פסקי דין על שלמה ינאי | פסקי דין על נורית יחיא

322/81 עא     14/01/1982




עא 322/81 שלמה ינאי נ' נורית יחיא




(פ"ד לו(4) 365)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 322/81
ע"א 323/81
השופטים: כבוד הנשיא מ' לנדוי

כבוד ממלא מקום הנשיא י' כהן

כבוד השופט י' שילה
המערער: שלמה ינאי
ע"י ב"כ עו"ד מ' ח' כהן


נגד

המשיבים: 1. נורית יחיא

2. חיים יחיא

ע"י ב"כ עו"ד י' הולנדר
ע"א 322/81
המערערת: אביגיל ינאי

ע"י ב"כ עו"ד מ' ח' כהן


נגד

המשיבים: 1. נורית יחיא

3. חיים יחיא

ע"י ב"כ עו"ד י' הולנדר
ע"א 323/81
בקשות לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' וינוגרד), מיום 6.4.81 בע"א 250/81, המ' 582/81, ועל החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד' לוין) מיום 7.4.81 בת"א 2153/80.
פ ס ק - ד י ן
מ"מ הנשיא י' כהן
: 1. בין בעלי הדין מתנהלת זה שנים מספר התדיינות סבוכה בערכאות שונות, הקשורה לחוזה למכירת דירה, שנחתם ביום 3.3.78. לפי נוסח החוזה, כפי שהודפס במכונת כתיבה, היו שלמה ינאי
ואביגיל ינאי מוכרים, ויחיא חיים ויחיא נורית קונים. בחוזה נאמר שהמוכרים, אשר כונו בחוזה בשם "המוכר", מחזיקים כחוכרים בדירה של 4 חדרים וחדרי שירות בבית משותף בנתניה, והם התחייבו למכור ולהעביר את הדירה ואת החזקה בה לקונים תמורת סכום של 375,000 ל"י. לפי תנאי החוזה שולם סכום של 35,000 ל"י במעמד החתימה, סכום נוסף של 300,000 ל"י היו הקונים צריכים לשלם בתאריך 3.4.78, שהוא המועד שנקבע להעברת זכות החכירה בפנקסי המקרקעין, ושני תשלומים נוספים, כל אחד בסך 20,000 ל"י, היו הקונים צריכים לשלם במועדים מאוחרים יותר, כשהמועד האחרון הוא 15.8.78 במעמד מסירת החזקה בדירה לקונים. החוזה נחתם ביום 3.3.78 על ידי שני בני הזוג ינאי ושני בני הזוג יחיא. לפי טענת הקונים הוארך מועד תשלום הסך 300,000 ל"י, במסמך בכתב, עד יום 15.5.78. אין חולקין על כך, כי פרט לסכום של 35,000 ל"י הנ"ל לא נעשה כל תשלום נוסף על חשבון המחיר. הקונים טענו, ש"המוכר" הפר את התחייבויותיו על פי החוזה, והם הגישו המרצת פתיחה לבית משפט השלום בנתניה לאכיפת ההסכם. בבקשתם זו רק שלמה ינאי
היה המשיב. השופט של בית משפט השלום החליט, שהתובענה היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, והעביר את העניין לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בהחלטת בית משפט השלום נקבע, שתובענה צריכה להתברר כתביעה רגילה ולא כהמרצת פתיחה. כשהגיע העניין לבית המשפט המחוזי, הגישו הקונים כתב תביעה, גם בפעם נגד שלמה ינאי
בלבד, אך תביעתם נמחקה, מכיוון שהם לא שילמו את האגרה. לאחר מכן, ביום 12.6.79, הוגשה על ידי הקונים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ה"פ 509/79) נגד שלמה ינאי
, ובה ביקשו הקונים את אכיפת החוזה וכן לחייב את שלמה ינאי
בתשלום הפיצויים שנקבעו בחוזה, למנות כונס נכסים ולהורות לכונס לבצע את העברת הזכויות בדירה לקונים, לקבל את הדירה משלמת ינאי ולמסור אותה לקונים. בחוזה שצורף לבקשה מחוק השם של אביגיל ינאי על ידי קו בדיו, שהועבר על שם זה. הבקשה נקבעה לשמיעה ליום 20.6.79. שלמה ינאי
לא התייצב לדיון באותו יום, ובית המשפט המחוזי נתן

פסק דין
לפי חלק מהעתירות שבבקשה, ובו הוצהר, שהקונים זכאים לביצוע בעין של החוזה, שהחוזה הופר על ידי שלמה ינאי
, ובא כוח הקונים, עו"ד הולנדר, נתמנה לכונס נכסים. ב

פסק דין
של בית המשפט המחוזי נאמר, שכונס הנכסים "יעסוק בתשלומים הנובעים מהחוזה ובמסירת החזקה, בהעברת הבעלות, הכל לפי החוזה, תוך התאמת המועדים כפי שנקבע היום". שלמה ינאי
הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין, בקשתו נדחתה, והוא ביקש רשות לערער לבית משפט זה. נשיא בית המשפט השופט י' זוסמן דחה את הבקשה למתן רשות ערעור בהחלטה מיום 24.10.79 (בר"ע 185/79), בנימוק, שהייתה המצאת מסמכים והזמנה לדיון על ידי הדבקה על דלת הדירה ביום 19.6.79, והדבקה זו נעשתה, אחרי ששלמה ינאי
סירב לקבל את המסמכים. עקב דחיית הבקשה לרשות לערער, פסק הדין, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בה"פ 509/79, נעשה לסופי.

הקונים החלו בפעולות הוצאה לפועל של פסק הדין, וטענות ההתנגדות השונות, שעורר שלמה ינאי
, נדחו על ידי ראש ההוצאה לפועל. עו"ד הולנדר בתפקידו ככונס נכסים ביצע ביום 7.11.79 את העברת זכות החכירה בדירה על שם הקונים, במשרד רישום המקרקעין. החכירה הייתה רשומה על שמו של שלמה ינאי
בלבד. במעמד העברת הדירה נרשמה משכנתא לטובת בנק "טפחות" בסכום 215,000 ל"י. ראש ההוצאה לפועל הורה, שיש לבצע את פינוי הדירה ולמסור אותה כשהיא פנויה לקונים. ניסיונות שונים, שנעשו על ידי שלמה ינאי
ועל ידי אשתו אביגיל ינאי, לבטל את ההליכים, שהביאו להעברת הדירה, וכן לבטל את ההחלטות בדבר פינוי הדירה, נדחו על ידי ראש ההוצאה לפועל. בין היתר הועלתה טענה, שפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא הצהרתי בלבד, ואין בו צו פינוי. בהחלטתה מיום 11.2.80 אמרה ראש הוצאה לפועל, כי פסק הדין אינו הצהרתי גרידא, אולם הואיל ופסק הדין אינו ברור לה די צורכו, ומדובר בעניין הפינוי, היא הורתה, על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, שפסק הדין יועבר להבהרה לשופט שנתן אותו לגבי השאלה, אם במסגרת תפקידו של כונס הנכסים נכלל צו פינוי הדירה נגד שלמה ינאי
. ההבהרה המבוקשת לא ניתנה, מכיוון שהשופט שנתן את פסק הדין פרש בינתיים לגימלאות, וכשחזר העניין לראש ההוצאה לפועל, היא החליטה ביום 8.8.80, כי יש לראות בפסק הדין שניתן צו פינוי. לאחר מכן נתבררו לפני ראש ההוצאה לפועל בקשות שונות בקשר עם תשלומים, שאותם צריכים הקונים לשלם לידי כונס הנכסים. בהחלטה, שניתנה בניין זה ביום 5.1.81, קבעה ראש ההוצאה לפועל, שהסכום לתשלום הוא 237,196 ל"י, בהתאם לחשבון, שנערך על ידי כונס הנכסים, והיא הורתה שיש לבצע את הפינוי ולשלם את הסכום הנ"ל לידי כונס הנכסים תוך 21 יום מיום הודעת ההחלטה לבעלי הדין. כן נאמר בהחלטה מיום 5.1.81, שאם ינאי לא יקבל את התשלום, יופקד הסכום לזכותו בקופת בית המשפט. על החלטה זו ביקש שלמה ינאי
רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, ובקשתו זו תלויה עדיין בבית המשפט המחוזי (המ' 582/81).

ביום 18.2.81 ניתנה החלטה נוספת על ידי ראש ההוצאה לפועל, שבה היא דחתה עוד פעם את כל הטענות, שהעלה שלמה ינאי
נגד ביצוע הפינוי ונגד תוקפו של

פסק דין
של בית המשפט המחוזי. יחד עם זה, אם כי ציינה ראש ההוצאה לפועל בהחלטה, כי עו"ד כהן חוזר למעשה על כל אותן טענות שכבר נדחו על ידיה, היא נתנה לשלמה ינאי
רשות לערער על ההחלטה. על פי רשות זו הוגש על ידי שלמה ינאי
ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע"א 250/81) ובו טען עו"ד כהן, שפסק הדין המוצא לפועל הוא כאין וכאפס, מכיוון שניתן מחוסר סמכות עניינית, ושזה איננו

פסק דין
של פינוי, וכן העלה טענות נוספות, שאין צורך להזכירן עוד. גם ערעור זה טרם נשמע.

בינתיים החלה גם אביגיל ינאי בהליכים, המכוונים לביטול פסק הדין. היא הגישה בספטמבר 1980 תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 2153/80) לביטול פסק הדין הנ"ל שבה"פ 509/79, מטעמים רבים ושונים. התביעה הוגשה נגד הקונים, וצורפו כנתבעים גם שלמה ינאי
ובנק "טפחות". הנתבעים הממשיים בתביעה, היינו הקונים ובנק "טפחות", הגישו כתבי הגנה, אך גם תביעה זו טרם החלה להתברר.

אחרי דחיות שונות נקבע יום 6.4.81 לביצוע פינוי הדירה, שבה גרים בני הזוג ינאי. שלמה ינאי
ביקש מבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 250/81 והמ' 582/81 הנ"ל לעכב את ביצוע הפינוי עד שמיעת הערעור והבקשה לרשות ערעור. בקשתו זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.4.81. בנוסף לכך, הגישה אביגיל ינאי בקשה בת"א 2153/80 הנ"ל לעיכוב ביצוע הפינוי עד שתתברר תביעתה. גם בקשתה נדחתה בהחלטה, שניתנה על ידי הנשיא התורן של בית המשפט (השופט ד' לוין) ביום 7.4.81 ובהחלטה נוספת ביום 8.4.81.

הפינוי, שהיה קבוע כאמור ליום 6.4.81, לא בוצע באותו יום מסיבות שאין צורך לעמוד עליהן כאן, אלא נדחה למועד אחר. בינתיים ביקש שלמה ינאי
רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוז מיום 6.4.81, ואביגיל ינאי ביקשה רשות לערער על ההחלטה מיום 7.4.81. ביום 1.5.81, אחרי ששמעתי טענות באי כוח בעלי הדין, החלטתי, על פי הוראות תקנה 375 של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שבית המשפט ידון בשתי הבקשות לרשות ערעור כאילו הרשות ניתנה והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה. את שני הערעורים והם ע"א 322/81 של שלמה ינאי
וע"א 323/81 של אביגיל ינאי, שמענו ביחד. הפינוי עוכב על פי צווים שניתנו על ידיי, בנתון למתן ערובה, שהומצאה על ידי המערערים.

2. אדון תחילה בערעורו של שלמה ינאי
.

טענות רבות העלה עו"ד כהן נגד ההוצאה לפועל של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתו, פסק הדין ניתן בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי, מכיוון שלא ניתנה לשולחו הזדמנות נאותה להתגונן בפני
התובענה, ועל כן יש לראות את פסק הדין כבטל. את הטענה הזו יש לדחות. פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט המחוזי, אחרי ששלמה ינאי
הוזמן על פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. כאמור, בקשתו לביטול הפסק נדחתה, ובקשתו לרשות לערער לבית משפט זה נדחתה אף היא, על כן לגבי שלמה ינאי
פסק הדין שניתן הוא סופי, ואין לשמוע את הטענות שהוא מעלה לגבי אי הזמנתו כדין ולגבי השאלה, אם מן הראוי היה בנסיבות העניין לבטל את פסק הדין שניתן שלא בפני
ו.

3. טענה נוספת של מר כהן היא, שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא נכללה הוראה בדבר פינוי הדירה ומסירתה למוכרים כשהיא פנויה. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נאמר, שעו"ד הולנדר נתמנה לכונס נכסים, והוא "יעסוק בתשלומים הנובעים מהחוזה ובמסירת החזקה, בהעברת הבעלות, הכל לפי החוזה תוך התאמת המועדים כפי שנקבע היום". בדברים אלה מצויה הוראה לכונס הנכסים למסור את החזקה לקונים, ומכיוון שלשם מסירת החזקה על המוכר לפנות את הדירה, יש לראות בפסק הדין צו לפינוי הדירה על ידי המוכר.

4. עו"ד כהן העלה טענות לפני ראש ההוצאה לפועל ולפנינו לגבי הסכומים, שכונס הנכסים קיבל מהקונים על פי החוזה. לטענתו, לא שילמו הקונים את כל מה שמגיע מהם על פי החוזה, והם גם הפרו את הוראות החוזה לגבי מועדי התשלום. בטענות אלה אין מקום לדון בערעורים שלפנינו, אלא הדרך הנכונה לעריכת בירור בדבר התשלומים, שאותם צריך כונס הנכסים לקבל מהקונים, היא על ידי פנייה לבית המשפט המחוזי לשם מתן הוראות לכונס הנכסים או הגשת תובענה מיוחדת לבית המשפט המחוזי, שבה ניתן לברר את העניין לאשורו וגם לקבוע עובדות, אם הן שנויות במחלוקת וקביעתן נחוצה לשם הכרעה בסכסוך. בבירור כזה יהיה גם צורך לתת פירוש להוראה הנראית סתומה בפסק הדין בדבר "התאמת המועדים כפי שנקבע היום". שלמה ינאי
לא ביקש מבית המשפט המחוזי עריכת בירור כזה, ועל כן ראש ההוצאה לפועל צריך היה להמשיך בביצוע פסק הדין, אחרי שקיבל מכונס הנכסים דין וחשבון, לפיו קיבל כונס הנכסים את הסכומים, שהקונים היו צריכים לשלם על פי החוזה.

5. טענה ממשית אחת העלה מר כהן בערעורו של שלמה ינאי
, והיא - שבית המשפט המחוזי היה מחוסר סמכות לדון בתובענה ולתת

פסק דין
לפיה, מכיוון שבחוזה הוסכם על העברת זכות חכירה, ולפי ההלכה, שנפסקה בבית משפט זה, ביצוע בעין של חוזה כזה או אכיפתו הם בסמכותו של בית משפט השלום ולא בסמכותו של בית המשפט המחוזי. לטענת מר כהן, מכיוון שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט, שהיה מחוסר סמכות לדון ולפסוק בעניין, הרי הוא בטל מעיקרא, ולא היה כל צורך לערער עליו ולבטלו על ידי התקפה ישירה, אלא שלמה ינאי
זכאי היה להעלות טענת בטלות פסק הדין בהליכי ההוצאה לפועל, וראש ההוצאה לפועל חייב היה לקבל טענתו זו.

מר כהן צודק בטענתו, שמלכתחילה הסמכות לתת צו לאכיפת החוזה הייתה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שניתן בעניין קלקודה (ע"א 145/58, המ' 125/58, 375 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ ואח', פ"ד יג 260, פ"ע לז 373) נפסק, שתביעה לביצוע בעין של חוזה שכירות היא בסמכותו של בית משפט השלום, אם אם חוזה השכירות חייב ברישום בפנקסי המקרקעין (ראה: דברי השופט זוסמן (כתוארו אז), בעמ' 269-268, ודברי השופט לנדוי (כתוארו אז), בעמ' 271-270). על הלכה זו חזר בית המשפט בפסק הדין בע"א 331/67 ש' אהרונוב ואח' נ' בן דרור ואח', פ"ד כב(1) 88 ולאחרונה בע"א 170/77 (לא פורסם). שלמה ינאי
לא היה בעל הדירה אלא חוכר רשום שלה, על כן השופט המלומד בבית משפט השלום בנתניה שגה כשהחליט, שהסמכות העניינית לדון בתובענה היא בבית המשפט המחוזי. בעקבות אותה ההחלטה הועבר העניין לבית המשפט המחוזי, אך שם, כאמור, נמחקה התביעה עקב אי תשלום אגרה. לולא מחיקת התביעה, הרי אף על פי שלבית המשפט המחוזי לא הייתה מלכתחילה סמכות לדון בתביעה, הוקנתה לו בדיעבד סמכות זו, עקב העברת העניין אליו מבית משפט השלום, על פי הוראת סעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, כפי שסעיף זה פורש בעניין קלקודה (ע"א 145/58, המ' 125/58, 375) הנ"ל על ידי השופטים זוסמן ו-ויתקון. השאלה הקשה העומדת לפנינו היא, אם הוראת סעיף 37(ב) - לפיה, אם בית משפט העביר עניין לבית משפט אחר או לבית דין אחר, הרי אותו בית משפט או בית דין "שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד" - חלה גם במקרה שלפנינו, כשהתביעה הראשונה נמחקה והוגשה תובענה חדשה באותו עניין לבית המשפט, שאליו הועברה התובענה הראשונה. אמרתי לעיל, שהשאלה היא קשה, כי לדעתי יש לה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד יש ממש בטענה, שבתובענה צריך לדון בית המשפט שהוסמך לכך על ידי החוק, וההחלטה המוטעית בדבר העברת העניין אבד עליה הכלח עקב מחיקת התובענה, שבה ניתנה ההחלטה המוטעית על הסמכות. מאידך גיסא, יש גם כוח משכנע בטענה, שמן הראוי לא לטלטל בעל דין בין בתי משפט שונים, ואם קבע בית משפט אחד, שהוא אינו מוסמך לדון בתובענה שהוגשה על ידי התובע, והעביר את העניין לבית משפט אחר, ואף אחד מבעלי הדין לא ערער על ההחלטה, הרי ההחלטה בדבר ההעברה מהווה מעשה בית דין בין בעלי הדין לעניין הסמכות, ובתוקף אותה החלטה ועל פי הוראת סעיף 37 (ב) של חוק בתי המשפט, אשר בו מדובר על העברת "עניין", נשארת הסמכות בידי אותו בית משפט, שאליו העניין הועבר. אחיזה לדעה זו ניתן למצוא בדבריו של ד"ר י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 64, שאמנם לא דן בשאלה מעין זו העומדת לפנינו, אך אמר את הדברים הבאים, לגבי משמעות ההעברה לפי סעיף 37:

"לפי סעיף 37(ב), בית המשפט שאליו הועבר הענין, לא יעבירנו עוד. צו ההעברה מהווה מעשה בית דין הקובע את סמכותו של אותו בית משפט או בית דין שאליו הועבר הענין. לפיכך, גם כאשר בית משפט נמוך מעביר ענין אל בית משפט גבוה ממנו, כגון ששופט השלום העביר ענין לבית המשפט המחוזי, בית המשפט שאליו הועבר הענין, קונה לו עם צו ההעברה את הסמכות לדון בענין. תרופתו של בעל דין החפץ להשיג על ההעברה היא לערער על הצו, או אם ניתן על פי צד אחד, לבקש את ביטולו בהתאם לתקנה 227".

נראה לי, כי אין הכרח בערעור זה להכריע בשאלה הנ"ל, כי גם אם יש להעדיף את הדעה, שעקב מחיקת התובענה הראשונה ניטל כוחו של צו ההעברה של שופט השלום, עדיין אין פירושו של דבר שפסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא כאין וכאפס והוא בטל, אם כי לא ערערו עליו. אכן א פעם נקבע, ש

פסק דין
, שניתן על יד בית המשפט ללא סמכות, הוא כאין וכאפס, וכדי לבטל החלטה אפסית כזו אין הכרח לערער עליה, אלא כל מוסד שיפוטי, שלפניו מובא העניין, חייב להתעלם ממנה. נאמר בעניין זה בע"א 256/71 אל סמאר נ' אל עלמי, פ"ד כו(1) 505, על ידי מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז), בעמ' 508:

"הלכה פסוקה מלפני בית משפט זה היא, שאם נתן בית משפט

פסק דין
בלא לעשות אדם הנוגע בדבר בעל דין, פסק הדין הוא כאין וכאפס וכמוהו כלא היה... אפשר לסווג את הפסול שבפסק הדין הזה כחוסר סמכות באחת ממשמעויותיו הרבות של דיבור זה... העיקר הוא, שפסק הדין הוא בטל מדעיקרא, וגם אם רשאי האדם שנפגע לבקש את ביטולו בדרך של תובענה... אין הכרח בדבר שינהג כך. ב

פסק דין
בטל לא קם מעשה בית דין, לא אפסיות, וכל מוסד שיפוטי שלפניו מסתמכים על פסק הדין, חייב להכיר בכך, ולהתעלם ממה שמתיימר אמנם להיות הכרעה שיפוטית, אך החסר בפועל תוקף משפטי".60221

לדעתי, ההלכה הנ"ל, שלא אבוא להרהר אחריה, אינה חלה במקרה שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט בעל סמכות רחבה כמו בית המשפט המחוזי, וכאשר, כמו במקרה שלפנינו, חוסר הסמכות של בית המשפט אינו ברור וגלוי על פני הדברים. אמנם, יש חשיבות לכך, שכל בית משפט יפעל אך ורק בתחום הסמכות שניתנה לו לפי הדין, אך מאידך גיסא יש גם חשיבות רבה לכך, שהכרעות שיפוטיות, שניתנו על ידי בתי משפט, יעמדו בתוקפן כל עוד לא בוטלו על ידי "התקפה ישירה", היינו על ידי ערעור או הגשת תובענה לביטול פסק הדין. "התקפה עקיפה" על ידי העלאת טענה בדבר בטלות פסק הדין בהליך שלא נועד לביטולו של פסק הדין, איננה, בדרך כלל, הדרך הרצויה להביא לביטול של פסק הדין, ואין להרחיב יתר על המידה את האפשרות להשתמש בדרך כזו. הדברים דלהלן, שנאמרו בספרו של a.c. freeman, law of judgment (san francisco, vol. i. 1925) 602-603 בפרק הדן ב"התקפה עקיפה" collateral attack, יפים לעניין שלפנינו:

"the law aims to invest judicial transactions with the utmost permanency consistent with justice. that the formal pronouncements of legal tribunals upon causes submitted to them should enjoy every possible degree of finality and conclusiveness would seem to be a necessary predicate to the proper functioning of the courts themselves. to permit their decisions to be evaded or disregarded for insufficient cause or in modes not sanctioned by law would tend to disrupt the administration of justice and bring courts into disrepute. public policy requires that a term be put to litigation and that judgments, as solemn records upon which valuable rights rest, should not lightly be disturbed or overthrown. litigants, of course, must be provided with some remedy to gain relief from an erroneous or unwarranted judgment. and in recognition of such necessity, the law has established appropriate proceedings to which a judgment party may always resort when he deems himself wronged by the court's decision. if he so wishes, he may seek relief from the judgment by some timely move in the court rendering it, or have recourse to some authorized mode of review by an appellate tribunal, or under certain circumstances procure a setting aside or annulment of the judgment by a court of equity. if he omits or neglects to test the soundness of the judgment by these or other direct methods available for that purpose, he is in no position to urge its defective or erroneous character when it is pleaded or produced in evidence against him in subsequent proceedings. unless it is entirely invalid and that fact is disclosed by an inspection of the record itself the judgment is invulnerable to indirect assaults upon it. this rule of inhibition against collateral attempts to avoid the judgment may be expressed in the following manner: judgments of a legally organized judicial tribunal, proceeding within the scope of its allotted powers, and possessing the requisite jurisdiction over the subject matter of the suit and the parties thereto, whether correct or erroneous, cannot be called in question by the parties or privies in any collateral action or proceeding."
כידוע, הביטוי "סמכות" משתמע לכמה פנים, ובעקבות זה גם הביטוח "חוסר סמכות" יש לו פנים רבות. לו הייתה התובענה של הקונים מוגשת מלכתחילה לבית המשפט המחוזי, וזה היה נותן את פסק הדין על פיה, ניתן היה להגיד, שפסק הדין ניתן בחוסר סמכות, ומשרד ההוצאה לפועל צריך לסרב לבצעו. כך נאמר בע"א 239/61 סירי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד טז 579, בעמ' 584. ברם במקרה דנא המצב שונה. כאן הייתה קיימת החלטת בית משפט, שעליה לא ערערו, אשר הקנתה סמכות לבית המשפט המחוזי בתוקף סעיף 37 של חוק בתי המשפט. על כן ניתן לראות בהיזקקותו של בית המשפט לתובענה, כפי שהוגשה לו פעם שנייה, גם אם לא היה מקום להיזקק לה, טעות או משגה של בית המשפט, שאינו הופך את פסק דינו למחוסר כל תוקף.

פסק דין
כזה ניתן אמנם לביטול, אך אינו בטל, והדרך לביטולו היא על ידי התקפה ישירה ולא בהתקפה עקיפה, שהיא הדרך שבה הולך שלמה ינאי
בהעלותו את טענת חוסר הסמכות בהליכי ההוצאה לפועל.

6. מהטעמים הנ"ל דעתי היא, שיש לדחות את ערעורו של שלמה ינאי
.

7. אעבור לערעור של גב' ינאי.

בערעורה של גב' ינאי העלה עו"ד כהן אותן הטענות נגד תוקפו של

פסק דין
של בית המשפט המחוזי, שבהן כבר דנתי לעיל, ושנדחו על ידיי. ברם לגב' ינאי טענות נוספות, שנראות לי כממשיות, והן: שהיא הייתה צד לחוזה למכירת הדירה, שאמנם זכות החכירה רשומה על שם בעלה בלבד, אך יש לה זכויות שונות לגבי הדירה, שמחיקת שמה מהחוזה מהווה מעשה זיוף, שאי צירופה לתביעה, שהוגשה על ידי המוכרים, גורם לבטלות פסק הדין, ועל כל פנים, לא ניתן לבצע את פסק הדין נגדה ולפנות אותה מהדירה. מר כהן טוען, שהוגשה גם קובלנה פלילית על זיוף עקב השינוי שנעשה בחוזה במחיקת שמה של גב' ינאי, ובעניין זה מתנהלת חקירה על ידי המשטרה.

עו"ד הולנדר, באו כוח הקונים וכונס הנכסים, לא יכול היה להגיד לנו כל דבר של ממש על נסיבות מחיקת שמה של גב' ינאי מהחוזה. הוא לא טיפל בעריכת החוזה, ולדבריו, כשקיבל את החוזה לשם הגשת התובענה היה השם של גב' ינאי כבר מחוק. כאמור, לפי החוזה כפי שהודפס, היה "המוכר" שני בני הזוג ינאי, והחוזה נחתם על ידי שניהם, יש גם לשים לב לכך, שבשולי שני הדפים של החוזה מופיעות חתימות של המוכרים והקונים, וגם במקומות אלה חתמת גב' ינאי על ידי חתימת בעלה. לעומת זאת, אין כל חתימה על יד מחיקת שמה של גב' ינאי בראש חוזה, במקום שבו מופיעים שמות הצדדים. בעיקרי הטיעון, התגובה של עו"ד הולנדר על הטענה בדבר מחיקת שמה של גב' ינאי מהחוזה היא, שעניין זה "אין לו כל חשיבות באשר לא היו לה כל זכויות בדירה" (סעיף ה (3) של עיקרי הטיעון). זאת היא, כמובן, תשובה, הרחוקה מלהניח את הדעת. לא נוכל לקבוע במסגרת הערעורים שלפנינו כל דבר על הנסיבות, שבהן נעשתה המחיקה, ולא ניטול על עצמנו בשלב זה לחוות דעה על תוצאות המחיקה והשפעתה על תוקפו של פסק הדין. שאלות אלה צריכות להתברר בתביעה, שהגישה גב' ינאי לבית המשפט המחוזי, כאמור לעיל. יחד עם זה, בהתחשב בכל האמור לעיל, הראתה לכאורה גב' ינאי, שיש לה תביעה רצינית וממשית, ועל כן יש יסוד מספיק לעיכוב ביצוע פינוי הדירה עד גמר בירור התביעה, או עד שיינתן צו אחר על ידי בית המשפט המחוזי, שלפניו תתברר התביעה. על כן, לדעתי, יש לקבל את ערעורה של גב' ינאי ולעכב את ביצוע הפינוי, כאמור לעיל. עיכוב הביצוע צריך להיות מותנה בהבטחת נזקי המשיבים עקב צו עיכוב זה וצו העיכוב הקודם, אם התביעה של גב' ינאי תידחה. נראה לי, שעליה להמציא ערובה על סך 30,000 שקלים, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה של ינואר 1982, להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, תוך שלושים יום מיום הודעת

פסק דין
זה. ערובה זו תבוא במקום הערובה, שהוגשה לפי צו העיכוב הקודם.

8. לאור האמור לעיל יש, לדעתי, לדחות את הערעור של שלמה ינאי
(ע"א 322/81) ולקבל את הערעור של אביגיל ינאי (ע"א 323/81) כאמור לעיל. כתוצאה מדחיית ערעורו של שלמה ינאי
יתבטלו, בהתאם להסדר דיוני שעשו פרקליטי הצדדים לפנינו, בקשתו לרשות ערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בהמ' 582/81 וכן הערעור, שהוא הגיש לאותו בית משפט (ע"א 250/81). על פי התוצאה, שאליה אני מגיע לעיל, על כל צד לשאת בהוצאותיו בבית משפט זה. מן הראוי שבירור התביעה בת"א 2153/80 ייקבע בהקדם האפשרי.

בסיום ברצוני להעיר, שצר לנו לראות איך שתי המשפחות היריבות, שככל הנראה אינן בעלות אמצעים, מסתבכות בהליכים משפטיים ממושכים ועקרים, שאת סופם ותוצאותיהם קשה לחזות. אולי כעת יגבר השכל הישר על יצר ההתנצחות, ובעלי הדין יגיעו לפשרה הוגנת, שתשים קץ לסכסוך, ויפה שעה אחת קודם.
השופט י' שילה
: אני מסכים.
הנשיא מ' לנדוי
: אני מסכים. את דחיית טענותיו של שלמה ינאי
בדבר בטלותו של

פסק דין
האכיפה שנתן בית המשפט המחוזי בשל חוסר סמכות אני מעדיף להעמיד על כך, שמערער זה כבר תקף את

פסק דין
שניתן נגדו בהתקפה ישירה ב"סיבוב" קודם, בבקשה לביטול פסק הדין, שהגיש לבית המשפט המחוזי ושנדחתה, כפי שפירט חברי הנכבד, והן בבקשה למתן רשות לערער לבית המשפט העליון, אשר נדחתה גם היא על ידי הנשיא דאז. מכיוון שכך, נראה לי, שכיום מנוע המערער מלטעון את הטענה הזאת בסיבוב נוסף, כי ממה נפשך: אם כבר טען שם את טענת הבטלות של פסק הדין בשל חוסר סמכות, הרי שאין לעורר אותה טענה שנית; ואם לא טען אותה, יש לראותו כמי שהחזיק אותה באמתחתו, כאשר צריך היה לטעון אותה, ושוב לא יורשה המערער לפתוח בהתדיינות חדשה לשם העלאת טענה "כבושה" כזאת.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא י' כהן
.

ניתן היום, י"ט בטבת תשמ"ב (14.1.82).








עא בית המשפט העליון 322/81 שלמה ינאי נ' נורית יחיא, [ פ"ד: לו 4 365 ] (פורסם ב-ֽ 14/01/1982)