פסקי דין על סוזט אטל | פסקי דין על אברהם אטל | פסקי דין על ארנון כהן | פסקי דין על בנימין כהן |

4185/05 א     03/11/2009




א 4185/05 סוזט אטל, אברהם אטל נ' ארנון כהן, בנימין כהן








בית משפט השלום בנתניה



3 נובמבר 2009

ת"א 4185-05 אטל ואח' נ' כהן ואח'






בפני

כב' השופטת
ד"ר איריס רבינוביץ ברון


תובעים

1
.
סוזט אטל

2
.
אברהם אטל
ע"י ב"כ עו"ד ציונה גולן


נגד


נתבעים

1. ארנון כהן
ע"י ב"כ עו"ד דוד הנדל
2. בנימין כהן
ע" ב"כ עו"ד רביב לוי






פסק דין



מבוא

1.
התובעים, אטל סוזט ואברהם (להלן - "התובעים"), הגישו כנגד הנתבעים ארנון כהן
(להלן: "הנתבע 1") ובנימין כהן
( להלן: "הנתבע 2") תביעה לפינוי מחנות הנמצאת ברח' הרצל 47, נתניה והידועה כחלק מחלקה 76 בגוש 8266 (להלן: "החנות").

2.
מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם. כמו כן הוגשו מטעם הנתבע 1 תצהירו של מר פרץ הזרטי, חשמלאי שביצע עבודות בחנות ושל מר מלכה מוריס, דייר מוגן בחנות סמוכה. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים על תצהירים, למעט מר פרץ הזרטי אשר ב"כ הנתבע 1 הודיע כי הינו מוותר על תצהירו ותצהירו אינו מהווה חלק מחומר הראיות בתיק.

טענות הצדדים

3.
התובעים טוענים כי הינם הבעלים הרשומים של החנות הנמצאת ברחוב הרצל 47 , נתניה ( נסח צורף כנספח א' לכתב התביעה).

הנתבע 2 הינו מי שהיה הדייר החוזי בחנות ואשר לפי פסק דינו של כבוד השופט גלין בת.א. 3597/94 נקבע כי העביר את זכויותיו לבנו הנתבע מס' 1.

4.
לטענת התובעים למרות האמור בפסק דינו של כב' השופט גלין בת.א. 3597/94,
הנתבע 2 המשיך לשהות במושכר, הוא זה אשר שילם את דמי השכירות והקבלות הוצאו על שמו. לטענת התובעים לנוכח זאת קיימת אי בהירות מי מהנתבעים המחזיק במקום.

לטענת התובעים בחודש דצמבר 2004, בעת שעבר התובע 2 לפני החנות, הוא הבחין כי מתבצעים בה שינויים ושיפוצים נרחבים. לטענתם החנות הייתה ריקה והיו בה רק עובדים שביצעו את עבודות השיפוץ. לטענת התובעים, פנה התובע לנתבע 2 ושאל אותו לגבי העבודות המתבצעות בחנות. הנתבע 2 השיב כי הם עומדים להתקין שירותים ולעשות את החנות יפה יותר ובתגובה הבהיר לו התובע כי לא ניתן לבצע את השינויים ללא הסכמתם של התובעים ומבלי לשלם עבור אותה הסכמה.

לטענת התובעים הנתבע 2 השיב כי הוא יבדוק זאת עם עורך דינו ומספר ימים לאחר מכן כאשר הבחינו התובעים כי עבודות השיפוצים נמשכות החלו לשלוח מכתבים בהם נדרשו הנתבעים להפסיק את עבודות השיפוצים.

לטענת התובעים למרות הפניות, הנתבעים לא הפסיקו את עבודות השיפוצים וכאשר התובע הגיע לחנות הוא הבחין שהדלת פתוחה וביקש להיכנס, אולם פועלים שעבדו בחנות לא נתנו לו להיכנס ורק לאחר מכן כאשר הגיע בליוויו של עו"ד מרדכי גולן איפשרו לו להיכנס והוא צילם את המקום.

התובעים טוענים כי באותו הביקור אמר הנתבע 1 כי הוא ניסה להתקין שירותים בגלריה וכתוצאה מאותו ניסיון הוצפה הגלריה וכתוצאה מאותה הצפה התמוטט חלק מהגלריה.

לטענת התובעים מעשיהם של הנתבעים מהויים הפרה של סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר נוסח משולב, הפרה המקנה עילת פינוי
לתובעים.

5.
הנתבע 1 טוען כי הקביעה בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט גלין בת.א. 3597/94 לפיה הנתבע 1 הינו הדייר המוגן בחנות במקום הנתבע 2 מהווה מעשה בית דין החל על היחסים בין הצדדים והתובעים לא יכולים לטעון טענה הסותרת את הקביעה בפסק הדין.

לטענת הנתבע 1 החנות היא בחזקתו ובניהולו. הנתבע 2 בא לחנות כדי להעסיק את עצמו בערוב ימיו.

עוד טוען הנתבע 1 כי תשלום דמי השכירות ע"י הנתבע 2
נעשה בד"כ, כאשר התובע בא לביתו של הנתבע 2 ולעיתים כאשר התובע בא לחנות בזמנים שבהם הנתבע 1 לא נמצא בחנות והנתבע 2 בכדי למנוע את טירחתו של התובע משלם לו משיק משלו ולאחר מכן הנתבע 1 נותן לנתבע 2 את הסכום ששילם.
הנתבע 1 מדווח על ההוצאה במסגרת ההוצאות המוכרות בעיסקו.

הנתבע
1 מודה כי במהלך חודש דצמבר 2004 בוצעו בחנות מיוזמתו עבודות ושיפוצים, אולם לטענתו העבודות והשיפוצים היו הכרחיים.

הנתבע 1 טען כי בעבר היו קיימים שירותים
ששימשו את כל השוכרים של החנויות, אולם התובעים הרסו על דעת עצמם את השירותים והם נתנו את הסכמתם כי כל שוכר מוגן יתקין בחנותו שירותים ואף התחייבו להשתתף בהוצאות הבנייה. לטענתו התקנת השירותים הסתבכה וכתוצאה מכך היקף השיפוצים התרחב.

הנתבע 1 טען כי כאשר התובע פנה אל הנתבע 2 לגבי העבודות שמתבצעות בחנות הפנה אותו הנתבע 2 לנתבע 1 וכן טען כי כל המכתבים שהופנו לנתבע 2 הועברו על ידו לנתבע 1.

עוד נטען ע"י הנתבע 1 כי לא נמנעה מהתובע ומעו"ד גולן האפשרות להיכנס לחנות וכאשר עו"ד גולן חקר את הנתבע 1 לגבי השיפוצים השיב לו הנתבע 1 שבעת התקנת השירותים היה צורך להחליף צנרת רקובה וישנה, אשר גרמה להצפת הגלריה ולהצפת החנות, דבר שיצר צורך לשפץ את הגלריה הישנה ואת תקרת המגשים.

הנתבע 1 שב וטען כי לנתבע 2 לא היתה כל יד בדבר והשיפוצים של החנות נעשה ע"י הנתבע 1 לבדו.

לגבי השינויים והשיפוצים שנעשו טען הנתבע 1 כדלקמן:
א.
הנתבע 1 הודה כי הותקנה קורת פלדה אחת נוספת כדי לחזק את הגלריה עקב התערערותה.
ב.
הנתבע 1 הודה כי המדרגות שהיו קיימות הוחלפו וכן שונה כיוונם של המדרגות אולם טען כי המדרגות הוחלפו מטעמים בטיחותיים שכן המדרגות הקודמות היו רעועות ומסוכנות לשימוש.
ג.
הנתבע 1 הודה כי הוא סילק את תקרת המגשים שהיתה בתחתית הגלריה והתקין תקרת גבס חדשה שבה עשרות נקודות תאורה. בתצהירו הצהיר הנתבע 1 כי הצורך בהסרת תקרה המגשים נוצר בעקבות הוספת הקורה הנוספת לתמיכה בגלריה.
ד.
הנתבע 1 הודה כי הקירות נצבעו.
ה.
הנתבע 1 הודה כי ציפוי הלינולאום בריצפה, שהיה בלוי, הוחלף בריצפת פרקט.
ו.
הנתבע 1 הודה כי הוא התקין סף שיש לרוחב הכניסה לחנות אולם טען כי הסף שהיה בחנות קודם, נסדק והחדיר רטיבות
ולפיכך היה צורך להחליפו.
ז.
הנתבע 1 הודה כי הוא סילק את חלון הראווה הישן והתקין במקומו חלון ראווה חדש, לטענתו עשה זאת מכיוון שהחלון הקודם היה ישן וסדוק.
ח.
הנתבע 1 הודה כי השלט הישן הוחלף בשלט חדש וזאת משום שהשלט הישן היה שבור וטען כי לא חל שום שינוי בתוכן השלט מלבד טעות קולמוס במספר הרחוב.
ט.
הנתבע 1 הודה כי הוא התקין חדרון שירותים בגלריה. לטענתו התובעים הסכימו לכך, כאמור לעיל לאחר שהם הרסו את השירותים שעמדו בחצר, ואף טען כי התובעים הסכימו להשתתף בעלויות השיפוץ.

הנתבע 1 טען כי יש לדחות את הסעד המבוקש ע"י התובעים וטען כי לחלופין
יש להעניק לו סעד מן הצדק מן הטעמים הבאים: החנות מהווה עבורו מקור פרנסה, תום לב, מאזן הצדק, איזון אינטרסים והתנהגות הבעלים.

6.
הנתבע 2 טען בכתב הגנתו כי התביעה נגדו מוגשת בחוסר תום לב והיא קנטרנית. לטענתו הוא אדם ישיש, בן למעלה מ- 90 והוא חולני ותשוש. הנתבע 2 טען כי הוא אינו השוכר של החנות והוא אינו מחזיק בחנות משנות השמונים. הנתבע 2 טען כי בעבר הוא היה המחזיק בחנות והפעיל משם את העסק. לטענתו לאחר שהגיע לגיל מתקדם והחליט לפרוש מהעבודה, הוא המשיך לפקוד את החנות, שבה בילה עשרות שנים וזאת כדי להעסיק את עצמו ולראות אנשים וכדי לא להתנוון בבית.
הנתבע 2 טען כי כל השיפוצים לא בוצעו על ידו אלא ע"י הנתבע 1.

דיון והכרעה

7.
אין מחלוקת כי התובעים הינם בעלי המושכר וכי הנתבע 2 שהינו אביו של הנתבע 1 היה הדייר המוגן המקורי בחנות מבלי ששילם דמי מפתח ומבלי שנחתם עמו חוזה שכירות ( ר' עמ' 25 לפרוטוקול).
אין מחלוקת כי בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט גלין בת.א. 3597/94 נקבע כי הנתבע 1 הינו הדייר המוגן
בחנות ולא אביו, הנתבע 2 לאחר שהנתבע 2 העביר לו את זכויותיו עוד בתחילת שנות השמונים.
כמו כן, אין למעשה מחלוקת לגבי עצם העבודות שנעשו בחנות והיקפן.

8.
משהוגשה התובענה כנגד שני הנתבעים, השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה בעיקרה מיהו היום הדייר המוגן בחנות וכפועל יוצא מכך מה דין התובענה כנגד הנתבע 2.

התובעים טוענים כי הנתבעים יצרו אי בהירות לגבי מיהו הדייר המוגן בחנות שכן לטענתם הנתבע 2 הוא זה אשר נמצא כל הזמן בחנות והוא זה שמשלם את החשבונות ודמי השכירות של החנות.

הנתבעים טוענים כי הנתבע 1 הינו הדייר המוגן בנכס. כמו כן, נטען כי פסק דינו של השופט גלין בת.א. 3597/94 יוצר מעשה בית דין לענין זה. כן נטען, כאמור, כי הנתבע 1 לבדו ביצע את השיפוצים.

9.
בכל הנוגע לטענה של הנתבעים לפיה פסק הדין של השופט גלין יוצר מעשה בית דין לענין התובענה שבפני
נו אין בידי לקבל טענה זו. חלפו שנים מאז ניתן פסק הדין ויכול היה להיווצר מצב בו הנתבעים שבו ועשו שינויים בפועל שיש בהם כדי להשפיע על ההכרעה מיהו הדייר המוגן נכון להיום. יחד עם זאת, אין להתעלם מהתשתית העובדתית ומההכרעה שהתקבלה בפסק הדין שניתן בזמנו.

10.
לגופו של ענין, הנתבע 2 הינו אדם ישיש
בן למעלה מ- 93 שנים, שאינו בקו הבריאות והנמצא לדבריו בגמלאות משנת 85
( ר' עמ' 22 לפרוטוקול).

הנתבע 2 הצהיר כי הוא נמצא בחנות בכדי להעביר את הזמן ובכדי לא להתנוון בבית ( ר' סעיף 1 לתצהירו של הנתבע 2).

הנתבע 2 בחקירתו אישר כי הוא זה ששילם במשך כל השנים את דמי השכירות, שילם לעיריה ולחברת החשמל ואישר כי קיבל את החשבוניות על שמו אולם הסביר כי עשה זאת משום שהעיריה שלחה לכתובת שלו את התשלומים ולכן הוא היה משלם ולאחר מכן הנתבע 1 היה מחזיר לו כסף ומזדכה על ההוצאה במס הכנסה. כמו כן העיד הנתבע 2 כי התובע היה מגיע אליו ומכיוון שהנתבע 1 היה עובד באיזור התעשייה והתובע לא רצה ללכת לשם הוא היה משלם לו ( ר' עמ' 22 לפרוטוקול).

הנתבע 1 הצהיר כי מאז שנת 1990 הוא המחזיק הבלעדי בחנות ואיש מלבדו אינו מחזיק בה, ואף הצהיר כי משנת 1980 הוא המנהל הבלעדי של החנות ושל כל הפעילות שבה ( ר' סעיף 4 , 14 לתצהירו של הנתבע 1).

כמו כן הצהיר הנתבע 1 כי תשלום דמי השכירות בוצע ע"י אביו לבקשתו של התובע 1
והצהיר כי לאחר מכן הוא היה מעביר לאביו באופן שוטף את כל התשלומים שאביו היה משלם, כך שלמעשה אביו לא שילם דבר מתשלומי החובה של החנות ולא נשא בהוצאה כלשהיא הקשורה לחנות ( ר' סעיפים 11 ו- 12 לתצהיר הנתבע 1).

בסיכומים מטעם הנתבע 2 מפנה בא כוחו לסעיף 40 לחוק החוזים הקובע:
"חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית".

אני מקבלת את גרסת
הנתבע 1 בסיכומיו כי במקרה דנן אין חיוב אישי ולא הוכח כי קיימת הסכמה בין הצדדים כי הנתבע 1 צריך לשלם בעצמו ואין בכך שהנתבע 2 שילם את התשלומים כדי ללמד בדבר מעמדו.
הנתבעים אף הסבירו כי הנתבע 2 היה משלם את התשלומים והנתבע 1 היה משיב לו את הסכומים ששילם ואף היה מזדכה על התשלומים במס הכנסה. הנתבע 2 העיד כי סגר את תיקו במס הכנסה כבר בשנות ה- 80.

כאמור, בהתאם לפסק דינו של כבוד השופט גלין הנתבע 1 הינו הדייר המוגן בחנות.

הנתבע 2 הינו אדם ישיש אשר אין מקום להניח כי בהגיעו לשנות התשעים בחייו החליט לחזור ולנהל חנות אותה העביר לבנו עשרות שנים קודם לכן.


לנוכח כל האמור, שוכנעתי כי הנתבע 1 הוא הדייר המוגן במושכר.

כמו כן שוכנעתי משמיעת העדויות כי הנתבע 1 הוא זה אשר ביצע את השיפוצים בחנות ולא הובאה כל הוכחה כי הנתבע 2 ביצע את השיפוצים.

לאור האמור אני קובעת כי התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. אני מחייבת את התובעים בהוצאות המשפט של הנתבע 2 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

11.
כעת משקבעתי כי הנתבע 1 הוא הדייר המוגן בחנות והוא זה אשר ביצע את השיפוצים והעבודות בחנות אני נדרשת להכריע בשאלה האם ביצוע העבודות שבוצעו בחנות ע"י הנתבע 1 מקנים לתובעים עילת פינוי נגדו?

כאמור, אין מחלוקת כי השינויים שנטענו ע"י התובעים בכתב התביעה אכן בוצעו.המחלוקת הינה האם ביצוע השיפוצים/ השינויים שבוצעו ע"י הנתבע 1 יוצרים לתובעים נגד הנתבע 1 עילת פינוי?

סעיף 131 לחוק הגנת הדייר קובע את עילות הפינוי. הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 131(3) הקובע :

" המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או ע"י אחרים".

בפסיקה נקבע לענין פרשנות סעיף זה בע"א 774/80
ארסלאן נ' פאהום, פ"ד לה(3) 584, 586 כי עילה זו, של גרימת נזק ניכר למושכר במעשה זדון, מוכחת כאשר הדייר ביצע במושכר, שהוא בית עסק, שינויים רחבי היקף, חיצוניים ופנימיים, אשר שינו באותו מקרה את מבנהו של המושכר באורח יסודי והפכו אותו למבנה שונה לחלוטין מזה שהיה לפני השינויים.

ר' גם רע"א 4740/02 אלעמד נ' אלבודרי (פורסם במאגרים).

ור' לענין זה ר' דוד בר- אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה אוגוסט 2005 הוצאת פרלשטיין- גינוסר בע"מ, עמ' 89- 90):

"שינוי רב כמות ואיכות במושכר מהווה עילה לפינוי לפי סעיף 131 (3) כאשר הוא נעשה ללא הסכמת בעל הבית. לא מן הנמנע כי כל אחד מפריטי השינויים הללו בנפרד, כשהוא עומד לעצמו, איננו מהווה עילה לפינוי. אולם כוחם המצטבר של שינויים אלה הופך לאיכות של גרימת נזק במעשה זדון, כאשר התוצאה הסופית של המעשים שנעשו מצביעה על שינוי מהותי ויסודי במבנהו של המושכר שהפך להיות שונה ממה שהיה לפני השינויים שנעשו בו" ( ע"א (ת"א) 1494/97 רמי בן משה נ' צדיק יוסף , לא פורסם)."

רכיב ה"זדון" הוא מרכיב מרכזי בעילת פינוי זו, ולא כל שינוי שנעשה במושכר יוכר כעילת פינוי אלא רק שינוי קרדינלי שנעשה למרות התנגדותם של הבעלים" ( ר' דוד בר- אופיר, שם, עמ' 90).

בע"א 3817/06 (מחוזי ת"א) אבו גוש נ' אקסלרד (פורסם במאגרים) התייחס כב' השופט ד"ר קובי ורדי לתנאים להתקיימות עילת פינוי לפי סעיף 131 (3) לחוק הגנת הדייר. לענין התנאי של נזק ניכר הפנה כב' השופט ורדי לפסק הדין בענין ארסלן ולפסק הדין בענין אלעמד מהם עולה כי ביצוע שינויים רחבי היקף וחיצוניים עולים כדי גרימת "נזק ניכר" למושכר. כב' השופט ורדי דחה את הטענה שהובאה לפניו לפיה לא הוכח שנגרם נזק למושכר שכן העבודות נועדו לתועלת המושכר.
כך בפיסקה 7 לפסק הדין:

"טוען המשיב בפני
נו כי לא הוכח שנגרם נזק למושכר היות ועבודות הבניה נועדו לתועלת המושכר. אין בידי לקבל טענה זו. אין לפרש את המונח "נזק" כהגדרתו המילונית, במובן של פגיעה או חבלה בנכס אלא כשינוי מהותי, כמותי ואיכותי בנכס, בהתאם לפרשנות הפסיקה המובאת לעיל.
עילת הפינוי הנדונה, נועדה להגן על זכותו הקניינית של בעל הבית ולמנוע מהדייר לעשות במושכר כרצונו, ללא הסכמת הבעלים, גם אם נראה לו כי השינויים שהוכנסו על ידו הם לטובת בעל הבית והנכס. הדגש הוא על עצם עריכת השינוי המהותי במושכר, ללא הסכמת הבעלים, ואין נפקות לשאלה האם השינוי הטיב או השביח את הנכס (בר אופיר, עמ' 237)."

ובבר אופיר, שם,
עמ' 237:


"לדייר לא ניתנה זכות קניינית לעשות במושכר כרצונו, וגם אם נראה לכאורה כי השינויים שהוכנסו על ידיו הם לטובתו של בעל הבית הזכות להכריע מה טוב לבעלים שמורה להם בלבד (ע"א 1494/97 בן משה נ' צדיק יוסף ואח', לא פורסם; ע"א 774/80 ארסלאן נ' פאהום, פ"ד לה (3) 584, 585)."

12.
התובעים טוענים כי התמלאו התנאים כפי שפורשו בפסיקה וכי מדובר בשינוי מהותי שנעשה ללא הסכמת הבעלים ולפיכך מקים להם עילה לפינוי.

הנתבע 1 טען בסיכומיו כי לא הוכחה עילת הפינוי שכן לטענתו החנות לא סבלה משום נזק בעקבות השיפוצים ואף טען כי לא נעשו בחנות שינויים חיצוניים ופנימיים אשר שינו את מבנהו באורח יסודי, והפכו אותו למבנה שונה לחלוטין. הנתבע 1 טען כי הוא שיפץ את החנות ולא שינה אותה במאומה
ובמצב זה, באין הסכם שכירות האוסר את ביצוע השיפוצים, לא היה עליו לקבל את רשות הבעלים.

בנוסף טען הנתבע 1 כי הפעולה היחידה היכולה להיחשב כשינוי ולא כשיפוץ היא התקנת חדרון השירותים, אולם טען כי הבעלים הסכימו לבניית חדרון השירותים ואף הסכימו להשתתף בעלויות התקנתו.

13.
מעיון בתמונות, ומשמיעת העדויות הגעתי למסקנה כי הנתבע 1 ביצע שינויים משמעותיים בחנות ששינתה את פניה לאחר שעברה שיפוץ כולל וזאת ללא הסכמת הבעלים.

הנתבע 1 בחקירתו בעמ' 32 לפרוטוקול העיד כי :

" ת. רצינו לחבר את השירותים לאינסטלציה, באנו לחבר והתחילו בעיות של מים כלומר כל הצנרת רטובה, החנות נרטבה, לא תיקנתי והעפתי הכל החוצה והרכבתי הכל חדש, גם צנרת , גם תיקרה".

ובהמשך העיד כך:

"ש. אני אומרת לך שאתה החלטת גם לעשות את השירותים וגם לשפץ את החנות באותה הזדמנות בלי לדבר עם בעל הבית וגם לקבל כסף?
ת. בוודאי."

הנתבע 1 טוען כי התקבלה הסכמה של התובעים להתקנת שירותים לאחר שהשירותים שהיו בחצר נהרסו. גם אם אצא מנקודת הנחה כי ניתנה על ידי התובעים במועד מוקדם יותר הסכמה להתקנת שירותים, הרי שהעבודות שבוצעו בפועל לא התמצו בהתקנת שירותים אלא מדובר בעבודות בהיקף נרחב שכללו, מעבר להוספת שירותים, חיזוק הגלריה, החלפה המדרגות ושינוי כיוונם, החלפת צנרת וחשמל, החלפת תקרת מגשים בתקרת גבס, החלפת הריצוף וסף הכניסה כן שינויים חיצוניים שכללו החלפת הויטרינה של החנות והחלפת השלט. בהתאם לפסיקה יש להביא בחשבון את המשקל הכולל של מכלול העבודות ובבחינה כאמור מדובר בשינוי משמעותי של פני המושכר.

14.
באשר לתנאי השני בסעיף שעניינו "מעשה זדון" בהתאם לפסיקה השאלה האם השינויים נעשו ללא הסכמת בעל הבית. בעניננו, הנתבע 1 פעל תוך התעלמות מזכויותיהם של התובעים ובמקום לקבל את רשותם והסכמתם למכלול העבודות שביצע, התעלם מההתנגדות המפורשת שהביעו בפני
ו. בכל הנוגע לשירותים, אמנם התובעים נתנו לפני כן הסכמה להתקנת שירותים, אך הנתבע 1 לא פנה לתובעים לפני ביצוע הפעולות על מנת לקבל הסכמתם לגבי אופן התקנת השירותים ומיקומם, פעל על דעת עצמו וללא אנשי מקצוע, כאשר כתוצאה מהנסיונות להתקין שירותים נגרמו לדבריו, כפי שהובאו לעיל, נזקים שהצריכו את המשך העבודות.

לפי הפרשנות שניתנה בפסיקה כפי שפורטה לעיל, עילת הפינויי קמה שעה שנעשים שינויים רחבי היקף ללא הסכמת הבעלים.

בעניננו, הנתבע 1 לא ביקש את הסכמתם של הבעלים לבצע את השינויים בחנות ואף התעלם מההתנגדות שהביעו התובעים, בעל פה ובכתב, לשינויים המבוצעים. לנוכח זאת, משביצע הנתבע 1 את השינויים האמורים, שהינם כאמור רחבי היקף, הוכחה עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר.

סעד מן הצדק

15.
בית המשפט יימנע מטעמים של צדק מלתת צו פינוי כאשר הסנקציה של פינוי, לעומת הפרתם של תנאי השכירות, נראית חמורה מדי ועל כן בלתי צודקת.

בהחלטה האם להעניק סעד מן הצדק על בית המשפט להביא בחשבון את ההתנהגות והאינטרסים של שני הצדדים. בהתאם לפסיקה, יש להמנע מלהפוך את מתן הסעד מן הצדק לענין שבשיגרה, ובפרט כאשר מדובר בבית עסק. ( ר' דוד בר- אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, שם, עמ' 175 ).

16.
הנתבע טען כי יש להעניק לו סעד מן הצדק מן הטעמים הבאים: החנות משמשת לו מקור פרנסה, תום לב, מאזן הצדק, איזון אינטרסים, התנהגות הבעלים. הנתבע טוען כי גם אם נוצרה עילה לפינוי היא נוצרה בתום לב, דמי השכירות שולמו במועדם מזה עשרות שנים, התובעים מעולם לא נדרשו להשקיע השקעה כל שהיא בחנות, גם כאשר נגרמו לחנות נזקים כבדים כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם. הנתבע ויתר על זכותו לקבל 40% משווי ההשקעה בשירותים מידי התובעים, למרות ההבטחה המפורשת שניתנה לו על ידם. הנתבע 1 לא זילזל בחובותיו כדייר מוגן. הנתבע סבר בטעות כי הוא פטור מקבלת רשות בגין השיפוצים שעשה בחנות, משום שלא הגיעו לכדי דרגת שינויים.

17.
התובעים בסיכומים טענו כי החנות הינה סגורה מזה שנים אחדות ומשכך אינה מהווה מקור פרנסה לנתבע 1. כמו כן טענו כי לנתבע 1 עסק אחר בשם מ.א. ג. שהינה חברה בה הוא בעל מניות , העוסקת בעסקי זכויות וזגגות והיא מקור פרנסתו ולא החנות.

לגבי טענת הנתבע 1 כי פעל בתום לב, טענו התובעים כי הנתבע 1 אינו יכול להסמך על טענה זו משום שהוא אינו תם לב. לטענתם התנהגותו של הנתבע 1 הינה התנהגות המתעלמת לחלוטין מזכויותיהם של התובעים ובעלי הבית ומחובותיו של הנתבע 1 כדייר.

התובעים טענו כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים שבהם בית המשפט לא יתן לדייר סעד מן הצדק ולחילופין טענו כי באם יוחלט להעניק לנתבע 1 סעד מן הצדק יש לחייב את הנתבע 1 בסכום משמעותי והולם את הנסיבות.

18.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, הסיכומים ולאחר ששמעתי את העדויות אני מוצאת כי במקרה זה יש להעניק סעד מן הצדק לנתבע 1.

כפי שהוכח הנתבע 1 השתמש בחנות כבר משנות השמונים בכדי להפעיל את עסקו לאחר שאביו העביר לו את העסק. הנתבע 1 החליט להתקין שירותים בחנות וזאת לאחר שקיבל את הסכמתו העקרונית של
הבעלים להתקנת השירותים בחנות. חלק מהשינויים הנוספים שבוצעו נבעו מהתקנת השירותים.
אין המדובר במקרה בו הנתבע 1 בנה תוספות חיצוניות למושכר כפי שקרה בחלק מהמקרים בפסיקה שבהם סירב בית המשפט ליתן סעד מן הצדק. בבחינה כוללת של התנהלות הצדדים, אין טענה כי הנתבע 1 לא שילם את דמי השכירות או הפר את תנאי השכירות המוגנת קודם לאירועים נשוא התובענה. כאמור, פסק הדין שניתן בת.א. 3597/94 עניינו העברת הזכויות מהנתבע 2 לנתבע 1 בשנות השמונים.

לאור כל האמור אני סבורה כי במקרה זה ראוי וצודק להעניק לנתבע 1 סעד מן הצדק וכך אני קובעת .

19.
התובעים טענו בסיכומים כי באם ינתן סעד מן הצדק יש לחייב את הנתבע 1 בפיצוי התובעים. התובעים הפנו למספר פסקי דין מהם ביקשו ללמוד מהו סכום הפיצוי הראוי עבור ההפרה שביצע הנתבע 1 בחנות וטענו כי בנסיבותיו של המקרה דנן ראוי כי סך הפיצוי לא יפחת מהסך של 200,000 ₪.

עיינתי בפסקי הדין אשר התובעים הפנו אליהם לענין הסכומים הנפסקים במקרים של מתן סעד מן הצדק ובפיצוי הבעלים של הנכס, שבהם נקבעו סכומים נמוכים משמעותית מהסכום לו עתרו התובעים.


לאחר ששקלתי בדבר, ובשים לב לכך שכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו וכאשר בענייננו העבודות שבוצעו כללו גם את התקנת השירותים שניתן לומר כי נעשתה, ככלל, ברשות וכאשר התובעים לא השתתפו בסופו של דבר בעלות התקנתם, אני סבורה כי במקרה דנן יש להעמיד את הסכום לפיצוי כתנאי למתן סעד מן הצדק על הסך של 40,000 ₪.

20.
לאור כל האמור לעיל, בכל הנוגע לנתבע 1, ניתן צו לפינוי וסילוק יד מהמושכר בדיירות המוגנת. יחד עם זאת, משמצאתי כי מתקיימים התנאים ליתן לו סעד מן הצדק ניתן לנתבע 1 סעד זה ואני מורה כי צו הפינוי האמור לא יחול ולא יבוצע אם ישלם הנתבע 1 לתובעים פיצויים בסך 40,000 ₪ בארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, התשלום הראשון ביום הראשון לחודש דצמבר 2009.

כמו כן אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים, תוך 30 יום מהיום, הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,
ט"ז חשון תשס"ט,
3 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 4185/05 סוזט אטל, אברהם אטל נ' ארנון כהן, בנימין כהן (פורסם ב-ֽ 03/11/2009)