פסקי דין על nike international ltd | פסקי דין על נייקי ישראל | פסקי דין על אבישי לוי

16329-11/08 א     17/12/2009




א 16329-11/08 nike international ltd, נייקי ישראל בע"מ נ' אבישי לוי








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 16329-11-08 nike international ltd
ואח' נ' לוי



17 דצמבר 2009



בפני

כבוד סגן הנשיא גדעון גינת

התובעים
1 nike international ltd

2 נייקי ישראל בע"מ


נגד

הנתבע

אבישי לוי


החלטה


בקשה לביטול

פסק דין
ועיכוב הליכי הוצאה לפועל

כנגד המבקש ניתן ביום 26.2.09

פסק דין
, על ידי
כב' סגן הנשיא גינת, ובו נתקבלה תביעתן של המשיבות, אשר ייחסה למבקש הפרת סימני מסחר של המשיבות, גניבת עין ועוולות נלוות, וכל זאת בנוגע, כך לפי הנטען, לזוגות נעליים, אשר נתפסו בביתו של המבקש, ואשר היו נעליים מזוייפות הנושאות עליהן סימנים הדומים, או הדומים כדי להטעות, לסימני המסחר של חברות

nike
, המשיבות.


פסק הדין ניתן
בהעדר הגנה מטעם המבקש, ובמסגרתו ניתנו כנגד המבקש
צווי מניעה וצווי עשה שונים, ובנוסף חוייב הוא לשלם למשיבות סך של 50,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.

ביום 8.11.09, קרוב לתשעה חודשים לאחר מתן פסק הדין,
הגיש המבקש "בקשה דחופה לביטול

פסק דין
שניתן במעמד צד אחד, ולעיכוב הליכי הוצאה לפועל", היא הבקשה בה עסקינן.


ראוי לציין כי, הבקשה הוגשה באיחור ניכר מיום שניתן פסק הדין בתאריך 26.2.09,
וזאת בניגוד לתקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984, אשר
קובעת
כי בקשה לביטול

פסק דין
יש להגיש בתוך 30 ימים מיום שהומצא למבקש פסק הדין.
המגיש בקשה לביטול

פסק דין
לאחר חלוף מועד זה, מחוייב לצרף לבקשתו בקשה להארכת מועד ולנמקה בטעם מיוחד, שיצדיק את האיחור בהגשת הבקשה, ואולם
בקשה שכזו לא הגיש המבקש בענייננו. [משה קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי במשפט האזרחי", (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורה 15, תשס"ז – 2007, כרך ב', בעמ' 1219-1220].

לגופו של עניין, יש לעשות הבחנה בין

פסק דין
שניתן על פי צד אחד,
מחמת שאחד הצדדים לא הוזמן כחוק, שאז הביטול הוא מחובת הצדק, לבין מקרה שהצד האחר הוזמן כחוק, אך לא הגיש כתב הגנה או
לא הופיע, שאז פסק הדין ניתן כהלכה. [משה קשת, בספרו הנ"ל,
עמ' 1215-1218].


המבקש מעלה את הטענה, כי הוא
כלל לא ידע על ההליכים שמתנהלים נגדו,
מכיוון שכתב התביעה וההזמנה לדין, כך לטענתו, נשלחו לכתובת של בית הוריו, בתקופה שבה הוא לא התגורר עימם, וכי עקב נתק ששרר בינו לבין הוריו בעת ההיא, הם אף לא יידעו אותו בעניין.


אין בידי לקבל טענה זו.

כפי שנקבע בפסק הדין, כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו לנתבע כדין ביום 14.12.08, אך הוא לא הגיש כתב הגנה בתוך המועד שנקבע לכך, ועל כן עתרו המשיבות ביום 25.2.09 בבקשה למתן

פסק דין
בהעדר הגנה, אשר ניתן, כאמור, ביום 26.2.09.

כפי שעולה מתגובתן של המשיבות לבקשה דנן, המבקש קיבל גם קיבל את כתב התביעה וההזמנה לדין, אשר נשלחו אליו בדואר רשום, שכן הוא בעצמו חתם על אישור המסירה מיום 14.12.08 (מצורף כנספח 2 לתגובת המשיבות).

לפיכך, ומשכתב התביעה

וההזמנה לדין הומצאו למבקש כדין, הרי שפסק הדין ניתן כהלכה ומבלי שנפל בו פגם דיוני, ועל כן הטענה כאילו יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק – דינה להידחות. [משה קשת, בספרו הנ"ל, בעמ' 1211 – 1215)].

נשאלת השאלה, האם אין לבטל את פסק הדין מטעם אחר, ולטעמי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.


כאשר ניתן

פסק דין
כהלכה, על בית המשפט, שאליו פנה הנתבע בבקשת ביטול, להעלות שתי שאלות אלו: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה או שלא הגיש את הגנתו, או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט. שנית – מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע- המבקש, אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט.
קיימים יחסי גומלין בין שני השיקולים: ככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר כך קטן המשקל שיש לייחס לשיקול האחר. [משה קשת, בספרו הנ"ל, בעמ' 1215-1218].


המבקש טוען, כי כל הטענות שנטענו כנגדו בכתב התביעה אינן נכונות, וכי הוא איננו מעורב במעשה
הזיוף, אלא הוא נפל קורבן לנסיבות. וכך מגולל המבקש את גרסתו לאופן התרחשות העניינים, ומספר כי במועד כלשהו בשנת 2008, פגש במקרה בחורה שחיפשה גורם שירכוש זוגות של נעלי נייק שיובאו מארה"ב במחיר מוזל,
וישווקם לחנויות בעיר נהריה, וכי אותה בחורה קישרה בין המבקש לבין בחור מנצרת, וזה האחרון מכר למבקש את הנעליים (כ- 35 זוגות).

לטענת המבקש, רק כאשר הגיע
למכור את הנעליים בחנויות בנהריה, או אז נמסר לו על ידי מוכרי הנעליים, כי הנעליים מזוייפות ולא ניתן למוכרן. המבקש טוען כי רצה להשיב את הנעליים לאותו בחור מנצרת ולקבל כספו חזרה, אך בטרם הספיק לעשות זאת, פשטה המשטרה על ביתו והחרימה את הנעליים.

המבקש טוען כי לא ידע שהנעליים מזויפות, ולו היה יודע כי הן כאלו, לא היה מתקשר כלל בעסקה זו. עוד מציין המבקש, כי הוא בירר בקצרה עם אותה בחורה מהיכן הגיעו הנעליים
לארץ, והיא סיפרה לו שיש לה חבר המייבא נעליים באופן עצמאי ולכן מחירם נמוך יחסית. המבקש מציין כי הוא רכש את הנעליים במחיר של 150 ₪ לזוג, שהוא אמנם מחיר נמוך יחסית לנעליים מקוריות, אך מחיר סביר ברכישת כמות גדולה, ואף גבוה משמעותית משווי נעליים מזוייפות.


לא שוכנעתי כי בדברים הללו הצליח המבקש להראות כי עומדת לו, לכאורה, הגנה בתיק זה, או כי הדברים שהוא טוען להם מגלים, על פניהם, הגנה שמן הראוי לתת לו הזדמנות להשמיעה ולהוכיחה, חרף העובדה שלא התגונן בפני
התביעה.

אי ידיעתו של המבקש על כך שהנעליים מזוייפות אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו, שכן ליסוד הנפשי אין משמעות משפטית בתביעות קניין רוחני, והמשיבות- התובעות אינן נדרשות להוכיח ידיעה או כוונה של הפרת סימן המסחר שלהן.

בפרשת פרומין נקבעה ההלכה בעניין זה, וכך נאמר שם: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי הייתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין". [ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד כג(2), 43, בעמ' 48, וכן: סעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב – 1972].

בעניין זה ראה גם: ת"א 2387/03
the north face inc
נ' קליבר צעצועים
(טרם פורסם, ניתן ביום 12.3.07), שם צויין בפסקה 15: "טענות הנתבעים כי הם רכשו את המוצרים בתום לב ובתנאי תקנת השוק איננה רלוונטית כלל ועיקר. היסוד הנפשי איננו ממרכיבי העילות לא על פי דיני סימני המסחר ולא על פי חוק עוולות מסחריות".

וכן גם: ת"א 08-01-4436 אורית אברבנאל נ' אור ניר, (טרם פורסם, ניתן ביום 6.9.09), שם צויין, בפסקה 3(י) לפסק הדין: "הפרה של סימן מסחר אינה תלויה בנזק שנגרם לבעל הסימן, כך גם אין צורך להוכיח קיומה של כוונה להפר או כל יסוד נפשי אחר [..] כן נפסק כי די
בשימוש מזערי בסימן המפר כדי להוכיח הפרה".

לא נעלם מעיני, כי קיימת גישה שונה, אשר מוצאת את ביטויה בפסיקה וספרות, הגורסת כי אחריותו של המפר סימן מסחר צריכה להיות נגזרת גם ממצבו הנפשי בעת ההפרה, וכי ראוי, כעניין של מדיניות משפטית, להימנע ממצב שבו קביעת האחריות נובעת רק מעצם ההפרה. [למשל: עמיר פרידמן, "סימני מסחר", [הוצאת פרלשטיין- גינוסר, 1998] בעמ' 380- 382, וכן: ת"א 2322/04
louis vuitton
נ'
אסי קרדיט ליין,
(טרם פורסם, ניתן ביום 1.4.07)].

יחד עם זאת, ההלכה שנקבעה בעניין פרומין הנ"ל עודנה שרירה וקיימת, ואני סבור כי יש לנהוג על פיה אף בענייננו.

על כן, גרסתו הנ"ל של המבקש באשר לנסיבות רכישת הנעליים, אף אם נכונה היא – אין בה כדי להעמיד לו הגנה בפני
התביעה, וסיכויי הצלחתו להתגונן,
באם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן במשפט, מעטים.


משאלו הם פני הדברים, הבקשה לביטול פסק הדין מיום 26.2.09 נדחית בזאת. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,
ל' כסלו תש"ע, 17
דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 16329-11/08 nike international ltd, נייקי ישראל בע"מ נ' אבישי לוי (פורסם ב-ֽ 17/12/2009)