פסקי דין על סאלח טריף

1730/02 פ     29/12/2003




פ 1730/02 מדינת ישראל נ' סאלח טריף




פ 1730/02
תוכן הדברים
עמוד
i. כתב האישום 5
ii. תשובת הנאשם לכתב האישום 8
iii. עבירת השוחד 10
א. ההכרעה 10
ב. חשיפת הפרשה 11
ג. אמרותיו של רפי כהן 11
ג.1. האמרה הראשונה 12
ג.2. האמרה השניה - ההודאה הכתובה 14
ג.3. האמרה השלישית - ההודאה המוקלטת 15
ג.4. האמרה הרביעית - ההודעה המאוחרת 20
ד. העדפת ההודאה הכתובה וההודאה המוקלטת של כהן
על פני אמרותיו האחרות ועדותו בבית המשפט 21 ד.1. אמרתו הראשונה של כהן 22
ד.2. השיחה עם כחלון טרם גבית ההודאה הכתובה 23
ד.3. השיחה עם לוין 23
ד.4. ההודאה הכתובה 29
ד.5. דו"ח המעצר בפני
הקצין הממונה (סנ"צ רגב) 32
ד.6. ההודאה המוקלטת 33
ד.7. התנהגותו של כהן לקראת הדיון בבית המשפט
בבקשה להארכת מעצרו 41
ד.8. הדיון בבית המשפט בהארכת המעצר 45
ד.9. המפגש האקראי בין כהן לכחלון
ביום 21.6.01 בתחנת המשטרה 48
ד.10. חקירת כהן ע"י סנ"צ רגב ביום 21.6.01 52
ד.11. מכתביו של עו"ד ריכטמן 55
ד.12. האמרה מיום 3.7.01 - ההודעה המאוחרת 57
ד.13. התנהגותו של כהן בבית המשפט 61
ד.14. בחינת ההודאות על רקע אישיותו של כהן
ודחית תאורית העיתוק 64
ד. 15. טענות ההגנה לגבי בקיעים בהודאותיו של כהן,
בהתנהלות המשטרה, סמוך למתן ההודעות,
ומחדלי החקירה 70
ד. 16. פירוט טענות ההגנה לענין הבקיעים
בהודאותיו של כהן 72 ד.16.א.1. השוחד ניתן ללא אומר 72
ד.16.א.2. מטרת השוחד 75
ד.16.ב. פער הסכומים: 2,000 ו-5,000 דולר 76
ד.16.ג. "100, 200 ו-250" 79
ד.16.ד. היכן גילה כהן את הכסף 81
ד.16.ה. סתירות בין ההודאות לגרסת סוהיר 81
ד.17. התנהלות המשטרה בסמוך למתן ההודעות
ומחדלי החקירה 83
ד.17.א. שלילת המפגש עם עו"ד 83 ד.17.ב. בדיקת הפוליגרף 84 ד.17.ג. העדר אזהרה והודעה שההודאה
מיום 20.6.01 מוקלטת 87
ד.17.ד. ציפייתו של כהן לשחרור מהמעצר ב-20/6/01 88 ד.17.ה. ההימנעות מגבית הודעה לאחר המפגש
האקראי בין כהן לכחלון 89
ד.17.ו. הימנעות מחקירה בפרשת גבריאלה לוי 90
ד.17.ז. הימנעות מתיעוד פעולות חקירה 90
ה. "דבר לחיזוק" 92
ה.1. הנסיבות החריגות של המפגש, דחיפותו, מטרתו
והגרסה הכבושה (98) 93 ה.2. מעורבותו של כהן בהסדרת מעמדו של בדראן 113
ה.2.א. הפגישה המשולשת 114
ה.2.ב. ההודעה במשיבון 116
ה.2.ג. הודעה מקדימה ללשכת פ"ת 117
ה.2.ד. ההתעניינות והלחץ שהפעיל כהן
בעניינו של בדראן 120
ה.3. מעורבות הנאשם בהסדרת מעמדו של בדראן 121
ה.3.א. הפגישה המשולשת 123
ה.3.ב. ההודעה במשיבון 126
ה.3.ג. ההתעניינות והלחץ שהפעיל הנאשם 127
ה.3.ד. ידיעת הנאשם אודות הנישואין הפיקטיביים 129
ה.3.ה. העדר מעורבות הנאשם מיום 1/1/00 עד 5/00
בעניינו של בדראן 130
ה.3.ו. מעורבות הנאשם בעניינו של בדראן
החל מחודש 5/00 131
ה.4. עדותה של סוהיר 133
ה.5. הימנעות מהעדתו של בדראן 138
ה.6. התנהגותו המפלילה של הנאשם 140
ה.6.א. המפגש עם אדיטה 141
ה.6.ב. השיחה עם סוהיר 143
ה.6.ג. תגובת הנאשם לעימותים 145
ו. גרסת ההגנה הנוספת והחדשה 147

iv. עבירת המרמה והפרת אמונים 149
א. המחלוקת 149
ב. ההכרעה 150
ב.1. עדותה של ילנה 151
ב.2. ברכת הנאשם את ילנה 155
ב.3. העימות בין הנאשם לילנה 156
ב.4. מכתבו ש פרופ' ליבאי 158
ב.5. דחיית העימות 159
ב.6. הסתרת הנישואין 159
ב.7. ידיעה על בדיקת הרשויות את אמיתות הנישואין 160
ג. גרסת הנאשם 160
ד. הימנעות מהבאת בדראן כעד הגנה 162
ה. בחינה נורמטיבית ומשפטית של מעשי הנאשם 163
v. סוף דבר 165
הערה: כל ההדגשים המופיעים בהכרעת הדין הם שלנו.

i. כתב האישום

כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירות כדלקמן:

- מתן שוחד - עבירה על סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977
(להלן: "חוק העונשין");

- מרמה והפרת אמונים - עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין.

בכתב האישום נטען כדלקמן:

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה הנאשם חבר כנסת, ושימש כיושב ראש ועדת הפנים של הכנסת. בתוקף תפקידו זה, היה הנאשם עובד ציבור.

באותה תקופה, שימש מר רפאל כהן (להלן: "כהן") כראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים. ככזה, היה הגורם המקצועי הבכיר במשרד הפנים - המחליט ומפקח בעניינים שונים הנוגעים לרישום האוכלוסין, וביניהם, מתן ושלילת מעמד בישראל. בתוקף תפקידו היה כהן עובד ציבור.

במסגרת תפקידיהם הציבוריים, הכירו כהן והנאשם זה את זה אישית.

חוסני יונס בדראן (להלן: "בדראן"), הינו תושב שטחי הרשות הפלשתינאית וידידו הקרוב של הנאשם.

משנת 1993 פנה בדראן מספר פעמים אל משרד הפנים, בבקשה לקבל אשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל - מכח הליך איחוד משפחות (להלן: "אחמ"ש") עם אחיו המתגורר בישראל - אך בקשות אלו סורבו.

במהלך שנת 1999, במועד בלתי ידוע במדויק לתביעה, גמלה בליבו של בדראן ההחלטה לקבל מעמד של תושב קבע בישראל, ובעקבותיו, לקבל אזרחות ישראלית והפעם מכח נישואין לבעלת אזרחות ישראלית.

להגשמת מטרה זו, פנה בדראן אל הגב' ילנה בוטיוגין (להלן: "ילנה"), שהינה אזרחית ישראלית, והציע לה להינשא לו, פיקטיבית, תמורת תשלום, כאשר הנאשם - כך מיוחס לו - ידע על כוונתו זו של בדראן.

עובר למועד הסדרת נישואין אלה ולאחריהם, פנה הנאשם לכהן, במספר הזדמנויות שונות, תוך ניצול מעמדו ותפקידו, וביקשו לסייע לבדראן לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל.

בתאריך 8.12.99 התקשר הנאשם לכהן, והשניים קבעו להיפגש על אם הדרך: בכביש ירושלים - תל אביב.
בו ביום, בסמוך לשעה 16:00, הנאשם נסע בדרכו מירושלים לכוון חיפה ועצר בסמוך לגשר העובר על כביש מס' 1, על מנת לפגוש את כהן, אשר נסע מולו: מתל אביב לכוון ירושלים.
הנאשם וכהן החנו את רכביהם בצידי הדרך, יצאו ממכוניותיהם, חצו את הכביש זה אל זה, ושוחחו קצרות.
במהלך שיחה זו, מסר הנאשם לכהן מעטפה ובה 2,000 $ - כשוחד עבור פעולתו של זה האחרון, לטובת הסדרת אזרחות ישראלית לבדראן. השניים נסעו כל אחד לדרכו (להלן: "המפגש").
ביום 16.12.99 נרשם בדראן במשרדי הרשות הפלשתינאית, פיקטיבית ורטרואקטיבית מיום 15.4.96, כגרוש מאשתו, תושבת השטחים.
בו ביום נישא בדראן לילנה מתוך מטרה יחידה להשיג באמצעות נישואין אלה מעמד של תושב קבע בישראל ובעקבותיו - אזרחות ישראלית.

במועד סמוך, הפנה כהן את בדראן - באמצעות הנאשם - ללשכת מנהל האוכלוסין בפ"ת, ואף נקב בשמה של הפקידה אליה עליו לפנות.

ב- 19.12.99 הגיש בדראן בלשכת פ"ת בקשה לאיחוד משפחות עם ילנה - על בסיס נישואיו עימה - וזאת במטרה לקבל בהמשך אזרחות ישראלית.
כהן פנה טלפונית לסגנית מנהל הלשכה בפ"ת, וביקשה לטפל בבקשתו של בדראן.
בהמשך, שיגר כהן מספר תזכורות ללשכת פ"ת, ובהן ביקש להתעדכן בהתקדמות הטיפול בבקשה.
עקב התנגדות משטרת ישראל - הבקשה סורבה.

מכאן, טוענת התביעה, כי הנאשם ביצע את מעשי העבירה המיוחסים לו בכתב האישום, קרי את העבירה של מתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין ואת העבירה של מרמה והפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

ii. תשובת הנאשם לכתב האישום

הנאשם הגיש, באמצעות סניגוריו, תגובה בכתב לכתב האישום.

הנאשם מאשר את הקשר וההיכרות האישית שהיתה בינו ובין כהן.

הנאשם מאשר כי בדראן הנו ידידו האישי.

הנאשם מאשר כי ידע שפניות של בדראן לקבלת אשרה ורשיון לישיבת קבע בישראל, סורבו, אך מציין כי אינו יודע את מספר הפניות של בדראן למשרד הפנים ותוכנן המדויק של פניות אלו.
לטענת הנאשם, הוא ידע שבדראן מעוניין בישיבת קבע בישראל מסיבות לגיטימיות הנוגעות לחייו ולבטחונו, מחמת שקשר את גורלו בישראל ומחמת שמשפחתו מתגוררת בישראל.

לטענת הנאשם, הוא לא ידע כי בדראן נרשם, פיקטיבית, כגרוש מאשתו הראשונה וכופר בידיעה המיוחסת לו על פנייתו של בדראן לילנה, שהנה אזרחית ישראלית, והצעתו לה להינשא לו פיקטיבית, תמורת תשלום.

הנאשם מודה כי פנה בעניינו של בדראן לכהן, כמו גם לגורמים רלוונטים אחרים, כמו שאף פנה בעניינים דומים שנגעו לאנשים רבים אחרים. הנאשם כופר כי עשה זאת תוך ניצול מעמדו הרם ותפקידו.

הנאשם מודה כי אכן תואמה פגישה בינו לבין כהן, פגישה שמסיבות טכניות של זמן ומקום נקבעה למחצית הדרך בין ירושלים לתל-אביב, כאשר זה יוצא מירושלים וזה בא אליה. הנאשם מודה כי פגישה זו נערכה, קרוב לוודאי, ב-8.12.99.

הנאשם כופר כי במהלך המפגש מסר לכהן מעטפה ובה כ-2,000$, כשוחד עבור פעולתו של כהן לטובת הסדרת אזרחות ישראלית לבדראן, וכפועל יוצא, כופר בעבירת מתן השוחד המיוחסת לו.

לגבי הטענה כי כהן הפנה את בדראן, באמצעות הנאשם, ללשכת מנהל האוכלוסין בפתח תקוה, ואף נקב בשמה של הפקידה אליה עליו לפנות, טוען הנאשם כי הדבר אינו זכור לו.

הנאשם כופר בכך שעשה במילוי תפקידו מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור.
iii. עבירת השוחד

א. ההכרעה
יאמר כבר עתה: לאחר ששמענו את הנאשם והעדים, קראנו את הפרוטוקול, צפינו בקלטות הוידאו המתעדות את חקירת הנאשם במשטרה וחלק מחקירותיו של כהן במשטרה ועיינו במוצגים ובסיכומי הצדדים, בכתב ובעל-פה, באנו לכלל מסקנה, פה אחד, כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, המהווים עבירות של מתן שוחד, מרמה והפרת אמונים.

לאמור:

הנאשם - סאלח טריף
- בעת שהיה עובד ציבור, חבר כנסת ויו"ר ועדת הפנים של הכנסת - נתן שוחד כספי לרפאל כהן, ראש מנהל האוכלוסין, על מנת שיסייע לחברו, חוסני יונס בדראן, לקבל אישור לשהיה בישראל ואזרחות ישראלית.

בחינת הראיות מצביעה על מציאות ברורה וקוהרנטית, המורכבת מנדבכים ואדנים, התומכים ומחזקים זה את זה - להרשעת הנאשם, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בקליפת אגוז, בכל הנוגע לעבירת השוחד - הממצאים מושתתים על ההודאות של כהן אותן בחרנו להעדיף על פני עדותו בבית המשפט ואמרותיו המכחישות במשטרה. להודאות אלה נמצאו חיזוקים ותימוכין: נסיבותיו ואופיו החריג של המפגש; מעורבותו המיוחדת של הנאשם בסיוע לבקשתו של בדראן, על רקע יחסיו המיוחדים עמו וידיעתו כי הנישואין אינם אמיתיים; מעורבותו המיוחדת של כהן בבקשתו של בדראן לאחר המפגש; עדותה של סוהיר; הימנעות מהבאת בדראן כעד הגנה; התנהגותו המפלילה של הנאשם; ועוד.

לא מצאנו - כטענת ההגנה - בוקה ומבולקה, בלוגיקה של צירוף העובדות זל"ז, או כי הפרוץ מרובה על העומד.

ב. חשיפת הפרשה

הפרשה נחשפה, בעקבות פנייתה למשטרת ישראל של העדה סוהיר קובטי (להלן: "סוהיר"), מי שהיתה, בזמן הרלוונטי לאירועים הנטענים בכתב האישום, עוזרת פרלמנטרית של הנאשם, אשר היתה לה גם מערכת יחסים מיוחדת עם הנאשם.

עדה זו, במסגרת תפקידה ובמסגרת היחסים המיוחדים שהיו לה עם הנאשם, נכחה והיתה שותפה לפגישות רבות שניהל הנאשם עם אישים רבים, והציבור בכלל.
אמנם, העדה התגלתה כמי שלא ניתן לסמוך על מירב הדברים עליהם העידה, וכך גם ננהג, אולם, אין להתעלם מכך כי ראתה כחריג, את מערכת היחסים בנדון בין הנאשם לבין רפאל כהן, כדי כך, שעת שמערכת היחסים שלה עם הנאשם התערערה, מצאה לנכון להביא לידיעת המשטרה, מכלל ההיכרויות הרבות של הנאשם ויחסיו עם אישים שונים, רק מספר אירועים שנראו לה חריגים, ביניהם האירוע נשוא כתב האישום, אירוע שנחקר ע"י המשטרה, להבדיל מהאירועים האחרים שמסרה, ואשר לא נחקרו ע"י המשטרה עד תום.

רפאל כהן נעצר ונחקר על סמך אמרותיה של סוהיר.

ג. אמרותיו של רפאל כהן

העד המרכזי בפרשה הוא רפאל כהן.

עד זה מסר מספר אמרות - בכתב ובעל פה - אשר לכל אחת מהן, יש חשיבות לענייננו.

הודאותיו של כהן הנן הנדבך העיקרי = המסד, עליו מתבססת ההרשעה.

ג.1. האמרה הראשונה (ת/1.34.1, להלן: "האמרה הראשונה") ניתנה ביום 19.6.01 בשעה 13:30, לפקד כחלון משה (להלן: "כחלון"), לאחר תשאול שהחל בשעה 10:00.

באמרה זו, מספר רפי כהן על הפגישה שהתקיימה במשרדו של רפאל כהן עם הנאשם וביוזמתו, בנוכחות בדראן, אשר הגיע לפגישה יחד עם הנאשם.
(להלן: "הפגישה המשולשת").

מספר רפאל כהן:

"לא הכרתי את יונס באופן אישי, יתכן שהוא בא יחד עם סאלח טריף
למשרד שלי בירושלים. ככל שזכור לי, חבר הכנסת טריף ביקש להסדיר את מעמדו של יונס בטענה שבעצם כל מרכז חייו הוא בישראל.
...
אני מניח שאם יונס הגיש בקשה ואם סאלח טריף
פנה אלי, זה היה בגלל שמעמדו של יונס לא היה מוסדר ובכך הוא ביקש לשכנע להסדיר את מעמדו" (ת/1.34.1 ע' 3 ש' 27-14).

עוד מספר רפאל כהן, באותה אמרה, על פניות חוזרות ונשנות של הנאשם אליו, בעניינו של בדראן ופעולותיו בנדון, אם בעצמו, אם באמצעות עובדי לשכתו:

"ככל שאני זוכר היו פניות נוספות כדי לברר מה עלה בגורל הבקשה של יונס, הכוונה לפניות של חה"כ טריף, ואני הייתי מבקש להעביר מזכר ללשכה המטפלת, לפי דבריך בפתח תקוה, ומבקש לבדוק מה עלה בגורל הבקשה, כפי שהיה מקובל בכל פניה של חבר כנסת".
(ת/1.34.1 ע' 4 ש' 15-10).
...
"אני אמרתי וחוזר ואומר שבקשה שנפתחת בלשכה ומגיש הבקשה חוזר ופונה לדעת מה קורה בבקשה שלו, וכנראה כך במקרה הזה גם, שהיו פניות חוזרות ונשנות מטעמו של סאלח טריף
שיזם את הבקשה, אזי לאחר כל פניה כזו המזכירה שלי, הדס דריקס, היתה מעבירה תזכורות ללשכה לגבי בקשות שלא טופלו או שעדיין לא הסתיים הטיפול בעניינן" (שם, ע' 5 ש' 15-8).

באשר למפגש מתחת לגשר, המפגש אשר בו ניתן השוחד, מספר רפאל כהן:

"... בהתאם למה שהזכרת לי קודם לכן, נפגשתי עם סאלח טריף
לבקשתו על כביש ירושלים ת"א, ליד איזה שהוא גשר, אינני זוכר בדיוק. אני מניח שהוא ביקש לפגוש אותי כשאני הייתי בת"א והוא היה בירושלים, ומאחר ואני לא יכולתי להקדים ולהגיע לירושלים או להתעכב בת"א עד שהוא יגיע לשם...
לכן אני מניח נוצרה הפגישה במקום הזה" (ע' 6 ש' 22 - ע' 7 ש' 11).

על מטרת המפגש מתחת לגשר, מספר רפאל כהן:

"אני לא יכול לזכור בדיוק למה הוא ביקש לפגוש אותי, אני מניח שהוא ביקש שוב לבדוק מה קורה עם הבקשה של יונס, לבדוק למה יונס לא מטופל, למה הוא לא מקבל תשו' וכ'ו" (ע' 7 ש' 23-17).

באמרה ראשונה זו, רפאל כהן גם אינו שולל כי קיבל מהנאשם מעטפה עם מסמכים הקשורים לבדראן:

"... יתכן בגדר השערה שקיבלתי מסאלח טריף
באותה פגישה המתוארת על ידי, מעטפה עם מסמכים בקשר לבקשה של יונס" (ע' 8 ש' 4-3).

באותה אמרה מכחיש רפאל כהן כי קיבל מסאלח טריף
, בנסיבות כלשהן, כסף או שווה ערך כסף כלשהו:

"לא קיבלתי שום דבר ממנו, גם לא זכור לי שהוא ניסה לשחד אותי או משהו כזה כדי שאני אטפל בדברים שלו" (ע' 9 ש' 11-9).

עיננו הרואות, כבר באמרה ראשונה זו של רפאל כהן, יש אישור ותמיכה לעובדות ופרטים מהותיים ביותר, הצריכים לענייננו.

ג.2. האמרה השניה (ת/1.34.5, להלן: "ההודאה הכתובה") ניתנה ביום 19.6.01 בשעה 22:46 לפקד כחלון.

אמרה זו נגבתה לאחר שהודע לכהן, על ידי החוקרים, כי בבדיקת הפוליגרף הוא נמצא דובר שקר, ובסמוך ולאחר שיחה שהתנהלה בין תנ"צ משה לוין, מפקד היאחב"ל, לבין כהן. בשיחה זו הודה כהן בקבלת כסף מהנאשם במפגש מתחת לגשר והביע את נכונותו למסור על כך הודעה כתובה.

בשעה 22:46 נגבית אמרתו/הודאתו של כהן ע"י פקד כחלון.

באמרה זו, אומר כהן, בין השאר, את הדברים הבאים (ע' 1 ש' 17-8):

"אני רוצה לומר בהמשך להודעתי הקודמת, כי באותה פגישה שהיתה לי עם סאלח טריף
על כביש ת"א-י-ם, בעת שכיהנתי עדיין כראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, לאחר שסאלח טריף
נתן לי מעטפה עם מסמכים באותו מפגש, אז לאחר שעזבתי את סאלח כאשר הלכתי אל המכונית שלי בדרך אליה מצאתי שבמעטפה 2,000 דולר אמריקאי. אני נדהמתי מכך, אבל סאלח טריף
כבר נסע ומאז לא נפגשתי איתו שוב וגם לא שוחחתי איתו".
"שאלה: מדוע סאלח טריף
נתן לך את הכסף הזה בתוך המעטפה?
תשובה: סאלח טריף
לא דיבר איתי ולא אמר שיש שם את הכסף הזה שהוא נתן שהיה במעטפה. אני פחדתי בכלל לדבר על הכסף הזה, לא התקשרתי ולא דיברתי על כך עם אף אחד" (ע' 1 ש' 28-23).

באמרה זו, כהן חוזר ומספר את הבנתו לשם מה ניתן לו הכסף:

"סאלח טריף
טיפל בענייניהם של הרבה אנשים שרצו להסדיר את מעמדם בישראל כתושבי קבע, המדובר בערביי השטחים, אם כי לא רק אלא גם דרוזים ואף במיוחד דרוזים, אולם סאלח טריף
טיפל במיוחד בעניינו של יונס, לחץ רבות כדי שאני אטפל בו ואסדיר את מעמד הקבע שלו בישראל.
אני הבנתי שסאלח טריף
נתן לי את הכסף הזה, דהיינו 2,000 הדולר כדי לעודד אותי לטפל בעניינים של אותם בני מיעוטים ואולי בעיקר כתודה על הטיפול בעניינם, למרות שבסופו של דבר בעניינו של יונס, וכן בעניינם של אחרים, לא היו תוצאות מאחר ובשום תנאי לא ביקשתי לאשר דברים שלא ניתן לאשר" (ע' 3 ש' 17-1).

ג.3. האמרה השלישית (קלטת ת/35 ותמליל ת/1.34.6 - להלן "ההודאה המוקלטת") ניתנה למחרת בבוקר: 20.6.01.

היות ואמרותיו הראשונות של כהן לא הוקלטו וצולמו, התקבלה החלטה לשוב ולשוחח עם כהן על הפרשה, ולהקליט ולצלם את הנאמר בוידאו, ללא ידיעתו של כהן, וללא רישום סימולטני של הדברים הנאמרים.
בשיחה זו עם רפאל כהן, אשר התקיימה למחרת היום, משתתפים פקד כחלון וסנ"צ יאיר רגב (להלן: "רגב").

בשיחה/הודאה מוקלטת זו, חזר רפאל כהן על עיקרי הדברים שמסר בגרסת ההודאה ואף מעבר לכך. כהן מתאר את הקשר בינו ובין הנאשם, את השתדלותו של הנאשם בעניינו של בדראן, את המפגש על אם הדרך מתחת לגשר, על הכסף שהעביר לו הנאשם באותו מפגש, את הרגשתו בעת שקיבל את הכסף ואת השערתו מדוע ניתן לו הכסף.

היות והמחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת בשאלה: האם במפגש מתחת לגשר נתן הנאשם כסף לכהן?, יובאו עתה דבריו של רפאל כהן, המתייחסים למחלוקת זו, כפי שהם נשמעים ונראים בקלטת הוידאו. זאת, מבלי להתעלם משאר הדברים החשובים שנאמרו, התומכים ומבססים את אמרותיו הקודמות של רפאל כהן.

יאמר כבר עתה, אין להחליף את הכתוב על פני הצפיה בקלטת, המאפשרת להתרשם באופן בלתי אמצעי באותות האמת הניכרים במובהק בגרסת ההודאה של רפאל כהן, וכי מדובר בגרסה אמיתית וכנה.

בקלטת, אומר רפאל כהן, בין השאר, את הדברים הבאים:

"משה: תגיד, אחרי שהוא נתן לך את הכסף הוא דיבר איתך על זה?
רפאל: שום דבר.
משה: לא דיבר?
רפאל: כלום.
משה: הוא לא אמר לך כלום?
רפאל: לא לפני, לא אחרי, לא שום כלום.
משה: מה זאת אומרת העביר לך את זה במפתיע?
רפאל: כן, לא לפני לא אחרי לא באמצע, כלום" (ת/1.34.6 ע' 6 ש' 9).

בהמשך, מתאר רפאל כהן את המפגש ואת תחושתו הקשה כאשר גילה כי הנאשם נתן לו כסף:

"רפאל: אני באתי, זרקתי את הזה לאוטו, אח"כ הסתכלתי פתאום אני רואה את זה.
משה: ספרת באותו זמן?
רפאל: לא. בכלל הייתי בהלם לגמרי, לא ידעתי מה אני עושה.
משה: בהלם ממה היית?
רפאל: מי מהכסף הזה.
...
רפאל: אתה יודע אתה מרגיש כאילו זה, זה משהו מצורע כזה, אתה מבין, אתה לא יודע איך, אתה לא יודע מה לעשות עם זה, אתה לא יודע מה,
...
משה: לפני שהוא הביא לך את זה הוא אמר לך שהוא הולך להעביר לך כסף?
רפאל: כלום, שום דבר, אמרתי לך שום דבר.
...
משה: זאת אומרת פשוט באת, הגעת הוא נתן לך את השקית ואז בין כל המסמכים שהיו,
רפאל: כן,
משה: ראית שיש שמה את ה..
רפאל: כן,
משה: כסף?
רפאל: כן,
רפאל: ... אתה יודע אתה שם את זה ככה בצד ואתה זה לוקח לך איזה עשרה רגעים, אתה, אתה בהלם, אתה אתה לא מדבר עם אף אחד על זה ואתה, אתה מרגיש שיש לך איזה רימון ביד" (ע' 7 ש' 18 - ע' 9 ש' 11).

(לעניין תחושתו של כהן, ראה גם ע' 10 ש' 9-1 וכן ע' 34 ש' 17-5).

בשלב כלשהו של השיחה, נכנס אל חדר החקירות סנ"צ רגב.

בעדותו בבית המשפט, הסביר סנ"צ רגב כי בשל אישיותו ומעמדו של הנאשם, היה לו חשוב לחזור ולאמת את גרסת ההודאה של רפאל כהן (ע' 1078, ע' 1100).

כך התנהלה השיחה בין השניים:

"יאיר: עכשיו, בוא תראה אנחנו עוסקים פה בתיק שמול אדם בכיר מאוד, היום הוא שר,
רפאל: כן,
יאיר: אני שואל אותך עכשיו שאלה עם יד על הלב: כל מה שאמרת לי אמת?
רפאל: כן,
יאיר: כל מה שאמרת לי אמת?
רפאל: כן,
יאיר: ואם זה לא היה האמת לא היית אומר את זה אתה משוכנע בזה?
רפאל: כן.
יאיר: יש לך איזשהו אינטרס עכשיו לבוא ולהגיד לי את הסיפור הזה על השר שלנו?
רפאל: לא,
...
יאיר: ובחרת להגיד את זה כי זה האמת?
רפאל: כן.
יאיר: אתה משוכנע בזה?
רפאל: כן." (ע' 30 ש' 24 - ע' 31 ש' 26).
...
"יאיר: עכשיו, עם יד על הלב, ראית את הכסף, אתה אומר קיבלת מעטפה, מה היה עוד במעטפה?
רפאל: אמרתי לו את הכל.
...
יאיר: אני שואל אותך, אני רוצה שתגיד לי את האמת,
רפאל: אוקיי,
יאיר: לא להצדיק, תגיד את כל האמת, כן,
רפאל: כן, אז אני אגיד לך, אני אמרתי, אני הבאתי לו איך, זה באתי ברגל לאוטו שלי, זרקתי את הזה אחורה, ככה שבאחד הרמזורים הסתכלתי כדי לראות איזה מכתבים אלה, ואז ראיתי את זה, אני בהתחלה,
משה: ... זה חום
רפאל: את הכסף, קיבלתי חום, אתה מבין? זה כמו שאתה מחזיק ביד איזשהו פצצת נצרה בלי נצרה, אתה מבין? ואז אתה לא יודע מה לעשות עם זה. ואז אתה באיזשהו שלב דוחק את זה, אתה לא, אתה לא, לא, המחשבות שלך לא ממוקדות, אתה לא יודע מה לעשות עם זה, אתה לא יודע מה, מו, מי, אתה לא יודע, לדבר, לשאול, לברר, מה לעשות, איך לעשות, אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם זה.
יאיר: ועכשיו אחרי שאתמול בערב סיפרת לנו את העניין הזה,
רפאל: כן,
יאיר: והלכת וישבת כל הלילה בתא מעצר, וחשבת, בטוח שחשבת, מה איך היום אתה רואה את הדברים האלה?
רפאל: אני חושב שזה היתה טעות, מה זה היתה טעות, בטוח".
(ע' 33 ש' 6 - ע' 34 ש' 25).

ואלו הן רק דוגמאות מדברי ההודאה של כהן בהודאה המוקלטת וכאלה יש עוד.

ג.4. האמרה הרביעית מיום 3.7.01 (ת/1.34.15) (להלן: "ההודעה המאוחרת").

ביום 22.6.01, שוחרר רפאל כהן מהמעצר.

בהליך המעצר בבית המשפט, היה מיוצג רפאל כהן ע"י עו"ד ריכטמן.

ביום 26.6.01, פנה עו"ד ריכטמן, לראשונה, לתנ"צ לוין וטען כי כדי לרצות את חוקריו ולמנוע המשך מעצרו, מסר כהן הודאה ובה עובדות לא נכונות המתייחסות לקבלת מעטפה עם כסף מהשר סאלח טריף
והוא מבקש לזמן את רפאל כהן לחקירה נוספת, כדי שימסור את העובדות כפי שאירעו באמת (ת/1.34.14).

ביום 3.7.01, הוזמן כהן למסור אמרה נוספת, היא ההודעה המאוחרת, אשר אף היא הוקלטה וצולמה בוידאו (ת/37).

באמרה זו שולל כהן קבלת כסף מהנאשם, ומציין, שמסר את ההודאה הכתובה - היא ההודאה הכתובה - בשל הלחץ הנפשי שהיה שרוי בו, והבנתו, שהאפשרות היחידה שלו לצאת מהמעצר היא למסור הודאה שאינה אמת.

יאמר כבר עתה, גם כאן, אין להסתפק בקריאת ההודעה הכתובה, אלא יש לצפות בקלטת, כדי לעמוד על התנהגותו ותגובותיו של כהן במהלך מסירת הודעה זו.
צפיה בקלטת הוידאו מלמדת כי למרות שמטרתו של כהן, במסירת הודעה זו, היתה לחזור בו מן הדברים שמסר בהודאה הכתובה, היא השיגה את המטרה ההפוכה. התנהגותו ותגובותיו של כהן במהלך מסירת ההודעה, רק חיזקו ותמכו את ההודאה הכתובה וההודאה המוקלטת.
ד. העדפת ההודאה הכתובה וההודאה המוקלטת של רפאל כהן, על פני אמרותיו האחרות ועדותו בבית המשפט

במהלך עדותו בבית המשפט, הוכרז כהן כעד עויין לתביעה.

עדותו של כהן בביהמ"ש היתה ארוכה, ובמהלכה העיד באופן עקבי רק ביחס לנקודות מעטות מאוד, בעוד שבנקודות רבות אחרות ומהותיות, מסר גרסאות שונות ומשתנות.
כהן הודה בקיום המפגש עם הנאשם, כמו גם בקיום "הפגישה המשולשת", אך שלל קבלת כסף כלשהו מן הנאשם. לטענתו, הודאותיו ניתנו לאחר שמפקד היאחב"ל, תנ"צ משה לוין, הבטיח לו בצורה מפורשת ש"יתן הודאה וילך הביתה".

ההגנה אינה כופרת בקבילות האמרות של כהן - בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 10 א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") (ר' ע' 22 לסיכומיה), אולם שוללת אפשרות מתן משקל כלשהו לאמרות המפלילות, כמו גם היכולת לסמוך ממצאים על אמרות אלו, מכח סעיף 10 א (ג) לפקודת הראיות, ודאי שלא להרשיע על פיהן - מכח סעיף 10 א (ד) לפקודת הראיות.

לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, צפינו בקלטות ובחנו את אמרותיו ועדותו של כהן, החלטנו להעדיף את ההודאות: הכתובה והמוקלטת - הן: ההודאה הכתובה וההודאה המוקלטת - על פני עדותו של כהן בביהמ"ש ואמרותיו האחרות; ולקבוע לפיהן, כי הנאשם אכן העביר לכהן, במפגש מתחת לגשר בכביש ירושלים-תל אביב, מעטפה ובה מסמכים, כמו גם 2,000 דולר, וזאת, כדי שכהן יסייע לבדראן בבקשת האחמ"ש בפתח תקוה.

החלטתנו נסמכת על הודעותיו של כהן אשר נמסרו במהלך תקופת מעצרו; על ההודאה המוקלטת, אשר, כאמור, אפשרה לנו, להתרשם באופן בלתי אמצעי, מנסיבות מתן ההודאה ואמיתותה, ולפי שסימני האמת ניכרים בה במובהק (להבדיל מההודעה המוקלטת שנמסרה ביום 3.7.01, אשר צפייה בה מלמדת כי כהן אינו אומר בה אמת); על ראיות תומכות אחרות ועל עדותו והתנהגותו בבית המשפט.

להלן ההנמקה, על פי הסדר הכרונולוגי של החקירה.

ד.1. אמרתו הראשונה של כהן

אמרתו הראשונה של רפאל כהן ניתנה לאחר תשאול ארוך שנעשה.

אמנם, תשאול זה לא תועד בדרך כלשהי, אולם, כפי ששמענו מכחלון, ומהימנים עלינו הדברים, האמרה הראשונה משקפת את שנאמר ע"י כהן בתשאול שקדם לה (ע' 763, ע' 848), והדבר גם קיבל את אישורו של רפי כהן אשר העיד בבית המשפט כי כחלון "העביר אותי לחדר השני ובצורה יותר מתומצתת הוא חזר על הדברים שהיו במהלך חמש השעות בבוקר...".
(ע' 402 ש' 13-12).

בהודעתו הראשונה של כהן, אף שכהן מכחיש את קבלת המתת, הרי פרט לנקודה זו, הודעתו מפריכה את גרסת טריף ומתיישבת דווקא עם הגרסה המפלילה את הנאשם.

באמרה ראשונה זו של רפאל כהן, יש אישור ותמיכה לעובדות ופרטים מהותיים ביותר, הצריכים לענייננו - לעניין הקשר בין כהן, הנאשם ובדראן; על השתדלותו, יוצאת הדופן, של הנאשם למען בדראן; על המפגש החריג מתחת לגשר, ביוזמתו של הנאשם; על מטרת המפגש, כפי שהבין אותה כהן ("לבדוק מה קורה עם הבקשה של יונס, לבדוק למה יונס לא מטופל..."); על המעטפה עם המסמכים בקשר לבקשה של בדראן, אותה מסר הנאשם לכהן, באותו מפגש מתחת לגשר.

בשלב זה, מחליטים החוקרים, בהסכמתו של כהן, להעמידו לבדיקת פוליגרף.

בדיקת הפוליגרף בוצעה ונאמר לכהן כי תוצאותיה מלמדות על הימצאו דובר שקר.

ד.2. השיחה עם כחלון טרם גבית ההודאה הכתובה

עם היוודע תוצאות הבדיקה, התקיימה שיחה בין כהן לכחלון, אשר במהלכה התרשם כחלון, כי כהן קרוב להודות בקבלת השוחד.
עפ"י עדותו של כחלון - האמינה בעינינו - הוא למד זאת, מ"שפת הגוף" של כהן ואופן התבטאויותיו, כגון: "מה יקרה אם אספר את האמת? מה יהיה איתי?" וכיוצ"ב ביטויים, שהינם בבחינת "ראשית הודאה" (ע' 771).
כחלון העיד בבית המשפט, כי נקודת המפנה היתה, כאשר כהן למד על תוצאות בדיקת הפוליגרף שקבעו כי נמצא דובר שקר. על כן, כדברי כחלון, המבנה שכהן בנה, כתריס ומגן, התמוטט לנגד עיניו (ע' 773).

בשלב זה, כחלון הציע לתנ"צ לוין, כבעל סמכות - כמפקד היאחב"ל, הלבוש מדים - לשוחח עם כהן, לפי שחש, כי בשלב זה, התערבותו של תנ"צ לוין חשובה לקידום החקירה, ותסייע למעבר מ"ראשית ההודאה" - כפי שחש אצל כהן - להודאה מלאה (ע' 772).
לענין זה, העיד גם תנ"צ לוין, כי בטרם שוחח עם כהן, דווח ע"י החוקרים, שכהן מצוי על סף הודאה ומבקש לדבר ולספר, והוא צריך אך דחיפה קטנה לעשות זאת (ע' 1156).

ד.3. השיחה עם לוין

סמוך לשעה 22:15, נכנס תנ"צ לוין לחדר החקירות, לתשאל את כהן.

את השיחה שנערכה, מתעד תנ"צ לוין בדו"ח התשאול, שנרשם על ידו, מיד עם תום השיחה ויציאתו מחדר החקירות.

בדו"ח התשאול (ת/1.34.2) נרשם:

"19.6.01
הנדון: דו"ח תשאול

בתאריך 19.6.01 בשעה 22:15 תשאלתי את החשוד רפי כהן בחדר החקירות ביחידה. הסברתי לחשוד כי יצא דובר שקר בפוליגרף בשאלות הקשורות לקבלת כסף מהשר סאלח טריף
. ביקשתי מהחשוד כי יספר את האמת כולה.
החשוד בתחילה טען כי לא היו דברים מעולם אך בהמשך השיחה בינינו אמר לי כי יתכן והסכום שיגיד לא יהיה מדויק ואז גם הסכים למסור הודאה בכתב לחוקר בה אכן מודה כי קיבל כסף מסאלח טריף
בפגישה בנתיבי איילון. החשוד שאל אותי אם לאחר ההודאה יוכל להשתחרר הודעתי לו מפורשות כי אני לא מבטיח לו דבר ושלא יעלה זאת על דעתו אין אני כורך את ההודאה שלו עם שום הבטחה לשום דבר. יצאתי מחדר החקירה וביקשתי מהחוקר משה כחלון להיכנס ולגבות הודאתו של החשוד".

בעדותו בבית המשפט, בהתייחסותו לשיחה עם תנ"צ לוין ולדו"ח תשאול זה, טוען כהן כי הוא אמר מראש לתנ"צ לוין שבכוונתו למסור עדות שקר ואף שאל אותו אם יועמד לדין בגין מסירת עדות שכזו. אליבא דכהן, תנ"צ לוין הרגיעו שלא יעשה כן והבטיח שישחררו לאחר מסירת ההודעה השקרית (ע' 411) (- כך!).

אנו דוחים טענה זו חסרת הבסיס וההגיון.

לא מתקבל על דעתנו, כי תנ"צ לוין, מפקד היאחב"ל, יסכים לקבל מכהן הודאה שקרית בתמורה לשחרורו ממעצר.
לאור התרשמותנו מתנ"צ לוין, לא עולה כלל על דעתנו כי הוא כשל כשל מוסרי כה מרחיק לכת, בקבלה ביודעין של הודאה שקרית. ודאי כאשר הודאה שכזו, בסופו של דבר, אינה מועילה לחקירה ואין בה רציונל פנימי.

במזכרו, מציין תנ"צ לוין כי כהן הסכים למסור הודעה בכתב לחוקר, בה הוא אכן מודה כי קיבל כסף מסאלח טריף
, אך היה מוטרד מכך שהסכום שיגיד לא יהיה מדוייק.

לא בכדי נקודה זו הטרידה את רפי כהן.

במהלך חקירת אותו יום, מבין רפי כהן כי החוקרים יודעים שהוא קיבל כסף מהנאשם, אך הוא אינו יודע אם החוקרים יודעים במדויק מהו אותו סכום שכהן קיבל מהנאשם, שכן, במהלך כל אותו יום, לא מציגים החוקרים בפני
כהן פרט זה.

דברים ברורים, לעניין זה, שמענו מפי החוקרים וגם מרפי כהן עצמו.

בחקירתו בבית המשפט נשאל כהן ע"י התובעת:

"ש. אני רוצה להציע לך את הדברים שאומר לוין בעניין זה ולומר לך שאמרת את הדברים כי המשטרה האשימה אותך בקבלת 5,000 דולר ואתה ידעת שעוד כמה דקות תלך לספר למשטרה על 2,000 דולר ולכן בדקת עם לוין, מה יקרה לאור השינוי בגרסאות כי המשטרה אמרה לך שאתה חשוד בקבלת 5,000 דולר ואתה חששת מה יקרה אם תגיד 2,000 דולר ושאלת את לוין מה יקרה אם לא תדייק בסכום והוא אמר שאת הדברים האלה נבדוק".

משיב כהן:

"לחלוטין לא. את מוכנה לומר לי איפה המשטרה אמרה לי שאני חשוד בקבלת 5,000 דולר?. עד לרגע ההודעה לא ידעתי בכמה כסף מדובר...".
"אני אומר חד משמעית, לא נאמר לי שום סכום במהלך כל שעות החקירה הרבות שהייתי באותו יום - לא בכתב ולא בעל פה...".
"לא אמרו לי סכום של 5,000 דולר. לחלוטין לא" (ע' 412-411).

כאמור, גם החוקרים מאשרים כי לא נקבו בפני
רפי כהן את הסכום הידוע להם.

בעדותו בבית המשפט, אומר כחלון:

"אני עצמי לא ציינתי בפני
החשוד שום סכום ספציפי, מפני שחלק מהדרך לחקור ולהגיע למצב שהדברים יצאו, זה לא לציין בפני
ו" (ע' 841).

בעדותו בבית המשפט, אומר תנ"צ לוין:

"ראיתי בזה יותר רצון שאני אפתח לו את הדלת כדי שהוא יוכל למסור את הגרסה ולהגיד שהוא אכן עשה. לעבור מהכחשה להודאה. יש לאנשים בעיה עם זה.
ראיתי רצון שלו שאני אפתח לו דלת כדי שהוא יגיד את מה שיש לו להגיד ואכן לאחר מכן הוא אמר. לפעמים חשוד צריך את החיזוק הקטן הזה.
ש. מה יש בתשובה שלך כדי לפתוח את הדלת?
ת. הוא הכחיש את הסיפור של הכסף. כדי להגיד שהוא קיבל כסף, הוא חיפש. כאילו הכחשתי קודם, כי לא הייתי בטוח מה תעשו עם הסכום שהוא לא זהה. כך הבנתי את זה" (ע' 1157-1156).

ובהתייחסו, ספציפית, לדבריו של כהן לעניין הכסף, מספר תנ"צ לוין:

"הוא אמר: אם אני אגיד סכום של כסף ואתם יודעים שזה לא הסכום שניתן לי, מה יהיה, יגידו שאני שקרן?
אמרתי לו: אתה תגיד את מה שאתה יודע, את האמת והסכום לא נקודה. ואז, אחרי כמה דקות, הוא אמר שהוא מוכן לתת עדות" (ע' 1155 ש' 15-12).

על רקע זה, והיות ורפי כהן החליט לומר את האמת בפני
החוקרים, הטרידה אותו האפשרות שמא ינקוב בסכום שונה מן הסכום הידוע לחוקרים, ואז יתברר כי לא דייק בדברים.

רישום הדברים מפי כהן - "יתכן והסכום שיגיד לא יהיה מדוייק" - מיד ובסמוך לאמירתם, מלמד על מהימנותו של תנ"צ לוין ועל כך שהקפיד לתעד ולרשום את התנהלות השיחה, ובמדוייק, לרבות פרט עובדתי חשוב, שעלול להקשות על החקירה, בשל הפער בסכומים.

אם נכונה היתה טענת כהן, כי תנ"צ לוין שכנע אותו, באותה שיחה, להודות הודאת שקר, תמורת שחרור ממעצר, לשם מה רשם תנ"צ לוין את המשפט האמור ??!

ודאי שדבריו של תנ"צ לוין מקבלים ביטוי מחוזק ומשמעותי, לאור הכחשתו של כהן את תוכן השיחה בנדון:

"ש. אני מציעה לך את גרסתו של לוין לעניין - לוין אמר בדו"ח שכתב שאתה אמרת שאולי אתה לא תדייק בסכום שקיבלת ואז הוא השיב לך שהדבר יבדק. הוא לא הבטיח לך שתשוחרר ולא תעמוד לדין. נכון?
ת. לגבי החלק הראשון, זה מופרך ואין לזה שום סבירות והגיון. אם אני הולך להגיד את האמת, הרי לא ידעתי איזה סכום יש להם. אם גם רציתי להרחיק את עדותי, אני אשאל אותו אם לשקר בפרט הזה. זה סביר? לחלוטין לא.
ש. לא אמרת למר לוין שיכול להיות שלא תדייק בסכום שתנקוב?
ת. לחלוטין לא אמרתי דבר כזה" (ע' 411).

במאמר מוסגר נאמר כבר עתה, כי יתכן והיה מקום לעמת את כהן עם הסכום שהיה ידוע לחוקרים, אך, לטעמנו, אין המדובר בפרט מוכמן קלאסי, היכול לשמש "נייר לקמוס" של אמת.

במזכרו, כותב תנ"צ לוין כי כהן שאל אותו האם, לאחר שיודה, הוא יוכל להשתחרר והוא - תנ"צ לוין - הודיע לכהן מפורשות כי הוא לא מבטיח לו דבר ושכהן לא יעלה זאת על דעתו, וכי הוא אינו כורך את ההודאה של כהן עם שום הבטחה לשום דבר (ראה גם ע' 1158).
אנו נותנים אמון מלא בדבריו אלו של תנ"צ לוין, המתיישבים גם עם תוכנית החקירה.
בעדותו סיפר סנ"צ רגב (ע' 1060) כי תכנית החקירה המקורית היתה להותיר במעצר את כהן עד שתבחן השאלה, מתי ניתן לחקור את הנאשם?
(ראה בעניין זה גם את עדותו של גלבר ע' 1215-1214).
זאת ועוד, למחרת היום, במהלך מסירת ההודאה המוקלטת, כהן אינו מציין - אף לא ברמז (?!) - כי מדובר בהודעה שקרית, בידיעת תנ"צ לוין!. היפוכו של דבר: הוא נשאל ונשאל, שוב ושוב ובמפגיע, לאמיתות הודאתו - ומאשר זאת ללא היסוס !!

מעדותו של תנ"צ לוין עולה, כי הסכמתו של כהן למסור הודאה היתה הדרגתית: בתחילת השיחה שלל כהן את קבלת השוחד, לאחר מכן ביקש לילך לביתו על מנת לראות את בני משפחתו ולחזור למחרת בבוקר למסירת הודעה. בהמשך ביקש לברר - כאמור - מה יקרה אם ינקוב בסכום שגוי, ולאחר שתנ"צ לוין הבהיר, כי חשוב שיאמר את האמת, והסכום אינו הנקודה החשובה, נתן כהן את הסכמתו למסור את ההודאה הכתובה (ע' 1155).

השתלשלות כזו, מבטאת תהליך הגיוני וטבעי, למי שמתחבט אם להודות ולמסור גרסה מפלילה, ובה בעת מחפש דרכים - הגם שאינן הגיוניות - להימלט ממתן גרסה שכזו, בבחינת נסיון ל"תרתי דסתרי".
אנו נותנים אמון מלא במזכרו ובעדותו של תנ"צ לוין.

אין לנו ספק כי המזכר, שנרשם מיד עם תום התשאול בין תנ"צ לוין לבין כהן, משקף נאמנה את העובדות והשתלשלות האירועים ואת הדברים המדוייקים ששמע תנ"צ לוין מפי כהן.

לדברים שנאמרו ע"י כהן בפני
תנ"צ לוין יש חשיבות רבה נוספת.

אמנם, בתשאול זה, כהן עדיין אינו אומר כמה כסף הוא קיבל מהנאשם במפגש מתחת לגשר, אך הוא מודה במפורש כי קיבל כסף מהנאשם.
לאמור, יש כאן הודאה בפני
"איש מרות".

להודאה זו בעל פה, אשר הועלתה מיד על הכתב, יש ערך ראייתי, בוודאי כשהיא מתיישבת עם שאר הודאותיו של כהן, באמרותיו האחרות (ראו לעניין זה י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, ע' 10).

ד.4. ההודאה הכתובה

כחלון מתאר, כי במהלך גביית ההודאה הכתובה, שיתף כהן פעולה, ודיבר בצורה כנה ואמיתית (ע' 772). יחד עם זאת, חש כחלון, כי כהן מנסה להמעיט בדברים, משיב באופן מניפולטיבי, ואינו מנדב מידע (ע' 987) - על מנת למזער את היזקו.
לציין, כי ההודאה הכתובה הנה אמנם קצרה ביותר, אך ממוקדת ומתארת את ליבת הענין ומשלימה למעשה את הפרטים שמסר כהן באמרה הראשונה. בהודאה הכתובה מתאר כהן ובפירוט, את האופן שבו גילה את הכסף; את תחושתו כשהבחין בכסף ("נדהמתי"). את הרגשתו לאחר מכן ("פחדתי בכלל לדבר על הכסף.."); כהן מביע חרטה וצער על מעשיו;
כהן מתאר את האופן שבו עשה שימוש בכסף; מתקן את כחלון ומסביר, כי הכסף לא היה במעטפה אלא בשקית ניילון ובתוכה המסמכים, וביניהם השטרות - בסכום של 2,000 דולר; כאשר נשאל כיצד הבין את מתן הכסף, משיב כהן תשובה ארוכה ומפורטת, לאמור: הנאשם טיפל בענייניהם של רבים שרצו להסדיר את מעמדם בארץ ומדגיש - ביוזמתו - כי הטיפול של הנאשם בעניינו של בדראן היה שונה. הלכה למעשה, כהן כורך באופן ברור, בין מטרת השוחד לבין הטיפול בעניינו של בדראן.

עם זאת, כהן מנסה - כהרגלו - למזער את חלקו המפליל במעשה האסור, בכל דרך אפשרית, דהיינו: הוא לא חרג מן הכללים. זו אף זו: גם כאשר כהן מביע חרטה וצער הוא מסייג זאת, כלשונו: "במידה ובמעשה כלשהו פעלתי שלא כשורה, אני מתחרט על כך ומצטער" (שם ע' 3 ש' 24-23).

למותר לציין, כי ברי לכל עובד ציבור, קל וחומר לעובד ציבור בכיר וותיק ככהן, שהוא גם סטודנט למשפטים - אף שהיה רק בראשית לימודיו - כי קבלת הכסף, גם באופן ובנסיבות המתוארות ע"י כהן עצמו, הנה עבירה פלילית, על כן, הוא משתמש באותיות הקטנות של "טל ומטר", היינו: נוקט - כדרכו - בלשון הממזערת את פליליות מעשהו.

מן ההודאה הכתובה עולה, כי אין המדובר בהודאה הניתנת כלאחר יד - על מנת לרצות את החוקרים ולהשתחרר. היפוכו של דבר: מדובר בהודאה כנה, הגם שזהירה ומסויגת, באשר לחלקו האישי במעשה העבירה.
ניכר בהודאה זו כי כהן מדייק בפרטים, ובמקום שיש צורך לתקן את כחלון, כהן עושה זאת, כדוגמא - שואל כחלון את כהן:

"תאר לי את המעטפה שבתוכה היו מונחים הדולרים אשר קיבלת בפגישה שלך עם סאלח טריף
?"

עונה כהן:

"זאת לא היתה מעטפה, זו היתה שקית ניילון ובתוכה המסמכים השונים וביניהם שטרות של דולרים בסכום של 2,000 דולר..." (ע' 2 ש' 26-21).

משאלותיו של כחלון את כהן ניתן ללמוד, כי מאוד עניין את כחלון האם היתה שיחה מקדימה בין הנאשם לכהן, בנושא קבלת הכסף, והאם לאחר קבלת הכסף, שוחחו השניים. אין ספק ששיחה כזאת, אם היתה מתקיימת, היתה מאוד חשובה לחוקרים, ואם נכונה טענתו של כהן כי רצה לרצות את החוקרים, היה מאשר דבר קיומן של שיחות בנושא זה עם הנאשם.

אלא, והיות וכהן מחליט לספר את האמת, הוא עומד על דעתו כי לא התקיימה שיחה כאמור וחוזר על כך פעמיים במהלך הודאתו.

על כן, והיות והודאתו של כהן אמיתית, וכל שהוא מנסה זה רק למזער את חלקו בפרשה, כך הוא גם נוהג בעת מילוי דו"ח המעצר בפני
הקצין הממונה - סנ"צ רגב.
ד.5. דו"ח המעצר בפני
הקצין הממונה (סנ"צ רגב)

לאחר גביית ההודאה הכתובה, מתקיים ראיון, במהלכו ממלא סנ"צ רגב דו"ח מעצר - אסמכתא לכליאה (ת/1.34.4).

במהלך ראיון זה, ובנוכחות כחלון, שב כהן ומודה, גם בפני
סנ"צ רגב (ע' 1073), בקבלת הכסף - 2,000 דולר מהנאשם. כל זאת ביודעו, כי יבלה את הלילה הקרוב בתא המעצר ולא ישוב לביתו - מטרה שהיוותה, כזכור - לפי גרסתו של כהן, את הסיבה למסירת ההודאה הכתובה.
מעדות רגב אף עולה, כי מתנהל ויכוח סמנטי בינו לבין כהן, אודות השימוש שכהן עשה במונח "קבלת" הכסף, במקום "לקיחתו" (ע' 1073). ללמדך שוב, כי אין מדובר באמירה סתמית, לצאת בה ידי חובה בריצוי החוקרים, כי אם בשיחה מהותית על חלקו של כהן בעבירת השוחד, כאשר בשיחה זו מנסה כהן - כדרכו - למזער את חלקו, ומתעקש על דיוק הלשון - שיחה, שעל פי הרישום בדו"ח המעצר נמשכה לפחות 45 דקות. כהן מתעקש להציג עצמו, בדקדוקי לשון אלה, כמי שנקלע באופן פאסיבי ובעל כורחו לעבירה - שבכך ימעיט חלקו בה, ויוקל עמו, התנהגות התואמת את התנהגותו בעת מסירת ההודאה הכתובה, בפני
כחלון.

בסופו של דבר, בדו"ח המעצר נרשם:

"החשוד אמר: אני הודתי בכך שלקחתי 2,000 דולר מהשר סלח טריף כאשר שימש כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת עבור הטיפול בתיק של חוסני בדראן יונס".

הנה, שוב, הודאה בפני
"איש מרות".

לעניין זה אין כל חשיבות אם כהן אמר "קיבלתי" ולאחר הויכוח בינו ובין סנ"צ רגב נרשם "לקחתי". המשמעות זהה.
במהלך הראיון, טרם מעצרו, אומר כהן לסנ"צ רגב, כי הוא אינו מעונין בשלב זה בעו"ד. כמו כן הסכים למעצרו למשך הלילה - הסכמה מוזרה כשלעצמה, אילו היה ממש בדבריו, כי הסכים להודות רק על מנת להשתחרר מן המעצר האימתני.

בבית המשפט, הסביר כהן - והסבר זה תמוה ובלתי מתקבל על הדעת - כי לא היה עוד טעם בעו"ד, לאחר ששיקר ביודעין ומסר עדות שקרית (ע' 419), וכי הסכים למעצר לאחר שהובהר לו, כי יש חשש משטרתי לשיבוש הליכי חקירה (?!).

לטעמנו, הסכמתו של כהן להיעצר בסיבה האמורה, וויתור על עו"ד, מתיישבים דווקא עם המסקנה, כי הודאתו הכתובה הנה כנה ואמיתית: כהן הבין את הצורך בהמשך מעצרו המוגבל, והיה נתון בתחושה ותקווה שיקלו עמו בשל שיתוף הפעולה, בדיוק כפי שהתבטא, למחרת היום, בפני
חוקריו - בהודאה המוקלטת.

סבורנו, כי כל בר דעת שהיה מוסר הודאה שקרית בשל הפחד מגיהנום המעצר, ומוצא עצמו - בכל זאת - במעצר, תוך ויתור על היוועצות בעו"ד, היה נוקט בדרך הפוכה מזו שנקט בה כהן, ועל כן מאששת התנהגותו את האמת שבהודאה.
ד.6. ההודאה המוקלטת (ת/35)

הודאה זו הנה ארוכה ומפורטת, והוקלטה וצולמה - כאמור - ללא ידיעתו של כהן, שהינו מוקלט ומוסרט.

בהודאה זו מצאנו אותות אמת המלמדות על אמיתותה.
הצפיה בהודאה המוקלטת, אפשרה לנו להתרשם, באופן בלתי אמצעי, מתוכנה ומאמיתותה: ההקלטה מאפשרת להתרשם ממצבו הרגשי של כהן, לשמוע את המילים, להאזין לטון בו נאמרו, ולחזות בתנועות ובסימנים המלווים את דיבורו. צפיה בקלטת אכן משקפת את הקשר הטוב שנוצר בין כהן לחוקריו, בעיקר עם כחלון, ואת מצבו הרגשי, כאשר כהן נראה משיח לתומו תוך שתית קפה. בשיחה זו כהן נינוח, וודאי שאינו מפוחד, כפי טענתו שהיה בעת הזו (ע' 477).

זו אף זו, שההודאה כוללת תיאור חוויתי, כמו גם תיאור עשיר של רגשותיו של כהן בכל הנוגע לכסף שקיבל, ונמסרת בשטף ובפירוט רב, תוך הקפדה עם חוקריו - לדייק ולתקן את הלא ברור, למשל: מיקומו המדויק של המפגש על הכביש, בהתייחס למקום הימצאם של הנאשם, והוא עצמו.

להלן דוגמאות לאותות האמת העולות הימנה:

ד.1.6. כאשר נשאל אם ספר את הכסף לאחר שהבחין בו, משיב כהן, תוך תיאור רגשני: "לא, הייתי בהלם לגמרי, לא ידעתי מה אני עושה בכלל".
(ת/1.34.6 ע' 8).
בהמשך, מיוזמתו, ממשיך כהן ומתאר: "... אתה מרגיש כאילו זה משהו מצורע כזה..., אתה לא יודע מה לעשות עם זה" (שם, ע' 8).

ד.2.6. כהן נשאל אילו שטרות של כסף היו במעטפה?, הוא מפרט, ומיד מוסיף - מיוזמתו, דימויים קונקרטים לתאור הלך נפשו: "אתה בהלם, אתה לא מדבר עם אף אחד על זה ואתה מרגיש שיש לך איזה רימון ביד" (ע' 9).
ד.3.6. כהן נותן תיאור מפורט, גדוש פרטים, המלווה בתנועות ידיים והדגמות חיות, של מעשיו עם הכסף, ומחשבותיו באותה עת. כהן אינו מסתפק באמירה, כי הכניס את הכסף לארנק, אלא מכתיב ומציין: "סגרתי את זה עם גומייה, שמתי את זה בארנק... קיפלתי את זה בפני
ם, שמתי את זה ככה בפני
ם כי חשבתי איך אני אתן לו את זה? מה אני אגיד לו? איך אני אפגוש אותו? איך אני אתקשר אליו? " (שם, ע' 9).

ד.4.6. כשנשאל כהן לגבי תחושותיו בעת שהשתמש בכסף - לאחר שהוצע לו ע"י כחלון, כי חש שמדובר בבשר טרף - השיב: ".... זה משהו מסמל... חזיר שזה לא סתם בשר טרף שזה סמל" (שם, ע' 10).

בהמשך, גם במענה לשאלות סנ"צ רגב, מתאר כהן את תחושותיו כאשר ראה את הכסף: "קיבלתי חום... זה כמו שאתה מחזיק ביד איזשהו פצצת נצרה בלי נצרה.... אז אתה לא יודע מה לעשות עם זה... באיזשהו שלב דוחק את זה... המחשבות שלך לא ממוקדות, אתה לא יודע מה לעשות בזה...".
(שם, ע' 34, ש' 14-10).

נראה, כי דבר טומאה לוהט נפל לפיו של כהן, והוא אינו יודע כיצד לנהוג בו. אולם, בהודאתו זו, אין המדובר במי ש"נשבר", והוא נראה כאסקופה נדרסת - המוסר בשל כך פרטים נדרשים, ללא אבחנה.

ד.5.6. משנשאל כהן כיצד הוא רואה את הדברים, לאחר שחשב על זה במשך הלילה, בתא המעצר, הוא מתוודה: "אני חושב שזו היתה טעות, בטוח... הייתי צריך ללכת לשים את זה במעטפה ולשים לו אצלו" (שם, ע' 34).

ומדוע לא השיב לנאשם את כספי המתת, למרות שאלה צרבו את ידיו - כתחושתו?
על כך עונה כהן: "עבר יום ועוד יום ועוד שבוע ועד שאני עזבתי את התפקיד" - וכך, לא רק שמוסמסה החזרת הכספים, אלא שכסף זה שימש לקניותיו, בחנויות שונות בירושלים.

ד.6.6. כהן מביע נכונות לערוך הצבעה על מקום המפגש, ומוסיף - "אמרתי כל מה שאני יכול להגיד לכם... אני לא עבריין, אני לא טיפוס עברייני.... אני בחיים לא אעיז לבקש ממישהו משהו" (שם, ע' 10).

ד.7.6. כמו בהודאה הכתובה, כך כאן, כהן אינו מבקש לרצות את חוקריו, כי אם מנסה למזער את פליליות מעשהו שלו, ולמעט בהיזקו.
כשנשאל אודות תכולת השקית, המעטפה, הוא אינו מרצה את חוקריו, וטוען, כי אינו זוכר אם היו בה מסמכים של בדראן (שם, ע' 12) - ובשלב זה הוא כבר יודע כי בעניינו של בדראן עסקינן.
גם בנוגע למטרת הכסף, כהן אינו מרצה את החוקרים, ומציין, כי אינו יודע את מטרת המתת: לא העז לחשוב על זה, וניסה להתעלם מהכסף - לדחוק אותו (שם, ע' 14).
עם זאת, מדבריו של כהן, עולה וצפה מעורבותו המיוחדת של הנאשם בבקשתו של בדראן, והקשר החברי שבין בדראן לנאשם. באופן זה מסביר כהן, כי זכר את שמו של בדראן - שלו בלבד - כמי שבא אליו לפגישה עם איש ציבור בכלל, והנאשם בפרט (שם, ע' 28, ע' 29).
אמנם, כהן מדגיש, כי קיום "הפגישה המשולשת" לא היה חריג כשלעצמו, ונתן דוגמא נוספת של פגישה כזו עם אדם שהגיע אליו עם סגן שר החוץ, ואולם באותה נשימה ציין, כי ביחס לבדראן הנסיבות היו שונות: - "אבל בדראן אני זוכר את השם הזה כי הוא פנה כמה פעמים..." (שם, ע' 30).
יתר על כן, בתארו את המפגש האחר והתערבותו של סגן שר החוץ - להבדיל מזו של הנאשם - מתאר כהן בעוצמה: "אבל אתה יודע, הוא (- סגן שר החוץ) פנה, אבל לא ישב לך על הצוואר..." (שם, ע' 22).

לדידנו, מטרת מתת הכסף כפי שפורטה ע"י כהן, בהודאה הכתובה, עולה גם מתוך דבריו המנוסחים, כהרגלו, בצורה זהירה בהודאה המוקלטת: "רוחו" של בדראן מרחפת במהלך ההודאה, גם ביוזמת כהן, ולא רק במענה לשאלות החוקרים.

ממצא זה, כפי שיפורט בהמשך, מתיישב גם עם המעורבות שהיתה לנאשם ולכהן, ביחס לבקשתו של בדראן, לאחר המפגש.

ד.8.6. לקראת סיום ההודאה המוקלטת, מתעניין כהן אצל כחלון, איזו המלצה ימליץ לגביו?. כהן חושש - ובצדק - מהגשת כתב אישום נגדו, ומקווה, כי החוקר ימליץ והמשטרה תתחשב בו לקולא. על כן שואל: אם כחלון ימליץ להגיש נגדו כתב אישום? (שם, ע' 38).

ברי, כי שאלות שכאלה מעידות, בעליל, כי כהן מבין את פליליות מעשיו, יודע כי הודאתו אמיתית ומפלילה גם אותו, וכי צפוי כתב אישום נגדו.

שאלותיו את כחלון ממחישות גם את ציפייתו - הטבעית והמובנת - של כהן, כי בעקבות הודאתו, המשטרה תתחשב בו ותקל עמו.

בנסיבות אלה, ואילו בהודאה שקרית עסקינן, ניתן היה לצפות, כי כהן ידרוש את שחרורו המיידי, ללא כל חיבוטי בטן באשר למה ייעשה עמו, או מה יומלץ לגביו. שהרי, אם בשקר שמסר המדובר - מה לה לתביעה להעמידו לדין, כאשר טוותה, באמצעותו, את קוריה סביב הנאשם?

זו אף זו: לו היה ממש בגרסתו המכחישה של כהן, ניתן היה לצפות ממנו לשאלות בנוסח אחר, כגון: קבלתם את שרציתם, ועכשיו קיימו את הבטחתכם לשחררני, ולא לנסות ולדלות אצל כחלון את עמדת המשטרה בעניינו.

לא זו אף זו: כאשר כהן מתייעץ עם כחלון, באם לשכור שירותי עו"ד, הוא מסביר: "תראה אני לא לוקח עו"ד... כלומר כל שהיה לי לומר אמרתי..." (שם, ע' 39).

ד.9.6. בהודאה המוקלטת, מאפשר רגב לכהן, מספר ניכר של פעמים - תעוזה גדולה, והימור גדול כשלעצמו - לחזור בו מן ההודאה המפלילה.
אם אכן מטרת החקירה היתה "להינעל" על הודאה המסבכת את הנאשם, מדוע שאל וחזר ושאל סנ"צ רגב את כהן לגבי אמיתות הודאתו ונתן לו הזדמנות לשנות את הודאתו, כשהוא שואל, חזור וחזור: "המדובר בשר... מה שאתה אומר זו אמת?, יד על הלב: כל מה שאמרת לי אמת?, ואם לא היה אמת לא היית אומר את זה, אתה משוכנע בזה?, יש לך אינטרס להגיד לי את הסיפור הזה על השר שלנו?, האם בחרת להגיד כי זו האמת? אתה משוכנע בזה? תראה, זה תפקיד מאוד בכיר (שר) ואתה יודע שזה מאד רגיש ומאד מאד חשוב, וחשובה לי האמת, חשובה לי מאד האמת, אתה מבין את זה?" וכיוצ"ב (ת/1.34.6, ע' 30 ואילך).

והנה, כהן חוזר - ולא פעם אחת - על אמיתות גרסת ההודאה המוקלטת, למרות ההזדמנויות הרבות שניתנו לו להימנע מכך, במיוחד כשהוא אינו יודע, כי שיחתם מוקלטת (!!)

ד.10.6. ההודאה המוקלטת מיום 20.6.01, נמשכת זמן רב יחסית. אף על פי כן, כאשר נחקר כהן ביום 3.7.01, בהודעה שגם היא מוקלטת - הודעה שנמסרת מיוזמתו של כהן, לאחר שחרורו ממעצר ולאחר שהתייעץ עם עורך דינו - הוא נשאל רבות (6 פעמים), אם בבוקרו של יום 20.6.01 (הוא מועד מסירת ההודאה המוקלטת) הוא הודה וחזר והודה בקבלת השוחד?.
בשלב זה של החקירה, כהן עדיין אינו יודע כי הודאתו מבוקרו של יום 20.6.01 הוקלטה. על כן, הוא שולל בתוקף את האפשרות כי הודה בקבלת שוחד ביום 20.6.01, ואף מציין בהחלטיות, כי במשך כל אותו בוקר היה כלוא בתא וכלל לא נחקר (?!) - כך !!!.
כאשר החוקר גלבר מטיח בפני
ו, ששיחה זו - מיום 20.6.01 - הוקלטה, ושואלו: האם הוא מעוניין לראות את הקלטת?, עונה כהן בלאקוניות, כי אינו יודע מה להגיד (ת/1.34.15 ע' 7 ש' 15-11).
צפיה בקלטת מיום 3.7.01, מלמדת כי דווקא החוקר גלבר הוא זה שיוזם ולוחץ על כהן לראות את הקלטת מיום 20.6.01, וכהן לא מגלה, משום מה, כל ענין בקלטת, אינו מבקש כלל לצפות בה, ומשאיר את ההחלטה בנדון לחוקר גלבר.

אין ספק כי מדובר בהתנהגות בלתי טבעית ובלתי מוסברת. אם היה אמת בגרסת כהן, ניתן היה לצפות כי דוקא כהן יהיה מעוניין לצפות בקלטת, לראות את שאמר בה, על מנת שיוכל להגיב על הנאמר, על אחת כמה וכמה, כאשר גלבר מזמין אותו לעשות כן.

אלא, שכהן יודע את האמת - יודע כי הדברים שאמר בהודאה הכתובה הנם אמת והוא אף זוכר כי חזר עליהם למחרת היום בשיחה עם כחלון ורגב, שיחה שלא ידע שהוקלטה. על כן כהן לא מגלה כל עניין לצפות בקלטת, שכן הוא זוכר היטב מה היה ומה אמר באותה שיחה.

על רקע זה, גם יש להסביר את התנהגותו ותשובתו לגלבר, עת, בכל זאת, מתעקש גלבר, להציג בפני
ו את הקלטת, למרות חוסר העניין של כהן לצפות בה.
גם אז, תגובתו של כהן אינה תגובה של מי שנזעק מן הדברים, והוא מסתפק באמירה: "בכל אופן זה לא רלבנטי מהסיבה שההודעה שלי היתה כדי לצאת מהמעצר כפי שהובטח לי... הדבר נשאר כך כדי לצאת הביתה"(שם, ש' 23-20).
בבית המשפט מסביר כהן, כי בהודאה המוקלטת מדובר היה ב"שיחה סתמית" (ע' 479), וכי אמר את מה שרצו לשמוע. זה היה, כלשונו, "משחק מכור" - כדי שישחררוהו.
דע עקא, שאין מענה זה מתיישב עם התנהלות השיחה בהודאה המוקלטת מיום 20.6.01, התנהגותו של כהן במהלך השיחה, הדברים שנאמרו על ידו וחששותיו: מה תהא ההמלצה המשטרתית לגביו?

ד.11.6. זו אף זו: בבית המשפט צפה הנאשם בקלטת ההודאה, ואף על פי כן הוא נמנע מלהתבונן ברציפות במוקרן ומידי פעם רק העיף מבט אל המוקרן באי נוחות.
התנהגות זו מלמדת, כי כהן ידע, ידוע היטב, שאותות האמת ניכרים בקלטת והצפיה בהם היתה אכן קשה לו.

עוד יש לומר, כי הגם שכהן אינו יודע שהשיחה (ההודאה המוקלטת) מוקלטת, הוא אינו מציין בה, אף לא ברמז, כי הודאתו הכתובה היתה הודאת כזב. לא כל שכן, שמדובר ב"משחק מכור".

גם כשהוברר לו, לקראת סוף הקלטת (ההודאה המוקלטת), כי אין הוא משתחרר לביתו, כהן אמנם כועס ומתרעם, אך אין הוא מטיח בפני
כחלון - כמצופה ממנו - שהודאתו היתה שקרית, והוא מבקש לחזור בו הימנה, ולשוב לאמיתותיו - ואידך זיל גמור.
אמור מעתה, שההודאה המוקלטת אמינה, ואינה נראית, כטענת ההגנה: כבדויה, דמיונית, או כמועתקת מארוע אחר, או ככזו שבה הפנים הנחקר את הגרסה המפלילה, מבלי שיוכל להבחין בינה לבין המציאות.

מצפיה בקלטת ההודאה המוקלטת מיום 20.6.01 ניתן להבחין בנקל כי כהן דובר אמת. פרשנות אחרת להודאה המוקלטת - הנראית אותנטית, ומשקפת את המציאות כהווייתה - תאנוס את המסקנה העולה הימנה. זאת, להבדיל מההודעה מיום 3.7.01, שאף היא הוקלטה, ואשר נמסרה בכוונת מכוון.

ד.7. התנהגותו של כהן לקראת הדיון בבית המשפט בבקשה להארכת מעצרו

אם הגרסה, אותה מציג כהן, היתה נכונה, ניתן לצפות כי בשלב זה, לאחר שהוברר לכהן שהוחלט לבקש את הארכת מעצרו, בניגוד למובטח לו, כטענתו, ולמרות מתן ההודאה הכתובה, הוא יזעק חמס - לאחר לילה בתא המעצר - כי התוודותו אמש: לאו התוודות היא, ונעשתה רק תחת פיתויו של מפקד היאחב"ל, כתנאי לשחרורו. אלא, שכזאת לא אמר כהן לכחלון במהלך ההודאה המוקלטת, כאשר הבין כי התקבלה החלטה לבקש מבית המשפט להאריך את מעצרו, וגם לא לאחר מכן, עת כהן מתכונן לדיון שאמור להתקיים בבית המשפט. ודאי שהדברים יפים, לפי שכהן העיד, כי בשלב זה, כבר איבד את אמונו במשטרה ובהבטחותיה.

לא זו אף זו, במהלך ההמתנה ליציאה לדיון בהארכת המעצר בבית המשפט, נוטל כהן דף נייר, ורושם עליו שמונה נקודות (ת/1.34.7). לגרסתו, הרשום בדף נייר זה משקף נקודות שלא רצה שישתכחו ממנו בשיחה עם עורך דינו - בטרם הדיון בהארכת המעצר (ע' 435).
אם כך הדבר, הרי שמונה נקודות אלו, אשר רשם כהן לעצמו, כהכנה למפגשו עם בא כוחו, אמורות לשקף את הנקודות החשובות ביותר, אותן ראה כהן שיש להביאן בפני
עורך דינו, כשהחשובה מכולן, ואולי הראשונה בסדר, צריכה להיות טענתו כי ההודאה הכתובה, הנה שקרית וניתנה תמורת הבטחה לשחרור ממעצר.
והנה, מעיון במסמך זה, שכהן הכין לעורך דינו, עולה, כי לא מוזכר בו, אף לא ברמז, שמסר הודאה שקרית (!!!). במסמך זה גם אין כל זכר להבטחת תנ"צ לוין, כי אם יודה - ישוחרר. ההיפך הוא הנכון: במסמך נרשם, כי אתמול הובטח לו, שהיום - 20.6.01 - ניתן יהיה לסיים את החקירה ולשחררו.

כשעומת כהן בבית המשפט עם האמור לעיל, השיב, כי היה ברור לו שנקודה זו - של מתן הודעת כזב - לא תשתכח ממנו, ולכן לא פירטה במסגרת אותן שמונה נקודות (?!). האמנם ?!

כהן גם העיד, כי זה היה הדבר הראשון שאמר לסניגורו כשהגיע לבית המשפט (ע' 436) - גם אמירה זו, לא באה לידי ביטוי כלשהו בהמשך הליך המעצר. המעצר הוארך בהסכמה, מבלי שכהן, או סניגורו, יאמרו דבר לעניין זה.

סבורנו, כי העובדה שבמסמך זה, אשר נרשם במועד ובנסיבות שפורטו לעיל, נעדרות טענותיו המהותיות והעקריות של כהן, ואלו כלל לא באו לידי ביטוי בהליך המעצר, מלמדת, כי טענות אלה לא היו קיימות אז ונולדו מאוחר יותר, לאחר שחרורו של כהן מהמעצר. שהרי, אין טבעי וברור יותר מלרשום, ולו במילים בודדות, את החשוב מכל: כי מדובר בהודאה שקרית, וכי הוא פותה במפורש לעשות כן ע"י תנ"צ לוין, בוודאי לאמר את הדברים בבית המשפט, בעת הדיון בהארכת המעצר.

עוד כותב כהן בת/1.34.7:

"החשדות נסמכות על עדות מפלילה של מי שמנסה להציל את עורה בגין מעשים שהיא עשתה".

מה פתאום מדבר כהן על "עדות מפלילה", אם לטענתו הכל שקר וכזב ?

מדוע כתב כהן, סטודנט למשפטים, "עדות מפלילה" ולא 'עדות שקר' ?!

מי היא זו שמסרה את העדות המפלילה ו"מנסה להציל את עורה" ?

ההגנה טוענת כי מדובר בגבריאלה לוי (מי שעבדה עם כהן במשרד הפנים ונחקרה בפרשה אחרת ע"י נציבות שירות המדינה).

כהן, בניסיונו להרחיק את עצמו מן הפרשה ומן המסמך המסבך, שלל בחקירה הראשית כי מדובר בסוהיר (ע' 414), אך בחקירה הנגדית, כבר לא היה כה החלטי ולא שלל את האפשרות כי יתכן גם שמדובר בסוהיר קובטי (ע' 551 ואילך).

ברור לנו כי כוונת כהן היתה לעדה סוהיר קובטי ולא לגבריאלה לוי, שכן, בכל מהלך היום הראשון של החקירה (19.6), לא הוזכר כלל שמה של גבריאלה לוי. הפעם הראשונה שגבריאלה לוי מוזכרת, אגב אורחא, ללא כל קשר לפרשה הנחקרת - וגם לא בשמה המדוייק (אלא "רפאלה") - היא רק למחרת היום, ע"י סנ"צ רגב, בשיחתו עם כהן במהלך ההודאה המוקלטת.

מנגד, שמה של סוהיר הועלה כבר בחקירה הראשונה של כהן, דווקא מפי כהן:

"שאלה: האם אתה מכיר אנשים נוספים העובדים בצמוד לסאלח טריף
במסגרת תפקידו?".

למרות שבמשרדו של הנאשם היו עובדים נוספים, יודע כהן בדיוק למי מתכוונים והוא, מיוזמתו, מציין רק את שמה של סוהיר קובטי:

"תשובה: כשהייתי בלשכה של סאלח טריף
בכנסת הכרתי את העוזרת שלו ששמה סוהיר...".
בעקבות תשובה זו, ממשיך ושואל כחלון:

"שאלה: האם סוהיר פנתה אליך בעניינו של יונס או שאתה פנית אליה בענייני הכנסת או בכל מקום אחר?".

משיב כהן:

"תשובה: אני חושב שאני זוכר שכאשר הייתי בכנסת והיא היתה פוגשת אותי היא שאלה אותי למה הלשכה של סאלח טריף
בכנסת לא מקבלת ממנהל האוכלוסין תשובות לבקשות שמפנים אלינו. במידה וסוהיר פנתה אלי בנוגע ליונס או כל בקשה מסויימת הייתי אומר לה שהנושא בטיפול" (ת/1.34.1, ע' 8).

מכאן, ברור שכוונתו של כהן ברישום בת/1.34.7, היא לסוהיר ולא לגבריאלה לוי.

רפי כהן ידע על הקשר ההדוק בין הנאשם לסוהיר קובטי, אשר התעניינה, לא אחת, בעניינו של בדראן. על רקע זה יש להסביר את אשר כתב: "החשדות נסמכות על עדות מפלילה של מי שמנסה להציל את עורה בגין מעשים שעשתה". "עדות מפלילה" ולא 'עדות שקר'.

ד.8. הדיון בבית המשפט בהארכת המעצר

ביום 20.6.01, מובא כהן להארכת מעצר בבית משפט השלום בפתח תקוה.

בבקשה בכתב, אותה הגישה המשטרה, נרשם:

"החשוד לקח שוחד מאחר תמורת הסדרת אזרחות ישראלית שלא כדין.
...
בחודש דצמבר 1999 החשוד לקח שוחד מאחר תמורת סיוע בהסדרת אזרחות ישראלית לחוסני בדראן (במעצר) תושב השטחים, שהגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית המבוססת על נישואים פיקטיביים.
...
סעיף האישום:
לקיחת שוחד - סעיף 290 לחוק העונשין
מרמה והפרת אמונים - סעיף 284 לחוק העונשין".

לאמור, כבר בשלב הבקשה להארכת המעצר פורטו בפני
כהן החשדות והעבירות המיוחסות לו.

אם נכונה היתה גרסת כהן, כי מסר הודאת שקר במשטרה תמורת הבטחה לשחרורו מן המעצר, הרי שעל פי ההגיון והשכל הישר, ניתן היה לצפות, כי בהתייצבותו בפני
שופט המעצרים, ישטח כהן בפני
השופט את מרי ליבו, על הלחצים והפיתויים בהם שהה - להיחלץ מגהנום המעצר - עד כדי הפללת אישיות חשובה, כשר מכהן.

דא עקא, שאיפכא מסתברא: בפני
השופט מוצגת דווקא הסכמה להמשך המעצר המסייט את הנפש, וכהן אינו פוצה פיו, בענין זה - לא הוא ולא סניגורו, שבא, לדברי כהן, בסוד הודאתו השקרית (ע' 437).
בבית המשפט, לאחר שכהן משוחח עם עורך דינו, מודיעים הצדדים כי הגיעו להסכמה, לפיה יעצר כהן למשך יומיים, ולאחר מכן ישהה למשך חמישה ימים בביתו, תוך הסכמה כי הוא רשאי לצאת לתפילות בבית הכנסת.

עיון בפרוטוקול הדיון (ת/1.34.8) מלמד מפורשות, כי כהן או סניגורו לא אמרו ולא כלום בבית המשפט: לא דבר ולא חצי דבר, ביחס להודאתו השקרית, כביכול (!!).

האם בית המשפט לא היווה את הבמה המתאימה והאובייקטיבית, להשמיע קול זעקה על מה שעוללה לו המשטרה ?? - אך כהן שותק ומסכים להמשך מעצרו, וסניגורו אף אומר בבית המשפט: "לעניין המעצר, אנו מסכימים כי קיימת עילת מעצר".

כאשר עומת כהן בפני
נו עם תמיהה זו, הסביר, כי הוא סרב בתוקף להארכת המעצר: הוא הודיע על כך לסניגורו, וביקש להפנות את השאלה לסניגורו (ע' 440).

(כך! והדרא קושיא לדוכתיה).

למותר לציין, כי לא לכזאת היה מצופה ממי שנאנס למתן הודאה שקרית. היה מקום לסבור, כי בבית המשפט יקום כהן ו/או סניגורו, ויזעקו חמס - תוך העדת שמיים וארץ - על האופן בו נאלץ כהן ליתן הודאה שקרית, ובשום אופן לא להסכים להמשך המעצר המשטרתי. ודאי וודאי, כאשר מה שעניין את כהן, בשלב זה, היא האפשרות לקיים את תפילותיו כסדרן, ולא המשך מעצרו (?!).

יודגש: הסניגור דאז (עו"ד ריכטמן) לא הובא לעדות, וכל שנאמר לגביו הוא, כי ציין בפני
החוקרים, שכהן הנו "קליינט קל שאמר לכם את כל האמת", וסייע להם בחקירה (ר' עדות כחלון ע' 781 וכן ת/42).
כהן העיד, כי בבית המשפט לא היה חלק מן הדיון (מדוע?), כדבריו: "הייתי כמו דג במים. לא דיברתי שום דבר" (ע' 440).

גרסה זו אינה מתיישבת - כאמור - עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, להמשך המעצר המשטרתי, לרבות, כי כהן יוכל לצאת לתפילות בבית הכנסת ואינה מתיישבת גם עם התנהגותו ואופיו של רפי כהן, עליה למדנו בהופעותיו בפני
נו.
יתר על כן: כפי שהעיד כחלון (ע' 782), ענין זה - התפילות - הועלה לבקשת כהן עצמו. כהן אף העיד, כי שאל אם יוכל לצאת לתפילות (ע' 442) - בהחשיבו בקשה זו. אלא, שהתעניינותו בכך, אל מול אי הטחת טענותיו בדבר הודאתו השקרית, מחווירה את גרסתו.
רוצה לומר: מכלל לאו אתה למד הן: דהיינו: העובדה כי כהן לא מצא לנכון לשטוח בפני
בית המשפט, ישירות או באמצעות סניגורו, שהודאתו הנה הודאת שקר וכזב - מעידה, בעליל, כי היתה זו הודאת אמת.

לא בכדי, לא הזמין הנאשם את עו"ד ריכטמן לעדות בבית המשפט.

במהלך הנסיעה לבית המשפט והחזרה מבית המשפט לתחנת המשטרה, לא מצא כהן לנכון לציין בפני
החוקרים, כי מסר הודאת שקר ( ע'481-480):
"אז גם לא אמרתי ששיקרתי. באותו רגע לא הייתי מסגל לדבר איתם בכלל.
ש. מחזירים אותך חזרה לתא המעצר ואתה כבר אמרת לעורך הדין שלך שנתת עדות שקרית. למה לא אמרת לחוקרים 'אני רוצה עכשיו לתת לכם עדות חדשה'?
ת. מתי? באיזה יום?
ש. מחזירים אותך מבית המשפט, כבר סיפרת לעורך דין שלך, וזה 'בוער' בך, למה לא אמרת שאתה רוצה למסור עדות?
ת. אמרתי שאני לא זוכר עם מי חזרתי מהדיון בביהמ"ש לבית המעצר. לא היה לי אמון באותם אנשים באותו יום. זה היה אותו יום שבבוקר נוצר משבר האמון איתם. זה היה 3,4 שעות לאחר מכן. לא נתתי בהם אמון. היחידי שיכולתי לדבר איתו היה עורך הדין ואמרתי לו את זה".
כלום יעלה על הדעת, שאם כהן מסר הודאת שקר, ואם אמר זאת לעורך דינו, לא ייעץ לו, ואף יורה לו, עורך הדין למסור הודעה נוספת??

כלום יעלה על הדעת שעורך הדין לא יאמר בבית המשפט כי בכוונת מרשו (כהן) למסור הודעה נוספת, היות וההודאה שמסר במשטרה היתה הודאת שקר ??

איך הדברים מתיישבים עם מהלך הדיון בבית המשפט, לרבות הסכמתו של עורך הדין להארכת המעצר והדברים שאמר לכחלון "היה לכם קליינט קל שאמר לכם את כל האמת, בואו נלך להארכת מעצר יומיים בהסכמה" ? (ע' 781).
ד.9. המפגש האקראי בין כהן לכחלון ביום 21.6.01 בתחנת המשטרה

לטענת כהן (בע' 481), ביום חמישי (21.6.01) בבוקר הוא אמר לכחלון כי הוא מסר עדות שקרית.

אכן, ביום 21.6.01, היה מפגש אקראי בין כחלון לכהן במסדרון היאחב"ל, בו אמר כהן לכחלון את הדברים הבאים:

"רצו לשים את חוסני בדראן באותו תא - לא הסכים.
אחרי מה שאני עברתי אני רוצה לחזור בי ממה שאמרתי כי אתה לא התנהגת יפה. אני חשבתי שאתה איתי ולכן סיפרתי לך את הדברים מהלב. אח"כ ראיתי שגם אתה בעצם נגדי" (ת.1.34.16).
על נסיבות הפגישה רשם כחלון מזכר (נ/108):

"1. אתמול, בתאריך 22.6.01, בסביבות השעה 10:00 לערך, לאחר שרפי כהן הועלה מבית המעצר, הוא הושם בחדר החקירות ביאחב"ל.

2. פניתי אל רפי כהן ושאלתי אותו למצבו ולשלומו, הנ"ל אמר לי כי כמעט ולא עצם עין בבית המעצר וכי עוברים עליו ימים קשים מאוד וכן כי נתקל בבית המעצר בסיטואציה, שבמהלכה שוטר בית המעצר ביקש לשים את חוסני בדראן באותו תא יחד עמו, לפרק זמן קצר ולחילופין באותו מסדרון וכי הוא נכנס ללחץ רב בשל כך וביקש בתוקף מהשוטר כי לא יעשה זאת.
בהמשך אמר לי רפי כהן כי הוא כועס ומאוכזב מאוד מצוות החוקרים ובפרט ממני, על כך שהוא לא שוחרר קודם ולכן הוא מעוניין לחזור בו מהודעתו כדבריו: "אחרי מה שאני עברתי, אני רוצה לחזור בי ממה שאמרתי כי אתה לא התנהגת יפה, אני חשבתי שאתה איתי ולכן סיפרתי לך את הדברים מהלב, אבל אחר כך ראיתי שגם אתה בעצם נגדי".

3. הבהרתי לנ"ל כי נהגתי בו כפי שאני נוהג עם כל נחקר אחר".

כחלון הוסיף והסביר בעדותו בבית המשפט, כי פירש את דבריו של כהן כאקט של אכזבה וענישה כלפיו (ע' 1043), לאמור: כמחאה אישית כלפיו, על אמון שנכזב, וכי על הפרק לא עמד נושא של בקשה למתן גרסה חדשה (ע' 1043). מטעמים אלה לא מצא כחלון לנכון לגבות הודעה חדשה מכהן.

ואכן, גרסתו של כחלון, על נסיבות פגישתו עם כהן, והדברים שנאמרו, אמינה עלינו. התרשמנו - במהלך הישיבות בהן העיד כחלון - כי המדובר בחוקר ישר דרך, אשר אינו מפריז בדבריו על מנת להעצים דברים, היודע להשרות אווירה נעימה, ומקרין נועם ונינוחות.

לא בכדי חש כהן קרבה רבה אל כחלון, המוצאת את ביטויה, בין השאר, בהתייעצותו של כהן בכחלון - אודות עתידו המשפטי, המלצתו הצפויה בעניינו והצורך בליווי של עורך דין - הכל כפי שניתן לראות מתוך צפיה בקלטת.

על רקע דברים אלה, ניתן בהחלט להבין את האכזבה והפגיעה שחש כהן, כאשר הבין שהחוקרים בכלל, וכחלון בפרט, מתייחסים אליו כאל כל נחקר.

כהן, בעדותו בבית המשפט (ע' 446) מאשר את השתלשלות האירועים, כמתואר ע"י כחלון, אך מוסר גרסה שונה ביחס לתוכן השיחה. לדבריו, הטיח בכחלון, כי השוטרים שיקרוהו, הונוהו, וניצלו את רצונו העז לצאת מן המעצר (ע' 446).
כהן טוען, כי אמר במפורש, הן לכחלון והן לרגב, שמסר עדות שקרית כדי לרצותם (ע' 447). עם זאת, ובאותו הבל פה, הוא מציין, כי אינו זוכר שביקש למסור הודעה נוספת (ע' 447 וכן ע' 590).

כאמור, אמינים עלינו דבריו של כחלון, לרבות כיצד הבין את דבריו של כהן.
הפגישה ביניהם, במסדרון היאחב"ל, היתה אקראית. אלמלא היו נפגשים באקראי ואלמלא כחלון היה שואל לשלומו של כהן, לא היו נשמעים כלל דברי האכזבה של כהן. גם אז, ואפילו לגרסת כהן, הוא לא ביקש למסור הודעה חדשה. מדוע ??
זאת ועוד, כשנשאל כהן מדוע לא עמד על מסירת הודעה חדשה, בעת ששב מבית המשפט לאחר הארכת מעצרו?, השיב, כי פחד שהחוקרים יתחרטו ויחזרו בהם מהסכמתם לשני ימי מעצר בלבד (ע' 481).
אם אכן היה ממש בדברים אלו, כיצד לא חשש ואף העז - לדבריו - להטיח בפני
השוטרים, כי שיקרוהו והונוהו ?

ברי לנו כי כהן לא ביקש למסור הודעה חדשה, משום שהודאתו היתה הודאת אמת, והדברים שאמר לכחלון היו רק ביטוי לאכזבתו כי לאחר ששיתף פעולה עם המשטרה וסיפר את האמת, לא שוחרר מן המעצר. שאם לא כן, אך טבעי וסביר הוא שיעמוד, בתקיפות, על מסירת הודעה חדשה.
הדברים שאמר כהן לכחלון - "סיפרתי לך דברים מהלב" - אף הם מעידים על אמיתות וכנות הודאותיו של כהן, ועל גודל אכזבתו כי למרות שסיפר את האמת ושיתף פעולה, לא שוחרר מן המעצר.

העובדה כי כהן מפנה את טענותיו, בשלב זה, רק כלפי כחלון, ולא כלפי אף אחד מן החוקרים האחרים - (למרות שנחקר באותו יום ע"י רגב ובודאי היתה לו הזדמנות לעשות כן) - יכולה אף היא ללמד שלא היתה לכהן כל כוונה לחזור בו מהודאותיו שיצאו "מן הלב", אלא כוונתו היתה להביע אכזבה רבה מכחלון, באופן אישי, אותו ראה כקרוב אליו. באותה עת סבר כהן - בטעות - כי כחלון המכיר, לכאורה, את משפחת אשתו, ואשר במהלך כל החקירה הוא קיבל ממנו יחס טוב, יזדהה עמו ויסייע בידו. אכזבתו מכחלון היתה רבה, לפי שכחלון נותר נאמן לתפקידו, ולא חצה את קווי ההפרדה המקצועיים, על מנת לסייע לכהן מעבר למותר.
בשלב זה, הבין כהן כי כחלון אינו שונה מהחוקרים האחרים. אלא שמהחוקרים האחרים, עמם לא פיתח יחסים מיוחדים, לא ציפה כהן לדבר, ועל כן, גם לא אוכזב מהתנהגותם ולא בא אליהם, באותה עת, בכל טענה או טרוניה.

לא בכדי נוקט כהן, בעדותו בבית המשפט, את הלשון שלהלן, בהתריסו כנגד כחלון בלבד (ע' 448 ש' 14):

"אני אמרתי לו שלאור יחסי האמון שהיו ביננו, אמרתי לכם את מה שאתם רציתם לשמוע... אמרתי לו שעשיתי את הדברים בגלל יחסי האמון שהיו לי כלפיך, ועכשיו אתה מפר את זה".

המדובר, אפוא, בהתרסה, בתלונה אישית, ובמעשה הענשה של כהן כנגד כחלון, בשל אכזבתו הימנו, ולא בכוונה להתכחש להודאותיו, שיצאו - כהגדרת כהן עצמו- "מן הלב".
ד.10. חקירת כהן ע"י סנ"צ רגב ביום 21.6.01

בבוקרו של יום 21.6.01, חקר רגב את כהן במשך כשעתיים וחצי, אודות חשדות בעבירות אחרות - שעלו מדו"חות מודיעיניים.
אין בפני
נו שעה מדוייקת של הפגישה האקראית בין כהן לכחלון, אך ברור שהפגישה התרחשה לפני חקירתו של כהן ע"י סנ"צ רגב, וכנראה בסמוך לה. שכן, גם בפני
סנ"צ רגב העלה כהן את תלונתו על הכוונה להכניס את בדראן לתא יחד עמו, טענה שהעלה זה עתה בפני
כחלון.

החקירה/התשאול של כהן ע"י סנ"צ רגב, לא תועדו בהודעה, שכן סנ"צ רגב הגיע למסקנה שהעבירות האחרות המיוחסות לכהן והקשורות לגבריאלה לוי, אינן קשורות לפרשה הנחקרת עתה וכהן, לטענתו, אינו מכיר את התיקים שהוצגו בפני
ו. על כן, הסתפק רגב ברישום דו"ח בלבד הוא ת/1.34.10.

לענייננו, כל שרושם סנ"צ רגב הוא את תלונתו של כהן לעניין הקשיים בהם הוא נתקל במעצר, לרבות הנסיון להכניס את בדראן יחד עמו לתא המעצר:

"יש לציין כי העלה בפני
טענות לגבי הקשיים שיש לו במעצר פ"ת, הוא הזכות להתפלל כראוי, יציאה לטיולים בחצר, העובדה שרצו לשים אותו בתא עם יונס בדראן וכו'. אמרתי לו שאני אטפל בנושא ואכן שוחחתי עם הכליאה ומפקד המשמרת שאמרו שיבדקו את טענותיו וישפרו את היחס כלפיו" (ת/1.34.10).

עיננו הרואות, בשיחה זו, כהן מרגיש חופשי להתלונן על כל המציק לו.

כלום יעלה על הדעת כי אם יש אמת בטענתו של כהן כי הודאותיו היו הודאות שקר, לא יאמר זאת לסנ"צ רגב ??

כלום יעלה על הדעת כי אם יש אמת בטענתו של כהן כי רצה למסור הודעה נוספת, לא היה מעלה בקשה זו בפני
סנ"צ רגב ??
אנו דוחים את טענתו של כהן כי באותה חקירה/תשאול, אמר לסנ"צ רגב כי מסר הודאת שקר (ע' 447, 449).

אנו נותנים אמון מלא בסנ"צ רגב, אשר עשה עלינו רושם מהימן ביותר, מי שמביא בפני
בית המשפט את האמת כהוויתה. התרשמנו מחוקר הגון וישר אשר עיניו פקוחות כל העת למציאת האמת ורק את האמת.

סנ"צ רגב מדגיש, כי כהן לא אמר לו ששיקר בהודאתו. ההיפך הוא הנכון: כהן חזר בפני
ו, כי אמר את הכל, וכל מה שאמר הנו אמת. סנ"צ רגב אף לא ידע על השיחה של כהן עם כחלון. את הפתק אותו רשם כחלון (ת/1.34.16) הוא ראה לראשונה בבית המשפט:

"ש. זו פעם ראשונה שאתה רואה את הפתק הזה?
ת. כן, עכשיו אני רואה שביום 21.6 כחלון מציין שהוא פגש אותו. אני באותו יום חקרתי אותו בשעה 10:30.
כאשר רפי כהן הוכנס אלי לחדר, אף אחד לא הזכיר את זה. משה כחלון לא דיבר איתי וגם לא צביקה וגם לא רפי כהן.
ש. כאשר רפי כהן היה אצלך בחדר, הוא אמר לך שסידרו אותו והוא ביקש לחזור בו מהדברים שאמר?
ת. לא. הוא בכלל לא דיבר איתי על הקטע שהוא רוצה לחזור בו. להיפך, הוא אמר שהוא אמר את הכל וכל מה שהוא אמר אמת. הוא חזר על האמירות הקודמות שלו. הוא אמר אין לכם צורך בי, אני רוצה להשתחרר ודיבר איתי על התנאים במעצר. אני לא ידעתי ובפני
הוא גם לא אמר את זה ואף אחד לא אמר לי שלרפי כהן יש כוונה לחזור מהדברים שהוא אמר" (ע' 1132-1131).

על פי התרשמותנו מסנ"צ רגב, אילו היה עולה בו חשש, כי כהן לא מסר גרסה כנה ואמיתית, לא כל שכן אם היה אומר לו ששיקר - היה זה עומד על גביית הודעה הימנו. סנ"צ רגב כבר הוכיח תכונה זו: דווקא רגב היה זה שביקש לחזק את אמיתות הודאתו הכתובה של כהן, ועמד על דעתו - בניגוד לדעת כל החוקרים האחרים - כאשר דרש, למחרת מסירת ההודאה הכתובה, גם להקליט את כהן, כאשר אין הוא מסתפק באימות ההודאה על ידי השיחה המתנהלת בין כהן לכחלון, אלא נכנס בעצמו אל החדר וחוזר וחוזר ושואל את כהן על אמיתות הודאתו, כשהוא מסביר לו את משמעותה ולא מרפה ממנו, למרות שנקרא על ידי מפקדו לצאת מן החדר, עד שהוא משוכנע שכהן איתן בהודאתו.

אין צורך לומר כי התנהגותו הראויה לשבח של סנ"צ רגב, בהצגה חוזרת ונשנית של השאלות לכהן, בדבר אמיתות הודאתו - עד כי נראתה לאחרים מוגזמת במספר הפעמים שחזרה על עצמה והוא אף נקרא על ידי מפקדו לעזוב את החדר - היתה שטר אשר שוברו היה בצדו. למשל, אם נכונה היתה גרסתו של כהן כי מסר הודאה שקרית, הרי שאם היה אומר זאת בהודאה המוקלטת, אשר כהן אינו יודע על הקלטתה, זאת היתה ההוכחה הניצחת לכך. אך את זאת הוא לא עשה, אלא המשיך לדבוק ולדבוק בהודאה.

כלום יעלה על הדעת כי במצב עובדתי זה, כמתואר לעיל, אם היה טוען כהן בפני
סנ"צ רגב, כי מסר הודאה שקרית, רגב לא היה רושם זאת, כפי שרשם את שאר תלונותיו של כהן על תנאי מעצרו ??

כלום יעלה על הדעת כי סנ"צ רגב לא היה רושם הודעה חדשה מפיו של כהן, בין אם נתבקש ע"י כהן לעשות כן, בין אם לאו ??

אין לנו כל ספק, הודאותיו של כהן היו הודאות אמת, ועל כן לא ביקש ממי מהחוקרים - כחלון, רגב, גלבר, לוין - למסור הודעה אחרת מאמרותיו/הודאותיו.
ד.11. מכתביו של עו"ד ריכטמן

ארבעה ימים לאחר שחרור כהן מהמעצר, ביום 26.6.01, פונה בא כוחו - עו"ד ריכטמן - במכתב לתנ"צ לוין, ומבקשו לזמן את כהן לחקירה נוספת, לאחר שזה מסר, לדבריו, הודאה שקרית, על מנת לרצות את חוקריו ולמנוע את המשך מעצרו, כשהיה נתון בלחץ נפשי וחשש מהמשך מעצרו.
על כך יאמר, כי קשיא היא בעיננו, כיצד לא הודיע הסניגור לבית המשפט, בעת ההליך להארכת המעצר, כי מרשו נכפה להודאת שקר - אם אכן כך כהן סיפר לו?
כיצד, וחרף זאת, הסכים הסניגור למעצר, ונתן ביטוי רק לרצונו של כהן לצאת לתפילות בבית הכנסת??
כיצד לא דרש כבר אז הסניגור לגבות הודעה נוספת מכהן ??
כיצד מתיישב הדבר עם הדברים שאמר הסניגור בבית המשפט ולחוקרים ??
מדוע, במכתבו מיום 26.6.01, לא מפרט עו"ד ריכטמן את כל אותן טענות מפורטות, אותן הוא מעלה במכתבו מיום 24.7.01, מכתב שנכתב לאחר שכהן מוסר ביום 3.7.01 את הודעתו הנוספת (ת/1.34.15) ??
מדוע רק במכתבו מיום 24.7.01 מציין עו"ד ריכטמן לראשונה כי: "עובדות אלו היו ידועות לי משיחותי הראשונות עם מרשי. לא העלתי אותן בפני
שופט המעצרים מסיבות מקצועיות השמורות עימדי" ??

כשעומת כהן עם השאלות דלעיל, השיב: "תשאלו את עוה"ד, הוא בטח יגיע לביהמ"ש" (ע' 455).

אלא, שעו"ד ריכטמן לא הובא כעד הגנה, כפי המתחייב, למרות שהתובעת הודיעה כי עו"ד ריכטמן לא יוזמן לעדות ע"י התביעה. אמנם, מכתביו של עו"ד ריכטמן הוגשו במסגרת המוצגים שהוגשו בהסכמה, טרם שמיעת העדים, אולם לא היתה כל הסכמה כי האמור במכתבים אלו משקף את המציאות. נהפוך הוא, עמדת התביעה היתה שונה לחלוטין.
נוכח הראיות שהובאו, לרבות השאלות, התמיהות והבקיעים שהתגלו בגרסת כהן, ראוי היה, וגם מתחייב, כי ההגנה תזמין לעדות את עו"ד ריכטמן, אם אכן ניתן היה באמצעותו לתמוך ולאשר את גרסתו של כהן, ועל מנת להסביר את התנהגותו חסרת כל ההגיון, כמפורט לעיל, לרבות מתן הסבר המניח את הדעת, מדוע עו"ד ריכטמן לא דרש טרם משלוח המכתבים כי כהן ימסור עדות נוספת ? מדוע החריש בבית המשפט והסכים להארכת המעצר ? מדוע אמר לחוקרים כי היה להם "קליינט קל" ?
היות ועו"ד ריכטמן לא הוזמן לעדות, ליתן לנו הסבר שיניח את דעתנו, ניצבים שני המכתבים, שגם ביניהם קיים שוני מהותי, ללא כל הסבר המניח את הדעת, לכבישת טענותיו של כהן, עד לשלב כתיבת המכתבים.

תמיהה זו מקבלת משנה תוקף, לנוכח מזכרו של גלבר (ת/1.34.12) מיום 21.6.01:

"היום בבוקר בתאריך הנ"ל אפשרתי לאלי כהן, אחיו של רפי כהן, לפגוש אותו בנוכחותי. אלי הביא עימו 2 שקיות עם בגדים, מגבות וכו'. רפי לא רצה לקבל, בנוסף לא רצה שיביאו לו מזון.
בשעות אחה"צ בסמוך לשעה 16:00 נפגש רפי כהן עם עו"ד אבי ריכטמן שהגיע בליווי אלי כהן. עו"ד שוחח עם רפי במשך כחצי שעה.
בסיום הפגישה נפגשו רפי ואלי. רפי שוחח עם אשתו בנוכחותי".

פגישות אלו של כהן עם עו"ד ריכטמן ועם אחיו, ושיחת הטלפון של כהן עם אשתו, התקיימו, למחרת הארכת המעצר בבית המשפט. אז כבר בוודאי, כטענת כהן בבית המשפט, לא היה לכהן אמון בחוקרים ובמשטרה.
מדוע אז לא דרש עו"ד ריכטמן כי תגבה מכהן הודעה חדשה ??
מדוע אז לא אמר כהן לאחיו כי מסר הודית שקר במשטרה ??
מדוע לא אמר את הדברים לאשתו ??
מדוע לא ביקשו עו"ד ריכטמן, כהן ואחיו, באותו מפגש לאחר המעצר שהתקיים בנוכחות פקד צבי גלבר, למסור הודעה נוספת ??
כיצד מתיישב הדבר עם טענתו של כהן כי כל העת טען בפני
החוקרים כי הודאתו היתה הודית שקר וכי הוא רוצה למסור הודעה חדשה ??
אז, לאחר הארכת המעצר בבית המשפט, בודאי לא חשש כהן, כפי שטען, כי אם יאמר את הדברים יבולע לו.

אין לנו הסבר אחר להתנהגות זו, מלבד המסקנה כי הנטען ע"י כהן - כי הודאותיו במשטרה היו הודאות שקר - אינו אמת, וכל הנטען בנדון מקורו בגרסה מאוחרת, שאינה אמת, אשר נולדה רק עם שחרורו של כהן מהמעצר.

ד.12. האמרה מיום 3.7.01 - ההודעה המאוחרת

חקירתו המאוחרת של כהן, ביום 3.7.01 - שנערכה, כאמור, לבקשת פרקליטו - הוקלטה והוסרטה, גם היא, בוידאו.

כבר נאמר כי אין להסתפק בקריאת ההודעה הכתובה, אלא יש לצפות בקלטת, כדי לעמוד על התנהגותו ותגובותיו של כהן במהלך מסירת הודעה זו.
צפיה זו מלמדת, כאמור, כי למרות שמטרתו של כהן, במסירת הודעה זו, היתה לחזור בו מן הדברים שמסר בהודאה הכתובה, היא השיגה את המטרה ההפוכה. התנהגותו ותגובותיו של כהן במהלך מסירת ההודעה, רק חיזקו ותמכו את ההודאות - הכתובה והמוקלטת.

צפייה בקלטת זו (ת/37), ממחישה את השוני הברור והמהותי, באופן הדיבור וההתנהגות של כהן בחקירה זו - לעומת התנהגותו הטבעית במהלך ההודאה המוקלטת, כאשר לא ידע שהיא מוקלטת. בהודעה מאוחרת זו, ניכר, כי כהן מדקלם ומכתיב דברים שתכנן מראש למסרם, באופן עקבי, מובנה ומסודר, כדבר דבור על אופניו, ולא מאפשר לעצמו לסטות הימנן, בין כשמסר את דבריו מיוזמתו ובין במענה לשאלות החוקר.
כך גם לא מוכן כהן לסטות מן המוכן מראש, גם כאשר מציג בפני
ו החוקר גלבר ראיות נוגדות וסותרות את שכהן מנסה למסור. הוא אינו נותן לחוקר להסיטו בשאלותיו מתשובותיו וממסריו המוכנים מראש, עליהם הוא חוזר דוגמטית. כהן נשאל ב"כד ועונה בחבית" - נשאל ב"חיטין ועונה בשעורין". כהן אף דואג לתקן את החוקר ברישומיו - אם זה לא דייק דק פורתא. ודאי וודאי, שאין המדובר בהודעה הכוללת תיאורים חוייתיים, כפי שמוצאים אנו בהודאה המוקלטת.

שוני זה - של מתן הודעה, הנראית כי ניתנת בכוונת מכוון, ואשר כוללת גם התעלמות מראיות נוגדות שמוצגות בפני
ו - מוסיף משקל רב לסימני האמת הניכרים בהודאה המוקלטת.

כך - וכשהוא מתכוון להודאה המוקלטת מיום 20.6.01 - שואל גלבר את כהן:

"שאלה: האם חזרת על גרסתך זו גם למחרת לאחר שלא שוחררת מהמעצר, כוונתי גירסתך "השיקרית" שאותה נתת כדי להשתחרר?"

כהן, שלא יודע כי שיחתו עם החוקרים מיום 20.6.01 הוקלטה, משיב:

"למחרת לא שוחחו איתי החוקרים במהלך היום, אלא ביקשו שאני אסכים למעצר בהסכמה. אני סירבתי מאחר שהאמנתי בחפותי ובכך שאין לי שום קשר לחלוטין לפרשה הזו ... יום רביעי (20.6.01-תוספת שלנו) לא שוחח איתי אף אחד מהחוקרים לא שוחח איתי. הייתי נעול בחדר ללא אפשרות לצאת".
שמונה פעמים (!!) לפחות, חוזר ושואל גלבר את כהן האם ביום רביעי, 20.6.01, חזר על הודאתו בפני
החוקרים, לפיה קיבל כסף מהנאשם. גלבר אף מציג פוזיטיבית אפשרות זו בפני
כהן. כהן ממשיך להכחיש את הדבר ואף דבק בהכחשתו זו, גם לאחר שגלבר מזכיר לו את השיחה מיום 20.6.01 שניהל עם כחלון ורגב, בה חזר על הודאתו, ואף אומר לו במפורש כי שיחה זו הוקלטה. אך כהן בשלו: "במהלך השעות עד להארכת המעצר הייתי בחדר מבלי שנחקרתי"; "מיום שלישי בלילה לא נחקרתי יותר ולא נגבתה ממני עדות"; "אני לא זוכר דבר כזה"; "לגבי יום רביעי בבוקר, אני לא זוכר דבר כזה".

כאן, כפי המצופה, פונה גלבר לכהן ומציע להציג בפני
ו את הקלטת, על מנת שיוכל לצפות בה, לראות ולשמוע את דברי ההודאה, ולהגיב על הנאמר:

"שאלה: האם אתה מעוניין לראות את סרט הוידאו בו מונצחת חקירתך מיום רביעי בבוקר, טרם הארכת המעצר? "

הקלטת אינה מעניינת את כהן והוא לא מבקש לצפות בה.

ובאמת, לשם מה הוא צריך לראות את הקלטת ? כלום אין הוא יודע שהיתה שיחה כאמור ביום רביעי בבוקר ?? כלום אין הוא זוכר את אשר אמר באותה שיחה ??

גם בבית המשפט, כאשר הוקרנה הקלטת, היא לא עניינה את כהן בכלל, שכן, כהן בא למשטרה, ולאחר מכן גם לבית המשפט, כדי לומר דברים אחרים, דברים אותם הכין מראש.
שוב ושוב, מציע גלבר לכהן לראות את הקלטת, וכהן אינו מגלה בה כל עניין וחוזר למשנתו הסדורה:

"אני לא יודע מה להגיד לך. אמרתי את האמת שלי וברגע שהבנתי שאני עלול להשאר הודעתי זאת לעורך דין ולחוקרים".
רק לאחר הפסקה, ולאחר שגלבר ממש "אונס" את כהן לצפות בקלטת, צופה בה כהן, שלא בעניין רב, כשם שעשה בבית המשפט.

בתום הצפיה בקלטת הוידאו, חוזר גלבר ושואל:

"מחקירתך ביום רביעי, בחקירה זו אתה שוב חוזר על הודעתך לפיה כן קיבלת כסף מסאלח טריף
?"

אך כהן, כדרכו המכחישה, משיב:

"אני לא ראיתי קטע כזה".

אין צורך להרבות מילים על התנהגותו ושקריו של כהן, כפי שמתגלים במהלך חקירתו מיום 3.7.01, עת הגיע למשטרה, על פי בקשתו, למסור את ההודעה המאוחרת.
לא רק בהכחשת קיומה של השיחה וההודאה מיום 20.6.01 דבק שקר גס בדבריו של כהן, אלא אין צורך לשוב אל אותה שיחה - ההודאה המוקלטת - רצופת הודאותיו והתייחסותו של כהן לקבלת הכסף מהנאשם, לרבות תחושותיו בעת קבלת הכסף, כדי להזדעק מאמירת השקר של כהן "אני לא ראיתי קטע כזה".

שקריו והתנהגותו זו של כהן במהלך חקירתו מיום 3.7.01, יש בהם כדי לתמוך, לחזק ולשמש "תנא דמסייע" נוסף, לאימות אמרותיו/הודאותיו של כהן.

ד.13. התנהגותו של כהן בבית המשפט

עדותו הממושכת של כהן התפרשה על פני מספר ישיבות. ניכר היה, כבר מיד בתחילת עדותו, כי הוא עויין את התביעה, ומנסה להתנער מהודאותיו.
להדגיש, כי לנגד עיננו עמדה העובדה, שאין המדובר בעד רגיל. כהן העיד בפני
נו כעד תביעה, בהסכמתו המלאה, בשעה שמתנהל נגדו הליך פלילי בגין אותו מעשה, נשוא העדתו בפני
נו, ובטרם העיד במשפטו שלו. ברוב שלבי עדותו בבית המשפט, נכח באולם בית המשפט סניגורו המיצגו במשפטו. לפיכך ברור, כי המדובר בעד שהוא בעל ענין אישי ישיר בתוצאת ההליך דנן.

ניכר היה, כי כהן אינו משיב תשובות ספונטניות, כי אם מקדים ומנסה להבין את מטרת השאלה, מרבה להשתמש במונחים בלתי מוגדרים או מחייבים, כגון: "אני מניח", "יתכן", "בגדר השערה", ובאופן זה הילך על חבל דק.
על פי התרשמותנו, מדובר באדם אינטליגנטי, בעל יכולת ורבלית טובה, חזק ודעתן. בתשובותיו בבית המשפט, בורר מילותיו - ואף הודאותיו במשטרה היו מדודות בקפידה - בנסיון להמעיט את חלקו במעשה האסור.
בהיותו עד המנסה לכוון את עדותו באופן שלא יפגע בו, במצב המשפטי העדין בו נמצא, לא תמיד הבין את הגיונה של ההגנה, או את הצעותיה למענה אפשרי לשאלות שההגנה הפנתה אליו תוך הצגת התשובה המתאימה להגנה - גם אם תשובות אפשריות אלו "פועלות לטובתו".
האיש, בעמדו על דוכן העדים, כשהוא מנסה לכוון למטרת השאלות, בלבל את עצמו, ומשנקלע למיצר - התקשה ביציאה הימנו.

דרכו של כהן, לכלכל צעדיו על דוכן העדים, ככל שהיתה לעיתים מוזרה, היא דרכו להתפלפל עם הגרסאות, לא תמיד בצפיה נכונה אל פני עתידו שלו - כפי שההגנה, לא אחת, הציעה לו. אולם, אין המדובר במוזרות הנובעת ממצב אישיותי "סדוק או שבור", כטענת ההגנה.
מכל מקום, נתנו דעת להתרשמותנו מכהן, לנסיבות מסירת ההודאות, כמו גם לתוכנן והגיונן הפנימי - והכל, תוך בחינה קפדנית של מהימנותן, תוך בחינתן מול הראיות האחרות והתנהגותו של כהן לכל אורך הדרך, ומסקנתנו אינה עולה בקנה אחד עם המוצע ע"י ההגנה. לא מן הנמנע, ויש אף להניח שכך הוא, כי כהן סבר - באופן טבעי וברור - ששיתוף פעולה עם חוקריו, במסירת האמת, יקצר את הליך המעצר החקירתי, ויביא לו יתרונות בהמשך ההליך - בגיבוש מסקנות המשטרה לגביו, כפי שאכן שאל את כחלון, בעת ההודאה המוקלטת.
הלך נפש זה, מתיישב ומסביר את הודאתו בתום יום החקירה הראשון, את הודאתו המוקלטת למחרת, והסכמתו להארכת המעצר.
ברי לנו כי כהן שינה כוון חשיבה זה, לאחר שחרורו מהמעצר - שאז בא לכלל מסקנה, אם בעצמו ואם בעקבות עצה שקיבל, כי שגה, וכי הודאתו תביא להיזקו ולא תצמיח לו את הטובה המקווה. על כן גובשה טענתו, כי שיקר ביודעין.

אלא, שהשוואת הודעותיו המוקלטות: ההודאה המוקלטת לזו המכחישה, שניתנה לאחר חלוף זמן (3.7.01), מביאה למסקנה, כי יש להעדיף את זו הראשונה - שנמסרה באופן תיאורי, ספונטני, לא ממוקדת בתוצאה הרצויה (להוציא את ההקפדה, ככל שניתן, על מינוריות נסיבות מעשיו), אל מול ההודעה המאוחרת, שניתנה - כאמור - בכוונת מכוון ברורה ומובהקת. צפיה בשוני ברור זה, בין שתי הקלטות מביאה בהכרח - יחד עם מה שפורט לעיל, כי הודאותיו של כהן במשטרה, היו הודאות אמת.

זו אף זו, שעדותו של כהן בבית המשפט היתה בלתי עקבית, כמעט בכל פרט מהותי, וכללה סתירות רבות. גרסאותיו השתנו מישיבה לישיבה. כך, למשל, מסר גרסאות שונות אודות קבלת מעטפה במפגש: גרסאות הנעות באופן דיכוטומי, בין שלילה מוחלטת של העברת מעטפה לבין יתכנות. כך, מסר גרסאות שונות אודות מטרת המפגש - גרסאות הנעות בין העדר מוחלט של זכרון בדבר המטרה, שלילת גרסת הנאשם, ועד לקבלתה באופן מלא.
כאמור, התרשמנו, כי במהלך עדותו בבית המשפט, מנסה כהן להרחיק עצמו מכל פרט היכול להפלילו.

כך שלל כהן, כל פניה מצדו ללשכה בפתח תקוה, או מעורבות של הנאשם ביחס לבקשת יונס (שהוגשה בלשכה בפתח תקוה). אולם, כאשר הוא מעומת עם דבריו - השונים בתכלית - באמרותיו במשטרה, הוא משיב, כי הטיפול האינטנסיבי של הנאשם בבדראן, מעורבות אליה התיחס בחקירתו במשטרה, נוגעת לאחמ"ש חדרה ולא לאחמ"ש פתח תקוה.

גם ביחס לפגישה המשולשת, כהן ממקמה בשנים 1998-1997 - על מנת להתרחק ת"ק פרסה, מכל מעורבות מפלילה.
גרסה זו של כהן אינה מתיישבת עם ראיות חיצוניות, ואף לא עם השכל הישר. עיון בתיק אחמ"ש חדרה מלמד, כי הנאשם לא היה מעורב בו באופן פעיל או ממשי בעניינו של בדראן: אין כל מסמך החתום וערוך על ידו. על פי המסמכים המצויים בתיק זה, דווקא אנשי ציבור אחרים - בעלי מעמד והשפעה רמים מאלה של הנאשם, באותה עת - פעלו עבור בדראן. בנוסף, קשה להבין כיצד כהן סבר כך, כאשר נשאל ביחס לתיק אחמ"ש חדרה, בעת ששוחח עם חוקריו - כאשר מדובר בשתי בקשות בעלות אופי ודרך טיפול שונים לחלוטין: האחת (אחמ"ש חדרה), שטופלה בועדת חריגים בראשותו, והשניה (אחמ"ש פתח תקוה) - אשר בהיותה קריטריונית, מטופלת בלשכה המקומית של משרד הפנים.

ד.14. בחינת ההודאות על רקע אישיותו של כהן ודחיית תאורית העיתוק

ככלל, מהימנותה של הודאה ומשקלה, נבחנים גם על פי אישיותו של הנחקר.

כפי שציינו לעיל, התרשמותנו הנה, כי גם כאשר כהן בחר להודות, עשה כן באופן מבוקר ומסויג - על מנת למזער, ככל שניתן, את חלקו ופליליות מעשיו.
כך למשל, על מנת למזער חלקו המפליל, מציין כהן שלא שוחח עם הנאשם לפני המפגש.
בהקשר זה ראוי לפרט, כי מעדות הנאשם דווקא, ומפלט שיחותיו היוצאות, עולה, כי ביום 6.12.01, קרי: יומיים לפני המפגש, בשעות הערב, התקשר הנאשם לכהן ושוחח עמו. בסמוך לשיחה זו התקשר הנאשם גם לבדראן ושוחח עמו (ר' עדות הנאשם ע' 1467 לפרו' וכן נ/39).

כמו כן, כשנשאל כהן אם נפגש עם הנאשם במסעדה, שלל זאת בתוקף. אולם, דווקא הנאשם מאשר, כי באחת הפעמים הגיע כהן לכנסת, ולאחר מכן הלך יחד עמו ועם סוהיר לאכול במסעדה, בדיוק כפי שמספרת סוהיר, הגם שהנאשם אינו נוקב במועד זה (ע' 3 לת/52).

עפ"י התרשמותנו, כאשר הודע לכהן, כי בידי המשטרה ראיות טובות למתן הכסף "במפגש", ועל מנת לזכות בהקלה ובהתחשבות, החליט להודות ולשתף פעולה. משעשה כן חש הקלה, וויתר על הצורך בייעוץ וליווי של עו"ד.
על רקע תפיסה זו של כהן, העולה מדבריו שלו עצמו בהודאה המוקלטת, יש לקרוא את הודאותיו ולאמצן לעיצומו של עניין = קבלת הכסף מהנאשם, בעד פעולה לקידום בקשתו ועניינו של בדראן.

ההגנה מציעה תיאוריה, לפיה, הודאותיו של כהן הנן הודאות כזב, הבאות מתוך חטאים אחרים שלו. על פי תיאוריה זו המסתמכת על דברי המלומד g.h gudjonsson, המלומדconti ודברי ד"ר גנתון בחוות דעתו - אדם המצוי בחטא יכול ליתן הודאה כוזבת מתוך תחושת האשם המקוננת בו, והצורך התת מודע שלו להתמרק. לפיכך, הנחקר משתמש במנגנון עיתוק, ומעתיק חוויה אמיתית מאירוע אחר - אל ההודאה הכוזבת.
בעניינו של כהן, לשיטת ההגנה, הלה נטל שוחד במקרים אחרים חמורים בהרבה, מאנשים אחרים, והסיט מעצמו את הפרשות החמורות - אל עבר מה שהיה נוח לו יותר, תוך העתקה של תיאורים חוויתיים ממקרי השוחד האחרים, למקרה שבפני
נו.

ההגנה מבססת התיאוריה על מספר מרכיבים שידונו להלן:

א. בבסיס תיאוריה מוצעת זו ע"י ההגנה, מונחת הנחת יסוד, כי כהן אכן נטל שוחד במקרים אחרים, והוא טובל בחטא. הנחה אמורה זו, מבססת ההגנה, על מידע מודיעיני שהוזכר ע"י כחלון (ע' 945), כתבות עיתונאיות (נ/79, נ/80), ותיק החקירה בנציבות שירות המדינה (נ/81). מן הכתבות ותיק הנציבות עולה, כי הגב' גבריאלה לוי, שעבדה תחת ניהולו של כהן, הודתה בחשדות שיוחסו לה, בדבר מתן ת.ז. ואישורים שלא כדין, לתושבי מזרח ירושלים, ומציינת, כי נוצלה והוכשלה ע"י כהן בהיותה חדשה בתפקיד - למען חבר של כהן (מוניר).

אנו דוחים טיעון זה של ההגנה.

לא רק שטיעון זה אינו מתיישב עם התנהגותו ואישיותו של כהן, כפי שיכולנו לעמוד עליה במהלך ישיבות לא מעטות בהן העיד, אלא שטיעון זה אינו מתיישב גם עם העובדות, עליהן מבססת ההגנה את מסקנותיה.

כפי שעולה מהראיות בתיק דכאן, החוקרים גלבר וכחלון, עיינו בחומר החקירה שהיה בידי הנציבות, ואף נסעו לשוחח עם הגב' גבריאלה לוי. אלא, שלאחר השיחה עמה, הוחלט ע"י גלבר ולוין, כי יחידתם לא תחקור ענין זה, באשר זה אינו משליך על החקירה הספציפית שניהלו. גלבר וכחלון ציינו, כי בשיחה עם גבריאלה לוי התרשמו, שהיא מנסה לחפות על מעשיה, ואין זו עדות המתארת דברים חד משמעיים (ר' עדות כחלון 809, 820). גלבר אף ציין, שגבריאלה לוי לא אמרה דבר שהפליל את כהן, אלא סיפקה רק הערכות והשערות (ע' 1205 ו- 1250), וכהן כלל לא נחקר בנציבות אודות החשדות הנ"ל.

זאת ועוד, במהלך חקירתו בפרשה הנדונה, טרם מסירת ההודאה הכתובה, לא נחקר כלל כהן על פרשת גבריאלה לוי. גם בהודאה המוקלטת, עת הוזכר שמה בצורה משובשת ("רפאלה"), היה זה כבר לאחר שכהן חזר מספר פעמים על הודאתו בקבלת שוחד מהנאשם.

רק ביום 21.6.01, לאחר הארכת המעצר בבית המשפט ולאחר שכאמור, כבר מסר את הודאותיו בכתב ובעל פה, נשאל כהן ע"י רגב שאלות ביחס לחשדות אלה - הכחישן, וכשהופגש עם איש המודיעין, אף הוברר שנתגלעה טעות בשם החשוד - כשהמידעים התייחסו לאחד בשם רפי לוי, ולא לרפי כהן - הוא העד שבפני
נו.

בנסיבות אלה, האם יש מקום לסברה - אותה מעלה ההגנה - לפיה כהן העדיף, במודע או שלא במודע, להודות בקבלת כספי שוחד, ממי שהיה בעת החקירה שר מכהן בממשלת ישראל, רק על מנת להתחמק מעניינים אחרים שכלל לא הוכחו, וכהן עדין לא נשאל עליהם כלל עד ליום 21.6.01, בעת חקירתו ע"י סנ"צ רגב ?? - לא ולא.

ודאי שהדברים יפים, כאשר תיק הנציבות בעניין גבריאלה לוי - נגנז.
ב. במסמך שערך כהן לקראת הדיון בהארכת המעצר (ת/1.34.7), רשם כי: "החשדות נסמכים על עדות מפלילה של מי שמנסה להציל את עורה בגין מעשים שעשתה".

כבר נאמר כי ברישום זה התכוון כהן לסוהיר קובטי ולא לגבריאלה לוי - ראה ע' 43 להכרעת הדין.

ג. אליבא דשיטת ההגנה, במהלך עדותו בבית המשפט עשה כהן העתקה של אירוע נוסף. לאמור: העתיק את ה"פגישה המשולשת", מנובמבר 1999 לשנת 1997.

גם כאן אין דעתנו עם ההגנה.

העובדה שכהן נהג, כפי שנהג, ומיקם את ה"פגישה המשולשת" הרחק מהמפגש מתחת לגשר, אינה מלמדת על עיתוק ורצון להתמרק, אלא על נסיון מודע ועקבי, למזער את החלק המפליל שבמעשיו.

ד. לשיטת ההגנה, עדותו של כהן בבית המשפט מתארת מציאות הזויה, ומשקפת יכולת ייחודית של המצאה ויצירה, תוך ניתוק מהמציאות וחוסר רציונליות. באופן זה, לשיטתה, מסר כהן תיאור מופרך של תוכן השיחה עם לוין, בטרם ההודאה הכתובה; הכחיש את מטרת הפגישה המוצעת ע"י הנאשם, הגם שהדבר פועל לטובתו; שאלותיו: האם יומלץ להגיש נגדו כתב אישום, לאחר שמסר את ההודאה המוקלטת? ועוד.

לא כך התרשמנו מהעד רפאל כהן.

כאמור, מדובר בעד המנסה לכוון את עדותו באופן שלא יפגע בו, במצב המשפטי העדין בו הוא נמצא, ואמנם, לא תמיד הבין את הגיונה של ההגנה או את הצעותיה למענה אפשרי לשאלות שההגנה הפנתה אליו, תוך הצגת התשובה המתאימה להגנה, וגם אם תשובות אפשריות אלו פועלות לטובתו. מדובר באדם אינטליגנטי, בעל יכולת ורבלית טובה, המנסה, ככל יכולתו, להגן על עצמו ולמזער, ככל הניתן, את חלקו בפרשה.

בשום אופן איננו יכולים לקבל את השערותיה - הלא מוכחות - של ההגנה, כי "כהן עלול להגיע למצבי ניתוק ודיסאסוציאציה".

להתרשמותנו, אין המדובר בעד המנותק מן המציאות, כטענת ההגנה. נהפוך הוא. ודאי, שאין המקרה דנן נכנס בגדרם של אותם מקרים קיצוניים שבהם עשויים חקירה או מעצר לגרום להפנמת הגרסה המפלילה ע"י הנחקר, בלי שיהא מסוגל להבחין בינה לבין המציאות כהוויתה. (מה שעמד ביסוד הכרעתה של כב' השופטת דורנר בפרשת אל עביד (דנ"פ 4342/99, 4530).
ודאי וודאי, שאין המדובר בהיתפסותו של כהן לשיקולי "כדאיות" מוטעים - שאינם רלוונטיים לתיק דנן.

על רקע זה, ולא אחר, בודאי לא על דרך העיתוק, יש לקרוא את עדויותיו ודבריו של כהן בבית המשפט.

זאת ועוד, מן הצפיה בהודאה המוקלטת ניכרים סימני האמת שבה וכי כהן התייחס למקרה מסוים ביותר: הוא המפגש נשוא תיק זה. בנוסף, מסר כהן פרטים חוייתיים ומוחשיים, כמו גם ספציפיים לארוע דנן, שאינם תואמים את תאוריית העיתוק. תיאורים וסימני אמת, שאינם מצויים בקלטת המתעדת את חקירתו היזומה על ידו, מיום 3.7.01 (ת/ 37).

יתרה מכך: אם הודאתו של כהן נעשתה מתוך רצון להתמרק, מדוע לא הודה בפה מלא בכל מה שייחסה לו המשטרה?!. מדוע לא הודה בקיום שיחה עם הנאשם אודות הכסף לפני המפגש, במהלכו או לאחר מכן?! . מדוע לא תיאר מה בדיוק נתבקש לעשות תמורת קבלת השוחד? !
ושוב: האמנם סביר הוא, כי כהן יעדיף לסבך את עצמו בקבלת שוחד, ולהפליל אישיות נכבדה ובכירה כשר מכהן, על כל ההשלכות הקשות והברורות העולות מפרסום פרשה שכזו, ובלבד שלא יחקר על חשדותיה - האמורפים לעניינו, ובנסיבות דנן - של גבריאלה לוי - עליהם נשאל, כאמור, לראשונה, לגוף העניין רק ביום 21.6.01 ?? לאחר שכבר מסר את כל אמרותיו/הודאותיו, וכאשר תשאולו בפרשת גבריאלה לוי הופסק כעבור כשעתיים, לאחר שהוברר, כי המדובר במעורבות של אדם אחר: רפי לוי, ולא רפי כהן.

מכאן, ששיקולי ה"כדאיות" הנזכרים בפסק דינה של כב' השופטת דורנר (מ"י נ' אלעביד) - בטלים ומבוטלים במקרה דנא.

יש, אפוא, לקבוע בבירור, את חוסר הגיונה הפנימי של הסברה אותה מציגה ההגנה כבסיס לתיאוריית עיתוק, שלא היתה ולא נבראה.
על כן, לאחר שעיינו בטיעוני ההגנה, צפינו בהודאה המוקלטת, ובחנו המרכיבים עליהם מתבססת תיאורית העיתוק אותה מעלה ההגנה, לא שוכנענו כי הנה אפשרית וישימה בענייננו, אף לא כדי העלאת ספק. תיאוריה זו אינה מתיישבת עם התרשמותנו מהעד, הראיות וההגיון, ואנו דוחים את התיזה שהעלתה ההגנה לעניין העיתוק.
שמע מיניה: לא שוכנענו, כי הודאותיו של כהן, הודאות כוזבות הן, אשר ניתנו תוך שמוש במנגנון העיתוק, אף לא כדי העלאת ספק.
ד.15. טענות ההגנה לגבי בקיעים בהודאותיו של כהן, בהתנהלות המשטרה, סמוך למתן ההודאות, ומחדלי החקירה

בחנו את טיעוני ההגנה גם ביחס לבקיעים שנטען כי קיימים בהודאותיו של כהן: אם באשר לסתירות בהודאותיו, או לפגמים בהתנהלות המשטרה סמוך למתן ההודאות, כמו גם בשאלת מחדלי החקירה. אולם, אף לאחר כל אלה לא השתנתה מסקנתנו כי אין באלו לפגום במהימנות שיש ליתן להודאותיו החוזרות ונשנות של כהן, בעובדות הצריכות להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם והרשעת הנאשם בהן. הצטברותם של מחדלי חקירה ופגמים, אף שהיו כאלה, כמו גם הבקיעים הנטענים, אינה מגיעה כדי שלילת משקל מהודאותיו של כהן, או כרסום ממשי בהן, ואף לא כדי פגיעה ביכולת לקבוע ממצאים על פיהן.

אל מול הבקיעים והמחדלים, הנטענים ע"י ההגנה, ניצבים אותם שיקולים ואותות האמת הרבים, שפורטו לעיל, ואשר ערכם הסגולי ומשקלם המצטבר מטה את הכף, באופן ברור ומעבר לכל ספק - להעדפת הודאותיו של כהן, על פני עדותו ואמרותיו האחרות.
יתר על כן, חלק מאותן טענות לבקיעים, אותן מעלה ההגנה, לאו בקיעים הם, אלא משמשים הסבר להתנהגות זו או אחרת של הנאשם ושל כהן.

זה המקום להדגיש, כי גם לטעמנו ניתן וצריך היה להעמיק את החקירה, לעמת את כהן בנקודות מהותיות, ולתעד את פעולות החקירה. אולם, הימנעות מעשות כן, בנסיבות המקרה שבפני
נו, אינה מביאה לשלילת משקל הראיות הקיימות, או כרסום ממשי בהן, והיכולת לקבוע ממצאים לפיהן.

זו גם זו: פשיטא, ומקובלנו בהלכה הפסוקה, שחובת המשטרה להפוך בזכות הנאשם, לא פחות מאשר בחובתו, לפי שאין היא משמשת כלי שרת להרשעות, כי אם שלוח המכוון לחקר האמת, ופועל מטעמה לחשיפת האמת - בין שהתוצאה מביאה לזיכוי ובין להרשעה.

לאור האמור, והתנהלות החקירה של יום 19.6.01, נכון עשתה המשטרה, שבהמלצתו של סנ"צ רגב, ביום 20.6.01 העמידה הודאה כתובה זו במבחן נוסף, אשר הפעם הוקלטה והוסרטה בוידאו - היא ההודאה המוקלטת - ובדרך זו, ניתנה לנו האפשרות לבחון ולעמוד, באופן בלתי אמצעי, על כנות ואמיתות הודאתו של כהן, כפי שמוצאת את ביטויה: הן בהודאה הכתובה והן בהודאה המוקלטת, כשלהודאות אלו מצטרפות כל אותן ראיות תומכות ומחזקות, עליהן עמדנו לעיל.

כפועל יוצא, ככל שהביקורת על מחדלי החקירה קיימת, אנו סבורים, כי הראיות שהובילונו למסקנת ההרשעה הן ברורות, ולא עמדנו בפני
דילמה כלשהי, שמא, חקירה נוספת של המשטרה היתה עשויה להביא לשינוי תוצאה זו או לידי זיכויו של הנאשם, ולו מן הספק.
לאמור: מחדלי החקירה לא ירדו לשורש מסקנותינו, ואיננו סבורים כי לנאשם נגרם עיוות דין או "נזק ראייתי", שעשוי היה להוביל למסקנה שונה, או אפילו לספק בדבר אשמתו.

סבורנו, כי במארג הראייתי הקיים, הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה, כאשר למול ה"יש" לא מצאנו ליקויי חקירה, במידה כזו או באיכות כזו, אשר עשויה היתה להובילנו לשינוי מסקנה, לפי שברי, כי לא כל מחדל חקירתי - תוצאותיו הן איון הקיים.
ד.16. פירוט טענות ההגנה לגבי הבקיעים בהודאותיו של כהן

ד.16.א.1. השוחד ניתן ללא אומר

על פי הודאותיו של כהן, השוחד ניתן לו ללא אומר - לא לפני המפגש, לא במהלכו ולא לאחריו - ביחס לכסף ומטרתו.

לכאורה, יכול הדבר לעורר תמיהה, אך לא כך הם פני הדברים, על רקע מערכת היחסים החברית והמיוחדת בין כהן לנאשם, אשר במסגרתה גם פעל הנאשם למען כהן אצל נציב שירות המדינה, מר הולנדר.
גם אם לא נאמרו דברים מפורשים אודות המתת, הרי הפגישה המשולשת היתה בבחינת שיחת גישוש ובדיקת נכונות אצל כהן על מנת שיפעל ויסייע בבקשה. דברים אלה מתיישבים עם ההלם והפליאה שאחזו בכהן כשגילה את הכסף. לטעמנו, אין בעובדה שלא דובר מפורשות על המתת כדי לעורר פליאות.
נהפוך הוא. הנאשם, במעמדו, חשש לשוחח ולהציע, בקולו שלו, מתת כספי כלשהו לרפי כהן, בודאי לא באמצעות אחר. על כן, נהג הנאשם בהתנהגות מתוחכמת, בדרך של העברת המתת בתוך מעטפה עם מסמכים, מבלי לומר דבר. הנאשם, סמך על מערכת היחסים הקרובה והחברית בינו ובין כהן.
בין השניים התקיימו שיחות - למצער בפגישה המשולשת - הנוגעות לתמורה עבור המתת: ליחס, למאמץ וההשתדלות שאמור כהן לספר, על מנת לקדם בקשתו של בדראן. כך שלא היה צורך בשיחה מקדימה ומפורשת של הנאשם אל כהן בעניין זה. הנאשם יצא מתוך הנחה כי כהן יבין לשם מה ניתן לו המתת וגם יקבלו.

מדובר בדרך ובהתנהגות מתוחכמת של הנאשם: אם יחפוץ כהן שלא ליטול את הכסף, הרי על רקע יחסיהם המיוחדים, הניח הנאשם, כי כהן לא יפנה למשטרה על מנת להתלונן נגדו - גם אם יזדעזע ת"ק על ת"ק פרסה. מאידך, ואם יבחר שלא לקבל את השוחד ולהשיב את הכסף לנאשם, יוכל זה לטעון כי המדובר בטעות - בכסף שהשתרבב למעטפה, וכיוצ"ב.
על כן, גם, איננו סבורים שהנאשם שם נפשו וגורלו בכפו של כהן, בעת שנהג כפי שנהג, כי אם בסיכון מחושב - ששוברו בצידו.

אנו נותנים אמון בדבריו של כהן כי לא היתה שיחה המתייחסת מפורשות למתת בינו ובין הנאשם לפני מתן השוחד, כמו גם לא לאחר מכן, ומכאן גם ההלם וסערת הרגשות בהם היה מצוי כהן, כאשר גילה את הכסף ועשה בו שימוש, כפי שמצאו את ביטויים בהודאה הכתובה - "אני נדהמתי מכך", "אני פחדתי בכלל לדבר על הכסף" - ובהודאה המוקלטת - "הייתי בהלם לגמרי", "זה משהו מצורע כזה", "אתה מרגיש שיש לך איזה רימון ביד", "שהוא מסמל משהו, חזיר למשל, חזיר שזה לא סתם בשר טרף שזה סמל, אתה מבין", "כמו שאתה מחזיק ביד איזשהו פצצת נצרה בלי נצרה".

ואולם, בין השניים התקיימו שיחות. למצער, בפגישה המשולשת, הנוגעות לתמורה עבור המתת, קרי: ליחס, למאמץ וההשתדלות שאמור כהן לספק, על מנת לקדם בקשתו של בדראן, למרות שבשום שיחה או פגישה, לא דובר על מתן מתת כלשהו.

התבטאויותיו אלו של כהן וסערת הרגשות בה היה מצוי, לא רק שמאמתות ומחזקות את המסקנה כי אירוע כזה אכן התרחש בפועל, אלא גם מאשרות כי לא היתה שיחה מקדימה בין הנאשם לכהן אודות המתת וכי הנאשם נהג בדרך המתוחכמת עליה כבר עמדנו. השתיקה בהמשך, הביאה לידי כך שהנאשם נוכח לדעת כי כהן הבין עבור מה קיבל את הכסף ופעל בהתאם למצופה ממנו, ועל כן אין על מה לשוחח עמו.
על רקע זה, יש גם להבין את הויכוח שהתנהל בין סנ"צ רגב לבין כהן, בזמן מילוי אסמכתת הכליאה (ת/1.34.4), עת כהן ביקש מרגב שירשום שהוא "קיבל" 2,000 דולר מהשר סאלח טריף
, בעוד שרגב התעקש לרשום, ואף רשם, "לקחתי 2,000 דולר מהשר סאלח טריף
", ואף הסביר לו שלקיחה זה אקט פיזי (ע' 1072).
עמידתו זו של כהן והויכוח על המילה המדוייקת שתרשם, יש גם בו כדי ללמד שהאירוע אכן היה וכי כהן מבקש לדייק ברישום משום שהוא סבור שאם הוא קיבל את הכסף, ללא תכנון ותיאם מראש עם הנאשם, חלקו בפרשה קטן יותר.

למותר לציין כי מבחינת האחריות הפלילית, אין כל משמעות להבחנה זו (ראה ע"פ 584/72 מנחם פישר נ' מ"י, פ"ד כז(2) 836), אך באותו זמן, את כהן לא השאלה המשפטית מעניינת, אלא הדיוק בעובדות ומזעור חלקו בפרשה.

נוסיף ונאמר, בהקשר לתיק דנן: נפש האדם מורכבת מאד - אינה אחידה בנוהגה, והגם שבדרך כלל נעשה השוחד בצנעה ובהיחבא, ללא נוכחות עדים (ע"פ 534/78קוביליו חיים נ' מ"י, פ"ד לד (2) 281) וזהו, ברגיל, טבע הטבוע בנותני השוחד, אין לבטל את דרכם של אחרים שטבעם שונה, ולא מתוך טפשות או בשל שהשמש הכתה בקודקודם, כדי מעשה של "איוולת אדם תסלף דרכו" (משלי י"ט, ג').
אין לומר, אפוא, כי העבירה דנן בוצעה בנסיבות שלא כדרך הטבע - כטענת ההגנה - ולא כל מתת נעשה, בהכרח, עפ"י קונספירציה מתואמת מראש, וכבר היו דברים רבים מעולם.

ד.16.א.2. מטרת השוחד

היסוד הפיזי של עבירת מתן השוחד, דורש הוכחת קשר סיבתי, בין המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור.
בהקשר זה נקבע, כי די בקיומו של קשר כללי לתפקיד, ואין צורך להוכיח קיומו של קשר לפעולה מסוימת דווקא (ר' ע"פ 257/79 מ"י נ' מנחם סווירי, פ"ד לד(3) 757).

ביחס ליסוד הנפשי, יש להוכיח, כי לנותן היתה הכוונה הפלילית ליתן שוחד.
יש להוכיח את הידיעה הממשית בדבר תכלית נתינתו של המתת.

כוונה כזו מוסקת בד"כ מתוך נסיבות הנתינה: "יש לתת את הדעת לא רק לעובדות המזדקרות מעל פני השטח אלא גם למשתמע מהן, להגיון הדברים הטמון בהן ולרקמת היחסים שנקשרה בין הנותן ללוקח" (ע"פ 71/83 שמואל פלאטו שרון נ' מ"י, פ"ד לח(2) 757).

בענייננו, מטרת השוחד מפורטת על ידי כהן במספר אמרות.

כבר באמרה הראשונה מיום 19.6.01 (ת/1.34.1), למרות שכהן מכחיש בה את קבלת השוחד, הוא מספר על מטרת המפגש מתחת לגשר:

"שאלה: מה ארע בפגישה זו המתוארת על ידך?
תשובה: אני לא יכול לזכור בדיוק למה הוא ביקש לפגוש אותי. אני מניח שהוא ביקש שוב לבדוק מה קורה עם הבקשה של יונס, לבדוק למה יונס לא מטופל, למה הוא לא מקבל תש' וכ'" (ע' 7 ש' 23-17).

בהודאה הכתובה, כהן יוצר קשר ברור בין מטרת השוחד לעניינו של בדראן, תוך פירוט הלחץ שהופעל עליו על ידי הנאשם בעניינו, כלשונו:

"סלח טריף טיפל במיוחד בעניינו של בדראן, לחץ רבות כדי שאני אטפל בו ואסדיר את מעמד הקבע שלו בישראל. אני הבנתי שסלח טריף נתן לי את הכסף הזה דהיינו 2,000 הדולר, כדי לעודד אותי לטפל בעניינם של אותם בני מיעוטים ואולי בעיקר כתודה על הטיפול בעניינם..." (ת/1.34.5 ע' 3 ש' 13-7).

ואכן, כפי שיפורט עוד בהמשך, כהן הבין היטב לשם מה ניתן לו המתת, ולמרות שהוא עתיד היה לסיים את תפקידו בסוף חודש דצמבר 1999, הוא נקט פעולות והשתדל למען בדראן.

אמנם, פעילותו של כהן לא הביאה לידי כך שבקשת האחמ"ש של בדראן אושרה, אך אין בכך כדי לשנות ממעשה העבירה, וגם אם כהן, כדבריו, לא היה נכון לחרוג, או לא חרג, מן הנוהלים המקובלים.

ד.16.ב. פער הסכומים: 2,000 ו- 5,000 דולר

לטענת סוהיר קובטי, סכום השוחד היה 5,000 דולר.

זהו הסכום אותו ידעו החוקרים, עת החלה החקירה.

החוקרים, ונימוקיהם עמם, לא הביאו לידיעת כהן מהו סכום השוחד הידוע להם ופרט זה נשאר מוכמן בפני
כהן.

בהודאותיו של כהן הוא נוקב בסכום של 2,000 דולר, כסכום המתת.

ההגנה מבקשת לערער את גרסת התביעה, באמצעות אמירתו של כהן ללוין: "יתכן והסכום שיגיד לא יהיה מדוייק", ובכך שבעוד שסוהיר נקבה בסכום של 5,000 דולר, אומר כהן כי קיבל 2,000 דולר.

התביעה מבקשת, בסיכומיה, ללמוד מהתבטאותו של כהן בפני
לוין, ופער הסכומים, כי כהן לא ספר את הכסף. על כן, לא ידע מהו סכום המתת המדויק, וחשש שאי דיוק זה יעמוד לו לרועץ. לפיכך, עותרת התביעה לקבוע, כי כהן קיבל סכום שאינו נופל מ- 2,000 דולר.

איו אנו מקבלים כי כהן לא ספר את הכסף. הא ראיה, שכהן חזר מספר פעמים ונקב בסכום של 2,000 דולר, כסכום אותו הוא קיבל. ואם לא די בכך, הרי בהודאה המוקלטת כהן מאשר שספר את הכסף בשלב כלשהו (ע' 8 ל- ת/1.34.6).

באשר להתבטאותו של כהן בפני
תנ"צ לוין, כבר אמרנו את דברנו בעניין זה, בע' 25ואילך, כי דבריו של רפי כהן לתנ"צ לוין - "כי יתכן והסכום שיגיד לא יהיה מדויק" - נאמרו על רקע זה שכהן לא ידע מהו הסכום הידוע לחוקרים, שכן אלו החזיקו סכום זה כפרט מוכמן מפניו. על כן, היות ורפי כהן החליט לומר את האמת בפני
החוקרים, הטרידה אותו האפשרות שמא ינקוב בסכום שונה מן הסכום הידוע לחוקרים, ואז יתברר כי לא דייק בדברים.

באשר לפער שבין הסכומים:

הגם שלדידנו היה צורך ברור וטבעי לעמת את כהן עם גרסתה של סוהיר, הרי ההימנעות מכך אינה יורדת לשורש אמיתות ההודאות. שכן, בהודעותיה של סוהיר - בין הראשונות ובין המאוחרות - אין בנמצא אמירה שלה, כי היא עצמה ספרה את סכום הכסף שהועבר לכהן במפגש, או כי יודעת בדיוק כמה כסף במדוייק הנאשם העביר לכהן במפגש. גם טענתה כי ראתה מחדרה בכנסת את הנאשם סופר את הכסף, הוכחה כבלתי אפשרית.
התמיכה היחידה לעניין 5,000 דולר, נמצאת רק בתיאור של סוהיר כי ראתה, בבית המלון, מעטפה עם חבילת שטרות החבוקים בסרט, עליו רשום: 5,000 דולר. מרישום זה, כנראה למדה (העריכה) אודות הסכום. סוהיר תיארה, כי במפגש - שהתרחש שעות לא מעטות לאחר מכן - ראתה העברת מעטפה, ומכך הסיקה כי הועברה לכהן אותה חבילת שטרות שאוגדה בסרט, עליו נרשם הסכום האמור (ת/6 ע' 8).
היוצא מזה, כי למעשה, כנגד אמרתו של כהן אודות סכום המתת (2,000 דולר), אין ראיה פוזיטיבית וברורה, לפיה מדובר בסכום אחר, למעט אמירתה של סוהיר, הנלמדת רק על דרך ההיקש שעשתה.

מכאן שהפער בין הסכומים, אינו יכול לפגום בראיות התביעה, כמפורט לעיל, שכן מי טוב יותר יודע מכהן, כמה כסף הוא קיבל מהנאשם ?
כהן הוא זה שספר את הכסף שקיבל מהנאשם, ועל כן, חזר מספר פעמים על כך שקיבל 2,000 דולר מהנאשם.

לעניין זה רק נציין כי אם היה ממש בגרסתו של כהן לפיה התבקש למסור הודאת שקר, מה פשוט יותר מלהנחות אותו למסור כי קיבל 5,000 דולר, כפי הסכום שהיה ידוע לחוקרים.
מכאן שדווקא חוסר התאמה זה בסכומים מחזק את גרסת התביעה.

כפועל יוצא, אין לנו ספק כי סכום המתת הנו 2,000 דולר.

ד.16.ג. "100, 200 ו-250"

בהודאה המוקלטת נשאל כהן:

"אתה זוכר איזה שטרות של כסף זה היה?"

משיב כהן:

"לא יודע, 100, 200 ו- 250, אתה יודע, לא התעמקתי בזה, ברגע שזה, אתה יודע, אתה שם את זה ככה בצד ואתה, זה לוקח לך איזה עשרה רגעים, אתה אתה בהלם, אתה, אתה לא מדבר עם אף אחד על זה ואתה, אתה מרגיש שיש לך איזה רימון ביד" (ע' 9 לת/1.34.6).

מתשובה זו של כהן, והיות ואין בנמצא שטר של 250 דולר ארה"ב, מבקשת ההגנה ללמוד, כי מדובר בהודאה שקרית.

אנו דוחים טענה זו של ההגנה.

לא על כל אמירה שנאמרת בשטף דיבור, יקום או יפול דבר. בודאי לא בתיק הנדון על מצבור ראיותיו. מה גם שמצפיה בקלטת ההודאה ומעדותו של כחלון ברור שאמירתו של כהן, "100, 200 ו-250", נועדה לתאר דברים אחרים לחלוטין מאשר את השטרות המדויקים אותם קיבל.

כהן לא מזכיר את המילה "דולר". הוא מסתפק באמירה: "100, 200 ו-250".

כידוע, והדבר פשוט, אין בנמצא שטר של 250 דולר.

זו אף זו, שלא ניתן להניח, כי כהן - אדם מן הישוב - אינו יודע, ששטר בן 250 דולר אינו קיים, כלל ועיקר, ודאי שבכך לא יכשיל חוקר ביאחב"ל - בהנחת מוקש גלוי, על פני הקרקע.

כחלון הסביר, שהבין את תשובתו של כהן, כתיאור האופן בו היו השטרות מפוזרים בין המסמכים (ע' 779-778): קבוצות של 100, 200 ו- 250.
בהמשך השיב, כי מנסיונו כחוקר נשאלת שאלה בנושא מסוים ומתקבלת תשובה בנושא אחר, והוא לא מצא לנכון לחזור לאותה שאלה, משום שנתן לכהן לזרום בדיבורו (ע' 1025 ו- 1031).

הגם שהתשובה שניתנה ע"י כהן אינה עונה על השאלה שנשאל, לא ניתן לשלול את פרשנותו של כחלון, כי מן המענה ניתן אכן ללמוד, שהשטרות היו פזורים, באופן זה, בין המסמכים (ר' ת/1.34.5 ע' 2 ש' 26-24).
פיזור שכזה של השטרות יכול היה להיעשות בנקל, אף ע"י כהן עצמו, שעה שעל פי תיאורו, שלף מעט את המסמכים, הציץ בהם והחזירם למעטפה, ובכך חצה את חבילת השטרות שהיתה בה, ונוצר פיזור השטרות, כאמור, כדי ריכוזים שונים.

כהן עצמו מדקדק ומדייק בצורת פיזור השטרות: "זו היתה שקית ניילון ובתוכה המסמכים השונים וביניהם שטרות של דולרים בסכום של 2000 דולר." (ע' 2 להודאה הכתובה ש' 26-24).

לענין זה, רגליים איתנות לגרסת התביעה, כי מקריאת הקטע המלא בתמליל, כמו גם צפיה בקלטת, עולה, כי כהן מתאר את מקבצי השטרות כשהבחין בהם במעטפה, ולא את סוג השטרות.

זאת ועוד: ניכר בתשובתו של כהן, בעת הצפיה בקלטת, באופן בו מסר תשובה זו, כי הוא מתמקד באותה עת בתיאור תחושותיו בזמן גילוי הכסף - בתיאור מצבו הרגשי נוכח הבחנתו בכסף. הוא מציין את תחושתו כשגילה את הכסף, במונחים של: "הלם", "רימון יד", וכיוצ"ב (ת/1.34.6 ע' 9).

בנסיבות אלה, אין לטעמנו, בהימנעות מברור נוסף של הדבר, כדי לרדת לשורש אמיתות ההודאות.

ד.16.ד. היכן גילה כהן את קיום הכסף במעטפה

בהודאה הכתובה מציין כהן, שהבחין בכסף בדרכו אל המכונית. באותה עת הנאשם כבר נסע (ת/1.34.5 ע' 1).

בהודאה המוקלטת ציין, כי הבחין בכסף בהימצאו ברכב - באחד הרמזורים, כאשר חזר אליו (ת/1.34.6 ע' 7), וכשהביט לראות אלו מסמכים הועברו לו (שם, ע' 33).

אי דיוק זה, אינו מהווה סתירה היורדת לשורש אמיתות ההודאות - אין המדובר בגרסאות שונות בתכלית. הדגש הנו, כפי שכהן מבקש לעשות, לכל אורך הודאותיו, כי חלקו המפליל הוא קטן ומצומצם. לפיכך, הצגת מועד גילוי הכסף, הרחק מנוכחותו של הנאשם, מסבירה מדוע לא פעל כפי שבדיעבד חשב שהיה עליו לפעול - להחזיר את הכסף לנאשם. במובן זה, גילוי הכסף בדרכו לרכב, תוך שהוא מדגיש כי הנאשם כבר עזב את המקום, או לאחר מכן בתוך המכונית, מבטא אותו קו חשיבה.

ד.16.ה. סתירות בין ההודאות לגרסת סוהיר

ההגנה מפנה, בסיכומיה, לסתירות שבין הודאותיו של כהן, לבין גרסתה של סוהיר, ביחס לשלושה עניינים.

האחד: בעוד שסוהיר מדברת על החלפת מעטפות בין השניים במהלך המפגש, הרי כהן מדבר על קבלת מעטפה.

השני: בעוד שסוהיר מתארת מעטפה המועברת במפגש, מתאר כהן שקית ניילון, בה הועברו המסמכים והכסף.
השלישי: סוהיר מתארת מפגש בכנסת, בינה לבין כהן, בו אמר לה האחרון שבדראן יקבל אזרחות. תוך זמן קצר הגיע הנאשם, בירר על מה שוחחו, ואח"כ אכלו כל השלושה במסעדה - שם התבודדו הנאשם וכהן. כהן, לעומת זאת, לא עומת עם גרסה זו, אך שלל שיחה כלשהי עם הנאשם לאחר המפגש, או שאכל עמו אי פעם במסעדה.
לעומת זאת, דווקא הנאשם היה זה שהודה כי אכל במסעדה, יחד עם כהן וסוהיר, לאחר שנפגשו בכנסת, הגם שלא נקב במועד זה (ת/52 ע' 3).

איננו סבורים, כי סתירות אלה יורדות לשורש אמיתות ההודאות.

נציין כבר עתה, כי לשיטתנו, כפי שעוד יפורט, לא ניתן לקבוע ממצאים, לחובת הנאשם, בסוגיות לא מעטות, עפ"י אמרותיה של סוהיר, ובעיקר בכל הנוגע למעטפה, כאשר גרסאותיה בנושא זה רבות ושונות.
החשוב לענייננו כי אין היום מחלוקת, בקיומו של המפגש מתחת לגשר, וכי באותו מפגש העביר הנאשם מעטפה לכהן.
ד. 17. התנהלות המשטרה בסמוך למתן ההודעות ומחדלי החקירה

ההגנה העלתה, בסיכומיה, פגמים שמצאה בהתנהלות המשטרה בסמוך למתן ההודאות של כהן, ופירטה את מחדלי החקירה, אשר לשיטתה מפחיתים ממשקל ההודאות לאפס.

להלן פירוט הטענות:

ד.17.א. שלילת המפגש עם עו"ד

מן הראיות שהובאו עולה, כי כהן ביקש במהלך יום החקירה הראשון, במספר הזדמנויות (עפ"י גרסת כחלון - פעמיים, שלוש), להיוועץ עם עו"ד והדבר לא ניתן לו.
בשעות הערב המאוחרות, במהלך השיחה שניהל סנ"צ רגב עם כהן טרם מילוי האסמכתא לכליאה (ת/1.34.4), ציין כהן במפורש, כי אינו מעוניין בעו"ד. על כך שב וחזר, גם בהודאה המוקלטת למחרת היום (ת/1.34.6).

אכן ניתן לטעון כי החוקרים לא הקפידו עם זכותו של כהן להיוועץ בעו"ד, בשלב הראשון של החקירה, כפי בקשתו. אולם, מניעת מפגש עם עו"ד, אינה מביאה בהכרח לפסילת ההודאות, או לפגיעה של ממש במשקלן: יש לבחון כל מקרה ומקרה, האם הפגימה בזכות האמורה, פגעה ברצונו החופשי של הנאשם בעת מסירת ההודאה, והאם היה בה כדי לפגום במשקלה של ההודאה (ר' ע"פ 5203/98 עאמר חסון נ' מ"י, פ"ד נו (3) 274).

בענייננו, היה כהן מודע לזכותו לשמור על שתיקה, ובכל זאת בחר להודות במיוחס לו. ניכר - לקביעתנו - כי הודאתו היתה כנה, קוהרנטית, חופשית ואמיתית.
לאחר שהודה, בחר כהן לוותר על זכותו להיוועץ בעו"ד, וכך גם עשה בבוקר יום המחרת (ר' עדות כהן עצמו ע' 689 ות/1.34.4).
כהן מפרט בהודאה המוקלטת, כי אינו מעונין בעו"ד, לפי שחש כי אמר את כל מה שהיה לו לומר (ת/1.34.6 ע' 39). לפיכך, ההודאה המוקלטת - שניתנה בשטף, בפירוט רב, וכנותה נראית לעין - נתקבלה ללא פגיעה בזכותו של כהן, כשהודאה זו מפורטת לאין ערוך מהודאתו הכתובה, וניתן לראות בכך משום ריפוי הפגם, או למצער, הפחתה משמעותית במשקל ההפרה.

ד.17.ב. בדיקת הפוליגרף

הכלל הוא, כי מידע בדבר בדיקת פוליגרף ותוצאותיה הנו ראיה בלתי קבילה במשפט הפלילי גופו (ר' דנ"פ 188/94 מ"י נ' יורם אבוטבול, דינים עליון, כרך מג, 388) - והדבר ידוע וברור.
חרף זאת, ועל פי בקשת הצדדים, התרנו הבאת ראיות הנוגעות למהלך הבדיקה וניתוח התוצאות.
ייאמר מיד ובהדגשה: תוצאת הבדיקה, כשלעצמה, אשר ממילא אינה קבילה, לא היה בה כדי להשפיע על קביעותינו בדבר אמיתות תוכן ההודאות ואשמת הנאשם מעבר לכל ספק.

טענת ההגנה היתה, כי בדיקת הפוליגרף היוותה נקודת מפנה אצל כהן, וזו הושגה תוך מצג שווא, במרמה ובכחש, כאשר הבדיקה שנעשתה לא היתה אמיתית (ר' דברי הסניגור ע' 1528) .

לצורך כך בלבד, התרנו את הבאת הראיות, כדברינו:

"כל הנושא של הפוליגרף ותוצאותיו אינם משמשים ראיה קבילה והובאו לצורך בדיקת דרכי החקירה בלבד" (ע' 844).

מטעם התביעה העידה בודקת הפוליגרף, היא הגב' זהבית דויטש (להלן: "דויטש").
מטעם ההגנה העיד ד"ר אביטל גינתון (להלן: "ד"ר גינתון"), שערך חוו"ד מטעמה (נ/221).

כמו כן הוגשו המסמכים הרבלנטים לבדיקה.

מן העדויות עולה, כי הבדיקה שבוצעה לכהן היתה חדשנית במשטרה ולאחריה נעשו עוד ארבע בדיקות כאלה בלבד. מדובר בבדיקה הנוהגת בגוף בטחוני אחר במדינת ישראל
, ואין בכוונתנו להעריך או לבקר את אופיה של בדיקה זו.

מלכתחילה הטיל השר לבטחון פנים חסיון על דפי הציינון של בדיקת הפוליגרף (נ/144). עתירת ההגנה להסרת החסיון נדחתה ע"י מותב אחר. מאוחר יותר, בפני
נו, הוסר החסיון, בהסכמת המאשימה.

על פי דף הציינון, הוברר, כי הבודקת (דויטש), והמנחה המקצועי, נתנו ציונים שונים לשאלה בדבר קבלת שוחד מן הנאשם במפגש: בעוד דויטש נתנה לשאלה ציון 0, נתן המנחה ציון 3-.
בכל הנוגע לשאלה הכללית בדבר קבלת טובת הנאה כספית במסגרת התפקיד, ניתן ע"י השניים ציון המלמד על אמירת שקר.
עוד עולה, כי בטור הציינון של המנחה המקצועי נעשו מחיקות ושינויים בציונים, רק בכל הנוגע לשאלה נשוא תיק זה - תמיד לכיוון החומרה - וככל הנראה, נעשה הדבר לאחר מתן הערך הסופי, אשר גם הוא תוקן.

להבנתנו, לאור טענות ההגנה כנגד אמיתות הבדיקה, חשוב היה - וטוב שכך נעשה בסופו של יום - שהמאשימה תחשוף בפני
ההגנה את דף הציינון על השינויים שבו. דווקא הסתרת הדף, כשלעצמה, עלולה היתה לעורר חששות וחשדות.

לבקשת הסניגור, נשלח דף הציינון לבדיקת מז"פ, אשר פיענח את רוב התיקונים (ת/85).
עפ"י חישוב התוצאות המקוריות שפוענחו, נעשה שינוי בציינון הכללי של השאלה הרלבנטית מ- 0 או 2+ ל- 3-.
בציינון של הבודקת דויטש לא נעשו שינויים.

לאחר שקראנו את חווה"ד של ד"ר גינתון, שמענו את עדותו, ואת עדותה של דויטש, לא שוכנענו, כי הבדיקה היתה ניסיון, באמצעי פסול, להשגת הודאתו של כהן, אף לא ברמה של העלאת ספק (השווה ב"ש 22/87 משה ביטר נ' מ"י, פ"ד מא(1) 52).

להלן עיקרי נימוקינו:

ד.17.ב.1. באשר לתנאי הבדיקה והכנתו של כהן לקראתה, העידה דויטש, כי מבחינה מקצועית מצאה אותו כשיר ומתאים לבדיקה, וכי פעלה עפ"י אותם נוהלים וכללים שלמדה בשיטת הבדיקה החדשה שביצעה (ע' 1278).

דבריה של דויטש אמינים עלינו, ומתיישבים עם הרשום בראיון לקראת הבדיקה.

ד.17.ב.2. ביחס לתוצאות הבדיקה, ציינה דויטש, כי מבחינתה התוצאה של אפס, אליה היא הגיעה, משמעותה אי אמירת אמת. לשיטתה, עפ"י הממצא שלה, באופן מצטבר בשתי השאלות, נמצא כהן דובר שקר (ע' 1318).

ד.17.ב.3. ד"ר גינתון ציין בחוות דעתו, כי ליקויים והפרת עקרונות אתיים ומקצועיים שהיו במהלך הבדיקה, עלולים לעורר חשש, שמא הבדיקה נועדה לשרת את החקירה כמנוף פסיכולוגי - להשיג תוצאות, אותן סימנו החוקרים מראש (ע' 4 לנ/221).
אולם, בחקירתו הנגדית, לאחר שהתובעת עימתה אותו עם כל אחד מהליקויים והפרת העקרונות שפירט, ציין ד"ר גינתון, כי לא אמר שהבודקים נקטו בתכסיס, או שהבדיקה היתה שקרית או זייפנית, אלא שהדברים רק גובלים בתכסיס (ע' 1588).

ד.17.ב.4. ד"ר גינתון ערך ציינון על פי שיטתו הוא, וכן עפ"י שתי תפיסות קיצוניות (קוטביות), כאשר בכל שיטה רשם מהו הציינון המכסימלי ומהו המינימלי, בתוך התחום הלגיטימי של ויכוח מקצועי.
הציינון הנ"ל לא הוצג לבודקת דויטש, אשר העידה, כי ככלל, לא ניתן להשוות את הציינון בשיטה בה נערכה הבדיקה לכהן, לשיטת הציינון הקלאסית (ע' 1309).
אולם, ומכל מקום, גם עיון בציינון שערך ד"ר גנתון (נספח 5 ו-6) - הוא עצמו - מלמד, כי טווח המסקנות הינו גדול. בנוסף, באם מאמצים את גישת הבודקים, לפיה נפסלים סבב השאלות השלישי והרביעי מאותם טעמים שפירטה דויטש, ואשר עמדתה הנה בגדר ויכוח מקצועי מובהק בלבד עם ד"ר גנתון, הרי אף מומחה ההגנה מגיע לאותה תוצאה ממש (בציון המינימלי) אליו הגיע המנחה המקצועי (3-).

כללו של דבר, כי גם מומחה ההגנה, ד"ר גינתון, אישר את האפשרות להגיע למגוון רחב של תוצאות עפ"י מדפסי הפוליגרף, ובכך השמיט מומחה זה את הבסיס לטענת ההגנה בדבר הטיה מדעת של ממצאי הבדיקה - מה שעמד ביסוד הרשאתנו להיכנס לברור, הלא מקובל, של בדיקת הפוליגרף - על מנת שלא לקפח את הגנת הנאשם, אילו הוכחה מגמה או זיוף בפועל של תוצאות הממצאים.

לאור האמור לעיל לא שוכנענו כי היה מעשה פסול כלשהו בבדיקת הפוליגרף וכי אמצעי פסול, מצג שווא, או מרמה, הם שהביאו, בהקשרה של בדיקת הפוליגרף, לנקודת המפנה הנטענת, של כהן.

ד.17.ג. העדר אזהרה והודעה שההודאה מיום 20.6.01 מוקלטת

ההודאה המוקלטת נעשתה ללא אזהרתו של כהן, ומבלי לגלות לו את דבר ההקלטה, ואולם, מעיון בתמליל השיחה וצפיה בקלטת עולה, כי בזמן קיום השיחות היטיב כהן לדעת כי המדובר בחקירה. במהלך השיחה נשאל כהן שאלות רבות הנוגעות לחשד שהוטח בפני
ו עד כה, בחקירה תחת אזהרה.

במהלך השיחה מופרע סנ"צ רגב טלפונית, והוא משיב לאזניו של כהן - כהאי לישנא - שהוא מצוי ב"אמצע החקירה" (ת/1.34.6 ע' 33). עוד יש לציין, כי אין המדובר בשיחה קצרה. מדובר בשיחה ארוכה הנמשכת זמן רב, כאשר שאלותיו של רגב נשאלות בתקיפות ונחרצות ו"ברחל בתך הקטנה", חזור וחזור, לאמיתות דבריו של כהן, כאשר, מחד, רגב אינו מאפשר לכהן להתחמק מהן ומאידך, מאפשר לו לחזור בו מדבריו המפלילים. כהן נשאר איתן בהודאתו.

לפיכך, לא מצאנו, שהעדר אזהרתו של כהן פוגעת במשקל ההודאה המוקלטת.

ד.17.ד. ציפייתו של כהן לשחרור מהמעצר ביום 20/6/01

מן ההודאה המוקלטת עולה, כי כהן סבר שהוא עומד להשתחרר לביתו בבוקרו של אותו יום: 20.6.01. גם כחלון מתבטא באופן המלמד כי כהן עומד להשתחרר, ושואל אותו: "אם ניסע ביחד לפני שתלך הביתה... בשביל לראות את המקום..." (ת/1.34.6 ע' 10).
לקראת סוף השיחה, לאחר שכחלון יצא וחזר לחדר, שואל כהן אודות שחרורו - האם יסעו בשתי מכוניות, כי עליו להביא ילדיו?, כהן שואל: "אנחנו ניסע?" וכחלון משיב: "לא יודע, שניה" (ע' 37).
בסוף השיחה, כשכחלון נעמד ליד הדלת בדרכו החוצה, שואל כהן בבירור מתי נוסעים?! ובתגובה, משיב כחלון, כי צריך לקבל החלטות.
בשלב זה כהן מתרעם ומציין שלוין הבטיח לו שיצא ב- 06:00 בבוקר. כחלון משיב שלא הובטח לו זאת ויוצא מהחדר. כעבור מס' שניות, כשכהן נותר לבדו בחדר, מסתיימת ההקלטה.

לטענת ההגנה, התנהלות זו מעידה על פיתיון שנזרק לכהן במהלך השיחה, לפיו, מדובר בשיחה אגב ההכנה לשחרורו. אנו דוחים טענה זו.
כחלון העיד, כי הוא עצמו סבר, לאחר שכהן הודה והוקלט, כי ניתן יהיה לשחררו, ובאותה עת לערוך הצבעה על מקום המפגש. רק כשיצא במהלך השיחה מן החדר, הוברר לו ע"י תנ"צ לוין, שהוחלט לבקש את הארכת מעצרו של כהן בבית המשפט. כחלון לא היה מרוצה מהחלטה זו, וניסה לומר את דברו, אך ללא הצלחה (ע' 776).
גרסתו זו של כחלון אומתה עם דברי הממונים עליו: גלבר העיד, כי באותו בוקר עדיין לא היתה החלטה חד משמעית להארכת מעצרו של כהן, וזו התקבלה רק מאוחר יותר (ע' 1215).
לא זו אף זו, העיד תנ"צ לוין, ואמינים עלינו דבריו, כי מעולם לא הבטיח לכהן שישוחרר למחרת היום.
גם סנ"צ רגב תיאר את התכנית הבנויה מראש, לפיה, כל שלושת המעורבים יחקרו באותה עת, על מנת למנוע שיבושי חקירה. עם זאת, הוא מציין, כי כחלון לא היה בסוד התכנית (ע' 1060).

אנו סבורים כי כך היו פני הדברים ולא אחרת.

מכל מקום, גם אם סבר כהן כי הוא עתיד להשתחרר לביתו באותו בוקר - לא מחשבה זו היא היא שהביאה אותו למסירת הודאת שווא, כטענתו.

אין לנו ספק כי הודאתו של כהן - הודאת אמת היא.

צפיה בקלטת מעידה בבירור עד כמה הודאתו של כהן כנה ואמיתית: גם כשניתנה לו האפשרות לחזור ממנה, בשאלותיו הישירות של רגב, בדבר אמיתות דבריו, הוא עומד וחוזר ושונה, שוב ושוב - שהודאתו אמת (ע'31-30).
לענין זה ראוי המאמר: טוב מראה עיניים מאלף מילים.

ד.17.ה. ההימנעות מגבית הודעה לאחר המפגש האקראי בין כהן לכחלון

ההגנה מפנה להימנעות החוקרים מגביית הודעה מכהן, לאחר המפגש האקראי בין כהן לכחלון ביום 21.6.01 בתחנת המשטרה (נושא זה נדון על ידינו בהרחבה בע' 48)

ד.17.ו. הימנעות מחקירה בפרשת גבריאלה לוי

ההגנה מפנה להעדר חקירה של המשטרה בנוגע למעורבות כהן בפרשת גבריאלה לוי.

הגם שיתכן כי הודעתה של גבריאלה לוי (נ/80) הצדיקה - ככלל - בדיקה משטרתית, הרי, גם אם היתה מבוצעת חקירה כזו, בהקשר דנן, ספק אם לכך היתה השלכה על נושא ההליך שבפני
נו, באופן המיטיב עם הנאשם, המבקש "להנות" ממחדל זה.
שכן, אם היתה החקירה "מניבה" ראיות בדבר קבלת שוחד מאחרים, היה בכך דוקא לתמוך בעמדת המאשימה, ולהצביע על אופיו ושיטתו של כהן.
ובאם החקירה לא היתה "מניבה" ראיות שכאלה - ממילא לא היה בכך כדי להשליך על תיק זה.
מכל מקום, הונחה דעתנו, כי מפקד יאחב"ל נדרש ע"י ראש אח"ק במשטרת ישראל לחקור את הפרשה נשוא תיק זה, עפ"י החשדות שגיבשה סוהיר, ובמסגרת זו לבדוק, אם תיק הנציבות קשור בפרשה זו - ונמצא, כי לא היה קשר שכזה.

ברי, כי המדובר ביחידה קטנה (יאחב"ל) שאינה חוקרת את כל החשדות, אלא עפ"י סדרי עדיפויות בלבד, ולפיכך אין להלין על אי חקירתה את פרשת גבריאלה לוי, הגם שכאמור, חשדות אלה היו ראויים לבדיקה משטרתית, ככל חשד ממשי אחר. מכל מקום, בין אי חקירת פרשת לוי, לקו ההגנה של הנאשם, כאילו בכוונת מכוון עסקינן ביאחב"ל - אין ולא כלום.

ד.17.ז. הימנעות מתיעוד פעולות חקירה

ההגנה מפנה להימנעות מתיעוד פעולות החקירה. הטבלה נ/161 מפרטת פעולות חקירה רבות שבוצעו לכהן: חלקן לא תועד כלל, וחלקן האחר תועד, לא בזמן אמת, או באופן לקוני.
אכן, גם אנו הקשינו על החוקרים, במהלך החקירה, כאשר הוברר, כי פעולות חקירה לא תועדו. לא בכדי ציין כחלון, כי הפיק לקח מחקירה זו: כי יש להדגיש את נושא התיעוד (ע' 901). אלא, שאיננו סבורים, שמחדל זה יורד לשורש אמיתות ההודאות.
נסכם ונאמר:

לאור כל המפורט לעיל, וגם לאחר שבחנו את טענות ההגנה באשר לבקיעים הנטענים בהודאותיו של כהן, שוכנענו כי יש להעדיף את הודאותיו, כפי המופיעות בהודאה הכתובה ובהודאה המוקלטת, על פני עדותו בבית המשפט ועל פני אותם חלקים באמרותיו האחרות, בהם מכחיש כהן כי קיבל מתת כלשהו מן הנאשם.

בחנו בעיון את כל השאלות שהציבה ההגנה, ואלה עמדו והזדקרו לנגד עיננו, בעת שנדרשנו להכרעה.

דא עקא, שאל מול ה"אין", קיים ה"יש": "קב ונקי", ואין בשאלות שהציגה ההגנה - אשר לא נמנעה מלהפוך אבן על אבן בסיכומיה - כדי לכרסם במארג הראיות, אשר מוביל למסקנה האחת - זולתה אין.

אנו קובעים שבמפגש שנערך מתחת לגשר, העביר הנאשם לכהן מסמכים וביניהם 2,000 דולר.

באשר למטרת השוחד - העברה זו של מתת לכהן, נועדה לתגמל ולהמריץ את כהן בסיוע והסדרת מעמדו של בדראן בישראל - זו נלמדת מהודאתו הכתובה של כהן, משתמעת גם מהודאתו המוקלטת, ומוצאת ביטוי במעשיהם ופעולותיהם של כהן והנאשם לאחר המפגש, מעשים שנועדו לקדם את מטרת השוחד.

ה. "דבר לחיזוק"

הלכה היא, כי עפ"י סעיף 296 לחוק העונשין, ניתן להרשיע נאשם בגין עבירת שוחד על סמך עדות יחידה, אפילו היא עדותו של שותף לדבר עבירה, בשונה מהצורך בסיוע או חיזוק הנדרשים בכל הרשעה אחרת בפלילים, הנסמכת על עדות שכזו - כנאמר בסעיף 54א' לפקודת הראיות.

סעיף 10 א (ד) לפקודת הראיות קובע, כי הרשעתו של אדם על פי אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אפשרית, רק אם בחומר הראיות יש דבר לחיזוקה.

הדרישה הנה לתוספת שאינה "מסבכת", אלא "מאמתת" בלבד.

מידת המהימנות הניתנת באמרה, קובעת את היקפו ומשקלו של ה"דבר לחיזוק".

בנוסף, ראיית החיזוק יכול ותישא שני כתרים: תתמוך במהימנות האמרה גופה ותשמש לה תוספת מחזקת.

בענייננו, דרישת ה"דבר לחיזוק", באה על מלוא סיפוקה:

ראשית, באותם גורמים ראייתיים התומכים באמיתות ההודאות של כהן, כמפורט לעיל.

שנית, בנסיבות החריגות של המפגש, דחיפותו ובגרסה הכבושה של הנאשם; מעורבותו המיוחדת של כהן בבקשת בדראן לאחר המפגש; במעורבות והסיוע המיוחדים של הנאשם בבקשת בדראן, על רקע ידיעתו שנישואיו אינם אמיתיים; בעדותה המאובחנת של סוהיר; בהימנעות מהבאת בדראן ואחרים כעדי הגנה, ובהתנהגותו המפלילה של הנאשם.

ניתן למצוא קשר והתאמה, בין עיקר האמור בהודאותיו של כהן, לבין ראיות חיצוניות שונות, שיחדיו משתלבות זו בזו ותומכות זו את זו למארג ראייתי מוצק. מארג ראייתי זה מביא למסקנה אחת ויחידה - והיא, המסקנה המרשיעה.

להלן פירוט הדברים לחיזוק:

ה.1. הנסיבות החריגות של המפגש מתחת לגשר, דחיפותו, מטרתו, לרבות גרסתו הכבושה של הנאשם

אין חולק על כך, שכהן והנאשם נפגשו במקום ובאופן שאינם רגילים ושכיחים בין הבריות.
על פי עדויות כהן והנאשם, המפגש התרחש לאחר שכל אחד מהם עצר את רכבו בצידו של כביש מהיר וגדוש תנועה, יצא מן הרכב, חצה מספר נתיבי נסיעה מהירים וסואנים - והכל, כדי לפגוש זה את זה למשך כ- 10 דקות (ראה למשל, תיאורו של כהן בהודאה המוקלטת ת/1.34.6 ע' 7).
ברי, כי תיאור זה אינו מייצג פגישה שכיחה ורגילה, בין יו"ר ועדת הפנים של הכנסת לבין ראש מנהל האוכלוסין במדינת ישראל
, ואף לא בין שני בעלי תפקידים בכירים שכאלה, אשר ביניהם שוררים יחסי חברות. מפגש זה הוא חריג ומוזר, אליבא דכולי עלמא.
לפיכך, מתבקשת השאלה: מה היתה הסיבה למפגש, שהצדיקה את קיומו בנסיבות שכאלה?

בעניין זה נחקרו השניים, הן במשטרה והן בבית המשפט.

גרסת כהן במשטרה

במהלך החקירה במשטרה מסר כהן, כבר באמרתו הראשונה - המכחישה את קבלת השוחד - כי המפגש היה לבקשת הנאשם. בהמשך הסביר, כי הוא הניח שמטרת המפגש היתה שהנאשם ביקש לחזור ולבדוק מה קורה עם בקשתו של בדראן, ואף יתכן שבמעמד זה קיבל מידיו מעטפה עם מסמכים בקשר לבדראן (ת/1.34.1 ע' 8-6).
בהודאתו הכתובה, מסר כהן, כי במהלך המפגש קיבל מהנאשם תיעוד העוסק בטיפול באנשים שונים, ביניהם נמצא הכסף (ת 1.34.5 ע' 2-1), ועל כך הוא חוזר גם בהודאה המוקלטת.

גרסת הנאשם במשטרה

בחקירתו הראשונה במשטרה, עת נשאל הנאשם אם הוא זוכר מפגשים שהיו בינו ובין כהן במקומות אחרים, פרט לכנסת ומשרד של רפי כהן, השיב הנאשם כי הוא אינו זוכר מפגשים כאלה (ת/51ב ע' 27):

"גלבר: האם היו מפגשים עם רפי כהן במקומות אחרים פרט לכנסת ובמשרדו של רפי כהן?
טריף: לא זוכר".

גלבר ממשיך ומנסה למקד את השאלה ושואל האם פגש את רפי כהן, בעניינו של בדראן במקום אחר, מלבד הכנסת, הנאשם נשאר בשלו (שם, ע' 28).

ממשיך גלבר ומקשה:

"גלבר: יתכן שפגשת את רפי על כביש מס' 1 תחת הגשר כדי לטפל בעניין של חוסני?
טריף: בשביל לטפל בעניין של חוסני הייתי צריך להיפגש באמצע הדרך? יכול להיות שפגשתי.
גלבר: אני שואל אם זכור לך מפגש כזה, זה לא מקום מפגש מקובל.
טריף: (צוחק) יתכן, אני פשוט לא זוכר...
...
גלבר: אני שואל לגבי מקום מסוים.
טריף: לגבי מקום מסוים?
גלבר: פגשת את רפי על כביש מס' 1 תחת הגשר כדי לטפל בעניין של חוסני.
טריף: יתכן. לא..
גלבר: האם זה מקובל שחבר כנסת יפגוש את ראש מנהל האוכלוסין כדי לטפל בעניין של חבר אישי?
טריף: האם זה מקובל?
גלבר: אם זה מקובל, כן. על אמצע הדרך
טריף: זה באמת חריג. זה באמת..
גלבר: לא, זה היה או לא היה, אני שואל.
טריף: אני לא זוכר, זה באמת, אני מנסה לזכור, יתכן שהיה. יתכן שהיה בחיי, יתכן שהיה. אינני זוכר את הסיטואציה. יכול להיות שהיתה לנו פגישה של עבודה ופשוט אמר לי אני פה אני שם, נפגשנו באמצע הדרך.
...
טריף: יתכן שזה היה. כן. באמצע הדרך, ממש לשתי שניות. עברנו שם, נפגשנו כי היינו בהצטלבות של דברים" (שם, ע' 40-39).

עיננו הרואות, בתחילה, הנאשם לא זכר כלל מפגש עם כהן מתחת לגשר. גם לאחר שגלבר חוזר ושואל לגבי המפגש, הנאשם עומד בשלו כי הוא איננו זוכר מפגש כאמור. רק כאשר גלבר ממקם את המפגש בכביש מס' 1 מתחת לגשר, נאות הנאשם לומר "יתכן שזה היה", אך מוסיף "אינני זוכר את הסיטואציה".

לא בכדי, "לא זוכר" הנאשם, או יותר נכון, אינו רוצה לזכור מפגש זה.

בשלב זה של החקירה, אין הנאשם עדיין יודע מה יודעת המשטרה.

בשלב ראשוני זה של החקירה, הנאשם עדיין אינו יודע שרפי כהן עצור. כל שהוא יודע שבדראן עצור.

מתא המעצר, בדראן שולח לנאשם מסר, באמצעות חברתו אדיטה, כי הוא עצור, עקב מידע שהגיע למשטרה מסוהיר קובטי, ומבקש ממנה למסור לנאשם:

"תסבירי לו ככה הסיפור שאם יצא ... עליו הרבה דברים, ביניהם שנתתי לו שוחד כמה אלפי דולרים, אני לא נתתי, אמרתי לא נתתי, בחיים לא נתתי.... תסבירי לו מילה במילה, הבנת? ואני כל הפגישות שלי היו ויהיו עם סאלח 95% מהם תמיד עם אדיטה...
ועוד משהו, אה, זה בשביל ירושלים, אמרתי שהלכתי בכוחות עצמי, לבד אליו, פעם אחת... לא יודע, עם סאלח אף פעם לא... זה של ירושלים, האחראי במשרד הפנים. תסבירי לקרחת שלא הלכתי אף פעם עם הקרחת, הלכתי לבד אליו בכוחות עצמי, אבל אם הקרחת סייע לי בדרכים, הוא סייע לי דרך הכנסת, כחוק וכמקובל. אני הלכתי על הכל חוקי והוא עזר לי שהוא חבר שלי 15 שנה ואני מבקש ממנו כל דבר שיעזור לי לפי החוק ובן אדם לפי החוק, ובחיים לא נתתי לו גרוש" (ת/14).

מדוע צריך בדראן להזהיר את הנאשם, אם הנאשם לא עשה דבר ??

מדוע היה חשוב לבדראן, להביא לידיעת הנאשם כי הוא - בדראן - אמר לחוקרים כי לא נתן שוחד - כמה אלפי דולרים - לנאשם ??

מדוע מנסה בדראן להרחיק את הנאשם מרפי כהן ודואג להביא לידיעת הנאשם כי הוא - בדראן - אמר לחוקרים כי הוא הלך לבד לפגישה עם רפי כהן בירושלים, בניגוד למציאות שהיתה, על פיה הנאשם ובדראן יחדיו היו במשרדו של רפי כהן ??

לא בכדי, לא הביא הנאשם לעדות את חברו בדראן וכל הנימוקים שהוא מציין לאי הבאתו לעדות, לרבות הטלת מחדל זה על התביעה, רחוקים מלשכנע.

המסר שמקבל הנאשם מבדראן אינו מזכיר כלל את כהן בשמו, וכל ההתייחסות לכהן רחוקה מאוד ואינה מתייחסת כלל למפגש מתחת לגשר.
בהתייחסותו לשוחד שנתן לנאשם, בדראן מדבר על תשלום במסעדות, על חולצות וכדו'. בדראן אינו מזכיר כלל את הכסף שניתן לרפי כהן ואינו מזכיר כלל, מחוסר ידיעה, כי כהן עצור, או כי הגיע מידע כלשהו מכהן. שכן, למרות שכהן ובדראן היו עצורים באותו פרק זמן ובאותו מתקן כליאה, בדראן לא ראה את כהן.

על כן, באותו שלב, סבור הנאשם כי כל המידע שיש בידי המשטרה, הוא מסוהיר.
זו גם הסיבה מדוע הנאשם מתקשר, ערב בואו לחקירה, רק לסוהיר קובטי, על מנת לנסות לדלות ממנה פרטים על החקירה, התנהגות מפלילה לכשעצמה.

במצב ידיעה זה של הדברים, מגיע הנאשם לחקירה, ועל כן, הוא מנסה להסתיר, להתכחש ולהתרחק מהמפגש מתחת לגשר ומהקשר ההדוק עם כהן. תחילה ע"י כך שאינו זוכר כלל את שמו של כהן. גם לאחר שהחוקר נוקב במפורש בשמו של רפי כהן, משום מה, לא נזכר הנאשם בשמו, ואפילו אומר פוזיטיבית: "לא רפי כהן, לא, לא, לא... תכף אני אזכר אגיד לך את השם... לא רפי כהן. תזרוק לי שמות זה שהיה לפני הרצל גדז'". רק לאחר שגלבר ממשיך ומציין כי מי שהיה לפני הרצל גדז' זה רפי כהן, עונה הנאשם: "סליחה, אז רפי כהן" (ע' 23).

הוא הדין באשר להליך הזכרותו של הנאשם במפגש מתחת לגשר. גם כאן תשובותיו של הנאשם אינן החלטיות: "יתכן, אני פשוט לא זוכר", "אני לא זוכר, זה באמת אני מנסה לזכור, יתכן שהיה. יתכן שהיה, בחיי, יתכן שהיה. אינני זוכר את הסיטואציה. יכול להיות שהיתה לנו פגישה של עבודה ופשוט אמר לי אני פה אני שם. נפגשנו האמצע הדרך" (ע' 40).
כבישת הסברו של הנאשם למטרת המפגש

בבית המשפט, ולראשונה רק בחקירתו הנגדית של כהן, נודענו לגרסת הנאשם, באמצעות סניגורו, ביחס למטרת המפגש, למרות שכולי עלמא לא פליגי, בחשיבות של מתן הסבר מתאים, ע"י הנאשם, לקיומו של מפגש חריג שכזה, מיד ובהזדמנות הראשונה שניתנה לנאשם.

על פי גרסה כבושה זו, כהן ביקש את סיועו בתנאי פרישתו מתפקידו ובהסדרת תפקיד מתאים אחר, לאחר הדחתו מתפקידו כראש מנהל האוכלוסין. לגרסת הנאשם, ביום 7.12.99 הוא נפגש עם נציב שירות המדינה (להלן: "הנציב"), אשר מסר לו כי הכללים הנוהגים הנם נוקשים ולא ניתן לסטות מהם. כמו כן, פנה הנאשם לבכירים במשרד ראש הממשלה, בנסיון למצוא לכהן משרה חלופית - וכשל.
על פי גרסה זו, ביום המפגש, הוא התקשר לכהן - על מנת להודיעו את תשובתו השלילית של הנציב. בעודו מדבר, ביקשו כהן, שהיה לחוץ מאוד, להיפגש עמו באופן דחוף.
בבית המשפט יצר הנאשם קשר ברור וישיר בין מתן התשובות של הנציב לבין המפגש. כלשונו: "הפגישה הזאת נערכה לאור בקשתו ותחינתו של כהן, לאחר שפנה אלי וביקש את הסיוע שלי ואת המעורבות שלי לבדוק ראשית כל את נציבות שירות המדינה אם הוא יכל לקבל את התנאים של חוזה הבכירים... אם יש אפשרות שהוא יכל לקבל איזה שהוא תפקיד יו"ר דירקטוריון בחב' ממשלתית... הפגישה נולדה ע"פ בקשת רפי (כהן) ובמטרה לתת לו תשובות" (ע' 1351), ובהמשך, כשהחל ליתן לו את המענה מהנציב, ביקש כהן באופן מיידי, פגישה אישית בעניין זה (ע' 1357).

באשר לתוכן השיחה במפגש: מציין הנאשם, כי מסר לכהן את תשובתו של הנציב, וכהן שאל, אם בירר אודות תפקיד חלופי?, וגם בנושא זה השיב הנאשם כי נסיונו לא צלח (ע' 1358 וכן עדות כהן ע' 735).

יאמר כבר עתה:

אם אכן זו היתה מטרת הפגישה, פגישה כה חשובה ומהותית, כיצד לא זכר אותה הנאשם בחקירתו במשטרה?? כיצד לא זכר "את הסיטואציה" של הפגישה ??

מדוע גרסה זו הוצגה לראשונה רק בבית המשפט, וגם אז רק בעת חקירתו הנגדית של כהן ע"י הסניגור ??

אם אכן מטרת הפגישה היתה להסדיר את ענייניו האישיים של כהן, כדי כך שכהן לחץ לקיימה בבהילות על אם הדרך, כיצד יתכן שדווקא כהן לא זכר כלל כי זו היתה מטרת הפגישה??

כיצד מתיישבים בכלל הדברים עם הראיות כי מי שיזם את הפגישה, ובדחיפות, היה הנאשם??
הסברו של הנאשם לכבישת הגרסה

בבית המשפט הבהיר הנאשם, כי בחקירתו הראשונה לא זכר את כל הפרטים. אמנם, "היה לו בראש" כי הפגישה נערכה על פי בקשתו של כהן, אשר ביקש ממנו לבדוק דברים, אך לא ידע למקם את הפגישה. רק כאשר נמסר לו התאריך: 8.12.99, בדק וראה ביומן שהיתה לו פגישה עם הנציב ומשרד רה"מ (ע' 1363).

בעדותו בבית המשפט, הסביר הנאשם, כי הוא נמנע מלמסור למשטרה את גרסתו, משום העדר אמון במערכת המשטרתית, בשל תחושתו זו כבן העדה הדרוזית, וכמי שהועמד לדין בעבר, ועבר עינוי דין - עד לזיכויו.

כבר כאן, מפי הנאשם, גרסאות שונות ומשתנות על הסיבה מדוע לא מסר בחקירתו במשטרה גרסה כה תמימה.
בבית המשפט העיד הנאשם, כי בין החקירה הראשונה לשניה, התייעץ עם חברו - עו"ד ביסאן - אשר אישש את חששו מפני המשטרה, ויעץ לו שלא לספר במשטרה את מטרת המפגש, הזכורה לו, שמא יאשימו אותו בתיק שוחד חדש.
עו"ד ביסאן העיד, שיעץ לנאשם לשמור על זכות השתיקה, וכן הסביר, כי סבר שאם הנאשם ימסור מידע זה למשטרה, "יתפרו" לו תיק נוסף של שוחד (ע' 1520).

אנו דוחים בחוסר אמון מוחלט גרסה זו של הנאשם.

מדובר בניסיון להקים קו הגנה המגייס רגשות קיפוח של העדה הדרוזית בכללותה, דווקא ע"י מי שצלח בידו, כבן העדה הדרוזית, להתמנות לשר הראשון מבני המיעוטים בממשלת ישראל.

להזכיר - חקירת המשטרה החלה לאחר שהפרשה נחשפה ע"י סוהיר קובטי, מי שהיתה, בזמן הרלוונטי לאירועים הנטענים בכתב האישום, עוזרת פרלמנטרית של הנאשם, אשר היתה לה גם מערכת יחסים מיוחדת עם הנאשם; ובעזרתו של סולימאן חמדאן, בן עדתו של הנאשם.

ברי כי חובה היתה על המשטרה לחקור את הפרשה, כמתחייב מתפקידה.

הצפייה בקלטות חקירותיו של הנאשם, אינה מציגה אדם נרדף עדתית, כי אם אזרח נשוא פנים, דומיננטי ואסרטיבי, העושה שימוש מודע ומושכל בזכויותיו. ודאי שהדברים נכונים, כאשר, כשר מכהן, נהגו בו החוקרים ביתר כבוד ובהתחשבות רבה, עד כדי שליטתו במועדי חקירותיו. בקלטת הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה (ת/51א), הנאשם דוקא מביע אמונו במשטרה באמרו: "אני מאמין לכם, בסדר? אתם עושים את תפקידכם...".

צר לנו שבנסיבות אלו, מקים לעצמו הנאשם קו הגנה על רקע עדתי אשר אין בו ולא כלום.

לא עולה כלל על דעתנו, שאם לנאשם היה הסבר תמים ומובהק למפגש שהתקיים מתחת לגשר, הוא לא היה מביאו באפשרות הראשונה שניתנה לו להביאו.

אין אנו רוצים כלל להתייחס לטיבו וסבירותו של היעוץ שקיבל הנאשם מבן עדתו, עו"ד ביסאן, אך דברי עו"ד ביסאן והנאשם בעניין זה, מעלים מספר תמיהות, המובילות אותנו למסקנה כי מדובר בעצות מאוחרות שנועדו ליצור ולהסביר את קו ההגנה החדש של הנאשם ועמו הגרסה הכבושה.

ראשית, בחקירתו השניה, הנאשם אינו מסתפק בתשובה שמסר בחקירתו הראשונה, לפיה "אינו זוכר" את מטרת הפגישה, אלא מוסר - במספר הזדמנויות - כי מטרת המפגש היתה קשורה לקשרי העבודה בינו לכהן, ובלשונו: "קשה לי לזכור אבל היו דברים, קשרי עבודה, שחייבו אותנו להיפגש" (ת/52 ע' 4 ש' 15).

אם אכן יודע הנאשם בעת הזו, מהי מטרת המפגש, מדוע הוא מוסר כיוון ונתיב שונים מהאמת הידועה לו?, מדוע אינו מסתפק - למצער - באמירה, כי "אינו זוכר" את מטרת המפגש?

שנית, על פי עדותו של הנאשם, רק כשהודע לו התאריך המדויק 8.12.99, בדק ביומן גילה ומצא, שקיים פגישה עם הנציב ומשרד רה"מ (ע' 1363). אולם, מעיון בהודעותיו של הנאשם עולה, כי רק בחקירתו השניה הודע לו, לראשונה, המועד של המפגש (ת/52 ע' 5). אם כך, כיצד היה סיפק בידיו לבדוק זאת לפני החקירה בה נגבתה הודעה זו?

שלישית, עו"ד ביסאן תיאר, כי שיחתו עם הנאשם היתה בכנס, באותו נושא ובמועד שתיאר הנאשם - אליו מיהר בסוף חקירתו הראשונה, ובשל לחץ הזמן להגיע לאותו כנס אף סירב לבצע עימותים.
אם כך הדבר, מתי היה סיפק בידי הנאשם לעיין ביומן, עוד בטרם הגיע לכנס ופגש בעו"ד ביסאן?. יש לזכור, כי מדובר ביומן של הנאשם, משנה קודמת ולא משנת העבודה השוטפת. כשנשאל הנאשם, מתי הספיק למצוא את היומן הישן, לא היתה תשובה של ממש בפיו.

רביעית, הסברו של הנאשם אינו עומד במבחן השכל הישר. שכן, מדובר בבירור תמים וגלוי שעשה הנאשם עבור כהן. דווקא מתן סיבה שכזו וגרסה תמימה למפגש, לא היתה צריכה להיות מוסתרת זמן כה רב.

כללו של דבר, ששני המעורבים - הנאשם וכהן - אינם זוכרים מפגש כה חריג, על אם הדרך, שלא כדרך הבריות, ונזכרים בכך בבית המשפט, כמי שכפאם שד - ולתמיהה זו לא מצאה ההגנה מענה ראוי.

חמישית, העיד בפני
נו פרופ' דוד ליבאי, אשר ייצג את הנאשם בשלב ה"שימוע", כי הנאשם אכן סיפר לו, כי שוחח בטלפון עם כהן על תשובת הנציב, וכהן ביקש מאוד לדבר על כך פנים אל פנים והעניין דחוף לו (ע' 1495). דברים אלה הועלו ע"י פרופ' ליבאי על הכתב בעת שנמסרו לו (נ/207 ונ/208).

בדברי הכתוב, לא מוזכרת כלל העצה שנתן עו"ד ביסאן לנאשם בנדון. הכיצד ??

מאמינים אנו כי בפני
פרופ' דוד ליבאי, אכן הביא הנאשם, לראשונה, את גרסתו כי מטרת המפגש היתה להביא לידיעת כהן את תשובתו של הנציב, ומוכנים אנו גם לקבל, כי באותו מפגש מתחת לגשר גם עדכן הנאשם את כהן בדבר תשובתו של הנציב, אך, וזה העיקר, לא זו היתה מטרת המפגש. כנראה שהדבר היה גם ברור לפרופ' דוד ליבאי, לנוכח שאר הראיות שבתיק שעמדו כנגד הנאשם, ועל כן גם, בסופו של דבר, לא הובאה גרסתו זו של הנאשם במהלך השימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, למרות שניתנה לנאשם האפשרות לעשות כן.

ואכן, בעדותו בבית המשפט, אומר פרופ' ליבאי:

"חשבתי שיכולים להגיד לי, תשמע, יכול להיות שבין השאר הוא דיווח לו על השיחה, אבל באותה הזדמנות הוא גם יכול היה להעביר לו כסף. זה שולל אחד את השני? זה לא טענה ניצחת מול יועץ משפטי שיש סיבה נוספת או אחרת לפגישה" (ע' 1500).
לא מצאנו גם כל הגיון בהעלאת הגרסה הכבושה של הנאשם, לראשונה, על ידי סניגורו, רק במהלך החקירה הנגדית של כהן.

אין לנו אלא להפנות בנדון לע"פ 5730/96 גרציאני נ' מ"י, דינים עליון נד, 227.

באותו עניין, נורה אדם במסעדה בתל אביב. על פי עדויות של עדי ראיה, האלמוני שירה הרכיב משקפי שמש. השוטרים שהוזעקו למקום, מצאו בחצר בית סמוך למסעדה משקפי שמש שהיו מונחים על האדמה, מוקפים בעלים וזרדים יבשים, סמוך לפח האשפה. המערער נעצר לחקירה כחשוד ברצח המנוח ובעיקרון שמר על זכות השתיקה. רק במהלך הדיון, כאשר עלה על דוכן העדים, הודה המערער כי משקפי השמש הם שלו והציג את גרסתו כיצד הגיעו לחצר.

לטענת הסניגור (בפרשת גרציאני הנ"ל), שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את גרסתו של המערער להימצאות משקפיו בחצר, בשל היותה עדות כבושה. הטעם שנתן המערער ל"כבישת העדות" מבוסס על נסיונו הרע עם חוקרי המשטרה בעבר ועל חששותיו כי החוקרים יכשילו את ההסבר ע"י נקיטה באמצעים פסולים.
עוד טען הסניגור כי יש להבחין בין עדות כבושה של עד לבין עדות כבושה של נאשם. ההבדל נעוץ בכך שהדין מעניק לחשוד זכות שתיקה מוחלטת בשלב חקירתו ואופיו האדברסרי של סדר הדין מקנה לדיון אופי של "מאבק" בין התביעה לנאשם ומעניק לנאשם זכות לבחור בקו הגנה הנראה לו כיעיל ביותר לקידום עניינו.
בית המשפט העליון, בדחותו טיעונים אלה, אומר, בין השאר:

"לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו "מחיר" טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא "משקל שכנגד"; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גרסתו בעדותו במהלך הדיון. הוא הדין בכבישת גרסה מצידו של נאשם עד לאחר סיום פרשת התביעה, מטעמים הנעוצים בבחירת קו הגנה: כאשר גרסה זו מכוונת להשמטת הבסיס מתחת לקיומה של עובדה חיונית שהתביעה הביאה ראיות להוכחתה, מקימה השהיית החשיפה, מטבע הדברים, בסיס לחשש, שמא כבישת הגרסה עד לאותו שלב נועדה ל"התאמתה" - אם לא למעלה מזה - לראיות שהובאו מטעם התביעה, ול"הכשלה" מלכתחילה של האפשרות לבדוק את אמיתותה על ידי הצגתה בפני
עדי התביעה".

בענייננו, חשיפת קו ההגנה של הנאשם נעשתה רק במהלך חקירתו הנגדית של כהן אשר העיד כחלק מפרשת התביעה.

סבורים אנו כי הצגת גרסה, שלכאורה הנה גרסה תמימה, שלא היתה כל מניעה להציגה כבר במהלך החקירה במשטרה, מעוררת שאלות ותהיות, להן לא מצאנו כל הסבר מניח את הדעת. מכאן מסקנתנו כי מדובר ב"גרסה כבושה", על כל המשתמע מכך. על אחת כמה וכמה כש"הגרסה הכבושה" הוצגה בשלב כה מאוחר, בפני
שותף למעשה העבירה, העומד אף הוא לדין על מעשה זה, ואשר יש לו אינטרס זהה לאינטרס הנאשם.
אנו דוחים לחלוטין את הסברו של הנאשם לכבישת "הגרסה הכבושה".

הסבריו לכבישת הגרסה במהלך חקירותיו במשטרה ובמהלך הדיון בבית המשפט - עד הצגתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של העד כהן - רחוקים מלשכנע וזאת בלשון המעטה, גם אם הוצגו לראשונה ע"י הנאשם בפני
פרופ' ליבאי, כארבעה חודשים לאחר חקירתו במשטרה.

ברי לנו, מעבר לכל ספק, כי מטרת המפגש, אשר התקיים ביוזמת הנאשם, היתה שונה לחלוטין.

מטרתו של המפגש היתה לקדם את עניינו של בדראן ולהעביר לכהן את המסמכים שהכילו את המתת.

אופן "היזכרותו" של כהן במטרת הפגישה המוצעת לו ע"י הסניגור

הסניגור, עו"ד וינרוט, היה צריך לטרוח עד מאוד, בכדי לשכנע את כהן שכדאי לו לאמץ את הגרסה הכבושה של הנאשם, גרסה שעשויה להיטיב גם עמו.

בתחילה, מנסה הסניגור להזכיר לכהן שהוא פנה בעניין זה לנאשם, ושואל אותו האם ביקש מהנאשם שישיג לו זכויות סוציאליות של מי שמועסק עפ"י חוזה בכירים?

רפי כהן איננו מבין את השאלה ועונה בתמיהה: "אני הועסקתי לפי חוזה בכירים" (ע' 506).

ממשיך ומקשה עו"ד וינרוט בנושא זה וכהן בשלו: "יתכן והועלו סוגיות איך ממשיכים את תנאי השכר ואיך ממשיכים את רצף הזכויות ויתכן והנאשם ידע שישנה אי בהירות בנושא זה".
שוב שואל עו"ד וינרוט: "אני שואל בפעם השלישית, האם אתה פנית לסאלח טריף
בענין הזה?". כהן משיב: "יתכן, כולם ידעו שאני עוזב את מנהל האוכלוסין ועובר לרמת חובב. יתכן שבמסגרת השיחות הלא פורמליות אמרתי לו, או שהוא ידע, שאני עוזב וצריך לראות איך ממשיכים את רצף הזכויות ממנהל האוכלוסין לרמת חובב...".

עו"ד וינרוט איננו מרפה: "האם פנית אליו או שזה עלה במסגרת שיחות אישיות?".
משיב כהן: "יתכן, כפי שאמרתי סיפרתי לו את זה ויתכן שהוא אמר שהוא מוכן לבדוק את זה או לראות את זה" (ע' 507).

שוב ושוב שואל ושואל עו"ד וינרוט ולא מרפה, וכהן בשלו, אינו מבין מה רוצה ממנו עו"ד וינרוט.

כאן כבר עו"ד וינרוט "שם בפיו" של כהן את עיקר גרסתו הכבושה של הנאשם:

"ש. האם אתה יודע שהנאשם פונה יום אחד לפני קיום הפגישה ביום 8.12, ביום 7.12 נפגש עם שמואל הולנדר בכנסת, אחרי ישיבה של ועדת הכנסת, הוא קורא לשמואל הולנדר ודן איתו על הזכויות הסוציאליות שלך. האם אתה יודע על זה?".

כהן חושב וחושב ולבסוף שואל: "אתה שואל אם ידעתי האם היתה פגישה בין סאלח לבין הולנדר? יתכן שכן ויתכן שלא".

ממשיך עו"ד וינרוט ומנסה להביא את גרסת הנאשם אל פיו של כהן:

"ש. אתה מסכים איתי שפנית בצורה כזאת או אחרת לנאשם וביקשת ממנו לטפל בנציבות. לא שמעת מהנאשם אף פעם מה הוא עשה בנדון? זה מה שאתה רוצה להגיד?".

כהן בשלו: "לא. אמרתי שיתכן שכן ויתכן שלא. בפועל לא קרה דבר".

כך בחקירה נגדית, בשתי ישיבות של בית המשפט, מנסה עו"ד וינרוט לשים בפיו של כהן את גרסתו הכבושה של הנאשם, ומקבל תשובות לא החלטיות מכהן, עד שלבסוף מתרצה כהן ומאשר את הגרסה הכבושה, שעו"ד וינרוט שם ממש בפיו, תוך שעו"ד וינרוט מתריס כלפיו:

"ש. אני מציג לך תזה שאני חושב שלוגית היא לא פוגעת בך אלא עוזרת לך. איך אתה יכול להגיד לי שאתה לא זוכר את מטרת הפגישה. למה אני צריך לשכנע אותך בדבר שאני חושב שהוא בסיסי, איך אתה יכול לא לזכור את זה?".

כלום, מבקש הנאשם, כי בנסיבות אלו, נקבל את "גרסתו הכבושה", כי זו היתה מטרת המפגש ??!!

אנו דוחים את טענת הסניגוריה כי ההליך ההדרגתי של היזכרותו של כהן במפגש, מחייב, בהכרח, את המסקנה שהוא לקוי ביכולותיו המנטליות - אישיותיות.

היפוכו של דבר: למול עיננו, נגלה כהן כעד צלול, עירני, קפדן בדבריו ורציונלי, בוחן את מטרת השאלות בטרם מענה, מדקדק ומדייק בתשובותיו, ושולט בעדותו באופן מלא.

ברי לנו כי סיבת המפגש לא היתה להביא בפני
כהן את מענה הנציב הולנדר.
למרות שהנציב והנאשם שוחחו בכך ערב המפגש מתחת לגשר, וגם אז, בדרך אגב, במהלך פגישת עבודה בכנסת, לא זו היתה מטרת המפגש. לצורך כך לא צריך להיפגש באמצע הדרך במפגש שלא נערך כדרכן של בריות, ואפילו העסוקים שבהם.
אם בכל זאת דובר בכך במפגש מתחת לגשר, היה זה בדרך אגב, כשהמטרה המרכזית של המפגש היא העברת המסמכים והעברת כספי השוחד.
לכך נוסיף ונאמר:

1. גרסת הנאשם אינה סבירה ואינה מתיישבת עם השכל הישר. שכן, הנאשם ידע בדיוק איזה מידע היה עליו להעביר לכהן. תשובתו של הולנדר היתה שלילית וקצרה, ובידיו לא היה להציע תפקיד חלופי לכהן .
לפי האמור, לא הוברר, מדוע תשובות שכאלה לא יכלו להינתן גם במכשיר סלולרי ולמצער, בטלפון קוי, ודאי כאשר המסר הוא שלילי?, ויודגש - כי לטענת הנאשם, הוא מיהר באותו יום להגיע צפונה.

זאת ועוד, מדברי הנאשם עצמו עולה, שכבר ביום 6.12.99, בשעות הערב, התקשר לכהן - בקשר לפגישתו עם פקידים במשרד רה"מ, על מנת לבחון סיוע לכהן במציאת תפקיד חלופי. ללמדך, כי דוקא בנושא זה, שדיסקרטיות יכולה היתה להיות דרישה סבירה לגביו, כהן והנאשם אינם מהססים לשוחח על כך בטלפון.
ודאי שבנסיבות אלה, לא הצדיק מידע זה לכהן - דל ושלילי בתוכנו - מפגש אישי.

העובדה שהפגישה התקיימה פנים אל פנים מלמדת, כי היה צורך להעביר דבר מה בין השניים, באופן אישי, שלא באמצעות דואר, פקס, או שרף - שהוא גם עד בכח למעשה העבירה.

בענין זה הציגו, הן הנאשם והן ההגנה, את טענתם, כי המקום בו התקיים המפגש, לעיני כל, ובאור יום, אינו מקום למסירת מתת. שכן, שוחד נמסר ברגיל, בהיחבא ובחדרי חדרים - אולם, לעיתים, אף היפוכו של הגיון זה מגלה סבירות ברורה: כאשר מכוניות רבות חולפות ביעף בכביש המהיר, כיצד יכול נהג לזהות את מי מהשניים, ובאותה עת להבחין במעטפה שעוברת ביניהם, ודאי שלא ניתן היה להבחין בכסף המוסתר, ובכלל - מה לו לנהג, המשתמש בדרך, לחשוד בדבר מפגש שכזה?

עוד ציינו הנאשם וההגנה, כי מסירת המתת בנוכחות סוהיר אינה מתיישבת עם השכל הישר, בפרט, בשים לב למערכת היחסים העכורה שהיתה ביניהם באותה עת.
אולם, מן הראיות עולה, כי המעטפה נמסרה שלא לעיני סוהיר, אשר נותרה ברכב. הרכבים כלל לא עצרו זה למול זה, כך שזו לא יכלה לשמוע את דברי השניים, ודאי שלא להבחין בקיים בתוך המעטפה.
כהן, בעדותו, אף מרחיק את סוהיר כדי 100 מ' מן המפגש!

"פליאה" נוספת שהעלתה ההגנה, בהקשר זה, מקשה באשר לצורך האישי, של הנאשם דווקא, במסירת המעטפה והכסף, ולא באמצעות אחר - ולאו פליאה היא בעינינו.
ברי, כי מסירת מעטפה ובה כספי השוחד על ידי אחר (שליח), עלולה לחשוף את ביצוע העבירה בפני
צד שלישי, והמגמה הטבעית במקרים שכאלה, היא תמיד, למדר את הכלל, ולא להרחיב את מעגל היודעים על דבר מעשה העבירה. זהו מנהגו של עולם, כאשר בעבירה מסוג זה עסקינן.
זאת ועוד, הנאשם עצמו העיד על החשיבות שראה במסירה אישית שלו, של המעטפה ובה מסמכיו של בדראן - להדגשת משמעות וחשיבות הטיפול המבוקש בבדראן (ע' 1359).

2. בכל הנוגע לצורך בדחיפות קיומו של המפגש, מסר כהן, לאחר אמוץ גרסת הנאשם ובהמשך לקו ההגנה שהוצע לו ע"י הסניגור, כי הוא היה צריך לתת תשובה לשר, כלשונו: "במידה ואני מחליט לקבל את ההצעה ברמת חובב (לקבל את ראשות המועצה) צריך להעביר מינוי" (ע' 529). אולם, הסבר זה לדחיפות המפגש אינו מתיישב עם ראיות חיצוניות. שכן, על פי נ/103, כבר ב- 16.11.99 סוכם ונחתם כתב המינוי של כהן לרמת חובב - והדחיפות הנטענת, חלפה לה.
זאת ועוד, אם היתה תשובת הנציב חיונית ודחופה לצורך מתן תשובה לשר, מדוע לא הודיע הנאשם את תשובתו כבר ביום 7.12.99, בהתחשב בכך שהפגישה עמו התקיימה כבר בשעה 14:00(?!)
זו אף זו, שכבר במהלך דצמבר 1999, קיים כהן הליך של חפיפה בתפקידו החדש (ע' 377 סיפא). אם כך - דחיפות זו, מניין?
3. כאמור לעיל, כהן לא זכר את הסיבה למפגש, כפי שהוצגה ע"י הנאשם: לא במשטרה, לא בשיחותיו עם סניגורו, לא בהכנתו לקראת השימוע ולא בחקירתו הראשית. עובדה זו ואופן "היזכרותו" בסיבת המפגש, בעיצומה של חקירתו הנגדית, מלמדים על חולשת המהימנות של הסבר זה. בשים לב לכך, שהסיבה המוצעת קשורה בענייניו האישיים החשובים של כהן עצמו, אך טבעי היה שדווקא הוא, כבעל העניין והיוזם, יזכור את הסיבה, אף יותר מהנאשם, או - למצער - יזכר בה מיד כשתשאלנה השאלות אודות פנייתו לנאשם לסייע לו. לכך יש להוסיף, כי הסבר תמים זה למפגש, אף עולה בקנה אחד עם האינטרס של כהן. ועוד: לעדות כהן, הוא אפילו לא היה יוזמו של מפגש תמוה זה, אשר אפילו לא היה נוח לו באותו יום. לדבריו, התבקש והסכים לו - עד שמיתן ושינה עמדתו זו, לאחר זמן, בהיסוס ובשפה רפה.
שמע מיניה, כי הנאשם לא חידש דבר או דבר מהותי, לכהן, בענייניו האישיים של זה האחרון, והעברת המסר מהנציב לכהן, לא היתה תכליתו האמיתית של המפגש.

לדידנו, דחיפות המפגש נבעה מכך, שכהן עתיד היה לסיים את תפקידו כראש מנהל האוכלוסין, תוך זמן קצר (כשלושה שבועות), ובמהלך תקופה זו ביקש הנאשם לנצל את קשריו הטובים עם כהן - על מנת לסייע בבקשת חברו הטוב בדראן, בהסדרת מעמדו בארץ, כשהפעם מתעתד בדראן להגיש בקשה קריטריונית, בעקבות נישואיו, שנערכו כשבוע ימים לאחר המפגש.
לעניין זה, ראוי לציין את סמיכות הזמנים, בין מועד המפגש (8.12.99), לאירועים הבאים: הפגישה המשולשת במשרדו של כהן (סוף נובמבר 99); נישואי בדראן (16.12.99); ההודעה ממשרדו של כהן למשרד הנאשם - להגיש את בקשת בדראן בלשכת פתח תקוה לפקידה שירלי (ת/11 - 16.12.99); שיחה מקדימה מכהן ללשכת פ"ת לקבלת בדראן (כנראה ב-16.12.99); הגשת הבקשה ע"י בדראן ( 19.12.99); לזאת יש להוסיף, כי ביום 6.12.99, קרי: יומיים לפני המפגש בשעות הערב, שוחח הנאשם טלפונית עם כהן, ובאותו ערב, לאחר מכן, עם בדראן (נ/39).
סמיכות הזמנים המפורטת לעיל מלמדת, גם היא, על הדחיפות הנובעת מרצונו של הנאשם לנצל את קשריו עם כהן, בטרם יעזוב זה את תפקידו.

4. המפגש ביוזמת הנאשם

באמרה הראשונה של כהן (ת/1.34.1), בה הוא מכחיש את קבלת כסף במפגש, מספר כהן מי יזם את הפגישה ומה היתה מטרתה:

"נפגשתי עם סאלח טריף
לבקשתו על כביש ירושלים ת"א ליד איזשהו גשר, אינני זוכר בדיוק. אני מניח שהוא ביקש לפגוש אותי כשאני הייתי בת"א והוא היה בירושלים ומאחר ואני לא יכולתי להקדים ולהגיע לירושלים או להתעכב בת"א עד שהוא יגיע לשם...
...
וכך אני מניח נוצרה הפגישה במקום הזה. באותו יום של הפגישה בכביש י-ם ת"א ביני ובין טריף, אני מניח שהוא התקשר אלי לפלאפון וביקש לפגוש אותי ואז אני אמרתי לו שאני בת"א והוא אמר שהוא בירושלים והוא בדרך לת"א.
אני אמרתי שאני לא יכול להתעכב בת"א מאחר ואני צריך להגיע לירושלים.
וכנראה שהוא הציע שכאשר הוא, כלומר טריף, יצא מירושלים לכיוון ת"א הוא יתקשר אלי, יבדוק היכן אני בדרך, ואז ניפגש.
...
ש. מה אירע בפגישה זו המתוארת על ידך? (הכוונה למפגש מתחת לגשר)
ת. אני לא יכול לזכור בדיוק למה הוא ביקש לפגוש אותי, אני מניח שהוא ביקש שוב לבדוק מה קורה עם הבקשה של יונס, לבדוק למה יונס לא מטופל, למה הוא לא מקבל תשו' וכו'".

בחקירתו הראשית בבית המשפט, שוב חזר כהן על כך, שדווקא הנאשם, הוא הוא היה זה שיזם את המפגש (ע' 385, 393) (!) וכי הוא - כהן - אינו זוכר את מטרתו. כהן העלה מגוון אפשרויות למטרת המפגש, כגון: הסדרת מעבר כלות דרוזיות והסכמי שלום עם סוריה (ע' 386), ולמרות שנשאל מספר רב של פעמים אודות מטרת המפגש, הוא חזר וחזר על דבריו כי אינו זוכר את מטרתו (ע' 387 וע' 392).
כשנשאל כהן, מדוע השיחה לא בוצעה בטלפון? השיב: "גם אני מתלבט בשאלה הזו כי פשוט לא זכור לי הדבר, אני לא יזמתי את הפגישה הזאת" (ע' 392).

ואכן, עיון בפלט שיחות הפלאפון של הנאשם מיום 8.12.99 (ת/1.7) מלמד כי הנאשם הוא זה אשר יזם ודחק לקיום המפגש. הנאשם הוא זה שחוזר ומתקשר אל כהן במהלך הנסיעה מספר פעמים, על מנת לתאם את מקום המפגש וכדי לא "לפספס" את כהן, כשאין טלפונים נגדיים מכהן אל הנאשם.
כשעומת הנאשם עם עובדה זו, השיב כי לו היה קל יותר מאשר לכהן להתקשר, שכן הוא נסע ברכב ומשהו נהג (ר' ע' 1445). דא עקא, שבהסבר זה אין כדי לתת מענה של ממש לשאלה שהוצגה לנאשם, בעידן הדיבוריות הסלולריות דהיום.

יתרה מכך, מהודעתו של כהן (ת/1.34.1) אף עולה כי הפגישה באותו יום לא היתה נוחה לכהן, שכן, כדבריו:

"הוא היה בירושלים ומאחר ואני לא יכולתי להקדים ולהגיע לירושלים ולהתעכב בת"א... אני אמרתי שאני לא יכול להתעכב בת"א מאחר ואני צריך להגיע לירושלים".

עתה, כשברור שהנאשם הוא זה שיזם, דחק וביקש לקיים את המפגש בדחיפות ובבהילות, על אם הדרך, כלום באמת מבקש הנאשם שנאמין לו כי בחקירתו במשטרה הוא לא זכר את המפגש שהתקיים ומדוע התקיים ??, או כי "לא זכר את הסיטואציה" ??

על כן ולאור כל האמור לעיל, לא שוכנענו שגרסת הנאשם היתה המטרה העיקרית והמובהקת למפגש. אמנם, כפי שכבר אמרנו, איננו מוציאים מכלל אפשרות כי במפגש זה, גם התקיימה שיחה שבמהלכה עדכן הנאשם את כהן בענייניו של זה, אך לא זו היתה מטרת המפגש, ועל כן לא זכר אותה כהן.

מטרת המפגש - בנסיבות קיומו - פנים אל פנים, היתה העברת דבר שניתן להעבירו רק בפגישה אישית, ומתוך צפיה ברורה, שאותו דבר יגיע לידי השני, ורק לידיו. על כן, לא ניתן להעבירו באמצעות דואר, פקס או שליח. נסיבות אלה מאמתות ומחזקות את הודאותיו של כהן, כי במפגש זה נמסרו לו מסמכים, וביניהם הכסף.

ה.2. מעורבותו של כהן בהסדרת עניינו של בדראן

כפי שקבענו לעיל, מטרת השוחד היתה סיוע בהסדרת מעמדו של בדראן בארץ.
נקדים ונאמר, כי אין חולק על כך שבדראן לא קיבל את מבוקשו - אזרחות ישראלית, ואולם, מתן בפועל של התמורה לשוחד אינו מהווה, כידוע, יסוד של עבירת השוחד.
לא זו אף זו, שלהוכחת עבירה זו, אין צורך בהוכחת כוונתו או יכולתו של מקבל השוחד לבצע את הפעולה שנתבקש לה (ר' ס' 294 (ד)(2) לחוק העונשין), אף שמן הראיות שהובאו עולה, כי ביכולתו של כהן, כראש מנהל האוכלוסין, היה לחתום ולאשר בקשה מבלי לעבור את כל ההליכים החוקיים, אף בפרק הזמן הקצר של מספר שבועות (ר' עדות הרצל גדג' ע' 24 ו- 30 ודבריו של כהן בת/1.34.15, ע' 8).

כפי שיובהר להלן, לכהן היתה מעורבות פעילה בבקשתו של בדראן, וגם אם ניתן לטעון שכל פעולה בודדת שנקט כהן, יכלה להיות תמימה וכשרה, הרי הצטברותן יחדיו, ובעיתוי שבו נעשו, מלמדת על מעורבות ייחודית, בעלת ערך ראייתי.
מעורבותו של כהן מתבטאת בפגישה המשולשת בסוף חודש נובמבר 1999; בהודעה למשרד הנאשם ביום החתונה 16.12.99, כי על בדראן להגיע ללשכה בפ"ת לפקידה שנקב בשמה; הודעה ללשכה בפ"ת, ככל הנראה ביום 16.12.99, כי בדראן יגיע ויש לקבלו; ההתעניינות בתיק, והלחץ שהפעיל כהן בקשר לבקשת בדראן בלשכת פ"ת, באמצעות מזכירתו, נוכח הפניות החוזרות ונשנות של הנאשם בנדון.

להלן פירוט פעולותיו של כהן ביחס להסדרת מעמדו של בדראן:

ה.2.א. הפגישה המשולשת

אין חולק על כך שהנאשם ובדראן הגיעו ללשכתו של כהן - שם הוצג בדראן כחברו של הנאשם, ופורטו נסיבותיו המיוחדות, כמי שעסקו נשרף בשל חשד כי הינו משת"פ עם ישראל. בסיום המפגש הוסכם, כי הנאשם יעביר לכהן מסמכים - דבר שנעשה מאוחר יותר.

לגרסת הנאשם, הפגישה נערכה לקראת סוף נובמבר 1999.

כהן מצידו, בחקירתו במשטרה, אינו נוקב במועד, ואולם בעדותו בבית המשפט הוא ממקם את הפגישה בשנת 1998 - 1997 (ע' 369).

מתוכן הודעותיו של כהן עולה, כי הפגישה אכן התרחשה במועד שמציין הנאשם.
בעדותו בבית המשפט מציין כהן, שפניית הנאשם אליו היתה על רקע רצונו של בדראן להתחתן, וכי יתכן שבמפגש הועברו לו המסמכים עליהם דובר בפגישה (ע' 497-496).

מאחר וכוונתו של בדראן להינשא התגבשה רק בסמוך לחודש נובמבר 1999, ברי, כי הפגישה התקיימה במועד זה.

ברי לנו כי נסיונו של כהן בבית המשפט למקם את הפגישה, אי שם בשנת 1998-1997, וליחס אותה לאחמ"ש חדרה, נועד להרחיק עצמו מאחמ"ש פ"ת, על מנת למזער את חלקו מכל פעולה הקשורה במטרת השוחד.
היות וכהן היה אחד המשתתפים בפגישה המשולשת, הרי שהוא בודאי יודע מה היתה מטרתה ומה דובר בה. העובדה שמנסה להרחיק את הפגישה המשולשת מאחמ"ש פ"ת, רק מחזקת את המסקנה כי כבר שם "נזרע הזרע" למעשים שבאו לאחר מכן.

בהודאה המוקלטת מדגיש כהן, כי הפגישה המשולשת אינה חריגה. הוא אף נותן דוגמא, לפיה, גם סגן שר החוץ הגיע אליו לפגישה, עם מבקש כלשהו, שאת שמו הוא אינו מציין. והנה, דווקא את עניינו של בדראן כהן זוכר היטב, נוקב בשמו, כמי שהגיע למפגש כזה, זוכר ויודע לספר את סיפורו של בדראן .
כשנשאל כהן, אם הנאשם הגיע עם אחרים אליו, השיב שיתכן, אך רק את בדראן הוא זוכר (ראה ת/1.34.6 ע' 22, ע' 28). מדוע ?? מה היה כה מיוחד וחריג בפגישה זו אשר נחקקה בזכרונו ??

עוד יש לציין בהקשר זה, כי בשיחת הטלפון במהלך מעצרו, מעביר בדראן מסר מחשיד לנאשם, באמצעות חברתו אדיטה:
במסר זה, הוא מוצא לנכון להדגיש ו"לידע" את הנאשם, כי הגיע לפגישה עם האחראי במשרד הפנים בירושלים (הוא כהן), לבד ובכוחות עצמו, ללא הנאשם, וכי הנאשם סייע לו "דרך הכנסת כחוק וכמקובל ולא שילם לו גרוש" (ראה ת/14 ע' 7).

אם אכן מדובר בפגישה תמימה וכשרה, איזו סיבה יש לבדראן להעביר לנאשם מסר מדריך שכזה?!

עיתוי המפגש המשולש - סוף נובמבר 1999 - כשכהן עתיד לסיים תפקידו בעוד כחודש, מלמד, כי היה רצון לנצל את מעמדו ויכולותיו - בטרם יכנס לתפקיד גורם אחר.
ה.2.ב.ההודעה במשיבון

על פי המזכר (ת/11) והקלטת (ת/10), ביום 16.12.99 בשעה 09:15 התקשרה העוזרת הפרלמנטרית של הנאשם, הגב' דורית צמח (להלן: "דורית") לסוהיר, והשאירה הודעה, וזו תוכנה: "התקשרה הדס ממשרדו של כהן. היא מסרה כי בדראן... שאמור להגיע היום לפ"ת, לפי מה שסאלח דיבר עם רפי כהן, צריך לגשת למישהי בשם שירלי...".

ביחס להודעה זו נחקרה הגב' הדס דריקס (להלן: "הדס"). הודעתה במשטרה (ת/31) והדברים שמסרה ברענון הזכרון לתובעת, אשר הועלו על הכתב (ת/32), הוגשו בהסכמה, תוך ויתור ההגנה על חקירה נגדית. לפיכך, יש להתייחס לדבריה, בשני המסמכים, כפשוטם ולאמיתות תוכנם.

כשהוצג תוכן ההודעה במשיבון לכהן, במהלך עדותו בבית המשפט, מסר, כי אין לו קשר לכך, וכי יתכן שהדס התקשרה מיוזמתה ללשכת הנאשם (?!).
אך בניגוד לעדותו של כהן - לדברי הדס, אף שזו לא זכרה את הנסיבות המדויקות של ההודעה במשיבון שמסרה לדורית (ת/11) - היא סבורה שכהן הורה לה להודיע הודעה זאת, שכן, לה עצמה, אין כל סיבה אחרת להשאיר הודעה שכזו - והדבר פשוט.

אף תוכן ההודעה במשיבון מלמד, כי ההודעה מלשכתו של כהן, הנה בהמשך לשיחה ולסיכום שבין הנאשם לכהן. אם כך - כיצד יכלה הדס לבדות מליבה שיחה וסיכום שכאלה?

לא זו אף זו: הנאשם לא כפר בכך שערך תיאום, קודם להגעתו של בדראן ללשכה בפתח תקוה, ואף מציין, כי על כך הוסכם בפגישה המשולשת (ע' 1413, 1416).

גם אם תוכן ההודעה במשיבון, כשלעצמו, אינו חריג ומסבך, הרי העיתוי בו נמסרה ההודעה מלמד על מעורבות מיוחדת של כהן בבקשתו של בדראן. שכן, מן ההודעה עולה: שהנאשם וכהן שוחחו ביניהם על כך שבדראן יגיע באותו יום (16.12.99) ללשכה בפתח תקוה.

לא בכדי, תואם יום 16.12.99 כמועד הגעתו של בדראן ללשכה בפתח תקוה.

באותו יום ממש - 16.12.99, יום ה' בשבוע - נסעה ילנה עם בדראן לטייבה, על מנת להמיר את דתה ולהתאסלם; ועוד באותו יום נסעו השניים ליפו ונישאו בפני
הקאדי.
עפ"י עדותה של ילנה, התכנית היתה: להגיע עוד באותו יום ה', מיד לאחר טקס הנישואין, ללשכת רישום האוכלוסים בפ"ת ולהגיש את בקשת האחמ"ש, כי זו ההודעה שקיבל בדראן באמצעות הנאשם ממשרדו של כהן (ע' 297-295).
בפועל, בשל התארכות ההליכים, הוגשה בקשת האחמ"ש רק ביום א' 19.12.99.

ללמדך, עד כמה כל המעורבים משנסים מותניהם, ופועלים באינטנסיביות ובבהילות, לקידום בקשתו של בדראן.

העובדה כי ההודעה בשמו של כהן, הועברה לנאשם ביום 16.12.99, הוא יום הנישואין של בדראן, כשמצטרפת אליה אמירתה של ילנה כי תיכננו עוד באותו יום לגשת אל מנהל האוכלוסין, מלמדת כי כהן היה בסוד העניינים, ואולי אף על תכנון מוקדם, לו היו שותפים כהן, הנאשם ובדראן.

ה.2.ג. הודעה מקדימה ללשכת פתח תקוה

על פי עדותה של אסתר שפי (להלן: "שפי"), היא סגנית מנהל הלשכה בפ"ת, יום או יומיים לפני שהגיע בדראן, התקשרו כהן או המזכירה שלו, והודיעו שיגיע אדם בשם בדראן - להגיש בקשה, ויש לקבל אותו בדיוק לפי הנוהלים (ע' 318).
מאחר והבקשה הוגשה ביום א' 19.12.99, הרי שהשיחה עליה מדברת שפי, התרחשה, ככל הנראה, ביום ה' 16.12.99.

קיומה של שיחה זו מוכחש ע"י כהן בעדותו בבית המשפט (ע' 389).

בחקירתה הנגדית, כשהוצג לשפי, כי כהן עזב את תפקידו בחודש דצמבר, הסתייגה מדבריה וציינה, כי יתכן שהשיחה היתה עם הדס (ע' 330). בחקירתה החוזרת שבה וציינה, כי עד כמה שזכור לה, רפי כהן עצמו התקשר והודיע על הגעתו הצפויה של בדראן (ע' 331).

לענייננו, אין כל חשיבות אם הייתה זו הודעתו האישית של כהן, או הודעה שנמסרה לשפי ע"י מזכירתו של כהן - הדס - בהנחיתו, כאשר לטענתה של הדס - ואין סיבה שלא לקבל זאת - פעלה על פי הוראותיו.

גם בעניין זה, יתכן שההודעה עצמה - במנותק מן ההקשר הכולל - אינה חריגה ומסבכת ולא טבועה בחותם החטא. אף שפי העידה שלא ראתה בפני
ה זו דבר חריג. כמו כן ציינה, שלא נעשה כל דבר חריג בעניינו של בדראן, למעט העובדה שהוא התקבל ללא תור, ונשלח מראש מנהל האוכלוסין (ע' 318, 326 וכן 331).

אלא, שכאן, עיתוי ההודעה, ממש ביום החתונה, מלמד על אותה דחיפות ורצון להחיש את הבקשה, כשכהן בקיא בפרטים הרלבנטיים: הוא יודע שנתקיימו התנאים לצורך הגשת הבקשה (הנישואין), ופועל במרץ להחשת קבלתו של בדראן.

ועוד: כפי שעולה מעדותה של שפי, ביום הגשת הבקשה הגיע בדראן, אשר הציג עצמו כמי שנשלח מלשכת ראש מנהל האוכלוסין. לדבריה, כאשר הוברר שילנה היא תושבת בני ברק, היא פונה שוב ללשכת כהן על מנת לקבל הבהרות, והיא מתבקשת לטפל בבקשה (ע' 325-324).
שפי מציינת, כי אולי אפילו היה זה כהן בעצמו שהורה כך (ע' 331).
מכל מקום, שפי מוסרת לפקידה שירלי, אליה הגיע הנאשם, שבדראן נשלח ע"י כהן (ע' 319 ש' 13).
לכן, ממה נפשך: אם למידע זה חשיבות לטפול שיקבל בדראן - היא הנותנת, ואם לאו - מדוע מציינת זאת שפי בפני
הפקידה המטפלת?.
לענין זה אין חשיבות לתוספת: "שתקבל את הבקשה בדיוק כמו שמקבלת כל בקשה" - שהיא כמס שפתיים למנהל התקין, ותו לא.

בהקשר זה, יש גם להבין, כי שפי - כסגנית מנהל הלשכה בפתח תקוה - מצויה בעמדה מתגוננת לפעולותיה התקינות, ומנסה ליתן פרשנות שגרתית לפנייתו זו של כהן. אולם, היפלא מהבין, כי לפניה המגיעה מראש מנהל האוכלוסין או מטעמו, יש השפעה על פקידות לשכת משרד הפנים, גם אם זו אינה חורגת מתפקידה?, או לפחות עשויה להביא את הפקידות לידי מחשבה, שאם ראש מנהל האוכלוסין, בעצמו, שולח אדם ללשכה מסויימת, מתעניין בבקשה ומבקש לטפל בה, הרי שמדובר בבקשה "כשרה למהדרין".
לכן גם טרח בדראן להודיע, כשהגיע ללשכת פתח תקוה, כי נשלח אליהם מלשכת ראש מנהל האוכלוסין.

יתר על כן, כהן אינו מכחיש, כי התגייס לבדוק מחדש את עניינו של בדראן, מעבר למה ששמע בפגישה המשולשת, ולשם כך ביקש מסמכים, שגם הועברו לידיו ע"י הנאשם - במפגש, עוד לפני החתונה. לאמור: עוד בטרם קמה העילה לבקשה כבר יידע כהן את לשכת המרשם כי בדראן יגיע, יידע את לשכת טריף לאן על בדראן לילך, ומי יטפל שם בבקשה, וכיוצ"ב.
ללמדך, כי מעורבותו של כהן בעניינו של בדראן, אינה נותרת בגדר הפניה אינפורמטיבית גרידא ללשכה מסוימת במשרד הפנים, שם מתקבלות בקשות שכאלה - כפי הרושם שניסה להותיר - כי אם פעילות יתר לשגרה, פעילות הנראית תמוהה, כאשר היא ננקטת בשלהי כהונתו של כהן, ומצביעה על גלוי עניין אישי בבקשה, ללא הסבר תמים לפועלו זה.
בהערת שוליים נציין, כי לדידנו, אין נפקא מינה, אם פעולות היתר בעניינו של בדראן נעשו ע"י כהן עצמו לבקשת הנאשם, או עפ"י תאום לשכותיהם של שני אלה, וגם לא העובדה שכהן לא יצא מגדרו בפעולותיו אלה. לא הפעולה הבודדת היא היוצרת את חריגות מעורבותו של כהן, כי אם הצטברותן יחדיו של כלל פעולותיו, ועניינו האישי של כהן בקדום בקשתו של בדראן.
לענין זה, איננו מאמצים את גרסתו של כהן, כי בפעולותיו רק יצא ידי חובת נדנודו של הנאשם אודות חברו, בדראן, בהצגת טפול ממשי בעניינו, למרות שבפועל לא כך הוא.

ה.2.ד.ההתעניינות והלחץ שהפעיל כהן בעניינו של בדראן

הדס תיארה את ההתעניינות הרבה והלחץ שהפעיל עליה כהן, בכל הנוגע לבקשתו של בדראן בלשכה בפתח תקןה, והיא חוזרת על דבריה גם כשהובהר לה שכהן היה לקראת סיום תפקידו (ת/32 ע' 4-3). גם שפי תומכת בדברי הדס כשמעידה, כי דיברה עמה מספר פעמים בקשר לתיק זה, אף שאין היא זוכרת מתי (ע' 372).
כהן, בהודאתו המוקלטת, הדגיש את העובדה, שזוכר היטב את שמו של בדראן, אשר בעניינו פנה אליו הנאשם מספר פעמים. במסגרת נסיונו למזער את חלקו, כהן אינו מודה במעורבות מיוחדת שלו בבקשת בדראן, אלא, מציין, כי הנאשם הוא שהתעניין בו, ולהתעניינות זו ייחס את העובדה כי הינו זוכר את נסיבותיו של בדראן.
בבית המשפט שלל כהן כל פניה שלו ללשכה בפ"ת בעניינו של בדראן (ע' 372). אולם, הנאשם עצמו מתאר מעורבות של כהן בבקשתו של בדראן.
הנאשם העיד, כי בסיום הפגישה המשולשת, אמר כהן, שהוא מוכן לבחון את העניין, וביקש להעביר לו מסמכים (ע' 1350), וכן, שבדראן יפתח תיק והוא יטופל כראוי (ע' 1400). בהמשך הועברו המסמכים לכהן, ואף יתכן שנאמר לו להיכן על בדראן להגיש את הבקשה (ע' 1400). כמו כן העיד הנאשם, כי ידע שכהן יכול לעזור בפתיחת התיק, בהליך הראשוני וביחס הנאות, גם אם לא היה בידו סיפק להביא לידי סיום הטיפול בבקשה בטרם עזיבתו את התפקיד, התערבותו בשלב זה היתה מאוד חשובה, על מנת שתפתחנה הדלתות בפני
בדראן. כדברי הנאשם "וזה באמת קרה" (ע' 1547).

מן המקובץ לעיל עולה, כי פעולותיו של כהן או מי מטעמו - עפ"י הנחיתו - בעיתוי שבו נעשו, מלמדות על מעורבות מיוחדת, נמרצת ואינטנסיבית, בסמיכות זמנים לחתונה, ותוך מעורבותו בפרטים הרלבנטיים לבקשה - כל זאת, על מנת לקדם את בקשתו של בדראן, תוך ניצול הכח והיכולת של כהן, בטרם עזיבתו את תפקידו כראש מנהל האוכלוסין של מדינת ישראל
.

על רקע זה יש גם להסביר את הפגישה הדחופה והבהולה שהתקיימה ביוזמת הנאשם על כביש ירושלים ת"א, בה העביר הנאשם לכהן מסמכים הקשורים לעניינו של בדראן, יחד עם המתת, על מנת לדרבן את כהן להאיץ את הטיפול בבקשתו של בדראן.

ה.3. מעורבות הנאשם בהסדרת מעמדו החוקי של בדראן

הנאשם העיד, כי במשך כל שנות כהונתו, טיפל בפני
ות של בני מיעוטים וניסה לעזור להם במצוקתם, על כל גווניה (ע' 1325-1322). הנאשם תמך זאת במסמכים שונים (נ/172-נ/190), וכן בדבריו בישיבות הועדות בכנסת (נ/90 - נ/92).

ברי, כי פעילות ציבורית מבורכת שכזו, הנה חלק מתפקידו של בעל משרה ממלכתית, כזו של הנאשם.

כמו כן, אין חולק על כך, שבדראן היה חבר קרוב וטוב של הנאשם במשך שנים. הם הרבו לבלות ביחד, בארץ ובחו"ל, והנאשם נחשף לרצונו העז של בדראן להסדיר את מעמדו החוקי בארץ.
לגרסת הנאשם, הוא ידע כי בקשותיו של בדראן בנושא זה סורבו, כאשר הן היו בקשות לא קריטריוניות (אחמ"ש חדרה).
לקראת סוף חודש נובמבר 1999, שיתף בדראן את הנאשם בכוונתו להינשא, ועל כן רצה להגיש בקשת אחמ"ש נוספת, שהינה הפעם בקשה קריטריונית - מכח הנישואין לישראלית (אחמ"ש פ"ת).

בשלב זה, ראוי לפרט את ההבדל שבין בקשה קריטריונית (למשל, אחמ"ש פ"ת), לבלתי קריטריונית (למשל, אחמ"ש חדרה), והוא: שבקשה קריטריונית יכולה להתאשר ברמות הלשכה, ובקשה בלתי קריטריונית נדרשת לועדת חריגים, וללשכה אין יכולת לאשרה.

מבחינת מעורבותו של הנאשם בבקשותיו של בדראן, נבחין בין אחמ"ש חדרה, לבין אחמ"ש פ"ת.

בכל הנוגע לאחמ"ש חדרה מקבלים אנו את גרסת הנאשם, כי אמנם ידע אודות הבקשה ונימוקיה, וכי זו הועברה לועדת חריגים, אך מעורבותו בה היתה מינורית, כאשר הוא אינו יוזם או מעורב בהבאת הבקשה לועדת חריגים.
בתיק אחמ"ש חדרה (ת/1.25) נמצאו "עקבות" מעטים ובעלי משקל סגולי נמוך של הנאשם. כל שנמצא, היו מכתבים ספורים שנכתבו ע"י בדראן, בהם הנאשם הנו מכותב. לעומת זאת, מצויים בתיק מסמכים המעידים על פניות והמלצות של אישי ציבור אחרים, אשר באותה עת היו בעלי כח והשפעה רבים מאלה של הנאשם (כך, למשל, השר קהלני, לשכת השר (דאז) קצב, ח"כ בלומנטל, ועוד אנשי ציבור).
על כן, ולא בכדי, הגב' בתיה כרמון שלחה מכתב לכל הפונים וה"לוחצים" על הועדה, בהקשר של אחמ"ש חדרה, אך נמנעה מלשלוח מכתב כזה לנאשם, באשר הוא לא נמנה - על פי עדותה - על אותם "פונים ולוחצים" בעניינו של בדראן (ע' 42).

לעומת זאת, בכל הנוגע לאחמ"ש פ"ת, על פי הראיות שהובאו בפני
נו, היתה מעורבותו של הנאשם, עד להגשת הבקשה וגם בסמוך לאחר מכן, חורגת מפעילות רגילה ולגיטמית. המדובר בפעילות נמרצת ואינטנסיבית, בפרט נוכח העיתוי שבו נעשתה.

להלן פירוט פעולותיו של הנאשם ביחס להסדרת מעמדו של בדראן:

ה.3.א. הפגישה המשולשת

על פגישה זו כבר אמרנו די, עת דנו בה בהקשר מעורבותו של כהן.

על כן רק נוסיף ונאמר דברים הנוגעים למעורבותו ומניעיו של הנאשם בקיומה של פגישה זו.

כאמור, עיתוי המפגש המשולש - סוף נובמבר 1999 - כשכהן עתיד לסיים את תפקידו בעוד כחודש, מלמד כי היה רצון לנצל את מעמדו ויכולותיו - בטרם יכנס גורם אחר לתפקיד.

לדברי הנאשם, מטרת הפגישה המשולשת היתה שבדראן יספר את תלאותיו ויזכה ליחס נאות וטיפול הוגן.

הסברו של הנאשם למטרת הפגישה המשולשת, נוכח העיתוי הנ"ל, אינו סביר.

בשים לב לכך שטיפול בבקשת אחמ"ש אורך זמן רב, כשבדראן טרם התחתן, איזו תועלת תצמח מפגישה זו, כשכהן עתיד לסיים תפקידו תוך זמן קצר? (!)

האם לא סביר וראוי יותר להמתין לנישואיו של בדראן, ולהתמנותו של ראש מנהל האוכלוסין החדש, אשר במהלך כהונתו תטופל בקשתו של בדראן, ולשטוח דווקא בפני
בעל התפקיד החדש את תלאותיו של בדראן?!

אלא שהנאשם רצה לנצל את קשריו האישיים עם כהן, על מנת לקדם את עניינו של בדראן, וכבר נאמר, כי למרות שכהן אמור היה לעזוב את תפקידו בעוד כחודש, יכולותיו בנדון היו עדיין רבים.
האם היה הגיון בהתנהגות זו של הנאשם, זולת קיום המאמר: הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? - לנצל את מעמדו ויכולת ההשפעה של כהן במנהל האוכלוסין, טרם עזיבתו.

בעדותו בבית המשפט, מסביר הנאשם כי מטרת הפגישה המשולשת היתה להביא להתערבותו של כהן בעניינו של בדראן, על מנת שבדראן יזכה ליחס נאות בעת פתיחת תיק האחמ"ש בלשכת מנהל האוכלוסין, עת יגיש את בקשתו החדשה, בעקבות נישואיו לישראלית (ראה ע' 1350, 1400).

מוסיף ואומר הנאשם:

"שאלת היחס היתה מאד חשובה... וזה מה שציפיתי, שיפתח התהליך ויהיה יחס נאות, ויהיה טיפול הולם, וזה כהן יכל להבטיח גם אם הוא היה בסיום כהונתו" (ע' 1548). וכן,"כהן, גם אם היה בסוף כהונתו, יכל בוודאי לגרום לכך שחוסני יקבל יחס. יכול היה לדאוג שתפתח לו הדלת, יכל בוודאי לדאוג שלפחות בהליכים הראשוניים חוסני יטופל בצורה נאותה וזה באמת קרה" (ע' 1547).

לא בכדי, היה חשוב לנאשם שבדראן יקבל יחס מיוחד בלשכת מנהל האוכלוסין.

מוכנים אנו לקבל את גרסת הנאשם כי בשלב זה, אין הוא יודע את עברו הפלילי של בדראן, למעט עבירה חסרת משמעות, לטעמו, של גניבת בלוני גז, ואין הוא יודע על מניעה בטחונית כלשהי. נהפוך הוא, הנאשם מציג את בדראן כמשת"פ.

המכשול היחיד אותו ראה הנאשם נגד עיניו, וממנו חשש, היה הסדרת מעמדו של בדראן מכח בקשה קריטריונית של נישואין, ביודעו כי מדובר בנישואין פיקטיביים. לכך בדיוק, הנאשם היה צריך את כהן, ראש מנהל האוכלוסין, מתוך תקוה שהתערבותו של כהן תביא לכך שבדראן יזכה ליחס מיוחד בלשכת מנהל האוכלוסין, ולא תערך בדיקת יתר של הנישואין.
הנאשם אף מזהיר את בדראן מפני אפשרות בדיקה כאמור.

על כן, והיות ובדראן שותף למהלך זה ולמטרתו, לא בכדי, עם מעצרו של בדראן, בשיחת טלפון מתא המעצר, מבקש בדראן מחברתו להעביר לנאשם מסר, מסר היוצר קשר ישיר וברור בין הפגישה המשולשת לבין הסיוע של הנאשם לבדראן ומתן הכסף, כהאי לישנא:

"תסבירי לקרחת (הוא הנאשם) שלא הלכתי אף פעם עם הקרחת. הלכתי אליו (לכהן) לבד בכוחות עצמי, אבל אם הקרחת סייע לי, הוא סייע לי דרך הכנסת כחוק וכמקובל... הוא עזר לי כי הוא חבר שלי 15 שנה.... ובחיים לא נתתי לו גרוש" (ת/14 ע' 7).

כשנשאל הנאשם מדוע לדעתו מסר לו בדראן דברים אלה, השיב שאינו יודע ( 1433).

אולם: אם הפגישה המשולשת היתה תמימה וכשרה, לא היה צורך להעביר מסר שכזה לנאשם. כמו כן: אם סיועו של הנאשם לבדראן היה כשר, ונעשה "דרך הכנסת כחוק וכמקובל", מדוע היה עליו "להדריך" את הנאשם בזאת?. אם סיועו של הנאשם לא היה קשור במתן תמורה כלשהי, מדוע היה צריך לציין ש"בחיים לא נתתי לו גרוש" ?!
עיננו הרואות: יש בעצם אמירת הדברים משום חיזוק של ממש, ממקור חיצוני, להודאותיו של כהן, וראיה לכך שהפגישה המשולשת והסיוע של הנאשם לא היו תמימים וכשרים. אמירה קצרה זו של בדראן מקפלת בתוכה את כל רכיבי העבירה נשוא תיק זה.
קיומה של הפגישה המשולשת, בעיתוי שהתקיימה - בטרם נישא בדראן, ועדיין לא קמה עילת הבקשה, מלמדת על שיחת גישוש ובדיקת נכונות אצל כהן - על מנת שיפעל ויסייע בבקשה, כאשר תוגש.

כפי שנאמר, בפגישה זו "נזרע הזרע" למעשים שבאו לאחר מכן.

ה.3.ב.ההודעה במשיבון

כאמור לעיל, מן ההודעה ביום 16.12.99 (ת/10) עולה, כי התקיימה שיחה בין הנאשם לכהן אודות הגשת הבקשה, ובה סוכם, כי בדראן יגיע באותו יום ללשכה בפתח תקוה, בדיוק כתכנית שהציג בדראן, על פי עדותה של ילנה.
כשנשאל הנאשם אודות השיחה המוזכרת בת/10, השיב, כי כנראה שבדראן התקשר אליו או לעוזריו ואמר שהתחתן ורוצה להגיש הבקשה, ובשל הסגר בשטחים תואם העניין עם כהן (ע' 1413).
הסבר זה, לא רק שאינו מתיישב עם תוכן ההודעה בת/10, אלא אף אינו מתיישב עם שעת מסירת ההודעה. שכן, ההודעה נמסרה בסמוך לשעה 09:00 - בטרם הספיק בדראן להינשא (!!).
כשנשאל הנאשם, מה היתה הדחיפות לפנות למשרד הפנים ביום החתונה, השיב תשובה סתמית, לפיה: זו הדחיפות שהוא ראה לנכון (ע' 1414)?!

באמרתו במשטרה, מסר הנאשם הסבר אחר לתוכן הקלטת ת/10 לאחר שזו הושמעה לו. הנאשם אישר, כי טיפל בעניינו של בדראן באופן אישי, ו"ברמה של חבר אישי", ולכן בדק היכן עליו להגיש הבקשה. אולם, בכך אין כדי להסביר את הדחיפות שבהגשת הבקשה ואיתור הלשכה, ממש ביום הנישואין. ניכר בבירור, כי הנאשם פועל יחד עם כהן, על מנת להבטיח את הגשת הבקשה ביום הנישואין - כמעט בזמן אמת.
ברי, אפוא, כי מדובר בפעילות אינטנסיבית ונמרצת כנגד שעון הזמן, להפיק את מלוא התועלת האפשרית מתפקידו, מעמדו ויכולתו של כהן, בטרם פרישתו.
על כן גם הדחיפות להכין את לשכת מנהל האוכלוסין בפ"ת, לקראת בואו של בדראן והדחיפות במסירת ההודעה לבדראן, לאן עליו לפנות, והכל עוד לפני עריכת טקס הנישואין. על כן גם, על פי התכנון המקורי, בדראן וילנה היו צריכים להגיע ללשכת מנהל האוכלוסין, מיד לאחר עריכת טקס הנישואין.

ה.3.ג. התעניינות ולחץ שהפעיל הנאשם

מזכירתו של כהן, הדס, תיארה, כי בעניין הבקשה של בדראן, היו בקשר הדוק עם הנאשם, וכי היו מתקשרים בעניינו של בדראן "כל שני וחמישי" מלשכת הנאשם, וגם הנאשם עצמו רצה לברר אודות התיק (ע' 2 ו-3 לת/32).

זו אף זו, שהדס נשאלת, מה זכור לה לגבי התייחסותו של כהן לתיק האחמ"ש של בדראן?, ואומרת (ת/32):

"רפי מאד לחץ על הענין של הבקשה הזאת. זכור לי שהתעסקתי איתה המון... היינו מתקשרים המון ללשכה בפ"ת... זכורות לי פניות רבות שלי בענין זה...
אני זוכרת לחץ של ארבעה גורמים לגביה - טריף, העוזרות של טריף, בדראן עצמו ורפי כהן".

ראוי לזכור, כי ההגנה בחרה לוותר על זכותה לחקור את הדס בחקירה נגדית, ולפיכך עומדים ומהדהדים דבריה, כפי שנמסרו.

אף כהן, בהודאתו המוקלטת מציין, בהזדמנויות רבות, ששמו של בדראן נחקק בזכרונו, בשל המעורבות והלחץ הרב שהפעיל הנאשם בקשר אליו. כהן מרמז על כך בלשון בוטה: שהנאשם "ישב לו על הצוואר" (ת/1.34.6 ע' 22), וכי התחושה היתה שזה "מישהו שקרוב לנאשם שחשוב לו לטפל לו בבקשה הזאת" (שם ע' 32).

בבית המשפט, כשעומת כהן עם תיאור המעורבות הרבה של הנאשם בבקשה זו, הסביר, כי התייחס "לטיפול האינטנסיבי בקשר לתיק חדרה" (ע' 633 ו- 643). תיאור זה מתיישב עם דרכו של כהן למזער את חלקו, ולהרחיק עצמו מפעולה המשרתת את מטרת השוחד, ואינו מתיישב עם דבריו של כהן עצמו. שכן, בהודאתו המוקלטת הוא מתייחס לטיפול בבקשה בלשכה (בפ"ת), ולא בועדת חריגים (אחמ"ש חדרה). מדובר בבירור בשתי בקשות שונות באופיין, ובדרך הטיפול בהן.

כמו כן, בהודאה המוקלטת מציג רגב לכהן, כי החוקרים בדקו ומצאו בתיק בפ"ת, שהוא אישית שוחח עם האחראית על הטיפול בתיק זה. כהן משיב שהדבר יתכן, אך מגמד את אופי השיחה וההתערבות שלו (ת/1.34.6 ע' 27). ברור, כי כהן מתייחס לבקשה בלשכת פ"ת, ולא לבקשה שנדונה בועדת החריגים (אחמ"ש חדרה).

ברי, אפוא, כי אותן "פניות אינטנסיביות" של הנאשם בעניינו של בדראן, הופנו אל כהן ביחס לאחמ"ש פ"ת, ולא בהקשר לאחמ"ש חדרה.

לגרסת הנאשם, כפי שמתבטאת בסיכומי ההגנה, ובחלק מהתבטאויותיו במהלך עדותו: מיום הגשת הבקשה, 19.12.99 ועד למאי 2000, שאז נודע לו אודות הסירוב לבקשה, לא היה הנאשם מעורב ולא עקב באופן אישי אחר הטיפול בבקשה, הגם שיתכן שהיו פניות בין עובדי לשכתו לבין לשכת פ"ת (ע' 1371).
אלא, שבניגוד לאמירה זו, נמצא על שולחנו של הנאשם פתק (ת/12), הנושא את תאריך 22.12.99, ורשום בכתב ידו, ושם מפורט מספר תיק האחמ"ש בפ"ת. הנאשם הסביר שרשם זאת לצורך מעקב או טיפול (ע' 1369).
אכן תמוה ומוזר: אם הטיפול בבדראן היה טיפול רגיל ושגרתי, ונפסק עם הגשת הבקשה כגרסת הנאשם, מדוע היה עליו לרשום את פרטי התיק זמן קצר לאחר פתיחתו?

ה.3.ד. ידיעת הנאשם אודות הנישואין הפיקטיבים

אין חולק על כך, שבדראן נישא לילנה בנישואין שאינם אמיתיים - נישואין שלא מומשו, ונועדו לאפשר לבדראן השגת אזרחות ישראלית.
יובהר בזה: למרות שמדובר בנישואין תקפים מבחינת הדין המוסלמי, הרי מדובר בנישואין שהנם למראית עין, לעניינינו, ואשר נועדו להשיג דבר במרמה - מעמד במדינת ישראל
- וכנגדם הובטחה לילנה תמורה כספית (להלן: "נישואין פיקטיביים").
לעניין זה ראוי לציין כי ילנה ואמה הועמדו לדין בגין מעשה זה והורשעו על פי הודאתן (ת/17).

השאלה הרלוונטית לענייננו היא, מהי מידת ידיעת הנאשם על נישואין פיקטיביים אלה ?

לאחר ששמענו את הנאשם, העדים, ובחנו את הראיות, שוכנענו, כי הוכחה ידיעתו של הנאשם שמדובר בנישואין פיקטיביים, וכי בדראן נישא לילנה, שהינה חסרת דת, נישואין למראית עין - רק לצורך קבלת אזרחות ישראלית, לאחר שהבין כי נישואין לחברתו לחיים (אדיטה), יעוררו קשיים, בשל יהדותה.

הנימוקים לקביעתנו יובאו בהמשך. נציין רק, שמסקנתנו נסמכת, בעיקר, על עדותה האמינה של ילנה, והתימוכין לה, תוך דחיית גרסתו הבלתי סבירה של הנאשם.
משידע הנאשם על היות הנישואין פיקטיביים, אך כי נישואין אלה עשויים להקים את זכאותו של בדראן להסדרת מעמדו - פעל במשותף עם בדראן וכהן, באופן אינטנסיבי ונמרץ, להגיש את הבקשה מיד עם הנישואין. הנאשם פעל מתוך כוונה, כי כהן יפעיל את כוחו, סמכותו והשפעתו לסיוע בבקשה בכל דרך אפשרית.

ה.3.ה. העדר מעורבות של הנאשם מיום1/1/00 ועד 5/00 בעניינו של בדראן

בתקופת כהונתו של מר הרצל גדז' בתפקיד ראש מנהל האוכלוסין, החל מ- 1/1/00 ועד לתאריך 5/00, הנאשם לא פונה אליו ביחס לבקשתו של בדראן (ר' עדות מר גדז' ע' 19). אף הנאשם מאשר זאת בהודעתו במשטרה (ת/51ב ע' 23).

הימנעות הנאשם מלפעול פעולה כלשהי, במהלך תקופה זו, אל מול פעילותו הנמרצת קודם לכן, מחזקת את הודאותיו של כהן בדבר קבלת השוחד ומטרתו: הנאשם היה פעיל ונמרץ כל עוד כהן עמד בראש מנהל האוכלוסין, והיה אמור לסייע בבקשתו של בדראן.
בשים לב להסברו של הנאשם, כי פנה לכהן על מנת שיעזור - לרבות בנושא היחס, שהיה כ"כ חשוב לבדראן - הרי השתיקה והעדר הפעילות של הנאשם, להבטחת המשך יחס טוב וטיפול יעיל מראש המנהל המכהן, תמוהה.
אם הקשר בין הנאשם לכהן בעניין בקשת בדראן היה מקצועי, תמים, ומתחייב מתפקידו, מדוע לא נמשכו הטיפול והדאגה לבדראן באמצעות פניה למחליפו של כהן, הרצל גדז'?!

ה.3.ו. מעורבות הנאשם בעניינו של בדראן החל מחודש 5/00

לאחר היוודע לנאשם דבר וסיבת הסירוב לבקשתו של בדראן, הוא משנס שוב מותניו, ופועל באופן גלוי מעל בימת הכנסת בהגשת שאילתא לשר הפנים (נ/13), כמו גם בפני
יה לראש אמ"ן במשטרה (נ/198), וכשאלה לא מביאים לתוצאה המקווה, הוא מלווה את בדראן לפרופ' ליבאי - לצורך הגשת עתירה לבג"צ.
ההגנה מציינת, כי דווקא פעילותו זו - הגלויה - מעידה, כי הנאשם לא נתן שוחד, שכן העלאת העניין באופן גלוי וציבורי, עלולה היתה להביא לבדיקה מעמיקה ויסודית של הבקשה.

תמיהה זו, אותה מעלה ההגנה, לאו תמיהה היא.

האם אכן בדיקה יסודית ומעמיקה של הבקשה יכולה היתה לגלות את דבר מתן השוחד? - הרי כהן כבר אינו מכהן בתפקידו? מה גם שמאז מתן השוחד ועד מאי 2000, כהן שותק והנאשם מבין שהוא קיבל בהסכמה את השוחד ואף פעל כפי המצופה ממנו.

זו אף זו: אם הבקשה לא אושרה, משמע שכוונתו של הנאשם להשיג את מטרת השוחד לא צלחה. מדוע אם כן לא יבחר עתה לשנות את אופן פעילותו ויפעל בגלוי? - וכך אכן עשה הנאשם.

בכל הנוגע לנישואין הפיקטיביים, בהקשר זה, טוענת ההגנה, כי אם הנאשם היה יודע שבדראן נישא בנישואין פיקטיביים, לא היה נוטל סיכון, לפי שהזהיר את בדראן מבדיקת הנישואין - נוכח גילה הצעיר של הכלה, ומוצאה הרוסי.

טענה זו של הנאשם, לאו טענה היא.
אזהרתו של הנאשם את בדראן, לא היתה משום הגיל הצעיר ומוצאה של הכלה, שכן, לעניין זה, אין הבדל בין ילנה לאדיטה. שתיהן בנות אותו גיל (אדיטה בת 24 וילנה בת 23) ושתיהן ממוצא רוסי. משוכנעים אנו, גם משוכנעים, כי הנאשם, חברו הטוב של בדראן, אשר השתדל כה רבות בעניינו, יודע גם יודע כי בדראן נישא לילנה, ומה היתה מטרת הנישואין.

אלא, לא זו היתה הבעיה שהטרידה את הנאשם בהזהירו את בדראן. הנאשם חשש שעקב הפרש הגילים בין בדראן לבין הכלה ומוצאם השונה, תערך בדיקה יסודית של הנישואין ע"י מנהל האוכלוסין, ומפני זה הזהיר הנאשם את בדראן. תקוותו היתה, לנוכח מעורבותו של רפי כהן בקבלת הבקשה בלשכת פ"ת והתעניינותו בבקשה, לא תדקדק הלשכה, יתר על המידה, בבדיקת פרטי הבקשה, לרבות בדיקת הנישואין.

על כן, המתין הנאשם בשקט, עד אשר נודעה סיבת הסירוב לבקשה.

הנאשם אשר היה ער לכך שמשרד הפנים בודק את אמיתות הנישואין, ואף מציין זאת - כאמור - בפני
בדראן (ע' 1339), בוחר לשבת בחיבוק ידיים עד לקבלת תשובת הסירוב והנימוק לכך: סירוב משטרתי. או אז יודע הנאשם, כי בדיקת אמיתות הנישואין עברה בשלום, מבלי שנתגלה כי המדובר בנישואין פיקטיביים של מראית עין בלבד, ונפתח הפתח לפעילות ציבורית בדבר אחמ"ש על רקע של נישואין, שכבר אין חולק על אמיתותם, ואין בכך כדי להוות משום גירוי חדש לרשויות - שהרי, לפי הסירוב האמור, הבעיה הנה משטרתית גרידא, כשבאותו זמן אין הנאשם יודע את עברו הפלילי האמיתי של בדראן.

אנו דוחים את טענתו של הנאשם כי המתין ולא פעל ביודעו כי אישור בקשה קריטריונית דורש זמן, עקב הפניה לשירותי הבטחון ולמשטרה.
פעילותו המסיבית של הנאשם אצל כהן, עוד טרם הנישואין והגשת בקשת האחמ"ש, מלמדת כי גם כאשר התנאים עדיין לא הבשילו, וגם כאשר מדובר במי שתוך זמן קצר מסיים את תפקידו, אין הנאשם שוקט על שמריו בעניינו של חברו הטוב, בדראן.

אנו סבורים, כי דווקא ההמתנה, ללא הפעלת לחץ, עד לקבלת תשובת משרד הפנים, מתיישבת עם הגרסה המפלילה. שכן, לאחר שנודעה סיבת הסירוב, והיא: התנגדות המשטרה ולא אמיתות הנישואין, יכול היה הנאשם לפעול בגלוי, ולהתרעם על כך שלא מאפשרים לבני הזוג לממש את אהבתם (ראה למשל נ/13 ות/77 מסמך 12).

ואמנם, לא בדיקת הנישואין, לא עובדת היותם פיקטיביים, ולא בדיקת בקשתו של בדראן, הם שהביאו לגילוי עבירת השוחד.
מה שהוביל לגילוי העבירה, היו הודעותיה של סוהיר, והחקירה, הסמויה והגלויה, שהתפתחה בעקבותיהן.

ה.4. עדותה של סוהיר

סוהיר, אשר שמשה בתקופה הרלבנטית לאישום, עוזרת פרלמנטרית של הנאשם, הביאה לפתיחת החקירה. סוהיר נפגשה עם המשטרה על פי הפניתו של סלימאן חמדאן (להלן: "סלימאן") - בן עדתו של הנאשם, וידידו לשעבר, עמו הסתכסך על רקע עסקי.

סוהיר מסרה במשטרה סה"כ 7 הודעות הנוגעות לנאשם: הראשונה ביום 11/9/00 והאחרונה ביום 20/1/02.
נסיבותיו של המפגש, על אם הדרך - בין הנאשם לכהן - תוארו על ידה כבר בהודעה הראשונה (ת/6 ע' 8).
על פי הודעתה, במועד זה, היא היתה ברכבו של הנאשם, שמעה אותו משוחח טלפונית עם כהן, וראתה את הנאשם פוסע אל כהן ומוסר לו מעטפה, שבה היה סך של 5,000 דולר - כהערכתה, שהתבססה על המפורט לעיל ולהלן.
בהודעתה השניה (ת/7), בה נחקרה אודות אירוע המפגש, תיארה סוהיר פגישה מוקדמת יותר בין הנאשם ובדראן, במהלכה נתן בדראן לנאשם מעטפה עם כסף. סוהיר הבהירה שאינה זוכרת את המועד המדויק, ובאם פגישה זו התרחשה במסעדה בירושלים או בת"א. לאחר מכן הבחינה שבמעטפה היו שטרות דולריים, חבוקים בסרט - עליו היה רשום: 5,000 דולר. לאחר מס' ימים התרחש המפגש, ובמהלכו מסר הנאשם לכהן את המעטפה שבה היו השטרות. אף כהן נתן לנאשם מעטפה. בשתי ההודעות יוצרת סוהיר קשר, בין המפגש לבין הסיוע לבדראן, באמצעות כהן.
סוהיר מסרה למשטרה יומן, ובו תיעדה את המפגש ביום התרחשותו (ת/7 + ת/8), וכן קלטת (ת/10) ופתק (ת/12) - כראיות שאספה, להמחיש את הקשר בין המפגש לבין הסיוע לבקשת האחמ"ש של בדראן.

בהודעותיה המאוחרות, הוסיפה סוהיר פרטים ותיאורים, שלא בא זכרם בהודעותיה הראשונות.

סוהיר העידה בביהמ"ש, לאורך מספר ישיבות, ודבריה נשמעו בדלתיים סגורות.

בחקירתה הראשית ובתחילת חקירתה הנגדית, חזרה סוהיר על עיקרי הודעותיה.

במהלך עדותה בבית המשפט ניכר על סוהיר שהיא במתח רב, ובשל סערת רגשות הרבתה לפרוץ בבכי, נמנעה מלהביט לעבר הנאשם, והתנצלה על כך שעליה להעיד לחובתו (ע' 104).
המהפך בעדותה חל בישיבה השלישית לעדותה.

בתחילת ישיבה זו, לאחר שיום קודם לכן עדיין עמדה ובהחלטיות על גרסתה גם בתחילת החקירה הנגדית, כמו באיבחת חרב, בא מהפך, וסוהיר שינתה לפתע את עדותה, והסבירה, כי הדברים שמסרה במשטרה הנם פרי עלילתו של סלימאן, כאשר היא נסחטה על ידו (ע' 132).
משהפכה סוהיר עוינת לתביעה, התנהגותה באולם השתנתה במפתיע ובמפגיע: היא הרבתה להביט לעבר הנאשם, והעידה באופן חופשי יותר, תוך הפגנת עוינות וכעס, והפעם - כלפי התביעה, המשטרה וסלימאן.
באשר למפגש, ציינה סוהיר, בשלב זה של עדותה, כי זה אכן התרחש, הגם שלא היה בו משהו חריג. היא לא ראתה מסירת מעטפה, וכן אין לה הסבר מדוע סיפרה לסלימאן אודותיו, ומדוע הוא הורה לה לציין זאת ביומנה (ע' 231).

עוד יש לציין, כי פרטים שמסרה סוהיר בהודעותיה המאוחרות (בעיקר נ/37), וכן בעדותה, נמצאו כבלתי אפשריים בבדיקה אובייקטיבית ובראיות חיצוניות ומקורם בקרע במערכת היחסים בינה לבין הנאשם.
להדגמה: הוברר, כי טענתה שהנאשם ביקר בביתה ביום 21.6.01 נמצאה כבלתי אפשרית - נוכח דו"ח איכון שהוצא למכשיר הסלולרי שברכבו. עם זאת יודגש, שאין חולק, כי הנאשם שוחח עמה טלפונית באותו מועד, ובאותו נושא שהיא ציינה.
בנוסף, הובהר, שתיאורה, כי ראתה את הנאשם, משולחן עבודתה בכנסת, משלשל כסף למעטפה, אינו אפשרי, מאחר ולא ניתן היה לראות זאת ממקום מושבה (נ/45).
אף ביחס לשיחת הטלפון שתוארה על ידה בין הנאשם לבדראן, מיד לאחר המפגש, התברר, כי לזו אין כל תיעוד בפלטי הפלאפונים הרלבנטיים (נ/48 - נ/42).
כמו כן, הסתבר, כי המקום ומועד הפגישה בין בדראן לנאשם, שניתן ע"י סוהיר, בטרם הפכה עוינת לתביעה, אינו אפשרי, לפי שהיא וגם הנאשם היו באותו זמן בירושלים, ובמועד האחר שהוצע, שהה בדראן בירדן (נ/38 נ/41 וכן ת/9 ונ/202).
עם זאת, בהודעתה ת/7, לא ידעה לנקוב במועד הפגישה במסעדה, ולמקמה: בירושלים או בת"א.

סוהיר תיארה - בהודעותיה ועדותה - מערכת יחסים מורכבת ומסועפת עם הנאשם שידעה עליות ומורדות, כאשר שימשה עוזרתו הפרלמנטרית. על כן, הרבתה לעקוב אחר מעשיו והתנהגותו, ולתעד את התנהלותו. את זאת עשתה, בין מיוזמתה ובין על פי עצה שקיבלה מאחרים.
יודגש: גם עבור סוהיר, שהכירה מקרוב ולעומק, את נוהגי הנאשם, היווה המפגש אירוע חריג המצריך הסבר. על כן תעדה אותו ביומנה, אף שצרפה לפרטים שראתה, פרשנות והסבר משלה, לעיתים תוך הוספת פרטים - על מנת שיאמתו את גרעין האמת של סיפורה.

עם זאת, יהא המניע לעדותה אשר יהא, ובכלל זה הרצון לפגוע או אפילו לנקום בנאשם על התנהגותו כלפיה, ברי, כי מקצת דבריה אמת הם, הגם שבעדותה יש לנהוג משנה זהירות והקפדה יתרה - וכך אכן עשינו.

ועוד: ברי, שאיננו מחויבים, עפ"י הדין, בגישה קטבית - לקבל או לדחות את כלל עדותה של סוהיר: לפיכך, בזהירות הראויה, נתנו משקל רק לדבריה שגם נתאשרו.

לאחר בחינת הודעותיה של סוהיר, עדותה המשתנה, המניע להודעותיה, ונוכח העובדה שפרטים ותיאורים שמסרה נסתרו ע"י ראיות ובדיקות חיצוניות, מסקנתינו היא, כי בסוגיות לא מעטות, לא ניתן לקבוע ממצאים לפיה לחובת הנאשם.

חרף האמור, ברי, כי לענייננו, עצם הזכרת המפגש ע"י סוהיר, כמי שהכירה את התנהלותו של הנאשם ונוהגי עבודתו מקרוב, מלמדת על חריגותו. שאם לא כן, מדוע הוזכר על ידה? מדוע מצאה לנכון לספרו לסלימאן, ולרשום דוקא מפגש זה ביומנה?
מדוע בחרה סוהיר דוקא לקשור את רפי כהן למפגש חריג זה, והרי נגד רפי כהן, בודאי לא היה לה דבר ?
אין תימה, שסוהיר הבחינה בחריגות המפגש, ובכך יצרה קשר בינו לבין הסיוע לבקשתו של בדראן, שאם לא כן מדוע גם אספה, מאוחר יותר, את הקלטת (ת/10) והפתק (ת/12) !?.
יש לזכור בענין זה, שהנאשם טיפל רבות בענייניהם של בני מיעוטים, ובכל זאת מצאה סוהיר לנכון לספר רק על פעילותו ועזרתו למען בדראן.

לפיכך, ואפילו דירבן סלימאן את סוהיר לאסוף ראיות ולעקוב אחר פעילותו של הנאשם, הוא לא יכול היה לייצר את סיפור המפגש, הקלטת והפתק.

זאת ועוד, אם לא היה דבר חריג בטיפול הנאשם בעניינו של בדראן, מדוע מצא לנכון הנאשם, מיד לאחר זימונו לחקירה וערב חקירתו, להתקשר לסוהיר על מנת לברר עם סוהיר פרטים על החקירה, לאחר המסר שהועבר לו מבדראן באמצעות אדיטה, כי סוהיר היא מקור המידע שיש למשטרה.

על כן, באמור לעיל - ובזאת בלבד - יש כדי לחזק את הודאותיו של כהן.

זו אף זו, עצם העברת המעטפה במפגש אושרה ע"י כהן, וגם הנאשם אישר את היתכנותה.

כמו כן: הגם שהמשטרה סברה שהמדובר ב- 5,000 $, אין זו אלא השערתה הבלתי מבוססת של סוהיר, לעניין הסכום שהיה בתוך המעטפה שהועברה לכהן. סוהיר לא טעתה בכך שבאותו מפגש הנאשם העביר כסף לכהן, אלא טעתה בסכום הכסף שהועבר. הוכח בפני
נו שבמפגש הועבר סכום של 2,000 $ - זאת ותו לא.

לא נסיים בעניינה של סוהיר, בלי שנדגיש - נכון שבפתח הבאת הראיות, התביעה העמידה את גרסתה על שני עדים עיקריים: כהן וסוהיר, אך לאחר מכן שולחו חלקים רבים ונכבדים של עדות סוהיר אל מקומם, כפי שפורט לעיל.

עם זאת, איננו סבורים שדין דומה חל על עדויות שני העדים - כהן וסוהיר.

לא מצאנו - כטענת ההגנה - כי כהן ניחן ביכולת פתולוגית לברוא עולמות ולהחריבם בהבל פיו, או לייצר סיפורים שאין בהם ממש, או כי הוא תופס את המציאות באופן מעוות לחלוטין, או כי הנו דיסאסוציאטיבי באופן מוחלט עד כדי התנתקות מהמציאות.
לא ברור מניין שאבה ההגנה את ניתוחי הנפש האמורים, וב"אינטואיציה של הסניגוריה" ודאי שאין די, על מנת לאשר מסמרות שכאלה.

לפיכך יש לקבוע, כי בידי ההגנה צלח להשמיט ולאיין את מירב עדותה של סוהיר, כעדות שלא ניתן לקבוע בשלה ממצאים - למעט אלה המתאשרים גם חיצונית, כדוגמת המפגש וחריגותו - להבדיל מהודאותיו של כהן, בהן אנו נותנים אמון.

ה.5. הימנעות מהעדתו של בדראן

בדראן לא הופיע ברשימת עדי התביעה, ואף לא הובא לעדות מטעם ההגנה.
כל צד השליך לפתחו של הצד שכנגד את ההימנעות מהבאתו כעד, ועותר מביהמ"ש ליתן לכך משמעות הפועלת לחובת אותו צד.
מטעם התביעה הוגש מכתבו של פרופ' ליבאי, מי שייצג בזמנו את בדראן (נ/197), ובו מענה לפניית ב"כ הנאשם, השוקל את העדתו של בדראן כעד הגנה (נ/196).
במכתבו, מציין פרופ' ליבאי, שמשטרת ישראל הודיעה ביום 17.10.01, כי החליטה לא לאפשר לבדראן להיכנס לישראל עד להודעה חדשה. ובאשר לעמדת בדראן: מאחר וזה לא קיבל כל הודעה על כך שלא יועמד לדין, הוא אינו מעוניין לבוא ארצה ולהעיד, ואם יוזמן כעד, יסרב להעיד כעד הגנה - על מנת שלא להפליל את עצמו.

ברי, כי ניתן היה להתגבר על המכשולים המעשיים שמנעו את הגעתו של בדראן כעד הגנה.
באשר להיבט הטכני - ניתן היה לדרוש את סיוע המשטרה, התביעה או לעתור לצו בית המשפט - לכניסתו של בדראן לתחומי המדינה, לצורך העדתו.

באשר להיבט המשפטי - ניתן היה להבטיחו, כי לא יעשה שימוש בדבריו של בדראן נגדו - מכח סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות.

השאלה לפתחנו היא להכריע, באשר לרלוונטיות עדותו של בדראן, באופן שמחייב צד זה או אחר במאמצים להעידו.

בענייננו, עדותו של בדראן - חברו של הנאשם - חיונית ומהותית דווקא להגנת הנאשם. עד זה יכול היה לתמוך תמיכה של ממש בטענת הנאשם, כי הסיוע שנתן לו היה כשר וחוקי, כי לא מסר לו כל כסף לשם קידום הסיוע בבקשתו, וכי הסתיר מפני הנאשם את נישואיו לילנה (ר' י. קדמי, על הראיות חלק שלישי ע' 1400-1391).
לא בכדי פנתה ההגנה לב"כ של בדראן, ע"מ לבחון את עמדתו ביחס להעדתו כעד הגנה. אולם, משנתקבלה תשובתו של בדראן, לא נקטה ההגנה כל פעולה על מנת להסיר מכשולים אלה, כפי נוהגה בעניינו של כהן.
הסניגוריה היתה יכולה להציג דרישה למאשימה - על מנת לאפשר את התנאים להעדתו של בדראן כעד הגנה, ולהיעזר בבית המשפט, בין במתן צווים לפני זמן ההעדה, ובין אח"כ, אם התביעה היתה נמנעת מסיוע זה.

אם קביעתנו היא, שעד זה היה חיוני להגנה - הדרא קושיא לדוכתיה, ודעת לנבון: מדוע לא נקטה ההגנה דרך זו, כשם שידעה להזעיק ולעורר שמים וארץ, במאבקה להעדתו של כהן בשלב שבו העיד בפני
נו ?

לאמור: המדובר בעד שהינו מהותי וחשוב ביותר, להגנה דווקא - לאור קו ההגנה בו נקטה.
לענין זה יפה ההחלטה בע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מ"י, פ"ד לז(2) 85:

"הלכה פסוקה היא שהמנעות מהזמין לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עליו היה לתרום לגלוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה".

אמנם, הסבר מתאים - אמין וסביר - לאי הבאת הראיה יכול וישמיט את הבסיס לחזקה זו. דע עקא, שבידי ההגנה לא עלה להציע הסבר שכזה להפרכת החזקה.

על כן, ולפי ההלכה הפסוקה, הימנעות ההגנה מלהעיד את בדראן, הנה בעלת משמעות ראייתית, ופועלת לחובתה ומהווה דבר חיזוק נוסף לראיות התביעה.
ה.6. התנהגותו המפלילה של הנאשם

ההלכה הפסוקה היא, כי התנהגות אשר בהעדר הסבר "תמים" מצביעה על מעורבותו של הנאשם באחריות לביצוע העבירה, הנה ראיה נסיבתית ועצמאית לחובתו של זה. ההתנהגות המפלילה כבעלת כח ראייתי, יכולה להתבטא בשלב שלפני מעשה העבירה, במהלך החקירה ולאחר מעשה (ר' י. קדמי, על הראיות, חלק א' ע' 227-223).

בענייננו, התנהג הנאשם התנהגות, אשר יש בה ביטוי לתחושה של אשמה: במהלך החקירה ובעת שקדמה לחקירתו.

ה.6.א. המפגש עם אדיטה - 19.6.01

לאחר שנודע לנאשם כי חברו הטוב בדראן נעצר, הוא נאות להיפגש - בשעת לילה מאוחרת - עם אדיטה חברתו של בדראן, כשהיא מגיעה בשליחותו והנחייתו של בדראן, לאחר שיחת טלפון שקיים עימה מבית המעצר. בעניין זה העידה אדיטה, שהודיעה לנאשם בטלפון, כי בדראן ביקש אותה לפגוש את הנאשם (ע' 269). לדבריה, בדראן לא יכול לשוחח עם הנאשם בטלפון, ולכן ביקש ממנה להעביר לו את הדברים.
היענותו של הנאשם לבקשה חריגה זו והתנהגותו, כאשר באותה עת היה שר מכהן, היודע כי בדראן עצור, ובכל זאת הוא מסכים להיפגש עם אדיטה לבקשת אותו עצור, בשעת לילה מאוחרת - היא יותר מתמוהה. קל וחומר, כאשר הנאשם כבר יודע מבנו של בדראן, ומפרופ' דוד ליבאי, כי בדראן עצור וכי הוא חשוד במתן שוחד לנאשם.

בעדותו בבית המשפט (ע' 1452), אומר הנאשם:

"אני כבר ידעתי קודם לכן על מה מדובר. להזכיר לך שנודע לי מהבן של בדראן, עוד ביום הראשון, שאביו נעצר... מה שידעתי שעצרו את בדראן ומאשימים אותי שקיבלתי שוחד, מתנות מבדראן וכל מיני דברים. ידעתי מאדיטה שגם מאשימים את בדראן בנישואין פיקטיביים שהוא לא התחתן איתה והוא התחתן עם מישהי אחרת".
"אני שומע על כך כאשר אדיטה מתקשרת אלי באותו לילה שלפני החקירה, ב-19, ואומרת לי: אני רוצה לראות אותך. אני יום קודם ידעתי שחוסני עצור. הבן שלו התקשר אלי וגם פרופ' ליבאי אמר לי שהוא עצור" (ע' 1337).
בעדותו בבית המשפט, אומר פרופ' ליבאי:

"אני ייצגתי את בדראן בהליכי המעצר והשחרור שלו בחודש יוני 2001...
מאחר ועקב מעצרו של חוסני התייצבתי לייצג אותו בבית משפט השלום, הבהרתי לסאלח שמאותו שלב, כל עוד מתנהלת חקירה, אינני יכול להפגש איתו ולא לקיים איתו קשר כלשהו והוא הבין זאת בעצמו..." (ע' 1493).

יש גם להניח כי גם מאדיטה, בשיחת הטלפון, שמע הנאשם את החשדות המיוחסים לבדראן, לרבות החשד למעורבותו של הנאשם, שכן הדברים מוטחים בבדראן בעת חקירתו במשטרה, טרם השיחה עם אדיטה, כשבדראן מספר את הדברים לאדיטה, וזו, למעשה, מטרת השליחות.

קשה לנו מאוד להאמין כי הנאשם היה נפגש אם אדיטה באישון ליל, בדחיפות כה מירבית, אלמלא ידע במה מדובר ואלמלא רצה לשוחח עם אדיטה בנדון.

זו אף זו, שכאמור, פרופ' ליבאי, כבר הודיע לנאשם על מעצרו של בדראן וכי הוא מייצגו. על כן, ברור היה לנאשם כי המפגש עם אדיטה, אין מטרתו בבקשה טכנית להסדרת ייצוג לבדראן, כגרסת הנאשם, שהרי כבר הנאשם ידע כי בדראן מיוצג, ובודאי ניתן היה להסתפק גם בשיחה טלפונית להבהיר או להסדיר את הדברים.

אלא, שלפגישה היתה מטרה אחרת, לקבל את המסר הברור מבדראן.

ההגנה מבקשת לאיין את מצג האשם אשר מגולם בהתנהגותו זו - בעובדה, כי הנאשם סיפר בחקירתו, מיוזמתו, על הפגישה.

אלא, שעיון באמרתו מיום 22.6.01 (ת/51ב ע' 53) מלמד, כי הנאשם מתאר שיחה בינו לבין אדיטה למשך שתי דקות - שיחה בעלת אופי תמים ולגיטימי, כשאדיטה ביקשה עזרה בייצוג עו"ד. אולם, הנאשם יודע שעו"ד ליבאי כבר מייצג את בדראן, ועל פי השיחה בין אדיטה לבדראן, גם אדיטה כבר יודעת שעו"ד ליבאי מייצגו, וגם בדראן מרגיע אותה שנושא זה מוסדר (ת/14 ע' 5). לפיכך, תוכן השיחה שמוסר הנאשם לחוקריו אינו נכון, ונועד לשוות לפגישה אופי אנושי וחברי בלבד - ולא היא.

רק כשמושמע לנאשם חלק מקלטת השיחה בין בדראן לאדיטה, הוא עושה שימוש במידע ששמע בקלטת ומסביר, שאדיטה תיארה בפני
ו את החשדות המיוחסים לבדראן בדבר מתן שוחד של חולצות, נסיעות וכיו"ב. אולם, הנאשם לא ידע להסביר מדוע בדראן שלח את אדיטה אליו.

לא יפלא, אפוא, מדוע הנאשם היה מעוניין, כאדיטה, בפגישה - שהצריכה תעוזה, כמו גם מאמץ נסיעה ניכר, בשעת לילה מאוחרת - על מנת לדלות, ככל האפשר, את פרטי החקירה הידועים.

ה.6.ב.השיחה עם סוהיר

ביום 21.6.01 בשעות הבוקר, מתקשר תנ"צ לוין ללשכת הנאשם, ומבקש שייצור עמו קשר. כאשר הנאשם משוחח עם לוין, וזה מבקשו להתייצב לחקירה, משיב הנאשם, כי הוא נמצא בצפון ויוכל להגיע לחקירה למחרת היום.
מן הראיות עולה, כי הנאשם היה אמנם באותה עת בצפון - אך בדרכו למרכז הארץ, והוא שהה כל אחה"צ בת"א.
ראוי לציין, כי בשלב זה, הנאשם כבר יודע שחוסני עצור, וכי חוסני מאשים את סוהיר בחשיפת הפרשה. הנאשם - כשר מכהן - מודע לאי יכולת המשטרה לזמנו לחקירה, כזמן כל אזרח רגיל, והוא אכן מנצל כדבעי את השהייתו את החקירה.
באותו ערב ממש, לאחר תקופת נתק בין הנאשם לסוהיר, הוא מתקשר אליה ארבע פעמים, ולבסוף מנהל איתה שיחה בת 27 פעימות מונה.
ההגנה מציינת, בהקשר זה, כי מדובר במעשה אנושי וטבעי, שאינו מלמד על אשמתו של הנאשם, בפרט נוכח העובדה שלא הסתיר זאת.

ואולם, גם בעניין זה לא גילה הנאשם את כל העובדות כהוויתן.

בחקירתו ביום 22.6.01 (ת/51ב ע' 57), כשנשאל הנאשם מתי פגש את סוהיר לאחרונה, השיב, שלא פגש בה כבר "חודשים". בשלב זה הנאשם מסתיר את העובדה שערב קודם לכן שוחח עמה ארוכות. התנהגות מפלילה לכשעצמה.

רק בחקירתו השנייה, ביום 26.6.01, כשעומת הנאשם עם הידוע למשטרה באותה עת, כי ביום שזומן ע"י לוין הוא הגיע לביתה של סוהיר בחיפה, משיב הנאשם ומאשר, לראשונה, ששוחח עם סוהיר בטלפון, הגם שהשיחה, לדבריו, כלל לא היתה בענייני חקירה. בהמשך, מוטחת בנאשם הטענה שנפגש עם סוהיר - לשוחח עמה על החקירה, לאחר שקיבל מבדראן מסר, שהיא (סוהיר) "פתחה את הפה". הנאשם משיב: "להד"מ". "לא היה ולא שוחח איתה על העניין הזה כלל וכלל ואין לזה ידיים ורגליים" (ת/52ב ע' 8).

למרות נחרצות זו, בבית המשפט שינה הנאשם את גרסתו והעיד, כי לאחר ששמע מבדראן על "ההיא מחיפה" - הכוונה לסוהיר - שהיא זו שסיפרה למשטרה, רצה לחוש, אם יש לה מעורבות בעניין (ע' 1472).
לפיכך יש לקבוע, כי השיחה עם סוהיר, במועד בו התקיימה, מלמדת על רצונו של הנאשם לברר פרטים רבים, ככל שניתן, על החקירה הצפויה לו למחרת היום - ממי שסבר כי התלוננה נגדו.
הנאשם אשר חש שהתנהגות זו הינה פסולה, מסתיר את דבר קיומה, כשנחקר ביום המחרת. עם זאת, כאשר הוא בכל זאת מזכיר את השיחה, בחקירתו השניה, הוא שולל בתוקף את התוכן המפליל של השיחה.

רק בבית המשפט סיפר הנאשם, ולמעשה אימת את דברי סוהיר, כי שוחח עמה על בדראן, וברי, כי ניסה, ככל יכלתו, לדלות מידע הימנה, כשם שעשה עם אדיטה, בטרם הוא מגיע לחקירה.

ה.6.ג. תגובת הנאשם לעימותים

בסיום חקירתו הראשונה מתבקש הנאשם לערוך עימותים עם המעורבים. הנאשם משיב: "באופן עקרוני אין לי בעיה אך צריך לחשוב על זה אבל בטח לא היום..." והסביר, כי הוא ממהר לכנס בצפון (שאמור היה להתחיל מספר שעות לאחר מכן) (ת/51ב ע' 60). לציין כי באותה עת נכחו בתחנת המשטרה גם כהן וגם בדראן, שהיו עצורים, וגם ילנה שהוזמנה במיוחד למשטרה לצורך כך.

אם הנאשם היה בטוח בחפותו, על מה היה צריך לחשוב ??

האם לא היה צפוי שהחף מפשע יהא נסער מחשדות השווא כלפיו בעניין השוחד, ויקיים עימות מיידי עם כהן, כאשר לוח הזמנים האובייקטיבי אפשר זאת ?- ואפילו אם יאחר במידת מה לכנס.

אך בכך לא סגי, גם היה לשמוע את עדותו בבית המשפט, על מנת להגיע למסקנה, שהתנהגותו של הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם תחושת חפות:

"ש. כמה דקות לפני השאלה בענין העימות, הראו לך חלק מן העדות של רפי כהן שבו הוא מספר שקיבל ממך שוחד. הדבר הזה הדהים אותך, נכון?
ת. נכון.
ש. איפה התשובה שלך: "עכשיו אני רוצה לעשות את העימות כדי להטיח בפני
ו שהוא שקרן?"

והתשובה המתחמקת של הנאשם (ע' 1393 ש' 21-16):

"איפה התשובה של המשטרה לבקשה שלי ללכת לפוליגרף?"

תגובתו זו של הנאשם מציבה סימני שאלה, שאינם ממין העניין, ואינה מבטאת תחושת חפות. שכן - כאמור - דקות ספורות קודם לכן, צפה הנאשם בקטע מן ההודאה המוקלטת, בה מפליל כהן את הנאשם. בנסיבות אלה אך טבעי היה שיחפוץ, ומיד, להתעמת עם כהן.
כשנשאל על כך בבית המשפט השיב, כי לא ידע שכהן עצור. אולם, הסבר זה אינו מתיישב עם דברי החוקר גלבר אליו במשטרה (ת/51ב בע' 45).

זו אף זו: גם כשהנאשם מתבקש לערוך עימות קצר, בן כ- 10 דקות עם ילנה, הוא ממשיך בסירובו (ת/51ב ע' 61).
בשים לב לגרסת הנאשם, לפיה הופתע לגלות שבדראן לא נישא לאדיטה ואינו זוכר מיהי אותה ילנה שעמה התחתן, מוזרה ומפתיעה אי סקרנותו לראותה, ולגלות למי באמת נישא חברו הטוב?!.
בנסיבות שפורטו לעיל, דרישתו של הנאשם לדחות את המועד לביצוע העימותים, מבטאת רצון לצבור זמן, על מנת ללקט מידע ולהתייעץ, בטרם יתעמת ויחקר. התנהגות זו - אל מול החשדות המוטחים ומוקרנים בפני
ו - אינה מתיישבת עם חפות, ורצון טבעי וספונטני להוכיחה.

בהתנהגותו של הנאשם, כמפורט לעיל, יש ביטוי לתחושה של אשמה. מדובר בהתנהגות שאינה מתיישבת עם תחושת חפות.

ו. גרסת ההגנה הנוספת והחדשה

תיזות ההגנה שנועדו להסביר הודאותיו של כהן ולאיין את משקלן - נדחו על ידינו לעיל.

בנוסף, ולראשונה בסיכומיה, הציעה ההגנה תיזת הגנה חדשה, המבקשת ליישב בין הודאותיו של כהן וגרסת החפות של הנאשם. על פי תיזה חדשה זו, יתכן שהנאשם קיבל מעטפה מבדראן והעביר אותה לכהן, מבלי שידע את תכולתה, ובדיעבד הסתבר שהיה בה כסף. תיזה זו באה בעקבות דבריו של הנאשם כי הוא אינו שולל אפשרות העברת מעטפה לכהן במפגש מתחת לגשר.

אנו דוחים תיזת הגנה חדשה זו.

מדובר בהשערה שאין לה סימוכין, לא בדברי הנאשם עצמו, ובאף שלב של הדיונים.

ההיפך הוא הנכון: הנאשם הודה, כי לפני שמסר את המעטפה לכהן ריפרף במסמכים ואף ידע מה הכילו (המלצות, תשובות משרד הפנים, כתבה על בדראן - ע' 1405).
"ריפרוף" כזה, המגלה זיהוי של המסמכים, מחייב גילוי של שטרות בסך 2,000$.

יש להדגיש כי עפ"י שתי הודאותיו של כהן, הצצה קטנה בלבד אל תוך המעטפה (בין בדרך לרכב ובין בעצירה ברמזור) הביאה לגילוי השטרות הנמצאים במעטפה.
לסיכום עבירת השוחד

הוכח בפני
נו, מעבר לכל ספק, כי ביום 8.12.99 מסר הנאשם לכהן סך של 2,000 דולר, וזאת במטרה שכהן יסייע בבקשת האחמ"ש של בדראן, כאשר המתת ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו של כהן כראש מנהל האוכלוסין.

התביעה הרימה, אפוא, את הנטל המוטל עליה.

אנו קובעים כי הנאשם נתן שוחד לעובד ציבור - לרפי כהן, ראש מנהל האוכלוסין במשרד הפנים - בעד פעולה הקשורה בתפקידו הציבורי - סיוע בבקשת האחמ"ש של בדראן.

לפיכך אנו מוצאים את הנאשם אשם ומרשיעים אותו בעבירה של מתן שוחד - עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין.

iv . עבירת המרמה והפרת אמונים
א. המחלוקת

כפי שפורט לעיל, נישואי בדראן לילנה לא היו אמיתיים, ונועדו להשיג מטרה יחידה - להקנות לו מעמד חוקי בארץ, ובתמורה הציע בדראן לילנה סך של 5,000 דולר. הגם שהנישואין נרשמו ונערכו כדין בפני
קאדי, על פי הדין המוסלמי, הרי מדובר, לענייננו, בנישואין למראית עין, כאשר בני הזוג לא מימשו את נישואיהם.

המחלוקת בין הצדדים נסובה - כאמור - על ידיעת הנאשם אודות זהות הכלה, ואופי הנישואין של בדראן, הנובע מזהותה של ילנה.
אליבא דתביעה, הנאשם ידע שבדראן נישא לילנה, ידע את מטרת הנישואין והיותם פיקטיביים - באותו מובן שפורט לעיל.
לגרסת הנאשם, הוא סבר מתוך טעות, כי בדראן נישא לחברתו משכבר הימים - אדיטה - ולא בירר מעבר לכך (ת/51 ע' 5).
בבית המשפט הסביר הנאשם, כי חברו בדראן הונה אותו, כאשר לא סיפר לו את זהותה האמיתית של הכלה.

כפועל יוצא ממחלוקת זו בין הצדדים, האם ביצע הנאשם, בפועלו למען בדראן, עבירת מרמה והפרת אמונים, כפי המיוחס לו בכתב האישום ?

ב. ההכרעה

לאחר ששמענו את הנאשם והעדים, עיינו בפרוטוקול ובמסמכים, וצפינו בקלטות הוידאו הרלבנטיות, שוכנענו, מעבר לכל ספק, שהנאשם ידע - גם ידע - אודות זהות הכלה, והיות הנישואין פיקטיביים.
הכרעתנו נסמכת על עדותה האמינה של ילנה לפיה הנאשם ידע אודות נישואיה לבדראן, משמעותם ומטרתם. עדותה מוצאת תימוכין בעימותים שערכה עם הנאשם ובדראן, בעדותה של אדיטה, בהתנהגותו של הנאשם, תוך דחיית גרסתו של הנאשם מחוסר סבירות והגיון.

להלן נימוקינו המפורטים:

לאחר שילנה נתנה הסכמתה להנישא לבדראן, ביום ה', 16.12.99, השתתפה בטקס התאסלמות בטייבה ומיד, באותו יום, נישאה ביפו לבדראן בפני
הקאדי.

עפ"י התכנית המקורית, היו אמורים ילנה ובדראן להגיע באותו יום ללשכת רישום האוכלוסין בפ"ת ולהגיש את בקשת האחמ"ש. בשל התמשכות ההליכים, הוגשה הבקשה רק ביום א', 19.12.99.

לגרסת הנאשם, הוא שמע לראשונה על זהות הכלה מפיה של אדיטה, במפגש עמה שנערך בשליחות בדראן.

אדיטה לא העידה על כך, ולא נשאלה בענין זה, אף לא שאלה אחת.

מהראיות שהובאו בפני
נו נוכחנו לדעת כי כל העת ידע הנאשם את זהותה האמיתית של הכלה - ילנה - וכי מדובר בנישואין פיקטיביים.
על ידיעה זו של הנאשם, למדים אנו, בנוסף לכל האמור לעיל, גם מהראיות המצטברות הבאות:

ב.1. עדותה של ילנה

ילנה העידה, כי הכירה את בדראן, אשר הציע לה להינשא לו נישואין פיקטיביים תמורת 5,000 דולר, וזאת לצורך קבלת אזרחות ישראלית.

בשל מצוקתה האישית והכלכלית, הביעה את הסכמתה לכך.

מספר שבועות לאחר מכן, התקשר בדראן, ואמר, שניתן להתחיל בהליך הנישואין. ביום 16.12.99 אכן החל המעשה בטייבה: בטקס התאסלמות שלה, ואח"כ נישואיה ביפו לבדראן בפני
הקאדי (ע' 294).

ילנה העידה, כי אדיטה ידעה אודות הנישואין הפיקטיביים, ואף הנאשם ידע זאת.

לחיזוק דבריה ציינה, כי הנאשם בירכה בברכת "מזל טוב", לאחר החתונה, הגם שבאותה נשימה, שאל את בדראן, בבדיחות הדעת, אם יוכל "להתחיל" עם אשתו (ילנה) - כך! - ואכן, לאחר מכן התקשר הנאשם לילנה מספר פעמים, והציע לה לצאת עמו (ע' 301) !!!.
ילנה אף העידה, כי בשיחה, בה נכחו אדיטה והנאשם, בדראן דיבר על "נישואין שצריך לשלם עליהם" (ע' 312 וכן ע' 314).
ילנה הקפידה לדייק ולציין, כי המונח "נישואין פיקטיביים" לא נאמר, אך מאחר והנאשם ידע שלבדראן חברה קבועה (אדיטה), הוא ידע שהנישואין עימה הם פיקטיביים (ע' 313 וכן ת/25 ע' 3).
בעימות בין ילנה לבדראן (ת/25) נשאלה ילנה:

"האם סאלח טריף
ידע שהנישואין פיקטיביים?"

ילנה משיבה:

"כן, הוא לא שמע שהחתונה הולכת להיות פיקטיבית. אמרנו לו שאנחנו מתחתנים והתגובה שלו היתה מזל טוב זהו, סאלח ידע שלחוסני יש חברה ולכן הוא ידע שהנישואים איתי הם פיקטיביים".

בהמשך משיבה ילנה:

"ישבנו בפיקסו עם סאלח טריף
ואמרתי לו שהתחתנו. סאלח שאל אותו אם הוא יכול להתחיל עם אשתו, כלומר איתי".

ייאמר מיד, שעדותה של ילנה אמינה עלינו. ניכר היה כי היא מספרת את העובדות, ומבקשת לדייק בתיאורן. ראוי להדגיש, כי ילנה הועמדה לדין בגין חלקה בניסיון לקבל דבר במרמה ונדונה על כך (ת/17). גם אם יתכן שיש בליבה על בדראן שסיבך אותה, ואף לא נתן לה את התמורה המובטחת בסך 5,000 דולר, הרי כנגד הנאשם לא יכולים להיות לה כל טענה או מענה.
עם זאת, ילנה לא היססה להטיח, הן בפני
בדראן והן בפני
הנאשם, את דבריה - בעימותים שערכה מולם (ת/24 ות/25).

עדותה של ילנה מוצאת תימוכין רבים, כמפורט להלן:

אדיטה העידה כי ידעה, ואף תיארה לעצמה שהנאשם ידע, כי בדראן נישא לילנה ולא עמה (ע' 267). אדיטה הדגישה, כי היא אמנם ידעה אודות נישואי בדראן לילנה, אך רק בדיעבד, עקב נתק שהיה ביניהם, ונמשך חודשים.
על פי התרשמותנו, אדיטה, אשר תודרכה ע"י בדראן להעיד בחקירתה, שמדובר בנישואין אמיתיים, וכי היא אף היתה נוכחת במסיבת הנישואין של ילנה (ת/14 1), השתדלה בכל מאודה להעיד באופן שלא יפליל את בן זוגה: בדראן.
מכל מקום, עולה בבירור מעדותה, כי היא ידעה אודות הנישואין לילנה, בין אם מראש, ובין אם זמן קצר לאחר מכן.
זאת ועוד, אדיטה העידה, כי ידעה שהיא ובדראן אינם יכולים להינשא - בשל יהדותה, והנושא עלה מספר פעמים (ע' 264 וע' 280).
אף הנאשם מודה, כי ידע מבדראן, על הקושי והבעייתיות שבנישואין לאדיטה - בהיות זו יהודיה (ע' 1335).

זאת ועוד, התנהגותו של הנאשם כלפי ילנה, כלפי אדיטה והתנהגותו במהלך החקירה, מצביעה על ידיעתו אודות זהות הכלה והאופי האמיתי של הנישואין.

הנאשם יודע שהנישואין חשובים לבדראן, ומהווים את העילה להגשת בקשת אחמ"ש קריטריונית. הנאשם העיד, כי בדראן סיפר לו אודות רצונו להינשא, למסד את קשריו ולהתגורר בארץ (ע' 1335). אלא, שהיה "מונח" לו בראש, שבדראן רוצה להינשא לאדיטה. עם זאת, והגם שהנאשם הנו חבר קרוב וטוב של בדראן - ברמת הגדרה "כאח" - הוא אינו שואל אותו כיצד בכוונתו להתגבר על הבעייתיות הקיימת והידועה זה מכבר, בנישואין לאדיטה?, ומה שונה יום מיומיים - להינשא לאדיטה עתה?
זאת ועוד, כבר נאמר כי ב-16.12.99, יום נישואיו של בדראן, היתה שיחה בין לשכת כהן ללשכת הנאשם, בה הפנה כהן את בדראן ללשכת פ"ת, שכן לפי התכנון, בדראן היה אמור להגיע ללשכת פ"ת באותו יום. הודעה זו נמסרה לנאשם, והוא גם שוחח עם בדראן. הא ראיה שב-19.12.99, הגיע בדראן ללשכת פ"ת, ופנה, עפ"י הפנייתו של כהן, אל אותה פקידה אשר כהן נקב בשמה.
היתכן כי הנאשם לא ידע למי בדראן נישא ??!!
היתכן כי באותה עת לא עלתה השאלה כיצד התגבר בדראן על הבעייתיות באפשרות הנישואין לאדיטה ??
האם גם במהלך נסיעתם המשותפת של הנאשם ובדראן לירדן, ביום 19.12.99, הוא יום הגשת הבקשה בלשכת פ"ת, לא בירר הנאשם עם בדראן, כיצד התגבר בדראן על המכשול בנישואיו לאדיטה??

התנהגות זו מלמדת כי הנאשם ידע למי נישא בדראן ומדוע, ועל כן גם לא עלתה השאלה.

יודגש: ההסבר שנישואין בין יהודיה למוסלמי, הנם אפשריים עפ"י האיסלם, ויכולים להיערך תוך 24 שעות, עלה לראשונה בביהמ"ש, באמצעות חוו"ד האימם: שייח מחמד ח'ליל כיאון. אולם, בכל התקופה שקדמה לנישואין ולהגשת הבקשה לאחמ"ש בפ"ת, ידע הנאשם, עפ"י דבריו שלו - ידוע היטב - שקיימת בעיה בנישואי בדראן לאדיטה, שהינה יהודיה, להבדיל מנישואין לילנה שהינה אזרחית ישראלית חסרת דת. הנאשם בעצמו מספר על ידיעתו בדבר קשיים אלה (ע' 1335 סיפא, 1336 רישא): "אפילו שאלתי אותה (את אדיטה), תלכי לגור בכפר שלו, יהרגו אותך?... חוסני אמר לי הוא לא יכל לגור איתה שם - הם יהרגו אותי ואותה... הכוונה לבקה אל שרקיה".
וחוזרת הקושיא למקומה: אם נכונה היתה גרסת הנאשם, כי סבר שבדראן נישא לאדיטה, כיצד לא בירר איך יתכן הדבר, וכיצד באה אפשרות זו לעולם??

יותר מתמוהה היא העובדה שאפילו במשטרה, לאחר זמן ניכר, כשנשאל הנאשם עם מי התחתן בדראן, השיב:

"אני לא יודע, אני לא זוכר עם מי הוא התחתן.
ש. לא יודע, או לא זוכר?
ת. תשמע, אני לא הייתי בחתונה. אני לא יודע מי זו אישתו... עכשיו אתה אומר לי שהוא לא התחתן עם אדיטה, ואני לתומי ידעתי שהוא כן התחתן איתה" (ע' 14 ש' 10-8, ע' 15 ש' 26-25, לת/51 ב').

אל לשכוח, כי במועד זה, יודע כבר הנאשם את האמת, גם אליבא דגרסתו הראשונית, שהרי, למצער, שמע מאדיטה (ע' 1338), במסר שבדראן העביר לו, כי יש לבדראן בעיה בנישואיו עם ילנה - נישואין פיקטיביים - ובכל זאת נותן במשטרה תשובה מתחמקת ותמוהה, בעיקר כשמדובר בחבר קרוב כבדראן.

לפיכך, אין אלא לקבוע, כי בגרסה זו של הנאשם, אין ולא כלום, והיא בבחינת: התם ומתמם עם תמימים?

ב.2. ברכת הנאשם את ילנה

הנאשם אינו מברך את אדיטה בברכת "מזל טוב" (ע' 1410). לעומת זאת דוקא את ילנה מברך הנאשם ב"מזל טוב".

הנאשם מסביר זאת, כי ברך את ילנה בבדיחות הדעת (ע' 1411) - כך!!
אולם, הסבר זה נכבש ע"י הנאשם, ולא הוטח בפני
ילנה במעמד העימות עמה - כשזו ציינה, שהוא ברך אותה בברכת מזל טוב לנישואיה.
מאידך, היעלה על הדעת, כי הנאשם לא היה מברך את חברתו הקבועה והידועה של בדראן, מזה זמן רב, לנישואיה עם חברו הטוב - אילו אכן סבר שכך נעשה?(!!)

זו אף זו, שהנאשם (בת/51 ב', ע' 16 רישא) מציין את אדיטה, שהיא כאחות לו: "הייתי אומר לו (לבדראן), אישתך זה כמו אחותי". ובכל זאת לא ברך את "אחותו" (אדיטה) בשמחתה, שבאה לאחר זמן רב של מכשולים אובייקטיבים ??- ואידך זיל גמור.
דווקא ההגנה היא שאינה חוקרת את אדיטה בנדון זה, כאשר עליה מוטלת חובת ההפרכה (דה-קונסטרוקציה) של הראיות הפוזיטיביות שהוצגו כנגד הנאשם.

ב.3. העימות בין הנאשם לילנה

העימות בין הנאשם לילנה מדגיש את מהימנות עדותה של ילנה - מחד, ומאיר את גרסתו של הנאשם, בחוסר סבירות ואמינות - מאידך.
בתגובה לדברי ילנה, שהנאשם ידע על נישואיהם, איחל לה מזל טוב, ו"שאל בצחוק אם אפשר להתחיל עמה", השיב הנאשם, כי חשב שילנה היא חברתו של בדראן, ואילו אדיטה היא אשתו.
לא זו אף זו: לעדותה של ילנה, האמינה עלינו, שאל הנאשם את בדראן: האם מותר לו לצאת עם אשתו? (ע' 301 ש' 17-15).
אף אם הדבר נאמר בבדיחות הדעת, כנטען, חוזרת השאלה למקומה, וסימני השאלה מתעצמים. קל וחומר, שהשאלה מעצימה, לאור ההצעה של הנאשם לשלם לילנה תמורת היציאה עימה (ע' 302, ש' 2)!!, ובכלל, מה לו לנאשם "לבשל בקדירה שבישל בה חברו הטוב" ?!!
ראוי לציין, כי בעימות, הנאשם לא מציג לילנה את גרסתו, וכי ברכתו לה הייתה מבודחת. לנאשם לא היתה כל שאלה או אמירה כלפי ילנה. דווקא היא שאלה בפליאה: "מה הוא חשב, שאדיטה זו אשתו (של בדראן)?".
כאשר הנאשם נשאל ביחס להמשך דבריה של ילנה, כי הוא אף התקשר אליה, בהמשך - על מנת לבדוק, אם הוא יכול "להתחיל" עמה, סירב הנאשם לענות, בטענה, כי מדובר ברכילות, ואף סירב - מראש - לקבל כל הסבר מן החוקר לגבי מטרת השאלה!, אף שברי, כי שאלה כזו, ופניות טלפוניות מבזות שכאלה לילנה לאחר מכן, מלמדים, כי הנאשם ובדראן ידעו שאין המדובר בנישואין אמיתיים.

בבית המשפט אישר הנאשם, שיתכן, כי הציע לילנה לצאת עמו, אך זה היה בדרך של הלצה (?!), וכן, כי מצא את מספר הטלפון שלה אצלו ביומן, אך אינו זוכר אם התקשר אליה (ע' 1435).

האם שאלות בנושא זה, וממין זה, בעימות שנערך בין הנאשם לילנה, כאשר ילנה מטיחה את הדברים בפני
הנאשם, ובהקשר שהם מוטחים בפני
ו, הם עניינים שברכילות, כהגדרת הנאשם ?? האם ניתן לקבל את הסברו של הנאשם שנמנע מלהתייחס לדברים אלו משום שהם עניינים שברכילות ?! איזו רכילות זו, אם זו גם האמת שהנאשם מאשרה בעדותו בבית המשפט ?? - והתמיהה בעינה.

כשנשאל הנאשם בבית המשפט, מדוע שתק בעימות, נוכח דבריה הנחרצים של ילנה כלפיו, הסברו היה, כי נאמר להם בתחילת העימות שלא להגיב לדברי השני, וכי היה מאוד קורקטי בעימות (ע' 1430, 1432).
אין צורך להכביר מילים על הסבר בלתי רציני זה.

ב.4. מכתבו של פרופ' ליבאי

הנאשם אישר כי ראה את מכתבו של פרופ' ליבאי בעניינו של בדראן (נ/16). והנה, בגוף המכתב מוזכר במפורש שמה של ילנה ככלה. כמו כן אישר הנאשם כי העביר מסמכים לפרופ' ליבאי ובהם מוזכר שמה של ילנה ככלה, כגון: תעודת הנישואין (ת/79). אולם, לטענתו, אין הוא נוהג לעיין ב"90% של תכתובות של פניות הציבור", ולא התעמק במכתבו של פרופ' ליבאי (ע' 1340 וכן ע' 1420) - כך!! הסבר הרחוק מלשכנע.
הגם שיתכן, כי עומס העבודה והמסמכים העוברים תחת ידיו של אדם, במעמדו ובעיסוקו של הנאשם דנן, הוא גדול ואינו מאפשר עיון מדוקדק בהם, ברי, שבעניינו של בדראן אין המדובר במסמכים סתמיים, או רגילים, של אזרח מן השורה הפונה אל הנאשם. המדובר בחברו הטוב של הנאשם - בבקשה בה מעורבות הנאשם היתה גדולה, עד כדי רצונו של הנאשם להעמיד את עניינו של חברו תחת ביקורת בג"צ. היעלה על הדעת שלא יעיין ויקרא, למצער, את מכתבו של פרופ' ליבאי - אליו הוא עצמו הפנה את בדראן?

ועוד נוסיף: הנאשם היה מעורב בהליכי הבקשה של בדראן לאחמ"ש קריטריוני, על רקע נישואין לאזרחית ישראלית - והנה העביר את תעודת הנישואין, הכתובה ערבית (ת/19), ובכל זאת לא עיין בה?!, כאשר המדובר בשאלה כה גורלית אצל חברו - "אחיו" - בעיה שבגינה היפנהו לפרופ' ליבאי, טרח והעלה שאילתות בכנסת, וכיוצ"ב?!

כלום מבקש הנאשם שנאמין כי לא ידע את זהותה של הכלה האמיתית ??

ב.5. דחיית העימות

כזכור, לגרסת הנאשם, נודע לו על נישואי בדראן לאחרת, רק מתוך השיחה עם אדיטה. כשנתבקש הנאשם לערוך עימות עם הכלה (ילנה), מיד בתום חקירתו הראשונה, הוא ביקש לדחות זאת בנימוק שהוא ממהר. גם הסברו של לוין, כי מדובר בעימות שיארך כ- 10 דקות בלבד לא שינה את עמדתו.
תגובה זו הנה תמוהה ובלתי טבעית, ולא מתיישבת עם גרסת הנאשם.

אם אכן לא ידע מיהי הכלה של חברו הטוב בדראן, הכיצד לא ביקשה נפשו לידע ולראות מי היא אותה כלה שהעלים חברו ממנו?

הכיצד לא רצה להתעמת עם מי שאמרה לחוקרים, כי הוא - הנאשם - היה בסוד הנישואין הפיקטיביים?

ב.6. הסתרת הנישואין

לגרסת הנאשם, חברו הטוב בדראן הונה אותו. אין לו הסבר מדוע הוא "תיחמן" אותו, ומדוע הסתיר את הנישואין ממנו (ע' 1335). אף על פי כן, פרופ' ליבאי, שזכר היטב דברים שנאמרו והוחלפו בינו ובין הנאשם, לא זכר שהנאשם אמר לו שבדראן הונה אותו בענין הנישואין. עובדה זו תמוהה ביותר. כפי שציין פרופ' ליבאי: "מצד אחד זה מתאים שתהיה שיחה כזו", אבל הוסיף "מצד שני אני לא זוכר זאת" (ע 1509). יש לזכור, בהקשר זה, כי אף מפרופ' ליבאי הוסתרו פרטים חשובים לגבי הנישואין, ובכ"ז פרופ' ליבאי אינו זוכר כל התבטאות של הנאשם, שאמורה היתה להיות נחרצת וברורה נוכח התדהמה, הכעס והרוגז שהיו לו כלפי בדראן, אם אכן זה הונה אותו (ר' עדות הנאשם ע' 1339).

ב.7. ידיעה על בדיקת הרשויות את אמיתות הנישואין

הנאשם מסר באמרתו (ת/51 בע' 20), כי הסביר לבדראן, שהרשויות יבדקו את אמיתות הנישואין - כמו, למשל, את הבדלי הגיל ביניהם, אם הוא חי עם הכלה ביחד וכו'. דברים אלה אינם מתיישבים עם גרסתו של הנאשם כי ידע שהנישואין הם עם אדיטה - חברתו הקבועה של בדראן - שאז היה מדובר בנישואין אמיתיים, ללא כל פגם, לענין זה.
כשעומת הנאשם עם דבריו אלה, מסר, כי היה זה חלק מהסבר התהליך לבדראן, למרות שלו אישית לא היה ספק באמיתות הנישואין (ע' 1428) - ולא היא.

ג. גרסת הנאשם

מעבר למפורט לעיל, הרי גרסתו של הנאשם, אשר אינה סבירה, ואינה מתיישבת עם התנהגותו, מעלה תמיהות נוספות:

הכיצד סבר בדראן שיוכל להסתיר זמן כה רב את זהות כלתו מפני חברו הטוב, עמו הוא מבלה לעיתים קרובות ביותר בחברת בת זוגתו?!
הכיצד ידע בדראן שהנאשם לא יעיין בכל המסמכים שעברו דרכו ובהם מוזכר שמה של ילנה?!

ההגנה מפנה בענין זה לכך, שגם בענין העבר הפלילי שלו, הונה בדראן את הנאשם, וציין בפני
ו, שעברו הפלילי מתמצה בגניבת בלוני גז בלבד. על כן יכול היה להונותו - באותה מידה - גם ביחס לנישואין.

גם אם נניח לטובת הנאשם, כי בדראן הסתיר ממנו את עברו הפלילי האמיתי, ומסר לו רק את הרשעתו האחרונה בדין (ת/61), לא ניתן להשוות בין שני הנושאים: הסתרת זהותה של הכלה מן הנאשם עתידה היתה להתגלות בעליל ובהקדם, נוכח הבילויים המשותפים בין הנאשם לבין בדראן ובת זוגתו. גילוי מידע שכזה אינו מחייב בדיקה אצל גורמים אחרים. מידע שכזה עולה מהתנהגות בדראן והכלה האמיתית או האחרת.

עוד מקשה ההגנה: הכיצד סוהיר, אשר חפצה בתחילת הדרך לסבך את הנאשם, ציינה, כי אף היא הופתעה לגלות שבדראן נישא לילנה ולא לאדיטה?.

קושיה זו לאו קושיה היא.

בעדותה מציינת סוהיר, כי אינה יודעת מה ידע הנאשם בנושא הנישואין של בדראן (ע' 60).

ילנה הבהירה, כי פגשה את סוהיר פעמיים בלבד, ואילו את הנאשם פעמים רבות יותר (ע' 311) והוסיפה: כי בשיחה בה אמר בדראן שהם מתכוונים להתחתן והוא צריך לשלם על כך, ובתגובה צחקו יושבי השולחן, לא נכחה סוהיר, אלא הנאשם, אדיטה, בדראן וילנה (ע' 300).

לפיכך, המידע שהיה בפני
סוהיר הנוגע לזהות הכלה ואופי הנישואין, היה שונה מהותית מזה שנמצא בידי הנאשם.

עוד מפנה הנאשם לכך שידע, כי הנישואין של בדראן (מוסלמי, בשנות ה- 50 לחייו) לכלה צעירה (בשנות העשרים המוקדמות לחייה, היכולה להיות בתו) וממוצא רוסי, יעוררו חשד ויחייבו בדיקתם, לפי שאין אלה נישואים שגרתיים. לכך נשיב: גם אדיטה, שעמה סבר הנאשם כי בדראן התחתן, הנה כבת גילה של ילנה ומאותו מוצא.

טוענת ההגנה, לענין אי ידיעת הנאשם את דבר הנישואין הפיקטיביים, כי החתונה של חוסני לא נחוגה כאירוע, באולם חתונות עם אורחים וכיוצ"ב, שאחרת היה הנאשם מזהה מיד מיהי העדויה בבגדי כלה?!
אולם, מה לכל זה, ולהיגיון אי מעורבותו של הנאשם בידיעת זהות הכלה, שבעניינה נזעק לסייע לחוסני - חברו הטוב?
היעלה על הדעת (בהמעטה רבה) שדבר ידיעת הנאשם את זהות הכלה, בנסיבות דנן, תבוא רק מהבחנה בזו העדויה בבגדי כלה...?

זו אף זו, מה לה להגנה ולטרוניה המועלית, כאילו טען מי שטען, שזה הנישא בפני
הקאדי בנישואין אינטימיים - נחשד בנישואין פיקטיביים, או שהחתונה הנה מלאכותית משום שלא נחוגה כראוי.
איננו מוצאים להתייחס לקושיות אלה, שהנן קושיות בעלמא, ותשובות בעניינן אף אינן מתבקשות.
כל שנאמר הוא, שהנאשם אינו "חי" מפי הטקס, ולאו ספק בענייננו שידע - גם ידע - על זהות הכלה, בענין שבו היה מעורב.

טענת ההגנה כי לא מתקבל על הדעת שהנאשם פעל בגלוי בכנסת בעניינו של בדראן ואף רצה להביאו למבחן בג"צ, לאו טענה היא.
כפי שפירטנו לעיל בע' 131, רק כשנודע לנאשם, כי בקשתו של בדראן סורבה, וזאת נוכח התנגדות המשטרה (ולא בשל אמיתות הנישואין), החל הנאשם לפעול באופן גלוי, תוך שהוא מתרעם על ההתנהגות הבלתי אנושית, המונעת מבדראן להתאחד עם אישתו, לאחר שנישא, ולהקים בית עם בחירת ליבו הישראלית (נ/13, ת/79). כך נהג הנאשם, למרות ידיעתו שמדובר בנישואין למראית עין בלבד, שכל תכליתם - השגת מעמד של תושב קבע בישראל, לבדראן.

כללו של דבר, שגרסת הנאשם בלתי סבירה ובלתי הגיונית, ולפי שמדובר בחבר קרוב כבדראן, אין כל סבירות בטענת הנאשם, כי לא ידע למי נישא חברו.

ד. הימנעות מהבאת בדראן כעד הגנה

כפי שצויין לעיל, בדראן הנו עד מרכזי וחשוב לקו ההגנה, גם בכל הנוגע לנישואין ולהסתרת זהות הכלה ואופי הנישואין, מן הנאשם.
חרף זאת, לא הובא בדראן כעד מטעם ההגנה, ולכך יש משמעות ראייתית - לחיזוק הגרסה המפלילה, אותה מציעה התביעה.

הימנעות זו מהעדתו של בדראן - שעל המכשולים לאי העדתו ניתן היה, כפי שפורט לעיל, להתגבר - מקבלת משנה תוקף, כאשר ההגנה פועלת באופן נחרץ, תוך ויתור כהן על הזכות המוקנה לו בדין, שלא להעיד, בשלב זה, כעד תביעה, עפ"י הילכת קינזי - על מנת לאפשר בכל זאת את העדתו, בהסכמתו ובהסכמת בא כוחו.

ה. בחינה נורמטיבית משפטית של מעשי הנאשם

אשר לטענה המופנית כלפי המינוח "נישואין פיקטיביים".

ההגנה טוענת בסיכומיה, טענה חלופית, לפיה, גם אם ידע הנאשם אודות אופי הנישואין של בדראן, הרי בשים לב לכך שמדובר בנישואין תקפים על פי הדין, אין לראות בהתנהגות הנאשם כהתנהגות המגיעה כדי הפרת אמונים, אלא בחינת ניצול פירצה בחוק ו"תרגיל" לגיטימי - רוצה לומר: "נבל ברשות התורה".

טענה זו נדחית על ידנו.

ברי, שאין הכוונה לנישואין שאינם תקפים על פי הדין, כי אם בהקשר של נישואין למראית עין, שכל מטרתם - לאחר שלא מומשו - להביא את הרשויות, במרמה, לקבלת מעמד בישראל, בגינן.
ברי, אפוא, שאין המדובר בתרגיל המצוי בתוך החוק, כי אם מחוצה לו - ואין עסקינן בניצול מותר של פירצה בחוק, כי אם מעשה הטבוע בחותם השחיתות, כאשר לנאשם היתה מודעות לכך שהמעשה האסור הלזה - הטבוע בחותם חמור שכזה - מהווה פגיעה אובייקטיבית וממשית בציבור - ופשיטא בכך.

היסוד העובדתי שבעבירת המרמה פורש באופן רחב בפסיקה, כשהוא כולל הצגת מצג כוזב באמצעות העלמת עובדות מהותיות, אשר גילויין מתבקש בנסיבות העניין. המצג יכול להתבטא בהתנהגות, ממנה משתמע מצג חיובי שאינו אמת (ראה הגדרת סעיף 414 לחוק העונשין, ראה ע"פ 593/81 שמחה מנדלבאום נ' מ"י, פ"ד לו(2) 505).

נישואי בדראן לילנה, אף אם הם תקפים במישור דיני האישות - הרי, לענין הבקשה לאיחוד משפחות, מהווים נישואים אלה, שהנם למראית עין מעצם טיבם - "מצג שווא", כאשר מבקשים לקבל באמצעותם דבר (ראה ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי ואח' נ' מ"י, פ"ד נג(2) 479).

אנו קובעים, כי הנאשם ידע שבדראן נישא לילנה, נישואין שאינם אמיתיים, נישואין למראית עין, והכל - למען השגת מעמד של תושב קבע לבדראן, ובעקבותיו, אזרחות ישראלית.

בנסיבותיו של המקרה שבפני
נו, כרוך יסוד של מרמה והפרת אמון.

מדובר בפגיעה בחובת הגילוי המלא, וטוהר המידות. מדובר במעשים הפוגעים באינטרס הציבור, מתוך מניעים פסולים, והסתמכות על מצג שווא ידוע.

פעילותו הרבה של הנאשם - כאיש ציבור מרכזי: חבר כנסת ויו"ר ועדת הפנים של הכנסת - לקידום בקשת האחמ"ש של חברו, כשהוא יודע שהבקשה מושתתת על נישואין פיקטייבים, יודע את הכזב שבמצג, ופועל - כך הנאשם: לאפשר לבדראן את זכותו הבסיסית להתאזרח, כאשר הוא נישא לישראלית, על פי הכללים הנוהגים בישראל ובעולם - תוך ניצול מעמדו, קשריו וכוחו הפוליטי - כל אלה מהווים במפורש מרמה והפרת אמונים של הנאשם כלפי הציבור והחובה לפעול על פי החוק. בכך פגע הנאשם - עובד הציבור - באמון הציבור במערכת השלטונית ובשליחיה (ראה ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מ"י, פ"ד לז(3) 673).

לאור כל האמור לעיל, אנו מוצאים את הנאשם אשם ומרשיעים אותו בביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין.
v. סוף דבר
אנו מוצאים את הנאשם אשם ומרשיעים אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: עבירות לפי סעיפים 291 ו-284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
בשולי הדברים

אנו דוחים מכל וכל את נסיונו של הנאשם לגרור את כל העדה הדרוזית לתוך ד' אמותיו של הליך משפטי פרטני זה.
למותר לציין, כי לא העדה הדרוזית, היא העומדת לדין, כי אם הנאשם עצמו, על המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.
ניתן היום, ד' בטבת התשס"ד (29.12.03), בפומבי, במעמד הנאשם, התביעה והסניגוריה.
_______________ _________________ ____________
חנוך פדר
, שופט יהודה פרגו
, אב"ד רות לורך
, שופטת
סגן נשיא שופט בית משפט מחוזי
נשיא בתי משפט השלום
מחוז המרכז









פ בית משפט שלום 1730/02 מדינת ישראל נ' סאלח טריף (פורסם ב-ֽ 29/12/2003)