פסקי דין על שמר יהודה | פסקי דין על שמר מישל | פסקי דין על אברהם מזרחי | פסקי דין על אבלין מזרחי |

7891/05 א     11/09/2006




א 7891/05 שמר יהודה, שמר מישל נ' אברהם מזרחי, אבלין מזרחי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
007891/05


לפני:
כבוד השופטת אנה שניידר
תאריך:
13/09/2006




בעניין
:
1 . שמר יהודה

2 . שמר מישל


ע"י ב"כ
עו"ד רפ אורי

התובעים

נ
ג
ד


1 . אברהם מזרחי

2 . אבלין מזרחי


ע"י ב"כ
עו"ד יהלומי שירה

הנתבעים



פסק דין

1.
בפני
תביעה לסילוק יד של הנתבעים ממבנה שנבנה על ידם בחצר משותפת בבנין שבו מתגוררים הן התובעים והן הנתבעים, כאשר לנתבעים דירה בקומה התחתונה ואילו לתובעים דירה בקומה העליונה וכן זכויות בשטח הגינה.

הרקע

2.
על פי כתב התביעה, בנו הנתבעים מחסן בחצר המשותפת, בחלק השייך להם וכן בחלק השייך לתובעים (להלן – המבנה). לימים, הפכו הנתבעים את המבנה לדירת מגורים. לטענת התובעים, עשו הנתבעים שימוש במבנה שנבנה על קרקע לא להם במשך כ-15 שנה, מבלי שישלמו דמי שימוש.

3.
ביום 23.5.04 הגישו התובעים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 6203/04) לסילוק ידם של הנתבעים מהמבנה.
ביום 22.11.04 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה.

4.
ביום 30.12.04 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה נטען כי כתב ההגנה לא הוגש בשל שיחות ומפגשים שהתקיימו בין הצדדים, שבהם הציג התובע מס' 1 מצג כאילו בכוונתו להגיע להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט י. שפירא) קיבל את הבקשה, פסק הדין בוטל ביום 13.2.05, וניתנה רשות לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן.

5.
כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 20.2.05, ובו התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לסלק את ידם מהמבנה, לשלם לתובעים סך של 21,800 ₪, במסגרת התחשבנות בין הצדדים על פי הערכת שמאי, וכן לקבוע כי כל עוד לא סילקו הנתבעים את ידם מהמבנה ישלמו לתובעים דמי שימוש ראויים מדי חודש בחודשו בסך 125 $ לחודש.

6.
ביום 1.8.05 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אורית אפעל-גבאי) כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה
לבית משפט השלום. התיק הועבר לבית משפט זה
וקיבל את המספר 7891/05.

7.
בכתב ההגנה העלו הנתבעים טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את התביעה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנות.

בהחלטתי מיום 25.1.06 נדחתה ההכרעה בשאלת ההתיישנות וביתר הטענות שהועלו על ידי הנתבעים והקשורות קשר ישיר לשאלת ההתיישנות, עד לאחר שמיעת הראיות. עתה, לאחר קיום הליך מלא בתביעה, הגיעה השעה להכריע האם חלה התיישנות.

דיון

8.
המסגרת הנורמטיבית לענין התיישנות פורטה בהחלטתי מיום 25.1.06 ואיני רואה צורך לחזור על הדברים.
עתה, לאחר שמיעת העדויות ולאחר עיון בחוות הדעת של המהנדס בוריס ויסמן ובסיכומי הצדדים, עלינו להכריע בשאלה מתי נולדה עילת התביעה במקרה דנן – האם בשנת 1988, כפי שטוענים הנתבעים, או במועד מאוחר יותר, כפי שטוענים התובעים.
9.
על פי המסמכים והעדויות עולה התמונה הבאה: עוד בשנת 1988 חתם התובע מס' 1 על הסכמתו לבניה בבנין, על אף שהצהיר כי הוא עצמו אינו מעונין לבנות (נספח א' לכתב ההגנה ולתצהיר הנתבע מס' 1) (להלן – ההסכמה).
אף כי התובע מס' 1 לא הכחיש את החתימה על ההסכמה, טען בעדותו כי עד לשנת 1994 לא היה ער כלל לבניה הואיל ולא גר בדירה משנת 1985, בעקבות גירושיו מהתובעת מס'
2, והדירה הושכרה (פרוטוקול עמ' 3 שורות 2-12).
דברים אלה סותרים את עובדת חתימתו על ההסכמה בשנת 1988.

מעצם החתימה על ההסכמה משתמע כי כבר בשנת 1988 ידעו התובעים על הבניה אך בחרו שלא לעשות דבר על מנת לממש את זכות הבעלות שלהם על השטח, וזאת עד למועד הגשת התביעה המקורית בשנת 2004, דהיינו לאחר יותר מ-16 שנים.

10.
זאת ועוד, ביום 16.10.91 הוגש כתב אישום נגד דיירי הבנין, ובכללם התובעים, בשל בניה בלתי חוקית. כתב האישום נגד התובעים בוטל, לאחר שהובהר כי חריגות הבניה אינן באחריותם אלא באחריות הנתבעים . בסיכומיו המשלימים טוען ב"כ התובעים כי על אף שהוגש כתב האישום (שכאמור בוטל), אין לייחס לתובעים ידיעה על חריגות הבניה בשטח.

אין בידי לקבל טענה זו.
התובעים לא העלו כל טענה לפיה לא ידעו ולא הבינו על מה הם חתמו כאשר חתמו על ההסכמה. מכאן ניתן להסיק, שכבר בשנת 1988 הבינו התובעים שתהיה בניה בבנין, ואילו רצו להתנגד – יכלו לעשות זאת. התובעים לא עשו דבר אלא להפך – חתמו על ההסכמה. החתימה על ההסכמה בשנת 1988, וכתב האישום שהוגש בשנת 1991 סותרים את טענת התובע מס' 1 בעדותו לפיה נושא הבניה נודע לו רק בשנת 1994, ומערערים את מהימנות עדותו.
כלום יתכן שאדם יחתום מרצונו החופשי על הסכמה לבניה בשנת 1988, ואף יקבל לידיו בשנת 1991 כתב אישום שנוגע לאותה בניה, ועדיין יטען שלא ידע דבר עד שנת 1994? אתמהה...

11
טענה נוספת של ב"כ התובעים בסיכומיו המשלימים מתייחסת לכך שטענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה, דהיינו בבקשה לביטול פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ולכן קיימת מניעות להעלותה עתה על פי הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות).

אכן, העלאת טענת התיישנות היא חובה ראשונית לא רק על פי הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות אלא גם על פי הוראת תקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם במה דברים אמורים? מהי "ההזדמנות הראשונה"?
נראה שהכוונה היא להזדמנות הראשונה שבה מועלות טענות לגופה של התביעה, קרי, בכתב ההגנה. (ראה לענין זה דברי כב' השופט א. גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, וכן ע.א. 516/84 לובמן נ' פרק, פ"ד מא(3), 472 וע.א. 580/73 טויטו נ' ביטון, פ"ד כח(2), 527).
הואיל והנתבעים העלו את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה – מכאן, שעמדו בהוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

למעלה מן הצורך יוער כי בבקשה לביטול פסק הדין, במסגרת טענותיהם בדבר סיכויי ההגנה כנגד התביעה, התייחסו הנתבעים לשיהוי הרב שבו נקטו התובעים, ואף שלא הזכירו באופן מפורש את המונח "התיישנות" – ניתן לראות בטענותיהם העלאת ענין זה.

12.
עוד טוען ב"כ התובעים בסיכומיו המשלימים כי בבקשה לביטול פסק הדין הודו הנתבעים כי בנו על שטח לא להם ולכן, על פי הוראות סעיף 9 לחוק ההתישינות, מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.

"סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית המשפט, בין
בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום
זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;
ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה
לענין סעיף זה; בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה
שהיה עמה טיעון התיישנות"

נראה שהוראות סעיף 9 האמור אינן רלבנטיות למקרה שלפנינו.
הנתבעים מעולם לא כפרו
בזכויותיהם של התובעים בחלק מן השטח ולכן גם לא היתה כל "הודאה" מצדם לענין סעיף 9 לחוק ההתיישנות. הנתבעים חוזרים וטוענים, כי בשנת 1988 החליטו כל בעלי הזכויות בנכס לבנות תוספת מחסנים לנכס. התובעים הודיעו שאינם מעוניינים לבנות אך אין להם התנגדות לכך ששאר בעלי הזכויות, וביניהם הנתבעים, יבנו את התוספת האמורה, ואף חתמו על ההסכמה. מאותו יום ועד להגשת התביעה לא נטענה כל טענה כלפי הנתבעים. על כן, לטענת הנתבעים, לאור שתיקת התובעים בשנים הרבות שחלפו - מנועים הם כעת לתבוע בגין התוספת, שכן בשתיקתם יש משום ויתור על זכותם.

13.
בע.א. 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח הר"ה אקסלרוד פ"ד מז2, 281 נקבע:

"...שתיקת הבעלים, כלומר התנהגותו הפסיבית, בצירוף

נסיבות מהן ניתן ללמוד כי אם היה ברצונו להתנגד לחזקה

יכול היה לעשות כן בקלות וללא טרחה מיוחדת ויש להניח שהיה

עושה כן, עשויים לעלות כדי הסכמתו לחזקה של המחזיק..."

נראה שבמקרה שלפנינו עילת התביעה נולדה בשנת 1988, עת חתמו התובעים על ההסכמה, וממועד זה יש לספור את תקופת ההתיישנות. הואיל ולא הוכח כי עד להגשת התביעה הביעו התובעים התנגדות כלשהיא – יש לראותם כאילו ויתרו על זכותם זו, ואין להם להלין אלא על עצמם.

14.
לאור האמור, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבעים לעניין ההתיישנות. הואיל וכאמור, עילת התביעה נולדה בשנת 1988 והתביעה המקורית הוגשה ביום 23.5.04, הרי שחלפו למעלה מ-15 שנים, וחלה התיישנות על התביעה.

15.
משהגעתי למסקנה האמורה – מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הסף של הנתבעים, לרבות הטענה המייחסת חוסר תום לב לתובעים בניסיונם, כביכול, להנות מכל העולמות – גם לתבוע את השטח מהנתבעים ודמי שימוש עבורו וגם להנות בעצמם מהמבנה שנבנה בשימוש שהם עושים במרפסת דירתם שהיא, כאמור, תקרת המבנה שנבנה על ידי הנתבעים.

16.
לפיכך, התביעה נדחית מחמת התיישנות.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.


ניתן היום י"ח באלול, תשס"ו (11 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים



אנה שניידר
, שופטת











א בית משפט שלום 7891/05 שמר יהודה, שמר מישל נ' אברהם מזרחי, אבלין מזרחי (פורסם ב-ֽ 11/09/2006)