פסקי דין על שרה סווירי | פסקי דין על תמר גלפר | פסקי דין על ג'ינה שקד ואח' | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על ראש עיריית הרצליה | פסקי דין על מר אלי לנדאו | פסקי דין על המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז |

3536/92 בג"צ     07/01/1993




בג"צ 3536/92 שרה סווירי, תמר גלפר, ג'ינה שקד ואח' נ' עיריית הרצליה, ראש עיריית הרצליה, מר אלי לנדאו, המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז




(פ"ד מז(1) 125)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ 3536/92
השופטים: כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט א' מצא
,
כבוד השופט מ' חשין
העותרים: 1. שרה סווירי

2. תמר גלפר

3. ג'ינה שקד
4. צבי שמיר
5. הדסה פרץ
6. דן נחשון
7. חגי נימרודי
8. גילה אלקבס
9. יוסף שלוש
10. עמנואל ניצן
11. מנשה זילכה
ע"י ב"כ עו"ד י' כהן
נ ג ד

המשיבים: 1. עיריית הרצליה

2. ראש עיריית הרצליה
, מר אלי לנדאו

ע"י ב"כ עו"ד א' בראף

3. המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז

ע"י ב"כ עו"ד א' רומנוב
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 16.2.92.
פ ס ק - ד י ן

השופט מ' חשין
: חלקו המערבי של רחוב המגינים בהרצליה פיתוח – האם חד-סיטרי יהיה אם דו-סיטרי? בתחילה היה הרחוב דו-סיטרי, עד שרשות התימרור המקומית החליטה – והסכימה עמה רשות התימרור המרכזית – כי אותו חלק של רחוב המגינים יהיה חד-סיטרי; לאחר מכן הוסיפה והחליטה ראשונה – והסכימה עמה שנייה – כי יהיה דו-סיטרי. על החלטה זו האחרונה יצא קצפם של העותרים, ומכאן העתירה שלפנינו.

לכאורה, שאלה מקומית – אם תרצה: מקומית-שבמקומית – והעותרים מה היה להם שמבקשים הם כי נדון בה, ואנו מה לנו שנעסיק עצמנו בה ונבחן שיקול-דעתן של רשויות מוסכמות, ועוד בשאלות מקצועיות וטכניות. ואולם המתבונן מקרוב יגלה ויידע, כי מבעד לחרכי אותן סוגיות מקצועיות וטכניות צפה ועולה שאלה של מינהל תקין ושל סדר ציבורי נאות; של דרכים ראויות להפעלתו של שיקול-דעת; של יחס בעלי שררה לאזרח ולתושב; ובשל כל אלה, ועוד, אמרתי אדון אף אאריך.

2. העותרים הם תושבי רחוב המגינים, ואילו המשיבים (שלעניין) הם מר אלי לנדאו
, ראש עיריית הרצליה
– בסמכותו כרשות התימרור המקומית – והמפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז
– בסמכותה כרשות תימרור מרכזית למחוז, הכולל את הרצליה פיתוח. בין העותרים לבין המשיבים נתגלעו חילוקי דעות באשר לתנועת הרכב שתהיה ברחוב המגינים – אם חד-סיטרית תהיה, אם דו-סיטרית – וחילוקי דעות אלה לבשו צורה ופשטו צורה במהלך השנים האחרונות. לא נוכל להבין כהלכה מעשים שנעשו ומחדלים שנחדלו, אלא אם נתחום פרשה מתמשכת זו במסגרות נפרדות, ונוסיף ונצפה באלו, אחת לאחת – כל אחת בזמנה ובמקומה – כבתמונות מן התערוכה הבאות ברצף זמן ועניין, בו אחר זו.

תמונה ראשונה – רקע

3. (א) בראשיתה של שנת 1989 פנו העותרים אל מחלקת התנועה של עיריית הרצליה
וביקשו, כי ייעשה וחלקו המערבי של רחוב המגינים לא עוד יהיה דו-סיטרי, אלא יהפוך ויהיה חד-סיטרי. העותרים העלו טעמים אלה ואחרים לתמיכה בבקשתם, אך אנו לא נדון בבקשה לגופה. בקשה זו לא העלתה פרי.

(ב) בחודש יולי 1990 נעשו שינויי תנועה מאסיביים בהרצליה פיתוח, אך ברחוב המגינים לא חל כל שינוי. לטענת העותרים, הביאו אותם שינויי תנועה להרעת מצבה של התנועה ברחוב המגינים, ועל-כן שבו ופנו, במחצית השנייה של שנת 1990, אל ראש העירייה וביקשו, כי יעשה להפיכתו של רחוב המגינים לחד-סיטרי. תשובת העירייה לעותרים הייתה, כי בקשתם תידון לאחר תקופת הרצה מסוימת שתהיה לאותם שינויי תנועה שנעשו בתחומי העירייה. ואמנם, בחודש פברואר 1991 החליטה ועדת התנועה של עיריית הרצליה
, כי הסדרי התנועה החדשים בכל הרצליה פיתוח ייבחנו מחדש בחודש מאי "בכפוף להצעות שתוצענה ע"י תושבי האזור וחוות דעתו של יועץ התנועה של עיריית הרצליה
".

עד כאן – תמונה ראשונה, והיא בבחינת אקדמות למועד.

תמונה שנייה (חלק א') – ועדת התנועה מחליטה לעשות את רחוב המגינים חד-סיטרי

4. נאמנה להבטחתה ולהתחייבותה – וראוי כי במעשה זו תשמש דוגמה לרשות ציבור המבטיחה ומקיימת – נתכנסה ועדת התנועה של עיריית הרצליה
לדיון ביום 21 לחודש מאי 1991, ועל שולחנה נושא "הפיכת רח' המגינים חד סטרי ממזרח למערב". הוועדה שמעה את טיעוני העותרים וחוות-דעתו של מומחה מטעמם, וכן הונחה לפניהם חוות-דעת של יועץ התנועה של העירייה. זו הפעם נתקבלה בקשת העותרים – בהתנגדות יועץ התנועה של העירייה – והוועדה החליטה על הפיכתו של רחוב המגינים לרחוב חד-סיטרי. ובלשון פרוטוקול הוועדה:

"לפי טענת תושבת האיזור בהסתמך על חוות דעת מקצועית אין איזון בכמויות כלי הרכב ברחובות אחי דקר והמגינים ויש לביצוע(!) השינוי המוצע שיתרום גם לשיפור צומת המגינים הנשיא וצומת אחי דקר הנשיא.

ההחלטה התקבלה בהתנגדות יועץ התנועה של העיריה (ראה פירוט בפרק נושאים נוספים מן הדיון)".

וכך מוסיף ואומר הפרוטוקול בפרק הקרוי "נושאים נוספים מן הדיון":

"בועדה נדונו הסדרי התנועה בהרצליה פיתוח שבוצעו לפני 10 חודשים. בפני
הועדה הופיעו... [ו]מרח' המגינים... נציג רח' המגינים בסיוע אינג' עדי זלינגר מחב' מ.ת.נ. טען שההסדר במגינים אינו מאוזן ביחס לאחי דקר בעל נתונים זהים וכי יש מקום לבצע את שני הרחובות חד-סטריים לכיוונים מנוגדים לחלוקת הנטל בין שני הרחובות. מר זלינגר הציע תשובה לשאלה הודיע, שלא בוצעה בדיקת נפחים ברח' לפני או אחרי השינוי והמלצתו אינה מסתמכת על נתונים כלשהם. כמו-כן הסכים שרח' מגינים מתאים יותר כציר, שכן הינו ארוך יותר ומחבר עוד קטעים של השכונה. למעשה כל המלצתו כדבריו, מיועדת לצורך חלוקת הנטל בלבד. ועדת התנועה קיבלה את הצעת דיירי רח' מגינים לניסיון למשך שישה חודשים, תוך התנגדותו לשינוי של יועץ התנועה – אילן מרכוס. נימוקיו העיקריים הם:

א. רח' המגינים מהווה מאז יסוד השכונה כרח' בהררכיה גבוה יותר מאחי-דקר.

ב. התוצאות הבטיחותיות של ההסדרים מלפני עשרה חודשים אינם מצדיקים שינוי כה דרסטי.

ג. נימוק של חלוקת נטל אינו נימוק בטיחותי בסדרי גודל של נפחי תנועה ברחוב".

הארכנו להביא מדיוני הוועדה, ולו כדי להצביע על היקף הדיון שהיה בה, ועל השיקולים לכאן ולכאן שהציגו עצמם לפניה ואשר הוועדה גלגלה בהם. בעקבות אותה החלטה הוסיפה הוועדה וקבעה, אילו תמרורים יוצבו, ובאילו מקומות, והכול לעניין הפיכתו של רח' המגינים חד-סיטרי. נזכיר לבסוף את הרכב הוועדה (אותו יום): מר מוטי כהן, סגן ראש העיר (יו"ר); גב' רות לב-רן, סגנית מהנדס מחוזות ת"א והמרכז במשרד התחבורה; רפ"ק מועלם מלשכת הסיור במשטרת הרצליה; אינג' אילן מרכוס, יועץ התנועה לעירייה.

אתנחתא קלה – הדין החל

5. עד שנבוא לתאר את המשך ההליכים שהיו, מחובתנו להציב ולתחום בקצרה את זירת ההתגוששות בין בעלי הדין, והוא הדין החל על ענייננו. בנושא זה אין כיום חילוקי דעות עקרוניים בין בעלי הדין, לאחר שבא-כוח העותרים לא חזר בטיעוניו לפנינו (ובצדק כך) על טיעונים מסוימים שהעלה בעתירתו ובעיקרי הטיעון. תקנה 18 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובעת הסדרים מהסדרים שונים בנושא הצבתם של תמרורים, ועל ענייננו חלה הוראת תקנה 18(ג), ולפיה "רשות תימרור מקומית רשאית, בהסכמת רשות תימרור מרכזית ובהתייעצות עם קצין משטרה...", לקבוע הסדרי תנועה כהסדר זה שאנו דנים בו, לאמור, הפיכתו של רחוב דו-סיטרי לרחוב חד-סיטרי, והיפוכו של דבר. מוסיפה תקנה 18(ד) לתקנות וקובעת, כי "רשות תימרור מקומית תהיה אחראית להצבתו, התקנתו, הפעלתו, סימונו, רישומו ואחזקתו של כל הסדר תנועה שבתחומה." אשר לרשויות המוסמכות, אמרנו כבר, כי ראש העירייה (המשיב 2) הוא רשות התימרור המקומית, ואילו המשיבה 3 – המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז
– היא רשות התימרור המרכזית (הכול כאמור בהודעה בדבר הסמכה ומינוי של רשויות תימרור, שפורסמה בי"פ תשנ"א 1858).

אחרי אתנחתא קצרה זו נחזור לתיאור המשך השתלשלות האירועים.

תמונה שנייה (חלק ב') – רחוב המגינים הופך חד-סיטרי על דעת כל הרשויות המוסמכות

6. ועדת התנועה של עיריית הרצליה
החליטה, אמנם, להפוך את רחוב המגינים לרחוב חד-סיטרי, אך החלטה זו לא הייתה (מבחינה משפטית) אלא תחילתו של הליך. ועדת התנועה, בתורת שכזו, לא קנתה לעצמה כל מעמד משפטי – אין היא אלא יועצת לראש העיר, הוא בעל הסמכות על-פי דין (השווה בג"צ 398/79 עבדאללה נ' ראש עירית נצרת ואח'
, פ"ד לד (1) 522, בעמ' 523) – ומכאן, שלאחר החלטתה קם ונהיה הצורך לתרגם אותה החלטה לשפת המשפט. ואמנם, עד כה לא נעשתה כל פעילות משפטית אופראטיבית, הואיל ולא נתקיים אף אחד מאותם שלושה תנאים הנדרשים על-פי תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה להפיכתו של רחוב דו-סיטרי להיותו רחוב חד-סיטרי: התייעצות עם קצין משטרה (אפשר שתנאי זה נתמלא בכל זאת, הואיל וקצין המשטרה הינו חבר בוועדת התנועה, וההחלטה נתקבלה על דעתו); החלטת ראש העירייה, הוא רשות התימרור המקומית; והסכמת המפקחת על התעבורה (רשות התימרור המרכזית). ואולם תנאים אלה נתקיימו במלואם במהלך החודשים שעקבו את החלטת הוועדה: קצין המשטרה, רפ"ק מועלם, הסכים להחלטה ביום 1.8.91 (ואולי אף ביום 21.5.91, כאמור לעיל); ראש העירייה החליט כדבר ועדת התנועה ביום 1.8.91; ואילו המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז
, אדריכלית מתיה ענב, הסכימה לשינוי ברחוב המגינים בהחלטתה מיום 11.9.91.

7. לאחר החלטות אלו כולן, בחודש ספטמבר 1991, הוצבו התמרורים הנדרשים, הכביש נצבע בסימונים כמקובל, ורחוב המגינים הפך רחוב חד-סיטרי. כך באו העותרים אל שלהם. ואולם מסתבר, כי רחוב המגינים הפך רחוב חד-סיטרי למגינת לבם של תושבים עלומים אחרים.

תמונה שלישית – ראש העירייה מורה על הסרת התמרורים

8. חלפו עברו שלושה ימים על התמרורים שהוצבו, ועובדי העירייה באו אל המקום, הסירו את התמרורים, שינו את הסימונים, ורחוב המגינים הפך שוב רחוב דו-סיטרי. לעותרים לא הודע, מי החליט שכך ייעשה, מדוע כך נעשה, ואף מכתב שכתבו אל ראש העירייה ואל יו"ר ועדת התנועה נותר ללא מענה.

9. על פשר מעשה זה של הסרת התמרורים בידי העירייה למדנו לאחר זמן מפיו של ראש העירייה, במכתב שכתב אל רשות התימרור המרכזית ובתצהירו לבית המשפט. לאחר הצבת התמרורים, כך מסביר ראש העירייה, "[] תושבים נזעמים וזועקים פנו אלי" (סעיף 2 למכתבו אל המשיבה 3 מיום 30.1.92, נספח עה/6 לתצהיר ראש העירייה), ואו אז הסתבר לו, כי חתם בטעות על החלטת שינוי סדרי התנועה ברחוב המגינים, דהיינו, על החלטתה של ועדת התנועה כפי שנקבלה בישיבתה מיום 21.5.91. ובלשונו:

"...בשעה שחתמתי על הפרוטוקול לא הבחנתי, בטעות ובשוגג, כי מדובר בסדרי תנועה נוספים בהרצליה פיתוח וכי המלצת הועדה היתה תוך התנגדות של יועץ התנועה של העיריה" (מכתבו של ראש העיר, נספח עה/6 לתצהירו, וסעיף 17 לתצהירו).

בהמשך דבריו מוסיף ראש העירייה ומסביר, מדוע, לדעתו, עדיפה הייתה המלצת יועץ התנועה של העירייה על פני המלצת המומחה מטעם העותרים. וסיכום הדברים הוא (כאמור בסעיף 23 לתצהירו):

"לאחר שבחנתי את השיקולים הרלבנטיים ואת כלל הנתונים שהובאו לידיעתי, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לשנות הסדרי תנועה ברחוב המגינים ולהופכו לרחוב חד סטרי".

כך נפתרה איפוא התעלומה: ראש העירייה הגיע לכלל מסקנה, כי טעה באשרו את החלטתה של ועדת התנועה – אותה החלטה שמיום 21.5.91 – ועל-כן הורה את עובדי העירייה להסיר אותם תמרורים שהוצבו ואשר הפכו את רחוב המגינים לרחוב חד-סיטרי.

הסרת התמרורים – בדיקה משפטית

10. בהסרת התמרורים כפי שהוסרו, האם פעל ראש העירייה ברשות ובסמכות? אומר על כך ראש העירייה בסעיף 27 לתצהירו לבית המשפט ("על סמך יעוץ משפטי שקיבלתי"):

"ההחלטה הראשונה שלי בתוקף סמכותי כרשות התמרור המקומית, לשנות הסדרי תנועה ברחוב המגינים, ניתנה בטעות ובשגגה ובהיסח הדעת. משעמדתי על הטעות, יום או יומיים לאחר שהיא יושמה הלכה למעשה, ביטלתי את החלטתי ועל כן אין לה עוד כל תוקף. במצב זה, אין עוד משמעות להסכמתה הראשונית של המפקחת על התעבורה, ועם ביטולה בנסיבות אלה, של נשוא הסכמתה, בטלה מאליה גם ההסכמה".

בטיעונה על-פה לפנינו לא עוד חזרה באת-כוח העירייה, עו"ד א' בראף
, על טענה זו, אלא הודתה בפה מלא, כי הסרת התמרורים – בדרך שנעשתה הייתה שלא כחוק.

11. טענתו הנזכרת של ראש העירייה בתצהירו – נוח היה לה שלא נטענה משנטענה. מקרא מפורש הוא בסעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, כי:

"הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל – משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה" (ההדגשה שלי – מ' ח').

כך היה דין אף בהתאם לסעיף 16(1) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], וכך מאז פקודת הפירושים משנת 1929. מכאן: בין אם נראה בהחלטה על הצבת התמרורים תקנה בת-פועל תחיקתי, בין אם נראה בה הוראת מינהל, ראש העירייה לא רשאי היה לבטלה אלא בדרך שהותקנה, לאמור, לאחר התייעצות עם קצין משטרה ובהסכמת המפקחת על התעבורה. אשר להתייעצות, אמר השופט זוסמן בבג"צ 265/68 אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל ואח'
נ' שר העבודה, פ"ד כג (1) 132 (להלן – פרשת אגודת האינג'ינרים), בעמ' 139:

"מקום שחוק מסמיך את הרשות לחוקק אחר התייעצות מוקדמת עם פלוני והיא לא קיימה חובת ההתייעצות, דבר חקיקת-משנה בטל... חובת ההתייעצות היא סייג לכוח החקיקה של מחוקק-משנה, והמחוקק ללא התייעצות חורג מסמכותו".

ראה עוד, למשל: ע"פ 22/89 עזבה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (2) 592 (להלן – פרשת עזבה), בעמ' 597 (מפי השופט מצא), ועמ' 599-600 (מפי השופט בייסקי). אם כך בהתייעצות, לא כל שכן בהסכמה שראש העיר חייב היה לקבל מהמפקחת על התעבורה ; חייב היה לקבל – ולא קיבל.

ראש העיר לא נועץ בקצין משטרה ולא קיבל הסכמתה של המפקחת על התעבורה, וממילא החלטתו הייתה כלא הייתה. לא ידענו, אם קודם ההוראה על הסרת התמרורים נועץ ראש העיר ביועץ משפטי – ראוי היה לו שיעשה כן – אך אם נועץ, אין ספק שאותו יועץ משפטי יעץ לו כי פעילותו זו בהסרת התמרורים הינה שלא כדין ושלא בסמכות.

12. ניתן דעתנו לדבר: מניחים אנו לעת הזו, כי מלכתחילה רשאי ומוסמך היה ראש העירייה שלא לקבל את דעתה של ועדת התנועה, וכי לאחר שהחלטתה נתקבלה על דעתו – רשאי היה ומוסמך לשנות מדעתו ושלא עוד להסכים להחלטתה ולהחלטתו הוא. אין בכל אלה ולא כלום. משהוצבו התמרורים בהליך תקין ורגיל, שוב לא היה ראש העירייה רשאי ומוסמך לעשות בעוצם ידו ולהורות על הסרת התמרורים. בדרך בה הוחלט על הצבת התמרורים – באותה דרך חייב היה ראש העירייה לילך בבקשו לבטל אותה החלטה, ואותה קפנדריה שעשה הייתה בעליל שלא כחוק ובניגוד לחוק. משאמרנו דברים אלה שאמרנו, אין צורך שנוסיף ונידרש לטענת העותרים, כי ראש העירייה ראה להעדיף על פניהם אותם "תושבים נזעמים" שרגזו על הצבת התמרורים. בין אם כך בין אם לא כך, מעשה הסרת התמרורים היה מעשה שלא כדין.

13. מעשה בלתי חוקי זה של הסרת התמרורים חייב מעצמו השבת המצב לקדמתו, לאמור, החזרת התמרורים למקומם עד אם יוחלט בהליך תקין וחוקי על הסרתם. קרוב להניח, שראש העירייה ידע מלכתחילה כי מעשה הסרת התמרורים הינו מעשה שלא כדין – בוודאי חייב היה לדעת כן; ואולם אין ספק בדבר, שבימים, בשבועות ובחודשים שעקבו ידע הוא היטב כי פעל שלא כדין – ידענו כך ולו מתוך שהחל נוקט הליכים שהם הרגילים והמקובלים לקבלת החלטה כדין – אך למרות זאת לא עשה דבר וחצי דבר להחזרת המצב החוקי לקדמתו. בעניינם של העושים דין לעצמם נשוב וניזכר בהוראתו של סעיף 24 המנוח לחוק שופטי השלום הזמני העותמני – בסיפא שבו – ואם נשכח מאתנו, נעלה את רוחו באוב (בתרגומו של מ' לאניאדו, קובץ החוקים העותמנים הנוהגים בארץ-ישראל (תרפ"ט) 113:

"אם תפס אדם רכוש של נכסי דלא ניידי המחזיק בהם אחר לפי שטר, והגיש המחזיק משפט ודרש את החזרת החזקה, והוכיח שהוא בעל זכות חזקה אמתי באותו רכוש לפי השטר שבידו, ואשר לפי ראיות הנהו המחזיק בפעל ברכוש הנ"ל לפני שימת ידו החדשה של השני, יפסוק השופט להסיר את ידו של השני מעל הרכוש ולהחזירו אל בעל החזקה. אם בעל השטר לא השתמש בדרך החקית הזאת אלא תפס את הנכסים דלא ניידי בכח ובהכרח, והשני פנה אל בית המשפט, יחזירו המצב לכמו שהיה ויודיעו לבעל השטר שהוא חייב ללכת בדרך החקית".

זה דין שראוי כי נחיל על רשות ציבור העושה בכוח הזרוע – שלא כחוק ושלא בסמכות ובדרך זו נלך. ראה עוד: ע"א 103/63 בוהקוב נ' ראש עיריית הרצליה
, פ"ד יז 1583; ע"א 756/80 רוזנשטיין ואח'
נ' סולומון ואח'
, פ"ד לח (2) 113, ומראי המקומות בו.

לדעתי, חטא ראש העיר שתי פעמים: פעם אחת בהורותו – שלא כדין ושלא בסמכות – על הסרת התמרורים, ופעם שנייה – בחודלו מתת הוראה להציב את התמרורים על מקומם מיד בסמוך לאחר שהוסרו. מסתבר, כי התמרורים לא הוצבו מחדש עד כה, אות וזכר למעשה הבלתי חוקי שהיה בהסרתם מלכתחילה. לקיומו המתמשך של מעשה ההסרה הבלתי חוקי נודעת השפעה מכריעה על המשך הדברים, והרי כל ההליכים שהיו לאחר מכן נפגמו, לדעתי, אך בשל כך בלבד.

14. לסיום שלב זה בהליכים, ביקשתי לומר דבר על עמדתה של המפקחת על התעבורה באשר למעשה הסרת התמרורים. אומרת על כך המפקחת, וזו לשונה (בסעיפים 9 ו-10 לתצהירה של הגב' רות לב-רן):

"9. כעולה מן העתירה, ימים אחדים לאחר הצבת התמרורים שהפכו את רחוב המגינים לרחוב חד סיטרי, הוסרו התמרורים.

הסרת התמרורים נעשתה מבלי שהמשיב מס' 2 (ראש העיר – מ' ח') ביקש את הסכמת המשיב מס' 3 (המפקחת על התעבורה – מ' ח') וממילא מבלי שהסכמה כזו ניתנה, כמתחייב מהוראת תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה, ואף מבלי שניתנה על כך למשיב מס' 3 כל הודעה מראש.

המשיב מס' 3 סבור כי המשיב מס' 2 טעה בכך שקבע בפועל הסדר תנועה חדש (גם אם הוא ישן) מבלי שניתנה להסדר זה הסכמת המשיב מס' 3, כמתחייב מתקנה 18(ג) לתקנות התעבורה.

10. רק לאחר שהוסרו התמרורים פנה המשיב מס' 2 למשיב מס' 3 בבקשה כי יתן הסכמתו לשינוי שנעשה ויתן תוקף להסדר התנועה החדש-ישן לפיו רחוב המגינים יהיה רחוב דו-סיטרי".

התיאור מדויק ודברי המפקחת נכוחים. ומאליה נשאלת שאלה: האם יכולה ורשאית הייתה המפקחת להתעלם ממעשה בלתי חוקי זה שנעשה, ולנוח בלא נוע על שבתה כמו לא אירע דבר? האם אין למפקחת – כתוארה – חובת פיקוח כללית על מעשים הנעשים שלא כחוק בתחום סמכויותיה (ובכוונה לא נפרט בסמכויות אלו ואחרות)? המפקחת מתארת בתצהירה (ביתר דיוק: בתצהיר סגנית המהנדס למחוזות תל-אביב והמרכז במשרד התחבורה) את מעשה הסרת התמרורים, כמו אין היא קשורה כלל למעללים, וכמו הייתה צופה מן הצד המדווחת על אירועים זרים לה; והרי כולנו ידענו שלא כך פני הדברים. ולא זו בלבד שהמפקחת ישבה ללא נוע, אלא שהמשיכה לשתף פעולה עם ראש העירייה, ובאותו נושא עצמו, ולא שמענו מפיה מלה וחצי מלה – לא בדו-שיחה עם ראש העירייה ולא בשיחה לפנינו – על דרכים נאותות שרשות ציבור חייבת לנהוג בהן, חייבת לנהוג – ולא נהגה. אכן, חובתה של המפקחת על התעבורה הייתה ברורה, והיא, להורות לראש העירייה – אם תרצה: לבקש אותו – להחזיר תמרורים למקומם ולהשיב מצב לקדמתו, והרי אלה פשוטם של דברים (וראה הוראת תקנה 18(ד) לתקנות התעבורה שהבאנוה בפיסקה 15 לעיל). חבל שהמפקחת לא עשתה מעט זה ששומה היה עליה לעשות.

15. כך יורד המסך על התמונה השלישית. ובעוד התמונה השנייה נסתיימה בהצבתם של תמרורים – בהליך תקין ורגיל – הנה התמונה השלישית מסתיימת בסילוקם של התמרורים – בהליך שאינו תקין ואינו רגיל והוא בלתי חוקי בעליל.

תמונה רביעית (חלק א') – ועדת התנועה מחליטה על הסרת התמרורים

16. כמסתבר, זכה ראש העיר לקבל ייעוץ, כי מעשה הסרת התמרורים היה שלא כדין, ועל-כן החל מפלס דרך לאשרר אותם הליכים שהיו. ניתן היה לצפות, כי ראש העיר יפעל עתה בחריצות ובזריזות לקבלת החלטה חוקית להסרתם של התמרורים, כפי שפעל בחריצות ובזריזות במעשה הסרתם של התמרורים; בייחוד כך, שהתמרורים הוסרו ולא הוצבו מחדש על מקומם גם לאחר שהסתבר לראש העיר כי פעל שלא כדין. ואולם זו הפעם, כך למדנו לדעת, לא אץ לו הדרך לראש העיר: הימים הפכו שבועות, השבועות נתגלגלו בחודשים, וההליכים התנהלו להם בעצלתיים. שלושה גורמים הם שהיו אמורים להביע דעתם – ועדת התנועה, קצין המשטרה והמפקחת על התעבורה – ונעמוד עתה מקרוב על פעילותו של ראש העיר ביחס לכל אחד ואחד מאלה.

17. ראשית, באשר לוועדת התנועה של העירייה: ראש העירייה מקצר בהסברים, מה היה בוועדת התנועה, וכיצד הביא לפניה את דעתו. בתצהירו מסביר הוא – באריכות יתירה – מדוע, לדעתו, הייתה שגויה החלטתה של ועדת התנועה מיום 21.5.91; מדוע לא היה ראוי להחליט על הפיכתו של רחוב המגינים לרחוב חד-סיטרי; ומדוע החליט כי יש לשנות אותה החלטה שנתקבלה. וממשיך הוא ואומר (בסעיף 24 לתצהירו):

"למען הסדר הטוב, כונסה ועדת התנועה פעם נוספת, ולאחר שהובהר לחבריה כי אני מקבל את המלצת יועץ התנועה ומבטל את החלטתי הקודמת, הועבר הענין לאישורה של המפקחת על התעבורה".

פרוטוקול הוועדה לא צורף לתצהירו של ראש העיר, אך העתקו צורף לעתירה, וממנו למדנו כך: ראשית, ישיבתה של ועדת התנועה נערכה ביום 18.12.91, לאמור, כשלושה חודשים לאחר הסרתם של התמרורים; ושנית, בנושא שהונח על סדר היום, ואשר כונה "ביטול הסדרי תנועה חדשים ברחוב המגינים", מצאנו ב"נימוקים והחלטות" דברים אלה:

"ראש העיר קיבל את המלצת מהנדס התנועה של העיריה והחליט לחזור בו מההחלטה הקודמת".

אנו סברנו עד כה, כי ועדה מייעצת אמורה לייעץ, והנה מצאנו, כי מקבל הייעוץ – הוא ראש העיר – מודיע לוועדה המייעצת מה עליה לייעץ לו. לא אדבר בכבודם של חברי הוועדה, אך אומר, כי לא מצאתי מה היה לה לוועדה המייעצת כי ראתה לשנות את דעתה מקצה אל קצה, ומה טעם ענייני שכנע אותה כך. את דעתו הוא על הוועדה המייעצת גילה לנו ראש העיר בתצהירו: הוועדה כונסה אך "למען הסדר הטוב".

ועדת התנועה המרכזית של העירייה החליטה איפוא, ביום 18.12.91, להפוך על פיה את החלטתה שמיום 21.5.91, והוסיפה והחליטה על הסרתם של אותם תמרורים, שביום 21.5.91 הורתה על הצבתם.

18. חלפו עוד כשישה שבועות נוספים, וביום 30.1.92 (בעקבות שיחת טלפון) מוצאים אנו את ראש העיר כותב אל המפקחת על התעבורה ומבקש את הסכמתה להסרת התמרורים (נספח י"ב לעתירה ונספח עה/6 לתצהיר ראש העיר).

אתנחתא – בג"צ 99/92

19. לאחר שוועדת התנועה של העירייה החליטה את שהחליטה ביום 18.12.91, עתרו העותרים לבג"צ ביום 8.1.92 (בג"צ 99/92), בטוענם נגד הכוונה לשנות את הסדרי התנועה ברחוב המגינים. המשיבים באותה עתירה היו אותם המשיבים שבעתירה הנוכחית, והעתירה נסתיימה בהסכמה. וכך אומר פרוטוקול ההסכמה ופסק הדין שמיום 21.5.92:

"לשאלת בית המשפט מודיע עו"ד רומנוב שהמשיב מס' 3 (המפקחת על התעבורה – מ'ח') גבש את דעתו לקבל את בקשת המשיבים להסיר את התמרורים והסיבה שבעטיה לא ניתנה ההחלטה היא היותה של העתירה תלויה ועומדת.

עו"ד כהן (בא כוח העותרים – מ'ח'): אני מקבל שתקנתו היום היא לתקוף את שיקול הדעת של המשיב מס' 3.

פ ס ק - ד י ן

בעלי הדין מסכימים שיש לראות את המצב כאילו החליט המשיב מס' 3 לקבל את בקשת המשיבים מס' 1 ו-2 (עיריית הרצליה
וראש העיר – מ'ח') להסיר את התמרורים ובלבד שתינתן החלטה פורמלית על ידי המשיב מס' 3 תוך 10 ימים. עם זאת חולקים העותרים על אופן השימוש בשיקול הדעת על ידי המשיב מס' 3 ושומרים על זכותם להגיש עתירה חדשה. בנסיבות אלו אנו דוחים את העתירה מבלי לעשות צו להוצאות, תוך שמירת זכויות לעותרים, כאמור לעיל".

20. לא הייתי נדרש לעתירה זו – לא כל שכן שלא הייתי מאריך בדיון בה – לולא טענת ראש העיר לפנינו, כי באותה החלטה נחסמה דרכם של העותרים לתקוף את שיקול-דעתו באשר לנושא הסרת התמרורים. טוענת עו"ד בראף בשם ראש העיר, כי בהסכמתם בעתירה הראשונה ויתרו העותרים על טיעוניהם כלפי ראש העיר, וכי הוסיפו והסכימו שלעתיד לא יוכלו לתקוף אלא את שיקול-דעתה של המפקחת על התעבורה בלבד.

21. טענה זו אינה מקובלת עלי, ומשני טעמים אלה: ראשית לכול, יש להבין את הצהרתו של בא-כוח העותרים על רקע הנסיבות של יום ההצהרה בבית המשפט. באותו יום עמדה על הפרק שאלת הסכמתה של המפקחת על התעבורה, ועל-כן אמר בא-כוח העותרים מה שאמר. ואולם לא מצאתי כל טעם לוויתור כביכול על אפשרות תקיפה שיקול-דעתו של ראש העיר, והרי שיקול-דעתו הפגום הוא המונח בתשתית כל הבניין כולו. שנית, בכל מקרה יכולים העותרים ורשאים הם לתקוף את שיקול-דעתה של המשיבה 3, ואחת מעילות התקיפה יכולה להיות הטענה, כי אל לה להסכים להחלטתו (החדשה) של ראש העיר. הנה כי כן, ניתן לתקוף את שיקול-דעתו של ראש העיר בעת הערעור על שיקול-דעתה של המפקחת על התעבורה. בין כך ובין כך, אין מעשה-בית-דין בין העותרים לבין ראש העיר, ואנו נוכל להמשיך בדרכנו.

תמונה רביעית (חלק ב') – הרשויות כולן מסכימות להסרת התמרורים

22. מצויים אנו עתה ביום 30.1.92, וראש העיר כותב אל המפקחת על התעבורה ומבקש את הסכמתה להסרת התמרורים. הסכמתה של המפקחת להפיכתו של רחוב המגינים להיותו שוב רחוב דו-סיטרי ניתנה לאחר כארבעה חודשים, וכדבריה במכתבה מיום 26.5.92 אל ראש העיר (נספח ט"ז לעתירה):

"בהמשך לסימוכין – בתוקף סמכותי לפי תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, ולאחר שנערכו ההתייעצויות הדרושות (בישיבה מיום 18.12.91), הנני מסכימה לבקשתך לבטל את הסכמתי מיום 11.9.91 להסדרי תנועה חדשים (חד סיטריות) ברחובות המגינים ואחי דקר בהרצליה".

אשר לדרישת ההתייעצות עם קצין המשטרה – רפ"ק מוטי כהן – גם זו קוימה, לכאורה, כנראה בישיבת ועדת התנועה מיום 18.12.91 (ישיבה שרפ"ק כהן השתתף בה).

23. כך סוכמה ההחלטה להסיר את התמרורים, ולמותר לומר, כי בעקבות אותה החלטה לא נעשה דבר. נזכור, כי התמרורים הוסרו מעל כנם כבר בחודש ספטמבר 1991, ומכאן שההחלטה לא נועדה אלא לאשרר את המצב (הבלתי חוקי) שהיה קיים בלאו הכי, המצב של אין-תמרורים.

ההחלטה על הסרת התמרורים – האם נתקבלה כדין?

24. עתה, שיריעת העובדות נפרשה לפנינו לאורכה ולרוחבה, מעצמה מציבה לפנינו שאלה אם פעילות המשיבים היתה כדין; אם יש וראוי לאשר את החלטתם להסיר את התמרורים שהוצבו ברחוב המגינים בחודש ספטמבר 1991, ואשר בעטיים הפך הרחוב להיותו חד-סיטרי. נפריד שאלה כל-כוללת זו לשאלות משנה, ונדון באלו, אחת לאחת, על-פי סדרן הפנימי.

הסמכות מעיקרו של דין לשנות את ההחלטה ושינויה של ההחלטה הלכה למעשה.

25. השאלה הראשונה היא, אם היו הרשויות מוסמכות – מעיקרו של דין – לשנות את החלטתן ולחזור ולהפוך את רחוב המגינים לרחוב דו-סיטרי. לעניין זה נוסיף ונזכיר את דברי ראש העיר – והם לענייננו עתה – כי ראה לאשר "בטעות ובשוגג" את החלטתה הראשונה של ועדת התנועה, ומכאן, לטענתו, זכותו וסמכותו לשנות את החלטתו.

26. הכלל המנחה קבוע בהוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות (לעיל), ולפיו מוסמכות רשויות לשנות החלטותיהן מעת לעת. סמכות זו כפופה לסייג האמור בסעיף 1 לחוק הפרשנות, ולפיו קונה רשות סמכות לשנות מהחלטתה "אם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב..." עם הפעלתה של סמכות זו. אשר לרשות המבקשת לחזור בה מהחלטה קודמת שנתקבלה בטעות, ההלכה היא – כעיקרון ובכפוף ליוצאים – כי ניתנת לה הסמכות לכך, אלא שבשיקול הדעת לשינוי ההחלטה חייבת הרשות להביא במניין שיקוליה את המצב שנוצר לאחר ההחלטה הראשונה, וביתר דיוק: את המצב הקיים ערב שינוי החלטה קודמת. לשון אחר: במקום בו קונה רשות ציבור סמכות לשנות מהחלטה קודמת שעשתה לעניין שינוי ההחלטה, מחובתה להביא במניין שיקוליה את המציאות הקיימת בעת שהיא אומרת לשנות מהחלטתה – בין מציאות כללית ובין מציאות שנוצרה עקב החלטתה הראשונה; וחייבת היא להוסיף ולערוך איזון של אינטרסים – בין אינטרס הכלל לבין אינטרס הפרט, ובין אינטרסים של הפרטים, בינם לבין עצמם – על-פי מצב הדברים הקיים הלכה למעשה. ראה והשווה: בג"צ 185/86 ורדים חברה לגידול ויצוא פרחים בע"מ נ' הרשות המוסמכת לרישיונות יצוא, משרד החקלאות ואח'
, פ"ד מ (4) 575, בעמ' 581 (מפי השופט גולדברג); בג"צ 89/80 אוחיון נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע ומחזות, פ"ד לד (2) 530, בעמ' 531-532 (מפי השופט ברק); ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב, פ"ד לז (1) 309, בעמ' 344 ואילך (מפי השופט בך); בג"צ 159/84 שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד לט (1) 309, בעמ' 333 ואילך (מפי הנשיא שמגר); בג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'
, פ"ד מא (3) 219, בעמ' 223-225 (מפי הנשיא שמגר); השווה עוד בג"צ 4383/91 ח' שפקמן ואח'
נ' עיריית הרצליה
ואח'
, פ"ד מו (1) 447, בעמ' 455 (מפי השופט מצא); וראה עוד פסקי הדין הנזכרים באסמכתאות אלו.

אכן, פסיקה זו האחרונה עניינה באקטים אינדיווידואליים של המינהל – רישיונות, היתרים וכיוצא באלה – ואילו אנו ענייננו במעשה מינהל המשפיע על הכלל, אך דומה עליי, כי העיקרון הוא אותו עיקרון, הגם שדרך יישומו שונה (נזכיר ונזכור שמעשה הצבת תמרור לא סווג בפסיקה כתקנה בת-פועל תחיקתי: ע"פ 402/63 רונן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 172, בעמ' 178-179, מפי השופט ויתקון; אבל ראה י' זמיר, "חובת הפרסום של תקנות" הפרקליט כא (תשכ"ה) 5. בלא שנדון בהלכה זו לגופה, ובלא שנביע דעתנו עליה, דומה עליי שיש הבדל בין מעשה הצבתו של תמרור לבין הענקת רישיון).

27. כללם של דברים: הרשויות בענייננו רשאית ומוסכמות היו לחזור בהן החלטתן, ומן הצד העקרוני פעלו הן איפוא בסמכות. כך מן הצד העקרוני, לא כך בהפעלתה של הסמכות הלכה למעשה. ואמנם דומני, כי בהפעילן את סמכותן (העקרונית) על המערכת שלפניהן, נפלה סירכה במעשי המשיבים, ומטעם זה: כפי שראינו, רשות בת-סמכות רשאית ומוסכמת היא לחזור בה מהחלטתה, ובלבד שבשיקוליה תביא במניין את המציאות הקיימת, ובה זכויות, אינטרסים וציפיות שקנו אנשים אלה ואחרים, בין בעקבות החלטתה הראשונה ובין בכלל. יש המחמירים יותר במשקלו של שיקול זה ויש המחמירים פחות – לא ניכנס עתה למבוך משקלם של השיקולים – אך הכול מסכימים כי שיקול זה חייבת הרשות להביאו במניין שיקוליה, יהא משקלו אשר יהא. בענייננו התעלמו הרשויות, מכול וכול, הן מהחלטה ראשונה שנעשתה – כמציאות נורמאטיבית לעצמה שיש לתת עליה את הדעת – והן מן העותרים שכמו לא היו ולא נבראו, ובכך פעלו, לדעתי, שלא כדין (ולא ניכנס עתה לשאלה אם חרגו הרשויות מסמכותן או אם אך טעו בהפעלתו של שיקול-הדעת).

28. זאת ועוד אחרת: ראש העיר הורה על סילוקם של התמרורים מיד בסמוך לאחר שהוצבו, ופעילות זו בסילוק התמרורים הייתה שלא כדין. כך היה מאז הוסרו התמרורים, בחודש ספטמבר 1991, ועד לסיום ההליכים הנורמאטיביים, בחודש מאי 1992. בכל תקופה זו – תקופה בת שמונה חודשים – נוצר פער קשה בין המציאות הנורמאטיבית התיאורטית לבין המציאות ברחוב; שבעוד אשר לפי המציאות הנורמאטיבית התיאורטית היו אמורים להיות מוצבים תמרורים במקום, ורחוב המגינים היה רחוב חד-סיטרי, הנה בחיי המעשה ברחוב (תרתי משמע), לא היו תמרורים מוצבים במקום, ורחוב המגינים היה דו-סיטרי. לו היו תמרורים מוצבים במקום במשך אותם שמונה חודשים, היו הרשויות צוברות ניסיון, ואותו ניסיון שנצבר חייבות היו הרשויות לשום את ערכו – בתום התקופה – במערכת הכוללת של שיקוליהן; כך היו הרשויות לומדות, אם ראויים היו אותם תמרורים שיוצבו, אם לאו. אכן, זו הייתה אף המטרה מלכתחילה, ש"ועדת התנועה קיבלה את הצעת דיירי רח' המגינים לניסיון למשך שישה חודשים..." (ראה לעיל, פיסקה 4, מתוך נימוקיה של הוועדה). מתוך שהתמרורים סולקו ממקומם, נמנע מן הרשויות מידע חשוב זה שחייבות היו לשקול בדעתן לאחר עבור תקופת הניסיון; כך היה בחיי המעשה, אף ש"הצורך הנורמטיבי" לא נשתנה בו בדבר.

ועל כל אלה נאמר אנו: אין זה דין ואין זה צדק, כי עוול יימצא נשכר בעוולתו. על אותו משקל נוסיף ונאמר, כי שומה עלינו ללכת בדרך הישר ולהניח, כי התמרורים לא סולקו ממקומם, וכי רחוב המגינים היה רחוב חד-סיטרי כל אותה תקופה. בחודש מאי 1992 חייבות היו הרשויות להפיק לקח על יסוד הניסיון באותם חודשים שעברו – והתמרורים על מכונם – ובמניין שיקוליהן חייבות היו ליתן משקל ראוי לאותו לקח. מתוך שהניסיון לא נצבר והלקחים לא הופקו – שלא כדין ובעוונה של הרשות אשר הורתה להסיר את התמרורים – ממילא נפגם ביסודו שיקול-דעתן של הרשויות, ודינו פסלות.

לשון אחר: בחודש מאי 1992 – כך אף בחודשים שלפניו – שקלו הרשויות בדעתן והחליטו את שהחליטו כאילו מצויות היו בחודש ספטמבר 1991, וכמו לא אירע דבר מאז חודש ספטמבר 1991 ועד חודש מאי 1992. כך היה, אמנם, במציאות – לא כך היה על-פי המערכת הנורמאטיבית שחייבה את הרשויות. ומתוך פער זה שנוצר – באשמת הרשויות – בין המציאות ברחוב לבין המציאות הנורמטיבית, שגו הרשויות בשיקול-דעתן. ענייננו נדמה למעשה של ביטול רישיון, בעוד הרשויות ראו את הנושא כמו המדובר אינו אלא בנתינת רישיון לראשונה. אין פלא שכך נהגו המשיבים, והרי בעובדה הוסרו התמרורים מעל כנם כמעט ביום הצבתם. המשיבים פעלו איפוא על יסוד קיומה של מציאות מעוותת – מציאות שבה אין תמרורים ורחוב המגינים הוא דו-סיטרי – בעוד שנורמאטיבית ומושגית היו גם תמרורים במקום, בכך שגו הרשויות ושיקול-דעתן דינו להיפסל.

עד כאן – פגם אחד במעשי המשיבים.

האם נתקיימו התנאים להפעלת הסמכות

29. סעיף 15 לחוק הפרשנות (לעיל) מסמיך רשות לשנות מהחלטתה ובלבד שיתקיים תנאי זה, שאף הוא חקוק בסעיף 15 הנ"ל, כי שינוי ההחלטה ייעשה באותה דרך שבה נעשתה ההחלטה הראשונה. כך, למשל, ראינו למעלה, כי מעשה הסרת התמרורים – והחלטת ראש העיר שנתלוותה אליו – היו בעליל שלא כדין, הואיל ולא נתקיימו כל אותם תנאים מוקדמים של התייעצות ושל הסכמה קודם הסרתם של התמרורים. והנה, לאחר הסרתם של התמרורים הוסיפו המשיבים ועשו לקיומם של אותם תנאים. האם היה בהליכים שעקבו את הסרת התמרורים כדי לרפוא לפגם? האם היה בכוחם של ההליכים המאוחרים להפוך מעשה בלתי חוקי למעשה חוקי? זו השאלה הניצבת לפנינו עתה, ובה נדון ונפרט.

30. כלל יסוד הוא בתורת המינהל הציבורי, שבמקום בו אמורה רשות בת-סמך להיוועץ ברשות אחרת, מחובתה של ראשונה להקשיב לעצתה של אחרונה "בנפש קולטת" ולתת דעתה לעצה הניתנת לה "בלב פתוח ובנפש חפצה". ראה, למשל: פרשת אגודת האינג'ינרים הנ"ל. בעמ' 141; בג"צ 653/79 עזריאל ואח'
נ' מנהל אגף הרישוי, משרד התחבורה ואח'
, פ"ד לה (2) 85, בעמ' 96 (מפי השופט שמגר); בג"צ 297/82 ברגר ואח'
נ' שר הפנים, פ"ד לז (3) 29, בעמ' 47-48 (מפי הנשיא שמגר) ובדברי השופט מצא בפרשת עזבה הנ"ל, בעמ' 597:

"ברם, חשוב לא פחות מעצם קיומה של התייעצות הוא קיומה כהלכתה; ובתחום זה של ממשות התהליך יותר מבצעם קיומו טמונות, כמדומה, הבעיות השכיחות של יישום החובה. הווה אומר: אין די בהתייעצות המקוימת, מצוות אנשים מלומדה, רק לשם יציאת ידי החובה ה'פורמלית' של החוק המחייב את קיומה. 'התייעצות' שהיא בבחינת קליפה ריקה מתוכן איננה מוציאה את הרשות המחויבת בקיומה ידי חובתה...
.........
תנאי בסיסי לקיומה של התייעצות נאותה טמון בנכונותם ההדדית של שני הנוגעים בדבר לשמוע ולהשמיע, לשכנע ולהשתכנע. כל אחד משני הצדדים זכאי כמובן לעמוד על דעתו, ובוודאי אין איש מהם מצופה לבטל את דעתו שלו מפני דעת רעהו, אך בלא נכונות לייעץ ולשכנע, ובלא פתיחות לשמוע עצה, להשתכנע ולהביא בחשבון את עמדת הגורם הנגדי, לא תיכון התייעצות כהלכתה".

בעניין זה האחרון היה השופט מצא, אמנם, בדעת מיעוט, אך לא באשר לקביעתה של ההלכה עצמה. אכן, אם בעל הסמכות החליט מראש כיצד ינהג, וההיוועצות לא נועדה אלא כדי לצאת ידי חובת החוק – מצוות אנשים מלומדה ומן השפה ולחוץ – ערכה של אותה התייעצות הוא כחרס הנשבר, והרי היא כמו לא הייתה: בג"צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים ואח'
נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה (4) 533, בעמ' 537, 540-541 (מפי הנשיא לנדוי).

31. כך היא הלכה. ומה היה בענייננו בהליך של שינוי ההחלטה? נאמנים עלינו דברי ראש העיר בתצהירו לפנינו, כי לא נועץ בוועדת התנועה של העירייה (וכמוה בקצין המשטרה, שהוא חבר הוועדה אלא "למען הסדר הטוב" (כלשונו בסעיף 24 לתצהירו); והכול, כמובן, לאחר שההחלטה נעשתה ובוצעה בשטח הלכה למעשה. "למען הסדר הטוב"? הלזה סדר ייקרא? ומה הטוב במעשה שנעשה? העיני האנשים ההם ינקר? אכן, אין זאת שראש העיר החליט כיצד ינהג – בלא שנתן דעתו כלל לא לוועדת התנועה ולא לקצין המשטרה – ולא עוד אלא שהוציא את החלטתו מן הכוח אל הפועל לאלתר, וקודם ששמע את דעתם של אלה. מלכתחילה החליט וביצע, ועצות שקיבל – ככל שהגיעו עדיו – עברו לידו כרוח השורקת. בימים שמכבר קראו בני ישראל: נעשה ונשמע, וראש העיר הרצליה אף הוא עשה בתחילה – ולאחר מעשה אף לא שמע.

32. האם הלכה זו של היוועצות "בלב פתוח ובנפש חפצה" חלה אף על ועדת התנועה, שלא הייתה אלא גוף מייעץ שאינו בעל מעמד סטטוטורי? משידענו כי ועדת התנועה של העירייה לא קנתה מעמד לעצמה בחוק; וכי היוועצות בה לא הייתה מתחילתה אלא היוועצות וולונטארית; האם חלה על ראש העירייה חובה להיוועץ בוועדת התנועה בלב פתוח ובנפש חפצה שעה שביקש לבטל את החלטתו הקודמת? ובלשון משפטית טכנית: הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות היא זו, שהסמכות לשנות תקנות או הוראת מינהל משמעה סמכות לפעול "בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה" (ההדגשה שלי – מ' ח'). האם אותה "דרך" היא דרך רחבה – הכוללת אף היוועצות וולונטארית – או שמא ייסעו בה רק גופים שקנו סמכות מייעצת בהוראות מפורשות בדין? בע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2193 פסק בית המשפט, כי יש לפרש הוראה זו של "דרך" (ביתר דיוק: את אמה-הורתה, הוראת סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]) על דרך ההרחבה, ככוללת אף "דרך" שלא הוכתבה בהוראת דין מחייבת; ראה, שם, דברי הנשיא אולשן בעמ' 2198 ודברי השופט זוסמן בעמ' 2206. אם כך דין, כי אז שומה היה על ראש העיר להיוועץ בוועדת התנועה – היוועצות מלאה, וכדרכה של היוועצות – עובר להחלטה על דבר ביטול התמרורים שהוצבו; זאת הוא לא עשה, והרי ראש העיר חטא לחובתו ובשני אלה: ראשית, הוא לא נועץ כלל בוועדה לפני ההחלטה אלא רק לאחריה ("למען הסדר הטוב"); ושנית, הוא לא נועץ בוועדה בלב פתוח ובנפש קולטת (אותו "למען הסדר הטוב").

33. וכמו בכל אלה אין די, נוסיף ונאמר עוד זאת: החלטתה של ועדת התנועה מיום 18.12.91 – והיא "עצתה" של הוועדה לראש העיר על דבר הסרת התמרורים – אינה אומרת ב"נימוקים והחלטות" אלא זאת, ש"ראש העיר קיבל את המלצת מהנדס התנועה של העיריה והחליט לחזור בו מההחלטה הקודמת". בעוד אשר החלטתה הראשונה של הוועדה מנומקת ומבוארת – בין אם נסכים לתוכנה בין אם לאו – הנה החלטתה השנייה אין בה לא נימוק ולא ביאור. בעצם אין בהחלטה ולא כלום, חוץ מן האמירה – הבלתי רלוואנטית לחלוטין מבחינה משפטית, אך רלוואנטית מאוד, כנראה, בדרכי עבודתה של אותה ועדה – כי ראש העיר הודיע לוועדה מה דעתו; לאמור, ראש העירייה הכתיב לוועדה ולקצין המשטרה, מה עליהם להמליץ לפניו. משנמצא לנו כך, מסקנה נדרשת מאליה היא, שלא הוועדה ולא קצין המשטרה לא יעצו כלל לראש העיר, והרי נעדר אותו תנאי מוקדם הכרחי להפעלתה של סמכות השינוי. מכאן: ראש העיר לא נטל עצה כלל, לא מוועדת התנועה ולא מקצין המשטרה, לא אך משום שאטם את לבו משמוע ומהבין, אלא מטעם נוסף ועיקרי זה – ואפשר טעם ראשון הוא – ששני גופים אלו לא ניתנה להם כלל אפשרות ממשית לייעץ לו.

ובהמשך לאותו הליך-נפל שמיום 18.12.91: המפקחת המחוזית על התעבורה משמיעה לנו, במכתבה אל ראש העיר מיום 26.5.92 (נספח ט"ז לעתירה), כי מסכימה היא לביטול ההחלטה הקודמת לאחר "שנערכו ההתייעצויות הדרושות (בישיבה מתאריך 18.12.91)...". לא הבנו, כיצד יכולה הייתה המפקחת לפרש את ישיבת ה-18.12.91 כמו היו בה "התייעצויות"; אך בין כך ובין אחרת, המסקנה מתבקשת מאליה: משנפלה ההתייעצות מיום 18.12.91 וכפותיה אל המפתן, ממילא קרס שיקול-דעתה של המפקחת אף הוא.

34. סיכום הדברים הוא איפוא זה, כי עובר להחלטתו על דבר שינוי הסדרי התנועה ברחוב המגינים, לא קיים ראש העיר את חובתו להיוועצות כדין וכהלכה. ה"התייעצויות" המאוחרות לא קיימו את הנדרש על-פי דין ועל-פי סדר ומינהל תקינים, אשר-על-כן נפגמה החלטתו של ראש העירייה – על דבר הסרת התמרורים – וכמוה נפגמה החלטתה של המפקחת המחוזית על התעבורה.

מעשה הסרת התמרורים והשפעתו על ההליכים

35. כפי שהערנו למעלה, נהג ראש העיר על-פי הכלל של נעשה ונשמע: בראשית הורה על הסרת התמרורים (שלא כדין, כמובן), ורק לאחר מעשה פתח בהליכים לקבלתה של החלטה להסרתם של התמרורים. גם באותה עת מאוחרת, משעמד (או משהועמד) על אי החוקיות שבמעשהו, לא עשה ראש העיר לתיקון המעוות. ראש העיר עשה אך לקיומם הפורמאלי של ההליכים הנורמאטיביים הנדרשים על-פי דין, והמעגל נסגר בהסכמתה של המפקחת על התעבורה להחלטתו על דבר הסרת התמרורים (תמרורים אשר במציאות הרחוב לא היו בנמצא כלל). השאלה הנשאלת היא, אם בתתנו דעתנו למעשה הסרת התמרורים – אך למעשה זה בלבד – ניתן לראות כתקינים אותם הליכים שהיו לאחר אותו מעשה, ואם ראוי שבית-משפט זה ייתן יד למעשים אלה שנעשו – ולמחדלים אלה שנחדלו – ולו בדיעבד. תשובתי לשאלה היא בשלילה נחרצת.

36. מעשה הסרת התמרורים היה, אמנם, חד-פעמי, אך פועלו נמשך והלך כל העת: בעוד אשר באורח נורמאטיבי-תיאורטי היה רחוב המגינים חד- סיטרי, הנה הלכה למעשה שימש הוא כרחוב דו-סיטרי; כך היה כל אותם חודשים מאז הוצבו התמרורים, בחודש ספטמבר 1991 – הוצבו והוסרו מיד בסמוך לאחר הצבתם – ועד החלטתה של המפקחת על התעבורה, בחודש מאי 1992. נוצר מעין "פער אמינות" בין ההלכה לבין המעשה: להלכה היה רחוב המגינים חד-סיטרי – ולמעשה היה הוא דו-סיטרי. ומתוך שבהסרת התמרורים פעל ראש העיר שלא כדין, אך לא הוסיף ולא עשה להשבת המצב לקדמתו ולשיקום הדין, דעתי היא שיש לראות את מעשהו הבלתי חוקי כמו נמשך והלך כל אותה עת. ניתן להעלות על ראש העיר כי בכל בוקר היה קם ממשכבו עם קולו של שכווי ראשון, קם ומכריז ברבים – שלא בדין ושלא בסמכות – כי רחוב המגינים הוא דו-סיטרי; ועל דרך זה יש לראות את מעשה הסרת התמרורים כמעשה נמשך משעה לשעה ומיום ליום, מעשה נמשך ובלתי חוקי כל אותם חודשים (למעשי מינהל חד-פעמיים ונמשכים, ראה: ה' קלינגהופר, משפט מינהלי (מפעל השכפול, תשי"ז) 107-109). מטעם זה, כפי שראינו, לא הייתה ההיוועצות כדין, ומאותו טעם עצמו סבורני, כי יש לראות את כל הליך השינוי כולו – למראשיתו ועד סופו – כריק מתוכן וכבלתי חוקי בעליל. ההליך נועד לשנות, כביכול, את סדרי התנועה ברחוב המגינים, אך הרי ידענו כי סדרי התנועה נשתנו מכבר בידי ראש העיר – באורח חד-צדדי – ומה היה עוד לשנות?

לדעתי, לא היה ראש העיר רשאי ולו להתחיל בהליכים, כל עוד לא השיב דברים לקדמתם ולא החזיר תמרורים למקומם; בכוחו היה הדבר לעשותו – להיטהר מאותו מעשה בלתי חוקי שנעשה – ומשחדל ולא עשה את שהיה עליו לעשות, שוב יש להתעלם מכל ההליכים שהיו. כך באשר לראש העיר, וכך באשר למפקחת על התעבורה והיא רשות התימרור המרכזית. אם כך ינהגו פרנסי ציבור ומי ששררה ניתנה בידיהם, ובית המשפט ייתן יד למעשיהם, ולו בדיעבד – מה לנו שנבקש מתושב ומאזרח כי ינהגו כדין ועל-פי דין?

אם דעתי תישמע, נוסיף ונפסוק כי ההליכים שהיו לאחר מעשה הסרת התמרורים – דינם כמו לא היו, אך באשר התמרורים הוסרו שלא כדין ולא הושבו על כנם בידי ראש העירייה.

אי-שמיעת העותרים

37. משהגענו למסקנות שהגענו, אין צורך שנוסיף ונפסוק אף באשר לטיעונם של העותרים על דבר זכות שקנו – כי הרשויות תשמענה להם קודם ביטולה של ההחלטה על דבר הסרת התמרורים – זכות שהופרה, לטענתם. בשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן: מעבר מזה ייאמר, כי תושב עיר אינו קונה, כעיקרון, זכות להישמע קודם שינוים של תמרורים בסביבת מגוריו; כך בנושא תמרורים וכך בחקיקת משנה ככלל (ובלא שנסווג את מעמדם המשפטי של התמרורים); ומעבר מזה ייטען, כי העותרים הוכרו הלכה למעשה כבעלי מעמד, והרי הופיעו לפני ועדת התנועה של העירייה, טענו – ואף שיכנעו. ראה ב' ברכה, משפט מינהלי (שוקן, תשמ"ז) 223-225. כשאני לעצמי, דומני כי בנסיבות העניין שומה היה על ראש העיר לשמוע את העותרים קודם מעשה השינוי, אך אודה כי דעתי אינה נחרצת. ראה והשווה בג"צ 335/68 המועצה הישראלית לצרכנות נ' יו"ר ועדת החקירה לענין מתן שירותי גז, פ"ד כג (1) 324.

הסדרי התנועה לגופם

38. בדברינו למעלה עמדנו באריכות ובפרוטרוט על סוגיות משפטיות אלו ואחרות, סוגיות הנדרשות כמו מעצמן מתוך אירועים שהיו. בסוגיה אחת לא דיברנו, והיא, בסבירות מעשה הצבת התמרורים ובסבירות ההחלטה לסלק את התמרורים; לא דנו – ולא בכדי. לענייננו כאן נכונים אנו לצאת מהנחה, כי הכרזתו של רחוב המגינים כרחוב דו-סיטרי הינה החלטה סבירה אף נבונה; ועוד נסכים, כי בית-משפט לא ייתן שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של רשות מוסמכת, והיא רשות התימרור המקומית (בהסכמת רשות התימרור המרכזית). אין בכל אלה ולא כלום, הואיל ולדעתנו נפגם ההליך מעיקרו בלא כל קשר לשיקול הדעת לגופו. עד שהגענו אל טרקלין שיקול הדעת, נחסם בפני
נו הפרוזדור המוליך אל הטרקלין. ואחרי שראינו ושמענו כל דברים שראינו ושמענו, תמהני מה הוא הטרקלין ומה הפרוזדור המוליך אל הטרקלין.

כללם של דברים

39. מעשה הסרת התמרורים – בחודש ספטמבר 1991 – היה שלא כדין, וההחלטה על דבר הסרת התמרורים- החלטה שנעשתה בחודש מאי 1992 – הייתה אף היא שלא כדין. אם דעתי תישמע איפוא, נורה על עשיית צו מוחלט ונצווה על המשיבים להציב מחדש במקומותיהם את התמרורים שהוסרו, הכול כאמור בהחלטתה של המשיבה 3 מיום 11.9.91.

למעלה מן העניין נוסיף ונשאל עצמנו זאת: האם יוכלו המשיבים – לאחר הצבת התמרורים במקומם – לפתוח בהליכים חדשים להסרתם? בנסיבות העניין תשובתי לשאלה היא בשלילה. החלטתה של ועדת התנועה הייתה להציב את התמרורים לניסיון בן שישה חודשים בלבד, לאמור, אין המדובר אלא בניסיון מוגבל בזמן ובהפקת לקחים מתוך אותו ניסיון. ההחלטה על הצבת התמרורים לא הייתה איפוא אלא החלטה זמנית בלבד. מן הצד האחר, דעתו של ראש העיר נחרצת – זאת נוכחנו לדעת – ודומה כי כל טיעונים שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. בנסיבות אלו, כל התייעצות שתהיה לא תתקן פגמים שהיו. בשוקלי את הדברים אלה מול אלה סבור אני, שיש להשאיר על כנה החלטה ראשונה שנעשתה; והכול בכפוף, כמובן, לאירועים חדשים ויוצאי דופן. ראה והשווה בג"צ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ ואח'
נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע ואח'
, פ"ד ל (1) 757.

השופט א' מצא
: מהלכי מינהלו הפגום של ראש העירייה בפרשת התמרורים דנא – ככל שראויים הם לשבט לשונו הקולחת והקולעת של חברי הנכבד, השופט חשין – כבר היוו נושא לעתירה קודמת שהובאו לפנינו, בידי עותרים אלה עצמם, בבג"צ 99/92. בפתח הדיון באותה עתירה הודיע בא-כוחה של המדינה, כי המפקחת על התעבורה במחוז (המשיבה 3 דהתם, שהיא גם המשיבה 3 דהכא) כבר גיבשה את דעתה לאשר את החלטת ראש העירייה להסרת התמרורים, וכי רק בשל היות העתירה תלויה ועומדת נמנעה ממתן החלטה. בעקבות הודעה זו הצהירו העותרים, באמצעות פרקליטם, כי תקנתם היא על דרך תקיפת שיקול-דעתה של המשיבה 3, וחזרו בהם מעתירתם. לפיכך פסקנו לדחות את העתירה, תוך שמירת זכותם של העותרים לחזור ולחלוק, במסגרת עתירה חדשה, על אופן השימוש בשיקול הדעת על-ידי המשיבה 3. בינתיים נתנה המשיבה 3 את החלטתה, ועל רקע זה הוגשה העתירה הנוכחית. עתירה זו, לדידי, אינה מעמידה עוד לדיון אלא את תקינות החלטתה האחרונה של המשיבה 3 בלבד. ושלא כחברי, השופט חשין, הריני סבור, שבהחלטה זו אין עילה להתערבותנו.

מקובלת עלי דעת חברי, כי משעמד (או הועמד) ראש העירייה על כך, כי לא היה רשאי להסיר את התמרורים שהוצבו על-פי החלטה כדין, היה עליו להיחפז ולתקן את המעוות בהחזרת התמרורים העקורים למקומותיהם. ומניה וביה, מקובלת עלי דעתו, שגם על המשיבה 3 רבצה חובה להורות לראש העירייה לעשות את המוטל עליו, קודם שתידרש לשאלה אם ראוי לחזור ולאשר את החלטתו החדשה בדבר החזרת מצב התימרור לקדמתו. אך אין בידי להסכים לדעת חברי, כי משחדלו ראש העירייה והמשיבה 3 לעשות את הדרוש להחזרת התמרורים על כנם, שוב יש להתעלם מכל ההליכים שהיו, מחדלה של המשיבה 3 להורות לראש העירייה לתקן את המעוות תחילה הוא דבר אחד, ואילו החלטתה לאשר את החלטתו השנייה של ראש העירייה הינה דבר אחר. הוא בהא לא תליא, ואם בהחלטה גופה אין פגם, אינני רואה יסוד לאיין אותה בשל פגם הדבק במהלך שקדם להחלטה. כריכת שניים אלה זה בזה איננה מתחייבת מן הדין; ולנוכח החשש שדחיית ההכרעה אך תאריך ותאדיר את נתיב המריבה בין שוחרי התימרור לבין מתנגדיו, אף אין היא מתיישבת עם טובת הציבור.

עניינה של עתירה זו הוא בשאלה, אם באשרה את החלטתו השנייה של ראש העירייה, הפעילה המשיבה 3 שיקול-דעת ראוי. חברי, השופט חשין. סבור, שלהחלטת ראש העירייה לא קדמו הליכים ראויים של היוועצות ושל שמיעת טיעוני העותרים; וכי משנפל פגם בדרכי קבלתה של ההחלטה, שוב לא הייתה ההחלטה ראויה להתאשר. סבורני, כי שאלות אלו, שכל העובדות הצריכות לבירורן היו ידועות לעותרים גם בעת הדיון בעתירתם הקודמת, אינן טעונות עוד בירור מלפנינו. משנמנו העותרים וגמרו להסתפק בביקורת שיקול-דעתה של המשיבה 3, לא מהלכי ראש העירייה עמדו עוד לדיון, אלא ידיעת המשיבה 3 אודות מהלכים אלה. לשון אחר: כדי להביא, בעקיפין, לפסילת החלטתו של ראש העירייה בשל פגמים שדבקו בדרך קבלתה, היה על העותרים להראות, כי על-פי העובדות שהיו לפניה, בעת שהובאה ההחלטה לאישורו, יכלה המשיבה 3 לעמוד על הפגמים בדרך קבלת ההחלטה, ושבנסיבות העניין היה עליה לפסול את ההחלטה מטעם זה. זאת העותרים כלל לא ניסו לעשות.

לפנים מצורכי ההכרעה אוסיף, כי אינני שותף להשקפת השופט חשין, כי ההחלטה הראשונה הקנתה לעותרים ולאחרים זכות סדרי התנועה החדשים, ושגיבוש החלטה המשנה סדרים אלה היה מותנה גם בשקילתה של זכות זו. מאידך מקובלת עלי גישתו, והנסיבות, בהן חזר ראש העירייה וכינס את ועדת התנועה, לא הבטיחו קיום תהליך נאות של היוועצות. עם זאת ברי, שהיו בידי הוועדה – אילו סברה שכך ראוי לה לנהוג – לא לשעות לבקשת ראש העירייה ולחזור על המלצתה המקורית; ומכל שהוועדה ביטלה את דעתה הראשונה מפני דעתו של ראש העירייה יכלה המשיבה 3 להסיק, כי הוועדה שוכנעה, שהמלצתה הראשונה הייתה אמנם מוטעית.

להחלטת המשיבה 3 ניתן להתייחס במלים ספורות. בתצהיר התשובה הוסבר, כי לשיטת המשיבה 3, הסדרי התנועה הנדונים הינם, בראש ובראשונה, מעניינה של רשות התימרור המקומית. כן נאמר, שבעיני המשיבה 3, הן הסדר התנועה עליו החליט ראש העירייה לראשונה והן הסדר התנועה עליו החליט ראש העירייה לאחרונה הינם הסדרים סבירים. משהחליט ראש העירייה, לאחר נקיטת הליכים כדין, כי יש להפוך את הרחוב לחד-סיטרי, אישרה את החלטתו. ומשחזר ראש העירייה והחליט, וגם הפעם לאחר נקיטת הליכים כדין, כי ההחלטה הקודמת הייתה מוטעית ושמוטב לחזור ולהפוך את הרחוב לדו-סיטרי, ניאותה לאשר גם את החלטתו האחרונה. אני סבור, כי על רקע גישתה העקרונית ועל יסוד ההסברים שניתנו לה, רשאית הייתה המשיבה 3 לחזור ולאשר גם את החלטתו האחרונה של ראש העירייה. בכך שהחלטה זו הייתה היפוכה של ההחלטה הראשונה, שגם היא זכתה לאישורו, אין כדי להעיד, כי ההחלטה האחרונה לא הייתה ראויה להתאשר.

מסקנתי הינה איפוא, כי יש לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי שהוצא על פיה. לנוכח הפגמים שבהסרת התמרורים ושבאי-החזרתם למקומותיהם גם לאחר שהוברר שהסרתם הייתה שלא כדין, הייתי נמנע מחיוב העותרים בהוצאות.

השופט א' גולדברג
: מקובלים עלי דברי הביקורת שהטיח חברי הנכבד, השופט חשין, שכוונו בעיקרם כלפי ראש העירייה. הדרך בה הלך האחרון, בתפקידו כרשות התימרור המקומית, נגדה את החוק, ולא הייתה דוגמה טובה מצד מי ששלטון החוק אמור לשמש נר לרגליו.

השאלה היא, אם אותה דרך-על-דרך, שנקט ראש העירייה מלכתחילה, מביאה לבטלות החלטתו השנייה, אשר המפקחת על התעבורה נתנה את אישורה לה.

מוכן אני להניח, כי פסק הדין בבג"צ 99/92 לא חסם את דרכם של העותרים לתקוף מחדש את החלטתו השנייה של ראש העירייה. ואף-על-פי-כן לא מצאתי עילה להתערבותנו. ראש העירייה רשאי היה לשנות את החלטתו הראשונה, שניתנה, לדבריו, "בטעות ובשגגה ובהיסח הדעת", וגם לגופה של ההחלטה השנייה ואישורה, לא השכילו העותרים להראות כי נגועה היא באחד הפגמים שבגינם מבטלים אנו החלטתה של רשות. כן מצרף אני דעתי לדעת חברי הנכבד, השופט מצא, כי נתקיימו במקרה דנן התנאים להפעלת הסמכות, וסבורני כמוהו, כי דין העתירה להידחות.

הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי באין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד בטבת תשנ"ג (7.1.93).









בג"צ בית המשפט העליון 3536/92 שרה סווירי, תמר גלפר, ג'ינה שקד ואח' נ' עיריית הרצליה, ראש עיריית הרצליה, מר אלי לנדאו, המפקחת על התעבורה למחוזות תל-אביב והמרכז, [ פ"ד: מז 1 125 ] (פורסם ב-ֽ 07/01/1993)