פסקי דין על אורי דנון ושות` בע"מ | פסקי דין על שובלים איתן ארז בניה )1992( | פסקי דין על ארזי איתן | פסקי דין על כרמלי עדי ואח' |

11349/05 א     30/04/2008




א 11349/05 אורי דנון ושות` בע"מ נ' שובלים איתן ארז בניה )1992( בע"מ, ארזי איתן, כרמלי עדי ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
011349/05


בפני
:
כבוד השופטת רחל ערקובי
תאריך:
30/04/2008




בעניין:
אורי דנון ושות` בע"מ
(בכינוס נכסים ובפירוק זמני)


ע"י ב"כ
עוה"ד בילט
תובעת

נ
ג
ד


1 . שובלים איתן ארז בניה )1992( בע"מ

2 . ארזי איתן
3 . כרמלי עדי
4 . ארזי צפורה


ע"י ב"כ
עוה"ד חנינוביץ
נתבעים

פסק דין

בפני
י תביעה כספית בסכום של 1,221,552 ₪.

אין מחלוקת כי התובעת, המצויה בהליכי כינוס נכסים ופירוק זמני, התקשרה בהסכם עם הנתבעת, ביום 20.11.03, על פיו סיפקה התובעת לנתבעת שירותי אחסון ולוגיסטיקה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי
כנגד השירותים שניתנו על ידי התובעת, מסרה הנתבעת לתובעת שיקים בסכום שולל של 1,063,998 ₪, וכן שיקים נוספים המשוכים על שם הנתבעת מס' 4 ובחתימת הנתבע מס' 2, בסכום של 78,888 ₪.

עוד אין מחלוקת כי סכומי החשבוניות בגין השירותים, שטרם שולמו, עומדים על הסכום של 1,246,439 ₪.

אין מחלוקת כי הנתבעים 2-3 חתומים כערבים לחובות הנתבעת מס' 1, היינו לחובות החברה.


לאחר שמיעת העדים הוגשו סיכומי באי כוח הצדדים ופסק הדין ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים.

במסגרת סיכומי התשובה שהוגשו על ידי ב"כ התובעת הודע לביהמ"ש כי במסגרת הליכי כינוס הנכסים והפירוק, הוגש לביהמ"ש הסדר נושים מטעם התובעת, וביהמ"ש המחוזי אישר ביום 6.3.08 את ההסדר.

טענות התובעת:

התובעת טוענת כי הנתבעים נותרו חייבים את סכום התביעה,
וכי המציאה לביהמ"ש את השיקים המקוריים.

התובעת טוענת כי הנתבע מס' 2, (להלן: "הנתבע"), שהיה מנהל החברה הנתבעת מס' 1, (להלן: "החברה"), הינו רואה חשבון במקצועו, והוא בחן ובדק היטב את כל הנתונים הנוגעים לסחורה שנתקבלה במחסני התובעת, לדוחות, וכי מסר את השיקים נשוא דיוננו, לאחר בדיקה ובחינה, והם משקפים את יתרת החוב לטובת התובעת.

התובעת טוענת כי אכן מנהלה הורשע על פי הודאתו בסחיטה באיומים, אין זה משנה את העובדה כי חברה חייבת את הכספים המגיעים ממנה, ואשר לא שולמו משום מצבה הכלכלי הקשה.

התובעת טוענת כי הטענות הנוגעות לחסרים במלאי הינם עורבא פרח, וניסיון למצוא טעמים לאי התשלום הנובע ממצב כלכלי קשה.

התובעת טוענת כי הנתבעת מס' 4 חייבת בתשלום השיקים, למרות שאינה חתומה עליהם, משום שהשיקים נמשכו ובהסכמתה ובאישורה מחשבונה ותוך כדי הצגת השיקים כשיקים שלה, כאשר שמה מתנוסס בגדול על השיקים ובהדגשה.

התובעת טוענת כי כונס הנכסים של התובעת מכר את המלאי שנותר, ולו כטענת הנתבעת המדובר היה בסחורה במחיר הנטען על ידה, הרי יכלה הייתה לרכוש את המלאי הנטען מכונס הנכסים במחיר שבו המלאי נמכר בסכום של 81,000 ₪.

התובעת טוענת כי אכן מסרה שיקים לנתבעת, אלא שהנתבעת העבירה את השיקים לצדדים שלישיים, וכלל לא נתבעה לשלמם, ולכן אין כל נימוק ענייני, לקזז כל סכום שהנתבע לא שילמה.

לפיכך, עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה על מתן פס"ד המחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הסכום .

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים כי התובעת ניהלה את המלאי במחסניה, וכי קיימים חסרים משמעותיים במלאי.
הנתבעים טוענים כי התובעת הבטיחה להם לאורך תקופה כי הטעויות יתוקנו, וכי בדיעבד הסתבר להם כי התובעת הגדילה שלא כדין את הרישומים כך שהתווסף לחובה סכום של 200,000 ₪, שלא כדין, וזאת בניגוד לספירות המלאי .

הנתבעים טוענים כי הצדדים הגיעו להסכם היפרדות, אשר משמעותו הייתה כי התובעת תרכוש את המלאי של הנתבעת מס' 1, תוותר על 100,000 ₪, וכי הנתבעת תשלם 200,000 ₪ לתובעת.

הנתבעים טוענים כי מנהל התובעת באיומים סחט את הנתבעים 2 ו-4, וכי מנהל התובעת יחד עם אחד שירזי הודה בסחיטה ובאיומים ובקבלת הסכום של 139,280 ₪.

הנתבעים טוענים כי שולמו 100,000 ₪ מתוך 200,000 ₪ המפורטים בהסכם ההיפרדות.
הנתבעים טוענים כי על פי הסכם היפרדות התובעת חייבת לנתבעת סכום של כ-900,000 ₪, וכי בתצהירו המשלים מיום 5.5.06 הבהיר מנהל החברה, הנתבע, כי הסכום הינו 1,587,009 ₪.

הנתבעים עותרים לקזז שיקים שנמסרו על ידי התובעת לנתבעים בסכום של 496,994 ₪.

הנתבעים עותרים לקזז מכל חוב נטען את שווי הסחורה שהייתה אצל התובעת בסכום של 1,1680,833 ₪.

הנתבעים טוענים כי הנתבעת מס' 4 כלל אינה חתומה על השיקים וכי התובענה הוגשה כנגדה מטעמים של הפעלת לחץ, וכי אינה חייבת מאומה לתובעת.

הנתבעים טוענים כי העובדה שלא הוגשה תביעת חוב כנגד התובעת לביהמ"ש אינה רלוונטית, משום שבמסגרת התובענה כאן הם עותרים כי ביהמ"ש יקבע שהנתבעים אינם חייבים לתובעת מאומה אלא התובעת היא זו החייבת להם כספים על פי הפירוט שבתצהירו של הנתבע מס' 2, מנהל החברה.

דיון:

אדון בטענות הצדדים כסדרן.

חוסר במלאי ₪;

לטענת הנתבעים בחודש מאי 2004 הסתבר להם רישומי התובעת אינם משקפים נאמנה את הכמויות בפועל, וכי התובעת מעדכנת את
המחשב בתוצאות הספירה שנעשתה יום קודם לכן.

כלומר, הנתבעים טוענים, כי התובעת התאימה את רישום במחשב למלאי שקיים בפועל, למרות קיומם של חסרים.

הנתבעים טוענים, כי התובעת ניצלה את שליטת התובעת בסחורה על מנת לקחת לידיה סחורה של הנתבעת.

לאחר שביהמ"ש שמע את הצדדים הרי המסקנה שיש להגיע אליה הינה, כי אין כל שחר לטענות אלו של הנתבעים ומדובר בטענות סרק.

מנהל הנתבעת, הינו רואה חשבון בתפקידו. על פי תצהירו בכל עשרה ימים ישבו הוא ומנהל התובעת לערוך התחשבנות.

לדבריו את דוחות המחשב קיבל לראשונה במאי 2004 ולמרות שראה כי קיימות תקלות וביקש כי הן תתוקנה לא נעשה כל שינוי והתובעת המשיכה בשלה. אלא שעל פי תצהירו הסתבר לו עוד במאי 2004, עוד בטרם נמסרו השיקים נשוא התביעה, כי ברישומי התובעת יש חוסרים במלאי בסכום של 374,000 ₪, (מפריט מסוים), ועודף של 159,000 ₪, (מפריט אחר), ראה סעיף 25 לתצהירו.

ביהמ"ש אינו מאמין כי המדובר בטעות.

כלל לא הוכח בפני
ביהמ"ש כי אכן סחורה בהיקפים הנטענים הועברה למחסני התובעת.

כלל לא הוכח לביהמ"ש כי אכן הנתבעת מכרה סחורה בהיקפים כאלה.

לביהמ"ש לא הובא ולו נייר אחד מבית היוצר של הנתבעת, ויש לזכור עסקינן בחברה המנוהלת על ידי רואה חשבון.

אם אכן הנתבעת עוסקת במכירה של סחורה בהיקפים של מיליוני שקלים, היכן רישומיה? היכן ספריה?

כיצד יתכן שיש טעויות אצל התובעת בהיקף של מאות ואלפי ₪ ואין פוצה פה ומצפצף,
בזמן אמת? אלא רק לאחר קריסתה בקול רעש גדול של הנתבעת, הועלתה לראשונה הטענה בדבר טעויות ברישומים.

ביהמ"ש סבור, כי אין ליתן אמון בגרסת הנתבע מס' 2, המדובר בעד שביהמ"ש נדרש לאחר שהתחמק בשיטתיות ממתן תשובות לשאלות, לדרוש בהחלטה, כי יואיל לענות על השאלות, (ראה עמוד 30 לפרוטוקול מיום 20.9.07 שורות 23-24, עמוד 32 שורות 24-25).

ביהמ"ש אינו מאמין, כי במחסני התובעת הייתה סחורה בהיקף הנטען, הראייה הטובה ביותר הינה כי כאשר התובעת נכנסה להליכי פירוק נמכרה הסחורה שהייתה במחסני התובעת בסכום של 81,000 ₪. הסחורה הוצעה לנתבעת, על כך אין מחלוקת והנתבעת לא רכשה את הסחורה, ובכל מקרה פער של מליון ₪ בסחורה בלתי מתקבל על הדעת, אני סבורה כי לא הוכח בפני
י כי הנתבעת מסרה סחורה בהיקף כזה.

לא בכדי סירבה מנהלת החשבונות של התובעת מלהתייצב לדיון וליתן עדות.

המסמכים שהוגשו, היינו דפי המלאי והחישובים ביחס אליהם אינם משקפים את המציאות עובדתית, ורק כדי לסבר את העין אפרט את עדותו של מנהל הנתבעת, שאם לא היה ביהמ"ש שומעה במו אוזניו לא היה מאמין שיתכן הדבר:

"ש.
למה אתה לא הגעת עם ניירות שלך להראות שנכנס המלאי שאתה טוען לו כדי להפריך את ההסבר של דנון ?
ת.
גם אם תעודות המשלוח במהלך חודש מאי היו מתאימות לסחורה שנכנסה זה עדיין לא אומר כלום.
כל הרכישות שלי שמופיעות בדוח של דנון הן קיימות.
החלטה

העד התבקש לתת תשובה לשאלה מדוע הוא לא המציא מסמך מהמחשב שלו. ביהמ"ש נותן לו הזדמנות לעשות כן בפעם האחרונה.
ניתנה היום ח' בתשרי, תשס"ח (20 בספטמבר 2007) במעמד הצדדים


ערקובי רחל, שופטת

המשך

ת.
אני עשיתי השוואה בין הדוח של דנון על הרכישות לבין הדוח שלי על הרכישות.
בכל מקום שיש הפרש בין הרכישות שלי לבין מה שנמצא אצל דנון הוספתי אותם כמלאי יותר גדול אצל דנון.

אני מפנה לבקשה להוספת ראיות לתצהיר עדות ראשית שלי . אני השוויתי מדויק את החשבוניות של הרכישות אצלי והרכישות שמופיעות אצל דנון. גם בלי ההפרשים האלה אפשר לראות שיש לי הפרש של מלאי אצלו בסך של כ- מליון ₪.

בפעם הראשונה שהבאתי את החשבון של המלאי, ביהמ"ש אמר שיש תוספות ושהוא לא יתחשב בהם. אמרתי שאני אכין את הדוח בלי תוספות לפי כניסות ויציאות. גם במקרה זה יש לי מלאי של סחורה בשווי של מיליון ₪ שצריך להיות במחסן של דנון. כשמשווים את דוחות המכירה שלו במחיר עלות יש פער של מליון ₪. זה רק בדוחות של דנון כמו שהם יצאו מהדוחות של דנון.

אני לא הבאתי את הדוחות רכישה שלי מכיוון שהן לא נותנים שום דבר לגבי המלאי שצריך להיות אצלו בתאריך מוגדר וזאת מפני שאין לי את המכירות ואין לי את העלויות של המכירות. המחשב של דנון פי 10 יותר משוכלל משלי ולכן אני קיבלתי את הדוחות שלו.
ש.
אתה הגשת הוכחת חוב כנגד התובעת ?
ת.
כן , אני לא זוכר את הסכום.
ש.
אתה יכול להראות לנו ?
ת.
אתמול היה תקרית ביני לבין עוה"ד שלי. אני שלחתי לו פקס עם שני דברים. האחד היה פס"ד של
הרשמת עפרון בשלב הראשון וכל הנושא של הוכחת החוב. עוה"ד שלי שהוא קיבל רק את הנושא של עפרון. אם תתנו לי 24 שעות אני אוכל להביא את כל החומר הקשור להוכחת החוב.
ש.
אני מפנה אותך לתצהיר מר דנון
בס' 41 ושם כתוב שלא הגשתם הוכחת חוב. התצהיר שלו הוגש ב- 2006 כחודש או יותר לפני שאתה הגשת את תצהירך. בתצהירך לא ציינת שהגשת תביעה להוכחת חוב ?
ת.
יכול להיות."


לקרוא ולא להאמין, העד פשוט מתחמק מלתת תשובה, ואינו משיב על השאלה הפשוטה, היכן מסמכיך? היכן מסמכים של חברה שלטענתה מוסרת סחורה בסכומי עתק של מעל מיליון ש"ח?

נבהיר את שציטטנו, העד מאשר כי לקח את הסכומים המפורטים אצל התובעת, ובכל פעם שהיה הפרש בין הרישומים שלו, אותם ביהמ"ש לא זכה לראות, הוסיף על הרישום של המלאי של התובעת את ההפרש לו הוא טוען.

על יסוד מה?

יותר מכך, היכן המסמכים המוכיחים שהנתבעת בכלל רכשה סחורה. וממי? ובכמה?

כלום. הנתבעים מסתמכים על הרישומים של התובעת, כאשר אין ליתן כל אמון ברישומים אלה, משום שלדעת ביהמ"ש אינם משקפים ניהול של סחורה בפועל, ובכל מקרה בפני
ביהמ"ש לא הוכח כי אכן כנגד הרישומים הללו הייתה סחורה בפועל.

ואם לא די בכך,
כאשר העד נשאל,
לכאורה התובעת חייבת לנתבעת סכומי עתק, מדוע לא הוגשה הוכחת חוב, לא ידע את שישיב, ואין צריך לומר כי גם במסגרת הסיכומים לא הוצגה אותה הוכחת חוב נטענת.

זאת ועוד, הנתבע בחקירתו אישר, כי ידע בדיוק בכל שלב כמה סחורה נכנסה וכמה יצאה וכך הוא
מעיד:

"ש.
כלומר ידעת בדיוק כמה סחורה נכנסה וכמה סחורה נמכרה ?
ת.
סוכן שלי מסתובב עם מחשבון שמקליד לתוכו כל הזמנה שהוא מקבל. המחשבון הזה עובד גם על מערכת של טלפון. אצל דנון יוצאת אוטומטית הזמנה לשלוח ללקוח את הסחורה. אני לא רואה את ההזמנה. הפקידה של דנון למחרת בבוקר מקלידה את כל החשבוניות האלה על השם שלי, זה מוקלד אצל דנון. עד לרגע זה לא ראיתי כלום. גם כשסחורה נכנסת אני אישית לא רואה כלום.

אם הסחורה הזאת נמצאת במחסן באותו בוקר שמקלידים את החשבונית, מעמיסים את הסחורה על משאית ושולחים אותה ללקוח, מחתימים את הלקוח על החשבונית, החשבונית חוזרת לדנון ואחת לשבוע אני לוקח את כל החשבוניות.

אני קיבלתי את החשבוניות של האספקה של המחסן של דנון ושל היציאה מהמחסן של דנון. "
(שם, עמוד9
שורות 9-19).

צא ולמד, כי לטענת הנתבע, היה לו בזמן אמת את כל הדיווח ביחס לכל מכירה, אספקה, וברישומים שלו אמור היה להיות פירוט של החשבונות המדויקים. כלומר, לטענתו, (ואינני מאמינה ולו לרגע אחד כי אכן כך היה הדבר, המדובר ברואה חשבון שמבין היטב את המשמעויות של דבריו), סוכן מטעמו נכח במחסני התובעת, היה אצל הלקוחות, ובזמן אמת, בחיבור ישיר, יכול היה לדעת בכל רגע נתון את כל הפירוט של מה נמכר, מהו המלאי הקיים, מה אוחסן ומה סופק. היכן כל המסמכים הללו, אחד מהם לא הוצג, ולא בכדי.

לדעתי, אם הנתבעת אכן פעלה במציאות, היינו מכרה סחורה כלשהי, אין כל קשר בין היקף המכירות האמיתי לבין הרישומים במיליוני שקלים אצל התובע, לכן אף אחד מהצדדים כלל לא טרח להתייחס בזמן אמת לרישומים הללו ולכן הנתבע לא נקט בכל פעולה, כאשר ל'הפתעתו' נודע לו כי התובעת שינתה את הרישומים.

הנתבע הצהיר במפורש כי בכל עשרה ימים ישב הוא ודנון וערך התחשבנות וכי השיקים שנמסרו לתובעת נמסרו על יסוד אותה התחשבנות, ועוד אתייחס לנושא בהמשך, ולכן מכל האמור לעיל, המסקנה הינה כי אני דוחה את הטענות בדבר חסרים במלאי מכול וכל.

הסכם ההיפרדות;

בתצהירו בסעיפים 32 ואילך, מפרט הנתבע את ההתחשבנות על פי הסכם ההיפרדות.

המעיין בתצהירו יסבור כי הנתונים מופיעים בהסכם, אלא שלא כך הם פני הדברים.

הסכם ההיפרדות קובע עקרונות.

אולם בטרם אדרש לכך אתייחס לטענות בדבר סחיטה באיומים.

מנהל התובעת הורשע על פי הודאתו בסחיטה באיומים, של הנתבע מס' 2.

עצם העובדה אינה מובילה למסקנה כי השתלשלות העניינים כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו של הנתבע מס' 2 הינה נכונה.

המעיין בתצהירו לא ימצא ידיו ורגליו, משום שהנתבע מצהיר כי מנהל התובעת סחט אותו באיומים, ומשום כך שילם לו בשל הסחיטה סכום של 100,000 ₪ ולאחר מכן 39,280 ₪. ובאותה נשימה טוען כי הכספים הללו הועברו לתובעת על יסוד הסכם ההיפרדות.

בסעיף 33 לתצהירו אומר הנתבע כי :

"קיום ויישום הסכם הפירוד על ידי הנתבעת מס' 1 והפרתו וגם הפרתו על ידי התובעת ודנון:
33. ביום א', 24.10.04, הפקידה הנתבעת בחשבון התובעת 100,000 ₪ וביומיים שלאחר מכן, הופקדו בחשבון התובעת 39,280 ₪(ובסך הכול 139,280 ₪).
...
34. ביום 02.11.04 התקבלה אל הנתבעת מס' 1 תשובת דנו שבעיקרה מאשרת את הסיכום שבמכתב הנתבע מס' 1 הנ"ל, למעט הערה - שהוסיף דנון
- שלא הייתה מקובלת עלי, בדבר היות המלאי שמיש,,,
35. הטיוטא כפי שנוסחה לא תאמה במלואה לאשר הוסכם ביני לבין דנון, ולכן שלחתי הערות לטיוטה כבר באותו היום... "


הקורא את הסעיפים הללו בתצהירו של הנתבע עלול לסבור כי הסכום של 139,280 ₪ שולם על חשבון אותו הסכם היפרדות, שהנתבע טוען כי הצדדים הגיעו אליו, ולא היא.

סעיף אחד לאחר מכן נאמר:

"המשך הסחיטה על ידי דנון
36. ביום ד' ה- 03.11.04, התקשר אלי דנון והודיע לי שהסכם מוכן לחתימה, ודוחות המלאי וכנים, וביקש ממני כי אגיע באותו היום למשרדיו שבא"ת הרטוב... כשנכנסתי למשרד של דנון, גיליתי כי דנון, יושב בחדר אדם נוסף... דנון הודיע לי שהבנק לא מוכן לוותר על השיקים של הנתבעת.. והור צריך דחוף 200,000 ₪,... בשלב מסוים דנון יצא ... הזר קיבל שיחת טלפון ממי שהציג בשם אל]ונסו, שטען כי ברגעים אלה ממש הוא נמצא מול ביתי. הזר הודיע לי כי כך הם פועלים : תחילה ישרפו את הרכב שלי, אח"כ את ביתי, אם אלו לא יעזרו יפגעו בי ובמשפחתי, ו"הציע" לי כי אמצא דרך לשלם לדנון את הכספים שדרש."

ובסעיף 43 לתצהירו נטען כי הכספים ששולמו, 139,280 שולמו עקב מעשה
הסחיטה.

ברי כי מתצהירו של הנתבע עולה כי אין כל קשר בין הכספים ששולמו, לטענתו על פי הסכם ההיפרדות לבין מעשה הסחיטה, אך ביהמ"ש אינו נדרש לשאלה זו משום שהנושא הוכרע בביהמ"ש במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד מר דנון, בו הורשע על פי הודאתו.

הטעם להבאת הדברים כאן, הינה על מנת להבהיר כי העובדה שמר דנון הורשע בסחיטה אין בה לכשעצמה כדי להוביל למסקנה כי הנתבעת אינה חייבת את הסכומים הנקובים בשיקים, וכי ההתחשבנות שנערכת על ידי הנתבע נכונה. למסקנה כזו אי אפשר להגיע מתוך העדויות, משום שהנתבעים באותה נשימה מבקשים כי ביהמ"ש יתייחס להסכם ההיפרדות, ולתמורה שלכאורה שולמה על פיו, ומצד שני, טוענים כי אותם תשלומים בוצעו בשל מעשה סחיטה.

כאמור לעיל, הסכם ההיפרדות קובע עקרונות ולא מפרט סכומים.

ומה נאמר בו?

ראשית על פי האמור בתצהירו של הנתבע, שצוטט לעיל, עולה כי הסכם ההיפרדות לא השתכלל, אלא שהנתבע מבקש כי ביהמ"ש יאמין לו שמנהל התובעת הסכים לאמור בהערותיו, למרות שאותו מסמך אבד לו. כלומר, על פי הגרסה, שני המנהלים, מר ארזי ומר דנון ניהלו מו"מ ביחס להיפרדות. הם העלו על הכתב את העקרונות, שחלקם לא היו מקובלים על מר ארזי, הנתבע, ולכן לדבריו שלח פקס לתובעת ושהחזירה לו בפקס את הערותיה, אשר תאמו את דרישתו, אותן הערות אינן בנמצא, וביהמ"ש אמור לקבל את גרסתו כמהימנה.

ביהמ"ש אינו מקבל את גרסת מר ארזי, הנתבע כמהימנה, המדובר באדם שאינו בוחל במאומה, בהתרשמות ביהמ"ש הייתה קשה ביותר, מתחמק, מתעלם ממסמכים, שולף חלקי נתונים, כאשר כפי שכבר הובהר לעיל, לביהמ"ש כלל לא הוכח כי התובעת הסכימה לכל האמור בסעיפים 41 ואילך לתצהירו, והתחמק ממתן תשובה עניינית, ראה עמודים 32-33 לחקירתו.

אין כל אינדיקציה אובייקטיבית ממנה ביהמ"ש יוכל להתייחס לטענות המועלות על ידי הנתבע בתצהירו, קיזוזים שאין מאחוריהם ולא כלום, אין כל נתון אמיתי שמתייחס לאותם טענות, רק לדוגמא:

סעיף 43.1.2 נדרשת התובעת לממן שכירת רכבים על ידי הנתבעת, בסכום של 12,636 ₪.
היכן בהסכם ההתקשרות קיימת התחייבות כזו?
מניין החובה של התובעת לשלם לנתבעת בעבור רכבים שהנתבעת שכרה?

או דוגמא נוספת:

43.1.04
-מסופונים
20,358 ₪ המסופונים נרכשו במחיר של 1,500 דולר כל אחד בתוספת מע"מ ולצורכי התחשבנות כאםןנעשה חישוב לפי 1,000 דולר למכשיר בתוספת מע"מ.

היכן התחייבות התובעת בהסכם ההיפרדות לשלם בעבור מסופונים?

היכן התחייבות התובעת לשלם בעבור המסופונים בכלל?

מדוע החיוב מוטל על התובעת?

על פי האמור בתצהיר הדברים סוכמו בתצהיר ההיפרדות, אלא שביהמ"ש עיין היטב במסמך העקרונות, נספח 7 לתצהירו של הנתבע ולא מצא כל התחייבויות כאלה, כפי המפורט בסעיף 41 ואילך לתצהירו.

לא רק זאת, בהסכם ההיפרדות כלל אין כל סכומים, ונאמר כי המדובר בהסכם עקרונות שאינו מחייב את הצדדים וכי הצדדים יערכו התחשבנות ביניהם.

אם כך, כאשר נערכת התחשבנות, יש לבסס את ההתחשבנות, הסכם ההיפרדות לא יכול להיות הביסוס לאותה התחשבנות. ברי כי את הסכומים שעל התובעת לשאת בהם הנתבעת צריכה להסביר את נימוקיה , מדוע על התובעת לשאת בתשלומים הללו.

המסקנה היחידה שביהמ"ש יכול להסיק הינה כי הנתבע סבור כי אורכו של תצהירו, היקף המספרים שבו ירתיע את הקורא והקורא לא יבחין בעובדה, כי המדובר במגדלים פורחים באוויר שאין מאחוריהם מאומה.

כבר הבהרתי כי הנתבע הינו רואה חשבון, התנהלותו בפני
י מצביעה היטב כי כאשר הנתבע אומר שבכל עשרה ימים ישבו הוא ומר דנון, עוד בזמן בו לא הייתה כל סחיטה ואיומים ועוד בזמן בו ההסכם היה בתוקף וערכו התחשבנות, יש ללמוד, כי כאשר הנתבע מסר את השיקים, ידע במדויק מדוע הוא מוסר את השיקים ומדוע השיקים נמסרו ביחס לסכומים כפי שנמסרו.

לפיכך, הטענות כי על פי הסכם ההיפרדות התובעת חייבת לנתבעת כספים הינן טענות שווא, שאין מאחוריהם מאומה, וכלל לא הוכחו, ויותר מכך, מדובר במניפולציות של רואה חשבון את המספרים יודע לארגן כפי רצונו אבל את העובדות הפשוטות, כגון מדוע הטענות לא מופיעות בהסכם ההיפרדות, עונה בתשובות מופרכות בלתי מהימנות, כגון הפקס אבד, או הגשתי תביעת חוב, או התובעת הסכימה, או הכספים שולמו על חשבון הסכם ההיפרדות ובאותה נשימה שולמו בגין הסחיטה.

והחשוב מכול, הנתבע יודע בזמן אמת מהי היתרה המדויקת, הוא מצהיר כי היו סוכני מכירות שהמידע מהם זרם באופן מיידי וישיר אל הנתבעת, ולמרות זאת, בזמן אמת הנתבעת מוסרת לתובעת שיקים בסכום העולה על מיליון ₪, ואם לא די בכך גם שיקים מחשבון אישי של אשת הנתבע? מהו ההסבר למסירת השיקים בסכומים שנמסרו, על השאלה הבסיסית הזו הנתבע אינו עונה כל מענה שיש בו טעם ושניתן לקבלו, ומשמעות הדבר הינה כי יש לדחות את ההתחשבנות המופרכת שעורכים הנתבעים באשר לתוצאות הסכם ההיפרדות.

קיזוז יתרת המלאי שהייתה בידי התובעת;

בעניין זה מבקשת הנתבעת להורות כי ביהמ"ש יקזז את הסך של 952,070 ₪, כאשר על פי גרסתה זהו המלאי של סחורה שנרכשה על ידה והועברה למחסני התובעת.

המלאי כאמור לעיל, ועל כך אין מחלוקת נמכר על ידי כונס הנכסים בסכום של 81,000 ש"ח.

כבר הבהרתי לעיל, כי אינני נותנת אמון בטענות ובמסמכים של התובעת, אינני מוכנה לקבל על יסוד מסמכי התובעת כי אכן היה במחסניה מלאי בהיקף כזה, אני סבורה כי לא הוכח בפני
י כי הנתבעת העבירה לתובעת סחורה בהיקף כזה, והראייה היא כי כאשר נכנס לתמונה גורם שאינו קשור לצדדים, הסחורה שהייתה בפועל במחסני התובעת נמכרה בסכום של 81,000 ₪.

יותר מכך, אני למדה מהסכם ההיפרדות ומטענת הנתבע ביחס אליו כי כמות סחורה כזו לא הייתה קיימת כלל ועיקר, משום, שעל פי גרסת הנתבע בתצהירו, סעיף 34, המחלוקת ביחס להסכם ההיפרדות, נבעה מרצונו של מנהל התובעת להכניס להסכם את המילה "שמיש". על פי הגרסה, התובעת הייתה אמורה לרכוש במסגרת הסכם ההיפרדות את המלאי של הנתבעת אשר מצוי במחסניה, והנתבע טוען כי לא הוסכם שהמדובר יהיה במלאי "שמיש".

על פי חישוביו של הנתבע, הנתבעת הזרימה למחסני התובעת סחורה בהיקף של מעל שלושה מיליון ₪, (ראה סעיף 28 לסיכומי ב"כ הנתבעת).

הסכם שיתוף הפעולה, כלומר, ההסכם שעל יסודו הועברה הסחורה נחתם בנובמבר 2003, והמחלוקת התגלעה במאי 2004, תחילתו של ההסכם הינו בדצמבר 2003. כלומר, בתקופה של כששה חודשים סיפקה הנתבעת למחסני התובעת סחורה בסכום של מעל שלושה מיליון ₪, ואין בידיה כל מסמך שממנו ביהמ"ש יכול ללמוד כי היא רכשה סחורה כזו? והסחורה שרק הועברה למחסני התובעת, אינה "שמישה"?

ובסופו של דבר כאשר כונס הנכסים מוכר בפועל את הסחורה הוא מוכר אותה בסכום של 81,000 ₪, שהינו שוויה האמיתי, באשר לנתבעת הוצע לרכוש את הסחורה במחיר זה, ולו סברה, כי המדובר במחיר שאינו משקף את מחירה האמיתי של הסחורה, הרי בוודאי הייתה הנתבעת רוכשת את הסחורה שלה, שרק חודשים ספורים קודם לכן העבירה את הסחורה היקרה הזו למחסני התובעת.

המסקנה היא כי הטענות לעניין המלאי מופרכות ואין לקבלן.

קיזוז השיקים;

הנתבעת טוענת כי מסרה לתובעת שיקים בסכום של 496,994 ₪.

דומני כי לאחר הדיון אין מחלוקת כי אכן התובעת מסרה שיקים כאלה, וכי השיקים הועברו על ידה לצדדים שלישיים.

והשאלה הגדולה מכול?

ביהמ"ש לא קיבל כל הסבר המניח את הדעת מדוע שהתובעת תיתן שיקים לנתבעת.

על פי ההסכם, התובעת מספקת שירותי לוגיסטיקה. כלומר, הדעת נותנת כי מי שמספק שירות הוא זה שאמור לקבל את התמורה.

מהי התמורה שניתנה לתובעת בגין השיקים שקיזוזם מבוקש.

התובעת טוענת כי הואיל והשיקים אינם בידיה של הנתבעת, והם הועברו על ידי הנתבעת לצדדים שלישיים, הרי היא עתידה
להיות מחויבת על ידי אותם צדדים שלישיים לתשלום אותו הסכום.

עוד טוענת כי התובעת הינה חברה המצויה בפירוק, ולכן אין להתיר את הקיזוז המבוקש.

לדעת ביהמ"ש העובדות כפי שפורטו עד כה, מובילות למסקנה כי עסקינן בהחלפת שיקים ולא בשיקים שנמסרו לתובעת או לנתבעת בגין סחורה שבפועל נמכרה. אולם בפסק דיני זה לא קבעתי מסקנה זו, והחלטתי שלא להתיר את הקיזוז לא נבעה מהמסקנה כי המדובר בהחלפת שיקים.

שאלת קיזוז כאשר המדובר בחברה בהליכי פירוק או כינוס נכסים עמדה בפני
ביהמ"ש העליון בע"א 7954/03 - אמדאוס דוולופמנט אינק. נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק ואח'
. תק-על 2005(3), 3668, שם סוקר כב' השופט עדיאל בהרחבה את הסוגיה ומבהיר מתי תינתן זכות קיזוז במסגרת הליכי פירוק:

הרצון לשמור על זכויותיהם של הנושים האחרים, הנפגעים עקב הפעלת זכות הקיזוז, זכות הקיזוז של חובות שחב חייב הנמצא בהליכי פשיטת רגל מחובות שחבים לו, מוסדרת בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. סעיף זה, חל על-פירוק חברות מכוח סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות).
סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל קובע:
"(א)היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי העניין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל-פיה הוכרז פושט רגל.
(ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".
הסדר הקיזוז הקבוע בסעיף 74 הנ"ל הנו הסדר מיוחד החל בהליכי פשיטת רגל ופירוק חברות, אשר גובר על ההסדר הכללי של קיזוז הקבוע בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973(להלן - חוק החוזים) (ראה: ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(4) 8 (להלן - עניין הספקה השלישי) וראה גם סעיף 61(א) לחוק החוזים).
הוראת הקיזוז שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל נועדה להגשים שלוש תכליות מרכזיות: מניעת העוול הנובע מאכיפת התחייבויותיו של צד לחוזה שעה שהתחייבות כלפיו שהופרה אינה מקוימת או מקוימת בחלקה (בדרך של חלוקת דיבידנד לנושים); הצגה מהימנה של מכלול היחסים שבין הצדדים; חסכון בהליכים משפטיים מיותרים (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים באמריקה, פ"ד מט(1) 177, 203-204). תכלית נוספת שזכות הקיזוז באה להגשים היא הקטנת הסיכון למפולת של גופים נוספים בעקבות פירוק החברה החייבת (צ' כהן פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס-2000), 679) (להלן - צ' כהן). אולם, השיקול המרכזי המצדיק את זכות הקיזוז, הוא השיקול הראשון הנזכר לעיל: מניעת אי הצדק, שעלול להיגרם לחייב של החברה שהוא גם נושה שלה, אשר יהיה חייב לשלם למפרק את מלוא חובו לחברה, בעוד הוא עצמו יקבל רק חלק קטן, אם בכלל, מהחוב שחבה לו החברה בצורת דיבידנד שיחולק בין כלל הנושים בגין החובות שיוכרו על-ידי המפרק (ראה: ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של מאיר גרבר, פ"ד כב(2) 19, 22; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2) 133, 143-144(להלן - פסק הדין בעניין הספקה הראשון)).
7. לצד ההצדקות שבקיומה של זכות הקיזוז, כרוך בה קושי, שכן היא פוגעת בעיקרון השוויון בין הנושים. עיקרון זה הנו אחד העקרונות החשובים בדיני פשיטת רגל ופירוק חברות, וזכות הקיזוז פוגעת בו, בכך שהיא מעניקה לנושה של חברה בפירוק אשר חב לחברה כספים יתרון על פני נושים אחרים, שאינם חבים כלפי החברה, בכך שהיא מאפשרת לו להיפרע את חוב החברה כלפיו, או חלקו, בדרך של קיזוז מחובו כלפי החברה. מבקריה של זכות הקיזוז טוענים, בין היתר, שכתוצאה מזכות הקיזוז מושווה מעמדו של בעל זכות קיזוז, למעשה, למעמדו של נושה מובטח, מבלי שנתקיימו תנאי היסוד הנדרשים בדרך-כלל לקיומה של בטוחה, כגון דרישת הרישום (פסק-דינו של השופט ת' אור בעניין הספקה הראשון, 175; ש' לרנר, "קיזוז חיובים מותנים בפשיטת רגל" משפטים כ"ב (תשנ"ג) 219, 227; א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (התשמ"ד-1984), 165-168;
s.r. derham the law of set-off (3rd ed., 2003), at pp. 245
) (להלן -
derham).

כדי להגן על זכויותיהם של הנושים האחרים, הציב המחוקק מספר תנאים מוקדמים להפעלת זכות הקיזוז. התנאי הראשון, הקבוע בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הנו קיומו של "אשראי הדדי" או "חוב הדדי" או "עסקים הדדיים אחרים"; על-פי התנאי השני, נדרש כי החוב המקוזז יהיה בר תביעה; התנאי השלישי הנדרש בחוק הוא, ש"העסקים" בהם מדובר יצרו חיובים כספיים, או עשויים להסתיים לגבי כל אחד מהצדדים בחיובים כספיים; על-פי התנאי הרביעי, המועד הקובע לקיום ה"עסקים ההדדיים" הוא מועד צו הכינוס; הדרישה החמישית היא שהאשראי שניתן על-ידי הנושה המבקש להפעיל את זכות הקיזוז נוצר לפני שהנושה ידע על מעשה פשיטת הרגל (ראה: לוין וגרוניס, בעמ' 237). הביא לכך, שבתי המשפט פרשו את התנאים המוקדמים להפעלת זכות הקיזוז בפירוק על דרך הצמצום (ראה: צ' כהן בספרה לעיל, בעמ' 680; פסק הדין של השופט ת' אור בעניין הספקה הראשון, 176; לגישה אחרת ראה בפסק דינו של השופט מ' חשין בעניין הספקה הראשון).
"

בענייננו, הנתבעת לא עמדה בנטל שמטל עליה סעיף 74 לפקודה.

כאמור בפסק דינו של כב' השופט עדיאל על הנתבעת להוכיח:

א.
קיומם של חובות הדדיים ערב הפירוק.
ב.
החוב המקוזז הינו בר תביעה.
ג.
הזכות צמחה במהלך העסקים הרגיל, העסקים מצמיחים את החיובים הכספיים.
ד.
המועד הקובע הינו מועד מתן צו הכינוס.
ה.
הזכות נוצרה לפני שהנושה ידע על מעשה פשיטת הרגל.

ראשית, המדובר בחוב נטען, שכלל לא הוגש כתביעת חוב. שנית, השיקים לא הוצגו, ולא בכדי, שיקים אלו סוחרו לצדדים שלשיים. שלישית, לא הובאה כל ראייה ממנה ביהמ"ש יכול להסיק כי אותם צדדים שלישיים,
הגישו או יגישו תביעות כנגד הנתבעת. כלומר, לכאורה המדובר בשיקים שניתנו על ידי התובעת, סוחרו לצדדים שלישיים, ולא הובאה כל ראייה, כי צדדים שלישיים אלה, שאינם ידועים תובעים את הנתבעת בתשלום השיקים, להבדיל מתביעה כנגד התובעת מושכת השיקים.

יותר מכך, עד כה לא ברור לביהמ"ש מהם העסקים שבגינם ניתנו השיקים. התובעת לא כפרה במסירת השיקים לנתבעת, אבל לא הובאו ראיות לביהמ"ש שיסבירו את החוב של התובעת כלפי הנתבעת. כלומר, איזה שירות, מוצר או אחר סיפקה הנתבעת לתובעת. לפיכך, הנתבעת לא עמדה בהוראותיו של סעיף 74 לפקודה והטענה נדחית.

אדגיש כי הנתבעת לא הגישה את השיקים לביהמ"ש, (הנתבעת אינה מחזיקה בשיקים), כך שלמעשה אין טענת קיזוז בשל קיומה של עילת תביעה שטרית, המחייבת אחיזה בשיקים. לכל היותר הנתבעת זכאית לתשלום בשל החוב נשוא השיקים, החוב לכאורה שעל יסודו ניתנו השיקים לנתבעת לכיסויו, וכאמור לעיל, לא הוכח קיומו של חוב כזה, ובהעדר השיקים לנתבעת אין כל עילה שטרית לתביעתם. ולכן אין לקבל את טענת הקיזוז, משום שקיומו של חוב לא הוכח ועילה שטרית אין.

תביעה כנגד נתבעת מס' 4;

אין מחלוקת כי הנתבעת מס' 4 אינה חתומה על השיקים, המשוכים מחשבונה ומחשבונו של הנתבע מס' 2.

מנהל התובעת אישר, כי הנתבעת מס' 4 לא הייתה מעורבת בעסקים, לא מסרה את השיקים, וסבר כי הוא מקבל שיקים של הנתבעת מס' 4 משום ששמה מתנוסס בגדול ובהדגשה על גבי השיקים בעוד שמו של הנתבע מס' 2 נרשם בקטן מתחת לשמה.

הנתבעת מס' 4 טענה, כי השיקים נמשכו מהחשבון המשותף, וכי אינה חתומה עליהם, עוד טענה כי לבקשת בעלה הודיעה לבנק על ביטול השיקים. הנתבעת מס' 4 טענה כי אין לה כל מודעות באשר לנסיבות מסירת השיקים.

הנתבע מס' 2 העיד בחקירתו מסר שיקים מחשבונו הפרטי משום שמנהל התובעת היה זקוק לשיקים פרטיים, וכנגד הוא היה זקוק לשיקים ונעשתה החלפה, התובעת מסרה לו שיקים והוא מסר שיקים למנהל התובעת, (ראה עדותו פרוטוקול מיום 20.9.07 בעמוד 28 שורות 1-3).

כלומר, המדובר בהחלפת שיקים, שנמשכו מחשבון משותף על ידי הנתבע מס' 2, כאשר שמה של הנתבעת מס' 4 מתנוסס על גבי השיקים בגדול ובהבלטה בעוד שמו של הנתבע מס' 2 רשום על גבי השיקים באותיות קטנות יותר.

האם יש בכך משום יצירת שליחות?

בת"א (תל-אביב-יפו) 41910/05 - שטרן רוני נ' צור אלון . תק-של 2007(4), 16476, מפרט חברי כב' השופט אטיאס כי :
"בניגוד לדיני השליחות הכלליים, בדיני שטרות דרישת סעיף 25 הנ"ל היא שהחותם יוסיף לחתימתו "... מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג...". לכאורה נראה מנוסח הסעיף, שאם החותם לא הוסיף לחתימתו ממש מילים המורות על שליחות, כי אז חרף העובדה שאכן הייתה שליחות, בכל זאת הוא יחשב כחייב על פי השטר .
נפסק כי :
"על פי דין השטרות, אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר , אם הוא חתם חתימה 'ערומה' , כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם ב 'תור' שלוח, ואילו השולח אינו אחראי על פי השטר" (ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה ואח'
, פ"ד מח (5) 799)
כך הייתה הדעה המקובלת עד שנתחדשה ב

פסק דין
שניתן ביום 18.8.96 בע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ , פ"ד נ (1) 453. ההלכה שנתחדשה על-ידי כבוד הנשיא ברק בפרשת רינסקי היא שלצורך סעיף 25 לפקודה אין הכרח שהחותם יוסיף דווקא לחתימתו מילים המורות שהוא חותם בתור שלוח, אלא החתימה תתפרש כחתימת שלוח כל אימת שזהו הפירוש שקורא סביר היה נותן לטקסט של השטר כמכלול (שם עמ' 470, מול אות השוליים ד). זאת להבדיל מבחינת החתימה בלבד כפי שהיה עד אז."

המעיין בשיקים רואה כי שמה של הנתבעת מס' 4 מובלט. לא ניתן כל הסבר מדוע היה צורך לרשום את שני בעלי החשבון בצורה שונה על גבי השיקים. המדובר בחשבון משותף, וכל אחד מבני הזוג רשאים למשוך שיקים מהחשבון. מדוע אם כך, יש צורך לרשום את שמה של הנתבעת מס' 4 בהבלטה ולהצניע את שמו של הנתבע מס' 2, כלומר, משמעות הדבר להצניע את העובדה כי המדובר בחשבון משותף להבדיל מחשבון של הנתבעת מס' 4?

לדעתי הדברים לא נעשו במקרה אלא בכוונת מכוון. הנתבעים 2 ו-4 בעל ואישה הפיקו פנקסי שיקים שיש בהם משום אפשרות להטעות את מקבל השיקים לחשוב כי השיקים משוכים מחשבון הנתבעת מס' 4. בהעדר כל הסבר מדוע להציג מצג כזה בפני
העולם, הרי יש לקבל את טענת התובעת כי המצג נועד על מנת להוביל את מקבל השיק להנחה כי הוא מקבל שיק של הנתבעת מס' 4 ולא של הנתבע מס' 2.

בנסיבות אלה, הרי לאור ההלכה הפסוקה מי שיקרא את השיק יניח באופן סביר, כפי שהניח מנהל התובעת, כי מושך השיק הינו הנתבעת מס' 4.

לאור זאת, אני סבורה כי יש לקבוע כי הנתבעת מס' 4 אפשרה הצגת מצג על פיו השיקים נמשכו על ידה, ולכן יש לחייבה בתשלומם של שיקים אלו, ולקבוע כי הנתבעת מס' 2 חתם על השיקים כשלוח מטעמה, וכי היא חייבת בתשלומם של השיקים.

התביעה כנגד נתבע 3;


הנתבע מס' 3 חתם על כתב ערבות. לא הייתה כל מחלוקת כי הנתבע מס' 3 חתום כערב להתחייבויות הנתבעת ולפיכך, משחויבה הנתבעת בתשלום מלוא סכום החוב, בקיזוז הסכומים ששולמו, הרי על הנתבע מס' 3 לשאת בחיוב זה.



סיכום:

כפי שהובהר לעיל, מנהל של התובעת הורשע בסחיטה ועל פי כתב האישום התובעת קיבלה את הסכום של 139,280 ₪. סכום זה יש להפחית מהסכום הנתבע.

כמו כן, כונס הנכסים קיבל לקופת הכינוס סך של 81,000 ₪, וסכום זה יש להפחית מהחוב.

היתרה הינה 1,063,989 ₪, סכום השיקים שמסרה הנתבעת, בנוסף 78,888 ₪ סכום השיקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת מס' 4, בהפחתת הסך של 81,000 ₪, סחורה שנמכרה על ידי כונס הנכסים, וסך של 139,280 ₪, סכום ששולם, היתרה הינה 922,597 ₪.

התוצאה אני מחייבת את הנתבעים 1-3 לשלם לתובעת את הסכום של 922,597 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ושכ"ט בסכום של 10% + מע"מ.

אני מחייבת את הנתבעת מס' 4 לשלם לתובעת את הסכום של 78,888 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 10% + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה בניסן, תשס"ח (30 באפריל 2008), בהעדר הצדדים.



רחל ערקובי
, שופטת








א בית משפט שלום 11349/05 אורי דנון ושות` בע"מ נ' שובלים איתן ארז בניה )1992( בע"מ, ארזי איתן, כרמלי עדי ואח' (פורסם ב-ֽ 30/04/2008)