פסקי דין על יוסף פרלמן | פסקי דין על שמואל ברוק | פסקי דין על צור | פסקי דין על חברה לבטוח | פסקי דין על בנימין לוזון

709/80 עא     28/10/1982




עא 709/80 יוסף פרלמן, שמואל ברוק, צור, חברה לבטוח בע"מ נ' בנימין לוזון




(פ"ד לו(4) 273)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס'709/80
השופטים: כבוד מ"מ הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט יהודה כהן
המערערים: 1. יוסף פרלמן

2. שמואל ברוק

3. צור
, חברה לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ג' מאק
נ ג ד

המשיב: בנימין לוזון

ע"י ב"כ עו"ד מ' עליאש

וערעור שכנגד
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' נתן) מיום 15.7.80 בת"א 196/75 .
פ ס ק - ד י ן

השופט א' ברק
: המשיב נפגע ביום 3.7.72 בתאונת דרכים. כיום אין עוד מחלוקת, כי המערערים אחראים לתאונה זו, וכי המשיב תרם ברשלנותו להתרחשות התאונה כדי 50%. השאלה הדורשת הכרעה היא שיעור הפיצויים המגיעים למשיב. הערכאה הראשונה (כבוד השופט ע' נתן) פסקה פיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר ובהווה, כאב וסבל והפסד זכויות פנסיה, והכול תוך הפחתה של גימלאות הביטוח הלאומי. שני הצדדים מערערים על פרטי הנזק השונים. בעניין אחד יש הסכמה בין הצדדים, והוא, כי בשתי השנים הראשונות לאחר התאונה הפסד ההשתכרות היה מלא ולא מחציתו, כפי שפסקה הערכאה הראשונה.

2. טענתם הראשונה של באי כוח הצדדים עניינה בהפסד השתכרותו של המשיב. בעניין זה פסקה הערכאה הראשונה כי חישוב הפסד ההשתכרות ייעשה על פי השכר הממוצע במשק, תוך תוספת של 10% לשכר זה. שני הצדדים מערערים על קביעה זו, כאשר המשיב מבקש להגדילה, והמערערים מבקשים להקטינה. הערכאה הראשונה הוסיפה את עשרת האחוזים שכן השתכנעה, על יסוד חומר הראיות שהיה לפניה, כי אלמלא התאונה היה המשיב מתקדם בהכשרתו המקצועית (בין על ידי לימודים אקדמאיים ובין בדרך אחרת) והיה מביא לידי כך, כי משכורתו תעלה על המשכורת הממוצעת במשק. נראה לנו, כי בהתחשב בראיות, שהיו לפני הערכאה הראשונה, על ניסיונותיו של המשיב ללמוד ולהתקדם, מסקנתה של הערכאה הראשונה מבוססת כראוי, ואין מקום להתערבותנו.

3. טוען בא כוח המשיב, כי טעתה הערכאה הראשונה בכך שלא הוסיפה לשכר הממוצא במשק סכום מסוים, שיש בו כדי לשקף את העלייה הריאלית העתידה בשכרם של העובדים בישראל. בעניין זה פסקה הערכאה הראשונה, כי בהעדר הוכחות לעלייה שכזו, אין היא מוכנה להתחשב בה. כידוע, נחלקו הדעות בבית משפט זה באשר לשאלה, אם יש להתחשב, בפסיקת הפיצויים בגין אבדן השתכרות בעתיד, בסיכוי, כי שכרו הריאלי של העובד יעלה בעתיד (ראה: ע"א 357/71 מרקוביץ נ' החברה לבנין ועבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה, פ"ד כו(1) 824). לדעתי, שאלת הסיכוי של עליית השכר הריאלי היא שאלה שבעובדה, אשר עם כל חוסר הוודאות שבה צריכה להיקבע על פי נתונים עובדתיים ולא על פי תחושה שיפוטית. ייתכן שהשכר הריאלי של העובדים בעתיד יעלה, וייתכן שהוא יירד, וייתכן שיישאר בעינו. בכל אלה אין לנו כל ידיעה שיפוטית. המנסה לטעון לעלייה או לירידה של השכר הריאלי בהשוואה למצב הקיים, עליו הנטל לשכנע בית משפט – על יסוד תשתית עובדתית ראויה- בנכונות טענתו. בהעדר הוכחות שכאלה, בעינן יעמדו ההנחה וההלכה, כי אין מתחשבים באפשרות של עלייה בשכרו הריאלי של העובד. (ע"א 675/75, 686 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' ס' שעבי ואח'; ס' שעבי נ' ח' שעבי ואח', פ"ד לא(3) 225, בעמ' 232).

4. הערכאה הראשונה קבעה, כי כתוצאה מהתאונה לא נפגעו אחוזי הפנסיה, להם היה זכאי המשיב לולא התאונה. עם זאת נפסק פיצוי בגין אב נזק זה, שכן כושר ההשתכרות של המשיב נפגע – ובכך אין עוד מחלוקת בענייננו – ופגיעה זו בכושר ההשתכרות יש בה להשפיע גם על שיעור דמי הפנסיה, בהם יזכה המשיב. שני הצדדים מערערים על קביעה זו. המשיב טוען, כי הוא זכאי לפיצוי גבוה יותר בגין אב נזק זה, שכן בעקבות התאונה הוא לא יזכה למלוא 70% מהפנסיה, ואילו המערערים טוענים, כי אין הוכחה, כי ללא התאונה היה המשיב זוכה בפנסיה כלשהי, ועל כן אינו זכאי לכל פיצוי בעניין זה. נראה לנו, כי הערכאה הראשונה שקלה היטב עניין זה, ואין לנו מקום להתערב בהכרעתה. אמת הדבר, המשיב טרם צבר זכויות הפנסיה, אך סביר להניח, כי לאור העסקתו בעבר כשכיר הוא היה מצטרף לקרן פנסיה, כמקובל אל השכירים בישראל. עם זאת, נראה לי כי צדקה הערכאה הראשונה בקבעה, כי אחוזי הפנסיה, להם היה המשיב זכאי לולא התאונה. אינם נמוכים יותר מאלה להם הוא יזכה לאחר התאונה. על כן כדין נפסק, כי הפיצוי היחיד באב נזק זה הוא הפיצוי, המתבקש מהפחתת המשכורת הבסיסית, המשמשת לקביעת הפנסיה.

5. הערכאה הראשונה קבעה, כי למשיב נגרמו ליקויים בשמיעה ובזיכרון, דפקט בגולגולת והפרעות נפשיות. קיים סיכוי להתקפים אפילפטיים. על יסוד חוות הדעת הרפואיות קבעה הערכאה הראשונה, כי המשיב נפגע באופן חמור ביותר בסיכויי השתלבותו החברתית ובסיכויים להקים בית וליהנות באופן סביר מהחיים. בגין כל אלה נפסק סך של 700,000 ל"י כפיצוי בגין כאב וסבל. שני הצדדים אינם מרוצים מסכום זה. לדעתנו, אין בפסיקתה זו של הערכאה הראשונה חריגה מהסטאנדארטים המקובלים, לא למעלה ולא למעטה, ואין יסוד להתערבותנו.

6. עתה הגענו לשאלה המשפטית העיקרית, העומדת ביסוד הערעור שלפנינו, ושעניינה ניכוי הביטוח הלאומי. הערכאה הראשונה העמידה את הפסדי המשיב, משוערכים ליום פסק הדין, באב הנזק של אבדן השתכרות, על הסכום של 240,269 ל"י. מסכום זה הפחיתה הערכאה הראשונה סכום של 284,625 ל"י, המהווה את סך כל הגימלאות, אשר שולמו בעבר למשיב עד למועד פסק הדין. תשלומי הביטוח הלאומי אשר הופחתו חושבו בערכם הנומינאלי, ללא שיערוך, שכן לדעת הערכאה הראשונה ניכויי תשלומי הביטוח הלאומי נעשים מכוח הוראה חקוקה (סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968), ובהעדר הוראה מפורשת אין לשערך סכומים אלה, ויש לנכותם על פי תשלומם בפועל. על קביעתה זו של הערכאה הראשונה מלין בא כוח המערערים, שכן, לדעתו, כשם שהפסד השכר בעבר משוערך ליום מתן פסק הדין, כך יש לשערך גם את תשלומי הביטוח הלאומי בעבר.

7. לכאורה, שאלה זו היא בעלת אופי תיאורטי בלבד בעניין שלפנינו, שהרי תשלומי הביטוח הלאומי ששולמו בעבר אפילו על פי ערכם הנומינאלי (284,625 ל"י) עולים על הפסד ההשתכרות בעבר בערכם הריאלי (240,269 ל"י). מה טעם יש איפוא בבחינת השאלה, אם יש מקום לשערך את תשלומי הביטוח הלאומי? תשובתו של בא כוח המערערים היא, כי את הערך המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי יש להפחית מסך כל הפיצויים המגיעים למשיב (הן בגין נזקי העבר והן בגין נזקי העתיד), וכי לעניין הפחתה זו יש חשיבות לבעיה שלפנינו. נמצא, כי השאלה הראשונה, שיש ליתן הדעת עליה, היא, אם את גימלאות הביטוח הלאומי, ששולמו לניזוק בעבר, ניתן להפחית מהפיצוי, לו הוא זכאי בגין נזקיו בעתיד, ואם בעניין נזקיו בעתיד ניתן להתחשב בכלל הפיצוי המגיע לו, ולא רק בפיצוי בגין אבדן ההשתכרות.

8. לדעתי, הגישה הנכונה היא, כי את תשלומי הביטוח הלאומי, אשר שולמו בעבר או שישולמו בעתיד, יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים לניזוק, בין אם אלה פיצויים בגין הנזק המיוחד שהתרחש בעבר, ובין אם אלה פיצויים בגין הנזק בעתיד, בין אם אלה פיצויים בגין אבדן ההשתכרות, ובין אם אלה פיצויים בגין נזקים אחרים, לרבות ריבית והצמדה (ע"א 269/57, 271 צברי נ' "מלבן" וערעור שכנגד, פ"ד יב 375; ת"א (חי') 603/57, 113/58 גפנן נ' זורו ואח', פ"מ כ 212, בעמ' 229; ת,א (י-ם) 25/57, 81/58 גוזלן ואח' נ' שטיין ואח', פ"מ כא 391, בעמ' 397; ע"א 667/68 אשקאר ואח' נ' אימעיל ואח', פ"ד כג(2) 432; ע"א 48/77 פרפרה ואח' נ' חן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לב (3) 191, בעמ' 196). הטעם לכך הוא, כי תשלומי הביטוח הלאומי (בעבר ובעתיד) מפחיתים את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, ומעמידים תחתיה את זכות המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק, זכות המעוגנת בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] והמבוססת על הלכות הסוברוגאציה. זכותו של המוסד כלפי המזיק אינה מוגבלת לנזק זה או אחר או לפיצוי זה או אחר. זכותו של המוסד כלפי המזיק מעוגנת בזכותו של הניזוק לפיצויים מאת המזיק, זכות, שבנעליה נכנס המוסד. תוצאה זו ניתן להצדיק גם על יסוד עקרונות כלליים של הפחתת הנזק. עם זאת יש לציין, כי על תוצאה זו נמתחה ביקורת, הן בפסיקה (ת"א(חי') 603/57, 113/58 הנזכר (השופט מ' עציוני) והן בדין וחשבון, שהגישה ועדת ברנזון, על פישוט ושיפור ההליכים בתביעות נזיקין. יהא עניין זה כאשר יהא, במסגרת הדין הקיים זו התוצאה המתחייבת.
9. ועתה, נוכל לשוב לשאלה העיקרית בערעור זה. הפחתות תגמולי הביטוח הלאומי האם הן נעשות על פי ערכן הנומינאלי, כפי ששולמו לניזוק הלכה למעשה, או על פי ערכן המשוערך? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא, כי את ההפחתות יש לעשות בערכן המשוערך, וזאת על פי עקרונות כלליים והן על פי פירוש ההוראות החקוקות הנוגעות לעניין.

10. עקרונות כלליים כיצד? הערכת הנזק בנזיקין נעשית בעיקרה ליום פסק הדין, וסכומי הפיצויים המגיעים לניזוק משוערכים, בדרך כלל, למועד זה. עקרון השבת המצב לקדמותו מחייב, כי הטבות הביטוח הלאומי, הניתנות לניזוק והמפחיתות את נזקו, יחושבו אף הן בערכן הריאלי ולא בערכן הנומינאלי, שאם לא כן נמצא, כי הניזוק שיפר מצבו כתוצאה ממעשה הנזיקין. כשם שהפיצוי עצמו נקבע בדרך כלל על פי הערכה ריאלית, כך גם כספים שמקבל הניזוק, ואשר יש בהם כדי להפחית את נזקו, צריכים להיחשב בדרך כלל על פי הערכה ריאלית, כפי שאומר prof. g. tedeschi בהתייחסו לשאלת השיערוך on the date for assessing damage`` 13 isr. l. )rev. (1978) 11, 27):
“in principle we must treat events which reduce the damage as we do those which increase it”.

טול עובד, אשר בשל מעשה נזיקין איבד הכנסה פלונית. מעבידו שילם לו הטבה בשיעור ההכנסה שאבדה. בתביעת הניזוק כלפי המעביד מעריכים את אבדן ההכנסה בערכה הריאלי ליום פסק הדין. מן הראוי להעריך את ערך ההטבה באותו אופן, שאם לא כן ייצא הניזוק נשכר. בעת מתן ההטבה פוצה הניזוק במלואו, ושוב לא עמדה לו הלכה למעשה כל זכות לפיצויים כלפי המזיק. אין זה סביר, כי בשלב מאוחר יותר תעמוד לו זכות שכזו. הוא הדין מנקודת מבטו של המיטיב. הוא היטיב סכום פלוני, ומן הראוי הוא, כי יזכה בהשבתו של סכום זה בערכו הריאלי ולא בערכו הנומינאלי (השווה: ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואח' נ' ר' הורביץ ואח', פ"ד לה(3) 533).

11. הוראות חקוקות כיצד? הפחתת תשלומי המוסד-המיטיב מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק מקורה בפירוש, שנתן בית משפט זה להוראת סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]. הוראה זו קובעת לאמור:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 162 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה".

הוראה חקוקה זו קובעת, כי למוסד עומדת הזכות כלפי הניזוק לתבוע פיצוי בגין הגימלה, אשר שולמה על ידיו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו – אשר בנעליה נכנס המוסד – שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על כן מפחיתים מסכום הפיצויים, לו זכאי הניזוק כלפי המזיק, אותו סכום, אשר המוסד זכאי לו על פי הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] מאת המזיק (ראה: ע"א 61/55, 62, 64 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעור שכנגד, פ"ד י 190; פ"ע כב 79; ע"א 412/59 פירטל נ' משרד הבטחון ואח', פ"ד טו 1273; ע"א 512/64 עזבון המנוחה רחל בן משה ואח' נ' בן נון ואח', פ"ד יט(1) 388). נמצא, כי התשובה לשאלה, אם תשלומי המוסד לביטוח לאומי מופחתים מתביעת הניזוק כלפי המזיק בערכם הנומינאלי או הריאלי, מצויה בתשובה לשאלה אחרת, והיא : זכותו של המוסד, על פי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] כלפי הניזוק, האם היא לערך הנומינאלי של הגימלאות ששילם, או שהוא זכאי לערכם הריאלי? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא, כי המוסד זכאי לקבל מהמזיק את ערכם המשוערך של תשלומיו לניזוק, וזאת מכמה טעמים: ראשית, מבחינת לשון החוק, זכותו של המוסד היא לתבוע "פיצוי על הגימלה". פיצוי זה אינו רק הערך הנומינאלי אלא הערך הריאלי של הגימלה, שאם לא כן אין המוסד מקבל פיצוי על הגימלה ששילם; שנית, מבחינת מהות זכותו של המוסד, הריהי זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו. הניזוק עצמו זכאי להערכת נזק משוערכת, הן לעניין הסכום המגיע לו, והן לעניין ההפחתות מסכום זה, ואין כל סיבה, שדינו של המוסד לעניין זה יהא שונה. אכן, נניח כי הניזוק קיבל את מלוא הסכום מהמזיק והמוסד מבקש לקבל מהניזוק השבה על הסכומים ששולמו לו. השבה זו תהא בערכים משוערכים (ראה: ע"א 741/79 הנזכר). אין כל סיבה, שזכותו של המוסד תהא שונה, שעה שהוא תובע את המזיק ולא את הניזוק; שלישית, אין כל צידוק, מבחינת המדיניות המשפטית הראויה, להעניק לניזוק פיצוי העולה על נזקו, וזאת על חשבון המוסד לביטוח לאומי והציבור בכללו. הפתרון הנכון מבחינת מערך היחסים המשולש הוא, שהמזיק ישלם את מלוא הפיצוי על הנזק שגרם ולא למעלה מזאת, כאשר פיצוי זה יתחלק בין הניזוק למוסד, באופן שהניזוק יקבל פיצוי על נזקו (כלומר, בהפחתת תגמולי המוסד), ואילו הביטוח הלאומי יקבל פיצוי על גימלתו. ההפחתה תיעשה בערכים משוערכים, ובמקביל לכך גם הפיצוי של הביטוח הלאומי ייעשה בערכים משוערכים.

12. הערכאה הראשונה הגיעה לתוצאה הפוכה, מכיוון שלדעתה זו התוצאה המתבקשת מהלכתו של בית משפט זה בע"א 276/73 מונצה נ' גן ואח', פ"ד כט(1) 765. בפרשה זו הותר לניזוק להמיר 31% מתוך 51% מקיצבת הנכות שלו בתשלום חד פעמי, וזאת כדי לרכוש מכונית. לימים הועלו סכומי הקיצבאות, וזאת לרגל ההתייקרויות, וכתוצאה מכך נוצר הפרש בין סכומי הקיצבאות המוגדלות, שהניזוק קיבל על פי 20% הקיצבה שעמדה עדיין לרשותו, לבין מה שהיה מקבל, אילו היה ממשיך להיות זכאי ל- 51%. בית המשפט העליון פסק, כי יש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק את תשלומי הקיצבאות על פי מה ששולם בפועל, ולא על פי מה שהיה משתלם לולא ההמרה. השופט ברנזון ציטט הוראותיו של סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] והוסיף, בעמ' 767:

"מדובר בניכוי סכומים ששלמו ושעתידים להשתלם, ואין אני יכול לפרש זאת אלא בסכומים שהביטוח הלאומי שילם ועתיד לשלם בפועל, ולא סכומים תיאורטיים שהיה משלם אלמלא נעשתה ההמרה החלקית של הקצבאות".
אין בדברים אלה כדי לשפוך אור כלשהו על השאלה שלפנינו. השופט ברנזון נתן דעתו לשאלה בדבר המרת קיצבאות והיוונן תוך שקבע, כי הפחתת תשלומי הביטוח הלאומי תיעשה על פי ההמרה שנעשתה בפועל ולא על פי ההמרה שלא נעשתה. השופט ברנזון לא נקט כל עמדה בשאלת השיערוך.

13. הגעתי לתוצאה, כי יש להפחית את תשלומי הביטוח הלאומי בעבר על-פי ערכם המשוערך, לפי הוראות הדין הסובסטאנטיבי עצמו, בין אם אלה עקרונות היסוד של השבת המצב לקדמותו ובין אם אלה הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]. כשלעצמי, הייתי מגיע לאותה תוצאה עצמה גם על יסוד הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. חוק זה קובע בסעיף 2, כי:

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו"

ובכל מקום שרשות שיפוטית רשאית לפסוק ריבית, רשאית היא, לפי שיקול דעתה, "לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם" (סעיף 3א).

נראה לי, כי לפי הוראות אלה, משפוסקת או קובעת הרשות השיפוטית את סכומי הגימלאות, שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לקבלם מהמזיק על פי הוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], הרשות בידה לפסוק, כי סכומי הגימלאות יישאו ריבית והצמדה מיום תשלום הגימלאות על ידי המוסד לניזוק ועד ליום תשלומם בפועל על ידי המזיק למוסד (השווה: ד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצור
ך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לה(3) 29). משעומדת למוסד זכות "משוערכת" כלפי המזיק, ממילא מתבקשת המסקנה, כי זכותו של הניזוק כלפי המזיק תופחת אף היא, בתשלומי תגמולים משוערכים, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם בדרך הבאה: בתביעת הניזוק כלפי המזיק פוסק בית המשפט את הפיצוי על הנזק שנגרם ואף קובע את הפחתת המוסד. כשם שעל פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ניתן לשערך את פסיקת הפיצויים. כי ניתן גם לשערך את הפחתת המוסד, שכן זו כזו פסיקה או קביעה של הרשות השיפוטית היא.

14. הטענה האחרונה הראויה לדיון היא טענתו של בא כוח המשיב, כי טעתה הערכאה הראשונה בקביעתה לעניין מועד תחילת המדד. הערכאה הראשונה קבעה, כי סכום שנפסק על ידיה יישא תשלומי ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין עד לתשלום בפועל. פסק הדין ניתן ביום 15.7.80 והתעוררה מחלוקת בין הצדדים, אם הוראת בית המשפט היא, כי התשלומים יוצמדו למדד, שעמד בתוקף בבוקרו של ה- 15.7.80 דהיינו, המדד שפורסם ב- 15.6.80, או שמא הוראת בית המשפט מכוונת למדד, שפורסם באותו יום עצמו לאחר הצהריים. הצדדים פנו לבית המשפט בבקשה, כי יפרש את פסיקתו, ובית המשפט נעתר להם וקבע, כי המדד לעניין קביעת הפרשי ההצמדה מיום מתן פסק הדין הוא המדד, שהתפרסם ביום 15.7.80. על כך מערער בא כוח המשיב. לדעתנו, ערעור זה בדין יסודו. פסק הדין ניתן ביום 15.7.80 בבוקר, ובשעה שניתן, עמד בתוקף המדד, שפורסם ביום 15.6.80. מדד זה הוא שהיה איפוא לנגד עיני בית המשפט, והוא שצריך להוות בסיס להצמדה (השווה: סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הגדרת "הפרשי הצמדה").

התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור בכל הנוגע לשיערוך תשלומי הביטוח הלאומי, ודוחים את הערעור בכל הנוגע לפרטיו האחרים. אנו מקבלים את הערעור שכנגד לעניין הפסד ההשתכרות בשתי השנים הראשונות לאחר התאונה, וכן באשר למועד הקובע לתחילת ההצמדה. אנו דוחים את הערעור שכנגד בכל הנוגע לפרטיו האחרים. בהתחשב בתוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו.

מ"מ הנשיא מ' שמגר
: אני מסכים.

השופט יהודה כהן
: אני מסכים.

ניתן היום, י"א בחשון תשמ"ג (28.10.82).








עא בית המשפט העליון 709/80 יוסף פרלמן, שמואל ברוק, צור, חברה לבטוח בע"מ נ' בנימין לוזון, [ פ"ד: לו 4 273 ] (פורסם ב-ֽ 28/10/1982)