פסקי דין על המתנגד | פסקי דין על עו"ד אייל אבישי זלר | פסקי דין על ליה סוסר

13512-11/09 תט     17/01/2010




תט 13512-11/09 המתנגד, עו"ד אייל אבישי זלר נ' ליה סוסר








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



17 ינואר 2010

ת"ט 13512-11-09 סוסר נ' זלר





מספר בקשה:1

בפני

כב' הרשם
אבי כהן


המתנגד
(החייב)

עו"ד אייל אבישי זלר


נגד


המשיבה
(הזוכה)

ליה סוסר
ע"י ב"כ עוה"ד גד לנדאו



החלטה

בפני
י התנגדות לביצוע שטר חוב ע"ס 100,000 דולר ארה"ב בתיק הוצל"פ מס' 01180003496.

השאלה העיקרית שתידון בהחלטה זו היא השאלה האם ניתן לדחות על הסף טענת הגנה של "כפיה"
בהתנגדות לביצוע שטר.

עובדות והליכים רלוונטיים:

ביום 17.9.09 פתחה המשיבה תיק הוצל"פ מס' 0118003496 (להלן – "תיק ההוצל"פ") נגד שניים, לשם ביצוע שטר חוב ע"ס 100,000 דולר ארה"ב שזמן הפירעון בו הוא 30.6.09 (להלן – "השטר"): נגד מר עומר ג'ייס (להלן – "עומר"), כעושה השטר, ונגד המתנגד
, כערב בשטר. המשיבה הינה הנפרעת בשטר.

ביום 18.10.09 נמסרה האזהרה למתנגד, ואילו ביום 26.10.09 נמסרה האזהרה (על דרך "הדבקה") לידי עומר. זה אולי המקום לציין, כי עומר לא הגיש עד כה התנגדות לביצוע השטר.

ביום 8.11.09 הגיש המתנגד
התנגדות לביצוע השטר (להלן – "ההתנגדות"). יצוין כי המתנגד
לא מיוצג ע"י עורך-דין, אך הוא עורך-דין פעיל בעצמו, והוא מייצג למעשה את עצמו. ההתנגדות נתמכת בתצהירו מיום 5.11.09 של המתנגד
.

ביום 9.11.09 החליט רשם ההוצל"פ על העברת הדיון בהתנגדות לבית משפט זה ועל עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ עד להכרעה בהתנגדות. מסמכי ההתנגדות הועברו לבית משפט זה ונפתח בגינם תיק בימ"ש זה שמספרו 13512-11-09.

ביום 14.1.10 נערך בפני
י דיון בהתנגדות. לדיון התייצבו המתנגד
וב"כ המשיבה. בדיון נחקר המתנגד
על תצהירו הנ"ל והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

דיון ומסקנות:

מן הראוי תחילה להציג את המסגרת הנורמטיבית לדיון.

המסגרת הנורמטיבית
:

סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 קובע כך:
"הוצאה לפועל של שטרות
(א) שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השטרות (בחוק זה – שטר) ניתנים לביצוע כמו

פסק דין
של בית משפט.
(ב) המבקש ביצועו של שטר יגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה על כך, והוראות סעיף 7(ב) יחולו עליה כאילו היתה בקשה לביצוע

פסק דין
.
(ג) החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה, שתהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות, ומשהוגשה ההתנגדות יעכב רשם ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את הענין לבית המשפט; לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין".

עפ"י תקנה 106 (א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן – "תקנות ההוצל"פ"), המועד להגשת ההתנגדות הוא 20 יום מיום המצאת האזהרה לחייב. עפ"י אותה תקנה על החייב המתנגד
לפרט בהתנגדות, בין היתר, את נימוקי ההתנגדות ואת הסכום שלגביו מוגשת ההתנגדות.

עפ"י תקנה 108 (א) לתקנות ההוצל"פ, כאשר ההתנגדות מוגשת לפי תקנה 106 (כלומר בתוך מועד 20 הימים הנ"ל) על רשם ההוצל"פ לעכב את ביצוע השטר נגד המתנגד
ולהעביר את מסמכי ההתנגדות לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה על פי השטר. עפ"י תקנה 108 (ב) לתקנות ההוצל"פ, משהועברה ההתנגדות לבית המשפט יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר.

בחיקוקים הללו נקבע אפוא שדיון בהתנגדות לבקשה לביצוע שטר דינו כדין דיון בבקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר. ואכן, ההלכה הפסוקה מחילה על דיון בהתנגדות את אותם דינים ממש אותם היא מחילה על דיון בבר"ל (ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (פורסם באתרים משפטיים, 6.3.08).

נפנה אם כן לבחינת הדינים החלים על דיון בבקשת רשות להתגונן.

בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה הנוהגת ב-ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 9.12.09), וכך אמר:

18. התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני
הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06
עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89
החברה הכללית למוסיקה נ'
warner
, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן – עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן – עניין פטלז'אן).

19. חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני
מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85
זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני
בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676).

20. בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין ששון)).

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

ויש להזכיר גם את ההלכה הכללית, לפיה "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 (2004)) ולפיה "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 13/80
הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל (1) 267 (1982); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב (1) 721 (1988)).

כטענות הגנה כלפי צד קרוב, כלומר הצד עימו עשה המתנגד
את עסקת היסוד שבמסגרתה הוצא ונמסר השטר נשוא ההתנגדות, רשאי המתנגד
לטעון מגוון של טענות הגנה אפשריות, החל מטענות הגנה שטריות (לדוגמא: טענת "כשלון תמורה מלא" טענת "כשלון תמורה חלקי קצוב", טענת "מסירה על תנאי", ועוד) וכלה בטענות חוזיות או בכל טענה אחרת שהמתנגד
רשאי היה להעלותה אילו התביעה המוגשת נגדו לא היתה שטרית אלא תביעה עפ"י עיסקת היסוד (ראו דברי בית המשפט העליון ב-דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה (4) 193 (1998): "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה...כל טענת הגנה העומדת למשיבים כנגד זכות העותר על-פי עיסקת היסוד עומדת להם גם כנגד התביעה השטרית"; ראו גם דברי בית המשפט העליון ב-רע"א 1417/07 נרקיס נ' מאי-י.ד. שירותים בע"מ
(פורסם באתרים משפטיים, 8.7.07): "מסקנתו של בית המשפט משקפת את הדין הקיים, לפיה "בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה" (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי (לא פורסם (3.12.98)), וכי בהתאם להלכה זו רשאים היו המשיבים להעלות טענות הגנה כנגד פרעון השיק, אשר עומדים להם מכח היחסים החוזיים בין הצדדים, וכך עשו."; ראו גם ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ, רו"ח – יו"ר הרשות לבקרת תקציבים (פורסם באתרים משפטיים, 6.3.08)). ודוק: גם כאשר אין בפי מתנגד טענת הגנה שטרית מוכרת, בית המשפט ירשה לו לטעון טענות הגנה חוזיות ואחרות בגין עיסקת היסוד, דוגמת טענה של הפרת ההסכם שבמסגרתו נמסר השטר. כך לדוגמא נפסק ב-ע”א 1640/04 (מחוזי ת"א) נוי גל נ’ דני את דורון שטיחים בע”מ (פורסם באתרים משפטיים, 30.10.05) שבו בית המשפט המחוזי, תוך יישום ההלכה הנ"ל ב-דנ"א 258/98, קיבל ערעורו של נתבע בתביעה שטרית בין צדדים קרובים על פס"ד שקיבל התביעה השטרית נגדו בשל כך שלא עלה בידו להוכיח כשלון תמורה מלא, כאשר בית המשפט של ערעור קובע שהנתבע לא כבול למסגרת טענת ההגנה השטרית המצומצמת של כשלון תמורה מלא והיה רשאי לטעון גם טענה חוזית וכללית רגילה של הפרת עיסקת היסוד, טענה שנתקבלה בערעור. יצוין, כי בקשת רשות ערעור על פס"ד זה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון ב-רע"א 11400/05 דני את דורון שטיחים בע"מ נ' גל נוי (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.06).

מן הכלל אל הפרט:

המתנגד
, בתצהירו, מעלה גרסה לגבי נסיבות עשיית השטר, שזו תמציתה: עומר והמשיבה עשו הסכם מיום 9.9.08 למכירת מניות של עומר בחברה בחו"ל לידי המשיבה בתמורה לסך של 100,000 דולר ארה"ב, כאשר לפי תנאי אותו הסכם מכר, למשיבה היתה זכות לחזור אל עומר בתוך 6 חודשים ממועד ההסכם ולדרוש ממנו לפדות את המניות הנ"ל במחיר מוסכם של 150,000 דולר ארה"ב. עפ"י הטענה, המשיבה שילמה בפועל לעומר סך של 250,000 ₪ בלבד (מתוך הסך הנ"ל של 100,000 דולר ארה"ב). עפ"י הגרסה הנטענת, המשיבה בחרה תחילה שלא לממש את זכות הפדיון הנ"ל, אך אח"כ ובעקבות שינויים ביחסים האינטימיים בין עומר לבין המשיבה, ביקשה
המשיבה לממש את זכות הפדיון הנ"ל, אלא שאז סירב עומר לאפשר לה זאת, בשל כך שהמשיבה כבר ויתרה על זכות הפדיון שלה משבחרה כאמור. על רקע זה, כך טוען המתנגד
בתצהירו, המשיבה אנסה את המתנגד
לחתום כערב על השטר אותו עשה עומר לפקודת המשיבה, תוך איומים שבמידה שהמתנגד
לא יערוב לשטר כי אז תעליל המשיבה על המתנגד
בפני
אשתו עלילות בעניינים אינטימיים שיחבלו ביחסיו עם אשתו. המתנגד
מעלה את טענות ההגנה הבאות: טענה לפיה המשיבה לא נתנה למתנגד כל תמורה בגין השטר ולפיה במועד החתימה לא היה כל חוב של המתנגד
למשיבה; וטענה לפיה הוחתם על השטר בנסיבות של "כפיה", ובשל כך אין למתנגד חבות שטרית עפ"י השטר.

בסיכומיו, זנח המתנגד
את טענתו בדבר היעדר תמורה, והתייחס אך ורק לטענת הכפיה. לפיכך, וגם מאחר שנראה שאין בטענת היעדר התמורה ממש (עסקינן בערבות שטרית שאינה מותנית במתן תמורה ע"י הנפרע לערב וגם לא בחוב של המתנגד
עצמו למשיבה), לא תידון טענת היעדר התמורה ותידון רק טענת הכפיה.

עוד בטרם תידון להלן טענת הכפיה ייאמר, כי המוצהר ע"י המתנגד
בסעיפים 8 ו-18 לתצהירו, בדבר תשלום סך של 250,000 ₪ בלבד ע"י המשיבה לזוכה, נסתר בחקירת המתנגד
, תוך שהמתנגד
אישר שסכום תמורת המכר הנ"ל בסך 100,000 דולר ארה"ב כן שולם כבר בעבר ע"י המשיבה (המתנגד
סייג בחקירתו ואמר בהקשר זה: "בדיעבד התברר לי ששולם קצת פחות וזה לא האישיו"). בעניין זה אף הוצג מכתבו של המתנגד
עצמו מיום 5.11.08 (מוצג מב/1), שבו מאושר מפורשות למשיבה כי השלימה תשלום הסכום הנ"ל של 100,000 דולר ארה"ב וכי עמדה במלוא התחייבויותיה עפ"י הסכם המכר הנ"ל עם עומר. המתנגד
לא מתייחס לסתירה זאת בסיכומיו, והמסקנה המתבקשת היא כי הטענה העובדתית הנ"ל בתצהיר המבקש קרסה ואין לסמוך עליה.

אעבור אפוא לדון בטענת הכפיה, שהיא כאמור טענת ההגנה היחידה שיש לדון בה.

המתנגד
טוען, כאמור, כי נאנס לחתום כערב על השטר. לדבריו, איומיה של המשיבה כי תעליל באוזני אשתו עלילות בעניינים אינטימיים (חסרי בסיס) והחשש מפני הנזקים שעלולים להיגרם מעלילות אלו הם שהניעו אותו לחתום כערב על השטר, כאשר לפי הטענה סכום התמורה הנ"ל ששולם ע"י המשיבה שולם לעומר בלבד והמתנגד
לא קיבל מסכום זה דבר. יצוין, כי המתנגד
, בסיכומיו, מודה בפה מלא בזכותה של המשיבה לקבל מעומר את הכספים (סכום של 150,000 דולר ארה"ב), אך לדבריו זכות זו הינה כלפי עומר בלבד, כאשר המתנגד
פטור מלפרוע את השטר בשל הכפיה הנ"ל.

המשיבה, בסיכומיה, טוענת לגבי טענת הכפיה, כי אפילו אם כל המוצהר בתצהיר המתנגד
נכון, אין בתצהיר בסיס עובדתי מספיק לטענת כפיה, לאור המבחנים המחמירים שנקבעו בהלכה הפסוקה לגבי הגדרת כפיה משפטית. המשיבה טוענת אפוא כי דין טענת הכפיה להידחות על הסף.

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 מסדיר את נושא הכפיה ביחסים חוזיים. הסעיף קובע כי אדם שמתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד האחר, בכוח או באיום, ניתן לביטול ע"י קורבן הכפיה. בשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון (חלקם נזכרו בסיכומי המתנגד
) נותחו הוראות ויסודות סעיף 17 זה. המסקנה הכללית מקריאת פס"ד אלו היא, כי כפיה עשויה ללבוש צורות שונות ומגוונות וכל מקרה צריך להיבחן עפ"י נסיבותיו, כאשר הכפיה נמדדת, בין היתר, במבחנים של עוצמת ואיכות הלחץ המופעל ע"י הכופה ושל מידת הפסול המוסרי או החברתי או הכלכלי הדבק בלחץ זה, וגם במבחן של אפשרויות הפעולה העומדות בפני
הנכפה בנסיבות העניין (ראו: ע"ע 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705 (1994); רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג (1) 721 (1999); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769 (2003); ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193 (2004)).

ראוי להביא בהקשר זה ציטוט מההלכה הנ"ל ב-ע"א 5806/02 לגבי הגדרת הכפיה שבסעיף 17 לחוק החוזים:

"הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה, ולמעט הוראת סעיף קטן (ב), שלפיה אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. על-אף חשיבותן הרבה של הגדרות ריבוי ומיעוט אלה אין בהן כדי להציב מבחן ברור באשר לשאלה מהו לחץ אשר משהופעל על צד לחוזה מהווה כפייה. בהקשר זה מקובל לומר, ככלל, כי על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה (ג' שלו דיני חוזים [5], בעמ' 236; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 898). עם זאת כלל זה כפוף לסייגים (שם, בעמ' 945), וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."
במקרה שלנו טוען המתנגד
לנסיבות מסוימות מאוד, ומפורטות די צורכן לטעמי, של כפיה. לא ניתן, להשקפתי, לשלול על הסף בדיון מסוג זה (התנגדות לביצוע שטר) את האפשרות שבית המשפט יקבע שבנסיבות הנטענות הנ"ל אכן התקיימה כפיה במובנה המשפטי הנ"ל. נראה שהדברים ראויים לבירור ראייתי מלא, במשפט שייערך בתביעה השטרית. ויש לזכור, כי הכפיה נבחנת במבחן סובייקטיבי, ובהקשר זה ראויים לציטוט הדברים הבאים מתוך ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים – החלק הכללי" תשס"ה – 2005 בעמ' 328:

"מבחן הקשר הסיבתי בין הכפיה לבין ההתקשרות בחוזה...הוא מבחן סובייקטיבי...עצמת הכפיה הנדרשת כדי לבטל את החוזה משתנה, אם כן, ממקרה אחד למשנהו, על-פי אישיותו של האדם שעליו הופעלה הכפיה".

תצהירו של המתנגד
, בנושא הכפיה, לא קרס בחקירתו, ולמעשה, המתנגד
כלל לא נשאל בחקירתו על הנסיבות המוצהרות של הכפיה הנטענת (כך, למשל, לא היתה כל שאלה לגבי סוג
או אופן או מועד האיומים הנטענים מצד המשיבה או לגבי אורח החיים המסוים הנטען של המשיבה ושל עומר). בנסיבות אלו ולאור ההלכה הפסוקה הכללית הנ"ל, מוחזק התצהיר בחזקת אמת (בנושא הכפיה) ויש ליתן למתנגד את יומו בבית המשפט ולאפשר לו להוכיח את טענותיו בראיות, במשפט שייערך בתביעה השטרית.

יצוין, כי ב"כ המשיבה בסיכומיו טען שטענת הכפיה הינה הזויה ומופרכת על פניה, בשים לב לעובדה שהמתנגד
הינו עו"ד, בשים לב לדברי המתנגד
כי לעלילות שאיימה המשיבה להעליל עליו אין כל בסיס במציאות ובשים לב לסכום הגדול הנקוב בשטר. אך בהלכה הפסוקה הנ"ל כבר נקבע שאין מקום בדיון בהתנגדות לקבוע ממצאים לגבי מהימנות או סבירות, מה גם, שכאמור לעיל, לא ניתן לדבר בסוגיית הכפיה על סטנדרטים אובייקטיביים של כפיה, מאחר שהמבחן לבחינת הדברים הוא סובייקטיבי.

אזכיר לסיום, כי בעניין אחד נסתר תצהירו של המתנגד
(בעניין הסכום הנטען ששילמה המשיבה לעומר), אך לא מדובר בעניין מרכזי או רלוונטי לנושא הכפיה, ולפיכך אין בכך כדי לשנות ממסקנותיי האחרונות.

אשר על כן:

התנגדות המתנגד
לביצוע השטר בתיק הוצל"פ 0118003496 מתקבלת, כאשר הרשות להתגונן הינה ביחס לטענת הכפיה בלבד.

הוצאות הליך ההתנגדות בסך 3,000 ₪ + מע"מ יישולמו לפי תוצאות התביעה השטרית.

נוכח סכום השטר, המזכירות תפתח תיק אזרחי בסדר דין רגיל.

הבקשה לביצוע השטר תיחשב ככתב תביעה ואילו התצהיר התומך בהתנגדות ייחשב ככתב הגנה.

המזכירות תנתב התיק לדיון בפני
שופט, והוראות המשך יינתנו ע"י הגורם השיפוטי שייטפל בתביעה השטרית.










ניתנה היום,
ב' שבט תש"ע, 17 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.














תט בית משפט שלום 13512-11/09 המתנגד, עו"ד אייל אבישי זלר נ' ליה סוסר (פורסם ב-ֽ 17/01/2010)