פסקי דין על עמוס הדר מרכז סוכנות לביטוח בע"מ |

4528/06 א     09/11/2009




א 4528/06 עמוס הדר מרכז סוכנות לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
004528/06


לפני:
כבוד השופטת אנה שניידר


09/11/2009





בעניין
:
עמוס הדר מרכז סוכנות לביטוח בע"מ







התובעת

נ
ג
ד


מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון







הנתבעת

פסק דין


הרקע וטענות הצדדים
1.
עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 10.04.06, חוב כספי נטען של הנתבעת לתובעת, מכח הסכם שנחתם בין הצדדים בחודש יוני 2001 וצורף כנספח ה' לתצהירו של מר עמוס הדר מטעם התובעת (להלן – ההסכם), לגבי דירות במתחם "עיר גנים" בשכונת קרית מנחם בירושלים (להלן – עיר גנים).

2.
על פי כתב התביעה, רכשה התובעת בשנת 1988 זכויות חכירה בדירות בעיר גנים, הציעה לדייריהן לרוכשן ממנה, ובדרך זו נמכרו עשרות דירות לדייריהן. עם הדיירים שלא רכשו את הזכויות בדירותיהם נחתמו חוזי שכירות בלתי מוגנת, וכנגד אלה שלא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו דמי שכירות – נקטה התובעת בהליכי פינוי וסילוק יד.

3.
ביום 11.09.90 נחתם, ביוזמת הנתבעת, כתב התחייבות לפיו התחייבה התובעת להימנע מפינוי השוכרים בכפוף להתחייבות הנתבעת להשתתף בדמי השכירות המגיעים לתובעת (להלן – כתב ההתחייבות).

4.
בימים 14.06.95 ו- 17.10.95 נערכה תוספת לכתב ההתחייבות, ובה עודכנו תנאי ההשתתפות של הנתבעת בדמי השכירות.

5.
כתב ההתחייבות התייחס רק לדיירים המקוריים בעיר גנים, ולא לדיירים ממשיכים, ולכן הפסיקה הנתבעת את ההשתתפות בדמי השכירות של הדיירים הממשיכים. כתוצאה מכך, החלה התובעת בהליכי פינוי אך הדיירים הממשיכים הגישו עתירה (בג"צ 7995/00) ובה עתרו, בין היתר, כי הנתבעת תשתתף בשכר הדירה של הדיירים הממשיכים, על מנת למנוע פינויים מהדירות.

6.
עקב הגשת העתירה ניהלו הצדדים משא ומתן לגבי תשלום דמי השכירות לגבי הדיירים הממשיכים, ובסופו של דבר נחתם ביוני 2001 ההסכם, שאליו צורפה טבלת החובות של הדיירים הממשיכים וביניהם גם דייר ממשיך בשם פואד גבאי (להלן – גבאי), אשר תשלום דמי השכירות עבור דירתו הוא נושא התביעה שלפנינו.

7.
גבאי החזיק בדירה בעיר גנים משנת 1991, עת נפטרה אמו, ועד ליום 06.07.03 (להלן – מועד הפינוי), עת הוחזרה החזקה בדירה לידי התובעת עקב מעברו של גבאי למוסד סיעודי ופטירתו ביום 08.08.04.

8.
הצדדים מסכימים כי תקופת מגוריו של גבאי בדירה (משנת 1991 ועד מועד הפינוי בשנת 2003) מתחלקת למספר תקופות משנה, שלגבי כל אחת מהן יש לצדדים טענות שונות:

א.
מיום 06.02.91 עד ליום 30.04.97 (להלן – התקופה הראשונה);

ב.
מיום 01.05.97 עד ליום 30.11.97 (להלן – התקופה השניה);

ג.
מיום 01.12.97 עד ליום 15.02.01 (להלן – התקופה השלישית);

ד.
מיום 16.02.01 ועד מועד הפינוי ביום 06.07.03 (להלן – התקופה הרביעית).

9.
התביעה מתייחסת לתקופה הראשונה (למעט תקופה של 7 חודשים שלגביה מודה התובעת בקבלת סכום של 8,983 ₪), וכן לתקופה הרביעית.
התקופה השניה לא נכללה מלכתחילה בכתב התביעה, ואילו לגבי התקופה השלישית חזרה בה התובעת מטענותיה (ראה סעיף 6(ב) לסיכומי התובעת).


לגבי התקופה הראשונה והתקופה הרביעית טוענת התובעת, כי בחתימתה על ההסכם ביוני 2001 קיבלה על עצמה הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא הסכומים על פי טבלת החובות, לרבות חובו של גבאי.

10.
לטענת הנתבעת, יש לדחות על הסף את התביעה, שהוגשה כאמור ביום
10.4.06, לגבי כל התקופה שקדמה ליום 10.04.99 מחמת התיישנות וכן מחמת השיהוי הרב בהגשת התביעה, אשר גרם לנתבעת נזק ראייתי.

11.
לחילופין טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה ביחס לתקופה הראשונה הואיל והנתבעת העבירה לתובעת את הכספים המגיעים לה בשל תקופה זו.
עוד נטען, כי אם בית המשפט יקבע כי הנתבעת העבירה את הכספים אך הם לא נתקבלו אצל התובעת אלא אצל גבאי עצמו, כי אז יש לקזז כספים אלה מהחוב הנטען על ידי התובעת.

12.
לגבי התקופה הרביעית טוענת הנתבעת, כי דין התביעה לגבי תקופה זו להידחות, שכן הנתבעת הביאה את חוזה השכירות לידי סיום וכדין, נוכח לשונו הברורה והחד משמעית של סעיף 3(א) להסכם, לפיו אין לשלם דמי שכירות אם הדייר לא התגורר בדירה דרך קבע.


דיון והכרעה
13.
השאלות שעומדות בפני
נו בתובענה דנן הינן כדלקמן:
א.
מתי נולדה עילת התביעה לגבי דירת גבאי – האם בעת חתימת ההסכם בשנת 2001 או שמא קודם לכן.
אם ייקבע כי עילת התביעה נולדה לפני שנת 2001, כי אז תחול התיישנות על דמי השכירות המתייחסים לתקופה שבין 06.02.91 ועד 10.04.99.
ב.
אם ייקבע שלא חלה התיישנות במקרה דנן - האם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי.
ג.
אם ייקבע כי אין לדחות את התביעה מחמת שיהוי - האם הועברו דמי השכירות לגבי דירת גבאי לידי התובעת, ולחילופין – באופן ישיר לידי גבאי.
אם ייקבע כי דמי השכירות הועברו באופן ישיר לידי גבאי – האם יש לקזז סכומים אלה מסכום החוב הנטען על ידי התובעת בתקופה הראשונה.
ד.
האם לאור הוראות ההסכם חייבת הנתבעת בדמי שכירות עבור דירת גבאי בתקופה הרביעית.

אשר לטענת ההתיישנות
14.
לטענת הנתבעת, בסעיפים 13-8 לסיכומיה, הואיל ודמי השכירות לגבי דירת גבאי שולמו בחלק מהתקופות זמן רב לפני חתימת ההסכם בשנת 2001 – מכאן שעילת התביעה נולדה עוד קודם לחתימה על ההסכם, ולכן התיישנה לגבי הסכומים שלפני 10.04.99.

15.
לטענת התובעת, בסעיפים 80-70 לסיכומיה, עילת התביעה נולדה רק בשנת 2001, עם החתימה על ההסכם, הואיל ורק אז הסכימה הנתבעת לקחת על עצמה לראשונה התחייבות לשאת בחובות הדיירים הממשיכים.
לטענת התובעת, ההסכם עיגן התחייבות לתשלום "תשלומי עבר" ללא סייג כלשהו, ויש לקוראו ביחד עם טבלת החובות, אשר כימתה את החובות, נכון לאותה עת, ביחס לכל דייר ודייר החל בשנת 1991 ואילך.

16.
עיון בסעיף 2(א) להסכם מעלה, כי נאמר בו שהנתבעת תשלם השתתפות בדמי שכירות עבור הדיירים ששמותיהם נקובים בנספח ב' (הכולל את גבאי) "לרבות בגין תשלומי עבר שלא שולמו, וימשיך לשלם עבורם דמי שכירות כסדרם כאמור מכאן ואילך".


הואיל ולפני החתימה על ההסכם הכחישה הנתבעת את חבותה לשלם דמי שכירות עבור הדיירים הממשיכים – הרי שיש לראות את ההתחייבות לפי ההסכם לגבי הדיירים הממשיכים כהתחייבות חדשה, שנוצרה עם החתימה על ההסכם בשנת 2001.
יצויין, כי גם לגירסת הנתבעת מדובר למעשה בהתחייבות חדשה, שלא היתה קיימת עובר לחתימה על ההסכם.

בתצהירו של מר שוורץ מטעם הנתבעת נאמר בסעיף 11:

"בעקבות אותו בג"צ הגיע משב"ש להסכמות חדשות עם התובעת בחודש יוני 2001 ולמעשה הרחיב את ההסכם הקיים לא רק לגבי הדיירים המקוריים אלא גם לגבי ממשיכיהם...".


גם גב' גורדו, האחראית על נושא הסיוע בדיור מטעם הנתבעת הודתה בחקירתה בפני
י כי עד לחתימת ההסכם לא היתה הנתבעת מחוייבת לשלם השתתפות בדמי שכירות בשל הדיירים הממשיכים (ראה פרוטוקול עמ' 16 שורות 14-12).


בנסיבות אלה, אין הנתבעת רשאית "לאחוז במקל בשני קצותיו" – מצד אחד לטעון כי לגבי הדיירים הממשיכים מדובר בהתחייבות חדשה שנוצרה רק עם החתימה על ההסכם ומאידך להסתמך על תשלומים ששולמו, מסיבות כלשהן, לפני התקופה האמורה.

17.
על כן אני קובעת כי עילת התביעה, המבוססת על התחייבות חוזית לפי ההסכם שנחתם בשנת 2001, לא התיישנה.


עילת התביעה כלפי הדיירים הממשיכים (וביניהם גבאי) נולדה רק עם החתימה על ההסכם בשנת 2001, אשר עיגן את ההתחייבות לשלם את כל חובותיהם של הדיירים הממשיכים, גם לגבי תקופות העבר, שלפני החתימה על ההסכם.


אשר לטענת השיהוי
18.
הנתבעת טוענת באופן חלופי, כי התביעה לוקה בשיהוי הואיל ורובה מתייחס לתקופה שלפני 1999.
לטענתה, גם אם בשל ההסכם שנחתם בשנת 2001 עומדת לתובעת "תקופת התיישנות מורחבת", הרי שהשיהוי בהגשת התביעה בשנת 2006 מצדיק דחייתה שכן נגרם לתבעת נזק ראייתי. הנתבעת טוענת כי הנזק הראייתי מתבטא בעיקר בקשיים באיתור מסמכים ותכתובות בין הצדדים, באיתור עדים לגבי החקירות שבוצעו לגבי דירת גבאי, ובאיתור מקבל התשלומים בשנת 1991-1997 (האם התובעת או שמא גבאי עצמו).

19.
אין בידי לקבל גם את טענתה החלופית של הנתבעת בדבר הנזק הראייתי שנגרם לה עקב השיהוי בהגשת התביעה.
הנתבעת אינה יכולה לתלות בתובעת קשיים בהם נתקלה באיתור מידע, מסמכים ועדים שכולם היו בשליטתה, וזאת במשך תקופה של פחות מחמש שנים – מיום חתימת ההסכם בשנת 2001 ועד להגשת התביעה בשנת 2006. אם הנתבעת לא השכילה לשמור מסמכים כיאות במשך התקופה האמורה – אין לה להלין אלא על עצמה.

20.
זאת ועוד, עיון בפסיקה הדנה בשיהוי מעלה כי השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד (ראה ע.א. 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433), והמקרה דנן אינו מצדיק שימוש כאמור.

21.
משנדחתה טענת ההתיישנות, אין הצדקה במקרה דנן להפעיל את הלכת השיהוי האזרחי, ולכן גם טענת השיהוי של הנתבעת דינה להידחות ועלינו לבחון את הטענות לגבי התביעה לגופה.


האם הועברו תשלומי דמי השכירות בתקופה הראשונה לגבי דירת גבאי לתובעת
22.
בסעיף 42 לסיכומיה מפרטת הנתבעת טבלת תשלומים אשר, לטענתה, אין חולק כי התקבלו אצל התובעת. לטענתה, התובעת לא הוכיחה שהסכומים לא התקבלו אצלה שכן אין כל הסבר מדוע דווקא שני הסכומים הראשונים בטבלה, 53,466 ₪ ו- 8,981 ₪ התקבלו אצל התובעת, ואילו יתר הסכומים לא התקבלו אצלה.

23.
לטענת התובעת, מלבד התשלומים בהם הודתה ואינם חלק מכתב התביעה, לא שולם לה דבר על ידי הנתבעת. לטענתה, הואיל והנתבעת טוענת פוזיטיבית כי התשלומים הועברו על ידה לתובעת או לכל הפחות התקבלו אצלה – לכן עובר נטל ההוכחה בענין זה על הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל זה.

24.
אכן נטל ההוכחה כי התשלומים הועברו לתובעת על ידי הנתבעת מוטל על הנתבעת. מסעיפים 16, 17, ו-21 לתצהירו של מר שוורץ מטעם הנתבעת עולה, כי גבאי הוא זה שקיבל את תשלומי הסיוע בדמי השכירות, באמצעות העברה ישירה מהבנק לגבאי, על סמך תעודת זכאות.


אמנם הגב' גורדו בעדותה בפני
אמרה כי כל התשלומים שפורטו בנספח א' לתצהירה הועברו לידי התובעת (פרוטוקול עמ' 19 שורות 10-6), אולם עיון בנספח א' האמור מעלה כי אין לראות בו אישור על ביצוע התשלומים בפועל למאן דהוא, וזאת גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית, בניגוד לטענת התובעת בסעיפים 60-55 לסיכומי התשובה מטעמה.


הנתבעת לא המציאה אישור מהבנק על ביצוע התשלומים ואף נמנעה מלהמציא כל אסמכתא בדבר הוראה שהעבירה לבנק לביצוע התשלומים, ממנה ניתן היה ללמוד למי ביקשה הנתבעת להעביר את הסכומים – האם לגבי עצמו או שמא לתובעת.

מכאן, שגם הנתבעת אינה יכולה להצביע בוודאות למי הועברו התשלומים, אם אכן הועברו, האם לתובעת או לגבאי עצמו.

25.
בנסיבות אלה אני קובעת, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי שולמו לתובעת או לגבאי או למאן דהוא סכומים כלשהם מעבר לאלה ששולמו בשל התקופה השניה והשלישית, ועל כן חייבת הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים בשל התקופה הראשונה.

26.
משהגעתי למסקנה האמורה, לפיה לא הורם הנטל המוטל על הנתבעת להוכחת טענתה לפיה התשלומים הועברו לתובעת, ואף לא הוכח על ידה באופן פוזיטיבי כי הכספים הועברו לגבאי – מתייתר הצורך לדון בשאלת הקיזוז.




האם חייבת הנתבעת דמי שכירות עבור התקופה הרביעית
27.
התובעת טוענת כי אמנם במהלך תקופת מגוריו של גבאי בדירה הוא שהה תקופות מסויימות ובאופן לא רציף בסנטוריום "חמדת הרים", אך יצא משם לחופשות בדירה, מעת לעת, וכתוצאה מכך היתה התובעת מנועה מלפעול למכירת הדירה או להשכרתה לאחרים עד למועד הפינוי, ובכך נפגע קניינה.

28.
הנתבעת טוענת כי גבאי לא התגורר בדירה בדרך קבע ולכן אין הנתבעת מחוייבת בתשלום דמי שכירות.
התובעת מבקשת לדחות טענה זו, וטוענת כי
הנתבעת לא הוכיחה כי גבאי לא התגורר בדירה, ודו"חות החקירה שהוגשו מטעם הנתבעת אינם מבססים טענת הגנה אפשרית ואף אינם מהווים, בחלקם, ראיה קבילה.
עוד נטען, כי שימושו של גבאי בדירה אינו מבחן לחובת תשלום דמי השכירות בתקופה הרביעית, שכן על פי ההסכם החזקה בדירה היא זו שקובעת ולא השימוש בה.


התובעת טוענת בהקשר זה, כי על פי ההסכם, המבחן היחידי לחבות הנתבעת הוא היותה של הדירה תפוסה, ורק פינוי מוחלט של הדירה והעברת החזקה בה מסיימת את חבות הנתבעת לפי ההסכם.

29.
לטענת הנתבעת, לא הוכח כי גבאי התגורר בדירה בתקופה הרביעית דרך קבע, ואם סברה התובעת כי כך הוא המצב בפועל – היה עליה לנסות ולתפוס את החזקה בדירה כבר בשנת 2001, דבר שלא נעשה.

הנתבעת טוענת כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח מגורי קבע של גבאי בדירה בתקופה הרביעית, והתובעת לא השכילה להרים נטל זה.

30.
סעיף 3(א) להסכם קובע:

"המשרד ישלם את ההשתתפות בדמי השכירות כאמור בסעיף 2 לעיל במועד, ברציפות וללא הגבלת זמן, כל עוד הדיירים שבנספח א' (וממשיכיהם כמוגדר בחוק זכויות הדייר הממשיך בשיכון ציבורי) וכן הדיירים בנספח ב', ממשיכים להתגורר בדירות דרך קבע ובתנאי שלא רכשו דירות".


בסעיף 3(ב) להסכם נקבע, כי אם חדל המשרד מכל סיבה שהיא לשלם בגין דירה כלשהי דמי שכירות עבור אחד מהדיירים שבנספח ב', בחייהם, יהא עליו לרכוש את הדירה מהתובעת "אלא אם כן הדירה פנויה לחלוטין מכל מחזיק ונקיה מכל טענות של זכות צד ג'".


מכאן, שהמבחן לתשלום דמי השכירות באופן שוטף על ידי הנתבעת הוא – האם הדייר מתגורר בדירה דרך קבע, ולא מבחן החזקה, כפי שטוענת התובעת.
הואיל ותכליתו של ההסכם היתה לסייע בדמי שכירות לדיירים הממשיכים בדירות עיר גנים על מנת למנוע את פינויים – הפרשנות ההגיונית הנובעת מתכלית זו הינה, שאם דייר ממשיך איננו מתגורר בדירה דרך קבע, מכל סיבה שהיא, אין הצדקה להטיל על הנתבעת תשלום דמי שכירות בשל דירתו.

31.
השאלה היא אם כן – האם גבאי התגורר דרך קבע בדירה בתקופה הרביעית, ועל מי נטל ההוכחה בענין זה.

32.
לענין נטל ההוכחה אני קובעת, כי לאור נוסחו של סעיף 3(א) להסכם, אם טוענת הנתבעת שאין עליה לשלם את דמי השכירות בשל אי קיום התנאי של מגורים דרך קבע בדירה – מוטל הנטל להוכחת טענה זו על הנתבעת.

33.
האם הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה כי גבאי לא התגורר בדרך קבע בדירה בתקופה הרביעית?


מנספח ג' לתצהירה של הגב' גורדו מטעם הנתבעת עולה, כי ביום 12.08.01 הודיעה הנתבעת לתובעת כי גבאי אינו זכאי לקבלת שכר דירה לשנת 2001/2 הואיל ואינו מתגורר בדירה.
אם סברה התובעת כי על הנתבעת בכל זאת לשלם את דמי השכירות – מדוע זה המתינה למעלה מארבעה חודשים, עד 24.12.01, עם ההודעה לנתבעת לפיה גבאי מתגורר בדירה וכי יש לבצע בדיקה נוספת בענין זה הואיל והחוקר מטעם התובעת לא ביקר בכתובת הנכונה? (ראה נספח כ"א לתצהירו של הדר).


גם אם אקבל את טענת התובעת כי החקירה הראשונה מיום 09.07.01 ו- 10.07.01 שנערכה על ידי החוקר זאב ברונר, אינה קבילה הואיל והחוקר לא הגיש תצהיר ולא ניתן היה לחקרו חקירה נגדית – עדיין לפנינו חקירה נוספת, של החוקר עודד פרנקו שנערכה ביום 12.03.02.

אמנם גם בדו"ח חקירה זה ישנו שיבוש של כתובת הדירה של גבאי, אולם החוקר בתצהירו טוען באופן מפורש, כי ברור לו שביקר בכתובת הנכונה, בדירת מגוריו היחידה של גבאי, והשכנים, משפחת ממן, מסרו כי גבאי אינו מתגורר בדירה ועזב לפני מספר שנים.


החוקר עודד פרנקו העיד בפני
כי מספרי הבתים והרחובות בשכונה מבלבלים, גם במספרי הבתים וגם בשמות הרחובות, אך היה איתן בדעתו כי חקירתו נגעה לגבאי ולא לאדם אחר (פרוטוקול עמ' 11 שורות 26-7). עדותו היתה קוהרנטית ואמינה, ולא ראיתי סיבה שלא ליתן בה אמון.

34.
זאת ועוד, התובעת עצמה היתה מודעת לבלבול הכתובות ביחס לדירת גבאי (
ר
אה עדותו של הדר, פרוטוקול עמ' 1 שורות 12-11), ועל כן דין טענותיה לגבי החקירות שבוצעו לגבי דירת גבאי, להידחות.
בהקשר זה יצויין, כי כבר בהחלטה מיום 23.04.07 התבקשה התובעת להבהיר מהי הכתובת המדוייקת של דירת גבאי וזאת, לאור הסתירות שעלו מהמסמכים. מההבהרות שהוגשו ביום 20.09.07 עולה כי אכן היו שיבושים ברישום כתובתו של גבאי.

35.
הגב' גורדו מטעם הנתבעת אמרה בעדותה, בהגינות, כי בעקרון לא צריך לפנות מדירתו דייר קשיש שמאושפז מרבית ימות השנה (פרוטוקול עמ' 21 שורות 20-19), אולם כאשר נשאלה אם אישפוז בבית חולים למעלה מרוב ימות השנה שולל לדעתה את הזכאות לסיוע, ענתה הגב' גורדו בחיוב (שם, שורות 18-17).


כמו כן, כאשר נשאלה הגב' גורדו מהי לדעתה הפסקת מגורים דרך קבע לפי סעיף 3(א) להסכם, ענתה:

"שרוב ימות השנה הזכאי לא מתגורר בדירה בגינה קיבל סיוע".


נראה שזו היתה מדיניות הנתבעת אשר הובהרה לתובעת בעת החתימה על ההסכם.

36.
הואיל וטענות התובעת לענין החקירות נדחו, אני קובעת כי תוצאות החקירות הינן קבילות, ולכן הורם הנטל להוכחת טענת הנתבעת לפיה לא התגורר גבאי בדירתו בדרך קבע בתקופה הרביעית.

37.
אמנם מהאישור מטעם המוסד "חמדת הרים", שצורף לתצהירו של הדר (נספח י"ח) עולה, כי גבאי אושפז במוסד באופן לא רציף במהלך השנים 1993-2004 "כאשר גם בתקופלת אישפוזו יצא לביתו לחופשות מעת לעת", אך אין להסיק מכך שהחופשות היו דווקא בדירה נשוא התביעה.
זאת ועוד, משנדחתה טענת התובעת כי המבחן הוא מבחן החזקה – הרי שנותר מבחן המגורים בדרך קבע, ועל פי מבחן זה, לאחר שגבאי לא התגורר בדירה, אין מקום לתשלום דמי השכירות עבור דירת גבאי בתקופה הרביעית.


סוף דבר
38.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:
א.
דין התביעה להתקבל לגבי התקופה הראשונה, ודינה להידחות לגבי התקופה הרביעית.
ב.
בהתאם להבהרות התובעת, שהוגשו ביום 20.09.07, עומד סכום התביעה לגבי התקופה הראשונה (מיום 06.02.91 ועד ליום 30.04.97) על סך של 199,196 ₪
(106,584 ₪ + 92,612 ₪).
ג.
לפיכך, תשלם הנתבעת לתובעת, תוך 30 ימים, סכום של 199,196 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10.04.06) ועד לתשלום המלא בפועל.
ד.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת, תוך התקופה האמורה, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.



המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתן היום כ"ב בחשון, תש"ע (9 בנובמבר 2009) בהעדר הצדדים.




אנה שניידר
, שופטת








א בית משפט שלום 4528/06 עמוס הדר מרכז סוכנות לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (פורסם ב-ֽ 09/11/2009)