פסקי דין על משה בן יצחק פרץ

110/03 פ     22/01/2004




פ 110/03 מדינת ישראל נ' משה בן יצחק פרץ




10
בתי המשפט

פ 000110/03
בית משפט מחוזי חיפה
22/01/2004
תאריך:
השופט יצחק כהן

בפני

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

ע"י ב"כ עו"ד גב' א' רינגר
, פמ"ח

נגד
משה בן יצחק פרץ
ת"ז 039323480

הנאשם

ע"י ב"כ עו"ד א' סבן
הכרעת דין

1. עניינו של כתב האישום שלפני בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 3.6.02, ברח' יוסף גביש בעכו, בה קופחו חיי המנוח אורי יקוטי ז"ל, שהיה בן 37 שנים במותו.
2. בכתב האישום מיוחסות לנאשם 11 עבירות, ואלה הן:

(א) הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"), בצירוף סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן - "פקודת התעבורה");

(ב) הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א' (ב) לפקודת התעבורה;

(ג) נהיגה במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן - "תקנות התעבורה"), (ואציין, כי מדובר במהירות הנסיעה לפני שאירעה התאונה);

(ד) נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, (ואציין כי מדובר במהירות הנסיעה לאחר שאירעה התאונה);

(ה) אי האטה בעקומה, עבירה לפי תקנה 51(4) [וצ"ל 52(4) - י"כ] לתקנות התעבורה;

(ו) סטיה מנתיב הנסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה;

(ז) נהיגה בכלי רכב, כשמצב הרכב עלול לסכן עוברי דרך, עבירה לפי תקנות 27(א) עד (ג) לתקנות התעבורה;

(ח) התנהגות שלא על פי הוראות תקנות 144(א) ו- (ב) לתקנות התעבורה;

(ט) נהיגה בכלי רכב ללא פוליסת ביטוח ברת תוקף, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 (להלן - "פקודת הביטוח");

(י) שיבוש מהלכי המשפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין;

(י"א) הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.
3. בדיון שהתקיים בתאריך 16.6.03 הודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בכתב האישום, למעט העובדה המפורטת בסעיף 14(ו) לכתב האישום, המבססת את היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה. בסעיף זה טענה המאשימה, כי "הנאשם נהג ברכבו בפזיזות, שהתבטאה באדישות ובשוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה וכן נהג קלות דעת ובנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". עם זאת, מודה הנאשם כי גרם למותו של המנוח ברשלנות.

על כן הסכימו ב"כ הצדדים לסכם טענותיהם בשאלה, האם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה או שמא יש להרשיעו בגרימת מותו של המנוח ברשלנות.
4. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בהן הנאשם הודה, בתאריך 3.6.02 נהג הנאשם במכונית "הונדה" ברח' יוסף גביש בעכו, שהנו "דרך עירונית", במהירות העולה על 90 קמ"ש. בהגיעו לעקומה בכביש, לא האט הנאשם מהירות נסיעתו, וסטה עם מכוניתו לצד ימין, שם פגע עם צדה הימני של המכונית בה נהג בצדה השמאלי של מכונית מסוג "דייהטסו" שחנתה בסמוך למדרכה בצד ימין. לאחר מכן המשיך הנאשם ופגע במכונית מסוג "אופל" שחנתה לפני מכונית ה"דייהטסו", וכן פגע במנוח, אורי יקוטי ז"ל, שבאותה עת התכוון להיכנס למכונית ה"אופל" מבעד לדלת הקדמית השמאלית (הדלת שליד מושב הנהג). כתוצאה מהפגיעה נגרם מותו של המנוח וכן נגרמו נזקים לשלושה כלי רכב.

מיד לאחר התאונה, ולמרות שהנאשם ידע כי פגע במנוח, לא עצר הנאשם את מכוניתו והמשיך בנסיעה מרחק של כ- 120 מטרים. לאחר כ- 120 מטרים עצר הנאשם את המכונית לרגע, והוא ושני חבריו שהיו במכונית, ציון כהן ואילן עזרא, הסתכלו לאחור. אילן אמר לנאשם שהוא מזהה נעל מוטלת על הכביש, ואז האיץ הנאשם המכונית ונמלט מהמקום בנסיעה מהירה, מבלי שהוא או חבריו הגישו למנוח עזרה. הנאשם נסע במכונית ה"הונדה" מרחק של כקילומטר, ואז נטש את המכונית במגרש חניה של בניין מסוים, ונטען, כי ממקום התאונה ועד למקום נטישת המכונית נהג הנאשם במכונית כאשר הצמיג הימני ריק מאויר, וזאת בעקבות התאונה.

מהמקום בו נטש הנאשם את המכונית פנו הנאשם ושני חבריו לביתו של משה דיצי, הוא בעל מכונית ה"הונדה", שם סיפר הנאשם לדיצי כי פגע ברכב חונה וגרם נזק לרכבו. יחד עם דיצי, שני חבריו ואנשים נוספים, נסע הנאשם למקום בו החנה את מכונית ה"הונדה", על מנת להראות לדיצי הנזק שנגרם למכונית. בהגיעם למקום פגשו באנשי משטרה שלקחו את דיצי לחקירה. הנאשם ושני חבריו, למרות שראו שהשוטרים לוקחים את דיצי לחקירה, לא אמרו להם דבר על מעורבותם בתאונה, ולאחר מכן נסעו הנאשם ושני חבריו לביתו של הנאשם, שם סיכמו כי יספרו למשטרה סיפור כוזב לפיו שני החברים הלכו לבדם ברחוב וראו את מכונית ה"הונדה" נוסעת במהירות ונכנסת לחניה, אך לא זיהו את האדם שנהג בה, ועוד סיכמו שימסרו, שהנאשם לא היה אתם. לאחר מכן ישבו הנאשם וחבריו לצפות בסרט בטלוויזיה.

למחרת היום, 4.6.03, בשעה 05:22, מסר הנאשם הודעה כוזבת למפקח ערן קפלן ממשטרת ישראל, וזאת בהתאם לסיכום שהיה לנאשם עם שני חבריו, כמפורט לעיל.

עוד נטען בכתב האישום, כי עובר לתאונה, נהג הנאשם כשהרכב אינו מבוטח ואין ברשותו פוליסת ביטוח ברת תוקף.
5. כאמור, בין הצדדים נטושה מחלוקת יחידה, והיא בשאלה, האם בשל גרימת מותו של המנוח יש להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה או בעבירה פחותה ממנה - גרימת מוות ברשלנות.

כאמור, הנאשם כפר בנטען בסעיף 14(ו) לכתב האישום, אך הודה בנטען בסעיפים 14(א) עד (ה), בהם נטענו הטענות הבאות:

"(א) נהג בהונדה ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו;
(ב) נהג בהונדה, בעיבורה של עיר במהירות מופרזת ובלתי סבירה לנסיבות ששררו בדרך;
(ג) לא האט ממהירות נסיעתו המופרזת בהתקרבו לעקומה שמאלה ובנוסעו בה;
(ד) סטה ימינה מנתיב נסיעתו ללא כל סיבה הקשורה בהונדה או בתנאי הדרך;
(ה) לא בלם את ההונדה בשום שלב עובר לתאונה."

ב"כ המאשימה גורסת, כי העובדות בהן הודה הנאשם מלמדות על קיום היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירת ההריגה, ואת טענותיה סומכת היא על חזקות שונות שנותחו ונקבעו בפסק הדין שניתן בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"דינים ועוד ..."), והאסמכתאות הנזכרות שם, וכן פסקי הדין שניתנו בע"פ 6131/01 מדינת ישראל
נ' פרבשטיין, פ"ד נ"ו(2) 24 וע"פ 3289/90 מדינת ישראל
נ' בראונר, פ"ד מ"ה(1) 397.

לעומת טענות אלה טוען ב"כ הנאשם, כי כל כולה של אשמת ההריגה מבוססת על העובדה שהנאשם נסע במהירות של 90 קמ"ש בדרך עירונית עובר לתאונה, ולטענת ב"כ הנאשם, בהשוואה לדוגמאות המובאות בסיכומיו "אם אדם נוהג במהירות של 90 קמ"ש בשעת לילה מאוחרת, בפרבר דליל אוכלוסין וחו"ח הורג אדם, אזי ברור שהוא יואשם בגרם מוות ברשלנות." לדעת ב"כ הנאשם, במקרה שלפני לא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה, ואף אין מקום לקבוע כי הנאשם סטה סטיה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה (להבדיל מסטיה לא גסה, המבססת לטענת ב"כ הנאשם את עבירת גרם המוות ברשלנות). ב"כ הנאשם הוסיף וטען, כי לא די ברשלנות רבתי כדי להרשיע נהג בעבירת הריגה, ואת טענותיו בעניין זה סמך על פסק הדין שניתן בע"פ 7683/02 מדינת ישראל
נ' זרגריאן (פורסם ב"דינים ועוד ...").
6. לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני סבור כי הדין הוא עם המאשימה, ועם כל הכבוד, אין אני סבור שיש מקום להשוות המקרה שלפני עם המקרה שנדון בעניין זרגריאן.

היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת הריגה נקבע בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, וזו לשונו:

"מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) ......
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען."

כאמור, על פי העובדות שהנאשם הודה בהן, הנאשם נהג במהירות של כ- 90 קמ"ש בדרך עירונית, לפני עיקול בכביש ובשעת לילה. ניסיון החיים מלמד, שמי שנוסע במהירות כה גבוהה בעיבורה של עיר, חייב להיות מודע לאפשרות שיגרום לתאונה, וככל שהדברים נוגעים לאפשרות שהתאונה עלולה אף לגרום למותו של אדם, מתקיים האמור בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, וניתן לומר על הנאשם שנטל סיכון בלתי סביר, לאפשרות גרימת מותו של אדם, מתוך תקווה שיצליח למנען. ארבעה גורמים חברו יחדיו לבסס היסוד הנפשי הדרוש להרשעת הנאשם בעבירת ההריגה במקרה שלפני, והם:

(1) נסיעה בדרך עירונית;
(2) נסיעה במהירות העולה באופן ניכר על המהירות המותרת (90 קמ"ש במקום 50 קמ"ש);
(3) אי האטת מהירות הנסיעה בהתקרבות לעקומה בכביש;
(4) שעת לילה, בה החושך משפיע על הראות.

כל אחד מארבעה גורמים אלה לבדו, חייב היה לגרום לנאשם להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, ובחברם ביחד, מצביעים הם על כך שהנאשם היה מודע לטיב המעשה הנעשה על ידו, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, וכן מצביעים אלה על קלות הדעת בה נטל הנאשם את הסיכון הרב הטמון בנהיגתו, סיכון שהיה בלתי סביר לחלוטין.
7. ב"כ הנאשם סומך טענות על פסק הדין בענין זרגריאן, ואולם, בעניין זרגריאן הנסיבות היו שונות, שכן הנאשם שם נהג במכונית בכביש מהיר, וכאשר ראה את השוטר המנסה לעצרו האט מהירות נסיעתו וניסה לסטות לצד שמאל אלא שאף השוטר פסע אל עבר הנתיב השמאלי, או אז ניסה הנאשם לסטות ימינה אך אף השוטר החל לפסוע ימינה, ובעוד הנאשם מנסה לסטות שוב לשמאל, פגע בשוטר. התיאור העובדתי בפרשת זרגריאן מזכיר שני אנשים הצועדים זה מול זה, כאשר כל אחד מהם מנסה לסטות הצדה כדי לאפשר לחברו לעבור, אלא ששניהם סוטים לאותו צד, ונתקלים זה בזה.

לעומת הנאשם בפרשת זרגריאן, שנסע במהירות רבה (126 קמ"ש) בדרך מהירה (כביש מס' 2), הנאשם שלפני נסע במהירות כמעט כפולה מהמהירות המותרת בדרך עירונית. בדרך עירונית הסיכונים רבים מאלה שקיימים בכביש מהיר, ולנוהג בדרך העירונית צפויות הפתעות רבות מאלה הצפויות לנוהג בדרך מהירה. דברים אלה מקבלים משנה חשיבות כאשר מדובר בדרך מתעקלת ובשעת חשכה.
8. בסיכומיה איזכרה ב"כ המאשימה את פסק הדין שניתן בע"פ 3289/90 מדינת ישראל
נ' בראונר, פ"ד מ"ה(1) 397. באותו מקרה נהג אדם בדרך עירונית בחיפה במהירות של 117 קמ"ש בשעת לילה, וגרם לתאונה קטלנית. הדברים שנקבעו באותו

פסק דין
, יפים אף לעניינו:

"דומני כי אין להרחיב את הדיבור על כך כי נהיגה בעיר במהירות של 117 קמ"ש, בכביש מתעקל, חד מסלולי, היא נהיגה רשלנית הנכנסת לגדרה של "רשלנות רבתי", גם אם היא נעשית אחרי חצות הלילה, כשהתנועה בעיר אינה רבה. במהירות אשר כזאת בסיבוב או בעיקול, לוקח הנהג על עצמו סיכון ברור כי לא יהא בידו לשלוט על הרכב, ולהתגבר על סכנות ומכשולים שיעמדו בפני
ו מקרוב תוך כדי נהיגה. מכאן גם המסקנה הנוגעת ליסוד הנפשי. נהג הבוחר לנהוג במהירות כזאת ברחובה של עיר, דוגמת רחוב זה בו נהג המשיב, לא זו בלבד שחזקה עליו, כי הוא יודע את שידוע לכל על הסכנות האורבות לו, וכל בטחונו הוא כי "לי זה לא ייקרה", אלא שבנהיגה כזאת יש גם משום גילוי של אי איכפתיות מצדו לתוצאות, גם אם אינו חפץ בהן ואינו מתכוון להן. בידינו, אם כן, לקבוע, כי מה שידוע לכל אחד, על דבר הסכנה שבנהיגה כזאת, לא נתעלם גם מעיני המשיב (ראה ע"פ 419/68 פד"י כ"ב (2) 749, 756). בנסיבות המקרה מדובר בנהיגה מסוכנת, מבחינת מהירות הנסיעה ובהתחשב במקום הנסיעה, המצביעים לכאורה על כך שהיתה ערנות לסכנה ולקיחת סיכון מצד מי שנוהג כך."

(ההדגשה לא במקור - י"כ)

באותו מקרה הורשע הנאשם בגרימת מוות ברשלנות, אלא שערעור המדינה התקבל, ולאור הדברים המצוטטים לעיל, הורשע הנאשם בעבירת ההריגה.

אף בעניין שנדון בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"דינים ועוד ..."), אושרה הרשעת הנאשם בעבירת הריגה. באותו מקרה, רוכב אופנוע נסע במהירות מופרזת ופגע בקשישה שעברה במעבר חציה. ב

פסק דין
זה, ניתח בית המשפט (מפי כב' השופט מ' חשין) את החזקות השונות, המבוססות על ניסיון החיים, אשר מצביעות על קיום היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה, ובסופם של דברים קבע:

"באירוע של תאונת דרכים קטלנית, היווצרותן של החזקות הינה נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם. כך, למשל, שעה שמוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה שתקום חזקה ולפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו: מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית, ועימה קלות דעת לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית."

בדברים אלה חזר בית המשפט על דברים שנקבעו בע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל
(פורסם ב"דינים ועוד ..."), מפי כב' השופט א' גולדברג:

"לא יכול להיות ספק כי, עוצמת הסטיה מנורמת הזהירות הסבירה של מי שנוהג במצב דוגמת המצב בו נהג המערער מגיעה כדי התרשלנות רבתי וסטייה גסה מנהיגה סבירה. בכך התקיים היסוד האובייקטיבי שבעבירה. אשר ליסוד הנפשי של פזיזות הרי שבהיעדר ראיה ישירה ליסוד זה, חזקה על המערער כי היה מודע לסיכון שבנהיגתו, ולפחות נהג מתוך תקווה כי הסיכון לא יתממש והוא יצא בשלום מנהיגה כזאת. משלא הוכח היפוכו של דבר הרי שעומדת החזקה האמורה בעינה, ומכאן ששני יסודות העבירה הוכחו ושבדין הורשע המערער."
9. ארבעת הגורמים שחברו בתאונה זאת, כפי שמניתי אותם לעיל, מלמדים על עוצמת הסטייה שסטה הנאשם מכללי הנהיגה הסבירה. הנני סבור אפוא, כי הנאשם סטה סטייה גסה מכללי הזהירות הסבירים, וחזקה עליו כי היה מודע לסיכון הבלתי סביר שבנהיגתו, ולכל היותר ניתן לומר עליו, כי קיווה שלא תיגרמנה תוצאות קטלניות כתוצאה מנהיגתו.

כפועל יוצא מכך, הנני קובע, כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירת ההריגה, והנני דוחה טענת הנאשם, כי לכל היותר ניתן להרשיעו בעבירת גרם המוות ברשלנות.
10. אשר על כל האמור לעיל, הנני מקבל את טענות המאשימה, ועל יסוד הודאת הנאשם בעובדות המפורטות בכתב האישום ועל יסוד החלטתי כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הדרוש לעבירת ההריגה, הנני מרשיע הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כפי שפורטו בסעיף 2 להכרעת דין זאת.
ניתנן היום, כ"ח בטבת, תשס"ד (22 בינואר 2004), במעמד הצדדים.

מותר לפרסום מהיום.

יצחק כהן
- שופט








פ בית משפט מחוזי 110/03 מדינת ישראל נ' משה בן יצחק פרץ (פורסם ב-ֽ 22/01/2004)