פסקי דין על מ.י. לשכת תביעות שרון - פלילי | פסקי דין על יצחק מרדכי

5372/09 פ     06/01/2010




פ 5372/09 מ.י. לשכת תביעות שרון - פלילי נ' יצחק מרדכי








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



06 ינואר 2010

ת"פ 5372-09 מ.י. לשכת תביעות שרון - פלילי
נ' מרדכי






בפני

כב' השופט
חגי טרסי



בעניין:

1. מ.י. לשכת תביעות שרון - פלילי



המאשימה



נגד



1. יצחק מרדכי
(עציר)


ע"י ב"כ עו"ד רונן בנדל
הנאשמים


הכרעת דין

בפתח הדברים אציין כי מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מהעבירה של חבלה במזיד ברכב, אשר יוחסה לו, לצד עבירות נוספות, בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה, איומים, נשיאת נשק שלא כדין והיזק במזיד לרכב, עבירות על סעיפים 379, 192, 144(ב) סיפא ו-413 ה' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

על פי עובדות כתב האישום, ביום 2.4.09 בשעה 05:45 לערך, התגלע ויכוח בין הנאשם לבין שכנו, יוסף אדרי (להלן: "המתלונן"), באשר לפסולת ברזל בחצר הבית המשותף בנתניה. הנאשם איים על המתלונן בכך שאמר לו "אני אזיין אותך" ודחף אותו. בהמשך, נכנס הנאשם לביתו וכעבור מספר דקות יצא מהבית, הלך לעבר המתלונן כשהוא אוחז בידו אקדח ואיים על המתלונן בכך שהניף לעברו את האקדח. לאחר מכן נכנס הנאשם לרכבו, על מנת לעזוב את המקום, החל בנסיעה לאחור ופגע במזיד בצדו השמאלי של רכב השייך למר שרון חסיד, וגרם לו לנזק בכך ששבר את פנס הרכב ועקר את הטמבון. הנאשם אף התקשר למכשיר המירס של המתלונן ואיים לשרוף אותו ואת ילדיו. מאוחר יותר החזיק הנאשם בבית החולים לניאדו, כדור אקדח 7.65 מ"מ. לבסוף, בבית משפט השלום בנתניה, איים הנאשם על המתלונן בכך שהצמיד את ידו לרקתו בצורת אקדח וסימן לעבר המתלונן בתנועה של לחיצה על ההדק ובתנועה של "חכה חכה".

בישיבת ההקראה מיום 22.6.09, כפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום וטען כי נפל קורבן לתקיפה מצד המתלונן, אשר הכה בקסדה בראשו, הפיל אותו, חבט בלסתו במכת אגרוף ובעט בו בכתף ימין. לאחר מכן, משניסה הנאשם לנסוע לבית החולים,היה זה שרון חסיד שפגע ברכבו במכוניתו, על מנת לחסום את דרכו וכדי שהמתלונן ישוב לתקוף אותו. לטענת הנאשם, המתלונן וחבריו "תפרו" לו תיק. לגבי כדור האקדח, טען הנאשם כי הוא אוסף ברזל לפרנסתו וייתכן שהכדור השתרבב כחלק מהציוד שאסף. כמו כן כפר הנאשם בעבירות האיומים שיוחסו לו באולם בית המשפט.

פרשת התביעה:
מטעם התביעה העידו המתלונן, אשת המתלונן הגב' כנרת אדרי וארבעה שכנים נוספים: שרון חסיד ואמו, הגב' מרים חסיד, וכן הגב' ציונה שלום ובתה החיילת סיוון שלום. כמו כן
העידו מטעם התביעה השוטרים שהיו מעורבים בחקירת הפרשה.

כפי שיובהר בהמשך בהרחבה, גם אם התגלו קשיים מסוימים בעדות כזו או אחרת, התמונה המצטיירת ממכלול ראיות התביעה הנה תמונה ברורה וחד משמעית, לפיה ביצע הנאשם את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

עדות המתלונן:
בעדותו בבית המשפט מסר המתלונן כי בערב שקדם לעימות בינו לבין הנאשם, חזר לביתו בשעה 21:30 לערך, וכשהלך בשביל לכיוון ביתו, הבחין בברזלים מלופפים בחצר. על אף שלא ראה את הנאשם מניח אותם שם, היה ברור למתלונן שהברזלים שייכים לו, במסגרת עיסוקו באיסוף ברזל. המתלונן הרים את הברזלים והשליך אותם מהחצר לכביש. למחרת בבוקר, בשעה 5:45 לערך, יצא המתלונן מהבית לעבודה ולאחר שהוציא את אופנועו מהחצר והתכוון לנעול את השער, הבחין בנאשם מתקרב ברכבו. הנאשם יצא מהרכב והמתלונן הלך לכיוונו ושאל אותו מדוע הוא מניח את הברזלים בחצר השייכת למתלונן, כשיש לו חצר ומחסן משלו לצורך זה. בתגובה ענה לו הנאשם כי מדובר באדמה שלו, אמר לו "לך תזדיין" ודחף אותו (עמ' 24 ש' 17-27 לפרוטוקול).

המתלונן דחף את הנאשם בחזרה ואז אמר לו הנאשם "אתה עושה ככה, עכשיו אני אראה לך". הנאשם הלך לכיוון ביתו והמתלונן המתין לראות מה יקרה. לפתע שמע המתלונן את אשת הנאשם צועקת "לא, יצחק. לא, יצחק" ואת אשתו שלו צועקת "תברח, יש לו אקדח". הנאשם יצא מהכניסה לבניין ונגלה לעיני המתלונן, כשאשתו מאחוריו, וכשבידו אקדח בצבע אפור-שחור. הנאשם החזיק באקדח כלפי מטה וטען אותו, ואילו המתלונן הסתובב וברח. במהלך צעדי הבריחה הראשונים, שמע המתלונן קול נקישה, אותה פירש כלחיצה על ההדק, אך המתלונן לא הסתובב להסתכל והמשיך לרוץ לכיוון כביש החוף. לדברי המתלונן, הוא שימש בעבר בצבא כעוזר נשק ואף החזיק אקדח ברישיון במסגרת עבודתו, כך שהוא מזהה בנקל אקדחים (עמ' 25 ש' 1-13).

כשהגיע לכביש החוף, פנה צפונה והשקיף לעבר הבית והאזור סביבו, ואז הבחין בנאשם נוסע ברכבו לאחור. לאחר מכן, "הכניס להילוך, נסע בצורה מסוכנת ודפק את האוטו של השכן שרון וברח" (עמ' 25 ש' 17-18). בדרך מכביש החוף, התקשר המתלונן למוקד העירוני וביקש שישלחו ניידת בדחיפות. כעבור דקות אחדות, הופיעה בסמוך לבית אשתו של הנאשם, והחלה לצעוק ולאיים עליו ועל יתר השכנים שהתאספו במקום. בהמשך הגיעו למקום שוטרים, אשר הנחו אותו לנסוע לתחנת המשטרה ובמהלך נסיעתו לשם, התקשר אליו הנאשם במכשיר המירס ואמר לו: "אתה לא יודע מה מחכה לך, אני אשרוף אתכם בתוך הבית שלכם אתה והילדים שלך, אתה לא יודע עם מי נפלת" (עמ' 26 ש' 2-4).

לאחר שמסר התלונה במשטרה, פנה המתלונן לבית המשפט על מנת להוציא נגד הנאשם צו הרחקה. בעת שישב והמתין לדיון, הוכנס לפתע הנאשם לאולם בית המשפט, ותוך כדי הדיון הצמיד את ידו הימנית לרקתו בתנועה המדגימה ירי באקדח. הנאשם חזר על מעשיו אלה שלוש פעמים, עד שבפעם השלישית ניגש המתלונן לשוטר ששמר על הנאשם, והפנה את תשומת לבו למעשי הנאשם. השוטר הפנה את המתלונן להגיש תלונה נוספת. בתום הדיון, בדרכו של הנאשם אל מחוץ לאולם, אמר הנאשם למתלונן ולאחיו "שני דגים ברשת אני אתפוס" (עמ' 26 ש' 13-22).

למען הסר ספק, הכחיש המתלונן מכל וכל את טענת הנאשם כי הכה בראשו בקסדה, הפיל אותו לרצפה, בעט בו והכה בו באגרופיו (עמ' 26 ש' 23 – עמ' 27 ש' 3).

בהסכמת הסנגור המלומד, הוגשו לעיוני כחלק מראיות התביעה שלוש ההודעות שנגבו מהמתלונן על ידי חוקרי המשטרה ביום האירוע ובסמוך לאחריו. את שתי ההודעות הראשונות, מסר המתלונן ביום האירוע – 2.4.09. את ההודעה הראשונה – ת/1 – מסר בשעה 7:53, ובה תיאר את העימות בינו לבין הנאשם בסמוך לבית מגוריהם, ואת השנייה – ת/2 – מסר בשעה 19:06, ובה התייחס לאירועים באולם בית המשפט. באופן כללי ניתן לומר כי הגרסה שמסר בהודעות אלה זהה כמעט לחלוטין לזו שמסר בבית המשפט ואשר הובאה לעיל בהרחבה. להבדלים המסוימים בין הגרסאות אתייחס מייד, במסגרת תיאור חקירתו הנגדית של המתלונן. בנוסף, הוגשה הודעתו מיום 6.4.09 – ת/3 – במסגרתה נחקר באזהרה בגין תלונת הנאשם על כך שתקף אותו ואיים עליו. המתלונן הכחיש האשמות אלה וחזר על גרסתו לפיה הותקף ואוים באקדח על ידי הנאשם.

במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל המתלונן לגבי הקשר שלו לעד שרון חסיד. המתלונן הסביר כי יש ביניהם קשרי שכנות טובים מזה 15 שנים (עמ' 28 ש' 3-4). כמו כן אישר המתלונן כי הגיע למסור את התלונה המקורית במשטרה ביחד עם שרון וכי הם ישבו ושוחחו על המקרה בעת שהמתינו לחקירתם (עמ' 28 ש' 9-16).

בשלב זה הפנה הסנגור המלומד את המתלונן למספר הבדלים שנמצאו בין עדותו בבית המשפט לבין ההודעות שמסר במשטרה. כך למשל, בהודעתו ת/1 מסר המתלונן כי על אף שהבחין בברזלים בחצר כבר בלילה שקדם לאירוע, הרי שהשליך אותם החוצה רק למחרת בבוקר, ממש עובר למפגש עם הנאשם. בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, סיפר כזכור כי השליך את הברזלים עוד בלילה הקודם. משעומת המתלונן עם סתירה זו טען כי בהודעות שנגבו ממנו במשטרה נפלו מספר טעויות וכי למעשה השליך את הברזלים בלילה הקודם (עמ' 29 ש' 12-18).

בהמשך, טען המתלונן כי אשת הנאשם צעקה לא רק "לא יצחק, לא יצחק", אלא גם "אל תירה, אל תירה". גם את העדרו של נתון זה מהודעותיו במשטרה הסביר בכך שהדברים נמסרו לשוטרים במלואם, אך בשל טעות כזו או אחרת לא תועדו בהודעות (עמ' 31 ש' 10-14). לדבריו, לא קרא את ההודעה בטרם חתם עליה, ולכן נשמטו חלק מהפרטים שמסר (עמ' 31 ש' 19-24).

באשר לנושא האקדח, הפנה הסנגור את המתלונן לכך שבהודעה ת/1 סיפר על אקדח בצבע כסף, בעוד בעדותו מסר כי מדובר באקדח בצבע אפור-שחור. המתלונן השיב כי אין הבדל בין התיאורים שמסר וכי התכוון לאקדח בצבע כסף – אפור (עמ' 32 ש' 7). כמו כן, נחקר המתלונן לגבי הפעולות שראה או שמע את הנאשם מבצע באקדח. כזכור, מסר המתלונן בעדותו כי ראה את הנאשם דורך את האקדח כלפי מטה ובהמשך שמע נקישה שפירושה ניסיון ירי. בהודעתו ת/3, תיאר באופן דומה את אקט הדריכה (ת/3 ש' 7), אך לא הזכיר את הנקישה הנוספת. ב-ת/1 לעומת זאת, לא ציין כי ראה את אקט הדריכה, אלא רק שתוך כדי הימלטותו מהמקום שמע "מעצור או דריכה של אקדח", אך לא הסתובב והמשיך לרוץ (ת/1 ש' 19-20). גם במסגרת החקירה הנגדית עמד המתלונן על כך שראה את שלב הדריכה ולאחר מכן, כשגבו לנאשם, שמע נקישה נוספת (עמ' 32 ש' 15-16, עמ' 35 ש' 25-26).

הרושם הכללי שהתקבל מעדותו של המתלונן היה, לטעמי, רושם אמין. המתלונן עמד איתן על גרסתו, על אף ניסיונות הסנגור להוציאו משיווי משקל. המתלונן היה נרגש ונסער וניכר בו כי עבר חוויה קשה ומערערת. בעדותו ניכרה התאמה של ממש בין תוכן העדות לבין ביטויה הרגשי. על אף טענותיו הרבות של ב"כ הנאשם בהקשר זה, לא מצאתי סתירות מהותיות בין עדותו בבית המשפט לבין הפרטים שמסר בהודעותיו במשטרה, בוודאי לא כאלה היכולות לבסס מסקנה בדבר היעדר מהימנות. אמנם ההסבר שמסר לפערים הקיימים בין הגרסאות, לפיו מדובר בטעויות בתיעוד גרסתו על ידי השוטרים, אינו הסבר משכנע, אך מלכתחילה אין מדובר בפערים שיש בהם כדי להצביע על כך שגרסתו אינה גרסת אמת.

עמידתו העיקשת של המתלונן על כך שהוציא את הברזלים בלילה הקודם, ולא בבוקר האירוע כמפורט ב-ת/1, אמנם מעוררת תמיהה מסוימת, ועם זאת, בהתחשב בכך שאין מחלוקת בין הצדדים – הן לגרסת המתלונן והן לגרסת הנאשם – על כך שהעימות ביניהם נסב סביב נושא השימוש בחצר לאחסון הברזלים, ועל כך שהמתלונן הוא שניגש לנאשם ופתח בוויכוח בנושא זה, לא מצאתי חשיבות מיוחדת לשאלה מתי בדיוק השליך המתלונן את הברזלים מהחצר. ובאשר לשאלת השימוש המדויק שנעשה באקדח, דומני כי מדובר בפערים הנובעים בשל חלוף הזמן והקושי לשחזר במדויק את מהלכן של אותן שניות ספורות, מאז הבחין המתלונן בנאשם אוחז באקדח ועד שהצליח להימלט לעבר כביש החוף.

ככל שמדובר בעצם אחזקת האקדח והשימוש בו לאיום על המתלונן, קיימות עדויות נוספות המאמתות את דברי המתלונן, וככל שממכלול הראיות יתעורר ספק באשר להיקף השימוש באקדח, ייהנה כמובן הנאשם מספק זה. יוזכר, בהקשר זה, כי לנאשם מיוחסת אך עבירה של איום באמצעות הנפת האקדח, ואין בכתב האישום טענה כי הנאשם דרך את האקדח או ניסה לירות לעבר המתלונן.

ביתר טענותיו של ב"כ הנאשם לגבי מהימנות המתלונן ולגבי סתירות כאלה ואחרות שנתגלו בגרסתו, לא מצאתי ממש, ובהתחשב בראיות המחזקות המשמעותיות שיתוארו מייד, אני נותן אמון מלא בגרסת המתלונן, על כל מרכיביה.


עדות שרון חסיד:
עדות הראייה המרכזית המחזקת את גרסת המתלונן הנה עדותו של השכן שרון חסיד (להלן: "חסיד"). על פי עדותו של חסיד, ביום האירוע יצא מביתו בשעה שש לערך, בדרכו לעבודה. חסיד נכנס לרכבו, הניע אותו והחל לנסוע, עד שבפינת הרחוב שמע ויכוח וצעקות בין שכניו – הנאשם והמתלונן. חסיד עצר את רכבו, יצא ממנו והבחין בנאשם עולה לכיוון ביתו. לאחר מכן ירדו הנאשם ואשתו מביתם, כשאשת הנאשם צועקת לעברו "לא יצחק, די יצחק די". הנאשם יצא מהבית ופנה ימינה, ולדברי חסיד: "ראיתי אותו ממש בבירור עם היד שלופה ועם אקדח ביד". חסיד נבהל מאד והחל לרוץ לעבר חצר ביתו שלו. במקביל, נמלט המתלונן מהמקום כשהנאשם בעקבותיו. אשת המתלונן פתחה את דלת ביתם וצרחה וחסיד הורה לה להיכנס פנימה ולסגור את הדלת (עמ' 8 ש' 1-10).

בשלב מסוים איבד חסיד קשר עין עם המתלונן והנאשם ואז חזר לכיוון רכבו על מנת להימלט מהמקום. בשלב זה הגיח הנאשם מאחוריו, כשהוא נוהג ברכבו, ו"נכנס בי בטירוף באוטו, לא עצר לראות אם נפצעתי או לא והמשיך בנסיעה". לאחר כמה דקות חזרה אשתו של הנאשם, והשמיע צעקות ואיומים כלפי השכנים (עמ' 8 ש' 11-17).

משהתבקש להתייחס במדויק לאקדח ולשימוש שנעשה בו, מסר חסיד כי מדובר היה באקדח בצבע אפור בגודל 15 ס"מ לערך. האקדח הוחזק בידו השלופה של הנאשם והשמיע "קליק של כדור או נצרה. היה חסום" (עמ' 8 ש' 19-23).

במסגרת החקירה הנגדית נשאל חסיד לגבי קשריו עם בתו של המתלונן. חסיד השיב כי מדובר בקשרי שכנות גרידא וכי הגב' אדרי אינה חברתו לחיים והם אף מעולם לא עמדו בקשר מיוחד ולא יצאו (עמ' 9 ש' 6-9). חסיד השיב בכנות לשאלות שנשאל ואישר כי שוחח עם המתלונן ועם השכנים האחרים אודות האירועים שחוו כמפורט בכתב האישום, אך הבהיר כי איש לא הורה לו מה להעיד וכי הוא מודע לכך שעליו להעיד בהתאם למה שראה במו עיניו (עמ' 9 ש' 31).

באשר לטיבו של "הקליק" ששמע מכיוון האקדח, אישר חסיד כי אינו יודע בוודאות מה מקורו של אותו צליל, ומסר כי מבירור שערך עם חברים בעלי רקע קרבי, הוסבר לו כי צליל שכזה יכול להיווצר "או נצור בקנה או אקדח ריק" (עמ' 12 ש' 5-7). מדובר היה בצליל מתכתי, מעין נקישה (עמ' 16 ש' 4-5). עוד הבהיר חסיד כי הנאשם אחז באקדח כשידו מונפת קדימה, כך שלא יכול היה להבחין בקת, אלא רק בחלקו העליון של האקדח. עם זאת, עמד חסיד על כך שהחפץ שראה היה אקדח. לדבריו, ניצב הנאשם במרחק 5-6 מטרים בלבד ממנו, כשידו מושטת קדימה בזווית ישרה לכיוון מבטו של חסיד, כך שיכול היה לראות בבירור שמדובר באקדח (עמ' 12 ש' 12-18, עמ' 15 ש' 9-18). למעט הנאשם, המתלונן ונשותיהם, לא הבחין חסיד בעדי ראייה נוספים בשלב האיום באקדח (עמ' 13 ש' 7-15).

במסגרת החקירה הנגדית אישר חסיד כי אשתו של המתלונן צעקה לעברו בשלב מסוים לחסום ברכבו את נתיב נסיעתו של הנאשם, אך לדבריו לא עשה כן אלא עמד בצידי הכביש, כשרכבו של הנאשם פגע ברכב שלו (עמ' 14 ש' 1-3). לטענתו, לא חסם כלל את הנאשם ולמעשה לא הזיז כלל את רכבו, מאז נעצר לשמע הויכוח בין הנאשם למתלונן ועד לפגיעת רכבו של הנאשם במכוניתו (עמ' 18 ש' 3-5).

בעדותו בבית המשפט חזר למעשה חסיד באופן מדויק על הפרטים שמסר בהודעותיו במשטרה מיום האירוע (נ/1) ומיום 6.4.09 (נ/2), מבלי שנתגלו סתירות או אי דיוקים כלשהם. עדותו נמסרה באופן שוטף ורהוט והותירה רושם אמין ביותר. למרות החקירה הנגדית הממושכת, עמד חסיד על שלו ובדבריו לא נתגלו סתירות מהותיות אשר יש בהן כדי להצביע על היעדר מהימנות. כפי שאף ניתן להבין, גרסתו של חסיד תואמת באופן ממשי את גרסת המתלונן והשילוב בין עדויות השניים כשלעצמן, ובוודאי שכך נוכח מכלול הראיות המחזקות הנוספות, אינה מותירה מקום לספק בנוגע לאחריותו של הנאשם למיוחס לו.

אציין כי מדבריו של חסיד עצמו ניכר כי בינו לבין הנאשם לא שוררת סימפטיה רבה, וזאת בלשון המעטה. יחסי השכנות בין השניים לא היו טובים ובין היתר שמע חסיד מאמו על כך שהנאשם השמיע כלפיה דברי איום, משום שסבר שהתלוננה נגדו לפיקוח העירוני (עמ' 7 ש' 18-23). בעקבות זאת שוחח חסיד עם הנאשם, ואף שזה דיבר אליו בצורה מאיימת, הצליח ליישר עמו את ההדורים (עמ' 10 ש' 12-14). כמו כן, היה חסיד מודע לשמועות שנפוצו לגבי הנאשם, לפיהם מדובר בטיפוס "פלילי, אלים ומסוכן" (עמ' 11 ש' 19-20) ולא היה מרוצה מכך שלדירת הנאשם "מגיעים עבריינים ונרקומנים", דבר הגורם "לצעקות ומשטרה" (עמ' 17 ש' 28-29). עם זאת, לא התרשמתי כי מדובר בניסיון מתוכנן ומתוזמר מצידו של חסיד להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו.

יוזכר, בהקשר זה, כי טענתו המרכזית של הנאשם לגבי חסיד הייתה כי הוא בן זוגה של בתו של המתלונן, ולכן הוא נחלץ לעזרת המתלונן ותמך בגרסתו לגבי אופן השתלשלות האירועים. אלא שהנאשם לא טרח להביא בפני
כל ראיה, ולו דלה שבדלות, לביסוס טענה זו. כאמור לעיל, הכחיש חסיד את הטענה הנ"ל ואילו יתר העדים הרלבנטיים – המתלונן, אשתו ואחיו, אשר העידו במהלך המשפט, כלל לא נחקרו בנושא זה ע"י הנאשם ובא כוחו. כמו כן, לא ביקש הנאשם לזמן את בתו של המתלונן להעיד בנושא זה או בכלל, ולא סיפק כל ראיה אחרת לביסוס טענתו.

בנסיבות אלה, אני סבור כי עדותו של חסיד ראויה לשמש ראיה מרכזית עצמאית להוכחת מעשיו של הנאשם, ובוודאי שראויה היא לשמש כראיה תומכת לביסוס גרסת המתלונן.


עדות סיוון שלום:
עדות ראייה נוספת, התומכת בעדויות המתלונן וחסיד ומשלימה אותם, הנה עדותה של החיילת סיוון שלום, המתגוררת אף היא בבית המשותף בו מתגוררים הנאשם והמתלונן.

לדברי העדה, ביום האירוע יצאה מפתח ביתה בשעה 5:45 לערך, בדרכה למשמרת בבסיס הקריה, בו היא משרתת. בעת שעמדה על המדרגה לצד הדלת, ראתה את הנאשם יורד מהבית "עם אקדח שלוף ביד ימין" ורץ אחרי המתלונן. המתלונן החל להימלט לעבר תחנת הדלק, כשהנאשם בעקבותיו, עד שיצאו מטווח ראייתה. בהמשך, כשיצאה לכיוון הכביש, ראתה את הנאשם יוצא עם אשתו ברכבם ופוגע ברכבו של שרון ואף ברכב השייך למשפחתה שלה. לאחר דקות אחדות שבה למקום אשת הנאשם, לאחר שירדה מהרכב בו נהג הנאשם (עמ' 42 ש' 1-16).

העדה הסבירה כי אביה היה סוהר שנים רבות והחזיק באקדח, וכי גם במהלך שירותה הצבאי התעסקה באקדחים, כך שביכולתה לזהות אקדח ללא קושי. עוד מסרה העדה כי שמעה את הנאשם דורך את האקדח, אך אינה יודעת אם היה בו כדור אם לאו (עמ' 42 ש' 6-7, 18-20).

עיקר חקירתה הנגדית של העדה התמקדה בשאלה מדוע מסרה לראשונה את גרסתה במשטרה, כמפורט בהודעה ת/4, רק ביום 26.4.09, בחלוף כשלושה שבועות מיום האירוע. העדה הסבירה כי לקח זמן עד שהתברר לאמה ולבני משפחת המתלונן כי היא הייתה למעשה עדת ראייה לאירוע כולו ולא רק לחלקו האחרון, כפי שהיו שכנים רבים נוספים. רק בחלוף מספר ימים, סיפרה העדה לאמה על כל מה שראתה, ולאחר שהאם – ציונה – סיפרה זאת לאשת המתלונן, נתבקשה סיוון, ואף הסכימה, למסור גרסתה במשטרה (עמ' 42 ש' 22-25). לדברי העדה, אמה הייתה נוכחת רק בחלק מהאירוע, משום שהתעוררה משנתה כרבע שעה מאוחר יותר, ולכן לא הייתה מודעת למה שראתה בתה (עמ' 43 ש' 12-14). בהמשך, כשנשאלה על ידי האם על מה הצעקות, הסבירה לה רק שהנאשם רדף אחרי המתלונן וכי אשת המתלונן צעקה. האם שמעה על קיומו של האקדח מייד מאשת המתלונן, ואילו העובדה שבתה הבחינה באקדח ובמרדף אחרי המתלונן נודעה לה רק בשיחה מאוחרת יותר כעבור מספר ימים (עמ' 44 ש' 8 – עמ' 45 ש' 10).

כאן המקום לציין כי בעדותה בפני
חזרה העדה באופן מדויק ומלא על הפרטים שמסרה במשטרה בהודעתה ת/4, לרבות ההסברים למסירת ההודעה המאוחרת. מהעדות ת/4 עולה אף כי בעת שיצאה מביתה והבחינה באקדח השלוף בידי הנאשם, הבחינה גם בחסיד עומד ממול, מבחין באקדח ונמלט לכיוון המנוגד לכיוון ריצתם של הנאשם והמתלונן (ת/4 ש' 4).

המדובר בעדותה של בחורה צעירה, אשר הייתה במועד האירוע כבת 20 בלבד. בעדותה ניכר בעדה כי היא נרגשת מאד והסבריה היו לעיתים מעט מבולבלים, למשל בניסיון להסביר מה בדיוק מסרה לאמה ביום האירוע ומה חשפה רק בשיחות מאוחרות יותר ומדוע. אף על פי כן, לא מצאתי כל בסיס לטענה כי מדובר בגרסה שקרית, אשר נועדה להפליל במזיד את הנאשם על לא עוול בכפו. הנאשם טען, בהקשר זה, כי בעבר התעורר בינו לבין העדה סכסוך על רקע חוסר נכונותו להפסיק פעילות רועשת של פועלים מטעמו, בעת שהעדה הייתה זקוקה לשקט לצרכי לימודים. מעבר לעובדה כי העדה כלל לא נחקרה על כך על ידי הסנגור המלומד, דומה כי הטענה לפיה בחרה העדה להפליל את הנאשם בשל אותו אירוע קל ערך, בו פגם בלימודיה, מעידה יותר מכל על נואשות טענותיו של הנאשם כלפי עדי התביעה.

עדותה של סיוון שלום, תואמת באופן ממשי את גרסאותיהם של המתלונן ושל חסיד ומאמתת אותם. המדובר באותו אירוע ממש, המתואר משלוש זוויות אישיות שונות, מבלי שמתעוררות סתירות ממשיות בין גרסאות עדי הראיה, מעבר לניואנסים קטנים הצפויים בכל אירוע מסוג זה. לפיכך, התמונה הכוללת המצטיירת משלושת עדויות הראיה ברורה ומעידה בעליל על מעשיו האסורים של הנאשם.


העדים הנוספים:
מטעם התביעה העידו, כאמור, שלוש שכנות נוספות: ציונה שלום, אמה של סיוון, כנרת אדרי, אשת המתלונן ומרים חסיד, אמו של שרון. עדות אלה לא הבחינו ישירות באקדח בו אחז הנאשם ובמרדף שניהל אחר המתלונן, כך שעדויותיהן משמשות אך לחיזוק ולעיגון העדויות שכבר פורטו לעיל.

הגב' ציונה שלום מסרה בעדותה כי מערכת היחסים בינה ובין בני משפחתה לבין הנאשם לא הייתה טובה אף לפני האירוע. לדבריה, היו מספר אירועים בהם הפגין הנאשם כלפיהם יחס משפיל, מזלזל ומאיים, ובין היתר איים עליה בתנועת יד המדמה אקדח (עמ' 37 ש' 14-26). באשר ליום האירוע, ציינה הגב' שלום כי התעוררה לכל צעקות, יצאה החוצה וראתה את בתה עומדת בפתח הדירה ואת אשת המתלונן צועקת שהמתלונן רוצה לרצוח את בעלה (עמ' 38 ש' 5-9).

לדבריה, הבחינה במתלונן רץ לעבר תחנת הדלק, כשהנאשם בעקבותיו, אך לא הבחינה באקדח. לאחר מכן חזר הנאשם, נכנס לרכב עם אשתו, וכשניסה לברוח מהמקום "לא היה לו מקום לברוח אז הוא נכנס ברכב של שרון ואפילו שפשף את האוטו שלי". כעשר דקות מאוחר יותר חזרה אשתו ברגל והתחילה לצעוק, לקלל ולאיים, עד שהגיעה המשטרה וחקרה אותה (עמ' 38 ש' 9-16).

בחקירתה הנגדית עומתה העדה עם העובדה כי בהודעתה במשטרה – נ/3 – מסרה בש' 21 כי יצאה מהבית רק בשלב שבו היה כבר הנאשם בתוך רכבו. העדה הכחישה טענה זו ועמדה על כך שראתה את השלב בו נכנסו הנאשם ואשתו לרכב.

בשל הסתירה הממשית בעניין זה בין עדותה בבית המשפט לבין גרסתה במשטרה, אינני מוצא לנכון להסתמך על גרסתה של הגב' שלום, בכל הנוגע לאירועים שהתרחשו עובר לכניסתם של הנאשם ואשתו לרכב. עם זאת, יש בדבריה משום חיזוק לעדותה של סיוון, אשר לדברי העדה כבר שהתה מחוץ לדירה והשקיפה על המתרחש, עוד בטרם התעוררה האם בגין צעקותיה של אשת המתלונן. גרסתה של הגב' שלום נמסרה במשטרה עוד ביום 6.4.09, ובמידה רבה יש בכך כדי להסיר את הספקות אשר עשויים היו להתעורר נוכח העדות המאוחרת שנגבתה מבתה, כפי שפורט לעיל בהרחבה.

עדות רלבנטית נוספת נשמעה מפיה של הגב' כנרת אדרי, אשת המתלונן. על פי עדותה, בבוקר האירוע שכבה במיטתה ושמעה מבעד לחלון ויכוח בין בעלה לבין הנאשם. העדה הסתכלה דרך החלון וראה את השניים מתווכחים בקול רם, על כך שהנאשם מניח ציוד בחצר השייכת למשפחת המתלונן. הגב' אדרי אמרה לבעלה שלא להתווכח עם הנאשם ולעזוב אותו, ואז רץ הנאשם לעבר ביתו. העדה שמעה את אשת הנאשם צועקת "יצחק אל תירה", ובעקבות זאת צעקה לבעלה להיזהר משום שהנאשם מביא נשק. לאחר מכן נכנסה פנימה על מנת להזעיק משטרה. במהלך האירוע לא ראתה את הנשק עצמו ורק הבחינה במתלונן בורח וצעקה בהיסטריה שיעצרו את הנאשם, אשר רוצה לירות בבעלה (עמ' 48 ש' 8-26).
לאחר מכן ראתה את הנאשם נוסע "כמו מטורף" ו"נכנס בשכן". אשתו נסעה איתו, אך לאחר זמן קצר חזרה הביתה והתחילה לצעוק ולאיים (עמ' 49 ש' 1-5).

במסגרת החקירה הנגדית אישרה הגב' אדרי כי לא ראתה מעולם אקדח ברשותו של הנאשם, במהלך האירוע או בכל הזדמנות אחרת, אם כי נהג לומר שהוא מחזיק ברשותו אקדח (עמ' 50 ש' 2). הגב' אדרי עומתה עם דברי בעלה לפי צעקה אשת הנאשם "לא יצחק" או "יצחק די" ולא "אל תירה", ומסרה כי הצעקות היו בנוסח "יצחק אל תירה, יצחק די" (עמ' 51 ש' 1-4). עוד ציינה העדה כי לא ראתה את השלב בו דחף המתלונן את הנאשם, כמפורט בעדות בעלה (עמ' 51 ש' 12-13).

כפי שניתן לראות, עדותה של הגב' אדרי תורמת תרומה עקיפה בלבד להוכחת הסוגיות השנויות במחלוקת. אין ספק שהעדה הייתה נסערת מאד במהלך האירוע, וכתוצאה מכך לא הייתה מרוכזת ומודעת בכל שלב ושלב להתפתחות האירועים. עם זאת, על אף שהגב' אדרי לא ראתה את האקדח, יש משמעות לכך שהסיקה כי הנאשם הצטייד בנשק, לנוכח קריאותיה של אשת הנאשם כלפיו "אל תירה". דומה כי מעדותה, כפי שנמסרה גם במשטרה כבר ביום האירוע
- ת/6 – מתחייבת המסקנה כי מצעקותיה של אשת הנאשם אכן השתמע כי הנאשם מחזיק בנשק, שאם לא כן לא הייתה הגב' אדרי מזהירה את בעלה מפני הגעתו של הנאשם כשהוא מזוין, כפי שעולה הן מעדותה והן מעדות המתלונן. לפיכך, גם בעדותה של הגב' אדרי יש כדי לחזק במידת מה את הראיות המרכזיות, שנשמעו מפיהם של עדי הראייה.

עדות נוספת נמסרה על ידי הגב' מרים חסיד. עדה זו לא הייתה נוכחת במרבית שלבי האירוע ורק יצאה מדירתה לאחר ששמעה את אשת המתלונן צועקת על כך שיורים בבעלה, ולאחר ששמעה את הפגיעה העזה שספג רכבו של בנה מרכב הנאשם. כשיצאה החוצה כבר לא הבחינה בנאשם, אלא אך ראתה את אשתו חוזרת כעבור דקות אחדות, מקללת ומאיימת (עמ' 46 ש' 7-9). במענה לשאלות הסנגור אישרה העדה כי שמעה את הגב' אדרי צועקת: "שרון, הוא יורה ביוסי, תתפוס אותו" (עמ' 47 ש' 11-15).


סיכום עדויות השכנים:
אין חולק על כך כי על פי עדויות השכנים כולם, היווה הנאשם נטע זר בשכונה, אשר עורר בהתנהגותו, כמו גם בגין השמועות שנפוצו נגדו, אנטגוניזם רב מצד שכניו. כל אחד מהעדים שהעידו בפני
התעמת בשלב כזה או אחר עם הנאשם, במהלך התקופה של כשנה וחצי בה התגורר הנאשם בשכונה עד למעצרו.

אף על פי כן, לא מצאתי כל בסיס לטענת הנאשם לפיה מבוסס כתב האישום על קשר שנרקם נגדו על ידי שכניו במטרה להפלילו ולהביא על ידי כך להרחקתו מהשכונה. המדובר בטענה חסרת שחר, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הרושם החיובי שהותירו בי העדים השונים במהלך מסירת עדויותיהם בבית המשפט.

יש להזכיר, בהקשר זה, כי העימותים בין הנאשם לעדים לא חרגו בדרך כלל מעימותים רגילים, המתעוררים מפעם לפעם בין שכנים בבתים משותפים. כמו כן, מדובר בחלק מהמקרים בעימותים ישנים, אשר התפרשו על פני פרק זמן ארוך בו התגורר הנאשם בשכונה, והטענה כי על רקע עימותים מעין אלה, נרקמה נגדו קונספירציה כה מרחיקת לכת על ידי כה רבים משכניו, הנה טענה בלתי מתקבלת על הדעת.

עדי התביעה הותירו רושם מובהק של אנשים נורמטיביים, אשר נקלעו שלא בטובתם לאירוע חריג ומפחיד, במסגרתו איים הנאשם על המתלונן בנשק חם, ובהתאם לכך מסרו במשטרה ובבית המשפט את הפרטים בהם הבחינו ביום האירוע – איש איש על פי חלקו ועל פי מה שראו עיניו ושמעו אוזניו באותו יום. לא מצאתי כל סיבה שלא לייחס משקל
ראייתי מלא לעדויות אלה, וגם אם התעוררו פה ושם שאלות ותמיהות באשר למרכיב זה או אחר באחת העדויות, הרי התמונה הכוללת הנשקפת מהעדויות ברורה וחד משמעית, וניצבת לחובתו של הנאשם.


עדויות השוטרים:
בבית המשפט נשמעו עדויותיהם של הסיירים יוסף מגזל, אשר עיכב את הנאשם ותפס בחזקתו את כדור האקדח, וגיא רוטמן, של החוקר אבי מצליח, שגבה את הודעת הנאשם ת/8 ושל פקד זהבה מורסיאנו, החתומה על חוות הדעת ת/7 בדבר היותו של כדור האקדח שנתפס "נשק", כהגדרתו בחוק.

מדו"ח הפעולה ת/12, שערך הסייר מגזל, עולה כי ביום האירוע התקבלה בשעה 6:00 הודעה לפיה קיים במקום חשוד הרודף אחרי המודיע כשבידו אקדח.
מגזל ושותפו הגיעו למקום בתוך דקות אחדות והבחינו בהתקהלות ובחילופי צעקות בין השכנים המתגוררים בקומה הראשונה לבין השכנה מהקומה השנייה – היא אשת הנאשם. מגזל פגש במקום במתלונן ושמע ממנו כי הנאשם עלה לבית בעקבות ויכוח על הנחת הברזלים בחצר המשותפת, וחזר כשהוא מצויד באקדח. המתלונן טען כי הנאשם ניסה לירות לעברו, אך נכשל, ככל הנראה בשל מעצור בנשק, ואז נמלט מהמקום.

לאחר מכן תחקר מגזל את אשת הנאשם, אשר מסרה לו שבעלה נמצא בבית החולים לניאדו. לפיכך, מיהר מגזל לעבר בית החולים ופגש שם בנאשם, כשהוא יושב בכניסה לבית החולים. הנאשם נשאל אם יש עליו אקדח והשיב בשלילה, אך במהלך חיפוש נתפס בכיס חולצתו השמאלית כדור אקדח. חיפוש נוסף שנערך ברכבו של הנאשם לא העלה דבר. הנאשם עוכב בשעה 6:30 (ראו דו"ח העיכוב – ת/13) ומאחר שטען כי קיבל מכה בראשו מקסדתו של המתלונן, נלקח בתום החיפוש לטיפול בבית החולים לניאדו.

דו"ח הפעולה של הסייר גיא רוטמן – ת/14 - משלים את האמור בדו"חות של מגזל. רוטמן מציין בדו"ח כי בשעה 5:56 התקבל דיווח מאדם בשם שרון על אדם המאיים באקדח על שכן שלו. בהמשך התקבל דיווח על כך שהחשוד עזב את המקום ברכבו ואז החל רוטמן לבצע סריקות נרחבות באזור, עד שקיבל הודעה ממגזל על כך שאשת החשוד מסרה כי הוא נמצא בחדר המיון בלניאדו. בשלב זה הצטרף רוטמן למגזל בבית החולים וסייע בביצוע החיפוש ברכב.

מעבר לתפיסת כדור האקדח בחזקתו של הנאשם, עובדה העשויה כשלעצמה להקים עבירה של נשיאת נשק, כמו גם להוות חיזוק ממשי לטענה כי מוקדם יותר באותו בוקר החזיק הנאשם באקדח ואיים באמצעותו על המתלונן, מחזקים דו"חות הפעולה הללו את הראיות כלפי הנאשם באופנים נוספים. כך למשל, מאמתים דו"חות הפעולה את דבריהם של המתלונן ושל חסיד, על כך שכל אחד מהם פנה באופן מיידי ועצמאי לעזרת המשטרה.

כמו כן, עולה מהדו"חות הללו כי הדיווחים נמסרו למשטרה עוד במהלך האירוע ובטרם היה סיפק בידי מי מהעדים לשוחח זה עם זה ולתאם ביניהם את גרסאותיהם, כפי שניסה הסנגור לרמוז בעת שחקר אותם על המתנתם המשותפת מחוץ לחדר החקירות, עובר למסירת הודעותיהם הראשונות. כאמור, מסר המתלונן לסייר מגזל, כבר בתחקור הראשוני בשטח, גרסה זהה לזו שמסר לאחר מכן בהודעותיו ובבית המשפט, ואין כל בסיס לטענה כי מדובר בטענות מומצאות ובקשירת קשר מאוחרת בין העדים השונים לצורך הפללת הנאשם.

חשיבות נוספת של דו"חות הפעולה הללו נעוצה בכך שהם מאמתים את טענת השכנים לפיה חזרה אשת הנאשם לזירת האירוע, דקות אחדות לאחר שעזבה אותו במחיצת בעלה, וסותרים מכל וכל את גרסתה לפיה נסעה עם בעלה כל הדרך לבית החולים ולא שבה לאזור הבית עד לאחר שמסרה עדותה במשטרה בהמשך היום. כאמור בדו"חות, פגש מגזל באשת הנאשם בזירת האירוע והיא זו שסיפקה לו את המידע אשר הוביל לאיתור הנאשם בכניסה לבית החולים לניאדו. לנושא זה עוד אחזור בהמשך, בעת שאתייחס לעדותה של אשת הנאשם כעדת הגנה מטעמו.

כאמור לעיל, תפס מגזל בכיס חולצתו של הנאשם כדור אקדח. כדור זה הוצג בפני
פקד זהבה מורסיאנו, אשר בדקה אותו וקבעה בחוות הדעת ת/7 כי הכדור בקוטר 7.65 מ"מ הנו "נשק". בהתאם להוראת סעיף 144(ה) לחוק העונשין, תעודה החתומה בידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, המאשרת כי חפץ פלוני הוא נשק, תשמש ראיה לדבר, כל עוד לא הוכח היפוכו. במקרה שלפני לא נעשה כל ניסיון להוכיח כי אין מדובר בנשק, ועל כן די בחוות הדעת ת/7 על מנת לבסס את הטענה כי מדובר בנשק, כמובנו של מונח זה בחוק. פקד מורסיאנו נשאלה בחקירה נגדית האם הועבר הכדור לבדיקת מעבדה מוסמכת והשיבה כי אינה יודעת וכי בדרך כלל כדור שלם, להבדיל מקליע שכבר נורה מכלי נשק כלשהו, אינו נותן אינדיקציה ראייתית כלשהי ואין טעם לשלחו למעבדה (עמ' 56 ש' 3-4, 13-15). לענייננו, אין לטעמי כל חשיבות לסוגיה זו, ודי בחוות הדעת ת/7 על מנת לקבוע כי הנאשם החזיק בכדור הנכלל בהגדרת המונח "נשק".

שוטר נוסף שנקרא להעיד לפני היה גובה הודעת הנאשם החוקר אבי מצליח. החוקר תיאר בעדותו את התנהגותו של הנאשם במהלך גביית ההודעה והגדיר אותה במונח "אנטי" (עמ' 56 ש' 25-29). כמו כן הוגש לעיוני מזכר שערך החוקר – ת/11 – ממנו עולה כי בתחילת החקירה, בטרם החל החוקר בכתיבת העדות, אמר לו הנאשם שאם היה לו אקדח היה הורג את השכן.

עוד התברר מעדות החוקר וממזכר נוסף שערך – ת/10 – כי את מהלך חקירתו של הנאשם הקליט החוקר באמצעות מכשיר הטלפון שלו. לפיכך נשאל החוקר על ידי ב"כ הנאשם מי הסמיכו לתעד החקירה בדרך זו, והשיב כי הוא אינו זקוק לאישור. החוקר ציין כי החליט להקליט את מהלך החקירה בשל חומרת העבירות שיוחסו לנאשם. עוד ציין החוקר כי ההקלטה לא תומללה, אך היא מתועדת בדיסק אודיו שצורף לתיק (עמ' 57 ש' 6-10, 21-23).

אני מוצא לנכון לציין, בשל חשיבותו של נושא זה, אליו התייחסתי בהרחבה בהחלטות אחרות, כי בחירתו של החוקר לתעד את החקירה בתיעוד קולי בלבד באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם הוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב – 2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"). עיון בנוסח האזהרה אותה השמיע החוקר בפני
הנאשם בתחילת ההודעה מגלה כי הנאשם היה חשוד באותו שלב, בין היתר, בעבירה של ניסיון לרצח, עבירה שדינה 20 שנות מאסר. לגבי עבירות חמורות ממין זה, אשר העונש הקבוע לצידן עולה על 10 שנות מאסר, קובע סעיף 7(1) לחוק חקירת חשודים כי החקירה תתועד בתיעוד חזותי ואין די בתיעוד קולי גרידא. בנסיבות אלה, אף מבלי להתייחס להחלטה התמוהה לערוך התיעוד הקולי באמצעות מכשיר הטלפון הנייד, ולא באמצעות מערכות ההקלטה המקובלות, סטה החוקר מהוראות החוק המחייבות בנוגע לתיעוד החקירה.

דברים אלה נאמרים בתמצית ומבלי שיידונו לעומקם, שכן במקרה הנוכחי אין משמעות ראייתית ממשית לאופן הבלתי נאות בו תועדה החקירה. בשום שלב לא טענו הנאשם או בא כוחו כי ההודעה הכתובה ת/8 אינה משקפת באופן אמין ומדויק את התנהלות החקירה בעניינו. ב"כ הנאשם הסכים להגשת ההודעה ללא כל הסתייגות ולמרות שידע על התיעוד הקולי שנעשה במכשיר הטלפון, לא ביקש להשמיע או להגיש לעיוני את הדיסק בו תועדה ההקלטה. בנסיבות אלה, גם אם שוכנעתי כי החוקר לא פעל על פי הוראות הדין, אין בכך כדי לפגום בתשתית הראייתית המקיפה שהונחה בפני
באמצעות עדי התביעה השונים. עם זאת, בשל הליקוי בתיעוד הודעת הנאשם, אין בכוונתי להסיק מסקנות נחרצות כנגד הנאשם, ככל שיתברר כי ההודעה שנגבתה ממנו אינה בהירה מספיק או אינה תואמת באופן מלא את גרסתו כיום.

נושאים נוספים שעלו בחקירתו של מצליח נגעו לבדיקת נסיבות התאונה בין רכביהם של חסיד והנאשם ולגבי הימצאותם של סימני אלימות על הנאשם בעת שנחקר. החוקר אישר כי לזירת האירוע לא נשלח בוחן תנועה וכי הרכבים אף לא נבדקו בדיעבד על ידי בוחן או שמאי רכב. כמו כן מסר החוקר כי אינו זוכר כיום אם הנאשם היה חבול, אך אילו היה מבחין בסימני אלימות כלשהם על גבי הנאשם, היה מתעד סימנים אלה (עמ' 58 ש' 30 – עמ' 59 ש' 3). יובהר, כי בהודעות שגבה העד ובמזכרים שנכתבו על ידו אין זכר לממצאים שכאלה.

בשולי הדברים אציין כי המשטרה ערכה גם חיפוש בדירתו של הנאשם, אשר לא העלה דבר, אלא שמדובר בפעולת חקירה שבוצעה שלושה ימים תמימים לאחר האירוע, כך שאין לממצאיה כל נפקות להכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת.




פרשת ההגנה:
מטעם ההגנה העידו הנאשם, אשתו הגב' רחל מרדכי ואחיו של המתלונן, מר שלמה אדרי.

על אף ניסיונותיו של הסנגור המלומד לאתר סתירות מהותיות בין גרסתו של שלמה אדרי לבין גרסת אחיו, לא מצאתי כי קיימות סתירות בעלות משמעות בין עדויותיהם. אציין, כי במידה מסוימת אף חיזק אדרי את ראיות התביעה בכך שהעיד אף הוא על התנועות המאיימות שהפנה הנאשם כלפי המתלונן במהלך הדיון באולם בית המשפט. המתלונן הגיש כזכור תלונה נוספת למשטרה בגין אירוע זה, בעוד אחיו לא עשה כמוהו, אך המתלונן הזכיר בעדותו כי אחיו היה עמו והיה עד למעשי האיום, והאח אכן אישר זאת במסגרת עדותו מטעם ההגנה.

מכל מקום, עיקרה של פרשת ההגנה נסמכת על עדויותיהם של הנאשם ואשתו, אשר יפורטו להלן בהרחבה.



גרסת הנאשם:
הנאשם בחר להעיד להגנתו ומסר במסגרת החקירה הראשית כי לפני כשנתיים וחצי רכש את הדירה שמעל דירתו של המתלונן. לטענת הנאשם, חרג המתלונן, במסגרת עבודות בנייה שביצע, לתוך השטח השייך לנאשם ועל כן, לאחר הליכי בוררות לא פורמאליים שנערכו ביניהם, הסכים המתלונן למסור לשימושו של הנאשם מחסן שהיה ברשותו. אף על פי כן, נמשך הוויכוח בנוגע לשימוש ביתר חלקי החצר והמתלונן התרעם על כך שהנאשם הניח במקום ברזלים.

ביום האירוע, חזר הנאשם מהעבודה והבחין במתלונן סוגר את השער, לאחר שהוציא את אופנועו. המתלונן ניגש לעבר הנאשם ואמר לו "יה מניאק, מה זה הברזלים בתוך החצר". הנאשם שאל איזה חצר, עצר את רכבו ופתח את הדלת ואז הטיח המתלונן את קסדת האופנוע בראשו של הנאשם. הנאשם הסתחרר ונאחז ברכב, אך המתלונן המשיך להכותו במכות אגרוף. הנאשם נפל על הרצפה וניסה להימלט, אך המתלונן לא חדל לבעוט ולחבוט בו. לבסוף הצליח הנאשם להימלט ואז עלה במדרגות, פתח את דלת ביתו, והוציא מתוך הבית או מתוך הארונית שנמצאת בחדר המדרגות "ברזל", על מנת להכות באמצעותו במתלונן. הנאשם יצא מהבית בריצה כשהברזל בידו, אך לא תקף את המתלונן אלא נכנס לרכבו על מנת לעזוב את המקום.

בשלב זה יצא מהבית שבצד השני שרון חסיד ואשת המתלונן צעקה לו "הנה יוסי בא, כנס בו, כנס בו, תחסום אותו, תחסום אותו". הנאשם יצא ברכבו מבין שתי מכוניות חונות וחסיד "נכנס בו" מהכנף הקדמית ועד לאחורית. הנאשם נסע מייד לבית החולים, אמר שהקיא, והתבקש להמתין לבוא הרופא. במהלך ההמתנה הגיעו שוטרים למקום ואחד מהם ביצע על הנאשם חיפוש וטען בפני
ו כי מצא בכיסו את כדור האקדח.

על גרסתו זו נחקר הנאשם בחקירה נגדית על ידי ב"כ המאשימה. במסגרת חקירה זו התבקש הנאשם לתאר את המכות שספג מידי המתלונן וחזר פעם אחר פעם על הטענה כי בנוסף למכה שספג מקסדת האופנוע, חבט בו המתלונן "כבשק חבטות", בעט בו והכה בו באגרופיו. הנאשם טען כי כתוצאה ממעשיו אלה של המתלונן נוצרה לו "ג'ולה" בראש. כמו כן טען כי חש כאבים בכתף ובלסת וכן טען לפגיעה בשיניו. בין היתר ציין בעדותו הראשית כי "שיניים הוא הוריד לי", ועל תיאורים דומים חזר גם בהמשך. עוד טען הנאשם כי בשל החבלות שספג נראו כתמי דם על חולצתו.

ואולם, כזכור, מייד לאחר שעוכב בכניסה לבית החולים והושלם החיפוש בכליו וברכבו, נלקח הנאשם לבדיקה ולטיפול בבית החולים לניאדו. כפי שעולה מהתעודה הרפואית נ/6, התקבל הנאשם לטיפול בבית החולים עוד בטרם חלפה שעה מאז הותקף לטענתו על ידי המתלונן. והנה, בתעודה הרפואית אין כל זכר לחבלות הנטענות על ידי הנאשם. בממצאי הבדיקה הרפואית שנערכה לנאשם נכתב במפורש כי אין לנאשם פצע או אפילו נפיחות כלשהי בראשו. כמו כן נקבע כי אין נפיחות כלשהי בפני
ו. צילומים שנערכו בעצמות הפנים ובכתף לא העלו ממצאים כלשהם ובגופו של הנאשם לא נמצאו כל סימני חבלה, למעט רגישות בכתף ימין. עוד יצוין כי בפרק האנמנזי של התעודה הרפואית נכתב במפורש מפיו של הנאשם כי לא הקיא בשום שלב, וזאת בניגוד לפרטים שמסר בחקירה הראשית כאמור לעיל.

הנה כי כן, התעודה הרפואית, המשקפת את מצבו של הנאשם מייד לאחר העימות עם המתלונן, סותרת מכל וכל את טענותיו על כך שהוכה נמרצות. אילו היה המתלונן תוקף את הנאשם, ולו בחלק קטן מהפעולות שייחס לו הנאשם בעדותו, היו הרופאים מאתרים ללא כל ספק חבלות כאלה ואחרות בגופו של הנאשם. אילו אכן היה מטיח המתלונן את קסדת האופנוע בראשו של הנאשם, ניתן היה לצפות לכל הפחות לנפיחות ממשית במקום. אילו היה המתלונן חובט בו בעוצמה, מכה בו באגרופיו ובועט בו היו ניכרים סימנים כלשהם המעידים על כך בגופו של הנאשם. אילו היה הנאשם מדמם בשל המכות שספג, היו פצעיו באים לידי ביטוי בתעודה הרפואית, ובוודאי שכך אילו היה מאבד חלק משיניו. עוד יש להזכיר כי אף החוקר, אשר גבה עדותו של הנאשם מעט מאוחר יותר, לא הבחין בחבלות כלשהן או בחולצתו המוכתמת בדם, ועל כן אף לא תיעד במסמכים שערך ממצאים כגון אלה.

התוצאה היא כי טענותיו של הנאשם לגבי התקיפה החמורה שספג מידי המתלונן, לא רק שאינה מאומתת על ידי התעודה הרפואית, אלא שממצאיהם האובייקטיביים של הרופאים שוללים מכל וכל את גרסת הנאשם ומעידים על כך שמדובר בגרסה שקרית אשר הומצאה על ידי הנאשם על מנת לנסות ולהתגונן מפני תלונתו המוצדקת של המתלונן.

בהמשך החקירה הנגדית, התבקש הנאשם להתייחס לצורתו ולמיקומו הנוכחי של אותו "ברזל", שאחז בידו. הנאשם מסר כי מדובר במעין "לום כזה, כמו מברג כזה", וטען כי השאיר אותו ברכבו בעת שירד לקבל טיפול בבית החולים. כזכור, ערכו השוטרים חיפוש ברכבו של הנאשם, בנוכחותו, ולא מצאו דבר. לטענת הנאשם, הרכב היה מלא בברזלים והברזל הרלבנטי לא נתפס על ידי השוטרים שכן לא ניכר בו כל אלמנט ייחודי.

דא עקא, כי במועד עריכת החיפוש ברכב היה כבר הנאשם מודע לכך שהוא נחשד בהחזקת נשק ובאיום באמצעותו על המתלונן, והדעת נותנת כי אילו היה מחזיק אך במוט ברזל, מבלי שפגע כלל באמצעותו במתלונן, היה מצביע על אותו מוט במהלך החיפוש שנערך ברכב. לכל הפחות ניתן היה לצפות כי הנאשם ידאג לנטילתו של מוט הברזל מהרכב ולהצגתו במהלך הדיון בבית המשפט. אלא שהנאשם לא עשה אף לא אחד ממעשים אלה וטענתו כי עשה שימוש ב-"ברזל" ולא באקדח, נותרה חסרת כל ביסוס.

עוד התקשה הנאשם להסביר את השינוי המהיר שחל בתוכניתו, לאחר שירד מביתו מצויד במוט הברזל. הנאשם אישר בעדותו כי בעקבות העימות עם המתלונן היה נסער וביקש לפגוע במתלונן ולהכותו, ולצורך כך הצטייד בברזל. והנה, טוען הנאשם כי משירד מהבניין והמתלונן החל להימלט מפניו, החליט מייד לוותר, נכנס לרכבו ונסע לבית החולים. בהתחשב במצב הנפשי הסוער בו היה הנאשם נתון ובתאוות הנקם שפיעמה בו, קשה מאד לקבל את ההסבר כי לנוכח ניסיון ההימלטות של המתלונן, וויתר מייד על האפשרות לפגוע בו ונסע לבית החולים, ודומה כי גם הפעם מדובר בניסיון להרחיק את עצמו מהמרדף המזוין אחר המתלונן, כפי שזה תואר על ידי המתלונן, חסיד וסיוון שלום.

עוד טען הנאשם כי אשתו נסעה עמו עד להגיעם לבית החולים, טענה המופרכת בעדויות השכנים כולם, כמו גם בדו"ח הפעולה של השוטר מגזל, שפגש באשת הנאשם בזירת האירוע, דקות אחדות לאחר סיום העימות. עוד בחר הנאשם להכחיש באופן סתמי ולקוני את האמור במזכר ת/11, על פיו אמר לחוקר כי אילו היה לו אקדח היה הורג את המתלונן. כמו כן, בחר הנאשם להתמודד עם אמירות נסערות וקשות שבאו לידי ביטוי מפיו בהודעה ת/8, על ידי העלאת טענות מופרכות כגון שסבר כי החוקר מתבדח עימו וכי לא הוזהר ולא ידע כלל על מה הוא נחקר. כמו כן העלה טענות שונות כלפי התנהגות החוקר, אשר עימם לא עומת כלל החוקר במהלך עדותו בבית המשפט. התוצאה היא כי לא ניתן לטעמי לתת כל אמון בגרסת הנאשם, אשר כללה דוגמאות מובהקות לאי אמירת אמת, ואשר לא עלתה בקנה אחד עם מכלול הראיות המוצקות שהוצגו בפני
.

אציין כי קיימים פערים משמעותיים בין הפרטים שמסר הנאשם בהודעה ת/8 לבין הגרסה שמסר בבית המשפט. כך למשל לא הוזכרו ב-ת/8 מכות אגרוף מצידו של המתלונן או פגיעה בשיניים. כמו כן חסר ב-ת/8 לחלוטין התיאור המתייחס להחלטת הנאשם להצטייד באותו מוט ברזל ולתקוף באמצעותו את המתלונן, וכל שנאמר בהקשר זה ב-ת/8 היה המשפט "אני רץ אליו עם ברזל והוא בורח, למה יסגור אותי שהיא רוצה לראות דם", אשר נמסר במענה לשאלה הנוגעת לפגיעה ברכבו של חסיד (ת/8 ש' 48-49). עינינו הרואות כי חלק מטענותיו של הנאשם כיום הנן טענות כבושות שאותן לא העלה בעבר, אם כי לנוכח הפגמים שנפלו באופן גביית ותיעוד ההודעה, אינני מוצא לייחס לנתון זה משקל רב, ומה גם שאף מבלי להסתמך על ממצא זה גרסתו של הנאשם נדמית מופרכת מהיסוד.

עוד ציין הנאשם בעדותו כי את אשתו ראה לראשונה כשהתקדם לעבר רכבו על מנת לנסוע לבית החולים, וזאת לא רק בניגוד לגרסאות עדי התביעה, אלא אף בניגוד לגרסתה של אשתו, כפי שתפורט בהמשך.

גם לגבי מציאתו של כדור האקדח בכיס חולצתו מסר הנאשם הסבר מופרך על פיו במסגרת עיסוקו באיסוף ברזל, הוא מוצא כל מיני חפצים כגון טלפונים, עגילים וטבעות ואוסף אותם לכיסיו. לטענתו, ייתכן שכדור האקדח נאסף לכיסו ביחד עם חפצים אחרים ונשכח שם. מדובר כמובן בטענה בלתי מתקבלת על הדעת. סבירותה של הטענה כי מכל החפצים שאסף נותר בכיסו, בדרך מקרה, רק כדור האקדח, על אף שאינו זוכר כלל מתי ובאיזה אופן "השתרבב" בכדור לכיסו, פחותה לאין שיעור מזו של הסברה האלטרנטיבית, המגובה היטב בחומר הראיות, לפיה אך כמחצית השעה קודם לכן ירד הנאשם מביתו כשהוא חמוש באקדח, ובתום העימות עם המתלונן ולאחר שנפטר מהאקדח בדרכו לבית החולים, שכח הנאשם להיפטר מכדור האקדח שאוחסן בכיסו. הימצאותו של הכדור בכיס אף תומכת כשלעצמה במכלול ראיות התביעה, ופוגעת בניסיון ההגנה לטעון כי הנאשם אחז אך במוט ברזל שנחזה בעיני עדי הראייה כאקדח. עוד יוזכר כי בהודעתו ת/8, טען הנאשם תחילה כי לא החזיק כלל בכדור וכי הכדור הובא על ידי השוטר מגזל (ת/8 ש' 60-61), טענה אותה בחר הנאשם לזנוח בעדותו לפני.

לבסוף, הכחיש הנאשם את הטענה כי איים על המתלונן ואחיו באולם בית המשפט, אך אישר את טענת המתלונן כי פנה אל השוטר, שליווה את הנאשם במהלך הדיון, והתלונן על אותן תנועות מאיימות מצידו. בנסיבות אלה, מחזק הנאשם מבלי משים את האותנטיות של טענות המתלונן, ונוכח האמון שנתתי בגרסת המתלונן וחוסר היכולת המוחלט לתת אמון בדברי הנאשם, אני סבור כי גם בנושא זה עמדה התביעה בנטל המוטל עליה לביסוס הרשעה בפלילים.

סיכומם של דברים, גרסת הנאשם נסתרת באופן מובהק הן בראיות האובייקטיביות המתועדות בתעודה הרפואית, הן בדו"חות ובמזכרים שערכו השוטרים והן בגרסאותיהם האמינות של עדי התביעה. המדובר בגרסה מופרכת, נטולת כל היגיון ובסיס, אשר לא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי ועל כן אין מנוס מדחייתה המוחלטת כחסרת כל ערך ראייתי להגנת הנאשם.



עדות אשת הנאשם:
מסקנות דומות מתחייבות גם באשר לעדותה של אשת הנאשם, הגב' רחל מרדכי.

בעדותה הראשית מסרה הגב' מרדכי כי בבוקר האירוע שמעה רעש מאחורי הבית ואז פתחה את החלון וראתה את בעלה שוכב על הרצפה ואת המתלונן בועט בו. הגב' מרדכי החלה לצעוק "יצחק, יצחק, יצחק", יצאה מהדירה וירדה למטה. כשהגיעה לבעלה, שאלה אותו מה קרה והוא מסר לה שהמתלונן "הפתיע אותו עם הקסדה", בעט בו ו"פיצץ" אותו. עוד מסר לה הנאשם כי הוא אינו חש בטוב ורוצה לנסוע לבית החולים. במהלך השיחה ביניהם עמד המתלונן לא רחוק מהם והחל מקלל אותם ומאיים עליהם. הגב' מרדכי נכנסה עם בעלה לרכב והם החלו בנסיעה. בשלב זה צעקה אשת המתלונן לעבר שרון חסיד "שרון, תחסום אותם, תחסום אותם". שרון היה ברכבו והוא הגיע במהירות ופגע בעוצמה בחלקו הימני של רכב הנאשם. הנאשם ואשתו נסעו לבית החולים ובמהלך ההמתנה לטיפול הגיעו השוטרים.

כפי שניתן לראות, לא הזכירה אשת הנאשם בעדותה כי היה שלב שבו, לאחר העימות עם המתלונן, עלה הנאשם לדירתם ונטל בידו דבר מה, כפי שמאשר הנאשם עצמו בעדותו. הגב' מרדכי עומתה אם עובדה זו ע"י התובעת וטענה כי אינה זוכרת אם דבר מסוג זה התרחש משום שהייתה מבולבלת ונתונה תחת לחץ.

עוד נחקרה הגב' מרדכי לגבי טענתה כי נסעה עם הנאשם לבית החולים ושהתה עמו שם עד להגעת השוטרים. אשת הנאשם עמדה על טענה זו והדגישה כי מהרגע שעזבה את אזור הבית בלווית בעלה, בדרכם לבית החולים, לא שבה הביתה עד שנשלחה על ידי אחת החוקרות להביא לבעלה תרופות, בטרם נלקח לדיון בהארכת מעצרו. ואולם, כפי שכבר הובהר קודם לכן, העובדה כי הגב' מרדכי חזרה לאזור הבית, דקות אחדות לאחר שעזבה את המקום ברכב בו נהג הנאשם, הוכחה באופן מובהק לא רק בעדותם של השכנים אלא גם בדו"חות הפעולה האובייקטיביים של השוטרים.

בנסיבות אלה, יש בסיס ממשי לסברה שהעלתה התובעת, לפיה נועדו טענות הנאשם ואשתו בדבר הנסיעה המשותפת לבית החולים לחפות על העובדה כי הנאשם נסע לבדו ובמהלך הנסיעה דאג להיפטר מהאקדח שהיה ברשותו. מסקנה זו נתמכת גם על ידי העובדה כי על אף שהנאשם עזב את זירת העימות בשעה 6:00 לערך ומשך הנסיעה משם לבית החולים לניאדו, לדבריו, הנו כעשר דקות בלבד, הרי משהגיעו השוטרים לבית החולים ועיכבו את הנאשם בשעה 6:30 לערך, טרם החל הנאשם ולו בהליך הקליטה לטיפול בבית החולים.

עוד עומתה הגב' מרדכי עם העובדה כי בהודעותיה במשטרה ת/15 ו-ת/16 אין כל זכר לטענה כי שמעה מבעלה, מייד לאחר העימות בינו לבין המתלונן, שהמתלונן "הפתיע אותו עם הקסדה", אך לא עלה בידיה לספק הסבר משכנע לתמיהה זו. כמו כן, התקשתה אשת הנאשם לספק הסבר מדוע טענה בעדותה כי חסיד פגע ביוזמתו ברכבם, בעוד בהודעתה ת/16 מסרה שחסיד חסם את דרכם לרוחב הכביש "ואז בעלי נסע, תוך שהוא דוחף את רכבו של שרון והרכב נקרע לנו" (ת/16 ש' 8-9). הגב' מרדכי אף הכחישה את הטענה כי תוחקרה בזירת העימות על ידי השוטר מגזל, על אף שמחומר הראיות מובן כי הדרך היחידה בה יכולים היו השוטרים לקבל את המידע לגבי שהייתו של הנאשם בבית החולים לניאדו, הייתה באמצעות אותו תחקור.

הנה כי כן, גרסתה של הגב' מרדכי נסתרת מכל וכל לא רק בגרסת השכנים, אלא אף בדו"חות השוטרים ובגרסת הנאשם עצמו, אשר אינה תואמת לשלה בנושאים מרכזיים. כמו כן, קיימות סתירות ממשיות בין גרסתה במשטרה לבין הגרסה העדכנית שהשמיעה בבית המשפט והתוצאה היא כי לא ניתן לתת כל אמון בעדותה, אשר נועדה אך לתת גיבוי לטענותיו של הנאשם בדבר תקיפתו על ידי המתלונן.


סיכום ומסקנות:
בהתחשב בעדותם האמינה של המתלונן ושל עדי הראייה הנוספים, ונוכח החיזוקים שנמצאו לעדותם בדברי השכנים הנוספים ובמסמכים שערכו השוטרים, ולאחר שדחיתי מכל וכל את גרסאותיהם של הנאשם ואשתו, מתחייבת המסקנה כי הנאשם אכן תקף את המתלונן ואיים עליו, הן באופן מילולי, כמפורט בעדות המתלונן, והן באמצעות האקדח.

בשל הפערים הקלים בין העדויות השונות לגבי טיבו המדויק של השימוש שעשה הנאשם באקדח, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ האם דרך הנאשם את הנשק והאם עשה ניסיון לירות לעבר המתלונן, ניסיון שכשל מסיבה כזו או אחרת. יחד עם זאת, עצם הנפת האקדח לעברו של המתלונן בתנועת איום והמרדף שניהל אחריו כשהאקדח בידיו, הוכחו בעדויות עדי הראייה מעבר לכל ספק סביר, ודי בכך על מנת לבסס את עבירת האיומים החמורה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

באשר לעבירה של נשיאת נשק, הרי שנוכח תפיסת כדור האקדח בכיסו של הנאשם, ולאחר שדחיתי את גרסתו המיתממת בהקשר זה, מתחייבת המסקנה כי גם עבירה זו הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים.

באשר לעבירה האחרונה המיוחסת לנאשם – זו של חבלה במזיד ברכב – מצאתי לנכון, לאחר שקילת מכלול הראיות בסוגיה זו, לזכות את הנאשם, לאחר שהותר בליבי ספק לגבי כוונתו של הנאשם לפגוע במזיד ברכבו של שרון חסיד.


ספק זה התעורר במיוחד נוכח העיון בדבריהם של ציונה וסיוון שלום, מהם עולה לכאורה האפשרות כי הפגיעה לא הייתה מכוונת, אלא אירעה במסגרת ניסיונו של הנאשם לעזוב את זירת העימות במהירות ובשל קשייו לתמרן בין מכוניתו של חסיד לבין הרכב השייך למשפחת שלום, שחנו כנראה זה מול זה.

לכך יש לצרף את העובדה כי המשטרה נמנעה מלבחון את הנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים באירוע ומלנסות לשחזר בכלים מקצועיים את אופן התרחשות התאונה. כמו כן, מחומר הראיות עולה כי הפגיעה ברכבו של הנאשם לא הייתה בחזית, אלא לאורך כל צידו הימני של הרכב, ומדובר בממצא המתיישב יותר עם פגיעה שנגרמה במסגרת ניסיונות תמרון, כמתואר על ידי הגב' שלום, מאשר עם ניסיון פגיעה מכוון.

יובהר כי אינני סבור שמי מהעדים האחרים מסר פרטים בלתי מדויקים לגבי אופן התרחשות התאונה, מתוך מטרה פסולה להפליל את הנאשם, ובהחלט ייתכן כי מנקודת מבטם של העדים ונוכח מכלול ההתרחשויות, פירשו עדים אלה את הפגיעה כמעשה מכוון מצידו של הנאשם. עוד יובהר כי אני דוחה מכל וכל את טענת הנאשם לפיה היה זה שרון חסיד שפגע בו במזיד, ומקובלת עלי גרסתו של חסיד לפיה לא היה לו כל חלק בגרימת התאונה. עם זאת, לנוכח הספק הסביר המתעורר בנוגע לכוונת הפגיעה מצידו של הנאשם, אני מוצא לנכון לזכותו מעבירה זו.


לאור כל האמור לעיל אני מרשיע את הנאשם בעבירות על סעיפים 379, 192 ו- 144(ב) סיפא לחוק העונשין ומזכה אותו מהעבירה על סעיף 413ה'.



ניתנה היום,
כ' טבת תש"ע , 06 ינואר 2010, במעמד הצדדים












פ בית משפט שלום 5372/09 מ.י. לשכת תביעות שרון - פלילי נ' יצחק מרדכי (פורסם ב-ֽ 06/01/2010)