פסקי דין על לזרוב יוסף | פסקי דין על אסף אמיר | פסקי דין על רמי אמיר | פסקי דין על אהוד אמיר |

1975/08 עא     12/01/2010




עא 1975/08 לזרוב יוסף נ' אסף אמיר, רמי אמיר, אהוד אמיר








בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



12 ינואר 2010

ע"א 1975-08 לזרוב יוסף
נ' אמיר אסף ואח'




בפני

כב' השופט
שנלר
– אב"ד
כב' השופט
ורדי
כב' השופטת
לבהר-שרון


המערער
לזרוב יוסף


נגד

המשיבים
1. אסף אמיר
ע"י ב"כ עו"ד טל פדן
2. רמי אמיר
3. אהוד אמיר



פסק דין


1
.
בפני
נו ערעור על החלטת בית-המשפט לשכירות בתל-אביב (כב' השופטת ברקוביץ) בתיק שכירות 130/07, מיום 10.6.08 (להלן:
ההחלטה
), אשר דחתה על הסף את בקשתו של המערער לקביעת דמי שכירות (להלן:
הבקשה
) במושכר ברח' סלמה 63 תל-אביב (להלן:
הנכס
).


2.
בהתאם לחוזה שכירות מוגן מיום 1.4.82, שכר המערער את הנכס מהבעלים של הנכס באותה עת.
נגד המערער הוגשה תביעת פינוי בת.א. 34793/07, התביעה התקבלה וניתן פסק-דין המורה למערער לפנות את הנכס. עוד טרם פסק-הדין, פינה המערער את הנכס וכן הגיש את הבקשה נשוא החלטת בית-משפט קמא.

3.
הבקשה הוגשה נגד המשיבים בלבד, אשר עתרו לדחיית הבקשה על הסף, תוך שהדגישו כי המערער חדל מלשלם דמי שכירות משך כשמונה שנים, וכן שהוגשה נגדו תביעת הפינוי. עוד הדגיש המשיב 1 (להלן: המשיב), כי לאחר שניתן פסק-הדין לפינוי, אין רלוונטיות לבקשה.

4.
בית-משפט קמא נעתר לבקשה. בהחלטתו, ציין בית-משפט קמא כי המערער עתר לקבוע כמה כסף היה צריך לשלם ב-1.1.00 או ב-5.12.07.
למעשה, כך בית-משפט קמא, מדובר בבקשה לפסק-דין הצהרתי, הואיל ונכון למועד מתן ההחלטה, הבקשה לקביעת דמי שכירות אינה רלוונטית, ועל כן מדובר לכאורה בעתירה תיאורטית. די היה בכך, לשיטת בית-משפט קמא, לדחיית הבקשה על הסף.
עוד הוסיף בית-משפט קמא, כי בהתאם לסעיף 52(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972, אמורים דמי השכירות בבית עסק להיקבע בהסכם בין בעל הבית והדייר, ורק בהעדר הסכם רשאי כל צד לפנות לבית-הדין על-מנת שיקבע את דמי השכירות.
במקרה דנן, קיים הסכם לעניין דמי השכירות, ועל כן לא רשאי מי מהצדדים לעתור כי בית-הדין יקבע את דמי השכירות. בית-משפט קמא לא התעלם מהאפשרות לפנייה לבית-הדין בבקשה לפסיקת דמי שכירות מחדש, אשר הבקשה דנן אינה בגדר עתירה שכזו.
עוד קבע בית-משפט קמא, כי מנימוקי פסק-הדין לפינוי עולה כי גם אם הייתה מתקבלת גרסתו של המערער באשר לתשלום דמי שכירות ביתר, לא היה בכך לשנות את תוצאת פסק-הדין לפינוי.
לבסוף, הִפנה בית-משפט קמא לתכליתה של הבקשה לפי הצהרת המערער, דהיינו "כי מטרת הבקשה איננה תשלום דמי השכירות שייקבעו, אלא מתן סיוע לערעור שהגיש על פסק הדין בתביעת הפינוי".
במקרה דנן, המערער לא פנה בבקשתו על-מנת לשלם ועל-מנת לעמוד בהתחייבויותיו, ולמעשה הפנייה אינה בתום לב, אלא מתוך מניע זר, דהיינו נושא הפינוי.
לאור כל הנימוקים האמורים, דחה בית-משפט קמא את הבקשה על הסף.

5.
המערער טען בהודעת הערעור מטעמו, כי הוא זכאי להפחית את ההפרש בין שכר הדירה ששולם על ידוֹ לבין השכר היציב (כך המערער). כך גם הואיל וניתן, במסגרת פסק-הדין לפינוי, היתר לפיצול סעדים, על כן בקשתו רלוונטית.
עוד ציין המערער, כי לפי הסכם שני, מ-1.4.83, בעל הבית העלה את דמי השכירות ב-300%, כך גם שלא הוצג הסכם כזה במסגרת תביעת הפינוי ולא קיים כלל הסכם כזה. עוד השיג כלפי כל אחת מקביעותיו של בית-משפט קמא, כך גם ביחס לנימוקים השונים.
בעיקרי הטיעון שינה טעמו, ועתה אישר, כי בינו לבין המשיבים נחתם חוזה שכירות ב-1.4.82, תוך שהוא מציב את המחלוקת בשאלה מהם דמי השכירות שהיה עליו לשלם, כשלשיטתו שילם סכום הגבוה פי שלושה מהסכום הקבוע בחוזה שבין הצדדים. עוד הוסיף, כי המשיבים לא צירפו תצהיר לבקשתם.

6.
המשיב טען, כי בזמנו היה הנכס בבעלות מספר בעלים, וכי אִמו המנוחה החזיקה בשמינית חלקים מהנכס, וכי לאחר פטירתה בשנת 2004 כל זכויותיה הועברו אליו, ועל כן לשני המשיבים האחרים אין כל זכויות בנכס. כך, סמך ידו המשיב על נימוקי בית-משפט קמא, בהוסיפו כי היה מקום לדחות את הבקשה על הסף גם בגין שיהוי, לאור הגשת הבקשה בשיהוי של למעלה מעשרים שנה, ולאחר שהמערער לא שילם שכר דירה משך שמונה שנים, כך גם בקשתו הִנה שימוש לרעה בהליכי בית-משפט.

7.
במסגרת דיון מקדמי בערעור, נדרש המערער לשאלה הכיצד הגיש את הבקשה אך ורק נגד המשיבים, ולמעשה נגד מי שהם הבעלים של שמינית הזכויות בנכס, בעוד שלא הגיש את הבקשה נגד חברת "אי.פי.אף. יזמות והשקעות בע"מ" (להלן: החברה), אשר הִנה בעלת שאר הזכויות, והשיב כי מדובר בפסק-דין הצהרתי וכי על כן הקביעה תחייב את כל הבעלים. עוד ציין, כי בעת שבעלי הבית הקודמים מכרו את זכויותיהם, ויתר בעל הבית על דמי השכירות וחזר על הנטען על ידוֹ, כי בפסק-הדין לפינוי עתרו הבעלים להיתר פיצול סעדים "והוא רוצה לגבות ממני פי שלוש על כל השנים... ועכשיו הוא יתבע אותי והוא אמר לי שהוא יתבע אותי על שמונה שנים אז אני בגלל זה צריך את פסק הדין ההצהרתי הזה" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 15.10.09). עוד הוסיף המערער, כי בבית-הדין לשכירות העלו לו את שכר הדירה פי שלושה, והוא מבקש שיורידו זאת, וכשהוא מדבר על 18 שנים, וכשמדובר על העלאה משנת 1983. כך גם טען, כי לא חתם על חוזה בשנת 1983, וכל שבידיו – חוזה שקנה את העסק משנת 1982.
לאור טענותיו אלו, הודיע המשיב כי אין בכוונתו לתבוע מאומה מהמערער. כך גם נדרשה החברה להודיע עמדתה, ואף האחרונה הודיעה כי ככל שהמערער יחזור בו מתביעה שהגיש נגד החברה ויתחייב שלא לתבוע אותה בעתיד, אף היא תוותר על כל תביעה נגדו.

8.
אם ניתן היה לסבור שלאור האמור, לא יהיה צורך בשמיעת הערעור, הסתבר כי הדברים לא כן.
במסגרת הדיון בפני
נו, הוסיף המערער כי המשיבים 2-3 לא התייצבו ולא התייחסו כלל לבית-המשפט, כך גם ציין שסכום דמי השכירות הִנו 350 שקל ישן ולא שקל חדש, וכי לא היה כל חוזה ולא הייתה דרישת תשלום לפי החוק. עוד הסביר, כי אם מבקש בעל הבית להעלות את המחיר, חייב הוא לשלוח דרישת תשלום. משנדרש לאקטואליוּת של בקשתו, הסביר כי יש לו זכות לתבוע את הכסף בחזרה, "ועוד הרבה סעדים אחרים" ואף ייתכן שיתבע את החנות בחזרה.
לבסוף, הציג המערער את העמוד הראשון מחוזה השכירות, שם מצוין תאריך וכן דמי השכירות.

9.
המשיב טען, כי בזמנו המערער טען כי הבקשה תעזור לו במסגרת הערעור על פסק-דין הפינוי, אולם הערעור נדחה, ועל כן לא מובן מה חפצו של המערער. בכל הקשור להעלאת דמי שכירות, הרי אלו נגבו בהתאם להוראות הדין.

10.
דין הערעור להידחות. צדק בית-משפט קמא בדחותו את הבקשה על הסף.
למעשה, גם המערער לא חולק על כך שקיים הסכם שכירות, אשר קובע את דמי השכירות, ועל כן, לכאורה, לא היה מקום לבקשתו מלכתחילה. וראו: ע"א 1542/91 גזית נ' קוקיה פ"ד מו(3) 78. כך גם ייתכן שיש במתואר בפסק-הדין גם תשובה להשגתו של המערער, דהיינו כי החל מ-1.1.83 עודכנו דמי השכירות בתוספת של 300 אחוזים (שם, עמ' 80).

יתר על כן, המערער פינה את הנכס משכבר, וכשגם ערעור שהגיש על פסק-דין הפינוי נדחה, כך שפסק-הדין הפך לחלוט.
בנוסף, המשיב הִנו בעל שמינית מהזכויות בנכס בלבד. אולם, המערער נמנע מלתבוע את החברה, וגם מחמת כך לא היה מקום להידרש לבקשה. אולם, מעל הכל, צדק בית-משפט קמא בכך שמי שאינו משלם שמונה שנים דמי שכירות, אינו זכאי לסעד של דיון תיאורטי בדמי השכירות אשר היו אמורים להשתלם כעשרים שנה טרם בקשתו.
אכן, אם היה מבקש להקדים "תרופה למכה", וזאת כדבריו, לאור החשש כי תוגש תביעה נגדו, ניחא. אולם, מעת שהובהר על-ידי כל בעלי הזכויות בנכס כי יוותרו על כל זכות נגדו, ובלבד שהוא לא ימשיך בתביעותיו, אין מקום לתרופה זו.
לכל האמור יש לצרף את נימוקי בית-משפט קמא האחרים, אשר לא מצאנו לנכון להתערב בהם.
עוד נוסיף, כי בסופו של יום, לכאורה עותר המערער לסעד כספי, דהיינו השבת סכומים שלטענתו שילם ביתר, ולא לסעד שאכן ייקבעו דמי שכירות על-ידי בית-הדין.

11.
הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור הפטור שקיבל המערער ממתן עירבון. דהיינו, למרות שהמשיב נצרך לדיון בערעור, הרי לאור הפטור שניתן ולאור הנימוק כי הוכרז חייב מוגבל באמצעים – קרוב לוודאי שיקשה על המשיב לכסות הוצאותיו. אמנם, אין בפטור זה לחסום דרכו של המערער בהגשת ערעור, אולם בנסיבות שכאלו אין מקום להורות לפנים משורת הדין בעניינו. במיוחד יפים הדברים, נוכח הצהרת המשיב בזמנו וכן הצהרת החברה, אשר היה די בהן להסיר כל חשש מהמערער מתביעה עתידית שתוגש נגדו.

12.
לאור כל האמור, הערעור נדחה.
המערער ישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

13.
המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין למערער ולב"כ המשיב 1.

ניתן היום,
כ"ו טבת תש"ע, 12 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.




ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי
, שופט

רות לבהר-שרון
, שופטת












עא בית משפט מחוזי 1975/08 לזרוב יוסף נ' אסף אמיר, רמי אמיר, אהוד אמיר (פורסם ב-ֽ 12/01/2010)