פסקי דין על אברהם שני | פסקי דין על איסר לרמר | פסקי דין על מדינת ישראל |

2622/90 עא     25/01/1993




עא 2622/90 אברהם שני נ' איסר לרמר, מדינת ישראל




(פ"ד מז(1) 191)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 2622/90
ערעור אזרחי מס' 2663/90
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט י' מלץ
המערער: אברהם שני

ע"י ב"כ עו"ד י' גלעדי
נ ג ד

המשיבים: 1. איסר לרמר

2. מדינת ישראל
ע"א 2622/90
ע"י ב"כ עו"ד י' דולינגר
איסר לרמר
נ ג ד

1. מדינת ישראל

2. אברהם שני
ע"א 2663/90
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' מישר) מיום 2.5.90 בת"ע 285/87, 330.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את בקשות המערערים לקיים את צוואותיו של בנימין נודל ז"ל (להלן – המנוח) מיום 24.7.85 ומיום 7.10.85 ומיום 7.10.86.

2. אלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

במהלך שנת 1985 אושפזה אשתו של המנוח בבית-חולים, בעקבות אירוע מוחי. על רקע מצבה פנה המנוח, בתחילת חודש יולי של אותה השנה, לאברהם שני
, המערער בע"א 2622/90 (להלן – שני), מנהל מוסד לטיפול בקשישים סיעודיים, והתעניין באפשרות להעביר את אשתו לאותו מוסד. לאחר שעניין זה נבדק, החליט המנוח כי המוסד הנ"ל אינו מתאים לאשתו, אך הקשר אשר נוצר בינו לבין שני לא נותק. בין היתר, קיבל קשר זה ביטוי בצוואה, אשר עשה המנוח ביום 24.7.85, כשבועיים לאחר שהכיר את שני ויומיים לפני פטירת אשתו (להלן – הצוואה הראשונה), בה הורה המנוח כך:

"א. לאחר פטירתי ישולם מעזבוני כל סכום שיידרש להוצאות קבורתי והקמת מצבה על קברי.
ב. את כל יתר רכושי שיהיה לי בעת פטירתי בין במקרקעין ובין במטלטלין, בכספים ובזכויות אחרות ללא יוצא מן הכלל, בין בארץ ובין בחו"ל, אני מצווה בזה לאברהם ניסן שני ת.ז. 4166144, החביב והקרוב אלי כבני ויוצא חלצי".

כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 11.9.85, אושפז המנוח במחלקה הפסיכיאטרית של המרכז הרפואי על שם שיבא. בית המשפט קמא סיכם את הסיבות לאישפוז המנוח ואת תהליך החלמתו עד לשחרורו ביום 18.11.85 במלים אלה:

"...ביום 11.9.85 אושפז המנוח במחלקה הפסיכיאטרית של המרכז הרפואי על שם שיבא. כשהוא סובל מהרעלה תרופתית כתוצאה מבליעת כמות גדולה של כדורי ואליום. אותה הרעלה השפיעה על מערכת העצבים שלו וגרמה להפרעה נוירולוגית שהתבטאה, תחילה, בחוסר שווי משקל, בלבול, הפרעות בדיבור, ירידה מנטלית ומצב של פסיכוזה טוקסית זמנית, היינו: פסיכוזה שאיננה אינדוגנית, הבאה מתהליך פנימי ברקמה הנפשית והמבטא מחלת נפש, אלא כתוצאה מ- stressor חיצוני, כמו סם או תרופה (אקסוגנית), המדכא זמנית את השיפוט הנכון.

בליעת הכמות המופרזת של התרופה הנ"ל אובחנה כנסיון אובדני על רקע של דכאון לאחר שאשתו נפטרה והוא נשאר בודד ללא משפחה.

מצב הבלבול חלף כעבור מספר ימים אולם ההרעלה עדיין השפיעה על מערכת העצבים וכתוצאה מכך המנוח באורח זמני סבל משיכחה לגבי האירועים בעבר הקרוב, היינו: לא ידע מה קרה לו בארוע הנ"ל, והביע מחשבות שווא פרנואידליות, היינו: חשדנות כלפי הסביבה.

כחמישה שבועות לאחר אשפוזו של המנוח חל שיפור בכל התפקודים הקוגנטיביים (אינטלקטואליים) שלו ובמצבו הרגשי. כשבעה שבועות מאשפוזו, ב-18.11.85, שוחרר המנוח מבית החולים 'במצב קוגנטיבי ורגשי תקין, מסוגל לנהל את ענייניו', הווה אומר: כשאין לו בעיה באינטלקט, כשיכולת השיפוט שלו תקינה והוא יכול לדאוג לענייניו".

במהלך האישפוז ולאחריו התרופפו מאוד קשריו של המנוח עם שני. זמן קצר לאחר שחרורו מבית החולים, ביום 8.12.85, חתם המנוח על מסמך, אשר אלה עיקריו:

"צוואה

אני הח"מ בנימין נודל ת.ז. 6541244 מרחוב אבן שפרוט 9, בני ברק, בהיותי בדעה צלולה ומיושבת, ברצון טוב ובלי אונס, כפיה או השפעה בלתי הוגנת, הריני מצווה בזה כדלקמן:

1. אני מבטל את הצוואה שחתמתי ביום 24.7.1985.
2. אינני סומך על אברהם ניסן שני ת.ז. 4166144, ואין ברצוני לצוות לו מאומה.
3. אני חוזר ומצהיר כי צואתי מיום 24.7.1985 אינה בתוקף.
(להלן: כתב הביטול)...".

חלפו חודשים אחדים, והמנוח אושפז שוב בבית-חולים. הפעם עילת האישפוז הייתה מצב של תת-תזונה בו היה המנוח שרוי. מקץ ימים אחדים שוחרר, וביום 20.4.86 התאשפז שוב – מיוזמתו – במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי על שם שיבא. על מצבו של המנוח באותה תקופה העיד בבית המשפט קמא עד מומחה, ד"ר שאול סטיר. העד בחן וניתח את החומר בתיקו הרפואי של המנוח והסביר, כי המנוח סבל באותה עת מדיכאון תגובתי כתוצאה מאבל ומבדידות חברתית. מצב זה לא ביטא תהליך של מחלת נפש, אלא היה בגדר תגובה למצבו האובייקטיבי של המנוח, אשר איבד את אשתו וחי בגפו, בהיותו ערירי וחסר משפחה. עוד הסביר העד, כי לא נתגלתה במנוח הפרעה כלשהי בשיפוט בכל הקשור בטיפול בענייניו, אך מצד שני סבל המנוח משיפוט בלתי תקין כשהדברים היו אמורים ביחסיו עם סביבתו. עובדה זו הובילה אותו להחלטה שלא לחיות במוסד ולהעדיף קיום עצמאי, למרות הקשיים הכרוכים בדבר.

המנוח שוחרר מן האישפוז הנ"ל ביום 15.6.86, ובתעודת השחרור צוין כי הוא "צלול, ללא תנודות, הגיוני". כן נאמר בתעודה, כי שיפוט המציאות של המנוח תקין, וכי התנהגותו, אשר התאפיינה "בעזיבה עצמית", מקורה בצורך שלו בקשר עם בני אדם.

ביום 7.10.86 ערך המנוח צוואה נוספת (להלן – הצוואה האחרונה). בצוואה זו הורה המנוח במפורש על ביטולה של צוואה אשר נערכה על-ידיו, ככל הנראה ביום 24.3.86, לטובת אחד בשם יהודה, וציווה את כל רכושו לאיסר לרמר
(הוא המערער בע"א 2663/90; להלן – לרמר) ולבתו הדסה, שכניו של המנוח. יש להעיר, כי בית המשפט קמא לא נתבקש להורות על קיומה של הצוואה הנ"ל לטובת אותו יהודה. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 26.11.86, נפטר המנוח לבית עולמו, וסיבת הפטירה – בהתאם לאמור בתעודת הפטירה שהוצאה על-ידי משרד הפנים – היא syndrome alcohol dependence (קרי – התמכרות לאלכוהול).

3. לבית המשפט קמא הוגשו שתי בקשות: האחת, לקיום הצוואה הראשונה, והשנייה – לקיום הצוואה האחרונה. שתי הבקשות האמורות נתקלו בהתנגדויות (הדדיות), אותן ראה בית המשפט קמא לקבל, ולאור זאת החליט שלא להורות על קיום אף אחת מן הצוואות. מכאן הערעורים שלפנינו.

4. ההתנגדות לבקשת הקיום של הצוואה הראשונה הושתתה על נימוק אחד ויחיד, והוא ביטולה המאוחר של הצוואה האמורה על-ידי המנוח. לטענה זו שתי שלוחות: האחת נשענת על הצוואה האחרונה, בה הוריש המנוח את כל רכושו למשפחת לרמר. לפי הטענה, בכך יש ביטול משתמע של הציווי, לפיו רכושו של המנוח יוענק לשני. שנית נטען, כי בכתב הביטול, אשר עיקריו הובאו לעיל, ביטל המנוח את הצוואה הראשונה, ולפיכך נשמט הבסיס מתחת הבקשה לקיימה.

בדונו בהתנגדות לצוואה הראשונה, הקדיש בית המשפט קמא תשומת לב ניכרת לטענת התנגדות נוספת – אשר לא הועלתה במפורש – המושתתת על האפשרות שהמנוח לא פעל מרצון חופשי בעשותו את הצוואה הראשונה. איני רואה מקום לדון בעניין זה, שכן בית המשפט ציין במפורש, כי אין הוא צריך להכריע בנקודה זו, לאור מסקנתו כי הצוואה הנ"ל בוטלה על-ידי המנוח. למסקנה זו מצא בית המשפט בסיס בכתב הביטול הנ"ל, אשר מקיים במלואו את כל הדרישות – הצורניות והמהותיות – הנחוצות לשם יצירת צוואה תקפה. נוכח מסקנה זו קבע בית המשפט, כי על המתנגדים היה מוטל להראות, כי כתב הביטול נעשה בנסיבות המובילות לבטלותו (במיוחד – להיעדר כשרות לצוות). אשר לכך, סבר בית המשפט קמא – לאור מצבו של המנוח בעת ששוחרר מן האישפוז הראשון במחלקה הפסיכיאטרית – כי לא הוכח שלמנוח לא היה כושר לעשות צוואה (או לבטלה) בעת חתימת כתב הביטול. בית המשפט קבע גם, כי לא הונחה תשתית מספקת לטענה, כי כתב הביטול נעשה עקב השפעה בלתי הוגנת. לפיכך החליט בית המשפט, כי בכתבי הביטול ביטל המנוח כדין את צוואתו ואין לקיימה.

אשר לטענה בדבר ביטול הצוואה הראשונה על-ידי הצוואה האחרונה, סבר בית המשפט קמא, כי הצוואה האחרונה הייתה חסרת תוקף, שכן נערכה בעקבות השפעה בלתי הוגנת על המנוח, ולפיכך לא היה בה כדי לבטל את הצוואה הראשונה.

לפנינו מונחים שני ערעורים: בע"א 2622/90 טוען שני, כי המסקנה בדבר ביטולה של הצוואה הראשונה בטעות יסודה, ומבקש, כי יינתן לצוואה זו תוקף. בע"א 2663/90 טוען לרמר, כי הצוואה האחרונה הייתה תקפה ולא נעשתה בנסיבות המובילות לבטלותה, ולכן היה על בית המשפט לקיימה.

נדון בערעורים אלה כסדרם.

ע"א 2622/90

5. הטענה העיקרית בערעור זה מופנית נגד הסתמכותו של בית המשפט קמא על כתב הביטול, בבואו לקבוע כי הצוואה הראשונה בוטלה. לפי הטענה דין כתב הביטול כדין צוואה, ולכן אין לו נפקות משפטית כלשהי אם לא ניתן לגביו צו קיום צוואה. מאחר שצו כאמור לא ניתן, מתחייבת המסקנה, כי הצוואה הראשונה לא בוטלה, ויש מקום להורות על קיומה.

6. (א) נקודת המוצא לדיון בטענה זו מצויה בסעיף 39 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המורה כך:

"אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום לפי הוראות הפרק החמישי".

הוראה זו קובעת את התוצאה המשפטית, המתלווה לקבלת צו קיום צוואה, ואת הצורך בצו כאמור. מן האמור בה עולה, כי צו קיום צוואה נדרש כתנאי מוקדם לתביעת זכויות או להזדקקות למסמך כצוואה. הלשון הנקוטה בהוראה זו אינה מותירה מקום לספק, כי המבחן הראשוני לתחולתה עניינו בשאלה, אם המסמך שבנדון הינו צוואה. רק תשובה חיובית לשאלה זו עשויה להביא לקבלת טענה, המתלה את תוקפו המשפטי של המסמך בקבלת צו כאמור. לכן יש מקום לבחון, אם במקרה שלפנינו כתב הביטול – שלגביו נטען כי יש צורך בצו קיום צוואה – הינו צוואה.

(ב) בחוק הירושה אין הגדרה למונח "צוואה". בית-משפט זה נדרש לשאלת מהותה של צוואה בע"א 122/86 ספיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד (1) 738. באותו עניין נדון תוקפה של "צוואה שלילית", שבה הדיר המוריש מנכסיו את כל יורשיו על-פי דין, ועלתה שם השאלה, אם מסמך כאמור הינו צוואה.

על יסוד ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ולאור ההיסטוריה החקיקתית שלו, הגיע בית המשפט למסקנה, כי צוואה צריכה לשקף "כוונה לתת או להעניק זכויות בעיזבון" (שם, בעמ' 744). בית המשפט אף הוסיף ואמר, כי משמעותה של צוואה הינה "הענקת זכות בעיזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין..." (שם, בעמ' 746; ההדגשה שלי – מ' ש'). לאור כללי יסוד אלה קבע בית המשפט, כי בנסיבות העניין שדם לא הייתה לפניו צוואה, ולכן הורה על חלוקת העיזבון בהתאם לכללי הירושה על-פי דין. יודגש, כי לכללים אשר הותוו בע"א 122/86 הנ"ל נתן המחוקק ביטוי בהיר גם בהקשר הנדון בענייננו, היינו – בהוראות חוק הירושה הדנות בצו קיום צוואה. ההוראה החשובה לעניין זה מצויה בסעיף 66(א) סיפא לחוק, המורה כי בצו קיום צוואה מצהיר בית המשפט על זכויות היורשים בירושה על-פי צוואה. הוראה זו שופכת אור על האמור בסעיף 69(ב) לחוק, לפיו מצהיר בית-משפט, בצו קיום צוואה, על כך שצוואה היא בת-תוקף. שילוב הוראות אלה מלמד, כי תוכנה של ההצהרה השיפוטית הגלומה בצו קיום צוואה אינו מתמצה בגושפנקא הניתנת לתוקפו של המסמך שבדיון. בהצהרה זו ניתן ביטוי לתכנים מסוימים האמורים להשתקף במסמך זה – קרי, זכויותיהם של היורשים על-פי הצוואה. ברור, כי מסמך, שבו לא ניתן לזהות כוונה להקנות זכויות מחמת מיתה, אינו יכול להוות בסיס למתן צו כאמור, ועובדה זו מחזקת את גישתו של בית המשפט בע"א 122/86 הנ"ל. שכן היא משמיעה לנו את כוונת המחוקק לכך שבצוואה (ובצו המקיים אותה) יהיה יסוד של הענקה.

יישום אמת המידה שנקבעה בע"א 122/86 הנ"ל לעניין שלפנינו מוביל למסקנה, כי כתב הביטול אינו צוואה, שהרי לא מצויה בו כל הוראה מעניקה. התוצאה האופראטיבית היחידה של מסמך זה היא ביטול הצוואה הראשונה, ובכך אין כשלעצמו כדי להקנות זכויות לאיש; אכן, ניתן לכאורה לטעון, כי מסמך זה מעניק במשתמע את רכושו של המוריש ליורשיו על-פי דין – קרי, במקרה דנן למדינה. השאלה, אם די בהענקה משתמעת מסוג זה כדי להפוך מסמך לצוואה, הושארה בצריך עיון בע"א 122/68 הנ"ל, בעמ' 747. ברם, גם בתשובה חיובית לשאלה זו אין כדי להפוך את המסמך שבנדון לצוואה, שכן עדיין אין המדובר בהענקה החורגת מן המתחייב מהוראות הפרק השני של חוק הירושה, העוסק בירושה על-פי דין; לפיכך, אין במסמך "כדי הענקת זכות בעיזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין..." (שם, בעמ' 746), וקשה לגלות בו, בנסיבות אלה, מימד כלשהו של הענקה, ולו במשתמע.

(ג) הוראה העשויה להעמיד מכשול בפני
קו המחשבה המתואר לעיל מצויה בסעיף 36(א) לחוק הירושה, שבו נקבע כי:

"המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; המיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה".

מהוראה זו עולה, כי על-מנת להניח יסוד למסקנה בדבר ביטול הצוואה על-ידי כתב הביטול, על כתב הביטול לעמוד באותן דרישות פורמאליות ומהותיות הצריכות להתקיים בצוואה תקפה (ע"א 202/85 קליינה-ביק נ' גולדברג ואח', פ"ד מא (2) 757, בעמ' 766-768). העמידה על מילוין המדויק של דרישות אלה נועדה להבטיח, כי בעת עשיית הצוואה אכן גמר המצווה אומר בדעתו להורות על שייעשה לאחר מותו (ע"א 347/84 צימט נ' בנימין, פ"ד מ (4) 118, בעמ' 121; ע"א 851/79, 160/80 ש' בנדל ואח' נ' ד' בנדל, פ"ד לה (3) 101, בעמ' 107). עקביותם הפנימית של דיני הירושה מחייבת קיומן של ערובות פרוצדוראליות דומות בנוגע לביטול צוואה, "כדי להבטיח אמיתות מעשה הביטול וגמירות דעתו של המבטל" (ע"א 202/85 הנ"ל, בעמ' 766) ולמטרה זו נועדה ההוראה המצויה בסעיף 36(א) רישא הנ"ל.

לכאורה ניתן היה לטעון, כי נוכח האמור בסעיף זה, ולאור הפסיקה אשר קבעה כי גם הוראות חוק הירושה העוסקות בתוקף הצוואה, להבדיל מצורתה, חלות על כתב ביטול (ע"א 202/85 הנ"ל), אין כל טעם שלא לנהוג במסמך כזה כבצוואה גם לעניין הצורך בצו קיום צוואה. ברם, לדעתי, אין לקבל גישה כזו: אף אם עמידה בדרישות הפורמאליות הקבועות בחוק הירושה כתנאי לתוקפה של צוואה היא תנאי הכרחי לתוקפו של מסמך המבטל צוואה, לא נגזרת מכך בהכרח המסקנה, כי מסמך כזה הינו צוואה. כמוסבר לעיל, בהוראות חוק הירושה, לרבות אלו הדנות בהקשר העומד כאן לדיון, יש בסיס מוצק לתיזה כי מסמך כזה אינו צוואה ואינו טעון צו קיום צוואה.

דומה, כי אף בסעיף 36 עצמו ניתן למצוא תימוכין לגישה זו: ראשית, בסעיף-קטן (א) של הוראה זו, שבו מותווית הדרך שיש לנקוט על-מנת לבטל צוואה, לא אימץ המחקק גישה, לפיה קיימת זהות בין מסמך המבטל צוואה לבין צוואה, והסתפק בדרישה, כי המסמך המבטל ייעשה ב"אחת הצורות לעשיית צוואה" (ההדגשה שלי – מ' ש'). עיקרה של הוראה זו, לפי לשונה, מצוי בציווי הפרוצדוראלי הקבוע בה, ולא ניתן ללמוד ממנה, כי כתב ביטול הינו צוואה (ראה גם: ש' שילה, פרוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (נבו, תשנ"ג) 330). יתרה מזאת: סעיף-קטן (ב) של ההוראה האמורה דן בביטול צוואה על-ידי צוואה חדשה. מקיומה של הוראה נפרדת ומיוחדת זו משתמע, כי המחוקק מבחין בין ביטול הנעשה על-ידי כתב ביטול, מצד אחד, לבין ביטול המעוגן, במפורש או במשתמע, בצוואה חדשה, מצד אחר: היינו, במבנה הסעיף מבטא המחוקק את גישתו, לפיה כתב ביטול איננו צוואה, וממילא מתבקשת המסקנה, כי בהוראת סעיף 39 לחוק לא בא המחוקק להורות כי כתב ביטול טעון צו קיום צוואה.

לאור האמור לעיל מסקנתי היא, כי לא נדרש צו קיום צוואה על-מנת שתינתן לכתב הביטול הנפקות המלאה שעושהו התכוון לה. לכן, משנמצא כי כתב הביטול עונה על הדרישות הצורניות הקבועות בחוק הירושה, היה בית המשפט רשאי להשתית עליו את מסקנתו, כי המנוח ביטל את צוואתו הראשונה.

7. כמתואר לעיל, קבע בית המשפט, כי נוכח הראיות שלפניו אין יסוד לטענה, כי כתב הביטול נעשה בעת שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה או עקב השפעה בלתי הוגנת. מסקנה זו מקובלת עלי. כעולה מן התיאור המפורט במסמך השחרור מבית החולים, היה מצבו המנטאלי והקוגנטיבי של המנוח בעת השחרור תקין. מסמך זה נעשה זמן קצר ביותר לפני שנערך כתב הביטול, ומאחר שהאמור בו לא הופרך, סבורני, כי המערער לא הניח תשתית נאותה לטענתו בדבר אי-כשרותו של המנוח לצוות בעת עשיית כתב הביטול. אשר לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, לא הצביע המערער על ראיות מספיקות לביסוס טענתו זו, ובין השאר לא הראה, כי בין המנוח לבין מי שנטען כי הפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת היה קשר כלשהו בנקודת הזמן בה נערך כתב הביטול. זאת ועוד: נוכח אכזבתו המופגנת של המנוח מהתייחסותו של המערער אליו במהלך אישפוזו בבית החולים, סביר לייחס את הדרתו מן הצוואה של שני לרצונו העצמאי של המנוח. בנסיבות אלה, קטנה ההסתברות לכך שכתב הביטול נערך מחמת השפעה בלתי הוגנת, ומכל מקום, אין די בחשש בעלמא לקיומה של השפעה כזו על-מנת להביא לבטלותה של צוואה (או של מסמך המבטל צוואה) (ע"א 53/88 מרדכי מנלה ואח' נ' א' ברנדויין ואח', פ"ד מו (1) 48). בטענותיו של המערער לא מצאתי בסיס ליותר מחשש כאמור.

מטעמים אלו הייתי דוחה את הערעור בע"א 2622/90 הנ"ל.

ע"א 2663/90

8. לפני בית המשפט קמא לא הוצגו ראיות, אשר יכולות לבסס מסקנה פוזיטיבית בדבר השפעה בלתי הוגנת אשר הופעלה על המנוח עובר לעריכת הצוואה האחרונה. ברם, בית המשפט סבר, כי בנסיבות העניין נוצרה חזקה של השפעה בלתי הוגנת כאמור, ונטל ההוכחה להראות, כי השפעה כזו לא הופעלה, עבר אל שכמי המבקשים לקיים את הצוואה האמורה. מסקנה זו נשענה על העובדות הבאות:

א. הדיכאון התגובתי שהמנוח סבל ממנו ואשר התבטא – כמתואר – בשיפוט לקוי בכל הקשור ליחסיו עם אנשים אחרים;

ב. התמכרותו של המנוח לאלכוהול, אשר אף הביאה למותו זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, ובצירוף למצבו הנפשי גרמה לכך שהמנוח היה נתון בקלות להשפעת הסובבים אותו;

ג. עריכת שלוש צוואות בפרק זמן של כשנה, לטובת מי שאינם בני משפחתו;

ד. מעורבותו של לרמר בעריכת הצוואה האחרונה. מעורבות זו התבטאה בהבאת המנוח למשרד עורכי הדין (למרות שהמנוח היה מסוגל להגיע לשם בכוחות עצמו), בהמתנה למנוח במשרד בעת שערך את הצוואה, וכנראה במסירת פתק לידיו, שבו צוינו השמות ופרטי הזהות של המוטבים על-פי הצוואה (לרמר ובתו). לכך הצטרפה הימנעותו של לרמר מלהעיד בבית המשפט בכלל ועל סיבת עריכת הצוואה לטובתו ונסיבותיה בפרט, מה שחיזק את התיזה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

לאור מסקנה זו, ולאור העובדה שלא הובאו כל ראיות מטעם לרמר כדי לסתור את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, קבע בית המשפט, כי חזקה זו הפכה מוחלטת, ולכן החליט, כי הצוואה האחרונה בטלה ואין לקיימה.

9. מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות אשר נפרש לפניו. לעניין זה, אינני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לקבל כראיה את תעודת הפטירה של המנוח, שבה צוינה סיבת פטירתו. בשים לב לעובדה, שהנתונים בדבר סיבת הפטירה המצויים בתעודה זו אוזכרו במהלך שמיעת העדויות, אין המערערים יכולים לטעון כי הופתעו מן המידע האמור. יצוין, כי למערערים ניתנה בסיכומיהם הזדמנות נאותה לטעון כנגד קבלת התעודה כראיה, אך הם לא הביאו ולו נימוק ענייני אחד אשר יצדיק נקיטת גישה כזו. בנסיבות אלה, ונוכח חשיבותה של ראיה זו, סבורני, כי בית המשפט היה רשאי לקבל את התעודה כראיה, הגם שבדרך השיגרה לא ייטה בית-משפט לאפשר קבלת ראיות בשלב כה מאוחר של ההתדיינות (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 480-481).

לגוף העניין, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט קמא בנקודה זו. מכלול הנתונים העובדתיים אשר הוכחו לפני בית המשפט, ובמיוחד תלותו החריפה – ואף הקטלנית – של המנוח באלכוהול, אשר יש להניח כי התפתחה על פני תקופת זמן ממושכת למדיי והשפיעה על המנוח בתקופה שבה נערכה הצוואה האחרונה, יצרו חזקה עובדתית שחייבה את לרמר להתייצב על דוכן העדים כדי להשמיע את גירסתו הסותרת בדבר נסיבות עריכת הצוואה ומצבו של המנוח באותה עת. לאור הימנעותו הבלתי מוסברת מלעשות כן, אינני יכול לומר, כי מסקנתו של בית המשפט קמא סטתה מן המתחייב בנסיבות העניין באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

לפיכך, גם הערעור בע"א 2663/90 דינו דחייה.

סיכומם של דברים, שני הערעורים נדחים. בנסיבות העניין יישא כל מערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 2,000 ₪.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, ג' בשבט תשנ"ג (25.1.93).

"









עא בית המשפט העליון 2622/90 אברהם שני נ' איסר לרמר, מדינת ישראל, [ פ"ד: מז 1 191 ] (פורסם ב-ֽ 25/01/1993)