פסקי דין על נורית בר נוי | פסקי דין על אלון בר נוי | פסקי דין על חמידה עויד ואח'

12392-11/08 תק     03/01/2010




תק 12392-11/08 נורית בר נוי, אלון בר נוי נ' חמידה עויד ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט לתביעות קטנות בעכו




3 ינואר 2010

ת"ק 12392-11-08 בר נוי ואח' נ' עויד ואח'






בפני

כב' השופטת
זהבה (קאודרס) בנר


תובעים

1
.
נורית בר נוי

2
.
אלון בר נוי


נגד


נתבעת



צד ג'

1. חמידה עויד



נגד

ספדי איהאב אלדין מרואן






פסק דין


א
.
העובדות הצריכות לענין:

1.
זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 4/7/08 (להלן: "התאונה").
2.
התובעת מס' 1 היתה בעת התאונה נהגת רכב מסוג ניסאן מ.ר. 5125906 (להלן: "רכב הניסאן").
3.
התובע מס' 2 היה בעת התאונה בעלי רכב הניסאן.
4.
הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה נהגת רכב מסוג ניסאן מ.ר. 2077316 (להלן: "רכב הנתבעת").
5.
צד ג' היה בעת התאונה נהג רכב מסוג מרצדס מ.ר. 4779920 (להלן: "רכב המרצדס").
6.
הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.

ב.

רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי – "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק.
באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124).
לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98
aerocon c.c
. נ' הוק תעופה בע"מ
, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45).
לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ – 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע:
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני
בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.
עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681)
אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.
בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.



ג
1.
התובע מס' 2, נהג רכב הניסאן, העיד בדיון כדלקמן:

לדבריו,
היא נסעה במהירות של כ -60 קמ"ש לפני רכב הנתבעת, ולאחר שחצה את הצומת, הגיח לפתע במהירות גבוהה רכב צד ג' מהכביש המאונך מצידו השמאלי, וביקש להשתלב בכביש בו נסעה היא ונסע רכב הנתבעת, שהוא בעל נתיב אחד בלבד. על מנת להימנע מהתנגשות, הסיטה רכבה ימינה, עד כי עלתה על אי המדרכה שהיתה מצויה מימינה. בתוצאה מסטיה פתאומית זו התנגש בחלקו האחורי של רכבה רכב הנתבעת, וגרם לנזקיו.



2.
נהגת רכב הנתבעת העידה בדיון כדלקמן:

לדבריה, היא מודה כי אכן התנגשה בחלקו האחורי של רכב הניסאן, אך זאת בין היתר עקב עצירה פתאומית של רכב הניסאן שנסע לפניה. עוד הוסיפה וציינה נהגת הרכב הנתבע כי לא יכולה היתה לשמור מרחק ראוי בין רכבה לבין רכב הנסיאן שנסע לפניה, וכי הכביש בו נסעו היה כביש צר למדי.


3.
נהג רכב המרצדס העיד בדיון כדלקמן:



לדבריו, הוא ביצע הפניה שמאלה לאחר שעצר אל מול תמרור עצור שניצב מולו, והשתלב בתוך הנתיב תוך כדי שנכנס ראשית למסלול האטה המצוי בשטח הנתיב. אותה עת ממש הגיע מאחור רכב הניסאן, וביקש להחנות רכבו בצד הכביש. כמו כן הוסיף נהג המרצדס וציין כי לרכבו לא נגרם כל נזק שהוא.

ד.
1.

שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפני
י לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הניסאן ומטעם נהגת רכב הנתבעת, וכן תצלומי נזקי כלי הרכב וצלומי זירת האירוע.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הניסאן מתקבלת במלואה.


ה


1.
כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הניסאן, והנימוקים הם כדלקמן:
אני קובעת כי עדות נהג רכב הניסאן הותירה עלי רושם אמין, ותצלומי נזקי כלי הרכב וזירת האירוע אף חיזקו עדותה זו.
אני קובעת כי הנתבעת אחראית כדי 15% לקרות התאונה בינה לבין התובע וזאת ע"פ הודאתה בכך, וכן לאור העובדה כי הודתה שלא שמרה על מרחק ראוי בין רכבה לבין רכב הניסאן. חובת שמירת המרחק בין כלי הרכב מטרתה למנוע התנגשות כאשר הרכב הראשון עוצר בפתאומיות.
כמו כן אני קובעת כי הנתבע צד ג' אחראי כדי 85% להתנגשות בין רכב הניסאן לבין רכב הנתבעת, וזאת מהסיבה שלא ציית לתמרור העצור שניצב מולו והתפרץ בחוסר זהירות לשטח הצומת. אילו היה עוצר כנדרש מול התמרור והיה משתלב בזהירות המיוחדת הנדרשת בדין, לכניסה לצומת, התאונה היתה נמנעת.




2.
לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הניסאן בסך 5,760 ₪ (הנתבעת תשלם 864 ₪, וצד ג' ישלם 4,896 ₪), וכן את שכר טרחת השמאי בסך 550 ₪ (הנתבעת תשלם 82 ₪, וצד ג' ישלם 468 ₪), וכן את הוצאות הגרירה בסך 220 ₪ (הנתבעת תשלם 33 ₪, וצד ג' ישלם 187 ₪).
כמו כן אני קובעת כי צד ג' ישלם לתובעים הוצאות בסך 1,000 ₪.

סך כל נזקי התובעים שהתקבלו הינו 7,530 ₪.

ו

הנתבעת תשלם לתובעים סך 979 ₪, וצד ג' ישלם לתובעים סך 6,551 ₪ בתוך 30 יום מהיום, ולא – ישאו סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
ז.

ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם.
לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק
אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה.

ח

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.


ניתן היום #תאריך# בהעדר הצדדים.






ניתן היום,

י"ז טבת תש"ע, 3 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 12392-11/08 נורית בר נוי, אלון בר נוי נ' חמידה עויד ואח' (פורסם ב-ֽ 03/01/2010)