פסקי דין על אברהם אלמליח | פסקי דין על האוניברסיטה העברית

8587/07 עא     03/12/2009




עא 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית




פסק-דין בתיק ע"א 8587/07
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 8587/07



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופט ח' מלצר


המערער:
אברהם אלמליח



נ


ג


ד



המשיבה:
האוניברסיטה העברית


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 7017/05 שניתן ביום 18.7.2007 על ידי כבוד השופט צ' זילברטל


תאריך הישיבה:
א' באלול התשס"ח

(01.09.08)


בשם המערער:
עו"ד אשר עמי-עד

בשם המשיבה:
עו"ד אריה כרמלי; עו"ד יואב כרמלי



פסק-דין

השופטת א' חיות
:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' זילברטל) מיום 18.7.2007, בו נדחתה תביעת המערער ונקבע כי לא נמצא קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון בה לקה ובין חשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו אצל המשיבה.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המערער, יליד שנת 1956, הועסק על ידי המשיבה במשך כשש וחצי שנים (מיום 1.5.1998 עד יום 30.11.2004) ביחידה לאחזקת מבנים. במסגרת עבודתו אצל המשיבה ביצע המערער בקמפוס שבגבעת רם עבודות ריתוך וצביעה (להלן:
עבודות הריתוך
), אך בשנת 2003 הועבר אל הקמפוס בהר הצופים והועסק שם בביצוע עבודות אחזקה שאינן כרוכות בריתוך, אותו התקשה לבצע בשל מחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו קודם לכן. לאחר זמן מה ואף זאת בשל מחלתו, סיימה המשיבה את העסקתו של המערער אצלה. בתובענה שהגיש נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים טען המערער כי מחלתו נגרמה בשל חשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך העבודה. עוד טען המערער כי חשיפה זו נובעת מהתרשלותה של המשיבה שלא נקטה אמצעי בטיחות מתאימים ועל כן תבע מידה פיצוי כמי שאחראית לנזקיו.

2.
הדיון בפני
בית משפט המחוזי התמקד בסוגיית קיומו של קשר סיבתי בין החומרים אליהם נחשף המערער לטענתו במסגרת העסקתו אצל המשיבה, לבין המחלה בה לקה. המערער תמך את טענותיו בדבר קיומו של קשר סיבתי בחוות דעת ובחוות דעת משלימה של הטוקסיקולוג פרופ' יונה אמיתי (להלן:
פרופ' אמיתי
), ואילו המשיבה הגישה מטעמה חוות דעת של הנוירולוג פרופ' אלדד מלמד (להלן:
פרופ' מלמד
), אשר שלל קיומו של קשר סיבתי כאמור.

פרופ' אמיתי חיווה דעתו כי מחלת הפרקינסון של המערער נגרמה עקב חומרים מסוכנים שונים אליהם נחשף בעת שביצע את עבודות הריתוך וציין כי המחלה הופיעה אצל המערער בגיל צעיר יחסית והדבר נדיר ביותר. פרופ' אמיתי הוסיף וציין כי הרקע הרפואי-משפחתי של המערער אין בו כדי להצביע על גורמי סיכון לחלות במחלה וכי העובדה שהמערער הינו מעשן כבד ואף נהג לצרוך משקאות אלכוהוליים במידה ניכרת, כל אלה הם גורמים המפחיתים משמעותית את הסיכון לחלות במחלה. על כן סבר פרופ' אמיתי כי "גורם סיכון מיוחד" הוא שהביא לפרוץ המחלה אצל המערער וכי גורם זה נעוץ בחשיפתו לחומרים מסוכנים שונים במסגרת עבודות הריתוך שביצע עבור המשיבה. בהקשר זה ציין פרופ' אמיתי כי בעבודתו נחשף המערער "באופן אינטנסיבי" ומדי יום לאדים של צבע ולממיסים אורגנים שונים ללא שימוש באמצעי מגן, תוך שהייה בחדרים סגורים ולא מאווררים. פרופ' אמיתי המשיך וציין כי בין החומרים עמם בא המערער במגע יומי וללא אמצעי מיגון נכללו חומרים שונים המכילים "מנגן" וכן מדללים ובהם טינר והפנה למחקרים שונים המוכיחים לטענתו כי מחלת הפרקינסון נמצאה בשכיחות גבוהה אצל עובדים צעירים שנחשפו בעבודתם לממיסים אורגניים וכן למאמרים רפואיים מהם עולה כי חשיפה ממושכת לממיסים אורגניים מגבירה את הסיכון להופעת מחלת הפרקינסון. עוד ציין פרופ' אמיתי כי המערער עסק בהלחמה וכי עיסוק זה קשור בסיכון גבוה לפיתוח מחלת הפרקינסון. לפיכך, קבע פרופ' אמיתי כי למיטב הכרתו המקצועית המגע התכוף של המערער עם החומרים המסוכנים במקום עבודתו (ובפרט היחשפותו לצבעים, חומרים אורגניים ולחומר "מנגן"), הוא שגרם להופעת מחלת הפרקינסון אצלו.

3.
פרופ' מלמד חלק על מסקנה זו ובחוות הדעת הרפואית שערך לבקשת המשיבה ציין כי רשימת החומרים שפירט פרופ' אמיתי בחוות דעתו הינה "סתמית" וכי למעשה מבקש פרופ' אמיתי להצביע על אחד או יותר מבין חומרים אלה כגורם למחלתו של המערער, למרות שאין כל הוכחה מדעית לכך שאיזה מאותם חומרים יכול לגרום למחלה. בהקשר זה עמד פרופ' מלמד בחוות דעתו על האבחנה שבין מחלת הפרקינסון, שהיא מחלה אדיפואטית, דהיינו, מחלה שהגורם לה אינו ידוע (להלן:
מחלת הפרקינסון
), לבין משפחה של תסמונות אשר להבדיל ממחלת הפרקינסון אינן גורמות לניוון התאים בגזע המוח האחראיים לייצור דופמין, אלא לפגיעה באתרי הקישור לתאים אלה (הרצפטורים). תסמונות אלה ידועות בכינוי "תסמונת פרקינסונית" (להלן:
תסמונת פרקינסונית
או
התסמונת
). פרופ' מלמד תיאר את הסימפטומים שהופיעו אצל המערער וקבע כי הם מתאימים "באופן קלסי" למחלת הפרקינסון ולא לתסמונת פרקינסונית. בהקשר זה התייחס פרופ' מלמד בין היתר לכך שהתופעות המוטוריות של המחלה הופיעו אצל המערער באופן א-סימטרי והן הלכו והחמירו וכן לכך שלאחר שימוש בתרופה "לבודופה" השתפר מצבו של המערער בטווח הקצר אך הורע בטווח הארוך. עוד קבע פרופ' מלמד כי אף אם חשיפה לרעלים שונים עשויה לגרום להתפרצותה של
תסמונת פרקינסונית
, אין כל תימוכין לכך שחשיפה כזו עשויה לגרום להתפרצות
מחלת הפרקינסון
או ל"תמונה המחקה אותה". פרופ' מלמד הדגיש כי אין עדויות מובהקות לכך ש"סיבות סביבתיות" עשויות לגרום למחלת הפרקינסון, להוציא מולקולה אחת מסוג
mptp
,
שאינה נוגעת לענייננו, שנתגלתה במחקרים שונים כגורמת "לתמונה קלינית המחקה את מחלת הפרקינסון הקלסית". עוד ציין פרופ' מלמד כי תקופת הקינון של מחלת הפרקינסון, מן השלב שבו תוקפת המחלה את החולה ועד להופעת תסמיניה (להלן:
תקופת הקינון
), נאמדת כיום כתקופה הנמשכת בין שלוש לשמונה שנים, ואילו בענייננו החל המערער את עבודתו אצל המשיבה חודשים ספורים בלבד לפני שהופיעו אצלו תסמיני המחלה. בשל פרק הזמן הקצר שחלף כאמור בין תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ועד לגילוים הראשוני של תסמיני המחלה, ציין פרופ' מלמד כי אין לו ספק שהמחלה "החלה וקיננה בו באופן תת-קליני עוד לפני שהחל כלל לעבוד באוניברסיטה העברית ועוד לפני שנחשף לרשימת הכימיקלים שלטענתו גרמה למחלתו". פרופ' מלמד הוסיף וציין כי אצל המערער לא הופיעו סימנים מקדימים של הרעלה מכימיקלים וכי עובדים נוספים שהועסקו על ידי המשיבה לא חלו בפרקינסון. עוד ציין פרופ' מלמד כי המחלה המשיכה להתקדם ולהחמיר אצל המערער גם לאחר שהפסיק לעבוד אצל המשיבה ולא נחשף עוד לחומרים המסוכנים שלטענתו גרמו לה. מבחינה סטטיסטית, כך ציין פרופ' מלמד, עישון ושתיית אלכוהול אכן שכיחים פחות אצל חולי פרקינסון מבלי שנמצא כל הסבר לכך, אך הוא הוסיף והדגיש כי בין החולים במחלה ישנם גם כאלה המעשנים או שותים אלכוהול.

בהתחשב בכל האמור לעיל קבע פרופ' מלמד "באופן ברור וחד משמעי", כלשונו, כי המערער סובל ממחלת הפרקינסון, וכי מחלה זו "לא נגרמה, לא באופן ראשוני ולא באופן משני, מזרז ומאיץ, בשל החשיפה הנטענת קצרת הטווח לחומרי ריתוך ו/או לממיסי-מדללי הצבע בעת עבודתו באוניברסיטה העברית".

4.
בתגובה לחוות דעת זו הוגשה מטעם המערער חוות דעתו המשלימה של פרופ' אמיתי. בחוות דעתו זו ציין פרופ' אמיתי, בין היתר, כי האבחנה שערך פרופ' מלמד בין מחלת הפרקינסון לבין התסמונת היא אבחנה "לא מקובלת" וכי מכל מקום זו כמו זו עלולה להיגרם כתוצאה מחשיפה לחומרים כימיים מסוכנים. בהתייחס לטענת פרופ' מלמד כי פרט ל-
mptp
לא נתגלתה מולקולה נוספת המסוגלת לגרום למחלת הפרקינסון (להבדיל מהתסמונת), ציין פרופ' אמיתי בין היתר כי במחקר סיני משנת 2005 הוצע כי חומר ההדברה "פרקאוט" הינו גורם אפשרי למחלת הפרקינסון. עוד ציין פרופ' אמיתי כי אף אם תקופת הקינון של המחלה הינה בדרך כלל בסדר גודל של שנים, ייתכנו מקרים שבהם עשויה המחלה לפרוץ בתוך חודשים ספורים בשל חשיפה אינטנסיבית לחומרים מסוכנים. במקרה דנן סבר פרופ' אמיתי כי אף שחלפו חודשים ספורים בלבד מיום תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ועד למועד שבו נצפו אצלו לראשונה סימני המחלה, ניתן לקבוע כי מחלתו פרצה עקב עבודתו אצל המשיבה וחשיפתו לחומרים מסוכנים במסגרתה.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.
בפסק דינו מיום 18.7.2007 דחה בית משפט קמא (כב' השופט צ' זילברטל) את תביעתו של המערער וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו של המערער ובין עבודות הריתוך שביצע אצל המשיבה. בהפנותו אל דו"ח בטיחות מיום 8.7.1999 שערך מהנדס הבטיחות של המשיבה ובו נבדקו תנאי עבודתו של המערער (סומן ת/1) (להלן:
דו"ח הבטיחות
), ציין בית המשפט כי יש אמנם יסוד לטענה לפיה המשיבה לא הקפידה כנדרש על בטיחותם של העובדים אשר נחשפו במהלך העבודה לחומרים מסוכנים, אך מיקד את הדיון בסוגיה המרכזית שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים והיא - סוגיית הקשר הסיבתי בין עבודות הריתוך שביצע המערער לבין המחלה שנגרמה לו. יצוין כי בעניין זה צמצם בית המשפט את הדיון לשני חומרים מסוכנים בלבד - מנגן ומדלל אורגני המכונה "טינר" – להם נחשף המערער לטענתו במסגרת עבודתו ואילו באשר לחומרים מסוכנים נוספים שנזכרו בחוות הדעת של פרופ' אמיתי ציין בית המשפט כי היא לא כללה התייחסות פרטנית אליהם כחומרים העשויים לגרום למחלה או להקדים את הופעתה.

בית משפט קמא ייחס משקל נכבד למשך הזמן שחלף מן המועד בו החל המערער את עבודתו אצל המשיבה ועד למועד גילוי סימניה הראשונים של המחלה. בית משפט קמא דחה בעניין זה את גרסת המערער לפיה סימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצלו כשנתיים לאחר תחילת העבודה אצל המשיבה, וציין כי גרסא זו לא נתמכה בכל ראיה נוספת והיא אף סותרת את דבריו של המומחה מטעמו, פרופ' אמיתי, מהם עלה כי סימני המחלה הופיעו אצל המערער כבר בסוף אוקטובר 1998, דהיינו כששה חודשים בלבד לאחר תחילת עבודתו אצל המשיבה. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה כי מסמך רפואי (נ/2) שהגישה המשיבה מלמד שסימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצל המערער כבר לאחר כארבעה עד חמישה חודשים מיום תחילת עבודתו אצלה, ועל כן קבע כממצא שסימני המחלה אכן הופיעו אצל המערער כארבעה עד שישה חודשים לאחר תחילת העבודה. נוכח מסקנה זו סבר בית משפט קמא כי המערער ניצב בפני
"קושי משמעותי" להוכיח שמחלתו נגרמה עקב עבודתו אצל המשיבה, בהדגישו כי המומחה מטעמו הסכים אף הוא שתקופת הקינון של מחלת הפרקינסון נמשכת, בדרך כלל, שנים אחדות. בית המשפט הוסיף וציין כי אין בחומר הראיות שהונח בפני
ו ביסוס מדעי לטענה שהעלה בהקשר זה פרופ' אמיתי ולפיה קיימים מקרים יוצאים מן הכלל שבהם עשויה מחלת הפרקינסון להופיע או להקדים את הופעתה בתוך תקופה של שישה חודשים בלבד לאחר תחילת החשיפה לחומרים המסוכנים. בהתחשב בכך קבע בית המשפט כי פרק הזמן הקצר שחלף בין תחילת עבודתו של המערער אצל המשיבה ובין מועד גילוי מחלתו מוביל אל המסקנה כי אין קשר סיבתי בין חשיפתו הנטענת לחומרים מסוכנים במהלך עבודות הריתוך שביצע אצל המשיבה, למחלת הפרקינסון שבה לקה. זאת ועוד, בית משפט קמא קיבל את האבחנה שערך פרופ' מלמד בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית ובהסתמך על ממצאיו של פרופ' מלמד קבע כי המערער סובל ממחלת הפרקינסון בעוד שהאסמכתאות שהציג פרופ' אמיתי לעניין קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין מחלתו, התייחסו לאפשרות שהחומרים טינר ומנגן יגרמו במקרים מסוימים להתפרצותה של תסמונת פרקינסונית, ממנה אין המערער סובל.

לבסוף דחה בית משפט קמא גם את טענתו החלופית של המערער לפיה חשיפתו לחומרים מסוכנים גם אם לא גרמה למחלה האיצה את התפרצותה, בציינו כי טענה זו הועלתה על ידי המערער באופן כללי ובלא שהמומחה מטעמו ביסס אותה בחוות דעתו.

מכאן הערעור שבפני
נו.

טענות הצדדים בערעור

6.
המערער טוען כי המשיבה לא נקטה אמצעי בטיחות ראויים כדי להגן על עובדיה מפני חשיפה לחומרים מסוכנים והוא שב ונסמך בהקשר זה על ממצאי דו"ח הבטיחות המוכיחים לטענתו כי המשיבה התרשלה והפרה את חובת הזהירות שלה כלפיו. בעניין זה מציין המערער כי קביעה זו לצד מצבו הרפואי התקין עובר לגילוי המחלה די בהם כשלעצמם כדי לבסס קשר סיבתי בין עבודות הריתוך לבין פרוץ המחלה וכי שגה בית משפט קמא משלא קבע כן. אשר לקשר הסיבתי טוען המערער כי האבחנה שערך בית משפט קמא בין מחלת הפרקינסון ובין תסמונת פרקינסונית היא אבחנה מלאכותית שאין לה תוקף כפי העולה מעיון במחקריו של פרופ' מלמד עצמו ולטענת המערער, לא נתן בית משפט קמא משקל ראוי לסתירות שעלו בהקשר זה בין עדותו של פרופ' מלמד לבין מחקריו השונים. עוד מציין המערער כי האבחנה המדעית בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית נקבעה על מנת להתגבר על הקושי הקיים באבחון המחלה שהסיבות לגרימתה עדיין אינן ברורות כיום, אך ככל שחולף הזמן מתברר כי אבחנה זו אינה נכונה או למצער אינה מדויקת וכי קיימת "חפיפה משמעותית" בין מאפייני המחלות. המערער מוסיף ומציין כי גם אם אבחנה זו נכונה אין לה חשיבות להוכחת הקשר הסיבתי במקרה דנן, משום שהוצגו על ידו ראיות מדעיות המלמדות כי הממצאים הקליניים מהם הוא סובל יכולים להופיע בעקבות חשיפה לרעלים וזאת גם לאחר תקופת קינון קצרה. המערער מדגיש כי במסגרת עבודתו אצל המשיבה נחשף לחומרים מסוכנים רבים ובהם מנגן וטינר, וכי בחודשים הראשונים לעבודתו ביצע את עבודות הריתוך באולם סגור ובאינטנסיביות גבוהה במיוחד שחרגה משעתיים עד ארבע שעות בכל יום כקביעתו של בית משפט קמא. נתונים אלה, כך טוען המערער, מוכיחים את דבר קיומו של קשר סיבתי בין עבודות הריתוך לבין פרוץ המחלה והוא מדגיש כי אין בנמצא כל מחקר רפואי המתייחס לחשיפה אינטנסיבית, ולו קצרה בזמן, לחומרים מנגן וטינר בעת ובעונה אחת. בהיעדר מחקר כזה לא ניתן לטענתו לשלול את האפשרות שחומרים אלו שימשו במקרה דנן כ"גורמים אפקטיביים" לפרוץ המחלה או להחמרתה באופן ניכר, כקביעתו של פרופ' אמיתי. המערער שב ומדגיש כי קיימים בעניינו נתונים התומכים בקיומו של הקשר הסיבתי הנטען ובהם העובדה כי חלה בגיל צעיר במיוחד; כי אף אחד מבני משפחתו המורחבת אינו חולה בפרקינסון; כי נהג לצרוך משקאות אלכוהוליים ולעשן במשך שנים רבות, נתון המפחית את הסיכון לחלות במחלה ולמרות זאת חלה; וכי מצבו הפיזי והנפשי עד לגילוי המחלה היה תקין לחלוטין. המערער מוסיף ומציין כי האסמכתאות שהובאו בחוות דעתו של פרופ' אמיתי מוכיחות כי היחשפותו לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו עשויה לגרום למחלה ולממצאים הקליניים שנתגלו אצלו, אף אם מדובר בתקופת חשיפה קצרה ולחלופין יש באסמכתאות שהוצגו כדי לתמוך בטענתו החלופית כי חלה החמרה או האצה של המחלה עקב עבודתו אצל המשיבה, טענה שבית משפט קמא לא בחן אותה לעומקה, לגישתו.

המערער טוען עוד כי שגה בית משפט קמא בכך שלא יישם במקרה דנן את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" כפי שנהגה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שהכירה בו כ"נפגע עבודה". בסיכומי התשובה העלה המערער לראשונה טענה נוספת ולפיה שגה בית משפט קמא בקובעו כי פרק הזמן שבין תחילת עבודתו אצל המשיבה לבין מועד גילויה של המחלה עמד על ארבעה עד שישה חודשים בלבד. לטענת המערער סימני המחלה נתגלו אצלו רק כעשרה חודשים לאחר שהחל בעבודתו ולביסוס טענה זו צירף לסיכומי התשובה בערעור מסמך רפואי מיום 21.3.1999 שנערך על ידי רופאת המשפחה שלו.

7.
המשיבה מצידה סומכת ידיה על ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא וטוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה אין להתערב בקביעה העובדתית לעניין המועד בו נתגלו אצל המערער סימניה הראשונים של המחלה - ארבעה עד שישה חודשים לאחר שהחל לעבוד אצל המשיבה. עוד טוענת המשיבה כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המערער חלה במחלת הפרקינסון ולא בתסמונת פרקינסונית, והיא מציינת בעניין זה כי הסימפטומים שנתגלו אצל המערער ובהם תגובותיו לטיפולים התרופתיים והפגיעה הגופנית הא-סימטרית, מאפיינים באופן מובהק את מחלת הפרקינסון. המשיבה מוסיפה כי לא הובאו מטעם המערער ראיות המוכיחות קשר סיבתי כלשהו בין החומרים שאליהם נחשף לטענתו במסגרת עבודתו אצלה ובין מחלת הפרקינסון ומכל מקום, המאמרים שעליהם הסתמך פרופ' אמיתי התייחסו אך ורק אל הקשר שבין חומרים אלה לבין הופעתה של תסמונת פרקינסונית ממנה אין המערער סובל. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא הוכיח כלל מהן כמויות החומרים המסוכנים שאליהם נחשף בעבודתו וציינה כי בהעדר עדות בעניין זה מטעם המערער לא ניתן לקבוע כי קיים קשר בין המחלה לבין החשיפה הנטענת לחומרים השונים, אפילו היתה מתקבלת חוות דעתו המקצועית של פרופ' אמיתי בדבר קשר אפשרי כאמור. עוד מציינת המשיבה כי מן המחקרים שהציג פרופ' אמיתי בחוות דעתו עולה שנדרשת חשיפה משמעותית וניכרת לחומרים מסוכנים על מנת לגרום לתסמונת ואילו בענייננו לקה המערער במחלת הפרקינסון (ולא בתסמונת), וחשיפתו לחומרים המסוכנים, אם בכלל, ארכה תקופה קצרה ביותר. בנוסף לכך מציינת המשיבה כי בית משפט קמא לא קבע ממצאים בעניין שאלת ההתרשלות וכי בכל מקרה לא ניתן לקבוע כי היא התרשלה או לחלופין הפרה חובה חקוקה. לבסוף טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המערער, יסודותיו של הכלל בעניין "הדבר מעיד על עצמו" לא הוכחו במקרה דנן ועל כן אין ליישמו.

דיון

8.
עניין לנו בתביעת נזיקין בה טוען התובע – המערער כי מחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל נגרמה בשל חומרים רעילים ומסוכנים אליהם נחשף ברשלנותה של המשיבה במהלך עבודתו. הסוגיה המרכזית הצריכה הכרעה בערעור זה נוגעת לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון בה לקה המערער כאמור, ובין תנאי עבודתו אצל המשיבה וחשיפתו לחומרים מסוכנים במהלכה, כטענתו. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח את דבר קיומו של קשר סיבתי כזה באמצו את חוות דעתו המקצועית של פרופ' מלמד, מטעם המשיבה, אותה העדיף על פני חוות דעתו המקצועית של פרופ' אמיתי, מטעם המערער. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי שיקולי ההגיון אותם בחן, בהיעדר מחקרים רפואיים המוכיחים להשקפתו את הקשר הסיבתי הנטען, מובילים אף הם לאותה מסקנה.

בערעור שלפנינו מלין המערער על קביעתו של בית משפט קמא כאילו לא הוצגו על ידו ראיות מדעיות המוכיחות שחשיפה לחומרים המסוכנים הנטענים עשויה לגרום למחלת הפרקינסון, ועוד הוא טוען כי מכל מקום מכלול הנסיבות שהוכחו בעניינו, בצירוף הכלל בעניין "הדבר מעיד על עצמו" יש בהם כדי להוביל אל המסקנה כי עמד בנטל המוטל עליו להוכחת הקשר הסיבתי הנדרש.


שאלת קיומו של קשר סיבתי בהתבסס על ראיות רפואיות-מדעיות

9.
בחנתי את טענותיו של המערער ולא מצאתי כי יש בהן כדי להצדיק התערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח במקרה דנן קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון בה חלה ובין עבודתו אצל המשיבה. כפי שצוין, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוצגו ראיות מדעיות המלמדות על קיומו של קשר סיבתי בין החומרים המסוכנים אליהם נחשף המערער, לטענתו, במהלך עבודתו ובין מחלת הפרקינסון. בקביעתו זו נסמך בית משפט קמא על עמדתו של פרופ' מלמד לפיה המחקרים והמאמרים המדעיים שהוצגו על ידי פרופ' אמיתי לביסוס הטענה כי חשיפה לחומרים מסוכנים (ובהם "מנגן" ו"טינר") יכולה לגרום למחלת הפרקינסון, אינם מתייחסים כלל למחלה זו שגורמיה אינם ידועים אלא לתסמונת פרקינסונית שממנה אין המערער סובל. בכך דחה בית המשפט את גישתו של פרופ' אמיתי אשר שלל מיסודה את האבחנה בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית בטענה כי מדובר באבחנה מלאכותית שאינה מקובלת בעולם הרפואה.

10.
ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית אשר בחרה לייסד את ממצאיה ומסקנותיה על חוות דעת רפואית אחת וביכרה אותה על פני חוות דעת רפואית אחרת (ראו: ע"א 2989/95
קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר"
, פ"ד נא(4) 687, 695 (1997); ע"א 10776/06
בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית
, פיסקה 26 (טרם פורסם, 30.9.2009)). לאחר שבחנתי את טענותיו של המערער, אינני סבורה כי המקרה שבפני
נו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל האמור.

בצדק קבע בית המשפט כי ציטוטים שונים מן הספרות המדעית שהובאו על ידי פרופ' אמיתי עצמו בחוות דעתו המשלימה, תומכים בעמדתו של פרופ' מלמד ומצביעים על כך שהאבחנה בין מחלת הפרקינסון לתסמונת פרקינסונית מוכרת בעולם הרפואה. כך למשל הציג פרופ' אמיתי מאמר שנערך בשנת 1994 על ידי חוקרים צרפתיים, בו ציינו אותם חוקרים כי "התופעות הקליניות של פרקינסוניזם כתוצאה מתרופות הם לעתים קרובות
indistinguishable

ממחלת פרקינסון אדיפואטית, אם כי יתכנו הבדלים עדינים בין 2 מצבים אלה" (תרגום זה הובא על ידי פרופ' אמיתי בחוות דעתו המשלימה). דברים אלה מבססים את הטענה כי מדובר בשתי מחלות שונות, אף אם התופעות הקליניות שלהן דומות. יתרה מכך, פרופ' אמיתי נשאל במהלך חקירתו הנגדית על ההבדל בין מחלת הפרקינסון לתסמונת, ותשובתו לשאלה זו תומכת אף היא באותה מסקנה, וכך אמר:

"ת. תסמונת זה משהו קצת יותר אופייני או ספציפי. כאן יש ספקטרום... תסמונת זה צירוף של סימנים וסימפטומים אופיינית.
למי שיש תסמונת אך לא המחלה
– מדובר בתיאור של הופעה קלינית בחולה שמאחוריו יכולים להיות גורמים שונים. המילה תסמונת לא תמיד מכוונת לגורם.
תסמונת זה כמו ציור. רואים ציור שהמאפיינים שלו מבחינת הסימפטומים והסימנים של המחלה הם מתאימים מאוד לציור. אבל יכול להיות שהמחלה עצמה לא תאותר בצורה מדויקת.
אך בפרקינסון יש חפיפה בין מי שיש לו מחלה לבין מי שיש לו תסמונת" (ראו: עמ' 82 שורה 14-4 לפרוטוקול מיום 30.12.2006) [ההדגשות הוספו].

הנה כי כן, דבריו אלה של פרופ' אמיתי מבססים את העמדה שהציג פרופ' מלמד ולפיה מדובר בשתי מחלות שונות – מחלת הפרקינסון ותסמונת פרקינסונית - אף אם קשה לעתים להבחין בין התופעות הקליניות המאפיינות כל אחת מהן. במאמר מוסגר יצוין כי הפסיקה הבחינה אף היא בין שתי המחלות (ראו ע"א 4022/98
הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר
(לא פורסם, 4.7.1999) (להלן:
עניין הטכניון
) והתייחסה להבדל שבין "פרקינסון אדיופטי" – שהיא מחלה שמקורה וסיבתה אינם ידועים, לבין "פרקינסון משני" או "טוקסי", הנגרם כתוצאה מהרעלה (
שם
, פיסקה 5). כמו כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בחומר המדעי שהציג פרופ' אמיתי כדי להצביע על כך שחשיפה לחומרים מסוכנים ממין אלה הנזכרים בחוות דעתו של פרופ' אמיתי (ובענייננו "מנגן" ו"טינר") גורמת למחלת הפרקינסון האדיופאטי ממנה סובל המערער (להבדיל מתסמונת פרקינסונית או פרקינסון "טוקסי"). למעשה, המחקר היחיד שהוצג בפני
בית משפט קמא על ידי פרופ' אמיתי המתייחס לקשר אפשרי בין עבודה בריתוך מתכות (באופן כללי) לבין מחלת הפרקינסון, הינו מאמר שנערך בדנמרק (נ/8), בו נקבע כי
לא נמצאה
שכיחות רבה יותר של מחלת הפרקינסון אצל רתכים לעומת שכיחותה בקרב האוכלוסיה הכללית. מסקנה זו, למותר לומר, אינה תומכת בעמדתו של פרופ' אמיתי. הוא הדין בשני פסקי הדין אליהם הפנה המערער בהקשר זה (עניין
הטכניון
ות"א (מחוזי י-ם) 3041/01
ד"ר ס' ל' נ' האוניברסיטה העברית
בירושלים
(לא פורסם, 2.4.2006) (להלן: עניין
ד"ר ס' ל'
)) שאף הם אינם מועילים לו. פסק הדין בעניין
הטכניון
עוסק בתסמונת פרקינסונית (או פרקינסון "טוקסי" כלשון פסק הדין) ולא במחלת הפרקינסון, וכך גם בפסק הדין בעניין
ד"ר ס' ל'
המתייחס לממיס אורגאני מסוג מתנול ולפרקינסוניזם (או פרקינסון "טוקסי" כלשון פסק הדין) ולא לפרקינסון האדיופאטי שהינה המחלה הקלאסית ממנה כאמור סובל המערער על פי קביעתם של שני המומחים כאחד.

מטעמים אלה אני סבורה כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא אשר קבע כי לא הוצגו על ידי המערער ראיות רפואיות מדעיות המבססות את דבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים המסוכנים הרלבאנטיים ובין מחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל.

11.
חיזוק מובהק למסקנה זו מצא בית משפט קמא ובצדק בעובדה שסימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצל המערער ארבעה עד שישה חודשים בלבד לאחר שהחל לעבוד אצל המשיבה. חשיבותו של מימצא זה נובעת מן העובדה ששני המומחים הסכימו כי תקופת הקינון של מחלת הפרקינסון אורכת מספר שנים ומשכך לא ניתן בכל מקרה לקשור את מחלתו של המערער, שהופיעה חודשים ספורים בלבד מיום תחילת עבודתו אצל המשיבה, אל תנאי עבודתו אצלה. את המימצא העובדתי באשר למועד גילוי סימניה הראשונים של המחלה ביסס בית המשפט, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ' אמיתי מטעם המערער, אשר ציין כי בבירור ראשוני שנערך למערער ביום 4.4.1999 בבית החולים "הדסה" צוין כי ששה חודשים קודם לכן הבחין המערער בירידה בתנועתיות של יד ימין בהליכה (המסמך עצמו לא צורף לחוות הדעת). בית המשפט ציין כי מדבריו של פרופ' אמיתי ניתן ללמוד כי "סימני המחלה הופיעו בסוף אוקטובר 2008, ששה חודשים בלבד לאחר תחילת העבודה". כמו כן הפנה בית משפט קמא בהקשר זה אל האמור בגיליון רפואי שנערך בבית החולים "הדסה" ביום 25.4.1999 (נ/2) בו צוין כי המערער סובל מזה "כ 7-8 חודשים" מקשיי תפקוד ביד וברגל ימין. בית משפט קמא קבע כי בכך יש כדי ללמד שסימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצל המערער כבר באמצע ספטמבר 2008, דהיינו כארבעה עד חמישה חודשים אחרי תחילת העבודה. גיליון זה הוצג למערער בחקירתו הנגדית והוא אישר כי האמור בו אכן מצביע על המועד שבו התגלו אצלו לראשונה סימני המחלה (עמ' 18 ש' 23-16 לפרוטוקול).

12.
בערעור שבפני
נו טוען המערער כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, סימניה הראשונים של המחלה נתגלו אצלו לראשונה בחודש מרץ 1999, במהלך אימון כדורגל, כלומר
כעשרה חודשים
לאחר שהחל לעבוד אצל המשיבה. לתמיכה בטענה זו צירף המערער לסיכומי התשובה בערעור, בלא נטילת רשות, מסמך רפואי מיום 23.3.1999 שנערך על ידי רופאת המשפחה (להלן:
המסמך הרפואי הנוסף
). העובדה שהמסמך הרפואי הנוסף צורף אל סיכומי התשובה בערעור מבלי שנתבקשה וממילא מבלי שניתנה רשות להגשת ראיה נוספת בשלב הערעור, די בה כדי לדחות את טיעוני המערער בהקשר זה. למעלה מן הדרוש יצוין כי גם לגופו של עניין אין במסמך הרפואי הנוסף כדי לשנות מקביעתו העובדתית של בית משפט קמא בעניין משך הזמן שחלף ממועד תחילת עבודתו של המערער ועד שנתגלו סימניה הראשונים של המחלה. המסמך הרפואי הנוסף אכן מלמד כי המערער פנה אל רופאת המשפחה ביום 23.3.1999 אולם, אין בו כל אינדיקציה ולו במשתמע לעניין המועד שבו נתגלו אצל
המערער
לראשונה
סימניה של המחלה. זאת ועוד, טענתו החדשה של המערער כי סימניה הראשונים של המחלה נתגלו במועד עריכת המסמך האמור אינה תואמת אף אחת מן הגירסאות שהעלה המערער בבית משפט קמא, שם טען תחילה בתצהיר כי סימניה הראשונים של המחלה הופיעו אצלו כשנתיים מיום תחילת העבודה אצל המשיבה (בית משפט קמא ציין כי "נתון זה אינו נכון ולא נתמך בכל ראייה אחרת") ולאחר מכן טען בסיכומיו כי נודע לו על המחלה "רק ביום 25.04.99 בלבד ולא קודם לכן" (סעיף 70 לסיכומי המערער בבית משפט קמא). הנה כי כן, הטענה העובדתית החדשה שהעלה המערער בפני
נו סותרת את טענותיו שלו בפני
הערכאה הדיונית וגם מטעם זה אין לקבלה (ראו משה קשת
הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה
, 1302
(מהדורה חמש-עשרה, 2007)). לעומת זאת הממצא העובדתי שקבע בית משפט קמא ולפיו הופיעו אצל המערער הסימנים הראשונים של המחלה כארבעה עד שישה חודשים מיום שהחל לעבוד אצל המשיבה, מבוססים כדבעי ומעוגנים במסמכים ובראיות שהוצגו בפני
ו כמפורט לעיל, ומשכך אין להתערב בו.

13.
שני המומחים מטעם הצדדים אישרו כי תקופת הקינון של מחלת הפרקינסון אורכת מספר שנים. פרופ' מלמד ציין כי תקופה זו נאמדת כיום בפרק זמן של בין שלוש לשמונה שנים ופרופ' אמיתי הסכים גם הוא כי תקופת הקינון של מחלת הפרקינסון נמשכת "בדרך כלל כמה שנים". יחד עם זאת ציין פרופ' אמיתי בחוות הדעת המשלימה שהגיש וכן בחקירתו הנגדית כי קיימים מקרים יוצאים מן הכלל בהם "יתכנו פרקי זמן קצרים, בסדר גודל של חודשים, בעיקר במקרים שבהם החשיפה לכימיקלים הינה אינטנסיבית מאוד" והוא הוסיף וציין כי "במקרים של פרקינסון שנגרם מחשיפה תעסוקתית למנגן, טווח הזמן בין תחילת החשיפה לבין המחלה נע בין 6 חודשים ל- 25 שנה" (סעיף 5 לחוות דעתו המשלימה). אולם, לא היה בידי פרופ' אמיתי לבסס את קביעתו זו על מחקר מדעי מתאים. בתשובה לשאלה שהיפנה אליו בית משפט קמא בהקשר זה ציין פרופ' אמיתי שני מאמרים, האחד (נ/6) דן בשני מקרים שבהם חשיפה בת 4 ו- 5 שנים לחומר מנגן גרמה
לתסמונת פרקינסונית
והשני (נ/7) תיאר מקרה של חולה שהיתה מכורה במשך תשע שנים לחומר "טינר", וכתוצאה מכך חלתה בתסמונת פרקינסונית. במאמר זה אף הודגש כי לא ידועים מקרים נוספים של תסמונת פרקינסונית שנגרמה בעטיה של חשיפה ממושכת לאותו חומר. מאמרים אלה אין בהם כדי לתמוך בעמדתו של פרופ' אמיתי ולו מן הטעם ששניהם כאחד מתייחסים לתסמונת ולא למחלת הפרקינסון. יתרה מכך המקרים שתוארו באותם מאמרים מתייחסים שלא כבענייננו לתקופת חשיפה של מספר שנים. בצדק סבר אפוא בית משפט קמא כי "במצב כזה, כדי שייקבע שחשיפה של כ- 6 חודשים גרמה להופעת סימני המחלה, נדרשות ראיות בעלות משקל" להוכחת הקשר הסיבתי, וכאלה לא הוצגו במקרה דנן.
טעם זה מחזק אף הוא את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח בראיות רפואיות-מדעיות את דבר קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לחומרים המסוכנים הרלבאנטיים ובין מחלת הפרקינסון בה לקה. יצויין, עם זאת, כי קביעותיו של בית המשפט קמא במישור הרפואי-מדעי, המקובלות עלינו כאמור, נשענות על התשתית הראייתית כפי שהונחה לפניו, ואין בקביעות אלה כדי לשלול את האפשרות להציג בכל מקרה אחר ראיות מהימנות לגבי הקשר שבין מחלה מסויימת לבין חשיפה לחומרים מסויימים.

שאלת קיומו של קשר סיבתי שלא בהתבסס על ראיות רפואיות-מדעיות

14.
המערער הוסיף והצביע על נתונים עובדתיים אשר יש בהם כשלעצמם לטענתו כדי לבסס קשר סיבתי בין היחשפותו לחומרים מסוכנים בעבודתו אצל המשיבה לבין המחלה בה לקה, ובהם מצבו הפיזי שהיה תקין לחלוטין עד שהחל לעבוד אצל המשיבה; היעדר היסטוריה משפחתית המצביעה על סיכון לחלות ממחלה; הגיל הצעיר בו חלה (בהיותו בן 43 שנים בלבד) והשכיחות הנמוכה של המחלה בגילאים אלה; וכן השכיחות הנמוכה של המחלה אצל אנשים, דוגמת המערער, הנוהגים לצרוך משקאות אלכוהוליים וסיגריות בכמויות גדולות.

בע"א 1639/01
קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב
, פ"ד נח(5) 215 (2004) (להלן:
עניין קרישוב
) עמד בית המשפט על הקושי הקיים בהוכחת קשר סיבתי עובדתי בתיקים שעניינם נזקי חומרים רעילים וקבע בדעת רוב כי באותם מקרים אשר בהם אין בידי הניזוק להציג מחקרים רפואיים המצביעים באופן חד-משמעי על קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של המזיק לבין הנזק שנגרם, יש ובית המשפט יקבע את דבר קיומו של קשר סיבתי כאמור בהתבסס על מכלול הנסיבות הרלבאנטיות ו"
על יסוד המודל האינדוקטיבי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר
" (
שם
, בעמ' 284; ולעניין זה ראו גם גיא שני "כלל 'הדבר מעיד על עצמו' בדיני הנזיקין – בחינה מחודשת"
משפטים
לה(1) 81, 96, ה"ש 53, 98, ה"ש 62 (2005)). באותו מקרה סברו שופטי הרוב (השופטים דורנר ולוי) כי אף שלא היה בידי המערער להציג ראיות מדעיות משכנעות להוכחת הקשר הסיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת הלימפומה שבה לקה, קיימות נסיבות מצטברות המוכיחות את הקשר הנדרש ובהן, בין היתר, השיעור הגבוה של עובדי המוסך שחלו בסרטן (50 אחוזים מן העובדים שהועסקו על ידי מעבידו של הניזוק שם שחלו אף הם).

15.
בענייננו בחן בית משפט קמא את נתוני העובדה ושיקולי ההגיון עליהם הצביע המערער (גיל צעיר, היעדר גורם תורשתי, עישון וצריכת אלכוהול) ומהם ביקש להסיק את דבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודתו אצל המשיבה ובין מחלת הפרקינסון בה חלה. בדחותו את טענותיו של המערער בהקשר זה ציין בית המשפט כי אין די בנתונים אלה כדי להוכיח את דבר קיומו של הקשר הסיבתי הנטען והדגיש כי המומחה מטעם המערער, פרופ' אמיתי, לא שלל את האפשרות שאדם בעל נתונים כאמור ילקה במחלת הפרקינסון בלא חשיפה לרעלים. מסקנתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלי וכמוהו אף אני סבורה כי הנתונים עליהם הצביע המערער אינם מהווים הוכחה מספקת לדבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתו לחומרים מסוכנים כטענתו, ובין מחלת הפרקינסון שנתגלתה אצלו, אף לא על פי המודל האינדוקטיבי הגמיש שאומץ בעניין
קרישוב
.

האצת המחלה, "הדבר מעיד על עצמו" וקביעות המוסד לביטוח לאומי

16.
בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענתו החלופית של המערער בדבר האצת המחלה כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים (להבדיל מגרימתה), בציינו כי:

"עדותו של פרופ' אמיתי על האפשרות שחשיפת התובע למנגן או למדלל אורגני עלולה היתה להאיץ את פרוץ המחלה, גם היא לא נתמכה בספרות המקצועית, מה גם שעניין זה נזכר אך באופן כללי, מבלי לפרט בהקשר זה מהי תקופת החשיפה שבכוחה להביא להאצת פרוץ המחלה, כמה זמן אמורה היתה המחלה שהופעתה הואצה לקנן בגוף החולה קודם לכן, וכיוצא באלה עניינים שהיה צורך להוכיחם על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה שהוכח שבכוחה של חשיפה של כ- 6 חודשים למנגן או לטינר להקדים הופעת המחלה".

טעמיו של בית משפט קמא בעניין זה מקובלים עלי אף הם ולא מצאתי בטיעוני המערער נימוק מבורר המצדיק התערבות במסקנה שאליה הגיע בית המשפט בהקשר זה.


עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שלא יישם את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הכלל האמור אף הוא אין בו כדי לסייע למערער במקרה דנן שכן הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנכס המזיק לבין הנזק נותר על כתפי התובע והכלל בעניין "הדבר מעיד על עצמו", אינו חל לגביו (ראו ישראל גלעד ואהוד גוטל, "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי – מבט ביקורתי"
משפטים
לד(2) 385, 411-410 (2004)).

17.
טענה נוספת ואחרונה שהעלה המערער היא הטענה כי מן הראוי שבית המשפט יאמץ לעניין הקשר הסיבתי את החלטתה של הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי אשר הכירה בו כנפגע עבודה וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 100%. טענה זו דינה להידחות ולו מן הטעם שהיא לא נדונה בבית משפט קמא והועלתה לראשונה, בלא נטילת רשות, בשלב הערעור. יתרה מכך, גם לגופם של דברים דין הטענה להידחות וכבר נפסק לא אחת כי אף אם יתכנו נקודות השקה שונות בין קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי ובין הליכים משפטיים המתנהלים באותו עניין (ראו למשל סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975), ככלל אין קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי בעניינו של הנפגע מחייבות לצורך ההליך המשפטי ובו על בית המשפט להכריע בשאלות השנויות במחלוקת (ובכללן סוגיית הקשר הסיבתי ככל שהיא עולה וצריכה הכרעה באותו הליך), על פי הראיות המונחות בפני
ו (ראו לעניין זה ע"א 390/06
גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ
, פיסקה 17 (טרם פורסם, 22.7.2008)). במקרה שלפנינו דן בית המשפט בסוגיית הקשר הסיבתי ולאחר שניתח את מכלול הראיות שהוצגו מטעם שני הצדדים הגיע למסקנה כי לא מתקיים קשר כזה בין מחלת הפרקינסון בה חלה המערער ובין חשיפתו הנטענת לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו אצל המשיבה. העובדה שהמוסד לביטוח לאומי היה נכון להכיר במערער כנפגע עבודה מצביעה לכאורה על כך שהמוסד לביטוח לאומי הגיע למסקנה שונה, אך בכך בלבד אין כדי לשלול את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בהתבסס על הראיות שהוצגו בפני
ו.

18.
בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. יחד עם זאת אוסיף ואציע כי בנסיבות העניין ובשל מצבו של המערער נמנע מחיובו בהוצאות.



ש ו פ ט ת


המשנה לנשיאה א' ריבלין

:


אני מסכים.


ה מ ש נ ה
ל נ ש י א ה


השופט ח' מלצר

:


אני מסכים.


ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות
.




ניתן היום, ט"ז כסלו, תש"ע (03.12.2009).


ה מ ש נ ה
ל נ ש י א ה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט




_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07085870_v13.doc

מא

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית (פורסם ב-ֽ 03/12/2009)