פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ | פסקי דין על שרות סיכה אקספרס | פסקי דין על ברזל ישעיהו | פסקי דין על ברזל מלכיאל |

1917/01 א     28/01/2004




א 1917/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שרות סיכה אקספרס בע"מ, ברזל ישעיהו, ברזל מלכיאל




1
בתי המשפט

א 001917/01
בית משפט השלום חיפה
28/01/2004
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

בעניין:
התובע/ת
בס ושות'

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. שרות סיכה אקספרס בע"מ

2. ברזל ישעיהו

3. ברזל מלכיאל
הנתבע/ת
רן ארנון

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. הנתבעת 1 היא דיירת מוגנת בנכס שבניהול התובעת ברח' מאי 6-10 גוש 10832 חלקה 70 בחיפה. לפי תנאי השכירות, התחייב השוכר "לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו וכן לא להרשות למישהוא אחר להשתמש או להמשיך ולהשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף את מישהו בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו בלי הסכמה בכתב מראש לכך מאת המשכיר". על פי תנאי ההסכם, סעיף זה מהווה תנאי עיקרי והפרתו מזכה את התובעת לפנות את הנתבעת 1. לטענת התובעת, באוגוסט 1995 השכירו הנתבעים את הנכס לצד ג' תוך שהם מסווים את העיסקה כזכות להשתמש בציוד או הסכם הפעלה. לטענת התובעת, השליטה בנכס עברה לצד ג', גם אם הנתבעים המשיכו לשהות במושכר. כמו כן נטען שהנתבעים עשו שינויים ושיפוצים יסודיים במושכר ללא רשות והדבר מהווה עילת פינוי. לטענת התובעת, דמי שכירות המשנה הם 3,000 דולר בחודש, כאשר דמי השכירות המשולמים לה הם 2,000 ₪ בחודש. מדובר ברווח בלתי הוגן שהוא עילת פינוי לפי סעיף 131 (6) לחוק הגנת הדייר. התובעת טוענת כי היא זכאית למחצית דמי השכירות שקיבלו הנתבעים מצד ג' מתוקף דיני עשיית עושר ולא במשפט, בסך של 197,916 ₪ ביום הגשת התביעה. לפיכך, תובעת התובעת את פינוי המושכר ועוד סך 197,916 ₪.
הנתבעים טוענים שאין שום עילה כנגד הנתבעים 2 ו- 3. לטענתם, לא השכירו את הנכס לצד ג' והשליטה הפיזית בנכס וניהולו השוטף נשארו בידי הנתבעת, באמצעות הנתבעים 2 ו- 3. בשנת 1995, עקב בעיות בריאות של אשת הנתבע 2 נאלץ הנתבע להשתמש בצד ג' לצורך הפעלת הציוד במושכר, כאשר הבעלות בציוד והחזקה בנכס נשארו בידו והוא המשיך להגיע למושכר מדי יום. רווחי העסק פחתו ולכן אין שחר לטענה בדבר רווח בלתי הוגן. לטענת הנתבעים, ביום 31.8.99 פרצה שריפה במושכר ונעשו תיקוניים הכרחיים מכוח החובה המוטלת על הנתבעים לפי חוק הגנת הדייר וחוק השכירות ואין מדובר בשינויים ושיפוצים במושכר. עוד נטען כי ההפרות הנטענות אם בוצעו בוצעו למעלה מ- 6 שנים לפני הגשת התביעה ותקונו למעלה מ- 3 שנים לפני הגשתה ולכן אין עילת פינוי. הנתבעים הכחישו את החישובים של התובעת וטענו לסעד מן הצדק, לחילופין. 60221
לאחר הגשת תצהירים וקביעת התיק להוכחות, הסכימו הצדדים על הכרעה בתביעה לפי סיכומים שיוגשו תוך ויתור על חקירת העדים מבלי להודות בנכונות גירסתם.

2. טענת העברת השכירות מתבססת על ההסכם עם סאחורי כרים. המחלוקת היא אם מדובר בהסכם שכירות משנה או בהסכם הפעלה לשימוש בציוד בלבד. אכן, כטענת ב"כ התובעת, גם אם מדובר בהסכם הפעלה, הרי הוא בניגוד להסכם שאסר על העברת הזכות להשתמש בחלק מהמושכר, ואין חולק שלפי הסכם ההפעלה קיבל מר סאחורי את הזכות להשתמש לפחות בחלק מהמושכר לצורך הפעלת העסק. ואולם, הגעתי למסקנה שההסכם שבו מדובר הוא הסכם שכירות משנה של המושכר והסכם שכירות הציוד שבו. זאת, לפי כל אלה:
א. על פי ההסכם עצמו, מדובר על השימוש בציוד ותקופת השימוש בציוד, ובמקביל, לגבי אותה תקופה, על תקופת השכירות (סעיף 5) והשכירות (סעיף 9 (א).
ב. על פי הארכות ההסכם, מצד אחד מדברים על דמי השימוש (מסמך ב2) ומצד שני על דמי השכירות (מסמך ב3).
ג. על פי כתב ההגנה שהגיש הנתבע 3 בתביעה שהוגשה נגדו בבית המשפט לעניני משפחה ואישר בתצהירו, נאמר שהמוסך המשפחתי מושכר לצד ג'. אני דוחה את הטענה שמדובר בטיוטת כתב הגנה שכן הנתבע אישר אותו בתצהירו ולא הגיש את כתב ההגנה הנכון שהוגש השונה מה"טיוטה". אני דוחה את הטענה שהנתבע 3, בעל מניות ובנו של הנתבע 2 שהוא מנכ"ל החברה המתגורר עימו, לא יודע בדיוק מה נעשה במוסך המשפחתי.
ד. על פי אישור רו"ח החברה שניתן לבקשתו של הנתבע 3 וצורף לכתב הגנתו, יש לחברה הכנסות חודשיות משכ"ד, ומאז חזרה החברה להשכיר את הציוד והמוסך לא משך משכורת. אני דוחה את הטענה של ב"כ הנתבעים שמדובר באישור לא נכון. לא יעלה על הדעת שהנתבע 3 ביקש להטעות את בית המשפט לעניני משפחה על ידי קבלת אישור לא נכון מרו"ח החברה והצגתו לבית המשפט.
ה. כפי שסיכם השופט בר אופיר את הפסיקה בספרו עילות פינוי וסעד מן הצדק עמ' 27, כאשר עושים הסכם לשימוש במכונות שאינן נדות אין מנוס משימוש במושכר עצמו, ביחוד כאשר הוא קבוע, וזו הפרה של האיסור על שימוש במושכר.
על כן, אני קובע כי הנתבעת השכירה את המושכר בשכירות משנה לסאחורי כרים, דבר המהווה עילת פינוי מן המושכר.

3. תקופת השכירות החלה ב- 8.8.95 תמורת 3,000 דולר בתוספת מע"מ לפחות. לפי ההסכמים שהוגשו על ידי התובעת, היא נמשכה עד 30.11.97. על פי אישור רו"ח מיום 19.8.99, פעלה הנתבעת בתקופה 12/98-4/99 במתן שירותי סיכה לרכב ומאז חזרה להשכיר את הציוד והמוסך. מכאן, שעד אותו אישור, למעט 5 חודשים, השכירה הנתבעת את המוסך בשכירות משנה. מכאן, שאמירת הנתבעים, כאילו ההפרה נפסקה לפני 3 שנים בעת הגשת כתב ההגנה, אינה אמת. לא הוגשה ראיה כלשהיא לכך שהנתבעת הפסיקה להשכיר את המוסך בשכירות משנה, ולכן אני קובע כי הנתבעת לא הפסיקה להשכיר את המושכר בשכירות משנה, למעט 5 חודשים בתחילת 1999.

4. התובעת טענה שהנתבעת עשתה ריווח בלתי הוגן. הנתבעים טענו שדמי השכירות הוקדשו לבלאי של המכונות. טענה זו של הנתבעים לא נתמכה על ידי מסמכעים המצויים בידם, שהם טופס יא של החברה שהיה מראה שדמי השכירות הלכו לתשלום בלאי של המכונות. יתר על כן, אפילו בהנחה שהחישוב של הנתבעים שלא הוכח הוא נכון, הרי מכונת השטיפה שיש לה בלאי של 20% בשנה, נקנתה מספר שנים לפני 1995, ולכן תקופת הבלאי שלה נגמרה ב- 1998 או בסמוך לכך, ומאז דמי השכירות הם הכנסה נקיה של החברה. דמי השכירות היו 3,000 דולר, ובהנחה שדמי השימוש בציוד היו מחצית, באין שיעור אחר נלחלוקה, הרי מדובר ב- 1500 דולר לחודש דמי שכירות משנה אל מול כ- 1,400 ₪ דמי שכירות ששולמו לתובעת. זהו אכן רווח בלתי הוגן, והוא מהווה עילת פינוי על פי סעיף 131 (6) לחוק הגנת הדייר.

5. לטענת התובעת, ביצעו הנתבעים שינויים בנכס. הנתבעים טוענים כי ביצעו תיקונים נחוצים בעקבות שריפה שאירעה. עיינתי בצילומים שהוגשו, המבטאים את תהליך השיפוצים, ולפיהם עולה כי הנתבעת ביצעה שיפוצים יותר נרחבים מאלה שנדרשו בעקבות השריפה. ואולם, לא ניתן להבחין בבירור מתוך הצילומים מה ההיקף של השיפוצים שבוצעו, והאם הם באמת עונים על ההגדרה של שינויים ושיפוצים יסודיים המהויים עילת פינוי, כאשר העילה הוכחה באמצעות צילומים בלבד ללא כל חוות דעת. לפיכך, אני דוחה את הטענה על עילת פינוי זו.

6. התובעת טענה לעשיית עושר ולא במשפט. בעיקרה, מזדהה עילה זו עם העילה של ריווח בלתי הוגן. עילה זו פועלת גם כלפי הנתבעים 2 ו- 3 בגין המשכורות והרווחים שמשכו מהנתבעת. ואולם, לגבי הנתבע 3 הוכח שמשך משכורת רק בתקופה שבה עסקה החברה במתן שירותי סיכה כאשר עבד במושכר. על כן, לא עשה עושר ולא במשפט. הנתבע 2 משך משכורת כאשר החברה הנתבעת לא עשתה דבר במושכר מלבד השכרתו והשכרת הציוד שבו לצד ג'. משכורת זו נמשכה עבור שהות במקום בלתי נחוצה, ללא עבודה של הנתבעת, שחדלה לעבוד כאשר מסרה את ההפעלה לאחר. לכן, הנתבעת והנתבע 2 עשו עושר ולא במשפט על חשבון הרווחים הבלתי הוגנים שעשו ברכוש התובעת. איני מקבל את החישוב שעשתה התובעת. החישוב הנכון הוא:
1,500 דולר לחודש הם 6,277 ₪ לפי 4.185 ₪ לדולר, נכון להגשת התביעה. ההפרש לעומת דמי השכירות של 2,000 ₪ הוא 4,277 ₪. מחצית הם 2,138 ₪. סכום זה יש להכפיל ב- 25 כפי שנתבע, והסכום הוא 53,450 ₪.
לגבי 3 חודשים שנכללו בתביעה, הסכום הכולל היה 2,500 דולר. 1,250 דולר לפי 4.185 ₪ לדולר הם 5,231 ₪, ובהפחתת 2,000 ₪ 3,231 ₪ כשמחצית היא 1,615 ₪, ול- 3 חודשים 4,845 ₪.
הסכום הכולל שבו עשו הנתבעים 1 ו- 2 עושר ולא במשפט על חשבון התובעת הוא איפוא 58,295 נכון ליום הגשת התביעה.

7. הנתבעים טענו שהוצע להם לרכוש את המושכר, לרבות לאחר הגשת התביעה. מכך נובע לטענתם, שהתובעת לא ראתה את ההפרות כרציניות. איני רואה זאת כך. היתה הצעה להסכם, והנתבעים היו יכולים לקבל את ההצעה, לרכוש את המושכר ולסלק את התביעה. הם בחרו שלא לעשות כן ובכך לא נקשר הסכם.

8. לאחר 46 שנים של החזקה במושכר, כאשר הנתבעים מננהלים בו את העסק המשפחתי ממנו הם מוציאים את לחמם, זכאים הנתבעים לסעד מן הצדק, כאשר עילות הפינוי קשורות להשגת רווחים, בדרך של ביטול הפינוי בתנאי של תשלום ביחס מסויים לריווח שהופק מההפרה על ידי הנתבעים, בנוסף על התשלום של הריווח שהופק.

9. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 3 ומקבל את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ומצווה כדלקמן:
א. אני מחייב את הנתבעת לפנות בתוך 60 יום את הנכס ברח' מאי 6-10 בחיפה הידוע כגוש 10832 חלקה 70 ולהחזירו לידי התובעת כשהוא פנוי וריק מכל אדם וחפץ.
ב. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעת 58,295 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.1.01 ועד לתשלום המלא בפועל.
ג. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ד. מאחר שהנתבע לא היה מיוצג בנפרד, אין צו להוצאות בדחיית התביעה כנגדו.
ה. הנתבעים יהיו פטורים מפינוי הנכס אם ישלמו לתובעת בתוך 60 יום את הסכומים הנקובים בסעיפים ב' וג' לעיל בתוספת סך 10,000 ₪, כסעד מן הצדק.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום ה' בשבט, תשס"ד (28 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט








א בית משפט שלום 1917/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שרות סיכה אקספרס בע"מ, ברזל ישעיהו, ברזל מלכיאל (פורסם ב-ֽ 28/01/2004)