פסקי דין על יהודית אוסמי | פסקי דין על אורי אוסמי | פסקי דין על אבי אוסמי

897/95 מא     07/07/1999




מא 897/95 יהודית אוסמי, אורי אוסמי נ' אבי אוסמי





מ"א (חיפה) 897/95 - יהודית אוסמי
ואח' נ' אבי אוסמי
מ"א (חיפה) 897/95
1. יהודית אוסמי

2. אורי אוסמי

נגד
אבי אוסמי

בבית המשפט המחוזי בחיפה
[7.7.99]

לפני י' יעקבי-שווילי
- ס' נשיא

עו"ד ז' גרובר
- בשם התובעים
עו"ד מ' מרץ
- בשם הנתבע
פ ס ק - ד י ן

י. יעקבי-שווילי - ס. נשיא
1.

פסק דין
זה נוגע לשתי תביעות שאוחדו בהסכמה. האחת היא תביעה של אשה (להלן "האשה") ושל ילד קטין (להלן "הילד") למזונות לשניהם, למשמורת ולהכרזה על שיתוף האשה בנכסים שיש לבעלה. השניה היא תביעה של בעלה של האשה (להלן "הבעל") ואבי הילד, לפרוק שיתוף בדירת בני הזוג ולהכרזה על שיתוף בנכסים ובחובות, שאותם פרט הבעל בתביעתו. הילד נולד ב-20.7.83.
לבני הזוג עוד שני ילדים, שהיו בוגרים כשהוגשה התביעה.
בני הזוג נישאו ב-1.9.70. אין מחלוקת שהבעל עזב את הבית ב-4.6.95, ומאז לא שב לגור בבית. האשה טוענת שהיא חפצה כל השנים שבעלה ישוב לחיקה ולבית, ואילו הבעל אומר שדעתו נחרצת להתגרש, ושאין הוא מוכן לשעות לפניותיה של זוגתו לשוב הביתה, הן משום שאינן כנות והן משום שחייו אתה אינם חיים. הילדים גרים עם האשה בדירת בני הזוג.
אין מחלוקת בענין המשמורת. הילד גר עם אמו ובמשמורתה, והבעל אינו מבקש לשנות מצב זה.
2. האשה עובדת כמנהלת בית ספר. הבעל רואה חשבון בעל משרד עצמאי. הכנסותיה של האשה גלויות וידועות, בהיותה מקבלת משכרת ממשרד החינוך. לגבי הכנסות הבעל ונכסיו הרבו הצדדים במחלוקות ובחקירות ובדרישות, שזו, האשה, טוענת שרבים ועצומים הם הכנסותיו ונכסיו של הבעל, וכי הוא במומחיותו כי רבה מעלים חלק ניכר מהם ומתמרן תימרונים ומתחבל תחבולות לשם כך, וזה, הבעל, נוקט בדרך של "הצנע לכת" ומגמד את הכנסותיו ומגדיל בהוצאותיו, עד כדי כך שלטענתו הוא דחוק מאד מבחינה כלכלית, "חנוק" כלשונו. בין היתר טוען הבעל שמחמת מידת הבזבזנות של האשה, נתרבו החובות ונתמעטו החסכונות, ושזו אחת הסיבות למשבר שבין בני הזוג.
3. עפ"י העולה מחומר הראיות, נקלעה לחיי בני הזוג אשה אחרת, יהודית גרינברג שמה (להלן "יהודית"). יהודית והבעל הכירו זה את זה בהיותם בימי חורפם סטודנטים לראיית חשבון, והקשרים ביניהם נתחדשו ועלו כפורחים כנראה החל בשנת 1994. באפריל 1995 נתגרשה יהודית מבעלה, שהוליד ממנה ארבעה ילדים. אינני יודע אם גרושיה של יהודית נגרמו מחמת הקשר לבעל, או שמא הקשר לבעל החל בעקבות משבר בנישואין בין יהודית ובעלה לשעבר. עכ"פ הקשרים בין יהודית לבעל היו לא רק על רקע מקצועי-עסקי, בהיות יהודית גם היא רואת חשבון, כפי שטוען הבעל, אלא היו אלה גם קשרים אינטימיים. הבעל טוען שכבר בחמש השנים שקדמו לעזיבתו את הבית לא היו בינו לבין האשה יחסי אישות, וכי החיים יחדו לא היו חיי הרמוניה גם לפני שנוצר הקשר עם יהודית, וזאת בגלל אדישותה של האשה כלפיו, והתכנסותה ראשה ורובה בעבודתה כמנהלת בי"ס. האשה אינה מאשרת דברים אלה. אפשר שחברו להם יחדו שניים אלה : החלשות קשרי האהבה והרעות בין בני הזוג, והתפתחות הקשר בין הבעל לבין יהודית, ושניהם גרמו לרצונו של הבעל בגרושין. אכן משנתהדק הקשר עם יהודית, פיתח הבעל יחס של איבה בלבו כלפי האשה, והוא תולה בה בוקי סריקי, גם פגמים שאין בה (כגון שיש לה קשר עם גברים אחרים), שהרי כידוע "השנאה מקלקלת את השורה".

4. אינני צריך להכריע מהו בדיוק חלקה של יהודית בנתק שבין בני הזוג, ומה חלק יש להתרחקות הבעל מזוגתו. די לי לומר לצורך משפטנו, שאינני סבור שנכון לקבל את טענת הבעל, שאין האשה זכאית למזונות ממנו מחמת התנהגותה (להלן אדון בשאלה אם אין היא זכאית למזונות מחמת מעשי ידיה, להבדיל מהתנהגותה). לגבי מזונות הילד, בתחילה לא חלק הבעל על זכותו למזונות מאביו, אך בסיכומיו העלה הבעל טענת מרידה מצד הילד. טענה זו בסיכומים אין ראוי לדון בה, גם משום היותה חדשה וגם משום שלא נתבררו העובדות הנחוצות להכרעה בה. לפיכך אפסוק מזונות לילד עפ"י הראוי להיקצב לו, לפי יכלתם הכלכלית של הוריו והחיובים החלים על כל אחד מההורים עפ"י הדין.
5. כאמור הרבו הצדדים בחקירות ובדרישות לגבי הכנסות הבעל ונכסיו. הדברים שעלו בחקירות מטבעם מקוטעים הם. האשה הצליחה אמנם לדלות מסמכים רבים מעשה ידיו ומחשביו של הבעל, אך עדיין אין אלה אלא קטעי דברים. מתוך החומר שהועלה בראיות, אשתדל לבור דברים שניתן לראות בהם דברים "בטוחים" יותר, לענין הכנסות הבעל ולענין נכסי הצדדים, והם ישמשו בסיס לחישובם של דמי המזונות הראויים להיפסק לאשה ולילד. נראה לי שלענין הכנסות הבעל יהיה נכון בנסיבות הענין להתבסס על הכנסת הבעל המופיעה בשומא לשנת המס 1995, שמראה הכנסה נטו בת כ-13,000 ש"ח לחדש (בממוצע ל-1995). יחד עם זאת אינני מוכן לסמוך על טענת הבעל שמאז 1995 הלכו ופחתו הכנסותיו. (כאן ראוי לציין שלא נעלמו מעיני דברי העד מלמד, מנכ"ל חברת פלרם (להלן "פלרם "), שיש בעלי מקצוע בראיית חשבון ובעריכת דין, שנותנים שרותים לפלרם כקבלנים, ומעדיפים להשהות לשנה העתידה לבוא את דרישות התשלום עבור כספים המגיעים להם לקראת סוף שנת מס, כדי לדחות את תשלום המס. כנגד זאת מותר להניח שסכומים שנדחו בסוף שנת המס 1994, נתקבלו ונכללו בהכנסות ב-1995).
נקודת המוצא לפי השומא הנ"ל נוחה היא במקרה, גם משום היותה קרובה (אמצע 1995) למועד הגשת התביעה למזונות (30.5.95). בענין הכנסות האשה, שכאמור גלויות וידועות הן, נכון יהיה להביא בחשבון גם את הגידול הממשי בהכנסתה אחרי הגשת התביעה, שכן מדובר במעשי ידיה שהבעל רשאי לקזזם ממזונותיה.
6. מה השתכרות האשה? בסוף 1994 היתה הכנסת האשה נטו לחדש כ-5,500 ש"ח.
בשנת 1996 כבר הגיעה המשכרת נטו לכ-8,500 ש"ח לחדש (ראה טופס 106 לאותה שנה). גידול זה נבע כנראה גם מגידול בשכר העובדים בחינוך, וגם בגלל השינוי בתוספת היוקר וגם מחמת הגדלת הקף המשרה. ראוי גם לציין שבמועד פלוני, שאינני יודע מהו, נפל לאשה בירושה שליש מבית של הוריה בכפר סבא (עמ' 27-28 לפרו'). שווי הבית גם הוא אינו ידוע, כי האשה לא גלתה את אזננו לגבי שוויו, ובתשובה לשאלה אם שוויו רבע מליון דולר, הסתפקה במלים : "הבית לא שווה רבע מליון דולר למיטב ידיעתי אלא פחות" (עמ' 28 לפרו').
בחישוב מזונותיה של האשה ראוי להביא בחשבון גם את הפרות שמפיקה האשה משליש הבית הנ"ל, או שהיא יכולה להניב (ראה סעיף 2א' לחוק לתקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959, שחל גם על מי שיש לו דין אישי, וראה ע"א 596/89, חקק, פד מה (4) .(749
7. הבעל טוען שהוא פורע מדי חדש כספים רבים ע"ח חובות, ושרובם של החובות נובע מהבניה של דירתם המשותפת של בני הזוג בשכונת דניה. לא שוכנעתי שהחובות נובעים מהסיבה הנ"ל, פרט לשני חובות לפלרם הנזכרים בת/73, שהאחד היה הלואה בת 20,000 דולר שנלקחה מפלרם בנובמבר 1990 לצרך הבניה, והלואה נוספת מפלרם שנלקחה בנובמבר 1992, ושהיתרה לגביה ב-1997 היתה 4,928 ש"ח.
יצויין שלגבי הראשונה בהלואות הנ"ל, הבעל חדל כבר שנים אחדות מלשלם על חשבונה, ופלרם אינה מכבידה את עולה ואינה דורשת בינתיים את פרעונה (עמ' 39 לפרו'). לפיכך לא אביא בחשבון את ענין פרעון החובות, לצורך חישוב המזונות (ותהיה להם חשיבות לענין השיתוף בנכסים ובחובות).

8. הבעל טען שהוא משלם 550 דולר לחדש עבור דמי שכירות, לדירה ששכר מאז עזיבתו את הבית ביוני 1995. אינני סבור שנכון להביא בחשבון הוצאה זו, כדי להמעיט מחמתה את דמי המזונות לתובעים. ומדוע? ראשית נראים הדברים ששכירת הדירה נעשתה ע"מ להקל את הקשר בין הבעל לבין יהודית, והלכה היא שאין ראוי להתחשב בהוצאה כזו שבאה מטעם כזה (ראה ע"א 238/83, אושרי, לא פורסם). שנית, דירת בני הזוג היא דירה רחבת ידיים, בת ששה חדרים בשני מפלסים (או שלשה מפלסים, כפי שמגדיר זאת כל אחד מבני הזוג). אם חוסר הרצון להימצא במחיצה אחת עם האשה הוא שדחף את הבעל לעזוב, הרי יכול היה לנתק את הקשר עם האשה גם בשוכנו בתוך הבית, וביחדו לעצמו חדר או "אזור" בדירה. במקרה הצורך יכול היה לקבל צו מתאים מביהמ"ש, האוסר את הטרדתו ע "י האשה, לוא ביקש זאת. אין הצדקה בנסיבות הענין להרבות בהוצאות מדור כולי האי שלא לצרך.
9. כאמור הבעל עזב את הבית מדעתו. הוצאות הארנונה היקרות באזור שבו מצוי הבית, אינן משתנות אם הבעל גר בבית אם לאו. לפיכך אין לפטור את הבעל מחובתו לשאת במחצית הארנונה (כנשיאת האשה במחצית). אין הדבר דומה להוצאות בית אחרות, כגון חשמל ומים, שאין הבעל צורך בהיותו מחוץ לבית.
אכן בהחלטה למזונות זמניים מיום 31.10.95 חייבתי את בני הזוג לשאת בחלקים שווים בארנונה.
10. האשה הציגה מסמכים בכתב יד הבעל משנת 1994, לפיהם היה הבעל "מזרים" לכלכלת המשפחה כ-15,000 ש"ח לחדש (ת/31 עד ת/34). אין להתבסס על נירות אלה לצורך חישוב המזונות, וזאת מחמת טעמים אחדים: א) הסכומים שנזכרים במסמכים הנ"ל יפים היו לכלכלת כל בני המשפחה, כולל שני הילדים הבוגרים והבעל בעצמו, וכולל את האשה והילד; ב) הסכומים האמורים הוצאו אמנם מרצון הבעל, אך בהיותו "בוכה על הראשונות", היינו על היות ההוצאה גדולה מכפי כוחה של המשפחה; ג) הסכומים שבמסמכים כוללים חסכונות ופרמיות לבטוחים ופרעון חובות בסכומים חודשיים גדולים; ד) במסמכים הנ"ל נכללו הוצאות עבור תמיכה בהוריו הזקנים של הבעל. אם נגרע מהסך 15,000 ש"ח את החובות שהיו נפרעים, ואת ההוצאות לחסכון ולבטוח ואת ההוצאות לתמיכה בהורי הבעל, תישאר יתרה קטנה בהרבה, שרק היא נכנסה לכלכלת הבית.
11. לאור החישובים הנ"ל, ועל מנת להעמיד את בני הזוג על בסיס של שוויון פחות או יותר, ובהתחשב בין היתר בדמי המזונות המוטלים על הבעל עבור הבן, ובהתחשב בכל הנתונים והשיקולים הנ"ל, סבורני שנכון לזכות את האשה במזונות מעבר למעשי ידיה, אם כי לא בסכום גדול. סבורני שנכון להותיר את ההחלטה למזונות זמניים מיום 31.10.95 (המזונות הזמניים היו 2,750 ש"ח לחדש, שמגיעים כיום לכ-3,500 ש"ח לחדש, בתוספת כ-500 ש"ח לארנונה), כמתאימים לתקופה מראשית 1996, שאז הכנסות האשה היו כ-8,500 ש"ח נטו לחדש (בתוספת הפרות האפשריים מהבית בכפר סבא). לעומת זאת לתקופה שבין 1.6.95 ל-31.12.95, שאז הכנסת האשה היתה נמוכה יותר, ראוי להוסיף 1,000 ש"ח לחדש (לפי שווי הכסף כיום), היינו 7,000 ש"ח לשבעת החדשים. מתוך המזונות הנ"ל ראוי לקבוע שחלקו של הילד הוא 1,650 ש"ח (קרן), בתוספת קצבת הילדים, וחלקה של האשה 1,100 ש"ח (קרן).
12. וממזונות לשיתוף בנכסים. אם כי כל צד ביקש לאמץ לחיקו מחצית מנכסיו של בן זוגו, בסופו של דבר שניהם מבקשים לקבוע שיתוף כולל בנכסים, להוציא נכסים מסוימים. גם אלמלא הסכימו כך בני הזוג, ראוי היה להחיל עליהם את חזקת השיתוף בנכסים כלם (ע"א 264/77, פד לב (833 ,829 (1). מדובר בבני זוג שנישאו ב-1970, היינו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.
מדובר בבני זוג שחיו בהרמוניה כלכלית במשך שנים רבות (ראה סעיף 16 לתביעת הבעל, סעיף 21 לכתב ההגנה של האשה, סעיף 2 לתשובת הבעל, שבו חזר בו מטענתו שמשכרת האשה נחסכה ע"י האשה לעצמה). סבורני שיש שני נכסים שראוי להוציא מכלל השיתוף, והם: א) שליש הבית בכפר סבא שירשה האשה מהוריה (ראה הפסיקה הרבה בענין זה לגבי חזקת השיתוף, לדוגמה ע"א 87/85, מנחם, פד מא (794 ,785 (2, וראה במקביל סעיף 5 לחוק יחסי ממון); ב) נכסים שירש הבעל, אם יש.

אינני סבור שנכון לקבל את עמדת האשה, שאין לכלול בשיתוף את זכויות הפנסיה שצברה, וזאת לגבי השנים מאז הנישואין ועד 31.5.95, הוא היום הקובע לענין השיתוף כפי שייקבע להלן (להלן "היום הקובע"). בענין הפנסיה כבר נתבססה ההלכה בפסיקת ביהמ"ש העליון, החל בפס"ד בענין רון, ע"א 841/87, פד מה (793 (3, ובהמשך בענין לידאי, לגבי פנסיה שטרם הגיע זמנה, ע"א 809/90, פד מו (602 (1, וכן רע"א 964/92, אורון, פד מז (758 (3.
כמו כן אינני סבור שנכון להתעלם מהמוניטין שצבר הבעל במשך השנים הנ"ל. כמו כן ראוי לכלול בשיתוף את כספי קרן ההשתלמות שהצטברו לזכות האשה עד ליום הקובע, ושהאשה משכה אותם באמצע 1995 (האשה משכה אז 50,000 ש"ח, ראה עמ' 24 לפרו'. את החלק היחסי בין היום הקובע לבין תאריך המשיכה, אם תאריך המשיכה היה אחרי היום הקובע, ראוי להוציא מכלל השיתוף). כמו כן ראוי לכלול בשיתוף את הזכויות שנצברו לזכות האשה בקרן "דפנה", בגין עבודתה מעבר למשרה אחת, שלגביה אין מקבלים פנסיה רגילה.
אינני סבור שנכון להוציא מכלל השיתוף את הכספים שהעניקו הורי הבעל במהלך הנישואין. היו אלה כספים שניתנו כסיוע וכמתנות לבני הזוג יחדו, ולא רק כמתנות לבעל לבדו (ראה סע' 13 לתביעת הבעל).
13. הלכה היא שמשמכריזים על שתוף בנכסים, ראוי להורות שהשיתוף יחול גם על החובות. הכוונה היא לחובות שנוצרו במהלך החיים הכלכליים של המשפחה, להבדיל מחובות שנטל על עצמו בן זוג למטרות אחרות, כגון למימון "צלע שלישית", או לשם הפחתה מלאכותית של הנכסים שייכללו בשיתוף.
בעניננו לא שמענו על חובות שחייבת האשה. באשר לחובות שחייב הבעל, סבורני שראוי לכלול בשיתוף שני חובות לפלרם: א) יתרת ההלואה מפלרם שנלקחה בנובמבר 1990 (בסכום של 20,000 דולר), יתרה שהיתה ביום הקובע; ב) היתרה ביום הקובע של ההלואה מנובמבר 1992 מפלרם. ראוי להעיר לגבי ההלואה בסך 20,000 דולר, שאין להביא בחשבון סכומים שנתווספו להלואה עבור "רבית חריגה", אלא רק את סכום הקרן בתוספת הצמדה למדד, שכן הבעל העיד שאין דורשים זאת ממנו (עמ' 69 לפרו'). יצויין שגם האשה מודה שההלואה בסך 20,000 דולר נלקחה לצרך בניית הבית של בני הזוג. עוד ראוי לכלול בחובות יתרת הלואה מבל"ל ליום הקובע, שהאשה הודתה בה ביום 31.10.95 (עמ' 4 לפרו '). לגבי החוב לבל"ל, גם אותו לא הבאתי בחשבון לענין המזונות, כי לא הוכח שהבעל פורע אותה לשעורין כיום, אך ראוי להביאה בחשבון לענין השיתוף בחובות, אם נותרה יתרת חוב ביום הקובע.
14. מהו היום הקובע? ב"כ הצדדים לא התיחסו לשאלה זו בסיכומיהם. כידוע היום הקובע הראוי להיקבע משתנה ממקרה למקרה (ראה ע"א 5640/94, חסל, פד נ (4) .(255 ,250
לעתים, כאשר אין אינדיקטור בראיות לסטות מיום הגשת התביעה, ראוי לקבוע אותו כיום הקובע (ראה ע"א 6557/95, אבנרי, לא פורסם). התביעה של האשה הוגשה ב-30.5.95. בכתב התביעה (סעיף 13) ציינה האשה את חודש יולי 94 כמועד השבר בין בני הזוג, אך בסעיף 39 (י') לכתב התביעה ביקשה האשה לקבוע כמועד הקובע את "יום הגשת התביעה ו/או למועד 1.4.95". הבעל בתביעתו מציע את ראשית יוני 95, ובת/28 הציע את 31.5.95. הואיל ושני הצדדים רואים את 31.5.95 כיום מתאים, אקבע אותו כיום הקובע.
15. הצדדים חלוקים בשאלה כיצד ראוי לנהוג לגבי הדירה המשותפת בדניה (להלן "הדירה"). הדירה רשומה ע"ש שני בני הזוג. האשה טוענת שראוי להותיר אותה ואת הילד לגור בדירה, בין כהסדר של מדור לאשה ובין מכוח סעיף 40 א' לחוק המקרקעין. האשה גם מפנה לכך שביה"ד הרבני נתבקש להכריע בענין, וכידוע עמדת בתי הדין הרבניים היא שיש לראות בדירת בני הזוג דוקא את המדור הראוי לאשה, גם כאשר מפרקים את השיתוף בדירת המגורים. אינני סבור כך.

הפסיקה בביהמ"ש העליון נוקטת מדיניות, שמדור לאשה אינו בהכרח דירת בני הזוג, אלא שגם דירה אחרת, או תשלום דמי מדור, יכולים למלא את החיוב במדור (ראה בר"ע 19/74, ברלוי, פד כח (728 ,726 (1, וע"א 803/93 כליפא, לא פורסם).
באשר לסעיף 40 א' הנ"ל, אכן הואיל ומדובר בילד קטין, ראוי להבטיח מדור נאות למגורי האשה עם הילד בטרם יפורק השיתוף בדירה. לפי דברי האשה שווי הדירה כ-500 - 450 אלף דולר (עמ' 25 לפרו'. בהזדמנות אחרת אמרה האשה 450 - 400 אלף דולר, עמ' 5 לפרו'). לפי דברי הבעל בת/28, שווי הדירה 450 - 400 אלף דולר (למרות שבביהמ"ש, בישיבה הראשונה, טען שהשווי הוא בין 500 ל-700 אלף דולר, ראה עמ' 5 לפרו'). נראה לי שאם יקבל כל אחד מבני הזוג מחצית משווי הדירה, שהיא כ-250 - 225 אלף דולר, תוכל האשה למצוא מדור נאות לה ולילד (וכן לילדיה הבוגרים, שאמנם אינם מעניננו בהקשר לסעיף 40 א'). יחד עם זאת ראוי לתת שהות מה למציאת דירה חלופית. לפיכך נראה לי שנכון לתת לאשה ולילד שהות לגור בדירה במשך תשעה חדשים מעכשו, כדי לאפשר מכירת הדירה ומציאת דירה חלופית.
במהלך הדיון השתמעה מחקירת ב"כ האשה את הבעל רמיזה, אודות אפשרות של חלוקה בעין של הדירה. בסיכומי הצדדים לא נטענה טענה כזאת. לכאורה אין מקום לחלוקה בעין, וזו גם עמדת הבעל.
16. סוף דבר, אני פוסק כדלקמן:
א) המשמורת על התובע 2 תהיה בידי התובעת 1.
ב) על הנתבע לשלם לתובעים, באמצעות התובעת 1, מזונות בהתאם להחלטה מיום 31.10.95, ובכלל זה החיוב בארנונה כפי שנקבע שם. מתוך המזונות הנ"ל יהיה חלקו של התובע 2 סך 1,650 ש"ח (קרן) וחלקה של התובעת 1 סך 1,100 ש"ח (קרן). המזונות הנ"ל ישתלמו לתובע 2 עד הגיעו לגיל 18, או עד סיום כיתה י "ב, לפי המאוחר מבין השניים. בזמן השרות הצבאי של התובע 2 יהיו המזונות שליש מהאמור (הילכת קירשנר, ע"א 4480/93, פלוני, פד מח (461 (3). כשיפחת החיוב כלפי התובע 2, בהיותו בשרות צבאי, יגדל סכום המזונות לאשה מ-1,100 ש"ח קרן לסך 1,600 ש"ח (קרן).
ג) הנתבע ישלם לתובעים, באמצעות התובעת 1, נוסף על המזונות הנ"ל, סך 7,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.
ד) אני מכריז על שתוף בכל הנכסים שהיו לבני הזוג במשותף, או לכל אחד מהם בנפרד, או במשותף עם צד ג'. התאריך הקובע לשיתוף הוא 31.5.95. אני מורה לכל אחד מבני הזוג להגיש תצהיר, תוך 30 יום מהיום, לגבי הנכסים המשותפים לבני הזוג או בנפרד, או בשיתוף עם אדם אחר, שהיו לו במועד הנ"ל. השיתוף חל גם על החובות שהיו לנתבע כמפורט בקטע 13 לעיל. הנכסים בניכוי החובות הנ"ל, יחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים.
ה) להסרת ספק מובהר:
1) שליש הבית בכפר סבא שירשה התובעת 1 אינו כלול בשיתוף. הוא הדין בירושה שירש הנתבע, אם ירש;
2) זכויות הפנסיה של התובעת 1, וכן זכויותיה בקרן דפנה, שנצברו עבור התקופה מאז 1.9.70 ועד 31.5.95, נכללים בשיתוף, וימומשו לכשתבשיל זכותה של התובעת 1 לפנסיה או לפדיון קרן דפנה;
3) שווי המוניטין שצבר הנתבע בתקופה בין 1.9.70 ל-31.5.95 כלול אף הוא בשיתוף, ומחציתו תקוזז מחלקו של הנתבע בחלוקת הנכסים;
4) כל הבטוחים ייכללו בשיתוף. לגבי בטוחים הכוללים חסכון, אם תושג הסכמה בין הצדדים, יהיה פדיונן של הפוליסות בהגיע מועדן. בהעדר הסכמה ייפדו הפוליסות לאלתר.
ו) הדירה ברח' הולנד 57 בשכונת דניה בחיפה, תימכר ותמורתה תחולק בין בני הזוג. המכירה תבוצע בדרך מוסכמת ע"י הצדדים, ואם לא תושג הסכמה תוך 30 יום מהיום אודות אופן המכירה, תימכר הדירה בדרך הנקוטה בהליכי הוצאה לפועל. בחוזה המכירה יובטחו מגורי התובעים בדירה עד 9 חודשים מהיום.

הכספים הראשונים מהמכירה, עד מחצית התמורה, ישולמו לתובעת 1, כדי לאפשר לה לרכוש מדור אחר לתובעים. על בני הזוג לשתף פעולה במכירת הדירה, שאם לאו ימונה כונס נכסים לזרוז המכירה.
ז) לאור התוצאות של המשפט ישא כל צד בהוצאותיו.
נכתב ונחתם ביום: כ"ג בתמוז תשנ"ט (07.07.99).
פסקדין לאפורסם מחוזי חיפה









מא בית משפט מחוזי 897/95 יהודית אוסמי, אורי אוסמי נ' אבי אוסמי (פורסם ב-ֽ 07/07/1999)