פסקי דין על אלי בר בטחון בע"מ | פסקי דין על אבן זהב קבלנות בע"מ

27338/98 א     14/12/2003




א 27338/98 אלי בר בטחון בע"מ נ' אבן זהב קבלנות בע"מ




1
בתי המשפט
א 027338/98
בית משפט השלום תל אביב-יפו
14/12/2003
תאריך:
כב' השופטת דניה קרת - מאיר

בפני
:

אלי בר בטחון בע"מ

בעניין:
התובעת
(הנתבעת שכנגד)
נ ג ד
אבן זהב קבלנות בע"מ
הנתבעת
(התובעת שכנגד)
פסק - דין

פסק-דין זה עניינו תביעה לתשלום שכר עבור שירותי שמירה באתר בנייה. תביעה שכנגד הוגשה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפריצה לאתר הבנייה, שארעה בזמן ביצוע השמירה.

1. רקע עובדתי
ביום 9.7.97 נחתם בין חברת השמירה אלי בר ביטחון בע"מ (להלן - "חברת השמירה") לבין חברת הבנייה אבן זהב קבלנות בע"מ
(להלן - "אבן זהב") חוזה למתן שירותי שמירה (להלן - "החוזה"). במסגרת חוזה זה התחייבה חברת השמירה להציב שומר מיומן, כשיר, מקצועי ואמין באתר הבנייה "סוללים" בו ביצעה אבן זהב עבודות התקנת ביוב, החל מהשעה 16.30 אחר הצהריים ועד לשעה 6.30 בבוקר. בתמורה התחייבה אבן זהב לשלם לחברת השמירה סך של 4,480 שקל בחודש, לא כולל מע"מ (נספח א' לכתב התביעה).
אין חולק כי אבן זהב לא שילמה לחברת השמירה עבור שירותי השמירה שניתנו לה בחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 97', וכן עבור שמירה שביצעה באתר נוסף בחודש ספטמבר. בשל כך הגישה חברת השמירה נגד אבן זהב תביעה בסך 14,956 שקל, הנתמכת בחשבוניות שהוציאה לאבן זהב ולא שולמו (נספחים ב1-4 לכתב התביעה).

בכתב ההגנה טענה אבן זהב כי חברת השמירה הפרה את החוזה שנחתם עימה. בלילה שבין 16 ל-17 בנובמבר 1997 ארעה פריצה לאתר הבנייה "סוללים" במהלכה הוצתה מכולה שהוצבה במקום ונשרפה כליל (להלן - "השריפה"). אבן זהב טענה בכתב ההגנה, כי הדבר מוכיח שלא הוצב כל שומר באתר הבנייה באותו לילה, שכן השריפה לא אותרה ולא נמנעה. על כן, טענה אבן זהב, היא אינה מחויבת בתשלום עבור שירותי השמירה שכן אלה כלל לא התבצעו בפועל.

כמו כן, הגישה אבן זהב תביעה שכנגד, בה תבעה מחברת השמירה פיצוי בשל הפרת חוזה בגובה הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה כתוצאה מהשריפה, שכילתה לטענתה ציוד יקר. אבן זהב הוסיפה וטענה כי בליל השריפה גם נגנב ציוד מהמכולה. לחלופין, טענה אבן זהב, כי גם אם היה באתר הבניה סוללים שומר בעת האירוע, אחראית חברת השמירה לנזקיה בגין רשלנות, שכן העסיקה שומרים שאינם מקצועיים, אינם אמינים או ברמה מקצועית לא מעולה.
בסך הכל העריכה אבן זהב בכתב התביעה שכנגד את נזקיה מהשריפה והגניבה הנטענת, כולל נזקים עקיפים, בסך של 189,320 שקל, בגין שווי ביתן השומר שנשרף, גניבת כלים וגניבת אביזרים.

לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם חברת השמירה, התברר למעלה מכל ספק כי אכן הוצב שומר באתר הבנייה באותו לילה, עובדה שאמורה היתה להיות ידועה לאבן זהב בעת הגשת התביעה שכנגד. משכך, בתצהיר העדות הראשית שהגיש מנכ"ל אבן זהב, משה גולדשטיין (להלן - "מר גולדשטיין), צומצמו טענותיו כלפי חברת השמירה. מר גולדשטיין הודה בחובה של אבן זהב כלפי חברת השמירה ובמחויבותה לשלמו - בדרך של קיזוז. גולדשטיין טען בסעיף 19 לתצהירו, כי לאחר תיקון סכום התביעה שכנגד (שכן בכתב התביעה שכנגד תבעה אבן זהב פיצוי גם עבור אביזרים שלא ניזוקו בשריפה), קיזוז חובה של אבן זהב לחברת השמירה וקיזוז החזר בסך 42,239 שקל שקיבלה מחברת הביטוח - מגיעים לה מחברת השמירה 89,633 שקלים. כך מובאים הדברים בלשונו בתצהיר:
"בסה"כ מגיע לאבן זהב את הסך של 142,239 שקל חדש.... ומסכום זה יש לנכות את הסך של 14,956 שקל חדש כנטען על-ידי אלי בר בגין עבודות שמירה".

יש לראות בנוסח זה משום הודאה של אבן זהב בחובה לחברת השמירה, שכן טענת קיזוז כמוה כהכרה בחוב ובנכונות לשלמו. משכך, נותר אך להכריע בשאלה, האם אחראית חברת השמירה לנזק שנגרם לאבן זהב, ואם כן - מה גובהו של אותו נזק.

2. העדויות בתיק
מטעם חברת השמירה העידו מנכ"ל החברה, מר אליעזר בר ומפקח השמירה מטעם החברה על אתר הסוללים, מר מוחמד ג'ועמיס. כן זומנו מטעמה לעדות מר יצחק קליגר, המפקח על פרויקט הביוב שבוצע באתר סוללים, מר שמואל רמתי, שערך את דו"ח השמאי עבור חברת הביטוח של אבן זהב, ומר ברוך רזניק, חוקר פרטי מחברת "מוקד חקירות" שחקר מטעם חברת הביטוח את המקרה ושוחח עם המעורבים השונים. בדו"ח החוקר הפרטי, שסומן ת/1, מופיעות עדויות שגבה ממעורבים שונים בפרשה - ביניהם לאון נולמן, מנהל העבודה באתר מטעם אבן זהב, והשומר מטעם חברת השמירה, חאדר עבדלהאדי. לקבילותן ומשקלן של עדויות אלה אתייחס ככל שאזדקק להן בהמשך. מר נולמן לא זומן לעדות על-ידי מי מהצדדים, ואילו השומר זומן אך לא התייצב.
מטעם אבן זהב העיד מנכ"ל החברה, מר משה גולדשטיין.

3. אחריות אלי בר לנזקי השריפה
א. אחריות לפי חוק השומרים
סעיף 2(ב) לחוק השומרים התשכ"ז-1967 קובע ששומר בשכר אחראי לכל נזק או אובדן שנגרמו לרכוש ששמר עליו, "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע אותן". מדובר בדרגת אחריות מוגברת ביחס לדיני הנזיקין הכלליים.
עם זאת, על אף העובדה שחברת השמירה הועסקה על-ידי אבן זהב בעבודות שמירה בתשלום - אין לראות בה "שומר שכר" כמובנו בחוק השומרים.
סעיף 1(א) לחוק מגדיר:
"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות" (ההדגשה שלי, ד.ק).

באשר לפרשנות המושג "החזקה" באספקלריה של חוק השומרים, קבע באחרונה הנשיא ברק:
"ההחזקה כמקור לאחריות על פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר... מידתה של השליטה הנדרשת - כמו גם של התמורה הנדרשת - כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר, בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר". (רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז (2) 817).

אני סבורה כי בנסיבות המקרה שבפני
, לא החזיק השומר או חברת השמירה בנכסים שניזוקו. השומר נשכר על מנת לשמור ולאבטח את אתר הבנייה בכללותו. מהחוזה שנחתם בין הצדדים לא עולה כוונה של החלת אחריות מוגברת לשמירה על כל אחד ואחד מהנכסים שנמצאים בשטח האתר. הסעיפים העיקריים שמתייחסים בחוזה לאחריות השומרים לנזקים הם שניים אלה:
5 (ד) .. מוסכם על הצדדים כי אירועים כלשהם שיתרחשו שלא בשעות שפורטו לעיל אינם בכל מקרה ובכל תנאי מעניינו של קבלן השמירה והוא לא יחויב בכל צורה שהיא בגינם".

6 (ד) השומרים באתר ימלאו בעירנות ובקפדנות את תפקידם בשמירת האתר וינקטו באמצעי הבטחון הסבירים הנחוצים למניעת נזקים".

באשר לנוהלי השמירה סוכם כי במקום יוצב מבנה בו יוכל השומר לשהות במהלך השמירה (סעיף 4(ב)). בסעיף 6 (ג) נקבע כי באתר תתנהל שמירה היקפית באמצעות רכב סיור, אך לא נקבעו מועדי הסיורים ותכיפותם.

סעיפים אלה אינם מעידים על כוונה להטלת אחריות מוגברת על השומר או על חברת השמירה, ביחס לכל אחד מהנכסים המצויים בשטח האתר, אלא בגדר הסבירות בלבד. לשומר אף לא היתה כל אפשרות להגיע למצב של "החזקה" באתר הבנייה כולו, שכן מדובר בשטח רחב שהתנועה בין חלקיו השונים דורשת נסיעה ברכב. 60221
כך נקבע גם בעניין תמנון הנ"ל, שעסק אף הוא בפריצה לאתר בו הוצבו שומרים מטעם חברת שמירה:
"אין לומר כלל כי המערערת החזיקה במגרש, במחסנים ובכל אשר בתוכם, באופן שניתן לאפיין החזקה זו כשמירה הגוררת אחריה אחריות מוגברת. שני שומרים שמרו על מגרש ובו מחסנים וחפצים רבים. השמירה באתר לא היתה היקפית כל העת. השומרים היו מצויים, במשך רוב זמן שמירתם, בשער אחד באתר... בחינה זו של ההסדרים החוזיים שנקבעו בין הצדדים אינה מתיישבת כלל ועיקר - לא מבחינת גמירת דעתם של הצדדים ולא מבחינת ההגינות המתחייבת - כי תוטל על המערערת אחריות מוגברת".

עם זאת, ניתן לחייב את חברת השמירה באחריות לנזקי אבן זהב בהסתמך על דיני הנזיקין, אם יוכח כי התרשלה במילוי חובתה, או בגין הפרת החוזה שנחתם עימה.

ב. אחריות לפי עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35 ו-36. התגבשות העוולה מותנית בהתקיימותם של ארבעה יסודות: (1) חובת זהירות, (2) התרשלות באי קיומה, (3) גרימה של (4) נזק (ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם)).

במקרה שבפני
אין ספק כי לחברת השמירה קיימת חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, כלפי אבן זהב - ששילמה לה עבור שירותי שמירה באתר הבנייה, בהתבסס על חוזה שנחתם בין הצדדים.

באשר ליסוד ההתרשלות, הרי שמהעדויות השונות עולה כי השומר שהציבה חברת השמירה באתר הבנייה "סוללים" נהג דרך קבע להעביר את לילותיו בשינה - אם בתוך המכולה, על מזרון שהונח שם, אם באהל שהוצב במקום ואם ברכבו. כך העיד מר מוחמד ג'ועמיס, מפקח השמירה מטעם חברת השמירה באתר הסוללים:
ש. ...השומר אמר שהוא ישן באוטו שלו כל הלילה.
ת. נכון, אבל האוטו היה בתוך המאגר. אם הוא היה שומר בצריף (הכוונה למכולה שנשרפה, ד.ק) הוא היה ישן בצריף. ביקשו שהוא ישמור במאגר אז הוא ישב וישן באוטו" (פרוטוקול, עמ' 11).

כשנשאל מנכ"ל החברה עצמו, מר אליעזר בר, האם הוא זה שגייס את השומר שהוצב באתר, ענה:
"אני לא מגייס שומרים. אני לא מכיר אותו אפילו. יש לי מפקחים שמגייסים שומרים" (פרוטוקול, עמ' 9).

משכך, נראה כי קיימת התרשלות מצד החברה: בעוד המנכ"ל סומך את ידו על המפקחים מטעמו, מעיד המפקח כי ידע והתעלם מכך שהשומר נוהג לישון בשמירה. השומר עצמו אף סיפר לחוקר הפרטי ששוחח עימו מטעם חברת הביטוח, כי פעמים רבות נהגו להחליף אותו בשמירה ילדיו בני ה-18 וה-16.5, כיוון שהוא עצמו נכה (ת/1, עמ' 13. מדובר אומנם בעדות שמיעה, אך בא-כוח אבו זהב טען שאינו מתנגד לעדויות ועובדות המובאות בדו"ח, רק למסקנות).

מאחר ואין ספק כי נגרם לאבן זהב נזק כתוצאה מהפריצה, נותר אך לבחון האם היה קשר סיבתי בין התרשלות החברה בפיקוח על שומריה, לבין אירוע הפריצה והשריפה. הקשר הסיבתי חייב לקיים שני היבטים: עובדתי ומשפטי. היסוד העובדתי משמעו כי ההתרשלות היא "הסיבה בלעדיה אין" לקרות הנזק. ההיבט המשפטי משמעו כי התובעת, כחברת שמירה סבירה, היתה צריכה לצפות את קרות הנזק, כי הנזק היה בתחום הסיכון שיצרה התרשלות התובעת, וכי מבחינת השכל הישר, התרשלות החברה היא שהביאה בפועל לתוצאה המזיקה (עניין בוכבינדר הנ"ל).

במקרה שבפני
לא ניתן לקבוע כי התרשלותה של חברת השמירה היא "הסיבה בלעדיה אין" לקרות הנזק. גם אם היתה החברה מקפידה על גיוס עובדים ראויים יותר, ופיקוח הדוק שלה היה מבטיח כי שומריה יעבירו את משמרותיהם בעירנות מלאה, לא ניתן לקבוע בוודאות סבירה כי הפריצה והשריפה היו נמנעים.

אתר הבנייה "סוללים", בו הוצב השומר, כולל את אזור "הבריכות", היינו בריכות הביוב בהן מתבצעת עבודתה של חברת אבן זהב ושל קבלנים אחרים. באזור זה מרוכזים גם מרבית כלי העבודה היקרים המשמשים בפרויקט. במרחק של כ-800 מטר משם, מחוץ לטווח הראייה, הוצבה המכולה שנשרפה, שהיתה למעשה קראוון קטן. מכולה זו כללה אף היא ציוד ואביזרי בנייה, שולחן, כסא, וכן מזרון ועששית ששימשו את השומר.

בדו"ח שהגיש החוקר הפרטי מר רזניק לחברת הביטוח, והוגש על-ידו בחקירתו בבית-המשפט, הוא מדווח על שיחתו עם השומר מר חאדר עבדלהאדו. זה פירט בפני
ו את אירועי ליל הפריצה:
"באותו יום, הגיע (לאתר הבנייה, ד.ק) מעט לפני חשיכה ובשלב זה החלו העובדים לשוב מכיוון הבריכות הכניסו את כלי העבודה כגון דיסק וקונגו לתוך המכולה... נעלו את הדלת ומסרו לו את המפתח... הנחקר, נכנס למכולה (ההדגשה במקור,ד.ק.), ראה מה יש בתוכה ולאחר זמן לא רב יצא, סגר ונעל הדלת נסע עם הרכב כמה מאות מטרים עד לטרקטור וחבילות ניילון שהיו מונחים בשטח האתר, אך לא בצמוד למכולה, ושם חנה ובסביבות 21.00 נרדם בתוך הרכב. לדבריו, הטרקטור וחבילות הנילון שייכים לקבלן הבריכות הקטנות שאינו הקבלן המבוטח והנחקר שלא קיבל הוראות שמירה מיוחדות חשב שהוא צריך לשמור על הכל. באותו לילה היה ערפל וקר, הוא נותר כל הלילה בתוך הרכב ללא קו ראיה למכולה... בסביבות 6.30 בבוקר העיר אותו אחד העובדים של קבן הבריכות והסב תשומת ליבו לכך שהמכולה נשרפה" (ת/1 עמ' 13).

מדברים אלה, וכן מהוראות החוזה שצוטטו לעיל, עולה כי השומר הוצב כשומר יחיד לשמור על שטח גדול מאוד. מלכתחילה לא היתה כוונה כי ישמור על כל שטחי האתר בצורה הרמטית ובו זמנית. לכאורה, משעה שנקבע בחוזה כי על השומר לבצע סיורים ממונעים ברכב, הרי שמראש ברור שיהא עליו לעזוב את מקום מושבו לפרקי זמן מסוימים.
בפועל, שמר השומר באזור הבריכות, שם הוצבו כלי העבודה הכבדים. במצב כזה, גם אם היה ער, לא היה מבחין בפריצה לאתר ובהצתת האש. אולי, אם היה ער, היה מבחין בבעירה בשלב מסוים ומגיע בזמן על מנת לכבות אותה, אך ממילא מטף כיבוי האש היה נעול בתוך המכולה עצמה, כפי שעולה מהעדויות השונות. משלא הובהר כי השומר קיבל הוראה מפורשת לשמור על המכולה דווקא, כאשר ברור כי שומר אחד לא יוכל לשמור על כל שטח אתר הבניה - לא ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לאבן זהב לבין רשלנות חברת השמירה בפיקוח על טיב השמירה באתר.

אבן זהב טענה אמנם כי השומר קיבל הוראה לשמור סמוך למכולה (תצהיר מר גולדשטיין, סעיף 13), וזאת בניגוד לטענת חברת השמירה, לפיה הונחה השומר להתרכז בשמירה על מאגר הכלים (עדות ג'ועמיס, עמ' 11 לפרוטוקול). בחומר הראיות לא נמצא כל חיזוק לטענתו של מר גולדשטיין באשר להוראה מפורשת שקיבל השומר. מאחר ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי שללא כל ראיה מחזקת לא אוכל לבסס הכרעתי עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971).
העובדה שהשומר נהג בעבר לישון במכולה - שהרי הוצב שם מזרון עבורו - אינה מוכיחה כי כך נדרש ממנו. מאידך, על-פניו נראה כי הגיוני יותר שהשומר יעדיף לישון דווקא במכולה, על מזרון, ולא ברכבו.

כך או כך, די בעובדות שצוינו לעיל כדי להגיע למסקנה, כי לא ניתן לקבוע בוודאות סבירה שאם לא היה השומר נרדם בשמירה, היתה השריפה נמנעת. משכך, אין חברת השמירה אחראית בעוולת הרשלנות כלפי אבן זהב.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם היתה חברת השמירה נמצאת אחראית ברשלנות, עדיין יש לראות באשמה התורם של חברת אבן זהב כחופף את אחריותה של חברת השמירה, רובו ככולו. מנכ"ל חברת אבן זהב, מר משה גולדשטיין, העיד מפורשות בחקירתו הנגדית כי ידע שהשומר נוהג להירדם בשמירה, ולא עשה דבר בעניין:
"ש. והשומר אמרת שהיה מקבל את המפתחות והיה ישן בצריף של המחסן.
ת. כן, במכולת משרד.
ש. כמה זמן לפני השריפה כך הוא נהג? יום לפני השריפה הוא התחיל לנהוג כך, שבועיים, חודשיים, מהיום הראשון?
ש. נוהל קבוע לפי מה שאני זוכר. היה איזה שלב בהתחלה שלא היה לנו את המכולת משרד והוא ישן באיזה אוהל". (פרוטוקול, עמ' 334).

ובהמשך:
"ש. הוצאתם איזה מכתב לחברת השמירה א. בר ביטחון בעניין שינתו של השומר?
ת. הוצאנו איזה מכתבים, אבל...
ש. לעניין שינתו של השומר.
ת. לא משהו שאני זוכר.
ש. אם אני אגיד לכם שלא הוצאתם שום מכתב, יכול להיות?
ת. בהחלט יכול להיות". (פרוטוקול, עמ' 335).

חברת אבן זהב ידעה אם כן כי השומר נוהג לישון בשמירה, ולא עשתה דבר בעניין. יתכן והדבר לא הפריע לה: מנכ"ל החברה העיד כי הצבת שומר באתרי הבנייה היא תנאי הכרחי להגשת תביעה לחברת הביטוח בגין נזק ("אם אין שומר אז אין מה להגיש", עמ' 356 לפרוטוקול), ייתכן כי לכן הסתפק מר גולדשטיין בעצם נוכחותו של שומר - בין אם ישן ובין אם ער. אולם, משעה שנמנעה החברה מלהתלונן על נוהלי השמירה הלקויים באתר, אין היא יכולה לעשות זאת בדיעבד ולתבוע את החזר נזקיה.

הדברים אמורים גם בקשר לטענה בדבר הפרת חוזה: אין ספק שחברת השמירה לא מילאה את התחיבויותיה בחוזה לספק שמירה מעולה, ואף לא שמירה סבירה. עם זאת, קבלתה בהסכמה של אבן זהב את המצב - משתיקה אותה מלטעון כנגד הפרה זאת.

אין בקביעתי לעיל כדי להצדיק את דרך השמירה בפועל באתר הבניה. אין לקבל מצב בו אדם המופקד על שמירה ואבטחה של אתר כלשהו, יעביר את לילותיו דרך קבע בשינה, תחת לגלות עירנות ודריכות במילוי עבודתו. אין לקבל אף את העלמת העין של המפקח על השומרים. עם זאת, בנסיבות שפורטו לעיל אין בסיס לתביעה שכנגד מטעם אבן זהב.
סיכום:

יש לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד.
הנתבעת (התובעת שכנגד) תשלם לתובעת (הנתבעת שכנגד) סך של 14,956 שקל. סכום זה יישא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין בסך 10,000 שקל, בצרוף מע"מ שיישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ד (14 בדצמבר 2003).
לפרסום מיום 20.12.03.
דניה קרת - מאיר
, שופטת








א בית משפט שלום 27338/98 אלי בר בטחון בע"מ נ' אבן זהב קבלנות בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/12/2003)