פסקי דין על צבי אגמון | פסקי דין על זוהר פלדבוי | פסקי דין על איתן ארזי | פסקי דין על חיצוב סחר ופיתוח 1974 |

3092/90 עא     10/05/1992




עא 3092/90 צבי אגמון נ' זוהר פלדבוי, איתן ארזי, חיצוב סחר ופיתוח 1974 בע"מ




(פ"ד מו(3) 214)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 3092/90
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' גולדברג
,
כבוד השופט י' מלץ
המערער: צבי אגמון

ע"י ב"כ עו"ד ד' ארבל
נ ג ד

המשיבים: 1. זוהר פלדבוי

ע"י ב"כ עו"ד י' רסלר

2. איתן ארזי

ע"י ב"כ עו"ד ב' רווה

3. חיצוב סחר ופיתוח 1974 בע"מ
(בפירוק)


ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט מ' אילן) מיום 27.5.90 בת"א 1330/87.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למחוק את המשיבים הראשון והשני מרשימת המשיבים בת"א 1330/87.

2. עובדות המקרה הינן כדלקמן:

המערער והמשיבה השלישית (חיצוב סחר ופיתוח (1974) בע"מ (בפירוק); להלן – חיצוב) התקשרו בחודש אפריל 1974 להקמתה של חברת שרית סחר ופיתוח (1974) בע"מ (בפירוק) (להלן – שרית). כל אחד מהצדדים החזיק 50% ממניות שרית וכמנהליה נתמנו המערער ובעליה של חיצוב – המשיבים. שרית הוקמה לשם ביצוע עבודות ביצורים ברמת הגולן עבור משרד הביטחון. לטענת המערער, סוכם כי משך קיומה של החברה יהיה כשישה חודשים בלבד. בשנת 1978 התמוטטה שרית, והוגשה בקשת פירוק. ביום 2.4.79 ציווה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על פירוק החברה, וכמפרק זמני מונה כונס הנכסים הרשמי.

ביום 19.1.84 נדונה, בנוכחות בא-כוחם של המשיבים ונציג הכנ"ר, בקשת המערער לחקור את המשיבים 1-2 על-פי סעיפים 373-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות). בית המשפט סירב לבקשה בשל כך שלא הוכח לפניו שהמפרק הוא זה שהחשדות נתגלו לו. בהחלטתה ציינה הנשיאה של בית המשפט המחוזי, כי אם במהלך פעולות הפירוק יתגלו מימצאים מתאימים, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט במסגרת הפירוק.

המערער פנה למפרק, והאחרון ערך חקירות, שבעקבותיהן פנה לבית המשפט ביום 25.6.86 בבקשה לחקור את המשיבים 1-2 בנוכחות נציג הכנ"ר. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי לאור נסיבות המקרה "אין בית המשפט ואין המפרק צריכים להיזקק יותר לנושא החקירה ופתרון הסכסוך שבין הצדדים צריך להיות מבוצע בינם לבין עצמם". במסגרת הדיון הצהירו באי-כוח המשיבים, כי לא יטענו טענת התיישנות בעניין פעולה משפטית שינקוט המערער בתוך שנה מיום ההחלטה.

המערער פנה למפרק, והאחרון ערך חקירות, שבעקבותיהן פנה לבית המשפט ביום 25.6.86 בבקשה לחקור את המשיבים 1-2 בנוכחות נציגי הכנ"ר. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי לאור נסיבות המקרה "אין בית המשפט ואין המפרק צריכים להיזקק יותר לנושא החקירה ופתרון הסכסוך שבין הצדדים צריך להיות מבוצע בינם לבין עצמם". במסגרת הדיון הצהירו באי-כוח המשיבים, כי לא יטענו טענת התיישנות בעניין פעולה משפטית שינקוט המערער בתוך שנה מיום ההחלטה.

ביום 24.5.87 הגיש המערער תביעה כספית נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי. במסגרת תביעה זו טען המערער, כי המשיבים 1-2 שימשו כדירקטורים של שרית וכי בתור שכאלה הוציאו שלא כדין מרכוש החברה והעבירוהו במירמה לרשות חיצוב. בעקבות זאת נאלץ המערער לשלם מכיסו התחייבויות שנטל על עצמו וכן לא קיבל שכר עבודתו בשרית. המערער תבע סכום כסף נוסף בעבור עוגמת הנפש שנגרמה לו, ובסך הכול תבע לחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם לו סכום של 404,930 ₪. לחילופין תבע המערער לחייב את המשיבים לשלם לו אישית את הסכום של 230,250 ₪ וכן להשיב לקופת שרית סכום של 349,360 ₪. במסגרת התביעה הטיל המערער עיקולים זמניים על נכסי המשיבים. ביום 14.9.87 נתקבלה בקשת המשיבים לביטול העיקולים מן הטעם של ספק בנכונות התביעה. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי ספקות אלה "כמעט והניעו אותי למחיקת חלק מהתביעה (עיקר התביעה)".

בקשה המערער לערער על החלטה זו נדחתה על-ידי בית-משפט זה ביום 16.10.87.

ביום 19.4.90 הגיש המשיב הראשון בלבד בקשה למחיקת התביעה נגדו על הסף. ביום 27.5.90 הורה השופט קמא על מחיקת המשיבים 1-2 מכתב התביעה. בית המשפט קמא התייחס בהחלטתו לסכומים שתבע המערער וקבע כדלקמן:

(א) התביעה להחזר תשלומים ששילם המערער במקום שרית יש להפנות לשרית, ואם היא בפירוק אזי יש לפנות למפרק.

(ב) לעניין הנכסים שהוברחו על-ידי המשיבים הראשון והשני לידי חיצוב, מי שצריך לתבוע אותם הינה שרית. לגבי התביעה החלופית, לחייב את המשיבים להחזיר לשרית את תמורת הנכסים המוברחים, הרי שזוהי תביעה שיכולה לעמוד בתנאים מסוימים אך כתביעה נגזרת. לעניין תביעה נגזרת יש לקיים תנאים מוקדמים שונים על-מנת לקבל את אישור בית המשפט להגשתה, ובמקרה דנן מתעוררת גם השאלה, אם ניתן כלל להגיש תביעה נגזרת בשמה של חברה בפירוק.

(ג) ייתכן שישנם מקרים חריגים, שבהם בעל מניות יכול לתבוע את הדירקטורים אישית, מבלי שיהיה צורך שהחברה תהיה צד לתביעה זו, אך זאת כאשר מדובר בדירקטורים שהפרו חובת אמונים שהם חבו לתובע אישית, מה שלא קיים בעניינו של המערער.

המערער ביקש לתקן את כתב-התביעה, ובקשתו נדחתה. על החלטה זו סב הערעור שלפנינו.

3. עיקרי טענות המערער:

המערער טוען, כי בית המשפט קמא שגה בכך שהורה על מחיקת המשיבים 1-2 מכתב התביעה ולא על תיקון כתב התביעה באופן שתקום עילה כנגד המשיבים 1-2. ואלה הם נימוקיו:

(א) לכל אורך הדרך פעל המערער על-פי הנחיות בית המשפט קמא. בהחלטה הקודמת מיום 25.6.86 הפנה בית המשפט את הצדדים להתדיינות ישירה בינם לבין עצמם. המערער פעל ותבע אישית את המשיבים, אולם כאן נמחקה התביעה כנגד המשיבים 1-2 בשל כך שהוגשה במסגרת תביעה ישירה ולא במסגרת הפירוק, היינו דבר והיפוכו.

(ב) במקרה דנן ראוי היה לאפשר למערער לתקן את כתב התביעה בהתאם לכללים המנחים בדין ובפסיקה. בבית המשפט קמא טרם נשמעו הראיות, וההליך שהוחל בו לא היה אלא קדם-משפט, ועל-כן הפגיעה במשיבים 1-2 היתה קטנה, וניתן היה לתקנה בפסיקת הוצאות.

(ג) את כתב תביעה ניתן היה לתקן על-ידי הוספת עילות תביעה בנוגע ליחסים הישירים שבין המערער לבין המשיבה השלישית, וזאת על בסיס חוזי או מעין חוזי.

(ד) המשיבים 1-2, כמי שהיו מנהלי חיצוב, גרמו לה להפר במודע ותוך מירמה את היחסים החוזיים או המעין חוזיים שהיו לה עם המערער מכוח מסמכי ההתאגדות של שרית. הפרת החוזה משמעותה, במקרה דנן, הפרת חובתם של בעלי מניות השליטה לנהוג באמון כלפי בעלי מניות המיעוט, כאשר שליטה נקבעת על-פי השליטה דה פקטו שהייתה לכל צד.

(ה) בשל אופי החברה כ"מעין שותפות", ובשל כך שהמשיבים 1-2 כיהנו כדירקטורים מלבד היותם בעלי מניות, הרי שחובות האמון מוגברות במקרה שלפנינו.

(ו) יש להכיר בזכותו של בעל מניות לקבל פיצוי במקרה שבו נגרם לו נזק עקב הפרת הוראות התזכיר והתקנון על-ידי החברה. זכות זו הוכרה על-ידי מספר מלומדים.

(ז) כאשר מדובר בחברה בפירוק, אין לאפשר תביעה נגזרת, והראיה לכך סעיפים 373-374 לפקודת החברות, בהם הכיר המחוקק בזכות התביעה האישית של בעל מניות כנגד נושא משרה בזמן פירוק. לחלופין, אם ייקבע שהדרך הנכונה להגשת התביעה במקרה דנן הינה תביעה נגזרת, הרי שיש לראות בקביעות הקודמות של בית המשפט קמא משום מתן האישור הדרוש לכך.

4. עיקרי טענות המשיבים הראשון והשני:

(א) המערער מבקש בדרך של תיקון תביעתו להיכנס בדל"ת אמותיה של תביעה נגזרת, שכן אין ביכולתו להגיש כעת תביעה חדשה מן הטעם שכלפיה ניתן יהיה לטעון להתיישנות. תביעה נגזרת היא הליך חדש ונפרד ולא ניתן להיכנס בגדרו על דרך תיקון כתב-תביעה. תביעה נגזרת היא למעשה תביעה של החברה, ועל-כן אין לאפשר הוספתה לתביעתו האישית של המערער.

(ב) המשיב הראשון היה עובד של חיצוב ומעולם לא היה דירקטור של שרית.

(ג) המשיבים 1-2 לא היו בעלי מניות בשרית, והמערער טוען לזכות תביעה שיש לו כבעל מניות נגד בעלי מניות אחרים.

(ד) לעניין התביעה האישית של המערער, הרי שאף אם נאמר שיש עילה שכזאת, הרי שכאן יחול הכלל שאין מאפשרים תיקון כתב-תביעה אם התיקון עלול לפגוע בצד שכנגד.

5. הלכה היא, כי בית המשפט מאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. ברם, אם לא שוכנע בית המשפט כי בלעדי התיקון לא תבוא הפלוגתא האמיתית לדיון, דין הבקשה להידחות. הגישה הנקוטה על-ידינו בכגון דא היא ליברלית ביותר, ולפיה איפשרו תיקונים אף במקרים שבהם כתב התביעה המקורי כלל לא הקים עילה (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 328). כן איפשרו תיקון כתב-תביעה בשלבים מתקדמים של הדיונים, ואפילו בשלב הערעור. בע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' משען, פ"ד מא (1) 748, בעמ' 755, אמר על כך השופט חלימה, כי –
"לא יכולה להיות מחלוקת לגבי יכולתו של בית המשפט להתיר תיקון כתבי-טענות בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב מתקדם של המשפט, ותמיד ניתן לפצות את הצד שכנגד על טירחתו הנוספת על-ידי פסיקת הוצאות."

לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב-תביעה. במקרים שבהם נקט המבקש שיהוי רב או נהג בחוסר תום-לב, לא ייעתר בית המשפט לבקשת התיקון. כמו כן לא יאפשר בית המשפט תיקון כתב-תביעה, אם התיקון ימנע מהצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו לו הייתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמה לכך היא טענת התיישנות. אם לצד שכנגד הייתה עומדת טענת התיישנות – במקרה שבמקום תיקון התביעה הייתה מוגשת תביעה חדשה – אזי בית המשפט לא ישעה לבקשת התיקון. כדברי השופט ש' לוין בע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד (4) 126, בעמ' 131:

"הכל מודים שאין בית-משפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על-ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל הדין להעלות, על דרך של תיקון כתב תביעה, עילה שהתישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על-ידי הוספת עילה שהתישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי".

6. מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן טען המערער, כי אין למחוק את המשיבים 1-2, מן הטעם שאין באפשרותו להגיש תביעה חדשה, כי חלה התיישנות על האירועים נושא התביעה. אמנם במקרה הרגיל לא הייתי מהסס לקבוע, כי אין לאפשר תיקון כתב התביעה מן הטעם של פגיעה בצד שכנגד, אך המקרה שלפני מצריך התייחסות שונה. הנימוק לכך הוא כפול: ראשית, המערער החל את התדיינותו המשפטית לפני שנים רבות ובמשך השנים "זכה" לפסיקות סותרות, אשר הנחו אותו פעם למסלול של פנייה למפרק ופעם למסלול של תביעה אישית וחוזר חלילה. אין זה ראוי, שבעל דין, אשר לא ישן על זכויותיו ואשר שמע להוראות בית המשפט בדבר דרכי תביעה, לא יורשה לתקן כתב-תביעתו רק מן הטעם של התיישנות. שנית, בע"א 728/79 הנ"ל, בעמ' 132, נקבע –

"... כי די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתיישנות".

במקרה דנן, כתב התביעה כפי שהוגש בבית המשפט קמא לא הקים אמנם על פניו יריבות במישור היחסים האישיים בין הצדדים, עם זאת כתב התביעה עשוי לבסס על פניו יריבות בין הצדדים במישור של דיני חברות. במקרה שכזה יש לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו. בית המשפט קמא נימק את סירובו לאפשר תיקון כתב התביעה בציינו: "חוששני, שאין לי דרך לרפא את הפגמים, או אפילו לאפשר ריפוי הפגמים על ידי התרת התיקון". קביעה זו בטעות יסודה. לכאורה, ומבלי שיהיה בכך משום נקיטת עמדה לגופו של עניין, המערער יכול לתקן את תביעתו, כך שתתבסס על הפרת חובות אמון וזהירות (של נושאי משרה בחברה) ועל תביעה מכוח סעיפים 373-374 לפקודת החברות. אשר לאפשרות תיקון התביעה באופן שתהפוך לתביעה נגזרת, הרי שיש רגליים לדעה כי אין לאפשר הגשת תביעה נגזרת בפירוק. עמד על כך המלומד r. r. pennington בספרו company law (london, dublin and edinburgh, 6th. ed., 1990 655):

"the court will nit allow a derivative action to be initiated or continued if the company goes into liquidation, because the liquidator then has statutory power to litigate in the company's name, and if he is unwilling to do so any member of the company may apply to the court to order that he shall do so".
עם זאת, לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ואין זה המקום להכריע בה.

הייתי מקבל את הערעור ומחזיר התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שזה יאפשר למערער לתקן את כתב התביעה.

המשיבים הראשון והשני יישאו בהוצאותיו של המערער בסכום של 3,500 ₪ כל אחד.

השופט א' גולדברג
: אני מסכים.

השופט י' מלץ
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

ניתן היום, ז' באייר תשנ"ב (10.5.92).








עא בית המשפט העליון 3092/90 צבי אגמון נ' זוהר פלדבוי, איתן ארזי, חיצוב סחר ופיתוח 1974 בע"מ, [ פ"ד: מו 3 214 ] (פורסם ב-ֽ 10/05/1992)