פסקי דין על צחי יצחק | פסקי דין על זיו טאלקר |

1091/07 פח     04/01/2010




פח 1091/07 מדינת ישראל נ' צחי יצחק, זיו טאלקר





מדינת ישראל


בעניין :
המאשימה
אליאנה דניאלי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. צחי יצחק

ע"י עו"ד רויטל גוטליב

2. זיו טאלקר

ע"י עו"ד אהרון שליין ועו"ד אריאל סלטו


הנאשמים
הכרעת דין
הנאשמים ש ל פנינו מואשמים בעבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "חוק העונשין").

בפתח הכרעת הדין נאמר כי הגם שמצאנו את המתלוננת מהימנה, והגם שעדותה לפיה הותקפה מינית בליל 14.6.07 היתה אמינה עלינו, נותר ספק בלבנו אם הנאשמים הם שפגעו בה או אנסו אותה, ולפיכך החלטנו לזכותם מחמת הספק .

כתב האישום
האירועים נשוא כתב האישום התרחשו, על פי הנטען, בליל 14.6.07, בשעת חצות או לאחר מכן, עת בילו המתלוננת והנאשמים במועדון לילה בשם "הסילבר" בראשון לציון (להלן: "המועדון" ).
על פי הנטען, הגיעו המתלוננת ואחותה בליל 14.6.07 למועדון, שם פגשו בנאשם 1 (להלן: "צחי" ), אותו הכירה המתלוננת מבילוי קודם במועדון. צחי הציע למתלוננת לשתות עמו אלכוהול מחוץ למועדון, המתלוננת שתתה והשניים חזרו למועדון והתנשקו שם. המתלוננת ביק שה מצחי לצאת מהמועדון משום שלא חשה בטוב . היא אכן יצאה, נשכבה על הרצפה, בכתה וצעקה. צחי והנאשם 2 (להלן: "זיו" ) הכניסו את המתלוננת לרכבו של צחי ואמרו לנוכחים כי הם לוקחים אותה לטיפול בתחנת מגן דוד אדום (להלן: "תחנת מד"א" ). בדרך לתחנת מד"א הוריד צחי את תחתוניה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בעוד זו בוכה ומבקשת כי יחדל ממעשיו. עוד נטען כי "באותו הזמן" הגיע זיו לפורקן מיני בתחתוניה של המתלוננת. לאחר המעשים לעיל, הביאו שני הנאשמים את המתלוננת לתחנת מד"א ועזבו את המקום.
בגין המעשים הללו מייחסת המדינה לנאשמים עבירת בעילה בצוותא חדא בניגוד לרצון המתלוננת, לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות 345(ב)(5) לחוק העונשין.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת
אין חולק כי בשעות הקטנות של ליל 14.6.07, שגלשו לשעות הבוקר המוקדמות של היום שלמחרת, בילו במועדון: המתלוננת, אחותה, צחי, חברתו ט., זיו וכן חברים נוספים. לצחי ולמתלוננת היתה היכרות מוקדמת שנבעה מבילויים במועדון בעבר.
במהלך הדיונים הוכח נוהג השתיה של באי המועדון. הוברר כי במועדון נמכרים משקאות אלכוהוליים במחירים גבוהים, ומשכך נוהגים הבליינים להצטייד מבעוד מועד במכוניותיהם בבקבוקי שתיה, מהם הם שותים בטרם כניסה למועדון. על מנת "להלחם" בתופעה זו, המקטינה את רווחי המועדון, אין מתירים בעלי המקום יציאה מהמועדון בטרם השעה 2:00, ומכל מקום מי שיוצא לפני שעה זו, מחוייב בדמי כניסה נוספים, באם רצונו לחזור למועדון.
מוסכם על כולם כי בשלב מסויים המתלוננת אכן חשה ברע, יצאה מהמועדון, נשכבה על רצפת החניה במצב קרוב לחוסר הכרה, כשהיא בוכייה וצועקת.
אין גם חולק כי הנאשמים פינו את המתלוננת במכוניתם לתחנת מד"א שבקרבת מקום .
הסוגיה הטעונה הכרעה מתייחסת לאשר אירע בדרך מהמועדון ועד הגיע המתלוננת והנאשמים לתחנת מד"א, והאם צודקת המאשימה כי בפרק זמן זה נאנסה המתלוננת על ידי שני הנאשמים בצוותא.

התביעה טוענת כי שני הנאשמים ניצלו את מצוקתה של המתלוננת הפגועה, אשר היתה זקוקה לטיפול רפואי, העמידו פנים כמי שמבקשים לסייע לה, אך בדרך לטיפול הרפואי גרמו לה לפגיעה נוספת ואנסו אותה. הנאשמים אינם "השומרוני הטוב", כהתבטאותה, למרות שהם מציגים את עצמם ככאלה, כי אם "אנשי סדום ועמורה".
הנאשמים מכחישים את הנטען נגדם מכל וכל וטוענים כי הסיעו את המתלוננת לתחנת מד"א , נשאו אותה על כפיים אל תוך התחנה, וחזרו מיד לחבריהם שהמתינו להם מחוץ למועדון.
הנאשמים מעלים השערה, כי המתלוננת נפגעה ע"י אחרים בפרק הזמן שחלף מאז נצפתה יוצאת מן המועדון ועד שנמצאה שוכבת על רצפת החניה.

עדויות התביעה
ראיותיה המרכזיות של התביעה מתבטאות בעדות המתלוננת ובחוות דעת מומחה, לפיהן נמצא חומר החשוד כזרעו של זיו בתחתוניה של המתלוננת, ולפיהן לא ניתן לשלול את תרומתו של צחי ל- dna שהופק משערה שנמצאה בפתח איבר מינה של המתלוננת.

עדות המתלוננת :
המתלוננת נולדה בשנת 1989, ובעת הרלבנטית לכתב האישום היתה תלמידת כיתה י"א. בעדותה סיפרה , כי חברה א. הסיע אותה ואת אחותה למועדון, שם פגשה בכניסה את צחי, שעמד במקום עם חברים נוספים, והכיר לה את חברתו. צחי כיבד אותה בשתיה והיא אכן שתתה, לדבריה, 3-4 כוסות, ואחריהן הרגישה " מסוחררת ומעורפלת". המתלוננת סיפרה כי עלתה ביחד עם צחי למועדון, וכי מה שאירע מאז מצאה עצמה מעורפלת על רצפת החניון שמחוץ למועדון - לא זכור לה כלל וכלל. היא זוכרת כי שכבה על הרצפה מעורפלת ושפכו עליה מים. עוד היא זוכרת כי התעוררה במכונית כשהיא ישובה במושב הקדמי ומעליה גוחן צחי ואונס אותה. וכדבריה:
"... ואז אני זוכרת שפתחתי את העיניים, צחי היה מעלי... אני לא זוכרת אם הייתי בישיבה או בשכיבה... מקום חשוך היה... הוא היה מעלי ואני זוכרת שהייתי עם שמלה והעלו לי אותה למעלה... צעקתי את השם של החבר שלי ומישהו, אחד מהם אמר לי, אני לא זוכרת מי אמר לי, צחי או חבר שלו, צעקתי א., אמרו לי שזה א., שזה א. ושהוא אוהב אותי... התחלתי רק לצעוק ולהגיד שיעזוב אותי וזהו ומפה מה שאני זוכרת רק שהתעוררתי במד"א..." (עמ' 11-12 לפרוטוקול),
וכן: "הוא החדיר את איבר המין שלו אלי... לאיבר המין שלי... ראיתי לא, אבל הרגשתי וזה כאב" (עמ' 13 לפרוטוקול).
בחקירה נגדית הודתה המתלוננת כי איננה זוכרת אם אכן עלתה למועדון ביחד עם צחי, וכדבריה: "עכשיו כשהיא אומרת לי את זה, אז היא בכלל בלבלה אותי, אני כבר לא בטוחה" (עמ' 20 לפרוטוקול), אף לא זכרה אם יצאה מהמועדון עם צחי או עם אחרים, וכדבריה:
"ש. תראי, אחותך בעצמה מאשרת שאת לא יצאת עם צחי מהמועדון כמו שאת אומרת אלא יצאת עם בחורים אחרים, את זוכרת?
ת. אני לא זוכרת דבר כזה... מה שאני זוכרת שיצאתי מהמועדון... עכשיו אחרי שהיא אמרה לי שהוא רדף אחריה, כבר לא, אני ..., אני לא זוכרת" (עמ' 25 לפרוטוקול).
המתלוננת גם אישרה , כי בשלב כלשהו היא יצאה מהמועדון עם בחורים אחרים, וכדבריה:
"אני אגיד לך, ירדנו, ראיתי אותם, עכשיו באמת אני נזכרת, ראיתי אותם ב- icq , זה מישהו שדיברתי ב- icq , איזה שנה לא נפגשתי איתו, לא כלום, רק ראיתי אותו בתמונות ומצלמה, אז הוא זיהה אותי, דיברנו, הוא אמר לי אנחנו יורדים לקנות שתיה, אמרתי לו בסדר, אני אבוא, אני ארד איתכם והלכנו לשם ולא היה להם מספיק כסף..." (עמ' 27 לפרוטוקול).
וכן: " ש.את זוכרת מתי יצאת עם הבחורים האלה לשתות? את מסכימה איתי שזה היה אחרי שכבר מותר לצאת ממועדון?
ת. ברור" (עמ' 28 לפרוטוקול).

חוות הדעת :
אדן מרכזי נוסף להוכחת האישום , רואה התביעה בחוות הדעת שנערכו ע"י רפ"ק שלומית אברהם ת/2, ת/3 , ת/4.
בהתאם לאמור בחוות הדעת ת/2 ובהבהרה ת/3 - נבדקו, לצורך הפקת dna , תחתוני המתלוננת וכן מספר מבחנות ובהן: רוק, דגימה מלדן חוץ, דגימה מלדן פנים וכן שערה.
מהמבחנות שהכילו רוק ודגימות מהלדן לא הופק dna .
בהפקת dna מתחתוני המתלוננת לא נצפו תאי זרע, אולם התקבלה תערובת " שמקורה יותר מפרט אחד", כשהפרופיל הבולט בתערובת תואם את פרופיל ה- dna של זיו, וכי לא ניתן לשלול את תרומתו של צחי לתערובת זו.
בהפקת dna מהשערה התקבלה " תערובת שמקורה בשני פרטים ", ולא ניתן לשלול את תרומתם של צחי ושל זיו לתערובת זו.
בחוות הדעת ת/4, שהתמקדה בשמלת המתלוננת שנבדקה מאוחר יותר צויין כי בהפקת dna מהשמלה התקבל פרופיל התואם לזיו, וכי בהפקת dna מתחתוני המתלוננת, שנבדקו פעם נוספת, התקבלה תערובת שמקורה בשלושה פרטים, וכי לא ניתן לשלול את תרומתם של המתלוננת, צחי וזיו לתערובת זו.

כן השמיעה התביעה את דר' ריקרדו נחמן אשר ערך את חוות הדעת ת/6 ואת טופס נטילת הדוגמאות מן המתלוננת - ת/7, את מר היידן סזמן, אשר פגש במתלוננת בתחנת מד"א ומצא אותה "שיכורה לגמרי", את רס"ר טלי ששון, את רס"ר אורלי ארמה שחקרה את הנאשמים וגבתה את הודעות הנאשם 1 - ת/9, ת/9א', ת/11 ואת הודעות הנאשם 2 - ת/10, ת/10א' ות/12, וכן את רס"ל דוד סלומון, אשר ערך את המזכרים ס/9, ס/10.

עדויות הגנה
עד ההגנה הראשון היה הנאשם 1 - צחי, אשר סיפר לבית המשפט כי בליל 14.6.07 הגיע למועדון ביחד עם חברתו ט., עם הנאשם 2 - זיו, ועם בחורה נוספת. הוא החנה את רכבו בכניסה למועדון והוא וחבורתו "נערכו לשתיה" לפני הכניסה למועדון. תוך שהם עומדים בסמוך לרכב, הגיעה המתלוננת שהיתה מוכרת לו מבילויים קודמים במועדון, והוא כיבד אותה בכוס שתיה. לדבריו, עד לשעה 02:00 שהה במועדון ולא יצא ממנו, ובהגיע שעה זו יצא מן המועדון, ביחד עם חברתו וחבריו וניגש לרכב על מנת לשתות ולאכול חטיפים. לאחר שסיים לשתות אמרה לו חברתו ט. כי היא רוצה להישאר עדיין בחוץ ולעשן סיגריה, ומשכך חזר למועדון לבדו. צחי המשיך וסיפר כי רקד על רחבת הריקודים והמתלוננת רקדה לידו. בשלב מסויים, כשחברתו ט. שהתה עדיין בחוץ, התחלפה המוסיקה למקצב שקט יותר ואז החל לרקוד "סלואו" עם המתלוננת. במהלך הריקוד התנשק עמה בנשיקה צרפתית אף לקח אותה "הצידה" מעבר לקיר על מנת להתגפף, וכדבריו:
" אז זהו, כשרקדנו ריקוד סלואו והתנשקנו... נשיקה שפתיים, צרפתית... אז זהו שהתנשקנו ואז בעצם אני אמרתי לה שלא נעים פה, כאילו אני לא יודע, אולי בצד, נלך לרקוד בצד, נתנשק בצד והיא אמרה לי ok והלכנו לצד באיזור השירותים שם...שמה בעצם הרגשנו יותר חופשיים ממבטים של אנשים והתנשקנו והתמזמזנו... עם תשוקה מאוד גבוהה, כן" (עמ' 97- 98 לפרוטוקול).
תוך שהוא מצוי בעיצומה של ההתגפפות עם המתלוננת, חש צחי טפיחה על הכתף, ואז הבחין בחברתה של ט. המבקשת ממנו את מפתחות הרכב על מנת ששתיהן תיקחנה את תיקיהן ותעזובנה את המקום. לדבריו, נזכר לפתע כי יש לו חברה: " פתאום קבלתי הארה, מה אני עושה בעצם יש לי חברה, מה קורה פה?" , ולכן עזב את המתלוננת וירד בריצה מחוץ למועדון, איתר את חברתו ט., בכה, כרע על ברכיו וביקש את סליחתה. הוא התבודד עמה שעה ארוכה, ביקש את מחילתה עד שנעתרה לו. לאחר מכן חש צורך להתפנות ופנה עם חברו זיו לפינה חשוכה. משסיים להטיל את מימיו שמע צעקות ואז הבחין במתלוננת כשהיא: "שכובה על הרצפה, משתוללת, מפרפרת, כששלושה בחורים מחזיקים אותה, אחד ביד אחד ברגליים... אמרתי להם מה אתם עושים פה, הם פתאום עזבו אותה והם כאילו אמרו אנחנו לא יודעים מה קרה לה, אנחנו לא יודעים " (עמ' 99 לפרוטוקול). צחי חזר לרכבו, קרא לט. וליתר חבריו ומיהר להגיע עם מכוניתו למקום בו היתה מוטלת המתלוננת. ט. ניסתה להעיר את המתלוננת בכך שסטרה לה על פניה אולם לא הצליחה, ומשכך הושיבו את המתלוננת במכונית במושב הקדמי, קשרו אותה עם חגורת הביטחון, והוא וזיו שמו פעמיהם לכיוון תחנת מד"א . לדבריו:
"לקחתי ימינה ונסעתי פשוט לכביש הכי ישר למד"א, לא התעכבתי, לא כלום, ישירות למד"א הגענו לשם, אני רואה מד"א חשוך... באתי מסביב לרכב, פתחתי את הדלת, שחררתי ל... את החגורה, היא עדיין היתה לא מאופסת, הרמתי אותה בשתי ידיי בצורה כזו ופשוט רצתי איתה לתוך התחנה". הנאשם אף הזדהה בפני
היומנאי, וכדבריו:
"וגם הזדהיתי בתעודת המתנדב של השוטר מתנדב שלי, שאם ירצו לדעת מידע אח"כ איך בדיוק, באיזה מצב, באיזה מקום, אני לא יודע, אני פשוט ככה. והיא אמרה לי תודה רבה הפרמדיקית. שטפתי שם את הידיים, חזרתי לרכב, נסענו חזרה לכיוון" (עמ' 102 לפרוטוקול).
לדבריו, הנסיעה מהמועדון לתחנת מד"א ובחזרה ארכה כ- 20 דקות.
בחקירה נגדית נשאל צחי מדוע סיפר במשטרה רק כי התנשק עם המתלוננת, ואילו בבית המשפט סיפר לראשונה על "מזמוזים והתגפפות", ותירץ זאת בחשש שהדבר יוודע לט., שעשתה את שירותה הצבאי במשטרה, ושכבר היתה כעוסה דיה בגין הנשיקה.

מטעמם של הנאשמים העידה גם אחות המתלוננת, אשר אישרה כי אחותה הכירה בערב זה בחורים נוספים מלבד הנאשמים, וכהתבטאותה: "מישהו שנעץ בנו מבטים כל הזמן... הם לא היו נראים לי שני הבחורים, ואלו לא היו הנאשמים ", וכי אחותה יצאה מהמועדון בלוויית שני בחורים אלו, שאחד מהם אף מוכר לה ושמו לירן.
אחות המתלוננת אישרה, את שלא זכרה המתלוננת עצמה, כי המתלוננת התנשקה עם צחי במועדון "נשיקה צרפתית. ש. שארכה זמן מסויים, זו היתה נשיקה לוהטת אם מותר לי לומר לך את זה כך? ת. כן" (עמ' 156 לפרוטוקול), וכי צחי עזב בצורה נמהרת את המועדון לבדו, בעוד שאחותה עזבה, כאמור, את המועדון בלוויית שניים- שלושה בחורים אחרים.
מטעם ההגנה אף העידה ט., מי שהיתה חברתו של הנאשם במועדים הרלבנטיים. ט. ספרה כי כאשר חזרה למועדון הבחינה בצחי מתנשק ארוכות עם המתלוננת, היא עזבה את המקום ובתגובה צחי רץ אחריה החוצה, והם החלו לריב. באותו הזמן ראתה את המתלוננת יוצאת גם היא מהמועדון בלוויית אחר. מאוחר יותר, הבחינה במתלוננת כשהיא שכובה על רצפת החניון וצועקת. משהניסיונות להרגיעה לא צלחו, אמר צחי שצריך לקחתה למד"א. ט. סייעה בהעלאת המתלוננת לרכב של צחי וחגרה סביבה את חגורת הבטיחות, וצחי וזיו החלו בנסיעה לכוון מד"א. צחי וזיו שבו לאיזור המועדון לאחר כ- 10 דקות.

כן שמענו את עדותו של סמי יום טוב, אשר בילה אף הוא במועדון בליל האירוע.
עד זה חזר, פחות או יותר, על דברי העדים האחרים באשר לאירועים נשוא העניין, ובכללם: הימצאה של המתלוננת שכובה על רצפת חניון המועדון, סיועה של ט. להכנסתה לרכב והסעת המתלוננת למד"א ע"י צחי וזיו. העד נותר במקום והמתין לנאשמים שישובו, כאשר במהלך ההמתנה התקשר לנאשמים, והם ענו שהם כבר בדרך, ואכן שבו לאחר זמן מועט.

הנאשם 2 בחר שלא להעיד, הגם שהובהר לו כי שתיקתו עשויה לשמש חיזוק לראיות התביעה, בהתאם לסעיף 162(א) לחסד"פ.

דיון והכרעה
כמצוין בפתח הכרעת הדין, ו לאחר שמיעת העדויות ועיון בכל הראיות שהוגשו, הגענו לידי מסקנה כי הגם שאין לנו ספק כי המתלוננת הותקפה מינית בלילה בו שהתה במועדון, הרי שקיים ספק ממשי באם הנאשמים, או מי מהם, הם אלו שפגעו בה או אנסו אותה.
כפועל יוצא יש לזכות את הנאשמים מחמת הספק מן העבירה המיוחסת להם בכתב האישום .

ואלו הם נימוקינו:

הנאשם 1
1. המתלוננת הותירה עלינו רושם של נערה ישרה והגונה, ובודאי לא נערה אשר תטפול במזיד האשמת שווא על מכריה, ללא מניע כלשהו. אין, איפוא, כל צורך להרחיב בסוגיית המהימנות, שהרי המתלוננת אמינה עלינו ואין אנו זוקפים לחובתה "חורים שחורים" שנתגלו בעדותה, אי זכירת קטעים שלמים מן ההתרחשויות, ואף לא את העובדה שהיתה שיכורה.
יחד עם זאת, ברור לחלוטין כי המתלוננת, כאופייני לנפגעי טראומה, לא זכרה במדויק את אשר אירע לה בלילה הנורא, וזיכרונה מורכב מקטעים קטעים, אשר הסדר הכרונולוגי ביניהם משובש. הרושם הכללי העולה מעדותה הוא כי מרבית האירועים עליהם היא מספרת אכן התרחשו בפועל, בצורה כזו או אחרת, אולם לאו דווקא על ידי האנשים אותם היא מציינת ו/או בחברתם, ו לאו דווקא בסדר המצוין על ידה ובקשר הסיבתי לו היא טוענת. ישנם גם אירועים שקיומם לא מוטל בספק, כגון ה התגפפות והנשיקות עם צחי, אותם אין המתלוננת זוכרת כלל. אין ספק שמקצת ההתרחשויות שפקדו את המתלוננת בליל ה- 14.06.07 נמחקו כליל מזיכרונה, וחלק ן אירעו שעה שהמתלוננת היתה מטושט שת או שיכורה, דבר הדורש להתייחס לעדותה בזהירות יתרה.

2. כך למשל, המתלוננת קשרה בעדותה בין השקייתה באלכוהול ע"י צחי לבין הרגשתה הרעה לאחר מכן ואינוסה, וסיפרה כי טרם כניסתה למועדון פגשה מחוצה לו את צחי, אשר השקה אותה מספר כוסות אלכוהול, לאחר מכן עלתה למועדון, חשה ברע, יצאה מהמועדון עם צחי, נשכבה מעולפת על רצפת החניה ואז נלקחה על ידי הנאשמים לתחנת מד"א ובדרך נאנסה.
הראיות מפריכות קיומו של קשר שכזה. מן העדויות הרלבנטיות ללוח הזמנים, כולל חקירתה הנגדית של המתלוננת, עולה כי לא קיים כל קשר בין העובדה שצחי כיבד את המתלוננת בשתיית אלכוהול לבין העובדה שחשה ברע ונאלצה לצאת מחוץ למועדון, שכן הוכח כי צחי וחבורתו כיבדו את המתלוננת בשתיית אלכוהול טרם כניסתם למועדון, במועד שכונה על ידי העדים "סבב השתיה הראשון", ואילו המתלוננת חשה ברע רק לאחר שיצאה "לסבב שתיה שני" שהתאפשר, מחמת הנוהג
במועדון כפי שהוסבר ברישא, רק אחרי השעה 02:00 לפנות בוקר.
וכפי שאישרה המתלוננת בחקירתה הנגדית:
"ש. ואני אומרת לך שכשאת פוגשת את צחי זה בסבב הראשון של השתיה, למטה. מסדר לך את הדברים בראש טיפה? ת. נשמע יותר הגיוני. ש. נכון נשמע יותר הגיוני? ת. כן" (עמ' 29 לפרוטוקול).
המתלוננת אכן שתתה משקאות כלשהם והגיעה למצב של ערפול חושים, אולם לא על פי סדר הזמנים אותו תיארה, ולא על פי הקשר הסיבתי שהתקבע בצורה כזו או אחרת בזיכרונה.

3. בניגוד לגרסת המתלוננת לפיה יצאה מהמועדון עת חשה ברע, בלוויית צחי, הוכח כי המתלוננת אמנם חזרה למועדון, ככל הנראה, בחברת צחי לאחר סבב השתיה השני, אולם יצאה מהמועדון בחברת אחרים, שזהותם בלתי ידועה, ולא בלוויית צחי שיצא מהמועדון בריצה בגפו, בניסיונו להשיג את חברתו ט., אשר צפתה בו מתנשק עם המתלוננת.
וכפי שאישרה המתלוננת בחקירתה הנגדית:
"... ראיתי אותם, עכשיו באמת אני נזכרת, ראיתי אותם ב- icq ... אז הוא זיהה אותי, דיברנו, הוא אמר לי יורדים לקנות שתיה, אמרתי לו בסדר, אני אבוא, אני ארד אתכם והלכנו לשם..."
(עמ' 27 לפרוטוקול), וכן:
"ש. את זוכרת מתי יצאת עם הבחורים האלה לשתות? את מסכימה איתי שזה היה אחרי שכבר מותר לצאת מהמועדון? ת. ברור..." (עמ' 28 לפרוטוקול).
עזיבתה של המתלוננת את המועדון בלוויית בחורים אלמונים, ולא בלוויית צחי, מוכחת גם באמצעות עדות אחותה, הן במשטרה והן בבית המשפט.
בהודעתה במשטרה: " ראיתי אותה ליד השירותים כשהיא התנשקה עם צחי ואחר כך שלוש בנים רצו שאנחנו נצא איתם לשתות וירדנו במדרגות ואז אני אמרתי להם שאין לי כוח ללכת והיא הלכה איתם לבד. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ." (ס/13, מול השורות 8-10)
וגם בהודעתה ס/12: " כנראה שהיא חזרה עם השניים...אני זוכרת שיצאה עם השניים, אני לא זוכרת שיצאה מהמועדון עם צחי".
ובעדותה בבית המשפט: " ש. את זוכרת עם מי היא יצאה, את אמרת בהודעה שלך?
ת. היא יצאה עם שניים... כן, לירן" (עמ' 156 לפרוטוקול).
אחות המתלוננת אף זכרה שיחה מסויימת עם לירן, אחד מאותם שלושה בחורים, המפילה עליו צל של חשד בדבר מעורבות לא כשרה: " אני דיברתי איתו ואני שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על המקרה של אחותי והוא אמר לי, אני מעדיף שלא לדבר על זה ", וכן: " אני שמעתי אותו שהוא אמר ואם יקחו טביעות אצבעות וכשאני חיפשתי את אחותי הוא לא עזר לי לחפש וביקשתי ממנו שיחת והוא לא הביא לי שיחת טלפון" (עמ' 157 לפרוטוקול).
אחות המתלוננת אישרה באופן הברור ביותר, שאינו מתיר כל מקום לספקות, כי צחי עזב את המועדון לבדו, וכדבריה: "ש. והוא יצא באופן נמהר או שהוא יצא ככה באיטיות? ת. נמהר.
ש. את זוכרת אם הוא יצא עם עוד אנשים או לבד? ת. לבד"( עמ' 156 לפרוטוקול ).

4 . לית מאן דפליג כי בטרם הוכנסה המתלוננת לרכבו של צחי, היא היתה שרויה במצב קשה ביותר, שיכורה ומעורפלת, זועקת לעזרה, באופן היוצר את הרושם כי נפגעה בצורה כלשהי, וכפי עדותה שלה: " התחלתי להרגיש מסוחררת, מעורפלת... ואז מה שאני זוכרת מפה זה שהייתי על הרצפה בחניון מול המועדון, נפלתי מהרגליים, הייתי מעורפלת , מסוחררת... שפכו עלי מים כדי שאני אגיב ושאני אתעורר " (עמ' 10 לפרוטוקול).
מצב זה הקשה על המתלוננת לתאר בצורה מדוייקת את האירועים שהתרחשו לפני היכנסה למצב שכרות, במצב השיכרות ולאחר מכן, והחשש לערבוב זמנים ובלבול בין זהויות שחלו בעדותה - הינו ממשי ביותר.
בעדותה טענה המתלוננת כי בעת הנסיעה ברכבו של צחי, הבחינה בצחי גוחן מעליה.
האפשרות לפיה צודקת המתלוננת באומרה כי ראתה את צחי גוחן מעליה, אולם טועה במיקום ובזמן ההתרחשות - אינה קלוטה מהאוויר. יתכן מאוד שהמתלוננת אכן זוכרת את צחי גוחן מעליה, אולם הדבר אירע עת שכבה על רצפת החניון וצחי ניסה לעזור לה, ואפשרות זו מתיישבת בהחלט עם הנסיבות, עם מצבה המעורפל ועם העובדה שזיכרונה מורכב מקטעים.
חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהמתלוננת העידה כי שעה שצחי גחן מעליה ברכב, היא קראה בשמה של חברה א. שיעזור לה, וכדבריה: " אני זוכרת את צחי שפתחתי את העיניים ואז ראיתי אותו מעלי... צעקתי את השם של חבר שלי ומישהו, אחד מהם אמר לי, אני לא זוכרת מי אמר לי, צחי או חבר שלו, צעקתי א., אמרו לי שזה א. ..." (עמ' 12 לפרוטוקול ).
מעדותה של ט. עולה כי המתלוננת זעקה את שמו של א. עת שכבה על רצפת החניון, וכדבריה:
"... שוכבת על הרצפה, צועקת א. א., היא כל הזמן צעקה את השם של הבחור ..."
(עמ' 167 לפרוטוקול).

5. באשר לחוות הדעת:
ממצאי חוות הדעת בענייננו, ביחס לשני הנאשמים, הינם חידה שלא מצאה את פתרונה, באשר הם אינם מתיישבים בדיוק עם העובדות שהוכחו בתיק זה, לחלקם אף לא נמצא הסבר הגיוני להיתכנותם.

לו כפרו הנאשמים בכל קשר עם המתלוננת, ולו הכחישו באופן גורף מגע עמה ביום הנטען, סביר להניח שממצאי חוות הדעת היו להם לרועץ ושוללים את אמינותם, מה שאין כך במקרה דנן.
צחי מאשר כי התנשק עם המתלוננת והתגפף עמה, וכדבריו: " הגעתי איתה למגע כלשהו לפיזי והתגפפויות שונות בכל מיני מצבים, זה היה בשירותים במועדון מאחורי הקיר" (עמ' 140 לפרוטוקול), וכן: " היה מגע של ההתגפפות, כן, שאנחנו פשוט התמזמזנו... ש. הכנסת יד לתחתונים שלה באיזה שהוא שלב? ת. אני לא זוכר, יכול להיות, אני לא מכחיש, אני לא זוכר " (עמ' 141 לפרוטוקול ).
" אנחנו התמזמזנו שם והיה חדירות של ידיים כאלה או אחרות, אני לא יכול להצביע עכשיו אם זה היה בתחתונים או לא " (עמ' 143 לפרוטוקול).
בהתגפפות לוהטת שכזו, המלווה בנשיקות צרפתיות, ובשליחת ידיים לאיברים מוצנעים, לא מן הנמנע כי רוק של צחי, זיעה או שערה משערות גופו, יותירו אותותיהם על גוף המתלוננת, דבר היכול להסביר את מימצא ה dna- ביחס אליו.
יש לזכור כי המומחית אישרה כי תאי זרע ניצפו רק על השמלה ונמצאו תואמים לפרופיל של זיו, שעה שביחס לצחי דובר רק על נוזל החשוד כנוזל זרע, תוצאה שיכולה להתקבל, לפי עדות המומחית, גם מחומרים אחרים, כגון: נוזל ואגינלי, ולדבריה גם "יכול לעבור ברוק".
לגבי השערה שנמצאה, לא הוכח שמדובר בשערה של צחי שכן השערה עצמה לא נבדקה, אלא רק המרקם שהיה עליה, וכל שנאמר לעיל באשר לתוצאות ההתגפפות- רלבנטי גם ביחס אליה.
יתרה מזו, מומחית התביעה אישרה כי: " ש. אם יש שלושה תאי זרע של אדם א' באתר מסויים ועל האתר הזה נופל רוק של אדם ב' ועושים את הבדיקות שלכם ומקבל dna , איך אני יכול לדעת אם ה dna מקורו ברוק של אדון ב' או נניח הזרע של אדון א' בהנחה שזה היה מישהו אחר?
ת. אתה לא יכול לדעת". (עמ' 70 לפרוטוקול).
וכן: "כב' השופט ברוך: מאחר ויש עוד אללים מעוד גורמים ואתם לא יכולים לשייך אללים מסויימים לאדם מסויים, כלומר יכול להיות (ש)קיימת אפשרות סטטיסטית מסויימת שאת לא מסוגלת להגדיר אותה, שהאללים האלה בעמם הגיעו אולי מא(ו)חר או שהיה ערבוב של אללים?
העדה: נכון מאד, בדיוק " (עמ' 68 לפרוטוקול).
מנסיבות המצאה של המתלוננת על רצפת החניון כששמלתה מופשלת ותחתוניה גלויים לעין, מצבה המעורפל וזעקותיה לחבר א. שיסייע לה, ניתן להסיק כי עברה תקיפה מינית כלשהי, וכי עפ"י ההיגיון, בשים לב ללוח הזמנים, עקבות הטראומה נותרו עדיין על גופה. משצחי נשא את המתלוננת על כפיו מן המכונית ועד לכניסה לתחנת מד"א, כשהיא כמעט עירומה, לא ניתן לשלול את טענת הסנגוריה כי מספיק שמעט רוק נזל מפיו או זיעה טפטפה מגופו על גוף המתלוננת, על מנת שעקבות ה- dna שלו ימצאו בתערובת שהופקה.

6. איננו מקבלים את טענת התביעה לפיה העובדה שצחי לא בחר בדרך המלך לתחנת מד"א, כי אם בדרך החשוכה יותר, מחשידה אותו בביצוע העבירה, שכן צחי סיפק הסבר לקושיה זו, ואין לומר כי ההסבר איננו מתקבל על הדעת, כך שאין לזקוף את בחירת המסלול העוקף לחובתו.
צחי הסביר כי חשש מבדיקת אלכוהול לאחר ששתה לא מעט בערב זה ולפיכך בחר בדרך השקטה יותר. מהראיות עולה כי צחי אכן שתה, וכי באיזור המועדון אכן קיימת נוכחות מוגברת של ניידות משטרה, נתון שאושר אף ע"י עדותה של אחות המתלוננת: " ש. את אמרת לי שברחוב, אני מבינה שזה כמה כאלה מועדונים באותו איזור, יש כל הזמן ניידות משטרה וחיילים? ת. כן"
(עמ' 159 לפרוטוקול) .

7. גם התנהגותו של צחי במהלך האירועים ולאחריהם, אינה מתיישבת עם המיוחס לו.
צחי חש צער וחרטה על שהתנשק עם המתלוננת, רץ אחרי חברתו ט. שנעלבה מהתנהגותו, התחנן על נפשו וביקש את סליחתה עד שמחלה לו. לא מתקבל על הדעת כי דקות ספורות לאחר מכן יאנוס את המתלוננת.
זאת ועוד, צחי פינה את המתלוננת לעיני כל, ואף הכריז כי הוא נוסע לתחנת מד"א הקרובה על מנת להביאה לטיפול רפואי. משהגיע לתחנת מד"א הזדהה בשמו והשאיר את פרטיו במקום. כבר בהודעתו במשטרה מסר צחי כי: " הצגתי תעודת מינוי שלי למתנדב משטרה שאם ירצו עדות או יהיה חסר מידע ושאלתי האם היא צריכה ממני משהו נוסף... " (ת/11, שורה 35). דברים אלו לא זו בלבד שלא הוכחשו ע"י התביעה, אלא אושרו על ידה: " כב' הש' שבח: זה שהוא הזדהה, זה שנוי במחלוקת? עו"ד דניאלי: לא, הוא השאיר את הפרטים שלו, אין מחלוקת " (עמ' 102 לפרוטוקול),
וכן מוצג ת/8: " 246 מוסר כי מתנדב של סיור איילון הביא אותה למד"א. 246 מוסר ששם המתנדב הוא צחי יצחק
י ".

היעלה על הדעת כי אנס המפנה את קורבנו לטיפול במוסד רפואי ישאיר במקום את פרטיו המלאים על מנת שיוכלו ליצור עמו קשר במידת הצורך?
יתרה מכך, מן העדויות עלה כי כאשר המתלוננת שכבה על רצפת החניון, שמלתה היתה מופשלת, ולעיני המתבונן נראתה כלובשת חולצה ותחתונים בלבד.
באותו מצב הובאה המתלוננת ע"י צחי לתחנת מד"א. בדו"ח הפעולה ת/8 תיאר השוטר סזמן היידן:
"מ דובר בביתן של מד"א... הנ"ל הביא אותה לביתן מד"א כשהיא עם חולצה אדומה ותחתון בלבד... 246 מדווח כי הבחורה שיכורה לחלוטין, שוכבת על הרצפה ללא תזוזה. לא לבושה בפלג גוף תחתון, לובשת רק חולצה...".
לו אנס צחי את המתלוננת, סביר להניח כי היה מבקש להסוות את מעשיו והיה מסדר את בגדיה ומתקין את שמלתה. הוכח כי צחי הביא את המתלוננת על כפיו כשהיא מצויה באותה תנוחה בה לקחה, קרי: תחתונים ושמלה מופשלת הנחזית להראות כחולצה בלבד.

8. כאמור, טוענת המדינה כי צחי אנס את המתלוננת בדרך לתחנת מד"א, גם אם קודם לכן נפגעה ע"י אחר, ואילו צחי טוען כי המתלוננת נפגעה רק ע"י אחרים, עמם נצפתה יוצאת מהמועדון וכי כתוצאה מפגיעה קודמת זו, שהתרחשה בטרם לקח אותה ברכבו, נמצאה שכובה על רצפת החניון כשהיא בוכיה, מעורפלת וזועקת לעזרה.
לא נחדש דבר אם נאמר כי ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות לא רק מסקנה מפלילה אלא גם מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית, להבדיל מ"סתם" ספק (ראה: ע"פ 6359/99 מ"י נ. קורמן , פ"ד נד(4) 653), וכי:
"השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע, נשוא האישום, כאשר התמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה "
(ע"פ 7220/05 האני נימר נ. מ"י , לא פורסם, ניתן ביום 31.5.07).
גרסת הנאשמים בענייננו והראיות שתומכות בה, מכרסמות במידה ממשית בראיות התביעה, באופן שיש בגרסת הנאשם 1 כדי ליצור ספק סביר המוביל לזיכוי.
אין מדובר בגרסה המעלה תמיהות המצויות בשולי האירוע, כי אם תמיהות הקשורות לגרעין המהותי המפליל. גרסת נאשם זה גם מתיישבת היטב עם מכלול הראיות. אין מ דובר בספק דמיוני כי אם ב" ספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם" (שם), שהרי בטרם נלקחה המתלוננת ע"י צחי לתחנת מד"א, כבר היתה מצויה במצב המעיד כי נפגעה מינית קודם לכן בצורה כלשהי ע"י מאן דהוא, מה גם שהמתלוננת לא העידה כי נאנסה פעמיים, אלא מדברת על אירוע אחד בלבד.

הנאשם 2
9. כזכור, כתב האישום אינו מייחס לזיו מעשה בעילה, ואישומו בעבירת האינוס אינו בעל כח חיות עצמאי משלו, אלא נשען על מעשה האינוס שביצע, על פי הנטען, צחי לבדו, באופן שזיו עבר את העבירה רק מכח נוכחותו במקום "כמבצע בצוותא".
מטבע הדברים, זיכויו של צחי מעבירת האינוס, גורר אחריו, כתוצאת לוואי בלתי נמנעת, גם את זיכויו של זיו, שהרי לא ניתן לבצע אינוס בצוותא - לבד, ולא ניתן לחבור לאונס - שלא הוכחה התרחשותו.
לא בכדי אישרה ב"כ התביעה בהגינות ה, כי בהעדר הרשעה לנאשם 1- צחי, קיים קושי להאשים את נאשם 2- זיו, וכעולה מדבריה:
"בית המשפט: נניח שנאשם 1 מזוכה, האם נאשם 2 יכול להיות מואשם? זו השאלה?
עו"ד דניאלי: לא, אני מסכימה שאז לא, שהדברים..." (עמ' 228, 229 לפרוטוקול).
למעשה, ניתן לסיים כבר עתה את הדיון בעניינו של זיו, על דרך זיכוי נגרר לזיכויו של צחי, אך לא נפטור עצמנו גם מדיון קצר לגופו של עניין.

10. התביעה טוענת כי די בממצאי ה- dna של זיו שנמצאו בתחתוניה של המתלוננת, כדי להרשיעו בעבירת האינוס, נוכח ההסתברות הסטטיסטית הגבוהה העולה מחוות הדעת, ונוכח הפסיקה המאפשרת הרשעה רק על יסוד חוות דעת שכזו, מה גם שממצאים אלו מחוזקים, לשיטתה, בהימנעותו ממתן עדות, ובאי מתן גירסה מטעמו באשר ל"סימני הדרך" הקושרים בינו לבין תחתוני המתלוננת.

אכן, וכפי שכבר ציינו לעיל, ממצאי חוות הדעת, במיוחד באשר לזיו, הינם חידה בתיק זה, אולם קשה להשתית עליהם קביעות עובדתיות, שעה שגם התביעה עצמה אינה יכולה להצביע על מערך עובדתי כלשהו, אשר יסביר כיצד הגיעו סימני זרע של זיו לתחתוני המתלוננת, באופן המהווה עבירה, וממצאי חוות הדעת, משכנעים ככל שיהיו, לא פוטרים אותה מחובתה לעשות כן.
כדי שזרעו של זיו יגיע לתחתוני המתלוננת, היה על מאן דהוא להסיר את תחתוניה, למסרם לזיו שישב על המושב האחורי, זיו היה אמור לאונן בתחתונים, שהרי לא מיוחס לו מעשה בעילה, לנגבם, ולהלבישם חזרה על גוף המתלוננת. אפשרות אחרת, הזויה לא פחות, היא שזיו רכן על צחי והמתלוננת והתחכך בהם תוך כדי ביצוע האונס עד כדי הגעה לסיפוק, וכך השאיר את עקבותיו על גוף המתלוננת.
אפילו התביעה לא הרחיקה לכת עד כדי כך, ולא טענה כי כך אמנם אירע, אך מנגד, גם לא הציעה הנחה עובדתית אחרת באשר למעשיו של זיו, אשר נאלץ להתגונן בפני
כתב אישום שעובדותיו היו ונותרו עלומות.
קיימת כמובן גם אפשרות אחרת ולפיה זיו אנס את המתלוננת, אולם אפשרות כזו מנוגדת לאמור בכתב האישום ומנוגדת גם לעדותה של המתלוננת עצמה.
בית המשפט חייב להפעיל את ההיגיון הבריא והשכל הישר, ולא לאמץ באופן גורף וכגזירה משמיים חוות דעת פורנזית, כשזו אינה מתיישבת עם הנסיבות העובדתיות, והתביעה אף לא מציעה, שלא לומר מוכיחה, פתרון עובדתי להתכנות הממצאים.

11. איננו רואים עין בעין עם התובעת את משמעות נוכחותו של זיו בזירה ואיננו מקבלים את טענתה , כי די בנוכחותו של זיו במכונית, על מנת לייחס לו אינוס בצוותא, מכיוון שהייתה לו, כהתבטאותה, "היכולת להפסיק את האירוע או להתנגד או לעשות משהו" או "להגיד לו הלו תפסיק".
התובעת מפנה לפסיקה העניפה בנושא.
גם אם היינו סוברים כי צחי אכן ביצע את מעשה האינוס המיוחס לו, ספק רב בעינינו אם גם אז ניתן היה לראות בזיו מבצע בצוותא, בהעדר כל תשתית עובדתית שיש בה כדי להפכו מנוכח ניטראלי למבצע.

אין חולק כי הפסיקה רואה בנוכחות נאשם, שלא ביצע באופן פיסי את העבירה הרלבנטית, אך נוכח במקום בעת ביצועה ע"י העבריין הראשי, בהינתן הנסיבות המתאימות, כגורם מכריע ההופך גם אותו למבצע עבירה ראשי מכוח ביצוע בצוותא (ראה: ע"פ 10721/04 יעיש נ' מ"י , לא פורסם, ניתן ביום 7.11.05;
ע"פ 319/88 אלמליח נ' מ"י , פ"ד מג(1) 698; ע"פ 4389/93 מרדכי עבודי נ' מ"י , פ"ד נ(3) 239; ע"פ 913/81 אדרי נ' מ"י , פ"ד לז(1) 517; קדמי, על הדין בפלילים, 2004, חלק ראשון, עמ' 335).
יחד עם זאת, ברור כי בנוכחות רגילה לא סגי, וכי יש צורך בנוכחות התורמת באופן כזה או אחר לביצוע העבירה ע"י העבריין הראשי, וההופכת לחלק בלתי נפרד מהמשימה העבריינית.
מהפסיקה עולה קשת רחבה של סוגי נוכחות ההופכת את הנוכח למבצע, כגון: הנוכח הגה יחד עם המבצע את תכנון המעשה, הנוכח שלט על הפעולות העברייניות, הנוכח ביצע פעולות מקדימות שאפשרו לעבריין הראשי לבצע את העבירה, הנוכח פיתה את הקרבן להגיע למקום האירוע וטמן לו מלכודת, הנוכח הטיל אימה על הקרבן ומנע ממנה להתנגד, הנוכח מנע מן הקורבן להימלט, ועוד כהנה וכהנה.
נוכחות אקראית עם עבריין ראשי, ללא תכנון מוקדם, ללא ידיעה מוקדמת על כוונת העבריין לבצע עבירה, ללא תרומה כלשהי לביצוע העבירה, או להסתרתה, אף ללא השפעה כלשהי על הקרבן או על האירוע - עומדת בפני
עצמה, ואינה נחשבת כחלק מהמעשה העברייני.
לא נטען ולא הוכח כי צחי וזיו הגו יחד את רעיון האינוס;
לא נטען ולא הוכח על כי זיו ידע על כוונה לא כשרה של צחי;
לא נטען ולא הוכח כי זיו סייע לצחי במעשיו;
לא נטען ולא הוכח כי זיו הפחיד את המתלוננת או מנע ממנה להתנגד;
וכן הלאה.
מהמידע העובדתי הדל שהובא לידיעת בית המשפט בכל הנוגע למעשי זיו במהלך הנסיעה, לא ניתן ללמוד על פעילות כלשהי ההופכת את נוכחותו מנוכחות רגילה וסתמית, לנוכחות מהותית בעלת השפעה ממשית על ביצוע העבירה.
נחזור ונעיר גם כי כתב האישום שותק שתיקה רועמת בכל הנוגע למערך העובדתי המיוחס לזיו, שעה שסעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ" ), מורה לנסח כתב האישום לכלול בכתב האישום את "תיאור העובדות המהוות את העבירה..." .
התיאור הלקוני לפיו " באותו הזמן הגיע נאשם 2 לסיפוק מיני וגמר בתחתוניה של המתלוננת" - אינו עונה על דרישה זו.

12. התביעה אינה מתעלמת מן הבעייתיות הטמונה בהתבוננות על זיו כעל מבצע בצוותא, שעה שהעבריין הראשי מזוכה, אך מציעה בכל זאת להרשיעו בהינתן, לדעתה, גורם נוסף המטה את הכף לחובתו, והוא הימנעותו ממתן עדות.
סעיף 162(א) לחסד"פ אכן קובע כי:
"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע..." , אך הדברים אמורים שעה שיש בנמצא ראיות אחרות, כך שבהצטברותן יחדיו הן חוברות זו לזו ועולות לכדי תשתית מספקת להרשעה. חיזוק אינו מצוי בחלל ריק, אלא הוא אמור לחזק את "היש", להבדיל מלהוות תחליף "לאין".
בענייננו, כל שנטען נגד זיו הוא שהגיע לפורקן בתחתוניה של המתלוננת. זאת ותו לא.
ממצאי חוות הדעת אמנם תומכים בטענה זו, אולם אין לשכוח כי לא הובאה כל ראיה שהיא, ולו גם המינימלית ביותר, להוכחת מעשה או מחדל אחרים של זיו, העולים לכדי עבירה, להבדיל מאפשרות המלמדת על התנהגות מכוערת שאינה מהווה עבירה.
חוות הדעת יכולה, איפוא, להוות, לכל היותר, ראיה למעשה אונן כלשהו, אך לא למעשה אינוס, ומשלא קיימת בנמצא כנגד זיו ראיה כלשהי למעשה האינוס, ומשצחי עצמו זוכה מעבירת האונס, ניטל מן השתיקה כוחה המחזק.
ראו למשל, ע"פ 2799/98 אסעד סבאג' נ. מדינת ישראל
, פ"ד נג(3) 408, שם נתקבל חלקית ערעורו של המערער מחמת קבלת טענתו לעניין משקלה של שתיקת נאשם ואי מתן הסבר מטעמו. נקבע: "...אך כשהראיות הנסיבתיות מצביעות לכל היותר על קיום חשד כבד, אין בכוחם של היעדר הסבר מצד הנאשם, או שקריו, כדי למלא את החסר בראיות התביעה ".
ניתן להניח כי ההימנעות ממתן עדות במקרה שלפנינו, אינה נעוצה בניסיון להסתרה, וכי מקורה בעצה משפטית שקיבל זיו מסנגוריו המנוסים, ואין לבוא אליו בטרוניה בגין כך.

משכך, גם זיו יהנה מן הספק, ויזוכה מן העבירה המיוחסת לו.

התוצאה
אנו מורים על זיכויים של שני הנאשמים מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

ניתנה והודעה היום , י"ח טבת תש"ע ( 4 ינואר 2010) , במעמד הצדדים .
שמואל ברוך, שופט

יהודית שבח, שופטת

אורי שהם, שופט
אב"ד
??

??

??

??
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
04 ינואר 2010
בפני
כב' השופטים: א' שהם
-אב"ד, י' שבח
, ש' ברוך

תפ"ח 1091/07 מדינת ישראל
נ' יצחק ואח'








פח בית משפט מחוזי 1091/07 מדינת ישראל נ' צחי יצחק, זיו טאלקר (פורסם ב-ֽ 04/01/2010)