פסקי דין על יוסף קראוס | פסקי דין על ידיעות אחרונות | פסקי דין על הרצל רוזנבלום | פסקי דין על עורך עיתון ידיעות אחרונות ואח' |

3199/93 עא     09/11/1995




עא 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, הרצל רוזנבלום, עורך עיתון ידיעות אחרונות ואח'




(פ"ד מט(2) 843)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 3199/93
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט מ' חשין
המערער: יוסף קראוס

ע"י ב"כ עו"ד ר' פינגרר
נ ג ד

המשיבים: 1. ידיעות אחרונות בע"מ

2. הרצל רוזנבלום
, עורך עיתון ידיעות אחרונות
3. דני שדה, כתב עיתון ידיעות אחרונות
4. מרדכי גילת, כתב עיתון ידיעות אחרונות
5. מרסל זוהר, כתב עיתון ידיעות אחרונות
6. חברת השקעות כלבו חיפה 1979 חיפה
7. מוטקה לבנון, מערכות עיתון כלבו חיפה
8. חדשות עיתון יומי בע"מ
וערעור שכנגד
ע"י ב"כ עו"ד מ' מוזר
, עו"ד ד' מלכא

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' גינת) מיום 20.4.93 בת"א 480/90.
פ ס ק - ד י ן

השופט א' גולדברג
: 1. המערער, שהיה ראש לשכת חקירות במשטרת חיפה, תבע את העיתונים "ידיעות אחרונות", "חדשות", העיתון המקומי "כלבו" ואת כתביהם, על שפירסמו עליו לשון הרע. עניינן של הכתבות בטובות הנאה שקיבל המערער, התנכלותו לקצינה שהייתה תחת פיקודו, וכן בכך שלא ניהל כראוי חקירות שעליהן הופקד. תובענתו של המערער נדחתה בלא שניתן צו להוצאות לטובת המשיבים. מכאן ערעורו על דחיית התובענה, וערעורם שכנגד של המשיבים על שלא נפסקו הוצאות לטובתם.

2. בית המשפט קמא סיכם את פסק-דינו בכך שהטעמים לדחיית תובענת המערער הם:

"...בכל הנוגע לפרסום עובדות עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14, בעוד שעד כמה שמדובר בפרסום דעות, עומדת להם הגנת סעיף 15(4) לחוק. אני למד מהראיות, שהפרסומים נעשו בנסיבות המובאות בסעיף 15(4) לחוק, ולא נתקיימו בהם אף אחת מהנסיבות של סעיף 16(ב) לחוק.

סעיף 16 (ב) דן בשתי חלופותיו הראשונות במקרה ש'הדבר שפורסם לא היה אמת', נראה לי שגם כאן יש לקרוא הסייג בכפוף לאבחנה שבין עובדות לדעות. אין לי יסוד להניח שמי מהנתבעים לא האמין באמיתות הדברים שנכתבו. בכך נופלת החלופה הראשונה של סעיף 16(ב).

לגבי סעיף 16(ב)(2), הרי, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי: ביסוס עובדתי של הכתבות מתוך חומר שנמצא בידי משטרת ישראל, פנייה לדובר במטה הארצי, העדר תגובה מצד מי מהנזכרים בכתבות כמבואר לעיל, הרי לא ניתן לקבוע שהכותבים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו.

אינני סבור שנתקיימו בפרסומים הנדונים תנאי חלופה (3) של סעיף 16 (ב).

מסקנתי היא, אם כן, שהפרסומים הנדונים נעשו בתום לב. לנתבעים עומדת איפא הגנת סעיף 15(4) לחוק".

3. המשיבים לא חלקו כי היה בפירסומים לשון הרע על המערער. הגנתם הייתה כי מה שפורסם היה אמת, וכי היה בפירסום עניין ציבורי – היא ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). עוד טענו המשיבים כי עומדת להם הגנת תום-לב, כשהפירסומים לא חרגו מתחום הסביר בנסיבות המקרה (סעיפים 15 ו-16 לחוק).

4. באי-כוחם המלומדים של הצדדים לא השאירו בטיעוניהם אבן על אבן כדי להראותנו זה בכה וזה בכה. אולם סבורני, כי די לנו כערכאת ערעור כי נידרש לאותם פרטי לשון הרע שהיו פירסומים, שלגביהם יש לדעתנו לקבל את הערעור, או אלה המחייבים, לדעתנו, התייחסות מיוחדת. פועל יוצא מכך כי בפרטים שלא נעסוק, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא כי עלה בידי המשיבים להוכיח את הגנתם.

פרשת היתר הבנייה

5. כתבה ב"חדשות", כתבה ב"כלבו" וכן סדרת כתבות ב"ידיעות אחרונות" עוסקות בחקירה שערכה המשטרה בנוגע להיתר בנייה שקיבל המערער להוספת קומה בבית מגוריו, כשעל-פי החשד ניתן ההיתר שלא כדין וכטובת הנאה מגורמים בכירים בעיריית חיפה. בכתבות שפורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" אף צוין כי קיימות נגד המערער ראיות לכאורה. כך, לדוגמא, נאמר בכתבה הראשונה שפתחה את סדרת הכתבות כי:

"ראש לשכת החקירות במשטרת מרחב חיפה, רב-פקד יוסף קראוס
, חשוד בקבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה – זאת במסגרת אישור חריגות בניה חמורות שבוצעו בדירתו הפרטית בקרית חיים.

על פרשה זו, הנחקרת בידי המחלקה לחקירות-פנים של המטה הארצי, נודעו לי הפרטים הבאים: לפני חודשים אחדים, כאשר הסתעפה החקירה בפרשת התובע הראשי של עיריית חיפה... המואשם בלקיחת שוחד ובמעשים חמורים אחרים – פשטו חוקרים ממשטרת חיפה על משרדי מהנדס העיר, ונטלו עמם לחקירה עשרות תיקי בניה.

אחד מתיקים אלה, כך נתגלה לחוקרים, מתייחס לחריגות בניה חמורות שבוצעו בדירתו הפרטית של רב-פקד קראוס, ואשר חלקן אושרו בצורה תמוהה ובניגוד לחוק בוועדה המקומית לתיכנון ובניה...

...בין היתר מצויות בידי אנשי המטה הארצי של המשטרה ראיות לכאורה המעלות חשד, כי שטח הדירה בתיק הבניה של קראוס שונה במכוון, ואינו תואם למציאות, וכי דירתו של קצין המשטרה נבנתה תוך חריגות בניה ניכרות גם מהיתר הבניה שאושר".

בכתבה אחרת, המבקרת "גיבוי שהעניק ניצב חדד, מפקד המחוז הצפוני, לקצין החשוד בקבלת טובות-הנאה", נאמר כי:

"אף שקיימות כבר ראיות לכאורה, למעורבות רב פקד קראוס בקבלת טובות הנאה מבכירים בעיריית חיפה – בין השאר, במסגרת אישור חריגות בנייה חמורות בביתו – טען ניצב חדד כי מדובר 'בנושא טכני בלבד'.

ניצב רחמים (!?) העלים מהציבור, בהצהרה זו, את העובדה שבידי המשטרה מצוי כבר דו"ח של מהנדסים מומחים ממע"צ אשר בדקו את פרשת החריגות והגיעו למסקנות חמורות ביותר.

כמו כן העלים חדד את העובדה שרב-פקד קראוס מעורב, לפי החשד, בפרשיות אחרות".

ובכתבה נוספת, המבקרת את העובדה שהמערער לא הועבר מתפקידו חרף החשדות נגדו, נאמר:

"רב פקד קראוס עצמו, חרף החשדות החמורים נגדו ולמרות העובדה שקיימות כבר ראיות, לכאורה, לכך שקיבל מהעיריה טובות הנאה... לא הועבר עדיין מתפקידו על-ידי המטה הארצי".

בכתבה מאוחרת יותר נאמר בהקשר זה כי:

"לפני פחות משנה, במהלך חשיפת מעשי שחיתות בעירית חיפה, נתגלו ראיות לכאורה הקושרות את ראש לישכת החקירות במרחב, רב-פקד קראוס, לקבלת טובות הנאה מהעיריה – זאת באמצעות אישור חריגות בנייה מופלגות לדירתו הפרטית בשווי מיליוני שקלים. ניצב עמית העביר את התיק לחקירת המחלקה לחקירות פנים של המשטרה".

כתבה אחרת, הנושאת את הכותרת "מדוע סוכלה חקירת 'הקשר החיפני'?", סקרה את התפתחות החקירה, ונאמר בה:

"החוקרים עיינו בתיק זה (תיק הבנייה של המערער בעירית חיפה – א' ג') וגילו לתדהמתם, כי עולה ממנו חשד לקבלת טובות הנאה מעובדים בכירים בעיריה. עובדים אלה, לפי החשד, העלימו עין מחריגות-בניה גדולות, שנעשו בעת בניית דירתו הפרטית של קראוס בקרית חיים. שווי החריגות הללו נאמד במליוני שקלים.

כיוון שמדובר היה בקצין בכיר, הממלא תפקיד מרכזי ורגיש; כיוון שמדובר היה בחריגות בניה ניכרות ובטובות הנאה שמנות למדי; כיוון שנתגלה מיד כי תיק הבניה של קראוס טופל אישית בידי מנהל בכיר – החליטו החוקרים להסתייע בשני מהנדסים מומחים ממע"ץ.

בדיקת מהנדסים אלה העלתה, כי הפרשה חמורה עוד יותר מכפי שחשבו תחילה: מדובר בגביית אגרות-בניה על שטח קטן בהרבה מזה שבמציאות; באישור חריגות-בניה ניכרות; בשיחרורו של קראוס מהשתתפות בתשלום בשביל 'פיתוח שטחי ציבור פתוחים', ובטובות הנאה אחרות".

על-מנת להדגיש את עזות מצחו של המערער, נאמר באותה כתבה כי חריגות הבנייה לא היו בגדר שינויים פנימיים במבנה קיים כטענתו, והן בוצעו במהלך הקמת מבנה חדש תחת המבנה הקיים:

"בין השאר טען חשוד זה (שנחשד בנתינת שוחד למערער – א' ג') כי בבנין שבו מתגורר קראוס, נעשו רק שינויים פנימיים ותוספת מקלט, בה בשעה שמהנדסי מע"ץ קבעו חד משמעית כי הבנין הישן נהרס כולו ובמקומו בנה קראוס בנין חדש. לדעתם, כל טכנאי או הנדסאי מסוגל, ללא מאמץ, לראות זאת ומי שטוען כי מדובר רק בשינויים פנימיים – אינו דובר אמת".

בכתבה גם הובאה עמדת מי שהוגדר כ"גורם בכיר בלישכת המפכ"ל", ולפיה:

"תיק החקירה הועבר לפרקליטות תל אביב לעינייני כלכלה לצורך הגשת כתבי אישום. אנחנו ממליצים להעמיד לדין גורם בכיר בעיריית חיפה באשמת מתן שוחד, ולהעמיד לדין משמעתי את רב-פקד קראוס, בגין קבלת טובות הנאה".

6. במשפט דיבה מתגוששים שני אינטרסים: שמו הטוב של האדם – מזה, וחופש הביטוי – מזה. אף ששמו הטוב של האדם הוא ה"נכס" היקר לו מכול, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע. שכן "האמת אותה מחפשים היא זו העולה מהחלפה חופשית של דעות והשקפות ולא מדיכוי (עצמי או חיצוני) של דיבור זה או אחר" (מתוך ע"א 214/89 אבנרי ואח'
נ' שפירא ואח'
, פ"ד מג (3) 840, בעמ' 859). המתח המתמיד הקיים בין האינטרס הציבורי לחופש הביטוי, המבקש להקריב את שמו הטוב של האדם על מזבח החלפתן החופשית של דעות, לבין אינטרס הפרט לשמו הטוב, המסרב להיעקד על מזבח זה, מקשה על תיחום גבולותיו של "חופש לשון הרע". האיזון הראוי בין שני האינטרסים המתנגשים הוא הקו המנחה, וקביעתו מודרכת, בין היתר, ממהות הפגיעה, ממידתה וממיהותו של הנפגע.

7. בענייננו פורסמה הכתבה הראשונה בסדר בתאריך 30.7.84, והכתבה האחרונה בתאריך 5.10.85. מן התכתובת הפנימית בין גורמים שונים במשטרה עולה, כי ההחלטה לחקור את המערער בנוגע לחוקיות ההליכים לקבלת היתר הבנייה קדמה לפירסום הכתבה הראשונה (נ/30). בתאריך 27.4.85 המליצה סנ"צ בלה וינשטוק, ששימשה ראש מפלג חקירות פנים במשטרה, לפני פרקליט המדינה, להעמיד את המערער לדין משמעתי. בתאריך 9.10.85, היינו חמישה ימים לאחר פירסום הכתבה האחרונה, החליט י' אור, פרקליט מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), שאין מקום לנקוט צעדים עונשיים או משמעתיים נגד המערער (נ/28), שכן:

"א. היחסים בין רפ"ק קראוס לבין אליעזר פרוזר, כפי שבאו לידי ביטוי בפרשה זו, מקורם ביחסי חברות ו/או ידידות בין השניים. אין כל קשר, בין היחסים המיוחדים הנ"ל, לבין היותו של רפ"ק קראוס איש משטרה.

ב. במסגרת היחסים הנ"ל, איני רואה פגם בפני
יתו של רפ"ק קראוס אל פרוזר לקבלת עצה והדרכה בקשר עם עבודות הבניה שביקש לבצע.
....
ד. בנסיבות המקרה, לא מצאתי בחומר ראיה כלשהי המצביעה על ניצול מעמדו כקצין משטרה לקידום ענינו הפרטי. כל ההקלות להן זכה רפ"ק קראוס, באו מאליעזר פרוזר ולא מעובד אחר בעיריה. בהקשר זה, אין לבוא בטענות כלשהן כלפיו. רפ"ק קראוס רשאי היה להניח, בהתחשב בכל הנסיבות, כי הטיפול בעניינו נעשה כדין ובהתאם לחוק.

ה. ניתן ליחס לרפ"ק קראוס מעשה אחד שלא כדין. המדובר בהתחברותו לחשמל ומים ללא היתר...

יחד עם זאת ולמרות האמור לעיל יש להמנע מהעמדתו לדין של רפ"ק קראוס בשל התחברותו לחשמל ומים שבדירת אמו ושימוש בבית שנבנה. אני סבור שרפ"ק קראוס, נקלע למצב בלתי אפשרי, שלא היתה לו שליטה עליו ושלא באשמתו. כידוע, בעקבות פתיחת החקירה, נלקח תיק הבניה מהעיריה. בהעדר התיק אי אפשר היה לקבל האישורים המתאימים מהעיריה כדי להשתמש בבית שנבנה, כולל אישור חיבור מים וחשמל. בנסיבות אלה יהיה זה בלתי סביר לדרוש מרפ"ק קראוס להמנע משימוש בדירתו החדשה. לפיכך החלטתי כאמור להימנע מהעמדתו של רפ"ק לדין, בנושא מצומצם זה, מחוסר ענין לציבור".

על יסוד מכתב זה שלחה סנ"צ דליה גלעד, ראש מפלג חקירות פנים, למערער מכתב, ובו נאמר:

"לגבי סעיף מתן שוחד והפרת אימונים – נסגר מחוסר ראיות. לגבי סעיף בניה ללא היתר – נסגר מחוסר ענין לציבור" (נ/7).

למען הסר ספק נציין, כי הכתבות לא עסקו בתיאור חיבור ביתו של המערער למקורות חשמל ומים ללא היתר. מכאן, כי תיק החקירה, בנושא שבו עסקו הכתבות, נסגר בשל היעדר ראיות ולא מפאת היעדר עניין לציבור. עוד נציין, כי מר אור ביקש במכתבו מיום 9.10.85 להשלים את החקירה הנוגעת למר פרוזר בשלושה נושאים, וכי "בתום השלמת החקירה כאמור, יוחזר התיק, להגשת כתב אישום נגד פרוזר, בהנחה שחומר הראיות הנוסף יחייב זאת". אולם ביום 30.3.86 החליט מר אור "לגנוז את החומר, גם בעניינו של אליעזר פרוזר מחוסר ראיות מספיקות", תוך שהוא מציין, כי:

"בדיקת חומר ההשלמה מעלה שלא בוצעה השלמה כנדרש, כפי הנראה מהעדר שיתוף פעולה של העדים, וכי ההשלמה שבוצעה, אינה עונה על הנושאים דלעיל, אינה מבהירה את הדרוש ואין אפשרות לקבוע, גם כיום, ממצאים ברורים" (נ/28).

8. דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פירסום על אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע. זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במשטרה על חשד שפלוני מעורב בביצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדרו של סעיף 1 לחוק (ובעניין זה ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389; ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2) 141), קל וחומר פירסום החוזר על אותה תלונה והסוקר את התפתחות החקירה המשטרתית. במקרה דנא נוספת לפגיעה הנובעת מסקירת החקירה המשפטית, גם פגיעה מעצם הקביעה שבכתבות כי אין מדובר בחשדות גרידא, וכי קיימות נגד המערער ראיות לכאורה.

9. כיוון שיש בפירסום הכתבות האמורות משום לשון הרע, נותר לבחון אם עומדת למשיבים הגנת אמת הפירסום (סעיף 14 לחוק) או הגנת תום-לב (סעיף 15 לחוק). השאלה הראשונה הנשאלת היא איזו מבין שתי ההגנות האמורות חולשת על הפירסומים האמורים.

סעיף 14 לחוק קובע כי:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

בסעיף 15(4) לחוק נאמר כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד... ציבורי...".

סעיף 14 לחוק עניינו פירסומים עובדתיים, ואילו עניינו של סעיף 15(4) בפירסומים שבהם מצרף המפרסם את דעתו על העובדות. בנוגע לרכיב העובדתי שבסעיף 15 כבר נפסק כי על המפרסם להוכיח כי העובדות שעליהן הסתמך היו נכונות ביסודן, אם כי "יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי': שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח'
, פ"ד לב (3) 337, בעמ' 349). עיקר פועלו של סעיף 15(4) הוא, אם כן, בהרחבת ההגנה על פירסומים המסווגים כדעה. כיוון שביסוד ההבחנה בין עובדה לדעה מצויה ההנחה "שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות" (ע"א 334/89 מיכאלי ואח'
נ' אלמוג, מו (5) 555, בעמ' 567), הרי שגם מסקנה עובדתית תסווג כדעה, והליך הסקתה עומד אף הוא לביקורת הקורא.

על מלאכת סיווגן של האמרות נאמר כי:

"השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת. אך נראה לי, כי בעיקרה זוהי שאלה עובדתית, ועל בית המשפט להסיק את מסקנתו על-פי השכל הישר וכללי ההיגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח'
נ' ספירו, פ"ד מו (3) 48, בעמ' 55).

ובעניין זה ראה גם ע"א 90/49 בנטוב ואח'
נ' יעקב קוטיק, פ"ד ה 593, בעמ' 606.

בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית? הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה.

10. תיאור התפתחות חקירת המשטרה נגד המערער הוא פירסום עובדתי בעיקרו. על-כן יש לבחון, בראש ובראשונה, אם הוא נתפס ברשתו של סעיף 14, בין כשהוא עומד בעצמו ובין כשהוא נקרא אל תוך הגנת סעיף 15(4).

למקרא סעיף 14 עולה כי הגנת אמת הפירסום תעמוד למפרסם אם עבר שתי משוכות: האחת, כי יש אמת בפירסום, כלומר שקיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפירסום. המשוכה השנייה היא כי קיים עניין ציבורי בפירסום אותה אמת. טרם שנבחן אם סדרת הכתבות עוברת את המשוכה הראשונה, יש להתייחס למידת ההוכחה הנדרשת מן המפרסם הנאחז בהגנה האמורה. בעניין זה נאמר כי:

"הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה – המידה הקיימת במשפט פלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות). אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה..." (ע"א 670/79, 78/80, 82 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח'
נ' מזרחי; מזרחי נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח'
, פ"ד מא (2) 169, בעמ' 186).

באותו עניין ביקש הפירסום לשמוט את הקרקע מחזקת החפות, כשייחס לנפגע השתייכות לפשע המאורגן. כיוון שמידת הקלון הטמונה בקביעה זו הינה גבוהה, נקט בית המשפט משנה זהירות, שהתבטאה בחיוב המפרסם להביא "כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים..." (שם, בעמ' 187). לא כן במקרה שלפנינו, שבו יוחסו למערער חשדות על ביצוע עבירות פליליות, תוך ציון כי בשעת הפירסום מצויה החקירה המשטרתית בעיצומה. מידת הקלון הטמונה בקביעה כי המשטרה חוקרת חשד למעורבות הנפגע בפלילים אינה שקולה לקביעה שהנפגע ביצע עבירה פלילית, וכל שכן שאין היא שקולה לאמרה כי הוא משתייך לפשע המאורגן. על-כן, איני רואה מקום להעלות את רף ההוכחה הנדרשת מן המשיבים, ודי בכך כי מאזן ההסתברויות ייטה לטובת המטענה כי הפירסום משקף את מהלך החקירה המשטרתית.

11. האם ניתן לומר כי הנאמר בכתבות על התפתחות חקירת המשטרה אכן שיקף נכוחה את החקירה? כאמור, פורסמה הכתבה הראשונה ב"ידיעות אחרונות" לאחר שהוחלט במשטרה לפתוח בחקירה, ואילו הכתבה האחרונה פורסמה טרם שהוחלט שלא להעמיד את המערער לדין. אולם מכך לא מתחייבת המסקנה כי האמור בכתבות לא חרג מדיווח על מהלך חקירת המשטרה.

ככל שהדבר נוגע לפירסום במקומון "כלבו", ניתן לומר כי הכתבה האחת שפורסמה תיארה את התפתחות חקירת המשטרה. הכתבה מדברת על "חשד", לצד ההדגשה כי "עתה ממתינה משפחת הקצין לתוצאות החקירה הפנימית במשטרה". לקורא מובהר כי מדובר בחשד בלבד. דהיינו, כי מידת הוודאות באשמת המערער עדיין מוטלת בספק. בנסיבות אלה ניתן לומר כי הכתבה שיקפה את מצב הדברים לאמיתו, בלי שננקטה בפירסום כל עמדה אם החשד, שהמערער קיבל טובות הנאה מפקידים בעירייה, מבוסס, אם לאו.

הכתבה בעיתון "חדשות" נושאת את הכותרת: "רב פקד יוסף קראוס
יושעה כנראה מתפקידו". בכותרת המשנה נאמר "מקור משטרתי: חומר החקירה על חשדות לחריגות בנייה וקבלת טובות הנאה, מחייב את השעייתו של ראש לשכת החקירות במרחב חיפה". סבורני, כי בדיווח על אודות התפתחות החקירה המובא בכתבה לא חטא העיתון לאמת, וזו מתוארת בצורה נאמנה. עוד נציין, כי את התחזית כי המערער יושעה ניתן לסווג כהבעת דעה וכהערכה. פירסום זה היה בתום-לב ולא חרג מן הסביר. הא ראיה, כי כשבועיים לפני פירסום הכתבה שלח מפקד מרחב חיפה מכתב למפקד המחוז הצפוני ובו הצהיר כי הוא חוזר על עמדתו "ודורש להעביר את רל"ח חיפה (הוא המערער – א' ג') לאלתר ממרחב חיפה שבמסגרתו ובאיזורו מתנהלת הפעילות החקירתית בנושאים" (נ/30). ואכן, הועבר המערער לבסוף ממשטרת חיפה למשטרת העמקים. נוכח זאת, היה יסוד במציאות לאמור בכתבה כי גורם משטרתי בכיר סבור שחומר החקירה מחייב את השעייתו של המערער, וכי הלה יושעה כנראה מתפקידו.

12. בסדרת הכתבות שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" הובאה סקירה מקיפה של התפתחות החקירה. לטענת המערער, סילפו הכתבות את נושאי החקירה ואת אופן התפתחותה.

לטענת המערער, הוא תואר בכתבות כמי שנחשד בקבלת טובות הנאה במיליוני שקלים ישנים (השקולים, לדעת המערער, למאות אלפי שקלים חדשים), ולתיאור מופלג זה אין, לטענתו, אחיזה בחומר הראיות. הנטל להוכיח את ערכן הכלכלי של טובות ההנאה שבקבלתן נחשד המערער מוטל על שכם "ידיעות אחרונות". על-מנת להרים נטל זה אין לדרוש ממנו כי יציג תחשיב אריתמטי המוביל לסכום מסוים. הכתבות עצמן אינן נוקבות בסכום מדויק ורק נותנות אומדן של שווי טובות ההנאה שבקבלתן נחשד המערער.

מחוות הדעת של מהנדסי מע"ץ עולה, כי מאחר שהמערער לא חויב לצרף לבקשתו לקבלת היתר לבניית קומה נוספת מפת "קו בנין" עדכנית, ניתן ההיתר על יסוד נתונים שהיו יפים לשנת 1972. לדעתם, הפער בין היקפו של היתר הבנייה שניתן למערער לבין ההיקף שראוי היה לתתו אילו הייתה בידי הרשות המוסמכת מפת "קו בנין" עדכנית, מתבטא בכמה עשרות מטרים רבועים (כ-50 מ"ר; ובעניין זה ראה דו"ח סיכום החקירה נ/16 עמ' 3 לחוות הדעת). טעות זו בהליכים מתן ההיתר הביאה על-פי החשד גם לתשלום מופחת של היטל ההשבחה, וההפרש בהיטל ההשבחה עמד, להערכת החוקרים, על כ-110,000 שקלים (עמ' 3 לדו"ח סיכום החקירה). כמו כן נחקר חשד כי בהיעדר פיקוח על הליכי הבנייה, הוספה במהלך הבנייה, תוך חריגה מן ההיתר שניתן, מרפסת גג אחורית ששטחה כ-20 מ"ר (עמ' 5-6 לחוות הדעת). טובות הנאה נוספות שבקבלתן נחשד המערער התבטאו בזירוז הטיפול בבקשתו ובטיפול האישי מראשי המחלקה שזכה לו (ראה עמ' 6 לדו"ח סיכום החקירה), אלא שטובות הנאה אלה אינן ממוניות.

ההפרש בהיטל ההשבחה עשוי לשמש אמת מידה להערכת שווי ההפרש בין היקף ההיתר שניתן למעשה לבין היקף ההיתר שראוי היה לתתו. אם ההפרש בהיטל ההשבחה, המהווה רק נתח משיעור ההשבחה, הוא כמאה אלף שקלים, כי אז יש בכך ללמד על הערכת שווייה של הבנייה העודפת. אל אומדן זה מצטרף שווייה של מרפסת הגג האחורית (שאינה מגולמת בהיטל ההשבחה). סיכומם של דברים הוא כי הכף נוטה לטובת ההערכה כי היקף טובות ההנאה שבקבלן נחשד המערער היה מיליוני שקלים ישנים. ויודגש, כי בכך אין אנו נוקטים כל עמדה בשאלה אם אכן קיבל המערער בפועל טובות הנאה.

13. עוד נאמר בכתבות כי חריגות הבנייה בוצעו במהלך הקמת מבנה חדש תחת הישן שנהרס, בעוד שבפועל רק הוסיף המערער קומה נוספת למבנה קיים. תיאור הריסת המבנה הקיים אינו הולם, על-כן, את תוכן החשד שנחקר. אולם סעיף 14 סיפה מורה כי ההגנה "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". סבורני, כי הקלון שבפירסום נוגע לחשד שהמערער בנה שלא כחוק, ואילו לדרך שבה בוצעה הבנייה משמעות שולית.

מוסיף וטוען המערער כי בכתבה נאמר שבדיקת מהנדסי מע"ץ העלתה כי הוא השתמט מתשלום ההיטלים הקבועים בחוק, ובכתבה אחרת נאמר כי בשל ההנחה המוטעית על אודות היקף השטח הבנוי, שילם המערער אגרת בנייה בשיעור מופחת, וכן שוחרר מתשלום "פיתוח שטחי ציבור". לטענת המערער, לא היה לכך יסוד במציאות, כשאגרות הבנייה ומס ההשבחה שולמו במועד ובשיעור הראוי. כמו כן לא היה מקום לחייבו בתשלום עבור "פיתוח שטחי ציבור" כשמדובר בתוספת בנייה למבנה קיים. חוות הדעת המשלימה של מהנדסי מע"ץ הוגשה בתאריך 19.12.84, דהיינו, לפני פירסום הכתבה, ובה סוכמו מימצאי החקירה:

"1. השתתפות בפיתוח שטחים צבוריים פתוחים (ש.צ.פ.) – כאמור במכתבי מיום 31.5.84 לא חויב מבקש ההיתר בתשלומים עבור השתתפות בפתוח ש.צ.פ. פקד ע. גמליאל מסר כי אנשי מחלקת הרישוי בעירית חיפה אמרו שלא מחייבים השתתפות בפתוח ש.צ.פ. לתוספת בניה, אלא רק לבניה הראשונה על המגרש.

להלן תגובתי:

מבחינה עקרונית הטענה של אנשי מחלקת הרישוי אינה נכונה. הדבר ניתן לבדיקה מתוך תיקי בניה אחרים שבהם מדובר בתוספת בניה.
...........
2. אגרות בניה ומס השבחה – פקד ע. גמליאל מסר לי כי בדק את הענין ומצא שבעל ההיתר שלם את התשלומים הנ"ל במועדם. הנני להעיר כי מס השבחה שולם על פי השטחים שחושבו על-ידי מחלקת הרישוי דהיינו על עודף של 14.1 מ"ר בלבד.

חוות הדעת מצביעה על כך שלא היה מקום לפטור את המערער מתשלום בעבור "פיתוח שטחי ציבור", וכן כי אחד ההיטלים הקבועים בחוק שולם בשיעור מופחת בשל הצגה שגויה של היקף השטח הבנוי. מכאן, כי האמור בכתבה שיקף את התפתחות החקירה בנוגע לחשד בדבר השתמטות המערער מתשלומים שאותם חב.

14. המחלוקת שבין המערער ל"ידיעות אחרונות" נטושה גם בנושאים נוספים הנוגעים לאחוזי הבנייה המותרים בנכס; לחוקיות הפטור מהגשת מפת "קו בנין"; לנפקות העובדה כי מר פרוזר, ידידו של המערער, טיפל בבקשה להיתר בנייה שהגיש המערער; למשקל חוות הדעת של מהנדסי מע"צ; למשמעות של פרק הזמן הקצר שחלף מאז הגשת הבקשה להיתר הבנייה ועד לקבלת ההיתר; ולצורת הטיפול בבקשה המאוחרת להיתר בנייה, שהוגשה על יסוד תכניתו של האדריכל אבריל. אולם ההכרעה בכל אלה תידרש רק אם נגיע לכלל דעה כי יש מקום להרחיב את הדיון באופן שזה יתפרס גם על השאלה אם אמנם קיבל המערער טובות הנאה מגורמים בעיריית חיפה, ואם בכך עבר המערער עבירה פלילית. משמעות הרחבה זו היא, למעשה, הפיכתו של ההליך האזרחי שלפנינו להליך פלילי לכל דבר, והקושי הדיוני שבטשטוש הגבולות מובן מאליו, כשם שמובן הקושי המהותי שבהרשעת אדם בהליך אזרחי. לדעתי, "הכרעה פלילית" אשר כזאת אינה מתחייבת בענייננו, כשבכל מקרה, ומטעמים שיפורטו להלן, אין בידי "ידיעות אחרונות" לחסות בצל ההגנות שבחוק.

15. מוכן אני לצאת מן ההנחה כי הפירסומים ב"ידיעות אחרונות" שיקפו נכונה את החשדות נגד המערער ואת מהלך החקירה נגדו. אולם בכך, כאמור, לא סגי, ועל העיתון היה גם להוכיח כי קיים עניין ציבורי בפירסום אותה אמת. הספק בקיום עניין ציבורי בדיווח על שלביה השונים של חקירת המשטרה מתעורר למקרא סעיף 15(8) לחוק, המעניק הגנה למפרסם בתום-לב, כאשר הפירסום היה:

"...תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה" (ההדגשה שלי – א' ג').

עיון בדברי ההסבר להוספת סעיף-קטן (8) לסעיף 15 (בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 2), תשל"ח-1978), מעלה כי:

"הנסיון שהצטבר אגב קיומו של החוק מגלה כי נעשה לעתים שימוש לרעה בהגנה זו, שנועדה לאפשר הגשת תלונות לרשויות המוסמכות לבדקן,ללא חשש שהאמור בתלונה יתפרש כלשון הרע שפירסם המתלונן נגד הנילון. מתברר שיש העושים את הגשת התלונה מכשיר שתכליתו לאפשר פרסומים שיש בהם לשון הרע באמתלה של דיווח על תלונה שהוגשה ועל תוכנה.
מוצע להעמיד את ההגנה לעניין הגשת תלונה בתחומיה המסוייגים לה מלכתחילה ולהעמיד כל פרסום, שאינו עצם הגשת התלונה, במבחנים הרגילים של לשון הרע" (שם, בעמ' 263).

מכאן, שאם נגרוס כי קיים עניין ציבורי בפירסום תוכנן של תלונות שהוגשו במשטרה, ופירסומים אלה יהיו ראויים להגנת סעיף 14 לחוק, נמצאנו, לכאורה, מרחיבים את יריעת ההגנה גם על פירסומים שהמחוקק ביקש במפורש לסייג את מידת הגנתם. אולם סבורני, גם לאור סעיף 15(4) לחוק, כי במקרים כגון דא גובר ידו של העניין הציבורי, וראוי הוא שנפרש בהרחבה את הרכיב "ענין ציבורי" שבסעיף 14 כך שיכלול דיווח על כל שלביה של חקירה משטרתית המתנהלת נגד מי שממלא תפקיד רשמי או ציבורי (לגבי המשקל שיש לתת לאינטרס הציבורי בעניינים הנוגעים לאנשי ציבור ראה: ע"א 214/89, בעמ' 864; ע"א 4607/92 – לא פורסם).

16. שאלה נפרדת היא, האם הגנת סעיף 14, בין שהיא עומדת בגפה ובין שהיא נקראת אל תוך סעיף 15(4), מחייבת את מי שפירסם "אמת לשעתה" על שלבי החקירה, לפרסם גם את האמת לאמיתה, כפי שנתבררה בסופה של החקירה; או שמא די בכך שדייק בשעת הפירסום על מהלך החקירה אותה שעה? לענייננו, השאלה היא אם היה על המשיבים לפרסם כי פרקליט המחוז החליט בתום החקירה שלא להעמיד את המערער לדין, כתנאי להחלת הגנת אמת הפירסום על מה שכבר נתפרסם?

דומה, כי אין צורך להכביר מילים על שום מה מחייבת ההגנה על שמו הטוב של כל אדם, ושל איש ציבור במיוחד, כי תפורסם הידיעה כי העננה שהעיבה על טוהר מידותיו אינה מרחפת עוד מעליו, לאחר שפורסמה העובדה כי הוא נחקר בחשד בפלילים. החוק אינו מעניק הגנה מוחלטת לשמו הטוב של האדם, ומעברו השני של המיתרס מצויה ההגנה על חופש הביטוי. על-כן, בבואנו לבחון אם ההגנה על חופש הביטוי מתיישבת עם הטלת החובה לעדכן את הקורא על מצב החקירה לאשורה או מתנגשת בה, יש לתת את הדעת לשני שיקולים סותרים: מחד גיסא – האינטרס הציבורי המצוי ביסוד ההגנה על חופש הביטוי הוא כי הפירסום יביא לפני הקורא את האמת כולה. כלל זה מושם רק אם מפורסמת גם ההחלטה שלא להעמיד לדין את פלוני שנחשד קודם בפלילים. אם די יהא במתן היתר לפרסם רק את החשד, אשר יאושש או יופרך בעתיד, בלי שנטיל לצדו את החובה לפרסם גם את דבר הפרכתו (אם אכן הופרך), כי אז נמצאנו חוטאים לאמת, וכבר נאמר כי "אין בונים חברה על אדני שקר" (ע"א 214/89 הנ"ל, בעמ' 863). אם זכות הציבור לדעת מגולמת בהגנה על חופש הביטוי, הרי כשם שהיה לציבור עניין בפירסום החשד, כן יש לו עניין לדעת כי איש הציבור שנגדו התקיימה החקירה לא סרח, וכי ראוי הוא לאמון הציבור. מכאן, כי האינטרס הציבורי הגלום בחופש הביטוי מצדיק הטלת חובת פירסום התוצאות שאותן הניבה החקירה, לאחר שפורסם דבר קיומה. מאידך גיסא, אין להתעלם מכך כי הטלת חובה כללית של פירסום כזה על מי שמימש קודם את זכותו לביטוי, במיוחד כשחובה זו כרוכה במעקב מתמיד אחר התפתחויות החקירה, עלולה להכביד על חופש הביטוי ולגרום לכך כי ידיעה שלציבור עניין בגילויה לא תתפרסם.

המדיניות הראויה היא, על-כן, להטיל חובת עדכון בנסיבות מתאימות, אולם אין הצדקה לשלילה גורפת של החובה. בלי למצות את אמות המידה להטלת החובה, נראה לי כי חשובה לעניין זה מידת הטמעתו של המידע שפורסם בציור. ככל שגדלה מידת ההטמעה כן תגדל חובת העדכון. לעניין זה יהא מקום להתחשב בתדירות הפירסום (פירסום חד-פעמי או סדרת כתבות), בתפקידו הציבורי של הנפגע ובהיקף הפירסום.

17. זו המדיניות הראויה, לדעתי. אולם האם יש לה עוגן בלשון סעיף 14 לחוק, שעל-פי פרשנותו הפשטנית, המציאות בשעת הפירסום היא הקובעת? אם זו הפרשנות, הרי שאין חולק כי בשעת פירסום הכתבות אכן נחשד המערער בקבלת טובות הנאה. והאם יש בכוחו של מחדל מאוחר כדי להוציא מרשתה של הגנת האמת פירסום שכבר נתפס בה?

אם החוק, מבחינת מהותו הפנימית, מתפרס רק על מעשה הפירסום ולא על מחדל מאוחר, כי אז על הנפגע למצוא את תרופתו למחדל של המפרסם בדיני הנזיקין הכלליים, הנוגעים לעילת הרשלנות (של המפרסם). ואף-על-פי-כן יש מקום לשאלה הדיונית: האם יש להעניק במקרה כזה למפרסם את הגנת אמת הפירסום, או שמא יש לכרוך את קיומה של עילת הרשלנות עקב המחדל אל ההגנה שמעניק חוק לשון הרע, כך שאם התקיים המחדל יש למנוע מהמפרסם להתגונן בטענת ההגנה שמעניק לו החוק? סבורני, כי כריכה כזאת לא רק שהיא רצויה, אלא שיש לה גם בסיס משפטי בדוקטרינת ההשתק. תיזה זו מבוססת על כך כי לפירסום ולמחדל יש זיקה פנימית. הן המחדל המאוחר, והן טענת ההגנה שבאמצעותה מבקש המפרסם להדוף את תביעת הנפגע, שניהם צומחים מהפירסום הפוגע. וכל ההבדל ביניהם מתייחס רק לפרקי זמן שונים. אם מבקש המפרסם לאחוז בקרנותיה של הגנת אמת הפירסום שבסעיף 14, כי אז מושתק הוא מעשות כן אם במחדל מאוחר, המהווה עוולה נזיקית, הוא חטא לאמת שבצלה מבקש הוא לחסות. שכן האמת שבפירסום הייתה רק אמת חלקית, ואין אמת למחצה, לשליש או לרביע.

העיקרון האמור, שלפיו מושתק מפרסם מלהעלות טענת הגנה טובה שבידו בשל מחדל מאוחר, אינו זר לחוק. כך, סעיף 17(א) לחוק שולל מאמצעי התקשורת את הגנת תום הלב, כאשר אלה מסרבים לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע. מלשון הסעיף עולה כי "בתנאים האמורים בו לא יוכלו אותם נתבעים להצליח בהגנה זו, אפילו יוכחו כל הגורמים של סעיף 15(4)..." (ע"א 259/89 הנ"ל, בעמ' 56). הראציו של סעיף זה הוא, כי אף אם נתקיימו יסודותיה של הגנת תום הלב, ראוי הוא שיוצב מחסום שימנע מן המפרסם להעלות טענה זו בשל התנהגותו המאוחרת, כשאין לנתק את זו מקודמתה. סעיף 14 אינו מציב אמנם אותו מחסום בפני
מפרסם המבקש לאחוז בקרנותיו, כשאין תחולתו מותנית בתום-לבו. אולם קריאת תנאי נוסף בו, שלפיו מחדל שבעטיו לא פורסמה כל האמת שנתגלתה לאחר הפירסום משתיק, בנסיבות מסוימות, את המפרסם מלהתגונן בטענה של אמת הפירסום, עולה בקנה אחד עם רוחו של החוק ועם תכליתו.

18. משקבענו כי קיימות נסיבות שבהן תישלל מנתבע הגנת אמת הפירסום בשל הפרת החובה לעדכן את הציבור בתוכן האמת כולה, נפנה ליישם את העקרונות שהתווינו לעיל על הפירסומים שלפנינו.

מעדות המערער, שלא נסתרה, עולה כי ההחלטה שלא להעמידו לדין פורסמה באמצעות דובר המשטרה (לנוסח הפירסום ראה ת/17). לדבריו (בעמ' 245):

"לאחר שהסתיימה חקירתי שלי והפרקליט יעקב אור סגר התיק נגדי פניתי לדוברות משטרת ישראל וביקשתי פירסום בענין זה, ובקשתי זו נענתה ופורסמה הודעת דובר המשטרה שמנקה אותי לחלוטין. הודעה זו פורסמה במספר עיתונים בארץ".

המשיבים לא טענו כי פירסמו את הידיעה על ההחלטה שלא להעמיד את המערער לדין, ומכאן שניתן לומר כי "ידיעות אחרונות" בוודאי לקה במחדל אי הפירסום, נוכח היקף הכתבות שפירסם ותדירותן. על-פי גישתנו שהובהרה לעיל, לא עומדת לו טענת ההגנה של "אמת דיברתי". סבורני, כי לאור אמות המידה שקבענו לעיל, ספק הוא אם מסקנה זו מתבקשת גם כלפי העיתונים "כל בו" ו"חדשות", שכל אחד מהם פירסם כתבה אחת בלבד זמן רב לפני החלטת פרקליט המחוז. נוכח מסקנה זו ממילא מתייתר הצורך לקבוע אם מבחינה דיונית זנח המערער את טענותיו כלפי עיתונים אלה, כפי שקבע בית המשפט קמא.

19. לא זו בלבד ש"ידיעות אחרונות" לא עדכן את קוראיו על החלטת פרקליט המחוז, אלא שלצד תיאור התפתחות החקירה נשזר כחוט השני בסדרת הכתבות שעיתון זה פירסם, כי כנגד המערער "קיימות כבר ראיות לכאורה". אילו הייתה רשות מוסמכת קובעת, עובר לפירסום הכתבה, כי קיימות כבר ראיות לכאורה נגד המערער, כ אז קביעה זו הייתה בבחינת עובדה. קביעה כזאת לא הייתה. העיתון הוא שקבע כי נגד המערער הצטברו ראיות לכאורה. בעולם המשפט, שממנו שואב הביטוי "ראיות לכאורה" את משמעותו, מבטא מושג זה מסקנה משפטית משקילת מכלול חומר הראיות. אולם בעיני הקורא הרגיל, שאינו בקיא ברזי המשפט, נתפסת הודעת העיתון כאילו קיימות ראיות לכאורה, כקביעת עובדה כי חקירת המשטרה הניבה פירות; כי יש ממש בראיות המפלילות; וכי על יסוד ראיות אשר כאלה אין מנוס מהגשת כתב-אישום.

אף אם ניתן היה לסווג את הפירסום כהבעת דעה, הרי שגם אז נמצא, לאור החלטת פרקליט המחוז מיום 9.10.84, כי לא היה לה יסוד, והאיצטלה המשפטית המדומה שבה עטף המפרסם את דעתו כי יש "כבר ראיות לכאורה", הייתה, בכל מקרה, שוללת את תום-לבו.

אכן, "פרסומים בקשר לעניינים ציבוריים אינם נערכים תמיד בצורה ובאופן בה מגבשים פסק-דין או דבר-חקיקה ויישום של קנה-מידה מחמיר, הדורש מידור מדוקדק בין העובדות לבין הבעות דעה ודן כל סטיה קלה לכף חובה, עלול להיות בה כדי להכביד באופן מהותי ביותר על חופש הביטוי" (מתוך ד"נ 9/77 הנ"ל, בעמ' 365). אלא שבמקרה דנא התיימר העיתון לתת לעובדות פרשנות חד-משמעית, שנטעה, כאמור, בלב הקורא את הדעה על קיומו של חומר ראיות מרשיע והשלכותיו. משלא היה כל יסוד להבעת דעה כה נחרצת, לא ניתן לומר כי יש לראות בה פירסום בתום-לב.

ליקויים בחקירות שעליהן הופקד המערער: כללי

20. מכאן לבחינת הכתבות המתייחסות למחדלים שנתגלו על-פי הפירסומים בחקירות משטרה שהמערער היה מופקד עליהן.

פירסומים המטילים דופי במקצועיותו של אדם נתפסים בגדר לשון הרע, כאמור בסעיף 1 (3) לחוק לפיו:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
...
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

אולם גישת היסוד הראויה היא כי יש להעניק הגנה מוגברת לפירסומים המייחסים לנפגע חוסר מקצועיות, שעה שהנפגע ממלא תפקיד ציבורי על-פי דין, שהרי לציבור עניין רב באיכות השירות הציבורי. פועל יוצא הוא כי במקרה כזה פוחת משקלו של האינטרס שבהגנה על שמו הטוב של הנפגע, והוא פוחת עוד יותר כשהפירסום נוגע למחדליו המקצועיים של נושא משרה ציבורית החורגים מגדר רשלנות גרידא ועולים כדי שחיתות. בכך לא באתי להתיר כל רסן גם שמדובר בפירסום הנוגע למי שממלא תפקיד ציבורי. כל שברצוני לומר כי בעניין זה יש חשיבות רבה להבחנה בין פירסום עובדה לפירסום דעה. כאשר האמרה מסווגת כעובדה, תהא מידת ההוכחה זו המקובלת במשפט האזרחי, ואילו כאשר האמרה מסווגת כדעה, יש מקום להרחיב את גבולותיו של "תחום הסביר" שעליו מדבר סעיף 16(א) לחוק, ואשר לפיו:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

נוכח העניין הציבורי בפירסום דבר חוסר מקצועיותו של איש ציבור, מתייתר ממילא הצורך לבחון אם פירסום עובדתי עובר את משוכת העניין לציבור, ועל הדיון להתמקד בבחינת אמיתותם של הפירסומים ותום הלב.

21. בהקשר האחרון (של תום הלב) יש להוסיף כי ההגנה על הבעת דעה –

"אינה נשללת בגלל אפיה הבקורתי החריף או נעדר-האובייקטיביות והפרסום אינו מאבד בשל כך מסבירותו. נוסח דברים, שאינו לטעמו של איש מתון ושקול, אינו הופך את הפרסום בשל כך לבלתי-סביר. אין בית-המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח'
נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
, פ"ד לא (2) 281, בעמ' 307).
"…יש לאפשר למבקרים להשמיע את דברם ללא מורא ופחד, שכן נשק הביקורת הוא אחד הערכים הבסיסיים של משטר דמוקרטי ויש לשמור עליו מכל משמר" (ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח'
, פ"ד לה (2) 365, בעמ' 370).

מטעם זה ראיתי להשאיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע השופט המלומד בעניין הפירסום שבו נמתחה ביקורת על כך שפרשה הנוגעת לחקירה כי גורם בכיר בעירייה סייע למי שנחשד ברצח לקבל דרכון –

"הושתקה, טוטאה מתחת לשטח הכבד של לישכת החקירות, נשתכחה. איש מאנשיו של ראש לישכת החקירות, רב פקד יוסף קראוס
לא העז לחטט בה".

והוא הדין, אם כי בהיסוס מה, בפרשת "מגדל גנים", שבה נתבקש המערער לחקור חשד לעבירה על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ובפירסום נאמר כי "גם אחרי מעשה טיוח אחרים, שבהם הסתבך רב פקד קראוס בעבר… כך גם אחרי פרשה זו – לא הושעה רב פקד קראוס מתפקידו ולא נפתחה חקירה". כל זאת בלי שאנקוט עמדה לגבי נכונותן של המסקנות שהסיק העיתון בשני הפירסומים הנ"ל.

פרשת דרוקר

22. בפרשה זו נתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה, שכותרתה "'חפרפרת' במשטרת חיפה?", ובה מופיעות, זו ליד זו, תמונתו של המערער ותמונתו של הקבלן זכריה דרוקר, ובכותרת המשנה שלה נאמר:

"אנשי מודיעין במשטרת חיפה, שצותתו לקבלן זכריה דרוקר, העלו חשד כי 'חפרפרות' מדווחות לו על מהלך החקירה. תיק רגיש נגד הקבלן 'טוייח' וכאשר ראש היחידה לחקירות הונאה, עתליה מאיר, ניסתה לחדש את החקירה, נבלמה. ארבעה תיקים פליליים נוספים נגד דרוקר שנסגרו באופן תמוה, נפתחו מחדש".

בגוף הכתבה נאמר, בין היתר, כי:

"כאשר נכנסה (הקצינה עתליה מאיר – א' ג') לתפקידה ובין היתר ביקשה לבדוק את הנעשה בתיק התמוטטות גג תחנת-הרכבת – שוחחה תחילה עם חוקרי הפרשה. אלה הסבירו לה כי זהו תיק אבוד, אין מה לעשות בו, ומבחינתם הם סיימו בו את העבודה. אלא שעתליה לא הזדרזה לקבל המלצותיהם. היא החלה לעיין בעדויות, ולהפתעתה גילתה כי החקירה, למעשה, טויחה. העובדה שהדהימה אותה יותר מכל היתה שהחוקרים לא טרחו כלל, בטרם הגיעו למסקנות כלשהן, לחקור שניים מהחשודים המרכזיים בפרשה: אחד ממהנדסי חברת דרוקר והקבלן, זכריה דרוקר.

עתליה פתחה את התיק מחדש ואז התברר לה, כי מפקדה הישיר, ראש לישכת החקירות במשטרת המרחב, רב-פקד יוסף קראוס
, אינו רואה זאת בעין יפה. קראוס החל להצר את צעדיה... כדי להבין עד כמה חמורה היתה התנהגות רב-פקד קראוס, אשר ירד לחיי עתליה מאיר תקופה ארוכה, חייבים להיות ערים לעובדה הבאה: ראש לישכת החקירות הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכל מרחב משטרתי... ומסוגל, אם הוא רק רוצה, לחלץ מהבוץ כל מיוחס שהוא חפץ ביקרו.

עובדה זו יכולה גם להסביר מדוע הפקדת מיחלק ההונאות בידיה של קצינה מסוגה של עתליה מאיר, היה בבחינת איום מתמיד לשלומם ולביטחונם של קצינים וחוקרים מסוגו של קראוס ומדוע הם התייחסו אליה כאל עצם התקועה להם בגרון.

ארבע תלונות

ובאמת, העצם הזאת ששמה עתליה, פקחה סביבה עיניים והצליחה לסייע בחשיפת אחת הפרשיות שבהן הסתבך קראוס בשנים האחרונות (הוא מעורב גם בקבלת טובות-הנאה מבכירים בעירית חיפה – אך על כך בהמשך הסידרה). ומי היה גיבור הסיפור הפעם, בנוסף לקראוס? לא קשה לנחש: הקבלן זכריה דרוקר.

ראשיתו של הסיפור ב- 1982, בעת מלחמת שלום הגליל, כאשר צה"ל החליט לגייס ארבעה כלי-רכב של חברת דרוקר. דרוקר קיבל אז כחוק צווי גיוס, ידע כי מדובר בתקופת חירום ובחר להשתמט... נגד דרוקר הוגשו איפוא כחוק ארבע תלונות למשטרת זבולון, השייכת למרחב חיפה; נפתחו נגדו באופן אישי ארבעה תיקים פליליים, והוא הוזמן אחר כבוד להתייצב במשטרה לצורך חקירה. אלא שדרוקר לא טרח גם במיקרה זה להיענות להזמנה, ונציג משטרת זבולון, רס"ר חיים שרוני, נאלץ לפנות לבית-מישפט השלום בחיפה ולהוציא צו הבאה נגד הקבלן.

באמצע 1984, כאשר הושלמה החקירה והתיקים אמורים היו להימסר למחלקת התביעות של משטרת חיפה לצורך הגשת כתב-אישום, התערב לפתע בענין רב-פקד יוסף קראוס
, וגונן על הקבלן המיוחס. הוא התעלם מהעובדה שמדובר במעשים חמורים אשר נעשו בתקופת מלחמה; התעלם מכך שלא מדובר בארוע בודד; התעלם מהראיות שנאספו וגנז את התיק. הנימוק הפורמאלי לגניזה היה: בתיקים האלה אין ענין ציבורי...

חודשיים אחדים מאוחר יותר, כאשר התגלו התיקים הגנוזים ואומתו השמועות על העזרה שהגיש קראוס לדרוקר בפרשה זו – פרצה סערה במשטרת מרחב חיפה. על קצין החקירות המרחבי, סגן-ניצב יעקב לוין, הוטל אז לבדוק את הנושא, וזה קבע כי העבירות המיוחסות לדרוקר הן בעלות ענין ציבורי. הוא הורה ללשכת החקירות במרחב להגיש כתבי-אישום פליליים נגד הקבלן ושלל את נימוקי קראוס להצדקת סגירת התיקים. אלא שמאז מתן ההוראה, חלפו כבר שמונה שנים – ודבר לא זז... והעיקר – נגד רב-פקד קראוס לא נפתחה בנושא זה שום חקירה ..." (ההדגשה שלי – א' ג').

בכתבה נוספת שכותרתה: "מדוע סוכלה חקירת 'הקשר החיפני'?", שבאה, ככתוב בה, "לקרוע חלון קטן לאחת הגדולות שבשערוריות המשטרה: נסיונות המחוז הצפוני של המשטרה וצמרת המטה הארצי, לבלום את חשיפת 'הקשר החיפני' שבין העיריה, המשטרה וכמה בעלי-קשרים ומיוחסים אחרים", נאמר, בין היתר:

"זכריה דרוקר הוא רק דוגמא, אבל דוגמא טובה: בשנת 1979, למשל, גילו פקחי עיריית חיפה כי באחד הפרויקטים הגדולים של חברת דרוקר... החלו מהנדסי ועובדי הקבלן לבצע חריגות בניה בהיקף של קומות שלמות...

רק אחרי ש'ידיעות אחרונות' חשף את הנושא – העבירו את הטיפול בו לידי התובע העירוני הראשי... הלה ניסה לגמד את הסיפור התאמץ לגונן על זכריה דרוקר וגרם לכך שהעיריה תחזור בה בכתב-האישום מבקשתה להורות על הריסת הקומות החריגות. העיריה הגישה לבית-המשפט כתב-אישום צמחוני...

קומץ קצינים איכפתניקים במשטרת חיפה, שעקבו מרחוק אחרי פרשה זו, רשמו לפניהם מקרה חמור עוד יותר (של קבלן אחר – א' ג')...

מי שאמור היה לגלות ענין במתרחש במחלקת התביעות של עיריית חיפה ובמחלקת מהנדס העיר, היה ראש לישכת החקירות במשטרה חיפה, רב-פקד יוסף קראוס
. אלא שקראוס לא גילה ענין מיוחד בנושא זה ולא יזם חקירות שקטות או גלויות נגד התובע העירוני. במקום זאת הוסיף קראוס – כפי שגם פורסם ברשימה הקודמת בסידרה זו – לגונן על הקבלן זכריה דרוקר. הוא חילץ אותו מכמה אי-נעימויות בלשון המעטה".

23. מבנה הכתבות, ניסוחן של האמרות ומיקומן, מובילים לסיווג האמרות שמחדלי המערער נעשו במכוון, כקביעת עובדות ולא כהסקת מסקנות. את הדיון בנושא זה אין למקד בשאלה אם צודק המערער בטענתו כי נפגש רק פעם אחת עם דרוקר, כשחקר אותו. השאלה האמיתית היא אם אכן זכה דרוקר להטבות מן המערער, כשבקיומן של אלה, ללא הסבר סביר, יש ללמד על כוונה להיטיב עמו.

24. בחודש אוגוסט 1984 הוגש לבית-משפט השלום בחיפה כתב-אישום נגד זכריה דרוקר ונגד החברה שבבעלותו, על שלא מילאו אחר צווים שנשלחו אליהם בראשית מלחמת לבנון, על-פי תקנות-שעת-חירום (רישום ציוד וגיוסו), תשי"ז-1956, אשר חייבום להתייצב לשם מסירת פרטים על ציוד שבבעלות החברה. זה המקום לציין כי בתיקי החקירות שנפתחו לא נמצאו אישורים למסירת הצווים לדרוקר. במהלך חודש דצמבר ביקש בא-כוחו של דרוקר מן המערער לבטל את כתב האישום נגדו ונגד חברתו. בתאריך 7.1.85, דהיינו, חמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, השיב המערער לבא-כוחו של דרוקר כי:

"במענה לבקשתך, הנני להודיעך, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, החלטתי להעתר לבקשה ועל כן סגרתי התיקים מסיבה 'אין ענין לציבור' ...".

הקצין יעקב לוין, ששימש קצין אח"ק חיפה, לא ראה עין בעין עם המערער את ההחלטה לסגור את התיקים נגד דרוקר, ועל-כן הורה להעבירם ללשכת התביעות כדי שיוגשו כתבי-אישום. כמו כן העיר לוין למערער כי:

"א. כנגד החשוד מספר תיקים בעבירות בשנים 83-1982.
ב. המתלוננת מדינת ישראל
ג. העבירות הינן על התקש"ח 1956 ומהוות עבירות שיש בהן ענין לציבור במשמעותו הרחבה.
ד. המתלוננת – מדינת ישראל, לא ביטלה את התלונות.
לאור הנסיבות אחת לאחת וכולן יחדיו אין מקום לסגירת התיקים נגד החשוד בעבירות, ויתרה מזו ודאי שלא בעילה של חוסר ענין לציבור".

ב-6.5.85 פנה לוין לראש אח"ק במטרה הארצי (ת/9) ופירט את מהלך הדברים, תוך שהוא מציין כי:

"בשלב זה, ולאחר שנושא סגירת התיקים הנ"ל הפך 'למלחמה בזעיר אנפין' בין ממ"ר חיפה וקצין אח"ק לבין רל"ח, ומכיוון שנתבקשה על ידי ב"כ של זכריה דרוקר החלטה שלי לגופו של ענין, הזמנתי אלי את התיקים ומבדיקתם עלה כי החקירה היתה בלתי מקצועית כפי שעולה מהפירוט כדלקמן:...".

לאחר פירוט המחדלים בחקירת כל אחד מהתיקים, סיים לוין את מכתבו כך:

"לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי זכריה דרוקר הינו יעדי(!) מודיעיני של מרחב חיפה וכי ישנם 'רינונים' על קשרים בין זכריה דרוקר לבית רפ"ק קראוס אני מעביר את התיקים לעיונך ולהחלטתך.

לי אישית נראה כי השלמת החקירה במקרה זה היא בלתי מעשית. לא נראה לי כי כיום יוכלו עובדי החברה לזכור מה נעשה בצווים הספציפיים ועם כל הצער אני סבור שיש לסגור התיקים מאין ענין לציבור למעט הנושא של מכירת העגורן ואי דיווח לצה"ל על כך... ששם אני מניח שזכריה דרוקר עסק אישית במכירת העגורן".

מכתבו של לוין הועבר לטיפולה של אמירה כוכבא-שבתאי, ראש מדור תביעות במטה הארצי, ובמכתב תשובתה ללוין (ת/10) כתבה:

"לאחר שבדקנו התיקים נשוא התיק הפלילי נגד זכריה דרוקר וחברת זכריה דרוקר, אנו מסכימים עמך כי החקירה בתיקים הללו היתה רשלנית ועל פי החומר המצוי בתיקים לא היה מקום להגיש כלל כתב אישום. אנו גם מסכימים לדעתך כי עתה אין זה מעשי להשלים החקירה נוכח הזמן שחלף מאז נשלחו הצווים".

לפיכך הציעה לברר אם הצעת בא-כוחו של דרוקר, שלפיה יימחק שמו של זכריה דרוקר מכתב האישום, עומדת בעינה, ו"באם חזר בו מהצעתו לא יהיה מנוס מחזרה מכל האישומים".

את מכתבה חתמה במילים אלו:

"בדיקת התיקים העלתה כאמור, כי מדובר בחקירה רשלנית ועל כן יש מקום להנחות החוקרים במחוזכם כיצד לבצע חקירות בעבירות מסוג זה על מנת למנוע השנות מקרים דומים".

ואכן, נמחק כתב האישום נגד זכריה דרוקר, בעיסקת טיעון שנעשתה עם בא-כוחו.

טוען בא-כוחו המלומד של המערער, כי ל"ידיעות אחרונות" לא עומדת הגנת אמת הפירסום, שכן פורסם כי המערער סגר תיקים שבהם הואשם דרוקר בהפרת צו לגיוס כלי הרכב, בעוד שהוא הואשם בהפרת צו המורה לו להתייצב למסירת פרטים. סבורני, כי מידת העניין שיש לציבור במיצוי הדין עם דרוקר נובעת מכך שהאחרון הפר צו של צה"ל בתקופת חירום, כשתוכנו של הצו הוא בבחינת "פרט לוואי", שאי-הוכחת אמיתותו אינה מערערת את יסודותיו.

25. אין חולק כי החקירה נפתחה בתחנת המשטרה זבולון, וכי "ראש לשכת קצין החקירות בתחנת זבולון הוא שאמור לעסוק בנושא הזה במסגרת התחנה" (עדות יעקב לוין בעמ' 99). תיק החקירה הועבר מתחנת זבולון ללשכת התביעות בחיפה, שהגישה את כתב האישום (לוין בעמ' 100, עמית בעמ' 172).

המערער הורה על סגירת התיקים, לא משום כך שלא נמצאו אישורים למסירת הצווים, אלא מהנימוק של היעדר עניין לציבור. בעדותו הבהיר כי את השיקול הראייתי לא בחן כלל:

"אם שואלים אותי למה סגרתי התיקים מנימוק זה ולא בהעדר של ראיות מספיקות אני משיב:... גם אם הייתי רואה שהצווים לרישום אמנם נמסרו לנאשם הייתי סוגר התיקים מחוסר ענין לציבור על סמך הבקשה של תגר (בא-כוחו של דרוקר – א' ג') בצירוף הנסיבות שציינתי" (עמ' 234).

"אני קיבלתי החומר ושקלתי רק אם מן הראוי לסגור מחוסר ענין לציבור...באותו שלב שהובאה אלי (הבקשה – א' ג') לא שקלתי את חומר הראיות, שקלתי רק את הבקשה הנ"ל" (עמ' 235).

הטעמים שהובילו את המערער למסקנה כי אין לציבור עניין בתיק זה היו, לדבריו:

"לא היה אז מדובר בזמן מלחמה פעילה. מלחמת לבנון נמשכה 3 שנים, מדובר היה באי התייצבות לרישום רכב, ולא בגיוס רכבים, קיבלתי בקשה של עו"ד תגר בה ביקש לסגור 4 התיקים כנגד זכריה דרוקר וחברתו, בגין העבירות שציינתי, ראיתי שכבר היו כתבי אישום בנושא זה, לפני זה ראיתי ביומן החקירות שהתיקים הוחזרו לתחנת זבולון כי היתה חסרה הוכחה של מסירת הצווים לנאשם, מדובר היה בתיק אחד מ-82, לבקשה של אבי תגר צורף גם מכתב של זכריה דרוקר למנהלי המחלקות שלו ולקצין הרכב שלו שבו קבע נוהלים חדשים למניעת מקרים חוזרים בעתיד. שקלתי את כל החומר ומה שעומד לנגד עיני שמדובר בחברה גדולה מאוד עם הרבה רכבים, כאשר זכריה דרוקר הוא המנכ"ל, וברור שהרכבים פזורים בשטח באתרי בניה ושזכריה דרוקר לא שולט ברכבים, צירוף כל הנסיבות האלה הביא למסקנתי שצריך לסגור התיק מהנימוק של חוסר עניין לציבור דבר זה אומץ על ידי המטה הארצי וגם מרקוס ציין שפעלתי במסגרת סמכותי".

26. איני סבור כי יש ביד המערער להיאחז בדבריו של סנ"צ יגאל מרכוז (ת/19) המתייחסים לסמכותו של המערער לסגור תיקים, ולא לשיקול-דעתו. מאידך גיסא, העובדה כי המערער החליט לסגור את התיקים, מהטעם של היעדר עניין לציבור, כשלדעת כל הגורמים המשטרתיים (ביניהם אמירה כוכבא-שבתאי, שלא היה לה חלק באותה "מלחמה בזעיר אנפין", שעליה דיבר סנ"צ יעקב לוין), לא היה מקום לעשות כן, אכן מעוררת תמיהה. אולם ספק בעיניי אם יש בתמיהה זו כשהיא לבדה כדי לשאת את כובד משקלה של הטענה כי המערער סגר את תיק החקירה מתוך רצון להיטיב עם דרוקר. לא כן הדבר כשחוברות לתמיהה זו שתי עובדות נוספות, ובהצטברותן של אלה יש כדי להטות את הכף לטובת המסקנה שבפירסום. העובדה הראשונה היא, כי תיקי החקירה נסגרו על-ידי המערער לאחר שהופצה רשימת יעדי המודיעין של משטרת מרחב חיפה, שבה נכלל שמו של דרוקר. משמעות הכללת שמו ברשימה היא כי המערער "לא יכל לסגור תיקים שלו ללא אישור מעליו" (עדות ניצב משולם עמית בעמ' 177), ואין חולק כי המערער לא נועץ בגורמים נוספים טרם שהחליט לסגור את התיקים נגד דרוקר. בהקשר זה העיד המערער כי:

"לא ידעתי מי היו יעדי המודיעין של משטרת חיפה, כראש לישכת תביעות לא שותפתי וכרל"ח לצערי בדצמבר 1983 אני כבר הייתי על תקן של ממודר על ידי מ. עמית. רק יומיים אחרי שסגרתי את תיקי זכריה דרוקר נודע לי שהוא יעד מודיעיני. סגרתי התיקים ב-7.1.85 ורשימת יעדי המודיעין כנראה הועברה בתחילת השנה ללשכתי, ופטר קורבולי (סגני) נכנס ללשכתי ואמר לי דרוקר יעד. זה אז נודע לי. המסמך עבר דרכו לפני שהגיע אליי" (בעמ' 233).

בנסיבות אלה הרים "ידיעות אחרונות" את הנטל הראשוני להוכיח כי המערער סגר את התיקים נגד דרוקר אף שזה היה יעד מודיעיני. על המערער, שביקש להתגונן בטענה כי לא היה מעודכן בנושא זה, אם כי לכאורה אמור היה להיות מעודכן בו, עבר הנטל להוכיח את טענתו. דברי המערער נותרו לבדם, ואת סגנו לא הביא לעדות, על-אף היותו עד חיוני בנושא זה. בנסיבות אלה, ובלי לנסות לקבוע את מערכת העובדות לאשורן, לא ניתן לומר כי המערער ביסס את טענתו כדבעי.

עובדה נוספת היא כי המערער חקר את דרוקר (בנוגע לפרשה אחרת) במשרדו ולא, כמקובל, בתחנת המשטרה (נ/53). בעניין זה העיד המערער כי:

"רציתי להתקדם בחקירה ולכן מקום חקירת העדים נעשה מתוך שיקולים של לוח הזמנים שלי. וזו תשובתי לשאלה מדוע נחקר ינאי במשטרה ודרוקר במשרדו. לא ראיתי את זכריה דרוקר כאחראי לעבירה. אם הייתי סבור כך הייתי מגיש כתב אישום גם נגדו. והייתי חוקר אותו תחת אזהרה גם במשרדו... אני רואה עכשיו שגם זכריה דרוקר נחקר תחת אזהרה...".

הסברו של המערער, שבו ביקש לכרוך את מקום החקירה לקצב התפתחותה, נראה דחוק. קשה לראות על שום מה יטריח המערער עצמו, בחקירה שלא הייתה בה דחיפות יתרה, אל משרדו של דרוקר, במקום להזמינו, כמקובל, למשטרה כדי להיחקר. המערער נהג אחרת עם חשוד אחר באותה פרשה, והוא גם לא ציין מקרים אחרים שבהם נהג עם נחקרים כפי שנהג עם דרוקר.

החלטת המערער לחקור את דרוקר במשרדו היה צעד חריג שלא ניתן לו הסבר סביר, וככזה הוא מחזק את יסודות המסקנה כי ביקש להיטיב עם דרוקר. מכאן לא רחוקה המסקנה כי "ידיעות אחרונות" הוכיח את הגנת אמת הפירסום, ככל שזו נוגעת לכך שתיק החקירה נגד דרוקר נסגר שלא כשורה.

27. לגבי הכתבה הנושאת את הכותרת "'חפרפרת' במשטרת חיפה?" שמתחתה תמונת המערער לצד תמונתו של דרוקר, טען המערער כי השילוב שבין הכותרת לתמונה רומז לקורא כי הוא "החפרפרת".

פירסום הפוגע בדרך רמיזה אף הוא בא בגדרו של סעיף 1 לחוק, כשמההגנה על שמו הטוב של האדם מתחייב להסיט את כובד האיסור מן האמצעי הפוגע (אמירה מפורשת או רמיזה) אל התוצאה, היא הפגיעה בשמו הטוב של האדם. אולם איני סבור כי קורא סביר יסיק מקריאת הכתבה דווקא את הרמיזה שלה טוען המערער. בכתבה נכרך שמו של קצין משטרה נוסף, ואת התמונה אין לקשור בהכרח לכותרת אלא לנאמר בגוף הכתבה על התנהגותו של המערער בנושאים אחרים.

28. כמצוטט לעיל, פירסם "ידיעות אחרונות" כי המערער נמנע מליזום "חקירות שקטות או גלויות נגד התובע העירוני" אשר "התאמץ לגונן על זכריה דרוקר", ובמקום זאת הוסיף "לגונן על הקבלן זכריה דרוקר". טענת המערער היא כי –

"מעיון בפקודת המשמרות (ת/33) ניתן ללמוד כי נושא 'התובע העירוני' היא בבחינת עבירה בלתי מדווחת, ולכן טופלה על ידי הימ"ר בהתאם לפקודה. נסיון המשיבים להכליל את החקירה במטלות לשכת החקירות אינו אלא אי ידיעת הפקודה ועיוותה והכל במטרה לפגוע במערער, בשמו ובתפקידו" (עמ' 25 לעיקרי טיעוניו).

ואילו "ידיעות אחרונות" לא התייחס לשאלה אם היה באי-מיצוי הדין עם התובע העירוני משום מחדל של המערער (עמ' 20-22 לעיקרי טיעוניו), כשהוכחת המחדל הייתה עליו, כדי להוכיח את אמיתות הפירסום. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי עומדת ל"ידיעות אחרונות" הגנת אמת הפירסום או תום-לב, ועליו לשאת באחריות לפירסום זה.

29. ענין נוסף הקשור לקבלן זכריה דרוקר הוא זה הנוגע להתמוטטות תחנת הרכבת "בת גלים". לטענת המערער, נתפרסה המחלוקת גם על הפירסום ב"ידיעות אחרונות" כי המערער נמנע מליזום חקירה בקשר להיעלמות ראיות מתיק החקירה. זאת כיוון שהמשיבים הם שהעלו נושא זה בכתב-הגנתם. אולם עיון בכתב ההגנה המתוקן מגלה כי יריעת המחלוקת לא הורחבה על עניין זה. גם לא ניתן לומר כי חל שינוי בחזית המריבה. לפיכך, בדין נמנע בית המשפט קמא מלהידרש לטענה שלא נתחמה בכתבי הטענות.

פרשת הקצינה עתליה מאיר

30. אין חולק כי היחסים בין המערער לבין הקצינה עתליה מאיר, ששירתה תחת פיקודו, היו עכורים. האם הרקע להערכת היחסים היה חוסר מקצועיותה של הקצינה עתליה מאיר, כטענת המערער, או תרומתה לפתיחת ההליכים נגד המערער, כאמור בכתבות? על כך סבה המחלוקת בין הצדדים.

המערער טוען כי "ידיעות אחרונות" נמנע מלהעיד את הקצינה עתליה מאיר, וזאת בלי שנתן הסבר לכך. לפיכך קמה ההנחה כי עדותה הייתה עומדת לעיתון לרועץ. בנדון זה נאמר כי "...אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל דין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ומתוך ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלמה מתתיהו ואח'
, פ"ד מה (4) 651, בעמ' 659).

במקרה דנא נגעו אמנם הפירסומים במישרין לקצינה עתליה מאיר, אולם המחלוקת נגעה לסיבה שבעטייה התייחס המערער לקצינה זו שלא כמקובל. על עניין זה שבלבו של המערער לא יכלה עדותה של הקצינה לזרות אור.

די היה בראיות שהביא "ידיעות אחרונות" כדי להוכיח במידה מספקת כי המתיחות בין השניים הייתה קשורה לתחילת החקירה. מסקנת בית המשפט קמא, כי לא שיקולים מקצועיים היו לנגד עיני המערער, גם מתחזקת מכך כי המערער החל להתלונן על תיפקודה המקצועי של הקצינה עתליה מאיר במהלך חודש יוני 1984, והוא מועד תחילת החקירה (עמ' 248). סמיכות זמנים זו מצביעה על קשר בין העכרת היחסים לבין פתיחת החקירה נגד המערער. כן נמצא שבמכתב ששלח המערער למפקדיו (נ/35) הוא כינה את הקצינה עתליה מאיר כ"חתול שחור", כינוי המתיישב יותר עם טינה אישית מאשר עם ביקורת מקצועית.

פרשת בנו של ניצב רון ז"ל

31. בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" צוין כי:

"...לאותו קצין יש בן, אשר לפני מספר חודשים הצליח להסתבך בפלילים. בן זה, יחד עם שניים מחבריו, יצא במכוניתו הפרטית לטיול בעיר, התקרב ליצאנית... וחטף ממנה ארנק... בנו של הקצין הבכיר נתפס על-ידי שוטרים כאשר על ידיו היו עדיין כפפות.

השודד הצעיר הובא לחקירת המשטרה, זיהה את עצמו וראה זה פלא: החוקרים החרוצים, שעמלו כל כך קשה ללכוד אותו, נמס לפתע לבבם. הם מיהרו לשחרר אותו, בלי שטרחו להשלים את החקירה. קיצורו של סיפור: עד עצם היום הזה לא הוגש כתב-אישום נגד חוטף הארנק הצעיר".

בגוף הכתבה מובאת תגובתו של דובר משטרת חיפה, כי בנו של הקצין לא יועמד לדין, כיוון ש"לא מדובר בשוד אלא 'רק' בניסיון לחטוף ארנק מיצאנית ויש ראיות להגשת כתב אישום נגד שלושת חבריו של בן הקצין..."

32. אין חולק כי פירסום זה לא נזכר בכתב התביעה, אלא שלטענת המערער חל שינוי בחזית המריבה במהלך הדיון. את יתדותיה של טענה זו תוקע המערער בכך שעניין זה הוזכר בתצהיריהם של ניצב עמית ושל סנ"צ לוין, ובחקירתם הנגדית. בתצהירו של ניצב עמית נאמר כי:

"בפברואר 85 כאשר רפ"ק קראוס כיהן עדיין כראש לשכת החקירות במרחב, נעצר בנו של מפקד המחוז הצפוני לשעבר, ניצב מרדכי רון ז"ל (באותה תקופה היה עדין בחיים) יחד עם כמה מחבריו, כחשוד בשוד יצאנית. בנו של הקצין נתפס אחרי מרדף משטרתי ולמרות חומרת העבירה והצורך להשלים את החקירה ולהעמיקה, שוחרר החשוד שלא כמקובל עוד באותו הערב. אני סיימתי את תפקידי כעבור כמה שבועות ולמיטב ידיעתי וזכרוני גם חקירה זו, אחרי פרישתי, לא הובילה להגשת כתב אישום נגד החשוד".

בתצהירו של סנ"צ לוין נאמר:

"לשאלת עו"ד מוזר בענין פרשת בנו של ניצב מרדכי רון ז"ל הריני להשיב כי ידוע לי כי היו טרוניות על שחרורו של החשוד. בנסיבות המקרה ולאור חומרת העבירות שיוחסו לחשוד הרי שלמיטב הבנתי המקצועית הטרוניות היו מוצדקות" (ההדגשה שלי – א' ג').

בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי חל שינוי חזית, שכן, כדבריו:

"אינני סבור, שיש באזכור העניין הנ"ל בחלק מתצהירי הנתבעים משום שינוי חזית. ראיות בעלי-הדין בחקירה ראשית הוגשו (בהסכמתם) בתצהירים. מטעמים של יעילות הדין בחרתי לשמוע חקירות בעל פה על התצהירים, בדרך כלל מבלי להגביל את השואלים. בנסיבות אלה נראה לי כי אין מקום לטענה של שינוי חזית, רק על סמך איזכור נושא צדדי בתצהיר זה או אחר. אם סבר בא-כוח התובע, שיש צורך בהרחבת התביעה יכול היה לעתור לתיקונה. בשל אי הכללת 'פרשית ניצב רון' בנספח ט' לכתב התביעה המתוקן אינני מוכן לדון בה עתה".

33. רק –

"...כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם זה. אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע" (י' זוסמן, סדרי דין אזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 332).

במקרה דנן, אין בהצגת השאלה לסנ"צ לוין על-ידי בא-כוח המשיבים כדי להעיד על הסכמה להרחבת יריעת המחלוקת, ובשים לב לשפעת החומר שהובא לפני בית המשפט קמא, ניתן היה לצפות כי המערער ייתן ביטוי פורמאלי ברור לרצונו להרחיב את תחום המחלוקת גם על נושאים שאינם נזכרים בכתב התביעה והנספחים לו. זאת במיוחד נוכח הצהרת בא-כוח המערער (אם כי בהקשר אחר) כי:

"אני עומד בטענתי שלשון הרע בגינה אני תובע היא זו המובאת בנספחים המודפסים לכתב התביעה..." (בעמ' 143).

פרשיות אחרות

34. בא-כוחו המלומד של המערער מלין על כך שבית המשפט קמא לא דן בפרשיות נוספות, אף כי הוא מודה שהמשיבים לא פירסמו כתבות בנושאים אלה (עמ' 100, 116 לסיכומיו בבית המשפט קמא). לטענתו, משהביאו המשיבים ראיות בעניינים אלה והתייחסו אליהם בסיכומיהם היה על בית המשפט להכריע באמיתותן, עקב שינוי בחזית הדין.

סבורני, כי בדין הדיר בית המשפט עצמו מהכרעה בפרשיות נוספות שלא נכללו בפירסומים, שכן יריעת המחלוקת התמקדה בפירסומים הפוגעים ולא עברה גבול זה.

הגנות נוספות

35. מוסיפים המשיבים וטוענים כי פירסומיהם נתפסים ברשתו של סעיף 15(2), המעניק הגנה למפרסם בתום-לב כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"; אולם אין לראות חובה זו כחסרת בלמים, שאחריתה הפיכת העיתונות למוקד כוח בלתי מרוסן. מטעם זה נקבע כי:

"...אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב'חובה' מצד עתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי-נכון ויגרום לאדם נזק בל-ישוער" (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
נ' עיתון הארץ בע"מ ואח'
, פ"ד כג (2) 87, בעמ' 93, שהוזכר לאחרונה בע"א 334/89 הנ"ל).

בא-כוחם המלומד של המשיבים מבקש לקבוע כי לעיתונות חובה להתריע על ליקויים בתיפקודם המקצועי של עובדי ציבור, לאור משקלו הפנימי הרב שלחופש הביטוי בנסיבות אלה. ואכן, עמדנו לעיל על כך כי מיהות הנפגע מצדיקה אמנם החלשת חובת הזהירות שחב העיתון לנפגע, אולם אין להצדיק את ביטולה כליל. באימוץ כלל הממיר את חובת הזהירות המופחתת שחב העיתון כלפי איש הציבור בחובתו כלפי הציבור "לעשות אותו פרסום", יש משום דחיקת ההגנה על שמו הטוב של נבחר הציבור לקרן זווית, ומשום הפרת נקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב (ברוח זה ראה ע"א 214/89 הנ"ל, בעמ' 863 בין האותיות ה-ו). מטעם זה איני סבור כי יש לפרש את סעיף 15(2) לחוק כמתיר באופן גורף כל פירסום הנוגע לאנשי ציבור.

36. הוסיפו המשיבים וטענו כי עומדת להם הגנת סעיף 15(6), זאת מאחר שהפירסום על אודות המערער היה בגדר ביקורת "על פעולה שעשה בפומבי". גם בטענה זו איני מוצא ממש. סעיף 15(4) מעניק הגנה לדעה המובעת על פעולה שעשה איש ציבור במסגרת מילוי תפקידו, ואילו סעיף 15(6) מסיט את מרכז הכובד של ההגנה ממיהות הנפגע למהות הפעולה. אולם בכך אין לומר כי ההגנה על פירסומים הנוגעים לפעולות שביצעו אנשי ציבור במסגרת מילוי תפקידם יוצאת מגדרו של סעיף 15(4), שעניינו במצב מיוחד שהוסדר בנפרד.

החיסיון העיתונאי על מקורות המידע

37. לטענת המערער, יש בעובדה שהמשיבים סירבו לגלות את מקור המידע כדי להעיד על חוסר תום-לבם. עוד ביקש כי נקבע שניצב עמית היה מקור המידע.

הטענה כי יש להסיק מסקנות ראייתיות לחובת המשיבים עקב השימוש שעשו בחיסיון, אינה מתיישבת עם ההכרה כי "ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האימון אשר על יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, היא איפוא בגדר אינטרס של הציבור ולא עניינו הפארטיקולארי של העיתון או של העיתונאי הנוגעים בדבר" (ב"ש 298/86, 368 ציטרין ואח'
נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב ואח'
, פ"ד מא (2) 337, בעמ' 358-359). חיסיון זה אמנם אינו מוחלט, ויש שהוא נסוג מפני אינטרסים ציבוריים אחרים. אולם אין בכך להצדיק נסיגת החיסיון העיתונאי במשפטי דיבה, כשהתועלת לתובע מידיעת מקור המידע הינה שולית, וכשהכרעת בית המשפט מנותקת ממקור המידע ומבוססת על חומר הראיות המובא לפניו. מטעם זה אין גם חשיבות לקבוע אם ניצב עמית הוא שסיפק את המידע, במיוחד כשזה העיד במשפט וניתן היה לחוקרו לגופם של דברים.

שיהוי

38. סדרת הכתבות ב"ידיעות אחרונות" נפרסה, כאמור, על פני תקופה של כשנה, שהחלה ב-30.7.84 ונסתיימה בתאריך 4.10.85. המערער פנה לראשונה באמצעות בא-כוחו לעיתון בתאריך 6.1.86, דהיינו כארבעה חודשים לאחר פירסום הכתבה האחרונה. כיוון שלא נחה דעתו מתגובת העיתון, הגיש את תובענתו ב-27.4.86. השופט המלומד קבע בעניין זה כי:

"חרף העובדה שלא אוכל לדון בטענות אלה מכיוון שלא הועלו כיאות בכתבי הטענות, הרי קיימים שני אספקטים לגביהם ניתן לייחס משקל למעבר הזמן בנסיבות המתואר לעיל: (א) בכל הקשור לפרשנות הדברים שנכתבו על ידי העיתונאים, מן הראוי לתת להם, במידת האפשר פירוש מקל; (ב) יש למעבר הזמן ללא תגובה נאותה מצד התובע ומקורביו כדי לתמוך במסקנה שהנתבעים פעלו בתום-לב, שכן יכלו להקיש מהתנהגות זו על כך, שלתובע אין הערות של ממש לנכתב בידיעות ובכתבות המזכירות אותו" (בעמ' 49-50).

איני סבור כי יש להסיק מסקנה לחובתו של תובע על שהשתהה בהגשת תובענה בגין פירסום לשון הרע נגדו, כשם שאין להסיק מכך לזכותו של המפרסם. יש לזכור את ההיסוסים המתלווים להגשת התובענה עקב רתיעת הנפגע מפירסום נוסף ומזיק כתוצאה מההליך המשפטי, ואת הכוחות הנפשיים והמשאבים הכספיים שהליך כזה תובע. לא בכדי גם הוסמך בית המשפט לאסור את פירסום ההליך, כאמור בסעיף 21 לחוק (ראה ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב, פ"ד מ (5) 441).

על כך יש להוסיף את נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה: המערער העדיף להמתין להחלטת פרקליט המחוז טרם שהגיש את תובענתו, והחלטת פרקליט המחוז שלא להעמידו לדין הייתה מבחינתו ראיה לטוהר מידותיו.

39. סיכומם של דברים. אין הערעור להתקבל בשני נושאים שבהם עסקו הכתבות ב"ידיעות אחרונות": האחד, "פרשת היתר הבנייה", והשני, "מחדלו" של המערער ליזום חקירה נגד התובע העירוני בחיפה. התיק יוחזר לבית המשפט קמא לקביעת שיעור הפיצויים למערער.

הערעור על יתר חלקיו של פסק הדין של בית המשפט קמא – יידחה.

"ידיעות אחרונות" יחויב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך 10,000 ₪.

השופט מ' חשין
: אני מסכים.

הנשיא לשעבר מ' שמגר
: 1. שנינו וחזרנו ושנינו כי זכות היסוד של חופש הביטוי היא בעלת חשיבות מכרעת בקביעת אופיו של המשטר השורר במסגרת מדינית או חברתית נתונה (ע"א 723/74, בעמ' 295). הוספנו ודרשנו כי אמת המידה שעל פיה יש להציב את השמירה על חופש הביטוי כראש וראשון בשיקולים, כאשר זכות זו מתנגשת ברעותה, מן הראוי שתבוא לידי ביטוי מלא גם ביישום הוראותיו של הדין לנסיבות שבהן נבחנות מהותו והפעלתו הלכה למעשה (שם, בעמ' 295 מול אות השוליים ו; ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145, בעמ' 1160). אימצנו את הכללים שהתווה השופט brennan בפרשת new york times co. v. sullivan (1964), at 279-280 כאשר הבהיר:

"a rule compelling the critic of official conduct to guarantee the truth of all his factual assertions - and to do so on pain of libel judgments virtually unlimited in amount - leads to a comparable 'self-censorship'. allowance of the defense of truth, with the burden of proving it on the defendant, does not mean that only false speech will deterred. even courts accepting this defense as an adequate safeguard have recognized the difficulties of adducing legal proofs that the alleged libel was true in all its factual particulars...

the constitutional guarantees require, we think, a federal rule that prohibits a public official from recovering damages for a defamatory falsehood relating to his official conduct unless he proves that the statement was made with 'actual malice' - that is, with knowledge that it was false or with reckless disregard of whether it was false or not".

כבר ציינתי בפרשה הנ"ל מן העבר כי אין מקום להותיר ספק כי אימוץ הכללים המעניקים מעמד מיוחד לזכות הביקורת בנושאים בעלי עניין ציבורי המתייחסים לנושאי משרה ציבורית, אין בו כדי להתיר לכלי התקשורת לסוגיהם כתיבה שלוחת רסן או לשחררם מכל סייג. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, על שני חלקיו, מביא כללים היוצרים את האיזון הנדרש בין המותר לאסור בעניין טענת תום-לב, המועלית בעקבות האמור בסעיף 15 לחוק הנ"ל. כאשר הפירסום חורג מן המותר, לא תעמוד לכלי התקשורת טענה המצדיקה א מעשיהם.

אולם הודגש לא אחת כי מגמה המבקשת להוסיף ולסייג את חופש הביטוי מעבר לאמור לעיל מולידה סיכונים לרוב: הכללים בדבר חופש הביטוי נבחנים על-פי תועלתם ומשמעותם הכוללת לטווח ארוך, ואין להעריכם תחת השפעתם של אירועי הרגע. כפי שנאמר בע"א 723/74 הנ"ל, קיומן של זכויות היסוד אינו במחלוקת כאשר הדברים מתנהלים על מי מנוחות וכאשר הרשויות לסוגיהן זוכות למחמאות בלבד; המבחן האמיתי לחופש הביטוי הוא בעימות עם תגובות של ביקורת החלטית ובלתי נעימה לאוזן. זאת ועוד, מעמדם ותפקידם של מוסדות תקשורת ואמצעי תקשורת המונית לסוגיהם בחברה חופשית אינו נמדד על-פי המידה שבה ממלאים כל מרכיב שלהם וכל חוליה שבהם, במועד נתון, אחר הציפיות של האזרח השקול והמתון, אלא, בעיקרו, על-פי ייעודם וחשיבותם הכללית במערכת המורכבת של גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת.

2. אולם, כאמור כבר לעיל, אין פירושו של דבר שהשמירה על חופש הביטוי, ובכלל זה הזכות לביקורת, אינה מחייבת, בד בבד, אימוץ כללי הגינות בסיסיים. לאזרח מן השורה אין בדרך כלל כלים אשר בעזרתם הוא יכול להתמודד עם עוצמתם ותפוצתם של אמצעי התקשורת, ועל-כן יש משנה חשיבות לכך שכלי התקשורת ינהגו בדרך הוגנת וייתנו לאדם המבוקר גם הזדמנות להציג את עמדתו (בשג"צ 146/89 (בג"צ 76/89) אלדורי נ' רשות השידור, פ"ד מד (1) 798).

הוא הדין כאשר מתברר לכלי התקשורת, לאחר מעשה, כי ידיעה שפורסמה ושהיה בה כדי להכתים את פלוני עברה לאחר מכן את שבט הביקורת של רשויות התביעה ונמצאה בלתי מבוססת. במקרה שלפנינו, המדובר בעיתון שפירסם במשך כשנה למעלה מעשר כתבות שביקרו קשות עובד ציבור פלוני; עיתון כאמור אסור לו להימנע ממתן מקום בעיתונו להודעה רשמית בדבר החלטת הפרקליטות על סגירת תיק בשל היעדר ראיות והיעדר עניין לציבור, הכול כפי שתואר בפירוט רב יותר על-ידי חברי הנכבד, השופט גולדברג. אחרי שמסתבר שהעניין נבדק והמסקנה שנתגבשה אצל הרשויות המוסמכות שונה מזו אשר אותה ניבא העיתון, היה זה מן החובה להציג גם את העובדה האמורה. אי-הבאת דיווח על ההחלטה עלולה להידמות להעלמה ביודעין של המידע או ללמד על סלקטיביות מגמתית בבחירת העובדות המיועדות לפירסום ועל התעלמות ביודעין מנתונים הפועלים לזכות המבוקר.

3. המחוקק נתן דעתו לנסיבות דומות לאלה וקבע בסעיף 17(א) לחוק הנ"ל, ככל שהדבר נוגע לטענת תום-לב לפי סעיף 15 לחוק הנ"ל:

"שלילת הגנת תום לב

17. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסום את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות" (ההדגשה שלי – מ' ש').


שלילת הגנת תום הלב הוגבלה על-ידי המחוקק למקרים שבהם נדרש פירסום של תיקון או הכחשה. במקרה שלפנינו לא הועלתה דרישה לפירסום על-ידי המערער, אולם פורסמה הודעה רשמית על-ידי דובר המשטרה בדבר החלטת הפרקליטות, אשר כלי תקשורת אחרים ראו לפרסם אותה.

אין צריך להוסיף כי משקלה היחסי, לצורך עניין כגון זה שלפנינו, של החלטת פרקליט המחוז הוא רב יותר, מן הבחינה האובייקטיבית, מדרישת תיקון או הכחשה על-יד הצד המעוניין במישרין.

סעיף 17 ביקש ליצור כלי הכופה פירסום תגובה. הוא עשה כן על-ידי הנהגת סנקציה שלפיה נשללת הגנה פלונית ממי שנמנע מפירסום התגובה. סעיף 17 מונע, הלכה למעשה, את העלאתה של טענת תום הלב בנסיבות נתונות, כמתואר בו. במה דברים אמורים, אין סעיף 17 קובע הנחה כי הפירסום אשר אליו מתייחסת בקשת התגובה נערך בחוסר תום-לב. סעיף 17 שולל את האפשרות להעלאת טענת הגנה בדבר תום הלב, יהיה תוכן הפירסום אשר יהיה, וקובע כי טענה זו לא תעמוד לאלה המנויים בו עקב הימנעותם מהשלמת העובדות על-ידי פירסום תיקון או הכחשה של הנוגע בדבר. ככותרתו קובע סעיף 17 שלילת הגנה ולא פרשנות של תוכן הכתוב.

4. מבחינה הגיונית אין מקום להבחנה בין הימנעות מפירסומם של תיקון הכחשה לבין הימנעותו של עיתון, שכתב סדרת כתבות מפורטת ורבת פרקים שפגעה בשמו הטוב של פלוני, מפירסום החלטתו של פרקליט המחוז בדבר סגירת התיק. כמוזכר לעיל, משקלה היחסי של הודעה כאמור אף רב יותר מהכחשת הנוגע בדבר.

לשם הסרת ספק אוסיף כי לא הייתי בא בטרוניה לעיתון לו הביא את החלטת הפרקליט תוך ביקורת עליה או תוך הסתייגות ממנה; אולם העלמת מידע על החלטת הפרקליט ראויה לסנקציה ברוח האמור בסעיף 17, כי אי-הבאת ההודעה של הפרקליטות חמורה לא פחות מבחינה עניינית מאי-פירסום תגובה ושוות משמעות לכך מבחינה משפטית. על-כן, יש לפרש את סעיף 17 על-פי הודעת המשטרה.

סעיף 17 אינו חל על טענת הגנה כאמור בסעיף 14 לחוק הנ"ל, אולם מבחינת היישום של המסקנה, שלפיה אמת חלקית אינה מתירה העלאת טענה של תום-לב, ניתן גם לומר שאמת חלקית אינה אמת לאשורה, ובכך יש השלכה ישירה על סעיף 14 לחוק הנ"ל.

כל האמור כאן עוסק כמובן באותם קטעים בכתבות שהתייחסו לפרשת הבית של המערער.

אשר-על-כן מצטרף אני לדברי חברי הנכבד, השופט גולדברג, בנקודה הנ"ל וביתר חלקי פסק-דינו.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, י"ג בחשוון תשנ"ו (9.11.95).











עא בית המשפט העליון 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, הרצל רוזנבלום, עורך עיתון ידיעות אחרונות ואח', [ פ"ד: מט 2 843 ] (פורסם ב-ֽ 09/11/1995)