פסקי דין על סמיר מסעוד אסעד | פסקי דין על ג'ורג' אסעד | פסקי דין על עזבון המנוח מסעוד אברהים אסעד אסעד |

2269/09 בשא     04/01/2010




בשא 2269/09 סמיר מסעוד אסעד נ' ג'ורג' אסעד, עזבון המנוח מסעוד אברהים אסעד אסעד




בעניין:

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי נצרת
בשא002269/09

בתיק עיקרי: א
000703/09

בפני
:
כב' השופט צרפתי דני

תאריך:
04/01/2010




בעניין
:
סמיר מסעוד אסעד



ע"י ב"כ עו"ד
שלומי אביטן
המבקש


נ
ג
ד



1. ג'ורג' אסעד

2. עזבון המנוח מסעוד אברהים אסעד אסעד
באמצעות יורשיו.


ע"י ב"כ עו"ד
חוסאם סרור
המשיבים

החלטה

1.
בפני
בקשה לדחות על הסף את תביעת התובע להכריז כי הוא הבעלים של חלק מן המקרקעין נשוא התביעה, זאת מטעמי התיישנות ולחילופין מטעמי שיהוי.

בכתב התביעה עותר התובע לרשום על שמו 250/584 חלקים מחלקה 34 גוש 16513 (להלן: "המקרקעין"). לטענתו, הוא קיבל את המקרקעין מאביו במתנה בשנת 1975, זאת בידיעת כל אחיו, הנתבעים 1 א'-ז'. התובע בנה את ביתו בשטח המקרקעין הנ"ל ומתגורר שם עד היום.
בתיק הוגש כתב הגנה מטעם יורשי הנתבע 1ז'(1-3) בלבד. מגיש הבקשה עצמו לא הגיש כתב הגנה, על יסוד ארכת מועד שניתנה לו לבקשתו.

טענות הצדדים

2.
לטענת המבקש, הנתבע מס' 1א', המשיב נמנע מלבצע כל פעולה במשך 34 שנים מאז שלטענתו ניתנו לו המקרקעין במתנה, לרבות רישומה בטאבו. משכך טוען המבקש עסקת המתנה התיישנה.

המבקש מוסיף בעניין זה כי עילת כתב התביעה היא אכיפת קיומו של חיוב חוזי שעניינו במקרקעין, דהיינו התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין, שדינה שונה מאכיפת "זכות במקרקעין", כשלכל היותר תקופת ההתיישנות הרלבנטית הינה 25 שנים בהתאם לחוק ההתיישנות התש"יח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). המבקש טוען כי דברים אלו יפים גם לענייננו שעה שמדובר במתנה במקרקעין תוך שמפנה לע"א 6363/98 גרינברג נ' גרינברג פ"ד נד(4), שם נקבע כי פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקה במקרקעין.

3.
לחילופין, טוען המבקש כי דין תביעת המשיב להידחות מחמת השיהוי הניכר בו היא לוקה, ואשר גם הביא לפקיעת הסכם המתנה. לטענת המבקש, השיהוי הוכר בזיקה להליך משפטי, מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות העומדת לתובע ואירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

בענייננו, טוען המבקש, המשיב לא ביצע כל פעולת רישום שיש בה כדי להכריז כלפי כולי עלמא על הכוונה להעניק לו מתנה, כאשר מתוקף דיני החוזים הכללים היה עליו לסיים את הרישום תוך פרק זמן סביר [סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התש"ג 1973]. המבקש הפנה ל

פסק דין
בע"א 1330/93 אלבז נ' אלבז (טרם פורסם 12.06.97), ממנו הוא מבקש ללמוד כי בנסיבות של שיהוי במימוש הזכות ואי הבטחת ביצועה, החלות בענייננו, ניתן ללמוד על ויתורו של מקבל המתנה במקרקעין על זכותו.

4.
המשיב בתגובה מפורטת עותר לדחות את הבקשה;
המשיב טען כי התביעה דנן עניינה מתנה מוגמרת שאביו נתן לו במקרקעין. האב לא חזר ממתנה זו עד ליום מותו, ומכל מקום גם לא היה יכול לחזור ממנה שעה שהתובע שינה מצבו לרעה והשקיע כספים בבניית ביתו במקרקעין.

המשיב הוסיף ופירט כי מאז שבנה את בית המגורים שלו בשנת 1975 במקרקעין, הוא התגורר שם יחד עם בני משפחתו, בהסכמת וידיעת כל הנתבעים. אביו נפטר ב - 1980 והמשיב לטענתו לא ציפה כי מי מהנתבעים יתנגד לזכותו להירשם כבעלים בדירה. לטענתו ולמעשה גם כיום, אף צד, לרבות הנתבע, לא טען כנגד זכותו הבסיסית של הנתבע להירשם כבעלים לכל הפחות על חלק מן המקרקעין.

5.
מתגובת המשיב עוד עולה כי הוא חולק על מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות. המשיב טען כי המבקש במעשיו ובמחדליו, הכיר בזכותו של התובע, ומכל מקום הוא לא התנגד מעולם להחזקתו של התובע או לבעלותו בבית המגורים שבנה. משכך עילת התביעה של התובע נולדה רק לאחרונה, עם התנגדות המבקש לראשונה לתביעה. המשיב הבהיר כי טרם הוצא צו ירושה לאביו וטרם חולק עזבונו.

6.
לחלופין טוען המשיב לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות;
בהקשר זה הפנה המשיב לסעיף 8(ד) לכתב ההגנה מטעם יורשי הנתבע 1ז'(1-3), שם מפורט כי המבקש בנה שני מבנים מסחריים עם אביהם של היורשים, ובהסכמת כלל הנתבעים לרבות התובע בחלקה, מה שמעיד לטענתו על הכרת המבקש בזכויות המשיב, מכח אותה חלוקה שעשה האב המנוח.

עוד הפנה המשיב לכתב ההגנה הנ"ל בו למעשה מודים הנתבעים הנ"ל בכך שהמשיב קיבל במתנה מאביו חלק מן המקרקעין (אם כי טוענים לגודל שונה מזה שנתבע על ידי התובע).

כמו כן מפנה המשיב לרשות שקיבל לבנות על החלקה בהתאם למתנה כמו גם השתיקה לאורך השנים.

לטענת המשיב, הנתבע 1ו' אף ניהל מו"מ מולו, ובשם כל הנתבעים, לאחר הגשת כתב התביעה, כאשר המחלוקת הייתה כמה חלקים יירשמו על שמו של המשיב כתוצאה מהמתנה שקיבל מאביו, בעוד אף אחד מהנתבעים, לרבות המבקש, לא חלק על זכותו הבסיסית של המשיב לרישום חלק כלשהו.

בנדון גם נטען לחילופי טיוטות הסכם שיתוף, אותן העביר בנו של המבקש ומהווה ישום בקרוב של המתנה, למעשה.

בעניין זה מוסיף המשיב כי המבקש כאמור לא הגיש כתב הגנה, ואף לא פרט בבקשתו את עמדתו לעניין עצם זכותו של המשיב במקרקעין, מכח המתנה.

[המשיב בתגובתו העלה בנוסף טענות בדבר זכות הגישה לערכאות, והיות התביעה תובענה במקרקעין לצורך דיני ההתיישנות להבדיל מהתחייבות חוזית בלבד, כמפורט שם].

7.
כנגד טענת השיהוי, מפנה המשיב להלכה לפיה שיהוי כשלעצמו אינו עומד לתובע כמכשול להגשת תביעה לביצוע בעין אלא אם ניתן לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור או ייאוש של התובע על זכותו ושעקב השיהוי הורע מעמדו של המוכר. בענייננו טוען המשיב שבניית ביתו והשקעתו במקרקעין ותפיסת החזקה בהם עד היום מעידים כי לא ויתר על זכותו, וכן כי מצבו של אביו, ויתר הנתבעים לא הורע עקב השיהוי, במיוחד לאור הסכמתם בהתנהגות למתנה.

המשיב עוד טוען כי העלאת טענת השיהוי על ידי המבקש, מהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים ונטענת בחוסר תום לב. בעניין זה מפרט המשיב, כי כאמור, טרם הוצא לאביו צו ירושה, וגם המבקש לא דאג לרשום את זכויותיו בטאבו שעה שגם הוא כאמור בנה מבנה בחלקה.

לטענת המשיב, מכלול האמור מעיד כי הבקשה מצריכה לכל הפחות ברור עובדתי מקיף.

8.
עוד טוען המשיב, כי יש להחיל יחסי נאמנות בינו לבין אביו המנוח, באופן בו מרגע מתן המתנה, וכל עוד המתנה לא הושלמה ברישום, אביו ויתר הנתבעים כיורשיו, הם נאמניו
של המשיב בהקשר של המתנה, וכל עוד הם לא כופרים במפורש באותה נאמנות ובזכותו של המשיב שנהנה ממנה, לא החל מרוץ ההתיישנות.

9.
בתשובת המבקש לתגובת המשיב חוזר המבקש על הרציונאליים העומדים בבסיסה של קביעת תקופת ההתיישנות והם א. תחימת פרק הזמן במסגרתו אדם נדרש לשמור ראיותיו. ב. חזקה לפיה שיהוי בהגשת תובענה לפרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות התובע לוותר על זכותו המהותית. ג. הצורך להקנות ודאות לתובע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. ד. האינטרס הציבורי שבתי המשפט יעסקו באירועים אקטואלים.

המבקש מוסיף וטוען כי לא ניתן לראות בטיוטת ההסכם אליה הפנה המשיב, כהודאה מפורשת בכתב בזכות מצדו, שעה שהטיוטא לא הועברה על ידו אלא על ידי בנו, ולטענתו הועברה אף שלא בסמכות, ומכל מקום גם לא נחתמה.
בנוסף טוען המבקש כי המשיב לא הראה כי המבקש עצמו במעשיו המפורטים לכאורה, ביצע מקצת מן
הזכות כנדרש על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
לטענת המשיב יתר טענותיו של המשיב אין בהן כדי לענות לגופה של טענת ההתיישנות.



דיון והכרעה

10.
לאחר עיון ובחינה אני רואה להורות על דחיית הבקשה, כבקשה לסילוק התביעה על הסף.

הצדדים התיימרו במסגרת טעוניהם בבקשה זו, לבסס טענותיהם על תשתית עובדתית עניפה, אשר מקומה בתיק העיקרי.

בגדר בקשה לסילוק תביעה על הסף אין מקום להכרעות עובדתיות, מה גם שאלו אף לדידם של הצדדים לא נתמכו בתצהירים.

במסגרת בקשה לסילוק על הסף מחמת טענת התיישנות, זכאי התובע כי התשתית העובדתית, לצורך ההכרעה בבקשה, תבוסס על התשתית המוצגת על ידו ובפרט בהעדר נתונים מוכחים הסותרים את הדברים, על פניהם.

אין מקום בהתאמה לסתום את הגולל על תביעת תובע, טרם ברורה לגופה, תוך צעד חריף של סילוק תביעתו על הסף, זאת בהתבסס על טענות עובדתיות לכאורה, שטרם בוררו והוכרעו במסגרת הליך ראיות בעת ברור התביעה לגופה.
הדברים נכונים בענייננו ביתר שאת שעה שהמבקש אף טרם הגיש כתב הגנה ולמעשה גם במסגרת בקשתו לא טען טענות עובדתיות לעצם נתינת המתנה הנטענת על ידי האב, נסיבותיה ומעמדה.

התשתית הבסיסית המפורטת בכתב התביעה עצמו, אשר לא נסתרה, מעלה כי בשנת 1975, אבי המשיב נתן למשיב מתנה במקרקעין, את קומת הגג בביתו, שם בנה המשיב את דירתו וחי שם עד היום. המשיב לא רשם את זכותו במקרקעין לאורך השנים, ובתביעתו הוא עותר להשלמת המתנה ברישום.

לצורך הדיון בבקשה גם אין מניעה להניח, ולחובת המשיב, כי המתנה כמתנה במקרקעין, חסרה ואולי אף טרם הושלמה גם מבחינת דיני המתנה זאת כל עוד לא נרשמה (לנדון אפרט בתמצית בשולי ההחלטה).

מכל מקום, בטענת המשיב, שבשלב זה לא נסתרה, ולפיה אף אחד מהנתבעים לא מחה עד היום על כך שהתובע החזיק ונהג מנהג בעלים במקרקעין אותם טוען כי קיבל במתנה, יש כדי להכריע את גורל הבקשה.

המפורט די בו על מנת לדחות את טענת ההתיישנות:

11.
בניגוד לטענת המבקש לפיה יש להתחיל את תקופת ההתיישנות ממועד מתן המתנה למשיב הרי שבענייננו, עילת התביעה, נולדה למעשה רק ביום בו מי מהנתבעים ערערו על זכות המשיב הנובעת מן המתנה אותה קיבל ובזכותו להשלים רישומה של המתנה הנטענת בפני
רשם המקרקעין, גם אם חלפו שנים עד שפעל המשיב בעניין.

מהתשתית העובדתית המצומצמת שפורטה לעיל והיא זו הרלבנטית לבקשה כאמור, עולה לכאורה כי לכל המוקדם ההתנגדות לרישום הזכות מטעם מי מהנתבעים עלתה לראשונה במסגרת תביעה זו, או סמוך אליה, כשכאמור המבקש בבקשה לא פירט כל תשתית עובדתית אחרת בעניין, לא צירף תצהיר ולא הגיש כתב הגנה.

12.
יתרה מזאת, בכתב ההגנה היחידי שהוגש בתיק, מטעם יורשי הנתבע 1ז'(1-3), מצוין כי אכן קיבל התובע מאביו במתנה זכויות בניה בחלקה (אולם נתבעים אלו חולקים על גודל החלק היחסי שניתן לתובע במתנה כשלדרישתם בית המשפט ייקבע גודל זה בהתחשב בכלל הצדדים.
לציין כי הנתבעים הנ"ל העלו טענת חוסר סמכות עניינית, שטרם הובאה לדיון).

המבקש כאמור טרם הגיש כתב הגנה בתיק, כשמכל מקום גם במסגרת בקשה זו לא התייחס הנתבע כלל לעמדתו ביחס לגוף התביעה עצמה מבחינה מהותית.

13.
בנסיבות שלפנינו גם אם נניח לצורך הדיון בלבד כי תקופת ההתיישנות הרלבנטית עומדת על 7 שנים, בזיקה למעמד הזכות הנטענת כיום כזכות חוזית, הרי, מרוץ ההתיישנות החל לכל היותר בסמוך להגשת תביעה זו ומכאן שלא חלפה תקופת ההתיישנות.

בנקודה זו, נכון להוסיף על צד המהות כי תקופת ההתיישנות בענייננו לכאורה דווקא צריך ותעמוד על 25 שנה בתואם להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות כשעסקינן במקרקעין מוסדרים והתביעה עניינה אכיפת התחייבות להענקת זכות במקרקעין (ראה ע"א 520/96 חוסין נ' מי, פ"ד נד(3) 483).

14.
התשתית הלכאורית שהוצגה בשלב זה, מצדיקה בענייננו יישומה של ההלכה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פד"י נד (5), 401. בפרשה זו המערערת ובעלה רכשו דירה ב-1964 מבעלה המנוח של המשיבה. המערערת שילמה את מלוא התמורה וקיבלה ייפוי כוח בלתי חוזר, וחזקה בדירה בשנת 1971, עם זאת היא לא דאגה לרישום הדירה. רק בשנת 1996 ביקשה המערערת מהמשיבה אשר ירשה את זכויות בעלה לחתום להעברת זכויות על שם המערערת. המשיבה סירבה לבקשתה, ובית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת לאכיפת ההסכם משנת 1964 וזאת מטעמי התיישנות. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק:

"את מירוץ תקופת ההתיישנות יש למנות לא משנת 1964 – כדרך שסבר השופט המלומד – אלא משנת 1996, שהוא המועד שבו כפרה המשיבה לראשונה בזכות המערערת להירשם כבעלת הדירה. הטעם העיקרי לכך הוא כי למערערת עמדה זכות-שביושר להירשם כבעלת הדירה, שיצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיבית) בינה לבין המשיבה, והכלל, כידוע, הוא כי בהתקיים יחסי נאמנות תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת, כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן או איננו מפר את חובת נאמנותו."

יובהר כי בית המשפט, ציין כי למערערת קיימת זכות שביושר הן מכוח הדין האנגלי, בתואם למועד רכישת הזכויות על ידיה, אולם מוסיף ומרחיב כי גם אם זכותה הייתה נוצרת לאחר חקיקת חוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הרי שלאור הלכת בנק אוצר החייל (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב פ"ד נ"ג (4), 199) למערערת זכות ביושר "תוצרת הארץ":

"כשם שהוכרה – בפרשת אהרונוב [4] – זכות-שביושר "תוצרת הארץ", שפרטיה אינם חייבים להיות זהים לפרטיה של הזכות-שביושר ה"אנגלית", כך אין מניעה להכיר ב"נאמנות קונסטרוקטיבית תוצרת הארץ", שפרטיה לא יהיו בהכרח זהים לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית האנגלית שנקלטה בישראל בעבר, או לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית המוכרת בשיטות משפט אחרות".

וכן:

"לצורך ענייננו די שנקבע כי למצער בהתקיים מצב שבו המחלוקת מתמקדת בין הצדדים הישירים לעיסקת המכר, או בין חליפיהם, וכשהרוכש מוכיח כי שילם את מלוא התמורה בעד הזכות הנרכשת, הזכות-שביושר שקמה לרוכש להירשם כבעלים מטילה על המוכר (או על חליפו) חובת נאמנות להעביר לרוכש את הזכות הרשומה בנכס
."

בהתאמה, אני סבור כי בענייננו, ולאור התשתית העובדתית הלכאורית שהוצגה, בשלב זה אין מקום לשלול כי למשיב כתוצאה מעסקת המתנה, עומדת זכות שביושר תוצרת הארץ, המעניקה לו נאמנות קונסטרוקטיבית של אביו, ואחיו כיורשי אביו, בכל הנוגע להשלמת רישום המתנה. לזכות זו ניתן משנה תוקף, שעה שלא נסתר בשלב זה כי המשיב השלים חיובים ופעולות מרכזיים למימוש המתנה, דהיינו, שילם את המיסים על המקרקעין, תפס חזקה, הוציא התירי בניה ובנה את ביתו ונהג במקרקעין מנהג בעלים.

בנסיבות שכאלה, אין באי השלמת הרישום כדי להצדיק את התחלת מרוץ ההתיישנות משלב קבלת המתנה מהאב.

לאור האמור, בנסיבות מקרה זה, עילת התביעה של המשיב לא נולדה ביום מתן המתנה, כי אם רק ביום בו חלקו מי מן הנתבעים על זכויותיו במקרקעין. [
עוד ליישום הלכה זו ראה ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם 26.10.09)]

15.
החלת מודל הנאמנות הקונסטרוקטיבית כאמור, בנוגע למועד יצירת עילת התביעה בענייננו, נותנת מענה לבעייתיות במצב המשפטי הקיים כיום, אותה הציג המלומד בניאן בספרו דיני מקרקעין, בנוגע לכך שמצבו של מקבל מתנה במקרקעין אשר זכויות נותן המתנה טרם רשומות, טוב יותר ממצבו של מקבל מתנה שזכויות נותן המתנה רשומות [כבענייננו], שעה שכאשר הזכויות אינן רשומות, המתנה יכול להתקבל כקניין גמור ובאופן מיידי, עם מסירת מסמכים כמו תצהירים למש"ח בלבד [ראה בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות מהדורה שניה, 154-155 וכן עמ' 320 לשאלת ההתיישנות].

יודגש כי בענייננו המדובר בתביעה של מקבל המתנה מול חליפי נותן המתנה, אשר לא נסתר בשלב זה כי היו ערים לאורך שנים למתן המתנה ותפיסת החזקה במקרקעין, ובאים כחליפיו של האב כנאמן, (ולא בתביעה מול צדדי ג', על האבחנות המתחייבות).

לגישתו של בניאן, אותה אני מקבל, מן הדין כי תחולת התיישנות תובענה לאכיפת הסכם על מוכר, תהיה כפופה לתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק ההתיישנות, אך ורק כשהנושא יידון מול זכויות צד ג', לדוגמא במסגרת סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין או כל סוג של עימות בין הטוען לזכות שישן על זכותו, לבין האחר אשר רכש זכויות כלשהן במקרקעין בתמורה ו/או בתום לב [בניאן, שם, 323].

16.
המסקנה האמורה, בדבר מועד הולדתה של עילת התביעה גם אינה פוגעת ברציונאליים אותם הציג המבקש בבקשתו לעניין קביעת תקופת ההתיישנות;

הלכה היא כי "שיהוי כשהוא לעצמו בהגשת תביעה לביצוע
-
בעין איננו עומד לתובע כמכשול אלא אם
קיימים
שני תנאים נוספים, היינו א', שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לוויתור או יאוש של הקונה; ו
-
ב', שעקב השיהוי הורע מעמדו של המוכר
." [ע"א 118/75 עזבון מחמד שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664].

שתיקה לכאורה של נתבעים לאורך שנים, כפי שנטען בשלב זה על ידי המשיב, כאשר המבקש, כאמור גם טרם הציג עמדה לעניין המהותי באשר לעצם המתנה במקרקעין על ידי האב למשיב, כמו גם הטענות בדבר ההסכמה לתפיסת החזקה והשקעות הכספים במקרקעין להם טוען המשיב, מלמדים בשלב זה ובמישור היחסים הפנימי שבין התובע לנתבעים, כי לא היה שיהוי מבחינת התובע במימוש המתנה.
לצורך הבקשה, גם אין מקום לקבוע כי הנתבע לכאורה שינה מצבו לרעה, או נפגעה ודאותו לגבי זכויותיו וחובותיו, לפחות בשאלה העקרונית של הקניית שטח מקרקעין בגודל מסוים.

האמור הינו מבלי להתעלם מחשיבות השלמת פעולת הרישום במקרקעין תוך זמן סביר, כאשר קביעות תקופת ההתיישנות חשובה לתחימת פרק הזמן במסגרתו נדרש אדם לשמור ראיותיו, וכן מההשלכות שיש להתרשלות ברישום כלפי כולי עלמא ומול צדדי ג' , אולם המקום לברור הטענות בנדון, הוא במסגרת התיק העיקרי.

17.
יצוין כאמור כי נסיבות מקרה זה אינן דומות לנסיבות תיק ע"א 1330/93 (אלבז) הנ"ל שם נמנעו שני הצדדים, המערערת, מקבלת המתנה, ובנה המנוח, נותן המתנה, מלבצע כל פעולה לביסוס הסכם המתנה, באופן שהצביע על חזרת הצדדים מההסכם ביניהם באופן שהסכם פקע או בוטל. בענייננו, כאמור, ובשלב זה של הבקשה ההנחה העובדתית שלא נסתרה הינה שהמשיב השלים לכאורה פעולות רלוונטיות למימוש המתנה, השיג היתרי בניה, בנה את ביתו, והמשיך להחזיק במקרקעין עד ליום זה.

18.
מעבר לנדרש לצורך הדיון בבקשה זו, ומאחר והצדדים הרחיבו לשאלת דיני המתנה, אציין בענין שתי הערות בסיסיות אשר יהיו רלבנטיות לתיק העיקרי;

19.
בענייננו, יש לבחון שתי מערכות של דינים החלות על עילת התביעה; דיני המתנה ודיני המקרקעין.

סעיף 6 לחוק המתנה קובע:


דרכי ההק
"

בעלות בדבר – המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון"

עם זאת בענייני מקרקעין, הקניין מועבר בהשלמת רישום זכות במקרקעין במרשם המקרקעין ועל כן קבעה הפסיקה כי במקרקעין נטילה או מסירה לצורך סעיף 6 לחוק המקרקעין פירושם רישום זכויות מקבל המתנה במרשם המקרקעין :

"תוצאת הדין האחר, חוק המקרקעין, היא שעל-אף האמור בסעיף 6 של חוק המתנה, הבעלות בדבר מתנה שהיא נכס מקרקעין אינה עוברת למקבל המתנה אלא על-ידי רישום. לא נרשמה המתנה, הריהי התחייבות לתת מתנה. על התחייבות כזו חלות הוראות סעיף 5 של חוק המתנה".
[ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי פ"ד מ"א (2) 447]

וכן:
"במילים אחרות, כאשר 'דבר המתנה' הוא זכות במקרקעין, מותנה קיומה של 'מתנה' לאלתר ברישום הזכות על שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין, כדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפני
נו הקנייה, כמובנה בסעיף 2 לחוק המתנה
"

[ע"א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח (טרם פורסם 08/12/2003)].

מהאמור עד כה עולה כי בידי המשיב, כיום לכל היותר התחייבות לתת מתנה מאביו.

20.
ב

פסק דין
ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה פ"ד נ(1) 417, קבע בית המשפט שנסיבות מצטברות חיצוניות [כמו שיתוף פעולה לעניין העברת הזכויות על פי המתנה, חתימה על שטרי העברה או על ייפוי כוח בלתי חוזר] יכולות להעיד על השלמת המתנה מבחינת אי יכולת של נותן המתנה לחזור בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק המתנה [לא מבחינת דיני המקרקעין]. סעיף 5 הנ"ל קובע כי:


התחייבות
לתת מתנה

"5
.
(א)
התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג)
מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

לא מן הנמנע כי לא רק ייפוי כוח בלתי חוזר שניתן במעמד החתימה על הסכם מתנה מהווה ויתור על חזרה ממתנה גמורה, אלא גם נסיבות נוספות מצטברות כגון העברת החזקה, התנהגות מקנה המתנה ומידת שיתוף הפעולה שלו לצורך השלמת המתנה, הסתמכות מקבל המתנה ושינוי מצבו בעקבות קבלתה, יכולים להעיד כי נותן המתנה התכוון לתת מתנה ללא יכולת לחזור ממנה [ראה לעניין זה: בניאן מוטי, שם, מהדורה שנייה, 155-156].

21.
לסיכום ומהנימוקים המפורטים בהחלטה זו אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.

לאור התוצאה מחייב המבקש בהוצאות המשיב סך 2,000 ₪ בצרוף מע"מ.

כתב ההגנה מטעם המבקש יוגש תוך 30 יום.

בפרק הזמן הנ"ל יתייחסו הצדדים לסוגיות הסמכות העניינית, בזיקה לסמכות בימ"ש לענייני משפחה.

ניתנה היום, י"ח בטבת, תש"ע (4 בינואר 2010), בהעדר הצדדים.
המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.




צרפתי דני
, שופט


002269/09בשא054 לבנה + עדן






בשא בית משפט מחוזי 2269/09 סמיר מסעוד אסעד נ' ג'ורג' אסעד, עזבון המנוח מסעוד אברהים אסעד אסעד (פורסם ב-ֽ 04/01/2010)