פסקי דין על עוזי וייל | פסקי דין על רון חולדאי

3382/00 בג"צ     27/11/2000




בג"צ 3382/00 עוזי וייל נ' רון חולדאי





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 3382/00
בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותרים: 1. עוזי וייל

2. מאיה רביב
3. מני דרבנר
4. שרה פרידמן
5. דפנה לוז
6. עידו קוק
נגד
המשיבים: 1. רון חולדאי
- ראש עירית תל אביב יפו
2. עירית תל אביב יפו
3. שר התחבורה
4. המפקח הארצי על התעבורה
5. משטרת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה: כ"ט בחשון התשס"א (27.11.2000)

בשם העותרים: עו"ד גיורא ארדינסט
; עו"ד שלום מטלון

בשם המשיבים מס' 1 ו2-: עו"ד רחל אביד

בשם המשיבים מס' 3, 4 ו5-: עו"ד דינה זילבר

החלטה

צו-על-תנאי כמבוקש. 45 יום לתשובה.

ניתנה היום, כ"ט בחשון התשס"א (27.11.2000), בפני
באי כוח הצדדים.
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00033820.a06/דז/
בבית המשפט העליון בירושלים בג"צ 3382/00
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
1. עוזי וייל
, ת.ז. 57821282
2. מאיה רביב, ת.ז. 08544488
3. מני דרבנר, ת.ז. 017095175
4. שרה פרידמן ת.ז. 015231590
5. דפנה לוז, ת.ז. 68872423
6. עידו קוק, ת.ז. 057793309

כולם ע"י ב"כ עוה"ד ארדינסט
, בן נתן ושות'
מרח' נחמני 25 תל אביב 65794
טל.: 03-5251026; פקס.: 03-5250896
העותרים
- נ ג ד -
1. רון חולדאי
- ראש עיריית תל-אביב יפו

2. עיריית תל-אביב יפו

שניהם מרח' אבן גבירול 69, תל אביב
3. שר התחבורה
משרד התחבורה, רח' יפו 97, ירושלים

4. המפקח הארצי על התעבורה
משרד התחבורה, רח' יפו 97, ירושלים

5. משטרת ישראל

המשיבים 5-3 על ידי פרקליטות המדינה
רח' צלאח א-דין 29
ירושלים.

המשיבים

ע ת י ר ה
למתן צו-על-תנאי

מוגשת בזאת עתירה, על פיה מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא מלפניו צו-על-תנאי, המכוון כנגד המשיבים והמורה להם לבוא וליתן טעם, אם יש בידם כזה:
א. מדוע לא תאסר החניה על מדרכות העיר תל אביב ויבוטלו כל התמרורים המתירים חניית כלי רכב על מדרכות ברחבי העיר תל-אביב-יפו לרבות תמרורים המתירים חניית כלי רכב עם שני גלגלים על המדרכה.
ב. לחילופין, מדוע לא תאסר החניה על מדרכות העיר תל אביב ויבוטלו התמרורים המתירים חניית כלי רכב על מדרכות ברחבי העיר לרבות תמרורים המתירים חניית כלי רכב עם שני גלגלים על המדרכה, למעט במקומות בהם לאחר חנית כלי הרכב על המדרכה נותר להולכי הרגל מרווח שאינו פחות מ- 2 מטרים ומתאפשר מעבר נוח של הולכי רגל, ובכלל זאת מעבר נוח לנכים המרותקים לכסא גלגלים או נעזרים בהליכון, לקשישים ולמוגבלי תנועה אחרים.
ג. מדוע לא יצוּו המשיבים לאכוף באופן רציף ואפקטיבי, בכל שעות היממה, את האיסור לחנות על מדרכות באופן בלתי חוקי לרבות בדרך של גרירת כלי רכב החוסמים מעבר בטוח להולכי רגל או לחילופין "סינדולם".
לאחר שמיעת הצדדים ואם לא ישתכנע אחרת, מתבקש בית המשפט הנכבד לעשות את הצו על תנאי למוחלט.

כל ההדגשות בעתירה זו הינן של הח"מ אלא אם כן נאמר אחרת.

ואלה נימוקי העתירה:

i. הצדדים לעתירה
1. העותר 1 הינו סופר ובעל טור בעיתון, המתגורר במרכז העיר תל-אביב.
2. העותרת 2 הינה מתכננת ערים - אדריכלית, המתגוררת בתל אביב. העותרת 2 הינה נכה בשתי רגליה, ולפיכך היא עושה שימוש ב"קלנועית" (עגלה למוגבלי תנועה המונעת בכח מצבר) על מנת לנוע ממקום למקום. העותרת 2 פעילה בקידום ענייניה של אוכלוסיית הנכים ומוגבלי התנועה בתל אביב.
3. העותר 3 הינו סטודנט, המתגורר במרכז העיר תל אביב. העותר 3 הינו נכה צה"ל הסובל מהגבלה בתנועה.
4. העותרת 4 הינה מתורגמנית, המתגוררת במרכז תל אביב.
5. העותרים 5 ו6- הינם תושבי מרכז תל-אביב והורים לשני ילדים, בגילאים 3.5 ו5-. העותרים 5 ו6- עובדים במרכז העיר תל אביב.
6. המשיב 1 עומד בראשות המשיבה 2, היא עיריית תל-אביב יפו.
7. המשיבה 2 הינה עיריית תל-אביב יפו והיא המוסמכת על פי דין לקבוע את הסדרי החניה בתחומי העיר תל-אביב.
8.
המשיב 3 הינו שר התחבורה המופקד על תחום התחבורה בארץ. המשיב 3, באמצעות אורגניו, ובכללם המשיב מס. 4 המפקח הארצי על התעבורה (להלן: "המפקח"), הינו בעל האחריות הכוללת לקביעת הסדרי התנועה בארץ, לביצוע הסדרים אלה ולפיקוח עליהם. בכלל זה, אחראי המשיב 3 באמצעות המשיב 4 גם על קביעת הסדרי חניה ועל הפיקוח עליהם.
9. המשיבה 5, משטרת ישראל, היא הרשות המוסמכת על פי דין על אכיפת הדין הפלילי. על פי סעיף 6א' לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחניתו) התשמ"ד1983- התרת חניה על מדרכה מחייבת, בין היתר, קיום התייעצות עם "מפקד המשטרה".

ii. פתח דבר
10. עניינה של עתירה זו הוא המצב הבלתי נסבל עימו נאלצים להתמודד יום יום עשרות אלפי הולכי רגל בתל אביב, בה הופקעו המדרכות מהולכי הרגל לשימושם של כלי רכב החונים עליהן, באופן שאינו מאפשר מעבר בטוח ונוח להולכי רגל, ופעמים הרבה, באופן אשר אינו מאפשר מעבר כלל ועיקר. מצב הדברים קשה במיוחד באזור מרכז העיר אשר מדרכותיו צרות ממילא.
11. מזה מספר שנים נוקטים המשיבים מדיניות, אשר כפי שיובהר בעתירה זו להלן, היא בלתי חוקית בעליל, מפלה, ולמצער לוקה באי סבירות קיצוני, של התרת חניית כלי רכב על מדרכות כ"פתרון" לבעיית החניה בתל אביב. שתי פנים למדיניות האמורה - האחת התרת חנית כלי רכב על המדרכה (בד"כ ב"שני גלגלים"), והאחרת הימנעות מאכיפה אפקטיבית של החוק גם מקום בו לכאורה אסורה החניה.
12. תוצאת המדיניות האמורה הינה חסימה מוחלטת של המדרכות באופן השולל לחלוטין מנכים ומוגבלי תנועה את אפשרות התנועה הרגלית ברחובות מרכז תל אביב, וגורם לסיכון חיים יום-יומי של ילדים, קשישים ונכים אשר אינם יכולים לעשות את דרכם על המדרכה ונאלצים לרדת ממנה אל הכביש על מנת לעקוף את המכוניות החונות לארכה ולרוחבה של המדרכה וחוסמות אותה כליל.
13. כעולה מחוות דעת המומחה המצורפת נספח א1 לעתירה אין מדובר בהגזמה או נקיטת לשון הפלגה, אלא במושג אמפירי מדיד - חסימה מוחלטת של המדרכות וניטרול תפקודן כמקלטו של הולך הרגל. הדברים בולטים מהתמונות המהוות חלק מחוות דעת המומחה, כמו גם מתמונות שצולמו באיזור מרכז העיר (סביבת הרחובות מאז"ה-נחמני-מלצ'ט) בימים 5.5.00 ו - 7.5.00, המצורפות נספח א2 לעתירה.
14. שלא בטובתה של העיר תל אביב, הפכה החניה על המדרכה לסימן הכר מובהק שלה, המייחד אותה מערים מתוקנות ברחבי העולם, שם נתייחדו המדרכות להולכי הרגל (על אף שמצוקת החניה בערים אחרות אינה קלה יותר), מעין פן נוסף של זלזול במוסכמות יסוד כחלק מעידן הגסות המקומית, שכן אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה.
15. כך נרמסת לאור היום, ובעידודן של הרשויות, המוסכמה האנושית האלמנטרית של כיבוד זכותם של הולכי הרגל לתנועה חופשית ובלתי מופרעת, וכך מעודדות הרשויות את ההתנהגות הבריונית הבזה לזכותם של הולכי רגל בכלל, ושל קשישים נכים וילדים בפרט לנוע בבטחה ברחובות העיר.
iii.
תמצית טענות העותרים
16. טרם שנשטח בפני
בית המשפט הנכבד את נימוקיה המפורטים של העתירה, תובא להלן תמצית טענותיהם של העותרים, כדלקמן:
א. זכות התנועה של כל אדם היא זכות יסוד חוקתית אשר אין לשללה אלא בנסיבות קיצוניות ובהתקיים התנאים לכך.
ב. זכות התנועה כוללת, בין היתר, את זכותו של כל אדם לנוע באופן חופשי אל הארץ וממנה, את הזכות לנוע בתוך הארץ, ואת הזכות לנוע ברגל בבטחה ברחובות העיר.
ג. לצורך מתן האפשרות הממשית לנוע ברגל, נבנו מדרכות. המדרכה, כך על פי מוסכמות היסוד, נועדה להיות עיר מקלטו של הולך הרגל. שם, גם בליבה של העיר הסואנת יוכל הולך הרגל לעשות דרכו בבטחה, שם יוכלו ילדים להלך בדרכם לבית הספר מבלי לחשוש מגלגליה של מכונית דורסת, ושם יוכלו לעשות דרכם בכבוד ובנחת גם קשישים ומוגבלי תנועה. על פי חוק אסורה חסימת מדרכות, ובכלל זה נקבע איסור מפורש על חניתם של כלי רכב על מדרכות. מטרת איסור זה ברורה: שמירת המדרכות לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל.
ד. יחד עם זאת, נקבע בדין כי במקרים מסוימים ניתן להתיר, בכל זאת, חניה על המדרכה, בתנאי שלאחר חנית כלי הרכב על המדרכה יוותר מרווח מספיק למעבר הולכי רגל. לשון אחר - בכל מקרה ובכל תנאי אין הדין מתיר את שלילת המדרכה מהולכי הרגל וגם שלילתה החלקית תעשה בנסיבות מיוחדות בלבד.
ה. הנחיות המשיב 4 קובעות עקרון דומה לזה אשר נקבע בדין: אין להתיר חניית כלי רכב על מדרכה אלא מקום שמובטח מעבר סביר להולכי רגל. הנחיות המשיב 4 קובעות לעניין זה כי יש להבטיח שלאחר החניה יוותר מרווח ברוחב של 2 מ' לפחות למעבר הולכי הרגל. ההנחיות מוסיפות וקובעות כי במקרים חריגים בלבד ניתן להתיר חניה על מדרכות באופן המותיר פחות מ2- מ' למעבר הולכי הרגל אך זאת לאחר הפעלת שיקול דעת מיוחד וספציפי בכל מקרה, ולאחר שנתמלאו תנאים שנקבעו לכך, והכל - בתנאי שלאחר החניה נותר, כמצוות הדין, מעבר סביר להולכי רגל על המדרכה.
ו. את מוסכמות היסוד (אשר במתוקנות שבמדינות מיותר לחזור ולשנן אותן, שכן בן תרבות לא יעלה בדעתו לנהוג אחרת), את הוראתו הכללית של הדין, כמו גם את הנחיות המשיב 4, רומסים המשיבים 2-1 ברגל גסה בהפקיעם את המדרכות מהולכי הרגל ובעשותם את החריג שבחריג לכלל (התרה סיטונית של חנית כלי רכב על המדרכה) באופן שלא מותיר כל אפשרות מעבר להולכי רגל (מדרכה פנויה ברוחב של 2 מטר הינה חלום באספמיה - בדרך כלל מדובר בכמה עשרות סנטימטרים אשר גם מהם מתעלם בריון החניה, בעידודם של המשיבים).
ז. יתרה מזאת - גם מקום בו נקבעו, לכאורה, הסדרי חניה על מדרכות באופן המותיר מעבר להולכי הרגל (וכפי שיובהר להלן המשיבים 2-1 החליטו באופן תמוה ובלתי סביר כי בניגוד להנחיות המשיב 3 בדבר שני (2.00) המטרים המהווים רוחב מינימלי, 1.2 מטרים "יספיקו" לנכי וקשישי תל אביב), או מקום שחניה על המדרכות אינה מותרת כלל, נמנעים המשיבים מלאכוף את הסדרי החניה בצורה אשר תבטיח כי יוותר מעבר סביר להולכי רגל. המשיבים אינם פועלים כמתחייב מהם על פי דין והם נמנעים מלסלק את מכוניותיהם של נהגים עבריינים אשר חונים שלא כדין על המדרכות וחוסמים אותן כליל.
ח. בנוסף, האופן בו מתירה המשיבה 2 חניה על המדרכות משקפת העדפה פסולה, ופגיעה בלתי מוצדקת בעיקרון השוויון.
ט. הימנעות המשיב 4 מאכיפת מדיניותו והנחיותיו, על המשיבים 2-1, גם היא בלתי סבירה באופן קיצוני. המשיב 4 הוא זה אשר על פי דין מוסמך לקבוע הסדרי תנועה; בכלל זה, מוסמך המשיב 4 לקבוע הסדרי חניה הולמים, מקום שהדבר לא נעשה על ידי רשויות מוסמכות הכפופות לו. התעלמות המשיב 4 מחובתו לעשות שימוש בסמכויותיו, על מנת להבטיח את זכותם של הולכי הרגל להשתמש במדרכות, מנוגדת להלכות מושרשות היטב הקובעות כי בעל הסמכות חייב, בתנאים המתאימים, להפעיל את סמכויותיו כאמור.
י. יתרה מזאת - גם הימנעותם של המשיבים 2-1 מאכיפה אפקטיבית של הסדרי החניה במרכז תל אביב היא בלתי סבירה באופן קיצוני, היא מעודדת עבריינות ובריונות והיא מהווה התנערות של השלטון מחובותיו כלפי האזרח הנזקק להגנה.
יא. בפעולותיהם ומחדליהם המתוארים לעיל ולהלן נמנעים המשיבים מלבצע את חובתם על פי דין להבטיח את זכותם של הולכי הרגל לנוע בנוחות ובבטחה, הם מזלזלים בשלטון החוק, מעודדים התנהגות עבריינית ובריונית ואינם עושים את הנדרש מהם כדי למנוע את קיפוחה העקבי והמתמשך של זכותו היסודית של הולך הרגל.
יב. עתירתם של העותרים אשר נואשו מפניות חוזרות ונשנות אל המשיבים הינה כי בית משפט נכבד זה יורה לרשויות המוסמכות לכבד את זכותם האלמנטרית לתנועה חופשית ובטוחה ויחייב את המשיבים לעשות את המוטל עליהם על פי דין, ולאכוף את זכותם של הולכי הרגל לנוע ללא הפרעה.
להלן יובאו ביתר פירוט נימוקיה של העתירה.

iv. החניה ברחובות מרכז העיר והשפעותיה התחבורתיות
17. לעתירה זו מצורפת נספח א1 חוות דעת מומחה (להלן - "חוות הדעת") שנערכה על פי הזמנת העותרים, על ידי פרופ' דוד מהלאל מן הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. חוות הדעת כוללת גם "סקר חניה" מדגמי אשר נערך בתל אביב ואשר ממצאיו אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת.
18. כעולה מחוות הדעת, החניה על המדרכות באזור לב תל אביב מתבצעת לאורך כל הרחובות כמעט, בין על מדרכות בהן מותרת החניה ובין על מדרכות שהחניה עליהן אסורה. החניה על המדרכות ברחובות מרכז העיר גורמת, במרבית המקרים, לחסימה מלאה של המדרכה ומונעת מעבר כלשהו של הולכי רגל. דבר זה גורם לסיכונם של הולכי הרגל, להגבלת תנועתם, לאי נוחות, ובמקרה של קשישים ומוגבלי תנועה, אף למניעה מוחלטת של אפשרות התנועה הרגלית.
כמו חוות דעת המומחה, גם התמונות אשר צולמו באיזור מרכז העיר (סביבת הרחובות מאז"ה-נחמני-מלצ'ט) בימים 5.5.00 ו - 7.5.00, המצורפות נספח א2 לעתירה, ממחישות היטב את האופן בו מתבצעת החנייה במרכז העיר.
19.
ממצאיו של המומחה ומסקנותיו מדברים בעניין זה בעד עצמם (סעיף 6.3 לחוות הדעת):
"הממצאים של הסקר הם:
א. חניה על המדרכות קיימת הן במקומות שסומנו באמצעות קו לבן והן במקומות בהם קיים איסור עצירה וחניה באמצעות סימון ד15-. התופעה קיימת כמעט לכל אורכם של הרחובות מזא"ה, נחמני ויוחנן הסנדלר. ברחוב מלצ'ט התופעה קיימת בעיקר מעבר לרח' שינקין.
ב. החניה על המדרכה מונעת לחלוטין, במקומות רבים, את מעבר הולך הרגל ונוצר מחסום פיזי המונע להמשיך במסלול ההליכה. כתוצאה נאלץ הולך הרגל לרדת לכביש...".
ובהמשך (סעיף 6.4 לחוות הדעת):
"המשמעויות הנוצרות מחניית כלי רכב על המדרכות:
* חסימה פיסית של מסלול ההליכה של הולכי הרגל על המדרכה.
* אילוץ הולכי הרגל לרדת מן המדרכה אל הכביש.
* הירידה מהמדרכה אל הכביש גורמת לסיכון הולכי הרגל. הדברים חמורים במיוחד לגבי ילדים, תינוקות בעגלות ונכים בעגלות.
* אפשר לקבוע שחסימת המדרכות שוללת למעשה מנכים בעגלות את יכולת הניידות.
* הרתעת הולכי הרגל מלהלך ברחוב מגדילה את הנסיעה ברכב פרטי. מציאות זו היא בניגוד גמור למגמות תכנון התחבורה בעולם.
* ....".
[ההדגשות הוספו]
20. המסקנה החד משמעית העולה מחוות הדעת הינה כי המדרכות אינן משמשות עוד את הולכי הרגל, כי אם את הנהגים אשר מחנים את רכבם על המדרכות באין מפריע, אגב חסימתן המוחלטת, תוך זלזול מוחלט בזכותם של הולכי הרגל להלך בבטחה.
21. כעולה מחוות הדעת, האופן בו מתבצעת החניה ברחובות מרכז העיר תל אביב פוגע בציבור הולכי הרגל כולו והנפגעים העיקריים הינם החלשים - הנכים, הקשישים, מוגבלי התנועה והילדים אשר ירידה מאולצת לכביש כרוכה מבחינתם בסיכון חיים אמיתי.
22. ויודגש - הדברים אינם נובעים אך ורק מ"מצוקת חניה" (אשר גם בה אין כדי להצדיק את שלילת המדרכה מהולכי הרגל) שכן החניונים המצויים באזור מרכז תל אביב (ובהם חניון חדש ורחב ידיים אשר הוקם במתחם "לב העיר" בין הרחובות מזא"ה לבלפור) עומדים ריקים ומיותמים, נוכח מדיניות הרשויות המתירות חניה על המדרכה באין מפריע. בריון החניה אינו מוצא כל סיבה לשלם עבור חניה בחניון מוסדר ולצעוד כמה עשרות או מאות מטרים למקום יעדו, כאשר מנגד נתונה בידיו האפשרות להחנות את רכבו חינם אין כסף על המדרכה, ממש מול בית הקפה בו בחר לשבת.

v. המסגרת הנורמטיבית
23. להלן תיסקר בקצרה המערכת הנורמטיבית הרלוונטית לפעילותם של המשיבים בכל הקשור לחניה בעיר תל אביב יפו, ובכלל זה - החיקוקים הרלוונטיים להתרת חניה על המדרכה בעיר זו.
24. תקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961- (להלן: "תקנות התעבורה"), קובעת את הכלל לפיו אין לחנות על המדרכה אלא מקום שהדבר הוסדר על פי חוק עזר עירוני ובתנאי שנותר מעבר להולכי רגל:
"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, ......אלא אם סומן בתמרור אחרת:
....
(א)(2א) - על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו לפי חוק עזר שהותקן על פי ס' 77 לפקודה ובלבד שנותר מעבר להולכי רגל".
[ההדגשה הוספה]
25. המונח "הולכי רגל" אינו מכוון אך ורק לצעירים, לזריזים ולקלי התנועה שבהולכי הרגל אלא גם לנכים, לקשישים ולמוגבלי תנועה אחרים אשר זכותם להלך בבטחה ברחובות העיר אינה פחותה מזכותם של אחרים.
26. להלכה (ולהלכה בלבד), זהו ההסדר הנורמטיבי הנוהג גם בתחומי עיריית ת"א-יפו. ס' 6א לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד1983- קובע הסדר דומה:
"המועצה רשאית, בהתייעצות עם מפקד המשטרה, לקבוע חלק ממדרכה ברחוב כמיועד לחניה של רכב מהסוג שנקבע בהחלטה, ובלבד שיינתן באותה מדרכה מעבר סביר להולכי רגל. המקום שנקבע כאמור יסומן בתמרור ומשנקבע כך, לא יחול על חניה בחלק האמור של המדרכה איסור חניה לפי כל דין, ובלבד שהחניה היא בהתאם לכל הוראה שבתמרור או על פיו".
[ההדגשה הוספה]
27. המשיב 4 הוציא בשנת 1997 בעזרת המכון לחקר התחבורה בטכניון את "תקנות והנחיות להצבת תמרורים 1997" (להלן: "ההנחיות"; התקנות וההנחיות הרלוונטיות לענייננו רצופות נספח ב לעתירה זו). כפי שיובהר לעיל, המשיב 4 הוא אורגן המשיב 3, אשר מופקד על פי דין על ההיבט המקצועי של ענייני התחבורה אצל המשיב 3. הנחיותיו האמורות מתייחסות באופן מפורש לתנאים להתרת חניה על מדרכות.
28. בין היתר, קובעות ההנחיות כי אין להתיר חניה על המדרכה אלא בהתמלא מספר תנאים. תנאי עיקרי הוא שלאחר חנייתו של רכב על המדרכה, יוותר מרווח למעבר הולכי רגל, שרוחבו לא יפחת מ2- מ'. ההנחיות טורחות ומדגישות שמדרכה שרוחבה 1.2 מ' ופחות "מחייבת חלק מהולכי הרגל לרדת לכביש, דבר שהוא בניגוד גמור לכוונת המחוקק והמתכנן" [הנחיה 3(ד) בעמ' 141]. לכן גם נקבע שם כי השארת מרווח ברוחב הנופל מ2- מ' מחייבת שיקול דעת מיוחד בכל מקרה לגופו.
29. ויובהר; על פי דין, המשיב 4 הוא רשות התמרור המרכזית הממונה על כל רשויות התמרור המקומיות; לפיכך, כפי שיפורט להלן, הנחיותיו הינן בעלות תוקף מחייב.
30. עולה מן האמור כי המערכת הסטטוטורית, על כל רבדיה, אוסרת, ככלל, חניה על מדרכות, והיא מתירה זאת אך ורק בתורת חריג. בכל מקרה, נקבע כי למעט במקרים מיוחדים המחייבים שיקול דעת מיוחד בכל מקרה לגופו, אין להתיר חניה באופן שאינו מאפשר מעבר סביר להולכי רגל, היינו בלא להותיר מרווח של 2.0 מ' לפחות.

vi. זכות התנועה - זכות יסוד חוקתית
31. זכות התנועה אינה זכות המעוגנת אך ורק בחוקים ובהנחיות. זכות זו היא זכות יסוד של כל אדם בישראל. הזכות נגזרת מהיותו של אדם בן חורין ואדון לעצמו והיא נמנית על הזכויות הבסיסיות של האדם, אשר כל שיטה דמוקרטית מטפחת ומבטיחה. הגישה בישראל היא כי רק שמירה הדוקה על הזכות לתנועה חופשית תבטיח כי תישמר האוטונומיה של הפרט. פגיעה בחופש התנועה משמעה פגיעה בכבודו של האדם (ראו: ס' 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). קיפוחה של זכות התנועה משמעה פגיעה חמורה בחירותו של אדם, ולפיכך נדרש השלטון למנוע פגיעה שכזו. ואכן, בית משפט נכבד זה קבע כי:
"זכותו של הפרט לנוע באופן חופשי בגבולות מדינתו ומחוצה להן, היא ביטוי מובהק לאוטונומיה של הרצון הפרטי. העקרון החוקתי - הנגזר מכבוד האדם - בדבר פיתוח אישיותו של כל פרט, כולל בחובו את חופש התנועה. אכן, ההגנה החוקתית על חופש התנועה היא ביטוי להגנה החוקתית הניתנת בישראל לחירות" [דברי כבוד הנשיא ברק
בבג"צ 5016/96 ליאור חורב ואח' נ' שר התחבורה ו-אח', פ"ד נא(4) 1, 59; להלן: "חורב"].
והשוו:
בג"צ 3914/92 לאה לב ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו ואח', פ"ד מח(2) 491, 506; בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290, 293; בג"צ 148/79 סער, עו"ד ואח' נ' שר הפנים והמשטרה ואח', פ"ד לד(2) 169.
32. הזכות לנוע באופן חופשי כוללת, כמובן, את הזכות לנוע בתוך גבולות הארץ ואת הזכות לנוע אל מחוצה להם. הזכות לתנועה חופשית כוללת גם את זכותו של תושב העיר לנוע בתחומי עירו ובקרבת ביתו ברגל. יפים לענין זה הדברים שנאמרו בענין חורב הנ"ל:
"אכן, זהו עניין לציבור, כי ניתן יהיה להגיע מחלק אחד של העיר לחלק אחר שלה באופן חופשי" [חורב, בעמ' 59].
33. על עוצמתה וחשיבותה של הזכות לתנועה ניתן להסיק אף מדברי הנשיא ברק
בענין חורב האמור בו קבע כי "לרוב, מעמידים את חופש התנועה בתוך גבולות המדינה על רמה חוקתית דומה לזו של חופש הביטוי. כך למשל, בפרשת דאהר ראתה המשנה לנשיא, השופטת בן -פורת, בחופש התנועה ובחופש הביטוי "זכויות שוות ערך במשקלן"..". [חורב, בעמ' 49].
vii. אופן מתן היתרי חניה על ידי המשיבה 2 במרכז העיר
המשיבה 2 מתירה חניה על מדרכות באופן המונע תנועה של הולכי רגל
34. כאמור לעיל, לכאורה, ולכאורה בלבד, מבטיח חוק העזר אשר חוקקה המשיבה 2 כי זכות התנועה של הולכי הרגל לא תפגע יתר על המידה, וכי ינתן משקל ממשי לזכות יסוד זו. שהרי, חוק העזר קובע כי יש להבטיח מעבר סביר להולכי רגל. לכאורה - אך לא למעשה. בפועל, מתירה המשיבה 2 חניה במרכז העיר על מדרכות באופן אשר אינו מאפשר מעבר סביר להולכי רגל. המשיבה 2 נוהגת להתיר חניה על מדרכות באופן המותיר מרווח של עשרות סנטימטרים בלבד למעבר של הולכי רגל או אף פחות מכך.
35. המשיבה 2 עושה זאת דרך קבע ובסיטונות מבלי להפעיל שיקול דעת כלשהו; קל וחומר, שאין מופעל "שיקול דעת מיוחד" בכל מקרה לגופו, כמתחייב על פי דין. על דרך פעולתה של המשיבה 2 ניתן ללמוד מהעובדות המפורטות בחוות הדעת, המציינת כי באותם הרחובות בהם בוצע סקר נמצאו המדרכות חסומות לתנועה של הולכי רגל. הדברים עולים גם ממכתביה של המשיבה 2 מיום 20.5.98 ומיום 20.5.99, המצורפים כנספחים ד1, ד2 לעתירה.
המשיבה 2 פועלת בניגוד להנחיות המשיב 4
36. כאמור לעיל, בקובעה הסדרי חניה ובהציבה תמרורים בתחומי העיר תל-אביב יפו, פועלת המשיבה 2 מכוח הסמכות אשר ניתנה לה בהתאם לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א1961- (להלן: "פקודת התעבורה"). ס' 18 לתקנות התעבורה מלמד כי לרשות תמרור מקומית הסמכות לקבוע הסדרי תנועה (והצבת תמרורים בכללם); ס' 77 לפקודת התעבורה קובע את סמכותה של רשות מקומית לחוקק חוקי עזר לקביעת הסדרי החניה בתחומה של אותה הרשות המקומית.
37. יחד עם זאת, כפופה סמכותה של רשות התמרור המקומית לסמכותה של רשות התמרור המרכזית. רשות התמרור המרכזית רשאית "להורות לרשות תמרור מקומית על קביעת הסדר תנועה, שינויו, ביטולו ודרך אחזקתו" [ס' 17(א) לתקנות התעבורה]. סירבה לפעול רשות התמרור המקומית על פי הוראות רשות התמרור המרכזית, "רשאית רשות התמרור המרכזית לקבוע את הסדר התנועה ויראו אותו כאילו הוצב, סומן, הופעל או סולק בידי רשות התמרור המקומית" [ס' 17(ב) לתקנות התעבורה].
38. על פי תקנות התעבורה, המשיב 4 הוא המשמש כרשות התמרור הארצית. סולם הנורמות, אם כן, ברור ומוגדר היטב; בראש - המשיב 3, באמצעות המשיב 4, ותחתיו - רשויות התמרור המקומיות (והמשיבה 2 בכללן).
39. המשיב 4, גוף מיומן ומקצועי בתחומו, טרח והוציא הנחיות המסדירות את אופן קביעתם של הסדרי תעבורה והצבת תמרורים. באשר לחניה על המדרכה, קבע המפקח (עמ' 141 להנחיות):
"ככלל, יש להימנע מלהתיר חניה על מדרכות על מנת שיהיו פנויות לשימושם של הולכי הרגל שעבורם נבנו מלכתחילה.
המקרים שבהם ניתן לשקול ולהתיר חניה על המדרכה הם:
א. קיומו של חוק עזר עירוני שהותקן על פי ס' 77 לפקודת התעבורה.
ב. המדרכה רחבה מספיק כדי שישאר בה מקום מעבר להולכי רגל ברוחב סביר, גם אחרי שחלק מרחבה הוקצה לחנית רכב.
ג. (...)
ד. (...)".
ובהמשך, שם:
"יש להבטיח כי רוחב החלק הנותר מהמדרכה להולכי רגל לא יפחת מ2.0- מ'. השארת מידה צרה יותר מחייבת שיקול דעת מיוחד בכל מקרה לגופו. יש לזכור כי מדרכה ברוחב של 1.20 מ' ופחות אינה יכולה לשמש להליכה דו סטרית ומחיבת חלק מהולכי הרגל לרדת לכביש, דבר שהוא בניגוד גמור לכוונת המחוקק והמתכנן".
[ההדגשות הוספו]
40. לשונן של ההנחיות ברורה. למרות זאת, המשיבה 2 עשתה לה למנהג להתיר דרך קבע חנייה באופן המותיר מרווח צר ביותר - מרווח אשר עומד, לטענת המשיבה, על 1.30 מ' בלבד. בפועל -כעולה מחוות הדעת - נותר מרווח קטן עוד יותר, או שלא נותר כל מרווח שהוא. בכך, פועלת המשיבה 2 דרך קבע בניגוד למדיניות הגוף הממונה, אשר הורה לה להתיר חניה על מדרכה אך ורק מקום שנותר מרווח של 2.0 מ' לפחות, ובתנאי שנותר מעבר סביר למעבר.
41. הלכה היא כי ככלל חייבת הרשות המבצעת בקיום המדיניות אשר נקבעה ואין היא רשאית לחרוג ממנה, אלא אם ימצא בידה טעם טוב לכך. יפים לעניין זה הדברים שנפסקו בבג"צ 246/71 מגרש מסודר בע"מ נ' שר האוצר פ"ד כו(1) 449:
"רשות מינהלית אינה חופשייה לסטות ללא נימוק סביר מן העקרונות שהיא קבעה לפעולתה."
42. באופן דומה, מציין י. דותן במחקרו הנחיות מנהליות (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים), כי "החלטת סטייה מהנחיות מנהליות היא החלטה חריגה ובלתי רגיולרית. ככזו היא נושא עימה סכנות לערכים המעוגנים בהנחיות: שוויון, עקביות, אחידות, הגינות ויעילות מינהלית".
43.
השארת שיקול דעת לגוף הכפוף, אין בה כדי לאפשר לו להתעלם כליל מהנחיות הגוף הממונה. היפוכם של דברים הוא הנכון: הכלל מחייב כי הרשות תפעל דווקא על פי ההנחיות המשקפות את המדיניות הרצויה, ולא בניגוד אליהן:
ניתן לומר, שההנחיה היא הכלל, וחזקה עליה שתחול על המקרה בהיעדר נימוקים מיוחדים שכנגד; הסטייה היא החריג שיחול משהוכח קיומם של נימוקים כאמור. לגבי המקרים ה"רגילים" משמעותה המעשית של הפעלת שיקול הדעת היא אפוא החלת ההנחיה הכללית על המקרה הקונקרטי" [ברכה, משפט מינהלי, כרך ב' (נבו הוצאה לאור, תשנ"ו1996-), בעמ' 249].
44. דברים אלה יפים עוד יותר במקרה דנן, כאשר לגוף אשר הוציא את ההנחיות, המשיב 4, מסורה הסמכות, על פי דין, לכפות את החלטותיו על הגוף מקבל ההנחיות, דהיינו על המשיבה 2.
45. המשיבה 2, להצדקת פעולותיה הפסולות ומחוסרות הסמכות, נתלית במכתב בן כ10- שנים מהמפקחת על התעבורה מחוזות ת"א מרכז אשר התנתה מתן היתר חניה על המדרכה בכך שרוחב המדרכה הפנוי להולכי רגל יהיה לפחות 1.20 מ' [מכתבה של המפקחת על התעבורה רצ"ב נספח ד3].
46. ברור, כי אין במכתב האמור כדי להכשיר את האופן בו מתירה המשיבה 2 לנהגים לחנות במרכז העיר. ראשית, אין באמור במכתב בכדי להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג. אין באמור במכתב כדי להצדיק מתן היתרים חוזרים ונשנים לחניה המותירה מרווח הפחות מ2- מטרים. שנית, ועניין זה חשוב עוד יותר, מדובר במכתב ישן שאבד עליו הכלח. כ6- שנים לאחריו פרסם המשיב 4 הנחיות מפורטות ביותר המורות כיצד ואימתי יש להתיר חניה על המדרכה. הסתמכותה של המשיבה 2 על המכתב האמור (המהווה כשלעצמו חריגה מסמכות) הוא דבר תמוה לכשעצמו, בבחינת התכסות בעלה תאנה שמטרתה אחת - ניסיון להסתיר את התנהגותה הפוגענית, המקפחת והבלתי סבירה בעליל.
המשיבה 2 נמנעת מהפעלת שיקול דעת ספציפי
47. המשיבה 2 עשתה לה למנהג לאשר דרך קבע חניה על מדרכות, כשלטענתה היא מוודאת כי נותר מרווח של 1.30 מ' למעבר הולכי רגל, וזאת - למרות הנחיות המפקח [ר' עמדתה של המשיבה 2 העולה ממכתביה, נספחים ד1, ד8].
48. החלטת המשיבה 2 לאשר חנייה המותירה מרווח של 1.30 אינה סבירה לכשעצמה. ייתכן כי המשיבה 2 יכולה היתה להישמע בטענה כי במקרה ספציפי, חריג ומיוחד, לאחר הפעלת שיקול דעת מתאים, חרגה מההנחיות הקובעות כי יש להשאיר מרווח מינימלי של 2.0 מ', אולם אין זהו המקרה נשוא עתירה זו. המשיבה 2, עשתה לה מנהג להתיר באופן סיטוני וגורף חנייה של כלי רכב על מדרכות באופן המותיר לגרסתה שלה מרווח של 1.30 בלבד, ובפועל - מרווח קטן עוד יותר. בכך, נמנעת המשיבה גם לפי גרסתה שלה מהפעלת שיקול דעת פרטני ומיוחד לכל מקרה ומקרה ובכך היא חורגת חריגה רבתי מן ההנחיות המחייבות אותה אשר הגיונן בצידן. כאמור, בפועל המרווח שנותר להולכי הרגל הינו כמה עשרות סנטימטרים, ופעמים הרבה גם פחות מכך.
49. מסקנת הדברים כי גם מהיבט זה פעולת המשיבה 2 והיא בלתי סבירה באופן קיצוני.
המשיב 3 נמנע מאכיפת ההנחיות והתקנות אשר יצאו תחת ידיו
50. כאמור לעיל, המשיב 4 הוא רשות התמרור המרכזית. על פי דין, בכוחו להורות לרשויות התמרור המקומיות, ובכללן המשיבה 2 "על קביעת הסדר תנועה, שינויו, ביטולו ודרך אחזקתו" [ס' 17(א) לפקודת התעבורה].
51. כפי שהומחש לעיל, מתעלמת המשיבה 2, היא רשות התמרור המקומית של תל אביב יפו, מהנחיות ומתקנות אשר הוציא המשיב 3 באמצעות המשיב 4. משכך, מתחייב היה כי המשיב 4 היה מפעיל את סמכותו האמורה ומכתיב למשיבה 2 לפעול על פי ההנחיות אשר הוציא.
יפים לעניין זה דברי השופט שמגר בעניין ברגר הנ"ל:
"סיכומה של נקודה זו, הקניית סמכות במקרה דנן מתלווה בחובה לשקול את הצורך בהפעלתה, אם כי אינה עולה ממנה בהכרח גם החובה להיענות לבקשה פלונית ולהפעיל את הסמכות בדרך העולה מן הבקשה. במלים אחרות, גם מקום בו אין ה-"רשאי" בגדר "חייב" (השווה: בג"צ 11[ 150/69], בעמ' 208 מול האות ג), היינו, גם כאשר המחוקק לא קבע חובה להפעיל סמכות בדרך מוגדרת, נולדת וקמה יחד עם הקניית הסמכות גם החובה לשקול את עצם הצורך וההצדקה להפעלתה של הסמכות" [ענין ברגר הנ"ל, בעמ' 47].
[ההדגשה הוספה]
52. משכך, ברור כי הימנעות המשיב 4 מאכיפת ההנחיות כאמור גם היא פעולה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ואין להשלים עמה.

viii. הימנעות מכוונת של המשיבים מאכיפה אפקטיבית של איסורי החניה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון שלטון החוק
53. כעולה מחוות הדעת, אם לא די בכך שהמשיבה 2 עשתה לה מנהג להתיר כדבר שבשגרה ובאופן גורף חניה בניגוד להנחיות ובאופן אשר פוגע בחופש התנועה של הולכי הרגל, סובלים הולכי הרגל גם ממכוניות החונות על מדרכות במרכז העיר שלא כדין ובניגוד להסדרי החניה שקבעה המשיבה 2. בכל אשר יפנו הולכי הרגל תמצאנה מכוניות המפקיעות מהם את השימוש במדרכות. הדברים אמורים הן בנהגים המחנים מכוניותיהם על מדרכות מקום שהדבר אסור בכלל, והן בנהגים המחנים את מכוניותיהם כך שלא נותר המרווח שנקבע על ידי המשיבה 2 בתמרור (או בסימון על המדרכה, אם קיים כזה).
54. למרות חומרת התופעה והשלכותיה הקשות על ציבור הולכי הרגל בעיר, נמנעים המשיבים מאכיפה אפקטיבית של איסורי החניה בדרך ובהיקף הנדרשים. במיוחד, אין המשיבים פועלים כראוי לפינוי המדרכות מן המכוניות הניצבות כמכשול בלתי עביר בפני
הולכי הרגל.
55. הימנעותם של המשיבים מלאכוף את איסורי החניה על המדרכה במרכז העיר עושה את הוראות הדין האוסרות חניה, פלסתר, ואת מטרתן המוצהרת - הבטחת חופש התנועה של הולכי הרגל ובטחונם - ללעג. תוצאת הדברים היא כי אין להולכי הרגל כל תרופה לפגיעה בזכות התנועה שלהם, והם נאלצים לוותר על תנועה רגלית נוחה ובטוחה בתחומי מרכז העיר. לעיתים משמעות הדבר היא ויתור על תנועה כלשהי במרכז העיר.
56. כאמור בחוות הדעת (סעיף 7.8) עיקר פגיעתם של מחדלי המשיבים הוא בילדים, בקשישים ובחסרי אמצעים שאינם יכולים לעשות שימוש בתחבורה ממונעת מסיבות כלכליות, פיסיות או אחרות.
57. התוצאה של אי אכיפת חוק אינה רק פגיעה בכל אחד מן היחידים אשר סובל כתוצאה מאי אכיפתו אלא גם פגיעה ביסודות של משטר תקין. חוק שאינו נאכף מרוקן מתוכן את עיקרון שלטון חוק. חוק שאינו נאכף מעודד עבריינות וגורם לשחיקתו של הסדר הטוב בחברה. ראוי לה למשיבה 2 שתצא ותלמד את אשר השמיענו כבוד השופט חשין בעניין אלוני:
"... ויכולנו להוסיף ולדבר ארוכות - על המכה האנושה שמחדלי-אכיפה עלולים להביא על עצם קיומו של שלטון החוק. חוק שהרשויות אינן עושות לאכיפתו כהילכתו, יפה היה לו שלא נחקק משנחקק. חוק שאינו נאכף מוטב לו שלא ייחקק, משייחקק ולא ייאכף. חוקים לא נועדו לצדיקים גמורים. ומי שאינו צדיק גמור, אל נביאנו לידי ניסיון שמא יחטא. חוק המבוזה בשער בת-רבים יביא לריפיון גם מעבר לתחומיו, ובית-המשפט לא ישלים עם תופעה זו" [בג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, תקדין עליון, כרך 98 (1), עמ' 476].
58. אכיפה אפקטיבית חשובה תמיד. היא חשובה לפרטים בחברה, היא חשובה גם לשמירה כללית על עיקרון שלטון החוק. האכיפה חשובה עוד יותר, מקום שמדובר בקיומו של מטרד לציבור גדול, ציבור העומד חסר אונים מול אותו המטרד ואין מי שמושיעו ומפעיל את סמכויותיו לפי חוק:
"ואולם חמור בעיני פי כמה מחדלן של רשויות התביעה הכללית, והמשטרה בכלל זה, לקיים חובתם שלהם לבצע את החוק ולהביא עבריינים עליו לדין : לא כל המפגעים אשר החוק חל עליהם, מטרדי יחיד הם אשר מן הדין והראוי הוא להשאיר בידי הנפגעים את היזמה להאשים בגינם ; מלאה המדינה מפגעים שהם מטרדי הרבים, והציבור בכללו - או חלקים גדולים ממנו - נפגעים וסובלים מהם ; ואם כי החוק הוא חוק, והוא ניתן ומצפה לביצוע ולהפעלה, יש פרץ ויש צווחה ויש צחנה ברחובותינו, יד הפוגעים והמפירים על העליונה, ובריאותם של הבריות הפקר, כאלו לית דין ולית דיין. טענתו הנכונה של פרקליט המדינה, שאמנם אין כל מניעה לביצוע החוק ולהפעלתו ככל חומר הדין, צורמת את אזנו של בית-המשפט כשהיא נשמעת מפי ראש נציגיו של היועץ המשפטי לממשלה, הנושא באחריות ראשונית להשלטתו של כל חוק פלילי" [בג"צ 295/65 אופנהימר ואח' נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) עמ' 323/324].
59. ויודגש; בשים לב למעמדה המיוחד של הזכות לתנועה, דהיינו למעמדה הקונסטיטוציוני, על הרשויות להקפיד ביתר שאת על שמירת זכות זו. על הרשויות להעמיד את הזכות בראש המדרג הנורמטיבי, מעל לשיקולים אחרים. כך למשל, הרשות אינה יכולה להישמע בטענה כי אין היא אוכפת את הוראות החוק בשל קשיים טכניים, לוגיסטיים או תקציביים:
"הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית" (א' ברק
, פרשנות במשפט (כרך שלישי, נבו, 1994), בעמ' 528).
וכן דברים דומים שאמר כבוד השופט מצא:
"על-כל-פנים, כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות-יסוד - וכזה הוא המקרה שלפנינו - משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול" [בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הבטחון ואח', פ"ד כרך מט (4) עמ' 113/114].
60. מסקנת הדברים היא אחת - אין לקבל את מחדלי האכיפה של המשיבים אשר יש בהם כדי להנציח מפגע ציבורי כללי הפוגע בזכות יסוד חוקתית של ציבור הולכי הרגל. אף אם כרוך הדבר בהשקעת כספים ומאמצים רבים, חייבים המשיבים למצוא את הדרכים לשמור על זכות היסוד החוקתית.
ix. הפגיעה בעקרון השוויון
61. עקרון השוויון הוא אחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית. אכן, השוויון הינו "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). זהו עקרון "השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי נפרד מהן" (השופט שמגר בבג"ץ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר, פ"ד לב(2) 800, 806).
בצדק ציין המשנה לנשיא, השופט אלון, כי:
"העקרון של שוויון זכויות וחובות לכל אזרחיה של מדינת ישראל הוא ממהותה ומאופיה של מדינת ישראל" (ע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מג(4) 221, 272; ראו גם פסק דינו בבג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221).
וראו גם:
"השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית, 'אשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו'...הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 329, בעמ' 332).
62. בבואה לקבל החלטה חובה על כל רשות מינהלית להפעיל את שיקול דעתה תוך יישומו של עקרון השוויון. רשות מינהלית אשר החלטותיה פוגעות בעקרון השוויון נחשבת כמי שהפעילה את שיקול דעתה תוך חריגה ממתחם הסבירות (השוו: בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94; וכן, בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501, בעמ' 521: "עקרון השוויון...הוכר במשפטנו זה כבר כאחת ממידות הצדק וההגינות שעל פיהן כל רשות ציבורית מצווה לנהוג"). יש להקפיד כי רשות מינהלית המאזנת בין אינטרסים שונים, תעשה זאת "ביושר ובהגינות, ...[ללא] שיקולים זרים, בסבירות, בשוויון, ללא הפליה" [בג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר הרווחה והעבודה (11.8.98, טרם פורסם)].
63. ברור, על כן, כי רשות המפלה בין אזרחים (וכפי שיובהר להלן, מדובר באפליה כמובנה החמור ביותר) אינה יכולה להיחשב כרשות הפועלת בתוך מתחם שיקול הדעת (ראו: בג"צ 953/87 הנ"ל, בעמ' 324-325; וכן: בג"צ 5394/92 הופרט נ' יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה, פ"ד מח (3) 353; וכן, בבג"צ 453/94 הנ"ל, בעמ' 526: "עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הועלה עקרון השוויון "למדרגה נורמאטיבית חוקתית, על-חוקית'...מכאן ואילך תתפרש הזכות לשוויון...כמגינה על הפרט...מפני שרירות ליבה של הרשות").
64. התרת חניה על המדרכות באופן אשר אינו מאפשר מעבר סביר להולכי רגל, כמו גם הימנעות מאכיפת האיסור על חנייה על מדרכות, משמעותה אחת - העדפת נוחותו של ציבור הנהגים על זכותם של הולכי הרגל לתנועה חופשית ובטוחה. למעשה, רק לקבוצות אוכלוסין בעלות אמצעים, אשר ברשותן כלי רכב או האמצעים לשכור שירותים של כלי רכב (דוגמת מוניות) שמור חופש התנועה. לעומת זאת, מקבוצות אוכלוסין חלשות יותר, דוגמת קשישים, נכים וחסרי אמצעים שחלקם של העותרים, כמפורט לעיל, נמנה עליהם, ניטלה הזכות לתנועה חופשית. בכך יש משום אפליתם של החלשים בחברה. מדיניות כזו של המשיבים לוקה אם כן בחוסר שוויון, זוהי מדיניות שהינה שרירותית ומפלה.

חברה נאורה ניכרת ביחסה אל החלש ובשמירה על זכויותיו. מדיניות מכוונת השוללת מן האוכלוסיות החלשות יותר את זכותן הבסיסית לחופש תנועה למען אינטרסים של קבוצות אוכלוסיה חזקות יותר הינה מדיניות נפסדת ובלתי ראויה.

x. מעשיהם של המשיבים הינם בלתי סבירים באופן קיצוני
65. כל הטעמים אשר פורטו לעיל מצביעים בבירור על אי סבירותה של החלטת המשיבה 2 להתיר חניה באופן אשר אינו מותיר מרווח המאפשר מעבר נוח להולכי רגל. התעלמות מצורכי הולכי הרגל אינה סבירה. התעלמותם מזכותם החוקתית של הולכי הרגל לחופש תנועה איננה סבירה. התעלמותם של המשיבים ממטרות החוקים המסדירים את החניה על המדרכה איננה סבירה. התעלמותה של המשיבה 2 מהנחיות המשיב 4, שהינו הרשות הממונה עליה אינה סבירה גם היא. לא כל שכן, כאשר מדיניותה של המשיבה 2 מבטאת אפליה בשמירה על חופש התנועה, והעדפה בלתי מוצדקת של האוכלוסיות החזקות בחברה.
66. הטעמים האמורים מצביעים גם על כך שהימנעותם של המשיבים מלאכוף את האיסור על חניה על מדרכות, מקום שנקבע איסור כזה, וזאת למרות שהימנעות זו משמעה פגיעה בזכותם החוקתית של הולכי הרגל לחופש תנועה - הינה בלתי סבירה בעליל ומקפלת בתוכה אפליה ופגיעה ממשית בשלטון החוק.
67. סטייתם של המשיבים מסטנדרט ההחלטה המקובל של רשות מינהלית סבירה הינה מהותית ויורדת לשורשם של דברים. המשיבים מתעלמים ממכלול השיקולים הרלוונטיים, ולא טרחו כלל לערוך איזון ראוי ונכון ביניהם.
[לעניין מבחן סבירותה של החלטה מינהלית ר': בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 481; בג"צ 935/89 גנור ואח' נ' היועמ"ש ואח', פ"ד מד(2) 485; בג"צ 2013/91 עיריית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271].

xi. פניות העותרים
68. בחודש אפריל 1998 פנה העותר 1 למשיב 1 והלין בפני
ו על מצב הדברים הקשה לפיו חונים כלי רכב על מדרכות רחוב מרכז העיר באופן אשר מסכל שימוש בהן על ידי הולכי הרגל. מאז שבו ופנו, העותר מס' 1 ובא כוחו, למשיבים בפני
ות אין ספור, במסגרתן העלו את טענותיהם בפני
הם שוב ושוב [העתקי הפניות רצ"ב לעתירה זו נספחים ג1-ג7]. פניות אלה, גם הן, לא הועילו במאום.
69. תשובות המשיבים לא כללו כל פתרון ממשי וקונקרטי לבעיות אשר הועלו בפני
ות העותר 1 ובאי כוחו. לכל היותר הן כללו הצהרות כלליות אשר בינן ובין סעד של ממש לעותרים אין דבר וחצי דבר. נהפוך הוא - מן הפניות ניתן ללמוד כי המשיבים סבורים כי מצב הדברים כיום אינו אידיאלי - אך הוא בהחלט תקין וראוי [התשובות לפניות רצ"ב לעתירה זו נספחים ד1 - ד8].
70. על אף הבטחות כלליות ובלתי מחייבות שניתנו לעותר 1 לא נעשה על ידי המשיבים דבר וחצי דבר וכך לא נותר לעותרים אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

xii. סוף דבר
71. לאור האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו על תנאי כמפורט בראש העתירה. בנוסף, מתבקש בית המשפט הנכבד, לאחר שמיעת הצדדים ואם לא ישתכנע אחרת, לעשות את הצו על תנאי למוחלט.

גיורא ארדינסט
, עו"ד

שלום מטלון, עו"ד
ב"כ העותרים

היום, 8 במאי 2000
ג' אייר, תש"ס
2

e:\commit docs\2013\00001\עתירה חניה3 400.doc








בג"צ בית המשפט העליון 3382/00 עוזי וייל נ' רון חולדאי (פורסם ב-ֽ 27/11/2000)