פסקי דין על סאלח סלים

864/00 עפ     17/12/2000




עפ 864/00 מדינת ישראל נ' סאלח סלים





מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד
י. ליפשיץ
- פמ"ח
המערערת

- נ ג ד -
סאלח סלים

ע"י ב"כ עוה"ד
פרופ' ד. ליבאי

המשיב
פסק דין
השופט י. גריל:

א. בפני
נו ערעור המדינה על אותו חלק בגזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא כב' השופט כ. חיר), מיום 17.4.00 , בתיק ת.פ. 3849/99, לפיו קבע בית משפט קמא שאין קלון במעשה אשר בעטיו הורשע המשיב.

ב. אפרט את העובדות הצריכות לענין:

ביום 25.4.99 הוגש כתב אישום כנגד המשיב לבימ"ש קמא. נטען בכתב האישום שהמשיב - הנאשם, שימש במועדים הרלבנטיים כראש המועצה המקומית אעבלין, וממילא ברור שהיה בתוקף תפקידו זה עובד הציבור כמשמעותו בחוק.

באותם מועדים שימש מאג'ד סקראן, כחבר המועצה המקומית אעבלין, ואף הוא היה עובד הציבור כמשמעותו בחוק. בפברואר 1989 התקיימו בחירות הן לראשות המועצה המקומית אעבלין והן למועצה המקומית עצמה. המשיב הציג מועמדותו לראשות המועצה ומר סקראן לחברות במועצה.

חודשים מספר לפני בחירות אלה, התקיים מפגש בין המשיב לבין מר סקראן והשניים סיכמו, בין היתר, שמר סקראן יורה לתומכיו אשר בכפר להצביע עבור המשיב לראשות המועצה, ועוד הסכימו השניים שאותו מר סקראן יטול חלק בקואליציה שיקים המשיב לאחר הבחירות.
בתמורה לתמיכת מר סקראן ואנשיו במשיב, הבטיח המשיב למנות את מר סקראן כסגן ראש המועצה בשכר.

משנתקיימו הבחירות אכן נבחר המשיב לתפקיד ראש המועצה, ומר סקראן כחבר במועצה. דא עקא: מי שנתמנה לתפקיד סגן ראש המועצה בשכר היה חבר המועצה בשם פחרי, ואילו מר סקראן אמנם נתמנה כסגן ראש המועצה, אך שלא בשכר, וכמסתבר שבישוב אעבלין ניתן למנות כנגד שכר רק סגן ראש מועצה אחד בלבד.

לאחר שמר פחרי נתמנה במאי 1989 לתפקיד סגן ראש מועצה בשכר, פנה מר סקראן למשיב ודרש ממנו לקבל שכר כסגן ראש מועצה. בשים לב לכך שמי שנתמנה לתפקיד זה היה מר פחרי, ומכיוון שהמשיב לא יכול היה מחמת המגבלה שכבר ציינתי, למנות את מר סקראן כסגן ראש מועצה בשכר, הציע המשיב למר סקראן תשלום חודשי קבוע בסכום של 1,500 ש"ח.

לפי הנטען בכתב האישום (סעיף 10), הציע המשיב תשלום זה למר סקראן תמורת הישארותו של מר סקראן בקואליציה ותמיכתו בקואליציה שבראשות המשיב, וכנגד תמיכתו של מר סקראן במשיב כראש מועצה.

מר סקראן קיבל את הצעתו הכספית של המשיב והלה אכן שילם למר סקראן את התשלום.

בסמוך לנובמבר 1989 פנה המשיב למר פחרי (הלא הוא סגנו בשכר), וביקש ממר פחרי שישתתף עימו (כלומר עם המשיב) בתשלום החודשי שהוא משלם למר סקראן, ואכן מר פחרי הסכים לכך, ומאז ואילך שילמו כל אחד מן השניים, המשיב מחד גיסא ומר פחרי מאידך גיסא, סך של 750 ש"ח כל אחד למר סקראן.

תשלום זה למר סקראן הופסק רק בסמוך למאי 1993, לאחר שנודע למשיב שמר סקראן מתכוון להעביר תמיכתו למר עומר חטיב שהציג מועמדותו לראשות המועצה בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1993.
מכאן האישום שייחסה המערערת למשיב, בהיותו עובד ציבור, דהיינו, ביצוע מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור, לפי סעיף 284 של חוק העונשין, תשל"ז1977- ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אימונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים").

ג. בדיון שהתקיים בפני
סגן הנשיא של בית משפט קמא, כב' השופט כ. חיר, ביום 23.12.99, הודיע התובע לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו יודה המשיב בעובדות כתב האישום ובעבירה המיוחסת לו, משמע, הפרת אימונים, לפי סעיף 284 של חוק העונשין, ובמסגרת הסדר הטיעון יתבקש ביהמ"ש להטיל על המשיב מאסר מותנה וקנס.

עד כאן החלק שכולו בהסכמת שני הצדדים.

מעבר לכך, ציין התובע בפני
בימ"ש קמא שהתביעה תעתור בפני
בית המשפט לקבוע כי העבירה בה יורשע המשיב יש בה משום קלון , בעוד הסניגור יבקש שביהמ"ש יימנע מלקבוע שיש בעבירה קלון.

בהמשך אותה ישיבה שבפני
בית משפט קמא, ולאחר הפסקה שנתקיימה, הבהיר התובע לבית משפט קמא שמעשה הפרת האמונים המיוחס למשיב, איננו מתייחס להבטחות שניתנו טרם הבחירות, אלא לתשלום שבוצע לאחר הבחירות (עמ' 3 סיפא לפרוט' בימ"ש קמא מיום 23.12.99).

אחר הדברים האלה הרשיע בימ"ש קמא את המשיב, לאור הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ד. התובע הגיש לבית משפט קמא את טיעוניו בענין הקלון (ת1/), כשתמצית עמדת התביעה היא שהמשיב קנה לאחר הבחירות את קולו ותמיכתו של מר סקראן כנגד הכספים שהמשיב שילם לו, וכי ביסודה של עבירת הפרת האימונים בה הורשע המשיב עומד האינטרס להבטיח התנהגות ראויה של עובדי ציבור וטוהר מידותיהם, ומשהודה המשיב כי עבר את העבירה בה הורשע, אישר בכך כי היה מודע לכך שהוא פועל בניגוד לאינטרס הציבור.

מעשיו של המשיב, כך נטען, לא נעשו "לשם שמיים", גם אם נכון הוא שמדובר בכספים פרטיים שהועברו מכיסו של המשיב לכיסו של מר סקראן, ומאחוריהם הסתתרה מחשבה פלילית מתוך מניע של המשיב להמשיך ולכהן בתפקיד ראש המועצה המקומית אעבלין.

בין יתר טיעוניו היפנה התובע לפסק דינו של כב' השופט י. זמיר, עש"מ 4123/95, אור נגד מדינת ישראל
, מ"ט (5) פד"י, עמ' 184, תוך הפנייה לשיקולים הרלבנטיים באשר לעבירה שיש עימה קלון, כאשר העבירה של הפרת אמונים נכללת בקבוצה של אותן עבירות שמטבע ברייתן יש עימן קלון, למעט אם קיימות נסיבות השוללות אותו קלון (סעיף 8 ב

פסק דין
אור).

מציין התובע בטיעון שהוגש לבית משפט קמא שעצם ההרשעה של המשיב בעבירה של הפרת אימונים יוצרת חזקה כי מדובר בעבירה שמחייבת הטלת קלון, אלא אם יעלה בידי המשיב להראות נסיבות השוללות חזקה כזו, ולדעת התובע באותם טיעונים, נסיבות המקרה דווקא מחייבות הטלת קלון.

מדגיש התובע כי העבירה בה עסקינן נעברה במהלך מילוי תפקידו של המשיב כראש המועצה המקומית אעבלין במשך תקופה ארוכה, ובהיותו בתפקיד בו הוא אמור לשמש דוגמא לעובדים אחרים ולציבור כולו, ואם לא יוטל עליו קלון, תיסלל בפני
ו הדרך לשוב לכהונה ציבורית, ואף לכהן באותה משרה בה ביצע מעשים לגביהם הודה כי הינם בגדר הפרת אמונים מצידו, והאפשרות שהמשיב יחזור לכהן בתפקיד ראש מועצה, לאחר שהורשע בעבירה של הפרת אמונים בגין מעשים שביצע במהלך ביצוע תפקידו זה, עלול להיות בבחינת מסר שלילי, זאת בשעה שהציבור מצפה מבית המשפט לקבוע נורמות התנהגות ראויות לגבי נבחריו לרשויות מקומיות ולתפקידים ציבוריים בכלל.

עוד מציין התובע, באותם טיעונים, כי ציבור הבוחרים שבחר את המשיב לא היה מודע כמובן להרשעתו בעבירה של הפרת אמונים, ולדעת התובע, עבירה מעין זו נושאת בחובה מבחינה אינהרנטית מניעה מלהבחר שנית, וכן מציין התובע כי אין המדובר בעבירה חד פעמית אלא בעבירה מתמשכת, כשמידי חודש בחודשו משך שנים, שילם המשיב תשלומים לא חוקיים לסגנו מר סקראן.
בהמשך הטיעון הסתמך התובע על הודעות שנגבו מן המשיב במהלך חקירתו במשטרה.

התובע גם הגיש לבימ"ש קמא בקשה להגשת ראיות לענין טיעוניו ביחס לקלון, אך בדיון שהתקיים בפני
נו, ביום 16.11.2000, קיבל ב"כ המערערת את הערת ביהמ"ש להימנע מלהגיש ראיות כאמור, הואיל והגשת ראיות כאלה עלולה היתה לחייב מתן אפשרות למשיב להגיב, להתייחס ולהסביר את דבריו, ויתכן שהדבר היה מחייב למעשה פתיחת השמיעה בכללותה.

ה. הסניגור התייחס בעל פה בישיבת בימ"ש קמא, מיום 23.12.99, לענין הקלון, וציין שהמשיב זכה בבחירות שהתקיימו בשנת 1985 בשני שליש לערך מקולות הבוחרים, ובשנת 1989 נבחר בבחירות ישירות לתפקיד ראש המועצה בקולותיהם של 70% מציבור הבוחרים, וכן ציין הסניגור שהקואליציה שתמכה במשיב בשנת 1989 כללה 8 מתוך 11 חברי המועצה, ומכאן שכאשר פנה מר סקראן למשיב וביקש שיעמוד בהבטחתו ויתן לו תשלום בגין תפקיד הסגן, לא היה המשיב תלוי בקולו הבודד של מר סקראן, לא כראש מועצה, ולא מבחינת גורל הקואליציה שבמועצה.

עוד טען הסניגור שאין פסול בעריכת הסכם לפיו שותפים לקואליציה מקבלים תפקיד, ואין פסול בבחירת השותפים בקואליציה לתפקיד סגן בשכר, כשהתשלום מתבצע מקופת הציבור, חטאו של המשיב היה בכך שביצע את התשלום לסגנו מכספו הפרטי.

טוען הסניגור שהטרוניה כלפי המשיב היא על שרצה לכבד הבטחתו, שהיתה חוקית בזמנו, ורצה "לשמור על מילתו" בישוב וכלפי הנבחרים האחרים, דהיינו, המניע היחיד של המשיב היה רצונו לקיים הסכם שהרי הוא לא נזקק לקולות במועצה, שממילא עמדו לרשותו, וכן לא היה תלוי במר סקראן בכהונתו כראש מועצה.

תוך הבחנה בין המקרה שבפני
נו לפסק הדין שבעש"מ 4123/95, מ"ט (5) פד"י, עמ' 184, מציין הסניגור שהתנהגות המערער בענין אור הנ"ל, היתה קשה מבחינה מוסרית, בין היתר בכך שמסר לפרקליט שטיפל בתיק של הנישום שתי ידיעות כוזבות, ועל יסוד ידיעות כוזבות אלה סגר הפרקליט את התיק.

מציין הסניגור שביהמ"ש העליון קובע כי יש להזהר לפני שמטביעים חותם של קלון על התנהגותו של איש ציבור, שהרי בכך פוגעים בזכות הציבור לבחור את המועמד הנראה לו ופוגעים בזכות יסוד של אדם להיבחר, ולכן, כך נקבע בפסיקה, הקלון צריך להיות "ברור ובולט", ואין זה המקרה שבפני
נו.

לטענת הסניגור נסיבות המקרה בהן הורשע המערער היו ידועות בכפרו בין הבוחרים, בשנים 89-91, וחקירת המשטרה היתה מאז 94-95. לאחר כל זאת נבחר המערער הן כראש ראשות מקומית והן לכהונה שניה בכנסת, כך שהציבור מאמין ביושרו ובכישוריו לכהן בתפקידו הן בכנסת והן בראשות המקומית.

עוד היפנה הסניגור לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופט ע. מודריק, ת.פ. 161/93, מדינת ישראל
נגד ניצן, פסקים מחוזיים, תשנ"ד, חלק שלישי, עמ' 161, כשבאותו מקרה ציין כב' השופט מודריק שלא כל מקרה של סטיה מאמות מידה של יושר, ענייניות, שיוון וסבירות תגרום להרחקת איש ציבור מכהונתו אלא רק סטיה שיש עימה קלון והרי בענייננו, כך הסניגור, לא היתה למשיב כל כוונה לפגוע באינטרס הציבור, מה עוד שהוא כלל לא היה תלוי בקולו של מר סקראן, הואיל והיה לו רוב מוצק.

ו. בנוסף הגיש הסניגור לבימ"ש קמא ביום 3.2.2000 השלמת טיעונים בכתב לענין הקלון והעונש, כשהסניגור חוזר על עמדתו שבעבירה בה הורשע המשיב (הפרת אמונים), קטן החשש לקיומו של קלון. לטענת הסניגור אין יסוד טבוע של קלון בעבירה של הפרת אמונים, במובחן בעבירות כמו שוחד או מרמה, וכן חולק הסניגור על עמדת התביעה לפיה קיימת בהרשעה בעבירה של הפרת אמונים משום יצירת חזקה לקיומו של קלון.

עוד מוסיף הסניגור שגם בנסיבותיה של העבירה בענייננו אין משום קלון, במובן זה שעל מנת שיהיה קלון יש לקבוע כי מדובר בהתנהגות "בזויה", המגלה "רמה מוסרית נמוכה".

בנוסף מבקש הסניגור כי ביהמ"ש יתן דעתו לחלוף הזמן והתמשכות ההליך, כשהעבירות נעברו בין מאי 89 לשנת 1993, ואילו כתב האישום הוגש רק בשנת 1999, בנוסף הודה המשיב וחסך מזמנו של בית המשפט, וכן חסך את הצורך לשמוע 43 עדי תביעה ולנהל פרשת הגנה ממושכת.

הסניגור מדגיש כי המשיב לא הואשם בעריכת הסכם פוליטי לפיו הבטיח למר סקראן מישרת סגן בשכר, אלא התביעה ייחסה למשיב אישום על התשלום שבוצע לאחר הבחירות. חטאו של המשיב, כך הסניגור, מתבטא בכך שקיים הבטחתו למר סקראן בדבר תשלום שכר בגין סגנות ראש המועצה, וזאת מכיסו הפרטי (ולא מן הקופה הציבורית), וזאת משהתחוור לו שהחוק מגביל את המועצה המקומית לתשלום שכר לסגן אחד בלבד.

הסניגור גם מבקש שביהמ"ש יתחשב בקריירה הציבורית הארוכה של המשיב ובאמון שנתן בו הציבור במשך שנים.

ז. בגזר הדין מיום 17.4.00, דן בית משפט קמא את המשיב למאסר על תנאי של שנה, לתקופה של שלוש שנים, וכן הטיל עליו תשלום קנס בסך 15,000 ש"ח או 90 ימי מאסר במקומו, תוך מתן אפשרות לשלם את הקנס בחמישה תשלומים .

לענין השאלה האם יש קלון בהתנהגותו של המשיב בגינה הורשע, הגיע בימ"ש קמא למסקנה לפיה אין קלון במעשהו של המשיב.

בנימוקיו הסביר כב' השופט קמא שמעשהו של המשיב היה ידוע לבוחרים למועצה המקומית אעבלין, ובבחירות של 1992 זכה המשיב ב58%- מן הקולות ונבחר שוב לראשות המועצה, מכאן שהבוחרים לא ראו במעשהו של המשיב מעשה שאיננו חוקי, מביש ובזוי, כפי שנקבע בפסה"ד שבענין ג'אפר (בג"ץ 178/81, ל"ו (1) פד"י, עמ' 40, דברי כב' השופט ד. לוין בעמ' 49).

עוד מציין כב' השופט קמא בנימוקיו שגם לאחר שנפתחה חקירה כנגד המשיב ויוחסו לו חשדות רבים, הוא תפקד כנבחר ציבור במועצה ובכנסת והגיע לתפקיד סגן יו"ר הכנסת, ומילא תפקידו בנאמנות וללא רבב.

בנוסף הסביר כב' השופט קמא שמבין שתי האפשרויות שבסעיף 284, דהיינו, מירמה והפרת אמונים הורשע המשיב בעבירה שרמת החומרה שלה נמוכה יותר (הפרת אמונים).

כמו כן הסביר בימ"ש קמא שעל ביהמ"ש להזהיר עצמו בטרם יטביע קלון על מעשהו של המשיב, שכן בכך תישלל זכותו להיבחר לתפקיד ציבורי, ותישלל מן האזרחים הזכות לבחור בו.

עוד הדגיש בימ"ש קמא שהמשיב דאג לקיים את ההבטחה שנתן למר סקראן מלפני הבחירות ולשם כך השתמש בכספו האישי (ולא בקופת הציבור), ומציין כב' השופט קמא בעמ' 13 של גזר הדין, פיסקה 7:

"וזאת כדי לקיים הבטחה חוקית למעשים שבעבר, ולא כדי שסקראן יתן תמורה כעת או בעתיד".

בנוסף מציין בימ"ש קמא שהאיחור בהגשת כתב האישום (ביום 25.4.99, כ 10- שנים לאחר הבחירות של 1989), גרם עוול למשיב.

לפיכך קבע בימ"ש קמא שבמעשיו של המשיב, נשוא כתב האישום, אין משום קלון ועל כך מונח בפני
נו ערעור המדינה.

ח. בנימוקי הערעור נטען כי החלטת בימ"ש קמא בענין זה שגויה, ואין לראות במעשהו של המשיב משום עבירה "טכנית", שכן הקלון בא לידי ביטוי במעשהו של המשיב בכך שעצם מילוי ההבטחה היה בגדר מעשה בלתי חוקי. המשיב היה מודע לכך שהוא פועל תוך הפרת אמונים ובכך פוגע בציבור, ומדובר בתשלום בלתי חוקי, "מתחת לשולחן", שמשמעותו קניית קולו של מר סקראן.

ב"כ המערערת חולק על מסקנת בימ"ש קמא שהמשיב זכה בבחירות של 1992 ונבחר מחדש לראשות המועצה למרות שמעשהו היה ידוע לבוחרים, שכן, כך נטען בערעור, לא הובאה כל ראיה לכך שמעשהו של המשיב היה ידוע לבוחרים.

גם אין רלבנטיות לדרך שבה תופס ציבור הבוחרים את מעשהו של המשיב שעה שהיסוד הנפשי הדרוש לעבירת הפרת אמונים זו מודעותו של המשיב לאופי הפסול של מעשהו ולכך שהוא פועל תוך הפרת אמונים ופוגע בכך בציבור.

עוד נטען בערעור שחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד למועד הדיון, איננו רלבנטי לענין הקלון ועצם מעבר הזמן לאחר ביצוע העבירה אין בו כדי למחוק את הקלון (ע.א. 2211/96 כהן נגד כהן, נ' (1) פד"י, עמ' 636).

נטען בערעור שלא היה מקום להבדיל את עבירת הפרת האמונים לקולא בכל הנוגע לענין הקלון לעומת עבירת המירמה, כשהדגש הוא על שמירת תדמיתו של השירות הציבורי בעיני הציבור, וטוהר המידות של עובדי הציבור (ע.פ. 121/88, מ"י נ' דרוויש, מ"ה (2) פד"י, עמ' 663).

בנוסף נטען שלא היה מקום לשלול את הקלון ממעשהו של המשיב תוך הבאה בחשבון של האמון שהציבור נתן במשיב. גם לא ניתן לדעת מה ידע או לא ידע הציבור אשר בחר במשיב לאחר פתיחת החקירה כנגדו, ואין להפחית מחומרת מעשהו של המשיב אשר ביצע עבירה שפוגעת בציבור בכלל, ובציבור שבחר בו בפרט. מודגשת בערעור העובדה שהתשלום של 1,500 ש"ח לחודש ששילם המשיב למר סקראן, לא היה תשלום חד פעמי אלא על בסיס חודשי שנמשך כ4- שנים, ובוודאי לא בוצע "לשם שמיים".

מודגש בערעור שלא היה בסיס למסקנה כאילו ביצע המשיב את התשלום למר סקראן רק כדי לעמוד בהבטחתו למר סקראן, ולא מתוך זיקה לתמורה מצד מר סקראן כעת או בעתיד, שכן, כך נטען בערעור, עובדה היא שהמשיב הפסיק את התשלום החודשי לאחר כ4- שנים כאשר נודע לו שמר סקראן עומד להעביר את תמיכתו מן המשיב למועמד הנגדי, שהתחרה עם המשיב על תפקיד ראש המועצה, כפי שנטען בכתב האישום, שבעובדותיו הודה המשיב.

ט. קיימנו ביום 16.11.2000 דיון בערעור במעמד הצדדים, ובאותה ישיבה הגיש גם הסניגור את תמצית טיעוניו בכתב.

ב"כ המערערת היפנה אותנו בישיבה הנ"ל הן להודעת הערעור והן לטיעונים בכתב ובעל פה בפני
בימ"ש קמא, וגם הסניגור הביא את תמצית טיעוניו בעל פה, תוך הפנייה לטיעוניו שבכתב ובעל פה בפני
בימ"ש קמא.

בטיעון שבכתב אותו הגיש בפני
נו ציין הסניגור כי החלטת סגן הנשיא כב' השופט חיר, תואמת את אמות המידה שקבע ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לסוגיית הקלון.

בטיעון שבכתב חזר הסניגור על כך שלפי אמות המידה של בית המשפט העליון אין קלון במעשהו של המשיב, והשאלה האם יש או אין קלון בעבירה של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 של חוק העונשין, נגזרת מנסיבות העבירה.

עוד מביא הסניגור מדברי כב' השופט א. ברק (כתארו אז), בג"ץ 251/88, עודה נגד ראבי, מ"ב (4) פד"י, עמ' 837, מהם עולה שהקלון קיים כשמדובר בהתנהגות שמגלה שחיתות או התנהגות בזויה בעסקי ציבור או כאשר הנסיבות מצביעות על רמה מוסרית כה נמוכה עד כי אין הנאשם ראוי לשאת עוד במשרה הציבורית.

בנוסף חוזר ומפנה הסניגור, גם בטיעונים אלה שבכתב, לנימוקים ולשיקולים שפירט כב' השופט זמיר בעש"מ 4123/95 אור נגד מדינת ישראל
, מ"ט (5) פד"י, עמ' 184, וכן מדגיש הסניגור כי להבדיל מעבירות כמו שוחד או מרמה, אין יסוד הקלון טבוע בעבירה של הפרת אמונים.

בענייננו גם אין בנסיבות העבירה כדי להצביע על קיומו של קלון, וכן חוזר ומפנה הסניגור לדברי כב' השופט ד. לוין בענין ג'אפר נגד רחמן, בג"ץ 178/81, ל"ו (1) פד"י, עמ' 40, שיש להפעיל בזהירות הראויה את שיקול הדעת בנוגע להטלת קלון, ויש לעשות זאת רק במקרים בולטים כאשר נעשה מעשה בלתי חוקי, מביש ובזוי באופן מובהק הממיט חרפה על עושהו, מה עוד שהטלת קלון בנבחר ציבור מונעת בחירתו לתפקיד ציבורי ושוללת מן האזרחים את האפשרות לבחור בו.

בנוסף מפנה הסניגור לדברי כב' השופט ע. מודריק בתיק פלילי (מחוזי ת"א) 161/93 מ"י נגד ניצן, פס"מ, תשנ"ד (3), בעמ' 161, שם סבר בית המשפט שאין להטיל קלון במעשהו של הנאשם שבפני
ו, שכיהן בתפקיד ראש עיר, והורשע בעבירה של הפרת אמונים על שהיקנה זכיון ללא מכרז למקורבו.

בעמ' 171 כתב, שם כב' השופט מודריק:

"נדרשת לדעתי התנהגות חורגת מן המסגרת הנורמטיבית כדי כך שיש בה להצביע על רמה מוסרית נמוכה".
י. הבאתי את תמצית טיעוניהם של באי כח שני הצדדים בטיעוניהם שבכתב ובעל פה. אציין שבאי כוחם של שני הצדדים עשו מלאכתם נאמנה והביאו בפני
נו את מכלול השיקולים ואמות המידה כפי שנקבעו בפסיקה, שעל ביהמ"ש להציב לנגד עיניו בבואו לבחון את השאלה האם יש קלון במעשיו של נבחר ציבור שהורשע בדין, אם לאו.

השאלה האם יש קלון בעבירה הספציפית בה הורשע המשיב שבפני
נו, נגזרת מן הנסיבות בהן בוצעה העבירה, ואיננה פועל יוצא הכרחי מן העבירה בה הורשע, כפי שניתן היה, למשל, לקבוע אילו מדובר היה בהרשעה בעבירה של שוחד.

כך קבע, למשל, כב' השופט א. ברק (כתארו אז), בבג"ץ 251/88, עודה נגד ראבי, מ"ב (4) פד"י, עמ' 837, בעמ' 839:

"פשיטא, שלא כל "עבירה" יש בה קלון, יש עבירות שאין בהן קלון. נקודת החיתוך בין העבירות השונות נעשית על פי אמת מידה שהיא במהותה מוסרית ..... על כן נראה לי, כי מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון ביסודות הפורמליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה..... ".

ובהמשך אותו עמוד :

"אכן, "עבירה שיש עימה קלון" הינה עבירה, אשר נסיבות ביצועה מעידות, כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור. על מהותו של פגם זה יש לעמוד על פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עימה קלון..... מהותו של "הקלון" צריכה להיגזר מדרישותיה של חברה נאורה באשר לנושאי משרות ציבוריות. על כן המודגש, כי התנהגות שיש בה קלון היא זו "המגלה שחיתות או המטילה בהכרח .... פגם מוסרי...." הפסיקה הדגישה, כי עבירה שיש עימה קלון קשורה עם "התנהגות בזויה בעסקי ציבור, הפוסלת אותו (את המתנהג כך - א' ב'), מלהחזיק במשרה כנבחר הציבור". (ההדגשה שלי - י.ג.).

ובהמשך דבריו של כב' השופט א. ברק:

"במרכזו עומדת התפיסה, כי בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו - בין הפרטי ובין הציבורי - על מנת שיוכל להמשיך במשרתו. "עבירה שיש עימה קלון" היא עבירה שמתוך נסיבות ביצועה עולה המסקנה, כי בהתנהגותו גילה איש הציבור רמה מוסרית כה נמוכה, עד כי אין הוא ראוי עוד לשאת במשרתו הציבורית".

יא. בנוסף אני מפנה לעש"מ 4123/95, יוסף אור נגד מדינת ישראל
, מ"ט (5) פד"י, עמ' 184.

באותו ענין דן כב' השופט י. זמיר בסוגיית העבירה שיש עימה קלון. דווקא בגין העובדה שמדובר במושג עמום שקשה לבנות ביחס אליו הגדרה ממצה או לקבוע מבחן ברור, הסביר כב' השופט זמיר את השיקולים שעשויים לסייע בהכרעה האם עבירה מסויימת, שבוצעה בנסיבות מסויימות, היא עבירה שיש עימה קלון.

השיקול הראשון הוא סוג העבירה, כשניתן למיין את העבירות, לענין הקלון, לשלושה סוגים:

האחד - עבירות שמטבע ברייתן יש עימן קלון, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות השוללות את פגם הקלון.

השני - עבירות שמטבע ברייתן אין עימן קלון.

השלישי - עבירות גבוליות שאין עימן קלון, אך יש שבנסיבות מיוחדות יהיה בהן משום קלון.

לענין הסוג הראשון, משמע, עבירות שמטבע ברייתן יש עימן קלון, מצביע ביהמ"ש על עבירה כמו נטילת שוחד שכרוכה על פניה בהמטת קלון על עובד המדינה שהורשע בה.

השיקול השני: ההקשר של העבירה. כאשר מדובר במי שאמור להיבחר על ידי הציבור לכהונה ציבורית כותב כב' השופט י. זמיר , שם, בעמ' 190:

"במקרה של בחירה לכהונה ציבורית, אין להתעלם מכך שאותו אדם נבחר על ידי הציבור לייצג אותו, אולי אפילו תוך מודעות לעבירה שבה הורשע. פסילתו, לאחר שנבחר, יש בה משום פגיעה בזכות לבחור, נוסף לפגיעה קשה בזכות להיבחר. זוהי תוצאה חדה וחמורה. לכן היא מחייבת זהירות יתרה. על ביהמ"ש לתת דעתו, בין השאר, גם למציאות החיים, הגורמת לכך שלעיתים הציבור מבקש להיות מיוצג על ידי אדם שאינו מופת להליכות נאות. לכן במקרה הזה הקלון, הגורר פסילה של נבחר לכהונה ציבורית, צריך להיות ברור ובולט". (ההדגשה שלי - י.ג.)
שיקול שלישי שציין כב' השופט זמיר הינו מהות המשרה, דהיינו, ככל שעובד מדינה נושא משרה רמה יותר יש לדרוש ממנו הקפדה יתרה בשמירה על טוהר מידות והתנהגות הולמת.
השיקול הרביעי הינו: האם בוצעה העבירה תוך מילוי התפקיד או שלא במילוי התפקיד.

השיקול החמישי הינו: הנסיבות של ביצוע העבירה, כשבמקרים אלה התשובה תלויה באיזון של ערכים חברתיים ומוסריים.
נסיבות המקרה מוערכות, כך מסביר כב' השופט זמיר (שם, בעמ' 192), על ידי האדם הסביר.

בפועל האדם הסביר אינו אלא ביהמ"ש:

"ביהמ"ש משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים".
יב. בענין בג"ץ 178/81, ג'אפר נגד עודה, ל"ו (1) פד"י , עמ' 40, נתן כב' השופט ד. לוין את דעתו לפרובלמטיקה של הקביעה המשפטית שיש קלון בעבירה שבוצעה על ידי נאשם, הואיל ולקביעה כזו השלכות מרחיקות לכת, כגון, שלילת זכותו של אזרח להימנות עם נבחרי מועצה מקומית ולייצג ציבור בוחרים שבבחירות חופשיות נתן בו את אמונו, ובעמ' 49 כותב כב' השופט ד. לוין:

"לפיכך, ראוי לו לביהמ"ש בהיותו דן בסוגיה זו להפעיל את שיקול דעתו במלוא הזהירות הראויה ולהחליט כי עבירה פלונית שנעברת נגועה קלון רק במקרים בולטים, כאשר נעשה מעשה שאינו חוקי ושהוא מביש ובזוי באופן מובהק, ממיט חרפה על עושהו, עד שהקלון דבק בו לאורך זמן".
יג. כב' השופט ע. מודריק יישם את אמות המידה שנקבעו בפסיקה בתיק פלילי (מחוזי ת"א) ת.פ. 161/93, מ"י נגד מאיר ניצן, פס"מ תשנ"ד, חלק שלישי, עמ' 161.

באותו ענין הורשע ראש עיריה בעבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, וזאת בגין מעשים של הקניית זכיון בעל משמעות כלכלית ללא מכרז, ותשלום תגמול מלא למקבל הזכיון בגין תקופת שהותו בחו"ל בסיור פרטי, בסך 4,500 דולר, בניגוד לתנייה מפורשת בחוזה, וכן מינוי מנהל תזמורת ללא מכרז, ולאחר מכן כשכבר נחתם החוזה נתגלו בו פגמים שונים, כמפורט בהחלטה.

בבואו להכריע בשאלה האם יש משום קלון במעשים בגינם הורשע ראש העיר, כתב כב' השופט ע. מודריק, בעמ' 171:

"לא כל סטיה מאמות המידה של יושר, ענייניות, שיוויון וסבירות תגרום לכך, אלא רק סטיה, בנדון אלה, שיש עימה קלון. לפיכך - אף שלא הייתי אוחז בהכרח באמות מבחן כה קפידות כמו "שחיתות", "בזיון", "חרפה" וכיוצ"ב - נדרשת, לדעתי, התנהגות חורגת מן המסגרת הנורמטיבית כדי כך שיש בה להצביע על רמה מוסרית נמוכה". (ההדגשה במקור).
באותו מקרה הגיע כב' השופט ע. מודריק למסקנה שאין במעשים בהם הורשע ראש העיר, ירידה לרמה מוסרית כה נמוכה שבעטיה יש להטיל עליו קלון, ועוד הבהיר כב' השופט ע. מודריק שקשה להלום שהחריגות בגיזרה הצרה הנדונה בה הורשע ראש העיר, יכולות ליצור תמונה של רמה מוסרית נמוכה מאד, כשלוקחים בחשבון את פעילותו בשנות כהונתו הרבות בתפקיד ראש העיריה.

יד. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים, שלתמציתם כבר התייחסתי, ולאחר שעיינתי בפסיקה אליה היפנו באי כח שני הצדדים, נראה לי כי יש מקום לאשר את התוצאה אליה הגיע סגן הנשיא, כב' השופט כ. חיר, דהיינו, קביעתו שאין במעשים נשוא כתב האישום, בהם הורשע המשיב, משום קלון.

טו. אבהיר, שלא כל הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתו של סגן הנשיא, כב' השופט כ. חיר, מקובלים עליי. כך, למשל, מקובלת עליי טענת המערערת שלא היה מקום למסקנה, בסעיף 2, עמ' 12 של גזר הדין, שמעשהו של המשיב ידוע היה לבוחרים, והנה בבחירות של 1992 זכה המשיב ב 58%- מן הקולות, ונבחר שוב לראשות המועצה.

מן הדברים האמורים לעיל הסיק סגן הנשיא שהבוחרים לא ראו במעשהו של המשיב מעשה מביש, בזוי וממיט חרפה. והרי, השאלה מה היה ידוע, ומה לא היה ידוע לבוחרים, ולאיזה אחוז מן הבוחרים היה הדבר ידוע, היא ענין שבעובדה אשר טעון היה הבאת ראיות, ואילו הדיון בבימ"ש קמא הסתיים בהרשעה על פי הודאה ללא שמיעת ראיות. לכן, כבר מטעם זה לא נראה לי שהיה מקום להגיע למסקנה דלעיל.

מעבר לכך גם אינני סבור שהיתה רלבנטיות להגיע למסקנה שהבוחרים לא ראו במעשהו של המשיב מעשה בזוי וממיט חרפה, הואיל ואמת המידה הראויה אמורה להיגזר ולהיקבע על ידי ביהמ"ש.

טז. גם אינני סבור שיש מקום בסוגיה זו של הטלת קלון ליתן משקל להגשת כתב האישום באיחור.

אכן, סגן הנשיא קבע, ובצדק, בפיסקה 8 עמ' 13 של גזה"ד, שחלוף הזמן איננו אמור להשפיע על נושא הקלון, אך הוא הוסיף וציין בהמשך, שהאיחור בהגשת כתב האישום גרם עוול למשיב הואיל ואילו היה כתב האישום מוגש בזמן, כי אז היו כבר היום 5-6 שנים מאחורי המשיב, ודבר לא היה מונע ממנו לקבל את משרת ראש המועצה לפי הסכם חלוקת הקדנציה ברשות המקומית אשר מצורף לטיעוני המאשימה בענין הקלון, מיום 7.11.98.

לדעתי, בקביעת השאלה האם יש קלון במעשה, אם לאו, ראוי היה להתעלם גם משיקול זה שהעלה הסניגור, ושנזכר במסגרת נימוקיו של סגן הנשיא, שכן השאלה אם יש קלון, אם לאו, אמורה להיקבע ע"י ביהמ"ש בשים לב למהות העבירה בה הורשע הנאשם, ונסיבותיה, תוך התייחסות לאמות המידה שנקבעו בפסיקה.

אם אמנם עולה מן העבירה, ונסיבותיה, ומאמות המידה שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון, שבמקרה מסוים יש משום קלון, אין מנוס מלהחליט בהתאם ואפילו חלף זמן רב מאז בוצעה העבירה.

יז. מקובלת עליי טענת ב"כ המערערת, בסעיף 7 להודעת הערעור, ולפיה הדגיש, כב' השופט קמא בפיסקה 7 של גזר הדין, עמ' 13, שהמשיב ביצע את התשלום למר סקראן כדי לקיים כלפיו הבטחה, ולא על מנת שמר סקראן יתן תמורה כעת או בעתיד.

אולם, ספק מתעורר לגבי מסקנתו זו של סגן הנשיא בשים לב לסעיף 13 של כתב האישום (והרי המשיב הודה בעובדות כתב האישום), שבו צויין שהתשלום למר סקראן הופסק סמוך למאי 1993 כשנודע למשיב שמר סקראן מתכוון להעביר תמיכתו למועמד אחר לראשות המועצה לקראת הבחירות של נובמבר 1993, ולכן, קיים ספק באיזו מידה מבוססת המסקנה לפיה רק מילוי ההבטחה האישית עמד לנגד עיניו של המשיב, והאם היה מקום למסקנה הנוספת שהתשלום לא נועד להבטיח תמורה מצד סקראן "כעת או בעתיד", שהרי ניתן לשאול מדוע הפסיק המשיב את התשלום למר סקראן דווקא כשהתברר למשיב שמר סקראן מעביר תמיכתו למועמד אחר לקראת הבחירות הבאות לראשות המועצה (בנובמבר 1993)?

יח. לי נראה שהשיקולים שהנחו את כב' השופט ע. מודריק בענין שנדון בפני
ו בת.פ. (מחוזי ת"א), 161/93, הינם השיקולים הראויים והרלבנטיים, שחלים גם על המקרה שבפני
נו, ואבהיר את הדברים .

כב' השופט ע. מודריק הבהיר היטב את ההתלבטות שהיה עליו להתמודד עמה, כדבריו, בעמ' 172:

"הצגתי לעיל את תמצית מעשיו של ניצן שבעטיים הרשעתי אותו בדין. הראיתי, כי נמצא בהם אותו אי-יושר וחוסר הגינות הפוגע באמון הציבור. ועם זה לא מצאתי כי פעולותיו נעשו במכוון כדי לפגוע באינטרס הציבור"....

ובהמשך :

"איני אומר להקהות את חומרת הפגיעה ב"סדרים ונהלים" במיוחד משום שבה טמונה ראשית חטאת ותשתית לשחיתות מידות ולמעשי עבירה סובסטנטיביים חמורים. אולם, ככל שאני מהפך בדעתי במעשים אלה, איני יכול לראות בהם "ירידה לרמה מוסרית כה נמוכה". והרי רק באחרונה יש משום בסיס לממצא של קלון".

יט. במקרה שבפני
נו אכן הורשע המערער לפי הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, כשאין מחלוקת על כך שמעשה הפרת האמונים איננו מתייחס להבטחות שניתנו טרם הבחירות, אלא לתשלום שבוצע לאחר הבחירות, ואין צורך לחזור ולפרט את העובדות שכבר צויינו בפתח הדברים.

חרף העובדה שמדובר בעבירה של הפרת אמונים, שהיא עבירה חמורה, בעלת משמעות ניכרת לגבי מי שמכהן בתפקיד כנבחר ציבור, עדיין חובה עלינו ליתן את הדעת לנסיבות שבהן בוצעה העבירה, וזאת על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, ובבואי לבחון נסיבות אלה, נראה לי שאין לראות בנסיבות בהן עבר המשיב את העבירה בה הורשע משום "ירידה לרמה מוסרית כה נמוכה".

כזכור, המשיב עשה שימוש בכספו האישי לצורך ביצוע התשלומים למר סקראן, ולא בכספי הציבור, וכן יש לקחת בחשבון, כפי שגם עשה בענין זה כב' השופט ע. מודריק בת.פ. 161/93, (מחוזי ת"א), שם, בעמ' 172, את מכלול פעילותו הציבורית של נבחר הציבור.

בענייננו, כפי שציין סגן הנשיא בגזר הדין, המשיב תיפקד כנבחר ציבור במועצה וגם בכנסת והגיע לתפקיד סגן יו"ר הכנסת:

"נכון שאז הנאשם עוד לא הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אולם אם הוא מילא תפקידו בנאמנות, לא הפר אמונים, ולא היה כל רבב במילוי תפקידיו הציבוריים, אינני רואה כל סיבה למה לפסול אותו כעת מלמלא תפקידים ציבוריים כנבחר הציבור ולהדביק לו אות קלון". (גזה"ד עמ' 12 פיסקה 3).
כ. כפי שכבר ציינתי, וכפי שעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון, הקביעה שמעשהו של נאשם נושא קלון היא מסקנה מרחיקת לכת לגבי מי שהינו נבחר ציבור, ולכן על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות יתרה.

לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, ובשים לב לכל השיקולים והנימוקים שפירטתי, נראה לי איפוא, שאין לקבוע שהמעשים בהם הורשע המשיב, חרף היות העבירה בה מדובר עבירה של הפרת אמונים שהיא עבירה חמורה, נכנסים לגדר התנהגות בעלת רמה מוסרית כה נמוכה או שהם ממיטים חרפה, עד כי יש בהם כדי לגרום לכך שיוטבע עליהם אות הקלון.

לכן, וגם אם חולק אני על חלק מן הנימוקים שעמדו ביסוד גזר דינו של כב' סגן הנשיא, נראה לי שיש לאשר את התוצאה אליה הגיע, ולפיה אין המעשים נשוא כתב האישום בהם הורשע המשיב, נושאים את אות הקלון, וזאת על יסוד הטעמים ואמות המידה שנקבעו בפסיקה, ולפיכך הייתי מציע לחבריי כי נורה על דחיית ערעור המדינה.
לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי אבה"ד השופט ש. ברלינר
, והשופט י. דר, אבקש להעיר:

1. אבה"ד השופט ש. ברלינר
כותב בפיסקה 5 של חוות דעתו:

"השלמה עם קניית תמיכה פוליטית בכסף, אף אם מדובר בכסף פרטי ולא בכספו של הציבור, עשויה להביא לתוצאות חמורות ביותר".
על כך, כמובן, אין כל מחלוקת. מובן מאליו הוא שאכן אין, ולא יכולה להיות, כל השלמה עם תופעה פסולה זו של קניית תמיכה פוליטית כנגד תשלום, ומשום כך הועמד המשיב לדין, הורשע לפי הודאתו, וניתן כנגדו גזר דין.

ברור הוא שאיש אינו "משלים" עם התופעה הפסולה האמורה, ולכן גם הועמד המשיב לדין והורשע כאמור כבר לעיל.

2. גדר המחלוקת מתמקד אך ורק ביחס לקביעה לפיה יש במעשה משום קלון, קביעה שנועדה לבוא מעבר ובנוסף לגזר הדין, ואשר באמצעותה נוצרת האפשרות לשלול מן המשיב את הזכות להיבחר למשך חמש שנים - לאור סעיף 7 של חוק הרשויות המקומיות (בחירות), כמצוטט בחוות הדעת של חברי השופט ש. ברלינר
.

בסוגיית הקביעה האם יש במעשה משום קלון, אם לאו, מצויה המחלוקת ביני לבין שני חבריי, דהיינו, בשים לב לעובדה שהמשיב הוא נבחר ציבור על ביהמ"ש, בהתאם לאמור בפסיקה עליה הסתמכתי, להיזהר זהירות מרובה בטרם יקבע ביהמ"ש שהעבירה בה הורשע הנאשם היא עבירה שיש עמה קלון, וזאת בשל הפגיעה הנובעת מכך בזכות לבחור ובזכות להיבחר.

3. בבג"צ 178/81, ג'אפר נ. עודה , ל"ו (1) פד"י, עמ' 40, עמד כב' השופט ד. לוין על כך שראוי לביהמ"ש לבחון סוגיה זו במלוא הזהירות הראויה (שם, בעמ' 49 ), וחזר על דברים אלה בהרחבה כב' השופט י. זמיר ב- עש"מ 4123/95 אור נ. מדינת ישראל
, מ"ט (5) פד"י, עמ' 184, בעמ' 190, סיפא, וכן בעמ' 191, בכתבו:

"בשל שיקולים אלה ייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסויימות על ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עמה קלון אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עמה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור"

4. מכאן שבהתאם לפסיקה יש מקום להבחין בין הקביעה שיש קלון בעבירה בין עובד מדינה לבין נבחר ציבור. עצם הקביעה שיש בעבירה משום קלון נועדה לחסום את האפשרות של נבחר ציבור להיבחר, לתקופה של חמש שנים, ואולם, העדר הקביעה, אין בה בשום פנים ואופן, לא השלמה עם קניית תמיכה פוליטית בכסף, כפי שציין השופט ש. ברלינר
בסעיף 5 של חוות דעתו, ולא השלמה עם כך שכספים ישמשו לקניית "נאמנות פוליטית", כאמור בפיסקה 13 של חוות דעת השופט י. דר, או קבלת דרך זו שיש בה משום חתירה מתחת לאושיות שלטון תקין, כאמור בפיסקה 14 של חוות דעת השופט י. דר, שהרי בסופו של דבר מדובר במי שהועמד לדין, הורשע, וניתן כנגדו גזר דין.

5. כפי שציין כב' השופט י. זמיר בענין ע"ש 4123/95 יוסף אור נ. מ"י:

"על ביהמ"ש לתת דעתו, בין השאר, גם למציאות החיים, הגורמת לכך שלעיתים הציבור מבקש להיות מיוצג על ידי אדם שאינו מופת להליכות נאות. לכן, במקרה הזה, הקלון הגורר פסילה של נבחר לכהונה ציבורית, צריך היות ברור ובולט" (שם, בעמ' 190).

6. כב' השופט י. דר מפרט בפיסקאות 13, 14, 15 של חוות דעתו היפותזות שונות, כגון, קשירת קשר עם כל המועמדים, על מנת שיתמכו בנבחר, או עם כל חברי המועצה או הקואליציה, אם הוא בעל יכולת כלכלית וכיוצ"ב.

התשובה להיפותזות אלה היא שאכן לפעמים יש והשיקול של ריבוי המקרים עשוי לשמש, בין שאר השיקולים, גורם המטה את הכף לכיוון הקביעה שיש בעבירה משום קלון, אם כי מובן שהשיקול של כמות או ריבוי איננו בלעדי, ואיננו עומד בפני
עצמו בלבד.

7. אני מסכים עם האמור בחוות הדעת של השופט י. דר, פיסקה 16, שככל שהנסיבות קרובות יותר לאמצע שבין הקטבים, כך קשה ההחלטה, ומצויים אנו בתחום האפור, ודווקא משום כך, כשקיימים לבטים, וקיים ספק, כפי שגם בא הדבר לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט ע. מודריק בת.פ. (מחוזי תל אביב), 161/93, בענין מ"י מאיר ניצן, נראה לי שיש להימנע מלקבוע שמדובר בעבירה שיש עמה קלון, וזאת בשים לב לזהירות היתרה בה מצווה בית המשפט, לפי הפסיקה שצוטטה, בבואו לבחון את הנסיבות, בטרם יגיע למסקנה שהיא כה מרחיקת לכת לגבי מי שהינו נבחר ציבור.


י. גריל - שופט

השופט ש. ברלינר
:
1. עיינתי בחוות דעתו המפורטת והמלומדת של חברי כב' השופט גריל, אך עדיין סבור אני כי דבק קלון בעבירה שעבר המשיב - הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, באופן שמחיל על עניננו את הוראת סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה - 1965 הקובע כי "זכאי להכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר חבר המועצה מי שנתקיימו בו כל אלה: (6) הוא לא חוייב ב

פסק דין
סופי על עבירה שיש עמה קלון תוך 5 שנים שקדמו ליום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו, או לאחר מכן; ...".

2. כמפורט בכתב האישום, קיבל המשיב את תמיכתו של סקראן לקראת הבחירות לרשות המקומית באעבלין בפברואר 1989, תמורת הבטחה כי סקראן ימונה כסגן בשכר. לאחר מכן, לתקופה שעד מאי 1993 הוא הבטיח את תמיכתו של סקראן, לאחר שלא קויימה ההבטחה האמורה, תמורת תשלום חודשי בסך 1,500 ש"ח. בחלק מן התקופה התחלק איתו בכך חבר אחר במועצה המקומית אעבלין. התשלום הופסק כאשר סקראן העביר את תמיכתו למועמד אחר.

3. מדובר איפוא בסכום של 1,500 ש"ח לחודש, משך כ - 4 שנים. הסכום הכולל ששולם כדי לרכוש את תמיכתו של סקראן במשך התקופה הנ"ל, עולה כדי 75,000 ש"ח. העבירה חזרה ונשנתה מדי חודש בחודשו.

4. לו היה מדובר במעשה פזיזות חד פעמי, או לו היה המשיב קוטע את המשכיות העבירה תוך זמן קצר ביותר, ניתן היה להתייחס לכך בצורה מקלה. המשך ביצוע העבירה תקופה כה ארוכה, נראה בעיני יסוד בעל משקל לחומרה. כך, שעה שכל אותו זמן היה המשיב עובד ציבור, וכיהן כראש המועצה. בשמשו בכהונה זו, הוא היה חייב להיות מופת לציבור ולרכוש את אמונו ואת תמיכתו ביושר, ולא כנגד תשלום.

אמנם, מדובר במקרה דנן בנבחר לכהונה ציבורית ברשות מקומית, ויש לקחת בחשבון את האינטרס "לאפשר לציבור להיות מיוצג כרצונו, על ידי מי שזכה בבחירות לאמונו" (עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(5) 184, בעמ' 191), אך חשוב יותר הוא האינטרס השני "לשמור על רמה מוסרית ועל תדמית הולמת של המוסדות הנבחרים", כמוסבר שם מפי כב' השופט זמיר.

5. השלמה עם קניית תמיכה פוליטית בכסף, אף אם מדובר בכסף פרטי ולא בכספו של הציבור, עשויה להביא לתוצאות חמורות ביותר בכל מה שקשור לבחירות לרשויות המקומיות, ולבחירות בכלל, ועל "טוהר הבחירות", יש לשמור בקפדנות.

גם הסנקציה המופעלת, עקב הקביעה הנ"ל, כלפי המשיב לפי הוראת סעיף 7 הנ"ל (שלילת הזכות להיבחר משך 5 שנים), הולמת את נסיבות המקרה. לאחר שימורק הקלון, משך תקופה זו, יוכל המשיב להעמיד את עצמו מחדש לבחירה לכהונה ציבורית, והציבור, אם יתן לו את אמונו, יוכל לתת ביטוי לרצון לבחור בו.

6. מהשיקולים דלעיל דעתי היא כי ראוי לקבל את הערעור, ולקבוע כי העבירה שעבר המשיב, בנסיבות המקרה דנן, היא עבירה שיש עימה קלון.


ש. ברלינר
- שופט
השופט י. דר:

1. אין מחלוקת בינינו בדבר עיקרי העובדות, כפי שפורטו בחוות דעתו המפורטת של חברנו השופט גריל.
גם איני רואה מחלוקת בינינו בכל הנוגע להערות שהעיר השופט גריל בחוות דעתו, ביחס לפסק דינו של סגן הנשיא של בית משפט השלום, השופט כ' חיר.
המחלוקת היא בעיקרה אם המעשה מגיע כדי קלון. לצורך זה צריך לבחון את ההלכות בעניין זה, וכאן אנו נתקלים בקושי, שמקורו בעמימותו של המושג "קלון".
כדברי השופט ברק בבג"צ 251/88 ווג'יה עודה נ' טלאל ראבי, פ"ד מב(4) 837, 839:
"הדיבור 'עבירה שיש עמה קלון' הוא דיבור עמום, שכן המלה 'קלון' יוצרת
חוסר ודאות באשר לתחולתה על פרטים."

עמימותו של המונח אינה מקרית כפי שכתב השופט זמיר בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל
- נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 189:

"בתחיקה מפוזרים מושגים עמומים, כמו צדק ותום לב, שאין זה ראוי להקים סביבם חומה נוקשה של הגדרה, גם אם הדבר אפשרי. עדיף להשאיר בהם קצוות פתוחים, כדי שניתן יהיה להכניס דרכם גם נסיבות מיוחדות של מקרים בלתי צפויים. וכך אף לגבי מושג הקלון. ראו על"ע 17/79 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ת"א-יפו נ' פלוני, עורך דין, פ"ד לד(3) 657, בעמ' 660."

2. בשיטה משפטית המבוססת על תקדים מחייב, קיימת נטייה של שופטים, ואינני משוחרר מנטייה זו, לנסות ולאתר מקרים דומים במטרה למצוא נקודות אחיזה כדי להגיע לתוצאה ראויה. בעיקר נכונים הדברים כאשר עוסקים בפרשנות למושגי שסתום ובנסיון ליישם את הפרשנות למקרים מסוימים.
התייחס לכך כבר המלומד קרדוזו, כשכתב את הדברים הבאים על נוהגם של שופטים

"... to match the colors of the case at hand against the colors of many sample cases spread out upon their desk. the sample nearst in shade supplies the applicable rule."
benjamin n. cardozo, the nature of the judicial process (yale, 1921),
p. 20.
3. מכאן שענייננו במונח עמום, והליך השפיטה מחייב פירושו והתאמתו לעובדות של המקרה בו נדרשת הכרעה, עלינו לנסות להתגבר על העמימות ולאתר נקודות עיגון, שתאפשרנה לקבוע אם הנסיבות מצביעות על מעשה שיש עמו קלון אם לאו.
המקרה שבפני
נו מעורר קושי למי שמבקש ללכת בדרך זו של חיפוש "הגוון המתאים", שכן בשונה מהמקרים הצפויים בתחום זה (שבהם קל יותר להגיע לתוצאה), כאשר מי שמייחסים לו ביצוע עבירה שם ידו בקופה הציבורית כדי להבטיח את שלטונו, הרי בענייננו מדובר במי שהוציא מכיסו ובמקביל גם מכיסו של סגנו), סכומי כסף כדי להבטיח שלטון.

4. אני עושה שימוש בביטוי "כדי להבטיח שלטון", שכן אינני מקבל את הפרשנות שהוצעה ע"י ב"כ המשיב ואומצה ע"י הערכאה הראשונה, לפיה מדובר ב"קיום הבטחה".
לביטוי "קיום הבטחה" יש בדרך כלל קונוטציות חיוביות (אם כי ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם ההבטחה היא לבצע עבירה או מעשה פגום מוסרית, ואז קיום ההבטחה בודאי אינו חיובי).
איני סבור שניתן לסווג את מעשיו של המשיב כקיום הבטחה בעלת גוון חיובי משתי סיבות:
ראשית, מכיוון של"קיום ההבטחה" קדמו הבטחות סותרות שנתן המשיב לשני אנשים, בהם קיבל עליו להעניק לכל אחד מהם אותו תפקיד, של סגן ראש הרשות, בשכר אותו ניתן לתת רק לאחד מהם; שנית, "קיום ההבטחה" בענייננו, אינו אלא תשלום להבטחת שלטון. כעובדה, התשלומים הופסקו כאשר חדל מקבלם לתת תמורה, קרי - הפסיק לשתף פעולה עם המשיב.
בהקשר זה צריך להזכיר, מה שעשוי להשכח תוך עיון בפסק דינה של הערכאה הראשונה, שהמערער הודה בעבירה של הפרת אמונים, והורשע בה.

5. אין מחלוקת שעבירות מסוימות יכולות להיות טבועות בחותם של קלון ואחרות לא תהיינה טבועות בחותם כזה.
כהגדרתו של השופט חשין בבג"צ 103/96 עו"ד יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 309, 328:

"לא כל מעשי קלון שבעולם נעשו מחומר אחד, ולא הרי מעשה קלון כהרי מעשה קלון."

השאלה כיצד נגדיר את מעשיו של המשיב.

6. השופט זמיר ביקש לנסות ולאפיין את הקלון והביא מספר הגדרות מן הפסיקה (עש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל
- נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 189):

"'פגם מוסרי (moral turpitude בלע"ז) המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר עניני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם' (בג"צ 436/66 בן אהרן ואח' נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1) 561, בעמ' 564, השופט ח' כהן); כי עבירה שיש עמה קלון מתייחסת 'למעשים או מחדלים הממיטים חרפה על עובד המדינה המתחייב בהם' (עש"מ 4/81 אוחיון נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(4) 494, בעמ' 498, השופט שמגר); ואמת מידה היא, אם יש בכוחה של העבירה 'לערער את האמון של הציבור באיש פלוני' (בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו(1) 40, בעמ' 44, השופט שילה)."

האם די ב"פגם מוסרי", או שמא צריך להצביע על "פגם מוסרי חמור", כדברי השופט ברק בבג"צ 251/88 הנ"ל, ביטוי עליו חזר בציטוט שאביא להלן, ובו ריכז מספר הגדרות וביניהן הגדרה זו שלו?
מה מידת החומרה במעשה, המחתים אותו בחותם של קלון? זו השאלה העיקרית עליה עלינו להשיב, ובה נעוצה המחלוקת.

7. לענין זה, של מידת החומרה ומחלוקת הפוסקים, כתב שם השופט ברק את הדברים הבאים:

"נסיבות אלה (של ביצוע העבירה - י' דר) הן המצביעות על אותה חומרה מוסרית, אשר הדיבור 'קלון' מגבש אותה. על מהותה של חומרה זו נחלקו הדעות בבית משפט זה. השופט ח. כהן העלה את מבחן 'האדם סביר' (ראה בג"צ 436/66 בן אהרן נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1) 561) ולא את מבחניהם של 'מתקני עולם'. על גישה זו חלק השופט לנדוי, בציינו, כי 'לא תנאי השוק של הפוליטיקה המוניציפלית קובעים את הרמה הראויה של התנהגות, אליה התכוון מחוקק המשנה... אלא בית-המשפט קובע את הרמה לפי פרשנותו...' (שם, עמ' 566). כשלעצמי, נראה לי, כי שני אלה אינם אלא שני צדדים של אותה גישה עצמה.
'האדם הסביר' אינו אלא בית המשפט, והסבירות אינה אלא איזון בין ערכים ועקרונות חברתיים, הראויים לחברה דמוקרטית, מתוקנת ונאורה (ראה: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 137; בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, בעמ' 482). אכן, 'עבירה שיש עמה קלון' הינה עבירה אשר נסיבות ביצועה מעידות כי בעבריין נפל פגם מוסרי חמור. על מהותו של פגם זה יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עמה קלון. לעניין צו המועצות, ענין לנו בפסלות מלהחזיק משרה ציבורית. מהותו של 'הקלון' צריכה להיגזר מדרישותיה של חברה נאורה באשר לנושאי משרות ציבוריות. על כן הודגש, כי התנהגות שיש בה קלון היא זו 'המגלה שחיתות או המטילה בהכרח...פגם מוסרי' (בג"צ 135/66 אוחנה נ' ראש המועצה המקומית קרית שמונה ואח', פ"ד כ(2) 634). הפסיקה הדגישה, כי עבירה שיש עמה קלון קשורה עם 'התנהגות בזויה בעסקי ציבור, הפוסלת אותו (את המתנהג כך - א' ב') מלהחזיק במשרה כנבחר הציבור...' (בג"צ 283/66 ארביב נ' דנינו, פ"ד כא(1) 73 בעמ' 74). אמרות אלה מדגימות את היקפו של הדיבור 'עבירה שיש עמה קלון', אך אינן ממצות אותו. במרכזו עומדת התפיסה, כי בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו - בין הפרטית ובין הציבורית - על מנת שיוכל להמשיך לכהן במשרתו. 'עבירה שיש עמה קלון' היא עבירה שמתוך נסיבות ביצועה עולה המסקנה, כי בהתנהגותו גילה איש הציבור רמה מוסרית כה נמוכה, עד כי אין הוא ראוי עוד לשאת במשרתו הציבורית. עמד על כך השופט ח. כהן בציינו:
'הקלון האמור כאן הוא פגם מוסרי moral turpitude) בלע"ז) המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר עניני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם' (בג"צ 436/63 הנ"ל, בעמ' 564).
ניתן לתאר עבירה שיש עמה קלון כ'עבירה שהיא בושה וחרפה לעושה', (בג"צ 143/71 סעדון נ' ראש המועצה המקומית אור-יהודה, פ"ד כה(2) 505, בעמ' -507 השופט ברנזון), אך בוודאי אין בתיאור זה כדי למצות את כל היקפה של אותה עבירה. דומה, שהמיצוי המעשי, הלכה למעשה, ייעשה במתן תוכן לאמת המבחן הכללית, על פי צרכיה ורמתה של חברה דמוקטית נאורה, כפי שייקבעו על-ידי בית המשפט מעת לעת." (ההדגשות אינן במקור).

עיננו הרואות, השופט ברק נוקט בביטוי "פגם מוסרי חמור" ובצדו מביא גם הגדרה של "פגם מוסרי" ללא דרגת חומרה.

8. ואחרי דוגמאות אלה, ראוי לחזור ולהזכיר את הדברים שכתב השופט זמיר בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ' מדינת ישראל
- נציב שירות המדינה הנ"ל, בעמ' 189):

"אמירות אלה ודומות לאלה יוצרות אווירה סביב העבירה; הן מצביעות על כיוון ללכת בו; ויש בהן כדי לסייע לחוש המומחיות של המשפטן לצורך קביעה אם מעשה או מחדל מסוימים יש בהם משום קלון. אולם אמירות אלה, כל אחת לחוד ואף כולן יחד, עדיין אינן נותנות הגדרה ממצה או מבחן ברור. ייתכן שאי-אפשר אחרת, ואולי אף עדיף כך. "

9. אין ספק שיש במעשי המשיב פגיעה בסדרי מנהל תקינים. ראש רשות מקומית אינו אמור לשלם שכר תמורת תמיכה בדרכו הפוליטית. האם העובדה שהוא משלם את השכר מכיסו במקום מכספי הרשות הופכת את ההתנהגות לכזו שיש עמה קלון?
התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. אין מחלוקת שהסכם קואליציוני במישור הארצי, יכול לכלול התחייבות להעניק משרות בשכר.

10. לעניין זה, ראוי להביא מדברי השופט שמגר בבג"צ 2285/93, בשג"צ 5138/93 נחום נ' גיורא לב, ראש עירית פתח-תקווה ואח', פ"ד מח(5) 630.
באותו ענין נדונה התחייבות בהסכם קואליציוני ברשות מקומית, להבטיח לאחד מחברי סיעה תפקיד מסוים, ואם הדבר לא יסתייע,

"... תפעל סיעת מח"ל לאישור ולהשגת משכורת למר אורי מוכתר בכל דרך אחרת".

הנשיא שמגר קבע שם, שלאחר תיקון חוק יסוד: הממשלה בעקבות בג"צ ז'רז'בסקי (בג"צ 1635/90), אין מניעה להבטיח בהסכם חלוקת תפקידים לאחר הבחירות, והפגם בהסכם באותו ענין נעוץ בהבחנה

"... בין הסכם בדבר הסדר חלוקת התפקידים ברשות המבצעת או ברשות מקומית, ותו לאו לבין הסכם, כגון זה שבסעיף 8 סיפה שצוטט לעיל, שהמוקד שלו הוא הבטחת משכורת, יהיה התפקיד שיהיה עילת התשלום אשר יהיה." (שם בעמוד 638; ההדגשות במקור).

הנה כי כן, גם דוגמה זו אינה מסייעת בידינו, משום שמעשיו של המשיב נעשו להבטחת שכר בגין מילוי המשרה המובטחת.

11. בפרשת נחום הזכיר השופט זמיר שנושא ההסכמים הקואליציוניים שהוסדר בחוק יסוד: הממשלה לא הוסדר ברשויות מקומיות. עוד נזכרה עובדת קיומה של הצעת חוק הרשויות המקומיות (פרסום הסכמי בחירות), תשנ"ה1995-, שלא הפכה לדבר חקיקה.
לעניין העקרוני של התחייבות לתת כספים תמורת תמיכה פוליטית כתב עוד השופט זמיר בפרשת נחום את הדברים הבאים:

"...הפשט מלמד כי המטרה העיקרית היא הסדר משרה במשכורת למשיב. לא חשוב מה התפקיד, ומה הקשר בינו לבין המטרות של סיעת המשיב, ובלבד שיהיה מלווה במשכורת. זוהי התחייבות לתת טובת הנאה אישית, בשווה כסף, תמורת תמיכה פוליטית. התחייבות כזאת, לפי ההלכה, פסולה ובטלה. לפיכך, לו נתבקש בית המשפט, במועד הנכון, להצהיר כי אסור לנהוג על-פי התחייבות זאת, דומה שהיה מקום להיענות לבקשה." (שם, בעמוד 646; ההדגשה אינה במקור).

12. לצורך הדיון בעניננו, הבה נניח שהמשיב היה נוטל את שכרו של הסגן (הנוסף), שאת תמיכתו הפוליטית הוא מבקש, מקופת הרשות המקומית, ומסווה תשלום זה, שהוא אסור שכן לרשות תקן לסגן אחד בלבד, ברישום "הוצאות ניקיון" או "הוצאות בטחון".
נראה שהיה אז ברור שמדובר בעבירה שיש עמה קלון.
אילו היה זה המקרה, היינו אומרים שאף שהכספים לא נכנסו לכיסו של המשיב, ואף לא היתה כאן נטילת כספי הקופה הציבורית לכיס הפרטי, יש קלון בהוצאת כספי ציבור בתואנות שווא כדי לממן תמיכה פוליטית.

נראה לי שבנסיבות כאלה היה קל יותר להגיע למסקנה שיש כאן עבירה הנושאת עמה קלון.
השאלה היא האם המסקנה צריכה להיות שונה כאשר הכספים לא נלקחו מקופת הציבור אלא מכיסיהם של המשיב ושל מי שמונה כסגנו בשכר.

13. אני נוטה לדעה שיש במקרה זה קלון במעשה.
שיטתנו מוכנה להכיר בהבטחת משרות של נבחרים בשכר כחלק מהסכמים קואליציוניים. נראה שזו השלמה עם צרכי הפוליטיקה. מצד שני, לא נראה לי ששיטתנו יכולה להשלים עם כך שכספים ישמשו לקניית "נאמנות פוליטית", מעבר למשרות שניתן להקצותן במסגרת הרשות.
מה ימנע בעד מי שרוצה להיבחר כראש רשות מקומית, לקשור קשר עם כל המועמדים האחרים ולהבטיח להם תמורה קבועה במהלך כל תקופת שירותו כראש הרשות, אם יבחרו בו ויתמכו בו, וזאת בהנחה שהוא בעל יכולת כלכלית לעשות כן (או בהנחה חמורה לא פחות, שעומדים מאחוריו אינטרסים כלכליים המוכנים להבטיח את בחירתו תמורת כסף)?

14. אינני סבור ששיטתנו, או כל שיטה דמוקרטית אחרת, יכולה לקבל דרך כזו, שיש בה משום חתירה מתחת לאשיות שלטון תקין.
אם הייתי מציג כהיפותזה מקרה כזה, בו משלם המשיב שכר וטובות הנאה לכל חברי המועצה המקומית, או לכל חברי הקואליציה, האם גם אז היינו אומרים שהוא מקיים הבטחה ואין קלון במעשיו? אינני סבור כך.

15. האם העובדה שהמשיב לא קנה תמיכה פוליטית של מספר נבחרים, אלא של אחד מהם, מסירה מן המעשה כתם של קלון?
האם הקו המפריד בין נסיבות של קלון לבין נסיבות שאינן של קלון, הוא בכמות?
האם תשלום שכר לאדם אחד אינו מטיל קלון על המשלם, ואילו תשלום לשניים, לשלושה או ליותר מטיל קלון?
ואם נסכים שמדובר בשאלה של כמות, ודאי נצטרך גם לקחת בחשבון את משך הזמן בו בוצעו התשלומים, ונבחין בין תשלום חד פעמי או אקראי לבין תשלומים שוטפים?
ואם נכיר בכך שיש משמעות לכמות (ולרצף), האם נוכל להתעלם מגובה הסכומים? מה דין תשלום חד פעמי גבוה, לעומת דינם של תשלומים שוטפים בסכומים קטנים?

16. ככל שנסיבותיו של מקרה קרובות יותר לאחד הקטבים של הקשת, הקוטב החוקי מצד אחד והקוטב שאינו חוקי מן הצד האחר, כך קל יותר המקרה לסיווג.
ככל שהנסיבות מציבות את המקרה קרוב יותר לאמצע בין הקטבים, כך קשה ההחלטה; גווני השחור והלבן נעלמים, ואנו מצויים בתחום האפור, ועל השופט להחליט אם עניננו באפור כהה, המצביע על קלון, או באפור בהיר, שאינו מגיע כדי קלון.

17. בסופו של דבר, המבחן שאנו מציבים הוא אם מעשיו של המשיב חמורים דיים כדי לפסול אותו מכהונה כראש רשות מקומית.
בערכאה הראשונה נקבע שאין העבירה חמורה דייה כדי להגיע לדרגה של קלון.
חברי השופט גריל סבור גם הוא כך, אף שאינו מסכים לחלק מקביעותיו המקילות של סגן הנשיא, השופט ח'יר.
כחברי האב"ד, השופט ברלינר
, גם אני סבור שמעשיו של המשיב - תשלום שכר לחבר המועצה משך שנים במטרה להשיג תמיכתו הפוליטית, חמורים דיים כדי להכתים אותו בקלון.

י. דר - שופט
הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור, ולקבוע שיש קלון במעשים בגינם הורשע המשיב בתיק ת.פ. 3849/99 של בית משפט שלום חיפה.

ניתן היום ט"ו בכסלו תשס"א, 12 בדצמבר 2000 בהעדר הצדדים (לפי הסכמתם של באי כח שני הצדדים).

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

מותר לפרסום מיום 17/12/2000
י. דר, שופט

י. גריל, שופט

ש. ברלינר
, שופט
[אב"ד]

ר.ס. / d00086400k.1
29
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בחיפה

עפ 000864/00

בפני

הרכב כב' השופטים: ש. ברלינר
, שופט [אב"ד]
י.גריל, שופט
י.דר,שופט








עפ בית משפט מחוזי 864/00 מדינת ישראל נ' סאלח סלים (פורסם ב-ֽ 17/12/2000)