פסקי דין על אלי פוקסברומר | פסקי דין על פקד אלי דהן | פסקי דין על משטרת ישראל הנהלת בתי המשפט |

9839/03 א     25/01/2004




א 9839/03 אלי פוקסברומר נ' פקד אלי דהן, משטרת ישראל הנהלת בתי המשפט




1
בתי המשפט

א 009839/03
בית משפט השלום בירושלים
25/01/2004
לפני כב' השופט דוד מינץ
התובע
אלי פוקסברומר
, עו"ד
בעניין:
נ ג ד
1 . פקד אלי דהן

2 . משטרת ישראל
3 . הנהלת בתי המשפט
הנתבעים
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

פסק דין
א. סיפור המעשה
התובע, שהוא עורך דין צעיר, נידון ביום 3.10.02 ע"י בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת ארנה שדמי) לחמישה חודשי פסילה בפועל מלהחזיק רשיון נהיגה. בו ביום, עוכב ביצוע גזר הדין למשך 30 יום לצורך הגשת ערעור. ביום 30.10.02, התובע הגיש ערעור על הכרעת הדין בלבד לבית המשפט המחוזי בת"א וביקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בערעור. לאחר שהתובע הצטייד עם תגובת הפרקליטות לבקשה, ביום 3.11.02 ניתנה החלטה ע"י בית המשפט של הערעור (כב' השופט צ' גורפינקל) המורה על עיכוב הביצוע (להלן: "ההחלטה"). מכיוון שבזמן הגשת הערעור ומתן ההחלטה, מזכירות בית המשפט היתה בעיצומים (משך העיצומים היה מיום 13.10.2002 ועד יום 12.11.2002), ומסיבה זו, היה זה התובע אשר פנה בעצמו ישירות ללשכת כב' השופט גורפינקל וקיבל את ההודעה על עיכוב הביצוע בעל פה בטלפון מאת המתמחה של השופט, לא עודכנה והוקלדה ההחלטה ע"י המזכירות במחשב בית המשפט. מסיבות שונות, גם לאחר תום העיצומים לא עודכנה ההחלטה.

והיה מי שאמר "אם דבר מה עלול להשתבש, הוא אכן ישתבש" ("חוק מֶרפי"). ביום 16.2.03 נסע התובע ליד צומת לטרון, ושם עיכב אותו צוות של משטרת התנועה לביקורת שגרתית. לבקשת השוטרים הציג התובע רשיון רכב. רשיון הנהיגה לא היה ברשותו - לכן מסר את מספרו, הציג את תעודת הזהות שלו ותעודת עו"ד. דא עקא, בבדיקה במחשב המשטרתי, גילו השוטרים כי התובע נפסל מלנהוג, והתעורר אצלם חשד כי הוא מבצע עבירה ונוהג ללא רשיון. התובע הסביר לשוטרים את השתלשלות המעשה (ויש להודות, כי במבט ראשון למי שלא היה מעורב בו, הוא היה נראה פנטסטי), ולתמיכה בגרסתו אף הציג להם במחשב הנייד שהיה ברשותו את הבקשות השונות שהגיש לבית המשפט. הוא גם התחייב בפני
הם להמציא להם למחרת היום העתק ההחלטה בפקס'. למרות האמון שרחשו השוטרים לתובע, לאור העבירה החמורה בה נחשד, בקשו השוטרים את אישור מפקדם, נתבע 1 (להלן: "הנתבע") לשחררו. הנתבע דרש מהשוטרים כי יביאו את התובע לתחנת המשטרה, וביקש להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, פנים מול פנים. נסיונותיו של התובע לשוחח עם הנתבע בטלפון על מנת לשכנעו בצדקתו לא הועילו לו, ומשכך, הודיעו לו השוטרים כי הוא מעוכב והובילוהו יחד עם רכבו למשטרת ירושלים. משהובא התובע לתחנה, הוא התקבל בו במקום אצל הנתבע, אשר שמע את טענותיו וראה את "ראיותיו". אף הנתבע השתכנע מטיעוניו של התובע והוא החליט לשחררו בערבות עצמית של 3,000 ₪ ובתנאי שהתובע ישלח למחרת היום את העתק ההחלטה המורה על עיכוב הביצוע אליו בפקס'. סך הכל, גם על פי גרסת התובע, מרגע שנדרש להציג את רשיונו ועד ששוחרר בערובה עצמית, עברו כשעתיים. 60221

למחרת היום, ביום 17.2.2002 פנה התובע למזכירות בית המשפט המחוזי בת"א (להלן: "הנתבעת"). למצער, שם הוא גילה כי הבקשה וההחלטה לא תויקו בתיקו. לאחר חיפוש במשרדי המזכירות, נמצאו הבקשה וההחלטה "תחת ערימת ניירות". ההחלטה הוקלדה בו במקום והעתקה נמסר לתובע. באותו היום, התובע גם המציא לנתבע העתק מההחלטה כהבטחתו, וזאת לאחר שקיים שיחת טלפון עמו ממזכירות בית המשפט.

ב. טענות התובע
חרף העובדה שבתביעתו, התובע הרעיף שבחים על ראשם, הן של שוטרי התנועה, והן של המזכירות אצל הנתבעת, התובע היה מלא טענות כרימון כנגד הנתבעים על כך שנעצר שלא כדין למשך שעתיים; על הכשל הבירוקרטי שהביא לכך שנעצר; על חוסר הסבירות הקיצוני שבו נהגו כל הנתבעים כלפיו; על ה"שרירות", "חוסר הנימוס", ו"ההשתלחות" בה נהג הנתבע בעת שסרב לדבר עמו בטלפון ביום האירוע ולאחר מכן למחרת היום כששוחח עמו בטלפון ממזכירות בית המשפט, ועוד. לפיכך תבע את הנתבע ואת הנתבעת 2 כמעבידתו בגין כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין, התשל"ג - 1973 (להלן: "הפקודה"); בגין הפרת החובות החקוקות והמעוגנות בסעיפים 5, 8, ו- 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, ובסעיפים 16 ו 20(5) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961; ובגין אופן פעולה בחוסר סבירות וברשלנות. באשר לנתבעת טען כי לאור פעולתה הרשלנית, היא אחראית כלפיו גם לביצוע העוולות לעיל. את כלל נזקיו העמיד התובע על סך 10,000 ₪, והוא הגיש את תביעתו בסדר דין מהיר.

ג. טענות הנתבעים
נתבעים 1-2 טענו כי התביעה קנטרנית משום שהנתבע דווקא נהג בתובע בנימוס ולמרות החשד שהיה לו כי התובע אשם בעבירה חמורה של נהיגה ללא רשיון תחת פסילה שיפוטית, הוא לא עצרו, אלא אך עכבו, על מנת לברר ולוודא כי אכן אין חשד כי התובע מבצע עבירה. יתר על כן, למרות שלא היו לו ראיות מוצקות לכך, הוא נתן לתובע הזדמנות להוכיח את טענותיו (תוך החתמת ערבות). בזמן שעוכב, לנתבע לא הייתה כל דרך לדעת בוודאות כי אכן דבריו של התובע הם בגדר אמת, ועל כן נהגו כלפיו בסבירות רבה. באשר לנתבעת, היא טענה כי היה על התובע, דווקא בהיותו עו"ד, לשוב ולוודא כי ההחלטה הוקלדה בבדיקה באינטרנט או לוודא קבלת הודעת דואר על כך, וכי לכל הפחות היה עליו ליצור קשר טלפוני עם מזכירות בית המשפט בתום העיצומים ולוודא כי ההחלטה הוקלדה. לכן טענה, כי גם אם נוצר "כשל בירוקרטי" כדברי התובע, יש לו אשם תורם משמעותי ומכריע ביצירת הכשל.

לנוכח העובדה שעל פניה לא הייתה לתביעה כנגד נתבעים 1-2 על מה להתבסס, שכן לאור הנתונים שהיו לפניהם "בזמן אמת", הם פעלו למופת, לאחר דין ודברים בישיבה המקדמית שנערכה, התביעה כנגדם נדחתה. נותרה אפוא, אך התביעה כנגד הנתבעת, והואיל והעובדות בעיקרן בעניינה לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, הם סיכמו את טענותיהם בפני
בית המשפט. להלן, אפוא, נימוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

ד. הדיון לגופו
ראשית, ולמען הסדר הטוב יובהר כי למרות שהתובע טען כי "נעצר" על ידי השוטרים, אין ספק כי לאור המתואר, הוא אך עוכב על ידם (וראה, חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996, סעיפים 67 ו- 73 ולהלן: "חוק המעצרים").

שנית, ועל כך כבר נתתי את דעתי במהלך הישיבה המקדמית, כאמור, למען הסר ספק אשוב ואדגיש כי אופן פעולתם של השוטרים ושל מפקדם היה ללא דופי. להיפך, נראה כי הם אף נהגו בתובע בנימוס ומתוך התחשבות יתרה. בזמן עיכובו של התובע, מול השוטרים והנתבע עמדו למעשה שתי אפשרויות. האחת, שלמראית עין היתה בעלת הסתברות לא מבוטלת, כי יש חשד סביר שהתובע נוהג ללא רשיון בזמן פסילה שיפוטית, עבירה חמורה המקימה חזקה של מסוכנות לציבור. השניה, כי הפסילה של התובע לא הייתה בתוקף, כגרסתו, אולם למעט עותק ממסמכי הבקשה שהציג להם במחשב הנייד שלו, לא היה בידיהם מידע מוצק כי אכן בקשת התובע נתקבלה, והיתה זו אך "טעות ביורוקרטית" שהביאה לאי עדכון דבר עיכוב ביצוע הפסילה. ויודגש, התובע אף עוכב בשעת ערב בשעה שמזכירות הנתבעת היתה סגורה, ולא היה ביכולתם לאמת את גרסתו במזכירות. לכן, בצדק דרש הנתבע להתרשם פנים מול פנים מהתובע, ורק לאחר שעשה כן, הסכים לפנים משורת הדין, לא לעצרו אלא לשחררו בתנאים. לא נמצא כל ביסוס לטענה כאילו היה זה מחובתו של הנתבע לשוחח עם התובע בטלפון. נהפוך הוא. הציפייה היא שבמקרה כגון זה, עת נתפס עבריין תנועה - לכאורה, שהמשטרה תפעל בנחישות, על מנת לשמור על שלומם של כל המשתמשים בדרך.

שלישית, אכן, יש רגליים לטענות התובע כי הנתבעת היא זו אשר נהגה באופן רשלני בכך שלא הוקלדה ההחלטה. ברם, נראה לי שדווקא התובע הוא זה שתרם באופן משמעותי לקרות המקרה, ובמיוחד על רקע עיסוקו ומשלח ידו. את ההחלטה לגבי עיכוב הביצוע קיבל התובע בעצמו לידיו בזמן העיצומים, בלשכת השופט. הוא הגיש את הבקשה לשופט ביום 3.11.02 ללא שציין בה את מספר הערעור שניתן כבר ביום 31.11.02. העיצומים נסתיימו כתשעה ימים לאחר מתן ההחלטה. ברם, העיכוב שהסעיר את רוחו של התובע, ארע כשלושה חודשים לאחר סיום השביתה. במשך שלושה חודשים התובע לא עשה דבר על מנת לוודא ולבדוק האם אכן הוקלדה ההחלטה, מה מספר הערעור מהו המועד שנקבע לדיון בערעור שהגיש ועוד. הוא העדיף לשבת בחיבוק ידיים, ולחכות. כתב הערעור והחלטת השופט על עיכוב הביצוע שכבו במזכירות ללא אפשרות של ממש לאתר את התיק העיקרי מבלי שצויינה בבקשה מספר הערעור. התובע הרי ידע לכלכל את מעשיו כדבעי, גם בתקופת העיצומים ולעקוף את המגבלות שהוטלו על קהל המתדיינים. ברם, חדל מלבצע את הפעולות שנדרשו ממנו עד סוף הדרך. אני בהחלט תמים דעים עם התובע כי כאזרח הוא אינו צריך לשאת בנטל העיצומים והשביתות הפוקדים את המשק (ולא מעט את מזכירות בית המשפט) חדשות לבקרים. האזרח רשאי לקבל שירות ועל המדינה להעניק לו את השירות ולשאת בנזקים הנובעים מאי מתן השירות ומחדליו. ברם, בתוך כל זה, ולאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו, התובע לא יכל לשבת על זרי דפנה ולצפות שכל העניין יסתדר אך לאחר קבלת הודעה טלפונית על ידי המתמחה של השופט, ביודעין שהימים אינם כתיקונם. בכך אפוא, לטעמי, הוא התרשל באופן מכריע.

בשולי הדברים אעיר, כי מוזר בעיני שהתובע נהג ברכבו ללא רשיון נהיגה, ואף לא הצטייד עם העתק החלטת בית המשפט בצמוד ברכבו. לו היה פועל כמצופה ולפי הדין, כל הפרשייה היתה נחסכת ממנו ממילא.

סופו של יום, אני דוחה את התביעה ולאור הנסיבות המיוחדות שפורטו, אין צו להוצאות.

ניתן היום ב' בשבט, תשס"ד (25 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

דוד מינץ
, שופט








א בית משפט שלום 9839/03 אלי פוקסברומר נ' פקד אלי דהן, משטרת ישראל הנהלת בתי המשפט (פורסם ב-ֽ 25/01/2004)