פסקי דין על בדש משה | פסקי דין על ישראכרט בע"מ

195872/02 א     15/01/2004




א 195872/02 בדש משה נ' ישראכרט בע"מ




1
בתי המשפט
א 195872/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
15/01/2004
תאריך:
כב' השופטת רות רונן

בפני
:
בדש משה

בעניין:
תובע
עו"ד לנצ'נר
מרדכי
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
ישראכרט בע"מ
נתבע
עו"ד שמעוני

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. התובע בצע עבור הנתבעת עבודות הובלה מכוח הסכם. הנתבעת מסרה לתובע הודעה שלושה חודשים מראש, על סיום ההסכם ביניהם. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה, לאור ההסכם ובנסיבות המקרה, האם בתקופה לאחר מסירת הודעת הביטול, ועד סיום ההסכם (תקופה שתכונה להלן "תקופת ההודעה המוקדמת"), חייבת היתה הנתבעת לספק לתובע עבודות הובלה בשיעור מינימלי כלשהו. יצויין, כי אין מחלוקת כי שיעור העבודה שסיפקה הנתבעת לתובע בתקופת ההודעה המוקדמת היה נמוך בצורה משמעותית מהתקופה שקדמה לה.

העובדות:

2. ביום - 26.10.94 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם, על פיו הוביל התובע עבור הנתבעת מזוודות וקלטות מדיה מגנטית לאתר הגיבוי שלה בתל אביב. ביום 10.12.97 חתמו הצדדים על הסכם שני שבא להחליף את ההסכם הראשון (להלן - "ההסכם השני"). על פי ההסכם השני נגזרה תמורת עבודתו של התובע מהיקף העבודה בפועל, דהיינו מכמות המזוודות שהעביר התובע בפועל במהלך חודש עבודה קלנדרי (סעיף 4.1 להסכם השני).

ביום - 7.5.01 האריכו הצדדים את ההתקשרות ביניהם למשך שנה נוספת (להלן - "הסכם ההארכה"). בהסכם ההארכה נקבע, כי ההתקשרות תסתיים ב- 1.5.02, וכי הנתבעת תהא רשאית לסיים את ההתקשרות במועד מוקדם מזה, בהודעה מוקדמת מראש בת 90 יום (סעיף 3 להסכם ההארכה) (להלן - "ההודעה המוקדמת").

3. בשל שינויים טכנולוגיים שיישמה הנתבעת, מסרה הנתבעת ביום 27.12.01 הודעה מוקדמת על סיום ההתקשרות עם התובע, החל בתאריך ה- 1.4.02 (כלומר, בחלוף שלושה חודשים ממועד ההודעה המקודמת). החל מה- 9.1.02 הופחתה כמות העבודה שמסרה הנתבעת לתובע באופן משמעותי - מממוצע של כ- 50 עד 90 מזוודות ביום, הופחתה כמות המזוודות לכדי מזוודה עד שתיים ביום. לטענת התובע, מכיוון שהוא היה זכאי לשכר על פי כמות העבודה, הרי משהופסקה אספקת העבודה, ירד שכרו באופן משמעותי- בעוד ששכרו הממוצע בטרם ההודעה המוקדמת עמד על כ- 26,000 ₪ (ללא מע"מ), ירד שכרו בתקופת ההודעה המוקדמת לכ - 2,500 ₪ לחודש בלבד.

טענות הצדדים
4. לטענת התובע, התנהגותה של הנתבעת נגועה בחוסר תום לב, ונעשתה בניגוד למוסכם ולנוהג שהיה קיים בין הצדדים עוד משנת 1994. לטענתו, הפסקת אספקת העבודה לתובע בתקופת ההודעה המוקדמת, רוקנה מתוכן את משמעותה של ההודעה המוקדמת. התובע טוען, כי היה על הנתבעת להודיע לו מבעוד מועד על הצמצום הדרסטי הצפוי בהיקף עבודתו לאור השינויים הטכנולוגיים.

כן הוא טוען, כי לאחר מתן ההודעה המקודמת, הציגה הנתבעת מצג לפיו העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת תמשך כסדרה. אולם, לאחר 8 ימי עבודה בלבד, הפחיתה התובעת את כמות העבודה באופן ניכר, ולמרות זאת הוא המשיך להתייצב בעבודה מדי יום, ואף המשיך להחזיק בציוד ולהעסיק עובדת שכירה, למקרה בו תזדקק הנתבעת לשירותיו.

5. לטענת הנתבעת, תביעתו של התובע לתשלום שכר בגין תקופת ההודעה המוקדמת, בגובה השכר הממוצע שקיבל בתקופה שקדמה לה, אינה מתיישבת עם הסכמת הצדדים, לפיה נגזר שכרו של התובע מכמות המזוודות שהעביר בפועל.

לטענת הנתבעת, התובע מעולם לא דרש, והנתבעת מעולם לא התחייבה להיקף עבודה מינימלי או לתשלום שכר חודשי מינימלי כלשהו. יתר על כן, מוסיפה הנתבעת, כי נוסחת התמורה, הקובעת את שכרו של התובע כנגזרת מעבודתו בפועל, נסמכה על ידיעתם המשותפת של הצדדים כי עלולות לחול תמורות משמעותיות בכמות המזוודות אותן יידרש התובע להעביר (סעיפים 9 ו- 10 לתצהיר מר להב). ביטוי לכך ניתן לראות בהסכם עצמו, המציין אפשרות כי התובע ידרש להעביר רק מזוודה אחת במהלך החודש כולו (סעיף 1.1 להסכם השני) 60221

6. בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובע ידע על סיום ההתקשרות זמן רב לפני קבלת ההודעה המוקדמת. לטענתה, בהסכם ההארכה, הסכימו הצדדים לחדש את תקופת ההתקשרות למשך שנה נוספת אחת בלבד, בידיעה כי בשל השיפורים הטכנולוגיים הצפויים עשויה ההתקשרות לבוא לידי סיום אף בטרם חלוף השנה.

זאת ועוד, הנתבעת מציינת, כי במקביל להתקשרות התובע עם הנתבעת, היה התובע קשור בהסכם דומה עם בנק הפועלים. התקשרות התובע עם בנק הפועלים נסתיימה בחודש מאי 2001, סמוך למועד החתימה על הסכם ההארכה, בשל אותה סיבה ממש - שיפורים טכנולוגיים בבנק הפועלים. לאור האמור, טוענת הנתבעת, כי כבר במועד החתימה על הסכם ההארכה היה התובע מודע לכך, כי במוקדם או במאוחר תבוא לסיום גם ההתקשרות בינו לבין הנתבעת. (עמוד 3 לפרוטוקול, שורה 17).

7. לעניין טענתו של התובע בדבר חוסר תום ליבה של הנתבעת, טוענת הנתבעת, כי ההודעה המוקדמת ניתנה בסמוך למועד ההחלטה בדבר יישום השיפורים הטכנולוגיים.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כל תשתית ראייתית לנזק שנגרם לו. לטענתה, האפשרות להפסיק לחלוטין את ההתקשרות במהלך תקופת ההודעה המוקדמת נדחתה על ידי התובע (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 27 ואילך).

לבסוף, מציינת הנתבעת, כי היא היתה רשאית לפעול באופן חלופי לדרך בה בחרה לפעול - במקום למסור לתובע, באופן מיידי, את ההודעה המוקדמת ולהביא את ההתקשרות לסיום באופן מוסכם, יכלה הנתבעת להחריש ולאפשר להסכם להסתיים במועדו (1.5.02). במקרה זה, לא היתה קמה לתובע כל עילת כנגדה.

דיון
8. השאלה שבמחלוקת מתייחסת למערכת החוזית בין הצדדים. לכן, יש להתמודד איתה באמצעות הכלים הפרשניים המקובלים לפרשנות הסכמים.

חוזה נועד לבטא את ההסכמות שבין הצדדים ביחס לחלוקת הסיכונים ביניהם, בהתייחס לאירועים שעלולים להתרחש בעתיד.

9. בענייננו, בהסכם ההארכה, התייחסו הצדדים למספר אפשרויות לגבי הפסקת הקשר ביניהם.
האפשרות הראשונה הייתה כי הקשר ייפסק במועד בו הסתיים הסכם ההארכה - ביום 1.5.02.
במקרה כזה, לא היה מקום להודעה מוקדמת ע"י מי מהצדדים, וניתן היה להפסיק את הקשר מכל סיבה שהיא. כלומר, הסיכון לאי חידוש הקשר ביום 1.5.02, היה סיכון ששני הצדדים לקחו על עצמם.

לגבי התקופה עד יום 1.5.02, ביקשו הצדדים לקבל לעצמם מידה גדולה יותר של ודאות. בתקופה זו היו הצדדים קשורים בקשר חוזי ביניהם, מכוח הסכם ההארכה. אולם, הצדדים הותירו פתח להפסקת הקשר החוזי, בהודעה של 90 יום מראש.
אין חולק, לכן, כי הפסקת הקשר במועד מוקדם יותר מתום המועד החוזי - הייתה כדין.

בנוסף, הצדדים קבעו בהסכם את חלוקת הסיכונים ביניהם לגבי היקף העבודה של התובע, והתשלום עבורה. כך, לא נקבעה בהסכם כמות מינימום של חבילות שעל התובע יהיה להעביר, לא הוגדרה כמות המקסימום, ולא נקבע שכר מינימלי שהתובע אמור להיות זכאי לו.
מכאן, שהסיכון הנובע מכך שבחודשים מסויימים תהיה כמות עבודה קטנה יותר מאשר בחודשים אחרים, ושהתובע יידרש להעביר מספר מצומצם של מזוודות או אף מזוודה אחת בלבד - הוא סיכון שהתובע הסכים לקבל על עצמו בהסכם. לכן, התובע היה צריך להיערך לסיכון זה - ולאפשר לעצמו מידה מסויימת של גמישות בכוח העבודה שלו, תוך יכולת תימרון בהתאם להיקף העבודה שהתבקש ממנו מידי חודש.

הציפיה שהיתה לתובע במהלך תקופת ההסכם היתה, אם כן, מוגבלת לכך שהוא יידרש להעביר מזוודות עבוד הנתבעת על פי צרכיה המשתנים. אני סבורה, שהתובע היה רשאי לצפות לכך שאם צרכי הנתבעת לא ישתנו בתקופת ההסכם, הוא יהיה זה שיבצע את ההובלות עבורה.

10. כידוע, יש לקיים הסכמים בדרך מקובלת ובתום לב. החובה לנהוג בתום לב היא יסוד מוסד במשפט האזרחי הישראלי, נזכרה פעמים רבות מספור בהלכה הפסוקה, ובאה לידי ביטוי מפורש בס' 39 לחוק החוזים.

השאלה הינה האם בענייננו, אופן פעולתה של הנתבעת לא היה בדרך מקובלת ובתום לב?

11. אני סבורה כי לאור מכלול הנסיבות שצויינו לעיל, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כאמור, אין ספק כי ההודעה מראש על ביטול ההסכם ניתנה כדין. אין גם ספק כי על פי ההסכם לא הייתה מניעה כי היקף הפעילות של הנתבעת יפחת - בין אם בתקופת ההודעה מראש ובין בכל תקופה אחרת, כאמור - אם ישתנו צורכי הנתבעת.

יחד עם זאת, יש לצקת תוכן בחובה שקבעו הצדדים בהסכם ביניהם ליתן הודעה מראש של 90 יום על הפסקת ההסכם, הודעה שחזקה על הצדדים כי התכוונו שתהיה בעלת משמעות כלשהי.

12. אני סבורה כי בתקופה שלאחר ההודעה מראש על ביטול ההסכם, לא אמורות להשתנות זכויות הצדדים וחובותיהם ע"פ ההסכם, לעומת יתר תקופות ההסכם. מסקנה אחרת תוביל לתוצאה לפיה לא תהיה סיבה לנתבעת לתת הודעה מראש - אלא היא תוכל בתקופת ההסכם להפחית את היקף הפעילות עד לסוף תקופת ההסכם המוסכמת.

בתקופת ההודעה מראש, חשוף, אם כן, התובע, כמו ביתר תקופת ההסכם, לכך שפעילות הנתבעת תיקטן, ושצורכי ההובלה יקטנו, בין לאור שינוים טכנולוגיים, או מטעמים אחרים - כגון צמצום כולל בהיקף הפעילות העיסקית של הנתבעת וכו'.

לכן, אם - כמו בעניננו, ההודעה מראש נבעה מצמצום צורכי הנתבעת, כי אז אין מניעה כי בתקופת ההודעה מראש תפעל הנתבעת ע"פ צרכיה, ותעביר רק את אותן חבילות שיש לה צורך בהעברתן, באמצעות התובע. הטעם לכך הינו, כי כך, יכלה התובעת לפעול גם בתקופת ההסכם, בטרם ההודעה מראש על ביטול ההסכם.

13. שונה היה המצב, לדעתי, לו הייתה הנתבעת מבקשת לסיים את ההסכם מטעמים אחרים. לדוגמה, הנתבעת הייתה עשויה לבקש לסיים את ההסכם לצורך התקשרות דומה להתקשרות עם התובע, עם קבלן משנה אחר. בנסיבות כאלה, אני סבורה כי לו הייתה הנתבעת נותנת הודעה מראש לתובע, היה עליה לצקת תוכן ממשי בהודעה, תוך המשך הפעילות עם התובע על פי צרכיה הרגילים של הנתבעת. רק בתום תקופת ההודעה מראש, היה מקום לכך שהנתבעת תעביר את פעילותה לקבלן משנה אחר.
בדומה, אני סבורה כי העברת הפעילות לקבלן אחר לא היתה מצדיקה הקטנת היקף הפעילות גם בתקופת ההסכם עצמו - וכי פעולה כזו היתה עלולה להיחשב חסרת תום לב.
כאמור, נסיבות המקרה שבפני
שונות, שכן צרכיה של הנתבעת השתנו, ושינוי צרכים של הנתבעת הוא אחד הסיכונים שהתובע לקח על עצמו בעת ההתקשרות בהסכם עם הנתבעת.

14. אינני סבורה, כי התובע הוכיח, שהנתבעת עיכבה את מועד מתן ההודעה לתובע על השינויים הטכנולוגיים והנובע מהם, ואני סבורה גם, כי התובע היה מודע לאפשרות ששינויים אלה יכנסו לתוקף - עוד קודם למועד ההודעה. אני מקבלת בהקשר זה את גירסת הנתבעת. הדבר נובע קודם כל מהעובדה שהסכם ההארכה נכרת לתקופה של שנה בלבד, וכן מהעובדה שהתובע היה מודע לכניסתם של שינויים טכנולוגיים בבנק הפועלים.

יצויין עוד, למעלה מן הצורך, כי אינני מקבלת גם את גירסת התובע לגבי הנזק שניגרם לו כתוצאה מההפרה הנטענת של ההסכם ע"י הנתבעת.
זאת משום שכפי שפורט לעיל, על התובע היה להיערך מראש במשך כל תקופת ההסכם, לאפשרות של שינויים בהיקף העבודה שנמסרה לו ע"י הנתבעת, ואם הוא הסתמך על היקף עבודה קבוע - הרי הסתמכות זו מנוגדת להוראותיו ולרוחו של ההסכם.

לכן, התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 3,500 ₪ + מע"מ.

ניתן היום כ"א בטבת, תשס"ד (15 בינואר 2004) במעמד הצדדים
ר. רונן, שופטת








א בית משפט שלום 195872/02 בדש משה נ' ישראכרט בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/01/2004)