פסקי דין על חב' י. ר .י .ר חברה לבניין | פסקי דין על חב' רושדר חברה לבנין והשקעות | פסקי דין על חב' רמאש חברה לבניין והשקעות | פסקי דין על אריה שטיינר ארמין | פסקי דין על שרה שטיינר |

1660/03 א     29/11/2009




א 1660/03 חב' י. ר .י .ר חברה לבניין, חב' רושדר חברה לבנין והשקעות, חב' רמאש חברה לבניין והשקעות נ' אריה שטיינר ארמין, שרה שטיינר








בית משפט השלום בפתח תקווה



29 נובמבר 2009

ת"א 1660-03 חב' י. ר .י .ר חברה לבניין
ו ואח' נ' שטיינר ארמין ואח'






בפני

כב' השופטת
שירי רפאלי


תובעים
1.
חב' י. ר .י .ר חברה לבניין


2
.
חב' רושדר חברה לבנין והשקעות

3
.
חב' רמאש חברה לבניין והשקעות


נגד


נתבעים

1. אריה שטיינר ארמין
2. שרה שטיינר






פסק דין



לפני תביעת התובעות כנגד הנתבעים לתשלום סך של 376,438 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה -6.1.03).

רקע עובדתי

הנתבעים הם בעלי כל מניותיה ומנהליה הרשומים של חברת הרשטאר (1978) בע"מ (להלן – "הרשטאר"). במועדים הרלוונטיים לתביעה, עסקה הרשטאר בשיווק ברזל. בין היתר, סיפקה ברזל לחברת גלדור חברה לבניין בע"מ (להלן – "גלדור"), שהיתה בבעלותו ובניהולו של איתן שטיינר, בנם של הנתבעים.

התובעות קיימו קשר עסקי עם גלדור ובין היתר הזמינו ממנה ברזל. אין חולק, כי במועד כלשהו קודם לסכסוך שלפני, נקלעה גלדור לקשיים כספיים והפכה חידלת פרעון.

ביום 23.7.96 פנו התובעות לבית המשפט בהמרצת פתיחה בה עתרו לאכוף על הרשטאר
לספק להן ללא תשלום כמות של ברזל. התובעות טענו כי הרשטאר התחייבה בכתב לספק להן ללא תשלום ברזל שהוזמן על ידי התובעות מגלדור ואשר תמורתו שולמה לגלדור במלואה(ה"פ (תא) 175916/96). הסעד המבוקש תוקן לאחר מכן להצהרה על תוקף התחייבויותיה של הרשטאר כלפי התובעת. הרשטאר כפרה בתביעת התובעות וטענה כי היא מבוססת על מסמכים מזוייפים.

ביום 31.12.96, בעוד תובענת התובעות כנגדה תלויה ועומדת, התקבלה באסיפה הכללית של הרשטאר החלטה מיוחדת בדבר פירוקה מרצון ומינוי הנתבע כמפרק. ההחלטה נרשמה על ידי רשם החברות ביום 2.1.97 (נספח א2 לתצהיר מטעם התובעות). טרם קבלת החלטה זו, חתמו שני הנתבעים בתוקף תפקידם כדירקטורים בחברה על הצהרה כדלקמן: "חקרנו ודרשנו היטב את עסקי החברה ו/או מצבה הכספי של החברה, ועל יסוד זה באנו לכלל דעה, שהחברה תוכל לשלם את חובותיה במלואם, תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה" (להלן – "הצהרת כושר הפרעון", נספח ב' לתצהיר מטעם התובעות).

הודעה בדבר הפירוק והזמנה להגיש הוכחות חוב למפרק פורסמה ברשומות (נספח א' לתצהיר מטעם הנתבעים). דבר כניסתה של הרשטאר לפירוק מרצון צוין על ידי הנתבע בתצהיר מיום 26.2.97 שהגיש לבית המשפט בהליך עם התובעות (נספח ו' לתצהיר מטעם הנתבעים) וכן נמסר על ידי ב"כ הנתבעים בדיון מיום 2.3.97 בנוכחות ב"כ התובעות (פרוטוקול צורף כנספח ג' לתצהיר מטעם הנתבעים).


בשנת 1999 ביקשו התובעות להפוך את המרצת הפתיחה שהגישו נגד הרשטאר לתביעה כספית. בקשתם התבססה על פירוקה מרצון של הרשטאר ועל הטענה כי נוכח הפירוק אין עוד טעם בסעד הצהרתי (בש"א 107839/99). בית המשפט קיבל את הבקשה
(החלטת כב' השופט י. ורדי מיום 7.12.99, נספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעים), ובהתאם הוגש על ידי התובעות כנגד הרשטאר כתב תביעה מתוקן לתשלום סך של 166,250 ₪ (א 017467/00).

אין חולק, כי למעט פניה כלשהי לבית המשפט המחוזי בבקשה שמהותה לא הובררה ואשר נדחתה ככל הנראה על הסף (נת/2, נת/3), לא מצאו התובעות לנכון להגיש לבית המשפט המחוזי אי פעם בקשה כלשהי בעניין אופן פירוקה של הרשטאר והפעולות שהתבצעו במסגרתו.


ביום 22.10.02 קיבל בית המשפט את תביעת התובעות כנגד הרשטאר וחייב אותה לשלם להן סך של 166,250 ₪ בתוספת שערוך מיום 30.5.95 וכן הוצאות משפט (כב' השופט יץ ורדי, פסק הדין צורף לתצהיר מטעם התובעות). ערעור שהגישה הרשטאר נדחה (ע"א (תא) 003377/02, נספח לתצהיר מטעם התובעות) וכן נדחתה על הסף בקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט העליון.




ביום 2.2.03 הגישו התובעות תביעה בה עתרו לחייב את הנתבעים באופן אישי לשלם להן את חובה הפסוק של הרשטאר. תביעה זו היא המונחת לפני.


יצויין כי לאחר שהגישו התובעות את תביעתן כנגד הנתבעים, התברר להן כי ביום 23.10.01 משנו הנתבעים את דירת המגורים שלהם לטובת הגיס מר מקס גונן. הנתבעים טענו כי המשכנתא הבטיחה הלוואה בסך 324,000 דולר שהעניק גונן להרשטאר בשנת 1993.
ביום 15.4.03 פנו התובעות לבית המשפט המחוזי על מנת שיוצהר כי ההלוואה אינה אלא עיסקה למראית עין וכי המשכנתא בטלה (המ"פ (תא) 516/03). התביעה נדחתה (

פסק דין
מיום 5.5.05, צורף לתצהיר מטעם הנתבעים).


אין חולק, כי הרשטאר לא שילמה את החוב הפסוק. ככל הידוע, לחברה אין נכסים אך היא טרם חוסלה (דברי ב"כ הנתבעים בדיון ביום 20.11.07).





טענות הצדדים

התובעות מעגנות את תביעתן בחתימתם של הנתבעים על הצהרת כושר הפרעון. לגישתן, משהוכח כי למרות הצהרת כושר הפרעון אין הרשטאר מסוגלת לפרוע את החוב לתובעות, מוטלת על החותמים אחריות אישית לפרוע חוב זה, וכך אף התחייבו לעשות במסגרת ההצהרה. לחלופין הן טוענות, כי חתימת הנתבעים על הצהרת כושר הפרעון היתה כרוכה בתרמית או ברשלנות, ולפיכך קמה לתובעות עילה מתחום דיני הניזיקין המחייבת את הנתבעים לפצותן בסכום מלוא החוב.




הנתבעים סבורים כי אין בעצם החתימה על הצהרת כושר פרעון כדי לחייב את החותם אישית בכל חוב של החברה אשר לא יתברר כי אין ביכולתה לפרוע. לגישתם, פירוש כזה להצהרה אינו עולה מלשון הפקודה, אף לא מלשון ההצהרה עצמה. הנתבעים דוחים את הטענה כי חתמו על ההצהרה בתרמית או ברשלנות. לעניין זה הם טוענים כי פעלו כדין כאשר לא לקחו בחשבון לעניין זה את חובה של הרשטאר לתובעות. ראשית, הם סברו כי תביעת התובעות מופרכת ונעדרת כל סיכוי. שנית – לגישתם, חובה של הרשטאר לתובעות נוצר רק מעת שניתן פסק הדין בתביעת התובעות, ואילו תוקפה של ההצהרה היה לשנה אחת בלבד שהסתיימה זמן רב לפני מתן

פסק דין
זה. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי פירוקה של החברה מרצון לא גרם כל נזק לנושים, והנתבעים אף הזרימו לחברה כספים שנתקבלו ממכירת נכס מקרקעין אישי, כספים ששימשו לפרעון החוב לבנק איגוד.
הנתבעים מדגישים, כי התובעות לא הגישו כלל הוכחת חוב למפרק, מחדל השומט את הקרקע תחת תביעתן כנגד הנתבעים, וכן בחרו שלא לנקוט כל פעולה בבית המשפט המחוזי לגבי פירוק החברה, באופן העולה כדי ויתור על כל טענותיהן לגבי פירוק זה.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי על הראיות ועל טענות הצדדים, סבורני כי דין התביעה להידחות. אמנם, הוכח לי באופן מספק כי הצהרת כושר הפרעון עליה חתמו הנתבעים לא היתה מבוססת ולא שיקפה את מצבה האמיתי של הרשטאר, אך התובעות לא הוכיחו כי חתימת הנתבעים על הצהרת כושר הפרעון היא שגרמה


לכך שחובה של הרשטאר לתובעות לא נפרע, להבדיל ממצבה של הרשטאר כחברה חדלת פרעון.

ראשית, אעמוד בתמצית על הוראות החוק לגבי פירוק מרצון והצהרת כושר הפרעון.


בעלי המניות זכאים לפעול לפירוקה מרצון של חברה, בין אם היא סולבנטית ובין אם לאו (ס' 319 לפקודת החברות). כאשר מדובר בחברה סולבנטית יכולים בעלי המניות לבצע את הפירוק על ידי מפרק מטעמם, ללא מעורבות של הנושים בהליך. על מנת לפרק את החברה באופן זה, יש צורך לעמוד בתנאי סעיף 322 לפקודה, הקובע כדלקמן: "הוראות סימן זה יחולו על פירוק מרצון זולת אם לפני משלוח ההזמנות לאסיפת החברה שבה תוצע החלטת הפירוק עשו הדירקטורים או רובם, בישיבתם, תצהיר שבדקו היטב את מצב עסקי החברה ובאו לכלל דעה שיש בידה לשלם חובותיה במלואם תוך שנים עשר חדשים שלאחר פירוקה (להלן – הצהרת כושר פרעון) והצהרה זו הוגשה לרשם לפני משלוח ההזמנות". בהעדר הצהרת כושר פרעון, יתבצע פירוקה מרצון של החברה בהתאם להליך הקבוע בסימן ב' לפרק י"ג לפקודה, שכותרתו ""פירוק באין הצהרת כושר פרעון". פירוק כזה אינו בשליטה בלעדית של בעלי המניות אלא מחייב את שיתוף הנושים. ההליך כולל, בין היתר, חובה לכנס אסיפת נושים סמוך למועד האסיפה הכללית הדנה החלטת הפירוק מרצון (ס' 323(ג) לפקודה), חובה להגיש לאסיפה זו דו"ח של הדירקטורים בדבר מצב עסקיה של החברה, בצירוף רשימת נושיה ואומדן תביעותיהם (ס' 323(ג) לפקודה), הענקת זכות לנושים לבחור מפרק לחברה (ס' 325 לפקודה) וכן זכות למנות ועדת ביקורת (ס' 326 לפקודה).

לנושה של חברה המתפרקת מרצון, לרבות במצב בו נחתמה הצהרת כושר פרעון, עומדת בכל עת הזכות לפנות לבית המשפט ולבקש התערבותו בהליכי הפירוק. סעיף 335 לפקודה קובע לעניין זה: "המפרק או כל משתתף או נושה רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק, או שישתמש סמכות מן הסמכויות שהיו נתונות לו לעניין אכיפת דרישות תשלום או כל עניין אחר אילו עמדה החברה לפירוק בידי בית המשפט, ובית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר צודק ומועיל, להיענות לבקשה, כולה או מקצתה, בתנאים שיראו לו, או ליתן על יסוד הבקשה צו אחר שייראה לו לצודק". כמו כן, סעיף 341 לפקודה קובע: "פירוק מרצון אינו חוסם בעד זכותו של נושה או משתתף להביא את החברה לפירוק בידי בית המשפט, אולם בית המשפט יענה לבקשת פירוק של משתתף רק אם שוכנע שהפירוק מרצון יפגע בזכויותיהם של המשתתפים". בנוסף, זכאים הנושים לבקש מבית המשפט להפוך את הפירוק מפירוק מרצון בשליטת בעלי המניות לפירוק מרצון בפיקוח בית המשפט (ס' 342 לפקודה).

התובעות טוענות, כי את הדין יש לפרש כך שעצם החתימה על הצהרת כושר פרעון מטילה על הדירקטורים שחתמו עליה אחריות אישית לשאת בכל אותם חובות של החברה אשר לא נפרעו על ידה. טענה זו אינה מקובלת עלי. עיון בהוראות הפקודה כפי שבוארו לעיל אינו מלמד על הטלת אחריות כזו, ואין גם למצוא משום התחייבות כלשהי בלשון ההצהרה או לשון החוק. התובעות היפנו בעניין זה לספרה של צ. כהן, "פירוק חברות", שקטעים ממנו צירפו לסיכומיהן, אך אין בו עיגון לטענתן. אדרבא. הגב' כהן עצמה מציינת כי החוק במתכונתו הנוכחית אינו כולל הטלת אחריות כזו על הדירקטורים, ובד בבד עם המלצה על הסדר רצוי, היא מציינת כי במסגרת הדין הקיים ניתן להטיל על הדירקטורים שחתמו על הצהרת כושר הפרעון אחריות במסגרת דיני הנזיקין: עוולת תרמית או רשלנות.


גם טענת התובעות לפיה את הצהרת כושר הפרעון יש לפרש כהתחייבות של הדירקטורים לשאת אישית בחובות החברה, אינה מקובלת עלי. איני מוצאת עיגון לפרשנות כזו בלשון ההצהרה, ואיני רואה גם הצדקה עניינית להתחייבות גורפת כזו, שאינה כרוכה בהכרח בהוכחת ביצוע עוולה על ידי החותמים.


סבורני כי הצהרת כושר הפרעון הינה מצג אותו מבצעים הדירקטורים החותמים עליה, בשני מישורים. במישור הראשון – מצהירים הדירקטורים כי ביצעו בדיקה מעמיקה של עסקי החברה ומצבה הכספי. במישור השני – מחווים הדירקטורים את דעתם, בהסתמך על אותה בדיקה, כי החברה מסוגלת לפרוע את כל חובותיה בתוך שנה. לאור הוראות הדין כפי שבוארו לעיל, למצגם זה של הדירקטורים השלכות ברורות על מעוניינים רבים, לרבות משתתפים ונושים של החברה, המסתמכים על המצג. במצב זה ברי כי חלה על החותמים חובת זהירות כלפי המסתמכים האפשריים. לכך מתווספות חובות הזהירות והנאמנות החלות על הדירקטורים מתוף המשרה בה הם נושאים. חובות אלה מחייבות את הדירקטורים לבצע את הבדיקה באופן מעמיק ומקצועי, ולחוות דעתם בדבר מצבה של החברה במיומנות ונאמנות. הפרת חובות אלה עלולה לעלות לכדי רשלנות או אף תרמית ולהטיל על הדירקטורים אחריות בנזיקין.

הוכח לי באופן מספק, כי בחתימתם על הצהרת כושר הפרעון בענייננו, הפרו הנתבעים את החובות שחלו עליהם על פי דין. דברים אלה יפים לא רק לנתבע, אלא גם לנתבעת, וזאת כמי שחתמה על ההצהרה, ותהא רמת מעורבותה בניהולה השוטף של החברה אשר תהא.

שוכנעתי, כי מצבה הפיננסי של החברה לאשורו בעת החלטת הפירוק היה שונה לחלוטין מזה שתואר בהצהרת כושר הפרעון, ולמעשה חייב את הנתבעים להגיע למסקנה כי החברה אינה בעלת כושר פרעון, להימנע מחתימה על הצהרה ולפעול לפירוקה מרצון בהליך המתאים לחברות לא סולבנטיות. העדר כושר פרעון לחברה עולה מהנתונים הבאים: ראשית, הוכח כי בעת שנחתמה ההצהרה, היתה החברה כבר חייבת סכומים גדולים לבנק איגוד ולמקס גונן, וזאת בסכומים אותם לא היה ביכולתה לפרוע ממקורותיה (ראה דברי הנתבע בחקירתו בעמ' 12 לפרוטוקול שצורף כנספח ט' לתצהיר התובעות).
שנית, לא היתה כל הצדקה להתעלמות הנתבעים מחובה של הרשטאר לתובעות. בבדיקת נכסי החברה והתחייבויותיה לצורך
חתימה על הצהרת כושר פרעון, על הדירקטורים לתת דעתם על כל ההתחייבויות האפשריות של החברה ולכל נושיה, ככל שאלה ידועים להם באותה עת, וזאת בין אם מדובר בחובות פסוקים, בין אם מדובר בהליכים משפטיים התלויים ועומדים ובין אם מדובר בדרישות שטרם התגבשו לכלל הליך משפטי, אך ניתן לגבשן בהוכחת חוב למפרק. ברי כי הנתבעים היו מודעים לתביעת התובעות, ואף אם באותה עת התבקש רק סעד הצהרתי, הרי שלתביעה היה ערך כלכלי ברור שלא היה כל קושי להתחשב בו בבדיקת התחייבויותיה האפשריות של החברה.


די באמור עד כאן על מנת לקבוע כי במצבה של הרשטאר בזמן אמת, עלתה חתימת הנתבעים על הצהרת כושר פרעון כדי רשלנות מובהקת, אם לא למעלה מכך. התובעות טוענות, כי מדובר היה בתרמית, אך אין לי צורך להכריע בטענה זו, נוכח המסקנה אליה הגעתי בעניין העדר הוכחה מספקת לנזק הנטען.


מכאן לסוגית הנזק.

אכן, אין מחלוקת כי חובה הפסוק של הרשטאר לתובעות לא נפרע. ואולם, בכך אין די כדי לקבל את התביעה. בהקשר זה אין גורלן של התובעות שונה מגורלם של נושים אחרים העומדים מול שוקת שבורה כשחברה עימה עסקו קרסה.


על מנת לזכות בתביעתן, על התובעות להוכיח כי אי פרעון חובה של הרשטאר קשור בקשר סיבתי לעוולה שביצעו הנתבעים כשחתמו על הצהרת כושר הפרעון. במלים אחרות, עליהן להוכיח כי אילו היו הנתבעים נמנעים מחתימה על הצהרת כושר פרעון, כפי שחייב מצבה האמיתי של החברה, היה עולה בידי התובעות להיפרע את חובן מהחברה.

כפי שבואר לעיל, את פירוקה מרצון של הרשטאר ניתן היה לבצע גם ללא הצהרת כושר פרעון, זאת בהליך הקבוע לעניין זה בסימן ב' לפרק י"ג לפקודת החברות. בנסיבות אלה, על מנת לזכות בתביעתן על התובעות להוכיח כי אילו פורקה החברה בהליך כזה, היתה החברה פורעת את החוב לתובעות, או חלק ממנו.

התובעות היו יכולות לעמוד בנטל זה, אם למשל היה עולה בידן להוכיח כי בחסות הצהרת כושר הפרעון ובמסגרת פירוקה של החברה בשליטת בעלי המניות, הזרים המפרק כספים של החברה לנושים אחרים או לכיסם של בעלי המניות, ומנע מהתובעות לקבל את חלקן היחסי. אלא שהתובעות לא עשו כל מאמץ לברר עובדות כאלה ולהוכיחן. למעשה, לא טענו כלל טענות כאלה. רמזים שהועלו בעניין הברחת נכסים לחברה חדשה שהוקמה על ידי הנתבע עם פירוקה של הרשטאר, נותרו בגדר חשדות בעלמא ולא הובררו, למרות שהיו ידועים לתובעות (עדות המצהיר מטעם התובעות בעמ' 16 לפרוטוקול מיום 20.11.07).

למעשה, התובעות עצמן טענו כי בעת שהחל הפירוק היתה הרשטאר חדלת פרעון, בניגוד לאמור בהצהרה. מכאן, כי לא רק שלא הוכח קשר סיבתי בין החתימה על הצהרת כושר הפרעון, לקויה וקלוקלת ככל שהיתה, לבין ההפסד לו טוענות התובעות, אלא שנראה כי ההפסד נבע דווקא ממצבה הכלכלי האמיתי של הרשטאר, ולא מאופן פירוקה.

די בכך על מנת לדחות את תביעת התובעות ככל שהיא מתבססת על אחריות הנתבעים כדירקטורים שחתמו על הצהרת כושר הפרעון.



אשר לאחריותם של הנתבעים כבעלי מניות. מקובלת עלי הטענה, לפיה יש מקום להטיל אחריות אישית על בעלי מניות שהיו ערים לכך שלחברה יש חובות העומדים להתגבש בעתיד ולמרות זאת פירקו אותה מרצון, תוך חיסולה טרם גיבושם של חובות אלה. ואולם, אחריות אישית זו תהא מוגבלת לאותם סכומים שקיבלו בעלי המניות בעקבות הפירוק, ככל שקיבלו סכומים כלשהם (וראה גם צ. כהן, פירוק חברות, סעיף 6.8 – 6.10). בענייננו לא הוכח כי כספים כלשהם של החברה חולקו במסגרת הפירוק לנתבעים, וממילא יש לדחות את התביעה גם בעילה זו.


לפנים משורת הצורך אוסיף ואעיר, כי גם אם היו התובעות מביאות ראיות לפעולות פסולות שבוצעו בחסות הצהרת כושר הפרעון, לא ניתן היה להתעלם ממחדלן העקבי להפעיל את זכויותיהן כנושות לכל אורך הפירוק, בפרט כשדבר קיומו היה ידוע להן כבר מתחילת שנת 1997. כאמור, התובעות לא פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה כלשהי, לא ניסו להשיג שליטה או מעורבות בפירוק, אף לא מידע באשר למתרחש במסגרתו. מחדל זה עלול לעלות כדי השתק לגבי כל טענה בעניין אופן ביצוע הפירוק, ולכל הפחות עולה הוא כדי אשם תורם בשיעור ניכר. גם בכך שלא ראו לנכון להגיש הוכחת חוב למפרק יש לראות משום מחדל חמור של התובעות, אשר ספק אם אינו שומט על הקרקע תחת תביעתן. התובעות טוענות כי טענה זו העלתה על ידי הנתבעים בגדר הרחבת חזית. ספק בעיני אם אכן כך הוא, אך ממילא אין לי צורך להכריע בטענות אלה, בשל התוצאה אליה הגעתי.


אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

למרות זאת, ומשמצאתי כי בחתימת הצהרת כושר הפרעון פעלו הנתבעים שלא כדין, איני רואה לפסוק להם הוצאות משפט בהליך שלפני. אני מורה, איפוא, כי כל צד יישא בהוצאותיו. אעיר כי לקחתי בחשבון בהקשר זה את התנהלות התובעות בהקשר לתשלומי אגרות בית המשפט בהליכים השונים, אך נוכח העובדה כי בסופו של יום שולמו האגרות, לא ראיתי לשנות את מסקנתי.

בשל עומס גדול בו היה מותב זה נתון התעכבה כתיבת

פסק דין
זה, ועם הצדדים הסליחה.

ניתן היום, 29 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1660/03 חב' י. ר .י .ר חברה לבניין, חב' רושדר חברה לבנין והשקעות, חב' רמאש חברה לבניין והשקעות נ' אריה שטיינר ארמין, שרה שטיינר (פורסם ב-ֽ 29/11/2009)