלטת בית משפט השלום שביטלה דחייתה של תביעה מחמת אי הפקדת ערובה שניתנה
- בדומה לנידון דידן - שנה לאחר דחיית התביעה. כן יפים לכאן
דברי בית המשפט העליון בעניין רע"א 3178/02 בלוק יהל חברה לייצור נ' סהר חברה ישראלית (לא פורסם, ניתן ביום 4.7.02) אשר דחה בקשה לביטול דחיית תביעה מחמת אי הפקדת ערובה בנימוק:

"...הזמן שחלף ללא קיום הוראת ההחלטה בדבר הפקדת הערבות היה ממושך ביותר והמבקשת לא עשתה דבר כדי למנוע את דחיית התביעה, לבקש ארכה או להמציא את הערובה..."


יצוין, כי לכל אורך התקופה הנדונה הוסיפו המשיבים הפורמאליים – אשר לשיטתם תביעתם ותביעת המבקשת זהה היא (וראו ס' 12.2 בתצהירו של מר חצור וכן ההקדמה לתצהירו, בה הוא מגדיר עצמו כמי שהוסמך על-ידי המבקשת להצהיר בשמה) ואשר עדיין מיוצגים גם כיום על-ידי אותם באי כוח שייצגו ומייצגים אף את המבקשת – לנהל את התיק ועשו עצמם כמי שאין להם כל ידיעה אודות הפעולות האינטנסיביות
לגיוס הכספים, לכאורה, של המבקשת או כי למידע זה אין חשיבות רבה להמשך ניהול התיק ולמניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר.


מחדל זה צורם במיוחד לנוכח העובדה כי למשיבים הפורמאליים, ולמצער – לבאי כוחה של המבקשת, נקרו בדרכם מספר הזדמנויות נפרדות להעלות טענה זו, ולמזער – להביא לידיעת בית המשפט את האפשרות כי זו עתידה לעלות ברבות הימים:


כך - ביום 13.1.09 הגיבו המשיבים הפורמאליים לבקשה הראשונה לסילוק תביעתם על הסף ולחלופין לחיובם האישי בהפקדת ערובה. בסעיף 2 בתגובתם התייחסו ברחל ביתך הקטנה למבקשת ולמצבה וטענו כהאי לישנא:

"...התובעת הנוספת המקורית, חברת נאות אואזיס מלונות בע"מ
, אשר מאז הגשת התביעה הפסיקה את פעילותה ואיבדה את נכסיה, בשל האירועים נשוא כתב התביעה, ותביעתה נדחתה בשל אי יכולתה להפקיד ערובה להוצאות..."


לא ניתן כל הסבר מדוע לא צוין ולו בשלב ההוא, כי המבקשת פועלת לגייס כספים להפקדת הערובה, הגם שמדובר, לכאורה, בטיעון מצוין לדחיית הבקשה להטלת חיוב אישי בהפקדת ערובה. תחת זאת קבלו המשיבים הפורמאליים בתגובתם אך על השיהוי שבהגשת בקשת המשיבים והלינו על ריבוי הבקשות המקדמיות שהוגשו על-ידם.


כך - בישיבת יום 27.1.09, כאשר הצהירו הצדדים לפרוטוקול, כי אין בפיהם בקשות מקדמיות נוספות (ראו: שורה 7 בעמ' 2).


כך- במועד הגשת התצהירים מטעם המשיבים הפורמאליים או במועד הגשת התצהירים מטעם המשיבים, עת היה ברור לכולי עלמא כי הטענה המרכזית העולה בפי האחרונים היא, כי לתביעת המשיבים הפורמאליים אין עילה, לכאורה, וכי הנזקים הנטענים על-ידם הם נזקי המבקשת. זו הייתה הזדמנות פז לטעון כי בכוונת המבקשת – שבאותו המועד, לשיטתה, הייתה בשלהי מהלך מוצלח לגיוס כספים
- לבקש לחדש את תביעתה.


כך גם בתגובתם לבקשה השנייה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה ביום 15.6.09, נמנעו המשיבים הפורמאליים או באי כוחם לפרוט לפני בית המשפט את מאמציה של המבקשת לגייס כספים והקדישו את חלק הארי של תגובתם לטיעון כי בידם עילת תביעה טובה. בסעיף 23 בתגובתם הגדילו להלין על כי אין בבקשה כל נימוק חדש המצדיק שינוי החלטת בית המשפט העליון. כלום סברו באמת ובתמים כי העובדה שמאמציה של המבקשת לגייס כספי הערובה, שנשאו פרי שלושה שבועות מאוחר יותר, אינם בבחינת מידע שראוי להביאו לבית המשפט בתגובה לבקשה להפקיד ערובה באופן אישי תחת הערובה שהייתה המבקשת אמורה להפקיד? שאני!


המסקנה העולה מן המקובץ היא כי הבקשה לביטול דחיית תביעתה של המבקשת אינה תוצאה של מאמצים נמשכים וכנים לגיוס כספים, כי אם פרי של טקטיקה משפטית והערכה מחודשת של סיכויי התביעה של המשיבים הפורמאליים לאחר הגשת התצהירים והבקשות לסילוק על הסף של תביעת המשיבים הפורמאליים.
הגם שמדובר בניסיון לגיטימי לשפר עמדות, אין עובדות אלו
בבחינת 'סיבה מספקת', כמשמעותה בתקנה 519(ב) בתקנות ועל-כן אין להתיר זלזול כה בוטה בתקנות ובפרוצדורה, גם אם זה נעטף באצטלה של זכות הגישה לערכאות. כזכור, "אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום, אך גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום" (ע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר, פ"ד כו(1)320, 325 (1972)).

(2)
בנוסף, בסעיף 32 בתגובתם מיום 13.1.09 טענו המשיבים הפורמאליים, כי חרף דחיית תביעתה של המבקשת עומדת להם זכות תביעה עצמאית ובסעיף 35 ביקשו לדחות מניה וביה את הטענה כי הנזקים המפורטים בתביעתם אינם נזקיהם כי-אם נזקי המבקשת. לפיכך, טענת המבקשת בבקשה שלפניי, הנסמכת על טענות המשיבים בבקשתם לסלק על הסף את תביעתם של המשיבים הפורמאליים ולפיה, עילת תביעתה זהה לזו של המשיבים הפורמאליים וכי ממילא יצאו המשיבים מגדרם בבקשות הסילוק כדי לקשור את המבקשת לתביעה, כמו-גם טענתו הדומה של בא-כוח המשיבים הפורמאליים והמבקשת בישיבת יום 8.7.09 (שורות 24-22 בעמ' 5 בפרוטוקול), הן ניסיון לא ראוי לאחוז את החבל בשני קצותיו. נראה כי המבקשת והמשיבים הפורמאליים משנים את טיעוניהם 'תוך כדי תנועה' ומעלים, בהתאם לאינטרסים מזדמנים, טענות שונות, חלופיות ואף סותרות.

(3)
העובדה כי הבקשה הוגשה לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית וחשוב מכך – לאחר שהוגשה בפעם השנייה בקשת המשיבים לדחות תביעתם של המשיבים הפורמאליים על הסף ולחלופין לחייבם בהפקדת הערובה באופן אישי, מעלה יותר מחשד כי מדובר בניסיון להתחמק מחיובם המשיבים הפורמאליים להפקיד את הערובה באופן אישי.

ויובהר – בהחלטתו של בית המשפט העליון נקבע, בין היתר, כי די בעצם חיובה של המבקשת בהפקדת הערובה, כדי להבטיח את הוצאותיהם של המשיבים אם תידחה התביעה, ועל-כן הופטרו חצור ומגל מהפקדת הערובה. ברם, משלא הפקידה המבקשת את הערובה במועד ותביעתה נדחתה, אין כל ערובה להבטחת הוצאות המשיבים. על-כן נראה, לכאורה, כי בקשת המשיבים לחייב את חצור ומגל בהפקדת הערובה באופן אישי, אינה חסרת בסיס ומכאן, שהגשת הבקשה במועדה מעוררת את החשש שמדובר בניסיון להתחמק מהחלטה הצפויה להיות בלתי נוחה למשיבים, ולמצער – בניסיון לערוך מקצה שיפורים בראיותיהם.

לא למותר לציין, כי בנסיבות אלו טענת המבקשת כי ביטול דחיית התביעה נגדה תטיב את מצב המשיבים שכן כעת תובטחנה הוצאותיהם באמצעות הערובה שתפקיד המבקשת, אינה מדויקת – בלשון המעטה – ובוודאי שאינה מהווה עילה לקבלת הבקשה.

למען השלמת התמונה יוזכר כי בינתיים נדחתה גם תביעתו של מר מגל על הסף ושוב- בשל אי קיום החלטות בית המשפט ומבלי שמר מגל, כמו גם הנאמן על נכסיו, טרחו להגיש בקשה להארכת המועד
לביצוע החלטתי בטרם יחלוף המועד שהוקצב לכך.

זאת ועוד, משהוגשו כבר תצהירי המשיבים, שינו המשיבים את מצבם. קבלת הבקשה, שמשמעה מתן היתר למבקשת לשפר את ראיותיה ולהוסיף עליהן לאחר שראתה את תצהירי המשיבים, תפגע בהגנת המשיבים ועוול זה לא ניתן לתיקון בתשלום הוצאות.

(4)
המבקשת טוענת כי זכותה לגישה לערכאות מצדיקה קבלת הבקשה, בפרט כשמנגד ניצבים שיקולים פרוצדוראליים 'בלבד'. אכן, אין להמעיט בחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שיש הסוברים כי זכתה אף למעמד חוקתי. עם זאת, יוזכר, כי גם זכות זו אינה זכות מוחלטת וניתן להגבילה או לסייגה במקרים המתאימים. בהחלטתי מיום 20.11.07 נתתי דעתי לנפקות חיוב בעל דין בערובה בהתייחס לזכות הגישה שלו לערכאות. ברם, אף בהחלטה זו הערתי גם כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יחסית וניתנת להגבלה בנסיבות המתאימות. לעיתים ייתכן וזכות זו תיסוג אף מפני קיום אחר הפרוצדורה המשפטית, וודאות שיפוטית וסופיות הדיון, בפרט כאשר צד עושה שימוש אינטרסנטי בפרוצדורה כשהדבר תואם את טענותיו ומבקש להתעלם ממנה או להגמישה כאשר אין הדבר הולם את ענייניו. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בעניין רע"א 3511/09 קמטק בע"מ נ' אורבוטק בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 5.7.09):

"...אם נביא את הדברים לכלל קצה, תיפתח לרווחה הדלת ל'מקצה שיפורים' פרוצדוראליים עד אין קץ. בצד האינטרסים של הצדדים...ישנו גם אינטרס הציבור בשמירה על זמנו של בית המשפט העמוס. על כן נדרש בית המשפט לאזן..."


מעבר לכך- יש לזכור כי דלתות בית המשפט היו פתוחות לרווחה לפני המבקשת והיא זו אשר הביאה לדחיית תביעתה, משלא מילאה אחר החלטות בתי המשפט בערכאות השונות וישבה בחיבוק ידיים חודשים על גבי חודשים.

(5)
לא זו אף זו. אף סיכויי התביעה מוטלים בספק כעולה מחקירתו של מר חצור. בחקירה התברר כי לנכסי המבקשת וזכויותיה מונה כונס נכסים (בהחלטת כבוד השופטת קרת-מאיר מיום 4.1.2006 בתיק פש"ר(ת"א)1241/04), לרבות על "זכויותיה של... (המבקשת) בקשר עם פרויקט הבנייה...לרבות זכויות על פי כל ביטול ולרבות זכויות לקבל כספים מרוכשי יחידות בפרויקט ו/או מכל אדם או גוף אחרים... בקשר עם הפרויקט" (סעיף 1.2 במש/3). עוד נתברר כי לאחר מימוש המקרקעין נותר למבקשת חוב של כ-40 מליון ₪, העולה בהרבה על סכום התביעה ואידך זיל גמור.


4.
סיכום


דין הבקשה להידחות.

"אכן, יש המקלים ראש במידת מה בסדרי הדין מתוך תפיסת עולם שלפיה מסגרות 'פורמליסטיות' מכבידות על עשיית הצדק. אך הצדק צריך להיעשות לכל הצדדים, לא רק למי שסדרי הדין אינם נוחים לו, וסדרי הדין הם המרכבה לכך. המקל ראש בהם טועה..."
(רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (לא פורסם, ניתן ביום 8.3.2009)


המבקשת תשא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם בסך 3,500 ₪ + מע"מ (לכל קבוצת משיבים).

התיק יקבע להוכחות וגמר לימים
30.12.09 ו- 31.12.09
החל מהשעה 9.30 ולכול היום.
הצדדים ידאגו לזמן עדיהם למועדים שנקבעו.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לב"כ הצדדים בדחיפות.

ניתנה והודעה היום ט"ו חשון תש"ע,
02/11/2009 בהיעדר הצדדים.

חתימה






א בית משפט מחוזי 5812-08/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, שמואל (סמי) סמוכה, מרכזי שליטה בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 02/11/2009)