פסקי דין על חברת תדי ירושלים בע"מ | פסקי דין על ברכה כץ-שיבאן | פסקי דין על עזבון המנוח ראובן כץ ז"ל | פסקי דין על יניב אברהם כץ ואח' |

10148/05 עא     15/03/2010




עא 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' ברכה כץ-שיבאן, עזבון המנוח ראובן כץ ז"ל, יניב אברהם כץ ואח'






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 10148/05
וערעור שכנגד

בפני
:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופטת א' חיות

המערערת והמשיבה בערעור שכנגד:

חברת תדי ירושלים בע"מ



נ ג ד

המשיבה והמערערת בערעור שכנגד:

1. ברכה כץ-שיבאן
המשיב:
2. עזבון המנוח ראובן כץ ז"ל

המשיבים הפורמאליים:
3. יניב אברהם כץ

4. לאה כרמלי

5. אסתר פקליערו

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3177/01 שניתן ביום 5.9.2005 על ידי כבוד השופט י' שפירא


בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד:

עו"ד רינה חורי


בשם המשיבה 1 והמערערת בערעור שכנגד:

עו"ד חורי אליאס; עו"ד סמאר
בשם המשיב 2:
בעצמו
בשם המשיבים הפורמאליים 5-3:

עו"ד יעקב מרקס

פסק-דין

השופטת א' חיות:

העובדות הצריכות לעניין
1. ביום 29.6.1971 נחתם זיכרון דברים בין ראובן כץ ז"ל (להלן: המנוח) לתדי ירושלים בע"מ, חברה שעיסוקה בייזום ובניה (להלן: תדי ירושלים), בעניין מכירת נכס מקרקעין שבבעלות המנוח, הידוע כחלקה 6/1 בגוש 30012 והמצוי ברחוב דור דור ודורשיו 10 בירושלים (להלן בהתאמה: הנכס ו-זיכרון הדברים). הנכס ממוקם בקומת הקרקע של בית משותף הכולל שתי יחידות דיור. היחידה הנוספת (חלקה 6/2) מצויה בקומה הראשונה והינה בבעלות משה ג'רסי (להלן בהתאמה: ג'רסי ו-היחידה הנוספת). בזיכרון הדברים הוסכם כי החברה תשלם למנוח סך של 120,000 ל"י עם פינוי הנכס והעברתו על שמה ועוד הוסכם כי פעולות אלה ייעשו בתוך שישה חודשים. בין המנוח לתדי ירושלים התגלעו חילוקי דעות באשר לקיום זיכרון הדברים ובעקבות כך הגישה תדי ירושלים נגד המנוח תביעה לאכיפת זיכרון הדברים בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 1/72). במסגרת הליך זה חתמו הצדדים ביום 14.6.1976 על הסכם פשרה, שהינו במהותו הסכם קומבינציה, ולפיו התחייבה תדי ירושלים לשלם למנוח 62,500 ל"י בארבעה תשלומים (שלושה תשלומים בסך 10,000 ל"י כל אחד במועדים שפורטו בהסכם ותשלום בסך 32,500 ל"י כנגד פינוי הנכס), לפעול באופן מיידי להשגת רישיון בניה לצורך הקמת בנין בחלקה ולהתחיל בבניה בתוך 30 ימים ממועד קבלת הרישיון ופינוי הנכס על ידי המנוח. כמו כן התחייבה תדי ירושלים בהסכם הפשרה להעמיד לרשות המנוח דירה חלופית למשך תקופת הבניה ולמסור למנוח דירה בת ארבעה חדרים בשטח כולל של כ-100 מ"ר ברוטו בקומת הקרקע בבניין שיבנה וכן מחסן שיוצמד לדירה וזאת עם סיום הבניה ולא יאוחר משמונה-עשר חודשים מיום קבלת רישיון הבניה. המנוח מצידו התחייב לפנות את הנכס בתוך 30 ימים מיום שתקבל תדי ירושלים רישיון בניה להקמת הבנין כאמור וכן לדאוג לרישום הנכס על שמה עד ליום 20.8.1976 "ואם לא הספיק עד יום 20.8.76 יעשה זאת בהקדם האפשרי לאחר מכן" (להלן: הסכם הפשרה).
בית המשפט המחוזי בירושלים אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של

פסק דין
וביום 30.1.1978 אף נרשמה מכוחו הערת אזהרה על הנכס לטובת תדי ירושלים. אולם, ההתחייבויות אותן נטלו על עצמם הצדדים במסגרת הסכם הפשרה לא בוצעו (למעט שניים מן התשלומים בסך 10,000 ל"י כל אחד, לגביהם נפסק כי שולמו על ידי תדי ירושלים למנוח, כפי שיפורט להלן) וההסכם לא יצא אל הפועל. למרות זאת ולמרות מכתבים שהוחלפו בעניין זה בין באי כוח הצדדים במהלך שנת 1978, לא ניתנה על ידי מי מן הצדדים להסכם הפשרה - המנוח או תדי ירושלים - בשלב כלשהו הודעה בדבר ביטול ההסכם בגין הפרתו או אי קיומו. המנוח ואשתו המשיכו להתגורר בנכס עד ראשית שנת 1978, עת עברו להתגורר בבית אבות וביום 13.8.1978 נתן המנוח לבתו ברכה כץ-שיבאן
(להלן: כץ-שיבאן) שני יפויי כח. האחד נשא את הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר - נוטריוני" ובמסגרתו הוסמכה כץ-שיבאן לבצע כל פעולה של מכירה, חכירה, השכרה ומישכון של הנכס. כמו כן הוסמכה כץ-שיבאן באותו יפוי כוח "להעביר את [הנכס] על שמה ולזכותה ללא כל תמורה, הכל לפי שיקול דעתה, וזאת על אף האמור ביפוי כח זה" וזאת על פי סעיף שנתווסף במכונת כתיבה אל הנוסח הסטנדרטי של יפוי הכוח (להלן: יפוי הכוח הבלתי חוזר). יפוי הכוח השני שניתן לכץ-שיבאן על ידי המנוח נשא את הכותרת "יפוי כוח כללי" ועל פיו הוסמכה כץ-שיבאן לשמש כבאת כוחו של המנוח ולעשות בשמו ובמקומו כל פעולה מהפעולות שפורטו ביפוי הכוח לרבות פעולות לטובת עצמה בתמורה ושלא בתמורה "כפי שתמצא לנכון ולפי שקול דעתה המוחלט" (להלן: יפוי הכוח הכללי). לבקשת כץ-שיבאן נרשמה לטובתה ביום 27.9.1978 בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על הנכס מכוח יפוי הכוח הבלתי חוזר והיא החלה נוהגת בנכס מינהג בעלים במובן זה שהיא מתגוררת בו מאז ועד היום ואף מישכנה אותו בשנת 1983 לטובת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ להבטחת הלוואה שנטלה (הערת האזהרה שנרשמה על הנכס לטובת הבנק בקשר עם אותו מישכון, נמחקה ביום 18.4.1994 לאחר שכץ-שיבאן פרעה את ההלוואה).
3. אשת המנוח, שרה כץ ז"ל, נפטרה ביום 17.3.1980 וכחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 2.8.1980, נפטר גם המנוח. המנוח השאיר אחריו צוואה מיום 17.6.1980 בה ציווה (בסעיף 2) כי כל עזבונו יחולק בחלקים שווים בין ארבעה יורשים: שלוש בנותיו - כץ-שיבאן, לאה כרמלי ואסתר פקליערו ונכדו יניב כץ (בן בנו אשר נפטר ביום 14.9.1976) (להלן: הצוואה). בסעיף 3 של הצוואה הוסיף המנוח וציווה:

מבלי לפגוע בכלליות המפורטת בסעיף 2 לעיל, הנני מצווה במיוחד כי הבעלות על הדירה והמקרקעין וכל הצמוד והנמצא ברחוב דור ודורשיו 10, ירושלים [הנכס], יעבור בחלקים שווים ל-4 היורשים הנ"ל ...
לבקשת אחיותיה של כץ-שיבאן (אשר כפי שיפורט להלן לא היו צד להליכים בבית משפט קמא אך צורפו על ידי תדי ירושלים כ"משיבות פורמאליות" בערעור שבכאן), ניתן ביום 14.3.1982 צו לקיום צוואת המנוח לאחר שהתנגדות שהגישה כץ-שיבאן בעניין זה נדחתה. כמו כן ניתן באותו היום צו ירושה בעניין עיזבונה של אשת המנוח שנפטרה לפניו כאמור, ועל פיו (בהתאם לנוסח המתוקן של הצו מיום 16.11.2008) ירש המנוח 4/8 מעיזבון אישתו ואילו שלוש בנותיהם והנכד (כץ-שיבאן והמשיבים הפורמאליים 1-3) ירשו 1/8 מאותו עיזבון. לאחר הוצאת צו הירושה והצו לקיום צוואה כאמור נעשו מצד המשיבות הפורמאליות 2 ו-3 בתחילת שנות השמונים ניסיונות להגיע להבנה עם כץ-שיבאן בכל הנוגע לזכויות בנכס, אך אלה לא עלו יפה ומאז ועד היום נותר הנכס בחזקתה של כץ-שיבאן. כץ-שיבאן אף הגישה עוד ביום 22.12.1980, סמוך לאחר פטירת המנוח, בקשה בדרך המרצה (המ' 1824/80) לביטול הסכם הפשרה שנחתם בין תדי ירושלים למנוח ובה ציינה כי ההסכם לא קויים על ידי הצדדים וכי קיומו לאותה עת "יהא שונה באופן יסודי ומהותי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים". הבקשה האמורה (שהוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת התביעה בת.א. 1/72 בה אושר ביום 14.6.1976 הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק-דין) נמחקה מחוסר מעש בלא שהתקיים בה דיון לגופו של עניין. תדי ירושלים מצידה לא נקטה צעד כלשהו למימוש זכויותיה על פי הסכם הפשרה, למעט חליפת המכתבים משנת 1978 הנזכרת לעיל וכן מכתב נוסף מיום 7.6.1987 שנשלח מאת בא-כוחה של תדי ירושלים, עו"ד דן אבי-יצחק אל עו"ד אהרון ארנפלד ובו נאמר: "בזמנו ייצגת את גב' ברכה כץ בעניין הנ"ל, אך מאז ראשית שנת 1983 לא שמענו ממך. אנא הודיעני בדחיפות אם עודך מייצג את הנ"ל, ואם לא - האם נוכל לפנות אליה ישירות ומה כתובתה, שכן מרשי[י] מעוניינים לסיים את הפרשה". בתשובתו מיום 25.6.1987 הפנה עו"ד ארנפלד את עו"ד דן אבי-יצחק ישירות אל כץ-שיבאן ואף ציין במכתבו כי "כתובתה היא כתובת הנכס נשוא ההמרצה הנ"ל" (המ' 1824/80 שנמחקה מחוסר מעש כאמור ואותה ציין עו"ד אבי-יצחק בכותרת מכתבו). ככל העולה מחומר הראיות שהוצג לא עשתה תדי ירושלים מאז ובמשך כשש-עשרה השנים שלאחר מכן דבר וחצי דבר למימוש זכויותיה על פי הסכם הפשרה, עד אשר בשנת 2001 הגישה כץ-שיבאן תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה עתרה להורות על בטלותו של הסכם הפשרה ועל מחיקת הערת האזהרה שנרשמה בגינו לטובת תדי ירושלים על הנכס. או אז נעורה גם תדי ירושלים והגישה ביום 12.3.2003 ובמסגרת אותו הליך תביעה שכנגד בה עתרה לראשונה לאכוף על כץ-שיבאן ועל עיזבון המנוח את קיום התחייבויותיו על פי הסכם הפשרה ולחלופין להורות על ביצוע בקירוב של ההסכם. כפי שצויין לעיל לא היו המשיבים הפורמאליים צד להליכים בבית משפט קמא, שלא נעתר לבקשות בעניין צירופם שהוגשו לו (החלטה מיום 3.3.2005 והחלטה מיום 9.3.2005).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בפסק דינו מיום 5.9.2005 קיבל בית-משפט קמא (השופט י' שפירא) את תביעת כץ-שיבאן והורה על בטלות ההסכם ועל מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת תדי ירושלים, בכפוף להשבת שני תשלומים אשר לפי קביעתו בוצעו על ידי תדי ירושלים לידי המנוח, ואילו תביעתה הנגדית של תדי ירושלים נדחתה.
בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתה של כץ-שיבאן לפיה היא בעלת מלוא הזכויות בנכס ודחה את טענת תדי ירושלים בדבר העדר יריבות בינה ובין כץ-שיבאן בשל היותה בעלת 25% מעיזבון המנוח בלבד. את קביעתו בדבר זכויותיה בנכס ביסס בית משפט קמא על שני יפויי הכוח שעליהם חתם המנוח ולפיהם העניק לכץ-שיבאן מפורשות וללא תמורה את הזכויות בנכס. עוד קבע בית המשפט כי לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) לא היה המנוח רשאי לחזור בו מיפוי הכוח הבלתי חוזר, בו העביר כשולח זכות שלו עצמו למיופה הכוח. בית המשפט ציין כי לפי סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק המתנה) רשאי היה המנוח אמנם להודיע על ביטול המתנה משזו לא הסתיימה ברישום, אך לגישתו משלא ניתנה לכץ-שיבאן הודעה בדבר ביטול המתנה ומשלא נקט המנוח הליך שיפוטי לביטולה אין מקום לקבוע כי המנוח הודיע על ביטול המתנה כאמור. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה שהמנוח ביטל את המתנה שנתן לכץ-שיבאן בצוואתו, בהדגישו כי ההתייחסות לנכס במסגרת הצוואה אינה חד משמעית, והוא הוסיף והדגיש כי זכות החזרה מן המתנה אינה נתונה ליורשי המנוח. עוד קבע בית המשפט כי לא הובאה כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את המסקנה שיפוי הכוח הבלתי חוזר הוא בר תוקף בהדגישו, בין היתר, כי במשך עשרות שנים לא נקטו המשיבים הפורמאליים הליך כלשהו נגד כץ-שיבאן בעניין זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מכל מקום גם בהתעלם מיפויי הכוח קיימת יריבות בין תדי ירושלים לכץ-שיבאן לעניין הסעד ההצהרתי שנתבקש, וזאת למצער כמי שבידיה 25% מן הזכויות בנכס על פי צו קיום הצוואה וכמי שמחזיקה בו בפועל בציינו כי לא היתה כל מניעה שתדי ירושלים תגיש את התביעה שכנגד גם נגד יתר יורשי המנוח וכי היא בחרה מטעמיה להגישה נגד עיזבון המנוח וכץ-שיבאן בלבד, למרות שמכתב ההגנה שהגישה בתביעת כץ-שיבאן עולה כי ידעה אודות צו קיום הצוואה וממילא ידעה מיהם יורשי המנוח.
5. אשר לתוקפו של הסכם הפשרה קבע בית המשפט כי מן העדויות שבאו בפני
ו עולה שב-25 השנים שחלפו מיום שנחתם ההסכם (ב-1976) ועד שהוגשה תביעת כץ-שיבאן להצהיר על בטלותו (ב-2001), לא בוצע ההסכם על ידי הצדדים וכי גם אם נעשו מספר נסיונות להחיותו הוא נזנח על ידם בפועל. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות שנוצרו ונוכח זניחתו על ידי הצדדים "יהא זה בלתי צודק לאכוף את ההסכם, ובין היתר להמתין עד שניתן יהא לקבל רישיון בניה, או הסכמת השכן ג'רסי להריסת כל המבנה, ובניה חדשה על החלקה". בעניין הצורך לקבל את הסכמת ג'רסי ציין בית המשפט כי אף שתדי ירושלים תלתה את האשם לאי קיום הסכם הפשרה בסירובו של ג'רסי למכור לה את היחידה הנוספת והציגה למעשה את הצורך בקבלת הסכמתו כתנאי מתלה בהקשר זה, אין בהסכם הפשרה כל איזכור לתנאי מתלה כאמור ושמו של ג'רסי לא מופיע כלל בהסכם. בית המשפט הוסיף וקבע כי מכל מקום תדי ירושלים לא הביאה די ראיות בדבר המגעים שהיו לה עם ג'רסי ועל כן לא הוכחה הטענה גם לגופם של דברים. בית המשפט לא ראה צורך להכריע בשאלה נוספת שעלתה בהקשר זה אשר לגביה אף הוגשו חוות דעת מקצועיות מטעם הצדדים - האם ניתן אם לאו להרוס את הנכס גם מבלי להרוס את היחידה הנוספת של ג'רסי. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל את נסיונה של תדי ירושלים לתלות את אי ביצוע ההסכם בסירובו של המנוח לחתום על בקשה להיתר בניה בציינו, בין היתר, כי תדי ירושלים לא הציגה מסמכים שהכינה לחתימתו וכי ב-25 השנים שחלפו היא לא נקטה כל הליך משפטי בהקשר זה. אשר להתחייבות שנטלה על עצמה תדי ירושלים בהסכם הפשרה להשיג רישיון בניה להקמת בנין על חלקת הנכס, ציין בית המשפט כי "גם אם בחוזי קומבינציה 'השגת רישיון בניה' מהווה תנאי מתלה... הרי, כאמור, אין לכך ביטוי ב[הסכם הפשרה] שנערך על ידי עורכי הדין שייצגו את הצדדים. לפיכך אחת מן השתיים, אם מדובר אכן בתנאי מתלה, הרי שטענת הגנה שכזו היתה מצדיקה את ביטול ההסכם לבקשת [תדי ירושלים], ואם אין מדובר בתנאי מתלה, הרי ש[ההסכם] נזנח על ידי [תדי ירושלים]".
6. בית המשפט הוסיף וציין כי במהלך השנים שחלפו לא אצה לתדי ירושלים הדרך ולמעט מכתבים ששלח בא-כוחה בשנים 1978 ו-1987 לא נעשה על ידה מאומה והיא שמרה את זכותה לפי הסכם הפשרה 'בהקפאה', אולי מתוך תקווה שיבוא יום וג'רסי יסכים למכור לה את זכויותיו, אך לא נקטה כל הליך משפטי לקידום הסכם הפשרה, לא דווחה עליו לשלטונות מס שבח והסתפקה בהערת האזהרה שנרשמה לזכותה. עוד ציין בית המשפט כי ההליך בו נקטה כץ-שיבאן בשנת 1980 לביטול הסכם הפשרה ולמחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובת תדי ירושלים (המ' 1824/80), שנמחק מחוסר מעש, אינו מקים מעשה בית דין ובאשר להתנהלותה של תדי ירושלים ציין כי "חוסר המעש של [תדי ירושלים] הינו חריף במיוחד, והשיהוי בקיום [הסכם הפשרה] הוא כה כבד שתוצאתו מובילה בהכרח לביטולו". למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט כי "התבצרות" תדי ירושלים בהוראה שבהסכם הפשרה לעניין העברת הזכויות בנכס על שמה, יכולה היתה בנסיבות העניין להגיע כדי שימוש בזכות שלא בתום לב, אך נוכח מסקנתו בדבר זניחת הסכם הפשרה אין צורך לדון בשאלה האם התנהלות מי מהצדדים היתה חסרת תום לב. כמו כן ציין בית המשפט ואף זאת כדבריו למעלה מן הדרוש, כי החיובים שנטלו על עצמם הצדדים בהסכם הפשרה הינם חיובים מקבילים וכיוון שאיש מהם לא עשה את המוטל עליו היתה לצד שכנגד הצדקה שלא לקיים את חיוביו הוא. אשר לטענת תדי ירושלים כי כץ-שיבאן לא שלחה לה הודעת ביטול כדין קבע בית המשפט כי חוסר המעש הבולט עלה בענייננו כדי ביטול בהתנהגות.
טענה נוספת שהעלתה תדי ירושלים בפני
בית משפט קמא התייחסה לפן השיפוטי של הסכם הפשרה בשל התוקף שקיבל כפסק-דין. לגישתה משקיבל הסכם הפשרה תוקף של

פסק דין
כאמור לא ניתן להורות על בטלותו בשל זניחתו ולכל היותר ניתן לטעון להתיישנות פסק-הדין בחלוף 25 שנים מיום שניתן, בהתאם לסעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), החל גם על הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין ובענייננו, כך נטען, תקופה זו טרם חלפה בעת שהוגשה תביעת כץ-שיבאן. טענה זו נדחתה אף היא על ידי בית משפט קמא אשר קבע כי כץ-שיבאן תקפה את הפן ההסכמי של הסכם הפשרה וכי "משעברה משוכה זו" ונקבע כי תדי ירושלים בהתנהגותה ויתרה ומחלה על ביצועו, יש לבטל גם את פסק הדין שאישר אותו. בית המשפט ציין עוד כי המתנה כה ארוכה לביצוע

פסק דין
, על סף תום תקופת ההתיישנות מהווה "הזנחה מסכלת" (כלשונו של השופט א' רובינשטיין בע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ (טרם פורסם, 12.9.2004) (להלן: עניין שובל) בהתייחס לזניחת הליכי בוררות), בהדגישו שגם באותו עניין נדחתה הטענה כי משניתן תוקף של

פסק דין
להסכמה בין צדדים מנועים הם מלבטל בעצמם תניה מתניותיו. בית המשפט הדגיש כי אמנם "אין 'לפתוח'

פסק דין
כדבר שבשגרה" אך סבר כי מקום שאכיפת פסק הדין הפכה עם שינוי הנסיבות לבלתי צודקת בעליל אין להורות עליה ובענייננו, כך קבע, השנים הרבות שחלפו מטות את הכף לטובת כץ-שיבאן.
7. נוכח מסקנתו בדבר ביטולו של הסכם הפשרה הוסיף בית המשפט וקבע כי יש להורות על השבת הסכומים שקיבל המנוח בשעתו על פי הסכם הפשרה. בהקשר זה העדיף בית המשפט את גרסת תדי ירושלים - לפיה שולמו על ידה שני תשלומים בסך 10,000 ל"י, בקובעו כי האחד שולם ביום 29.6.1971 על פי זיכרון הדברים והשני ביום 3.8.1976 על פי הסכם הפשרה, בציינו כי גרסת תדי ירושלים בהקשר זה נתמכת במסמך בכתב. בית המשפט הוסיף וקבע כי אל סכומי ההשבה קרן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם בדחותו את טענתה החלופית של תדי ירושלים כי יש לשערך את סכומי ההשבה בהתאם לשווי הנכס במועד תשלום הסכומים לעומת שוויו כיום. בית המשפט ציין בהקשר זה כי תדי ירושלים שילמה חלק קטן מהתמורה המוסכמת, כי המנוח לא יכול היה לרכוש נכס אחר בסכומים שקיבל וכי עיקר העסקה היה קבלת דירה חלופית בבנין החדש שאמורה היתה תדי ירושלים לבנות על חלקת הנכס. לבסוף הורה בית המשפט המחוזי לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לזכות תדי ירושלים על הנכס, לאחר שיומצא לו אישור כי סכום ההשבה הופקד בידיה הנאמנות של באת-כוחה. עוד הורה בית המשפט כי סכום זה יועבר לתדי ירושלים לאחר מחיקת ההערה כאמור אך התנה זאת בהחייאתה של תדי ירושלים אשר נמחקה מן הרישום כחברה עוד בשנת 1982, בציינו כי מכוח סעיף 369 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) ניתן להחיותה באופן רטרואקטיבי.
8. תדי ירושלים מזה וכץ-שיבאן מזה לא השלימו עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור והערעור שכנגד שבפני
נו. תדי ירושלים מבקשת כי נורה על אכיפת פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, או לחלופין על החזרת המצב לקדמותו בדרך של השבת זיכרון הדברים לתוקפו ולחלופי חלופין על השבת הכספים ששילמה למנוח, כשערכם צמוד לשווי הנכס (להלן: ערעור תדי ירושלים). כץ-שיבאן מצידה מערערת על חיובה בהשבת התשלומים אותם על פי קביעת בית המשפט שילמה תדי ירושלים למנוח (להלן: ערעור כץ-שיבאן).
טענות הצדדים
ערעור תדי ירושלים
9. תדי ירושלים גורסת כי אין יריבות בינה לבין כץ-שיבאן בכל הנוגע לביטול הסכם הפשרה משום שכץ-שיבאן אינה צד לאותו הסכם ומשום שביססה את תביעתה על זכויות שהוקנו לה בנכס לטענתה ביפוי הכוח הבלתי חוזר. תדי ירושלים מדגישה כי בהתבססה על יפוי הכוח הבלתי חוזר טענה כץ-שיבאן למעשה לקיומה של עסקה נוגדת וכי בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) גוברת תדי ירושלים בתחרות ביניהם, בציינה כי כץ-שיבאן קיבלה את הזכויות בנכס ללא תמורה, כי היא חסרת תום לב וכי על הנכס היתה רשומה הערת אזהרה לטובת תדי ירושלים, הקודמת להערה שנרשמה לטובתה. תדי ירושלים מוסיפה כי בית המשפט קבע מיוזמתו שכץ-שיבאן תובעת גם כיורשת וקביעה זו מנוגדת להחלטתו שלא לאפשר את צירופם של המשיבים הפורמאליים, היורשים הנוספים, להליך, שהינה לטענתה החלטה שגויה אף לגופם של דברים. עוד טוענת תדי ירושלים כי מכל מקום גם במעמד של יורשת לא היתה כץ-שיבאן זכאית לתבוע את ביטול התחייבויותיו של המנוח שכן ההליך לא היה על דעת היורשים הנוספים וממילא יורש אינו זכאי לבטל פעולה רצונית של המוריש. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי קביעות בית משפט קמא לפיהן ביפוי הכוח הבלתי חוזר התכוון המנוח להקנות לכץ-שיבאן את הנכס במתנה וכי התחייבות זו לא בוטלה גם בצוואתו שגויות ומנוגדות לדין, בהדגישה כי יפוי כוח אינו יוצר זכויות והתחייבויות אלא הוא כלי למימוש זכויות שהוענקו בהתחייבות נפרדת, וזו אינה קיימת בענייננו. עוד היא מדגישה כי מיפוי הכוח הכללי שנתן המנוח לכץ-שיבאן ניתן ללמוד כי כל מטרתו של המנוח היתה להסמיך אותה לטפל בנכס וכי יש ליתן משקל לכך שהמנוח נמנע מלדווח לרשויות המס על העברת הזכויות בנכס לידי כץ-שיבאן. עוד טוענת תדי ירושלים כי מכל מקום לכל היותר ניתן לומר שיפוי הכוח הבלתי חוזר יצר התחייבות להעניק מתנה, וזו ניתנת לביטול בכל שלב בטרם הושלמה, כלומר כל עוד כץ-שיבאן לא נרשמה כבעלת הזכויות בנכס. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי בצוואה, שנכתבה כשנתיים לאחר שניתן יפוי הכוח, גילה המנוח דעתו כי הוא רואה את הנכס כשייך לו והוא העניק אותו מפורשות לארבעת יורשיו, ובכך בוטלה כל התחייבות קודמת שנתן לגביו (ובכללה המתנה הנטענת). עוד היא מדגישה כי ביטול מתנה יכול להיעשות בכל דרך המגלה את דעתו של נותן המתנה כי הוא חוזר בו ממנה וכי בענייננו ידעה כץ-שיבאן על ביטול המתנה בצוואה ואף הגישה התנגדות לקיומה, אך התנגדותה נדחתה. עוד טוענת תדי ירושלים כי כץ-שיבאן לא טענה להתיישנות פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה (ובוודאי שלא בהזדמנות הראשונה כנדרש) ומכל מקום לגבי זכויות במקרקעין מוסדרים אין כל התיישנות ובנוסף

פסק דין
מתיישן לאחר 25 שנים ותקופה זו לא חלפה בענייננו. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי כץ-שיבאן לא פעלה למימוש זכויותיה הנטענות לפי יפוי הכוח הבלתי חוזר למעלה משלושים שנה ומכאן כי היא זנחה את זכויותיה בנכס, וכן היא טוענת כי קביעת בית משפט קמא לפיה הסכם הפשרה נזנח על ידה שגויה, בהדגישה כי אין מדובר בהסכם שהצדדים חולשים על קיומו באופן בלעדי אלא מדובר ב

פסק דין
אשר ביטולו מותנה באישור בית המשפט. עוד היא מדגישה כי במשך 24 שנים לא פעלה כץ-שיבאן לקבלת אישור לשינוי או לביטול הסכם הפשרה מחמת זניחתו (למעט תביעה שהגישה בשנת 1980 שנמחקה מחוסר מעש) ואף לא שלחה לה כל הודעה על ביטול ההסכם. בנסיבות אלה, כך טוענת תדי ירושלים, היה מקום להורות על אכיפת פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה (ולמצער על ביצועו בקירוב), בציינה, בין היתר, כי יש ליתן עדיפות לסעד זה וכי קביעת בית משפט קמא לפיה אכיפת פסק הדין אינה צודקת לא נומקה ולא פורטה.
תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי אמנם הסכם הפשרה לא קודם במשך שנים אך אין בכך כדי לפגוע בזכויותיה שכן לא היה כל שינוי לרעה במצבה של כץ-שיבאן ובנוסף היא מילאה את כל ההתחייבויות שמועד קיומן הגיע לפי ההסכם ולא יכלה לבצע את יתר החיובים שהיו מותנים בביצוע התחייבויות המנוח והיא אף המתינה לטענתה לסיום סכסוך הירושה בין יורשי המנוח לגבי הנכס, וזאת לבקשת כץ-שיבאן משנת 1988. בנסיבות אלה לא זו בלבד שהיא לא הפרה את הסכם הפשרה אלא שהמנוח הפר אותו וכץ-שיבאן מנועה ומושתקת מלטעון כי תדי ירושלים זנחה את ההסכם או ויתרה על זכויותיה מכוחו. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא אין מדובר בשיהוי של 24 שנים בקיום הסכם הפשרה אלא לכל היותר 13 שנים, שכן עד לשנת 1988 נוהלו מגעים בין הצדדים, וכי מכל מקום גם שיהוי של עשרות שנים אינו יכול לחרוץ דין בזכויות קניין. עוד טוענת תדי ירושלים כי התוצאה המשפטית לפיה צד שקיים את חיוביו יוצא כשידיו על ראשו רק משום שהצד השני החליט להתעלם מקיום חיוביו היא בלתי צודקת ויש בה משום מתן פרס למפר הסכמים, והיא מזכירה בהקשר זה כי המנוח וכץ-שיבאן החזיקו במשך השנים הן בנכס והן בתשלומים ששילמה להם בגינו. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אינן יכולות לעמוד, ובהן דחיית גרסתה כי המנוח סירב לחתום על תוכניות בניה וכי הבניה אינה פוגעת בנכס של ג'רסי וניתן לבנות בו גם ללא שיתוף פעולה מצידו. כמו כן טוענת תדי ירושלים כי קביעת בית משפט קמא לפיה הסכמת ג'רסי לבניה היתה בבחינת תנאי מתלה מוטעית ועוד היא טוענת כי משמעות ביטול פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה היא השבתו לתוקף של זיכרון הדברים משנת 1972, על פיו רכשה מהמנוח את הנכס, ולא ניתן לחזור לחלל ריק בו מוקנות הזכויות ליורשיו של המנוח ללא כל סייג. כן יש לדחות לדבריה את הטענה כאילו היא סכסכה בין היורשים לכץ-שיבאן בציינה כי סכסוך הירושה קיים עוד משנת 1981 וכי משנודע ליורשים על ההליך שהתנהל בבית משפט קמא הם ביקשו מרצונם להצטרף אליו, ומשנדחו הגישו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה. לחלופין טוענת תדי ירושלים כי כיוון ש-20,000 ל"י היוו בשעתו שישית משווי הנכס יש לחייב את כץ-שיבאן להשיב לה שישית משווי הנכס דהיום בהדגישה כי השערוך עליו הורה בית משפט קמא אינו משקף את עליית ערך הנדל"ן בכלל ובנכס בפרט, יוצר עיוות חמור ומעודד הפרת הסכמים, וכי בלתי סביר להותירה במצב נחות ולהעשיר את כץ-שיבאן משום שהמנוח וכץ-שיבאן החזיקו במשך השנים הן בכספים ששילמה והן בנכס עצמו.
10. כץ-שיבאן טוענת מצידה כי אין ממש בטענות תדי ירושלים בדבר העדר יריבות ביניהן וכי קביעות בית משפט קמא בהקשר זה בדין יסודן. לטענתה יפוי הכוח הבלתי חוזר לא פקע עם מות אביה המנוח ומכוחו נתן לה אביה במתנה מוגמרת את כל זכויותיו בנכס. בנסיבות אלה, כך לטענתה, היא באה בנעלי המנוח וזכאית לתבוע כל סעד שהוא היה זכאי לתבוע. עוד טוענת כץ-שיבאן כי יפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה "מסמך בכתב" כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין וכי היא מחזיקה בנכס ונוהגת בו מנהג בעלים למעלה משלושים שנה, רשמה הערת אזהרה לטובתה וכן דיווחה לרשויות המס על עסקת המתנה, העמידה את הנכס כבטוחה להלוואה שנטלה (עד לפרעונה), ועל כן יש לדחות את טענות תדי ירושלים שהיא זנחה את זכויותיה בנכס. לחלופין טוענת כץ-שיבאן כי בהיותה אחת היורשות של אביה היא בעלת מעמד לתבוע את ביטול הסכם הפשרה ומחיקת הערת האזהרה.
לגוף הדברים טוענת כץ-שיבאן כי ב

פסק דין
הנותן תוקף להסכם פשרה שלובות תכונות הסכמיות ותכונות של

פסק דין
וקביעת בית המשפט לפיה הסכם הפשרה נזנח "ממוטטת" את פסק הדין. לטענתה מאז חתימת הסכם הפשרה ועד להגשת התביעה על ידה עברו כ-24 שנים, במהלכן לא עשתה תדי ירושלים דבר לקיום התחייבויותיה ומשנת 1978 לא דרשה את קיום התחייבויות המנוח, ממנו או מיורשיו, ולא עשתה דבר לשם אכיפת ההסכם. כמו כן, בשנת 1982 תדי ירושלים כחברה נמחקה מן הרישום ומאז לא ניהלה כל פעילות עסקית ולאיש מבעלי מניותיה לא היה כל עניין בנעשה בה. משכך יש לראותה כמי שהתנערה מן ההסכם ובנסיבות אלה מהווה התנהגות שני הצדדים הסכמה לביטולו. עוד טוענת כץ-שיבאן כי טענת תדי ירושלים כאילו היא ביקשה ממנה להמתין עד לסיום סכסוך הירושה בינה לבין יתר היורשים חסרת יסוד ובצדק לא התקבלה על ידי בית משפט קמא. כץ-שיבאן מוסיפה וטוענת כי הסכם הפשרה כלל באופן משתמע שני תנאים מתלים - הסכמת ג'רסי לבניה וקבלת רישיון בניה - ומשאלו לא התקיימו דין ההסכם להתבטל והיא מדגישה כי תדי ירושלים לא עשתה דבר לצורך קבלת רישיון בניה ולא הוכיחה את טענתה כאילו הכינה תוכניות בניה אך המנוח סירב לחתום עליהן. עוד טוענת כץ-שיבאן כי משגילה אביה המנוח כי תדי ירושלים אינה מקיימת את התחייבויותיה וכי לא ניתן להוציא את ההסכם אל הפועל בשל אי הסכמת ג'רסי, הוא הבין כי הוא עומד בפני
הפרה צפויה ועל כן רשאי היה שלא לקיים את חיוביו ובהם החיוב להעביר את הנכס על שם תדי ירושלים. כץ-שיבאן מוסיפה וטוענת כי הסכם הפשרה איננו בר ביצוע ולא ניתן לאכוף את ביצועו משום שמבחינה הנדסית לא ניתן להרוס את אחת היחידות בבית המשותף מבלי לפגוע באחרת ועמדה זו נתמכת בחוות דעת מומחה מטעמה, מה גם שחלק מהבנין הנמצא על החלקה מיועד לשימור ולא ניתן להורסו. עוד טוענת כץ-שיבאן כי אכיפת ההסכם אינה צודקת בנסיבות העניין משום שתדי ירושלים אינה חברה פעילה ובעלי מניותיה לא גילו כל עניין בהליך וכן משום שינוי הנסיבות והזמן שחלף, בו עלה ערך המקרקעין באופן ניכר. לבסוף טוענת כץ-שיבאן כי אף אם תדי ירושלים שילמה לאביה המנוח שני תשלומים המדובר בחלק קטן מן התמורה שעליה סוכם. משכך וכן בשל העובדה שתדי ירושלים החזיקה בה כ"בת ערובה" שלושים שנים בקירוב, אין מקום לשערך את התמורה בהתאם לעליה בשווי הנכס.
ערעור כץ-שיבאן (הערעור שכנגד)
11. בערעור מטעמה מוסיפה כץ-שיבאן וטוענת כי יש לדחות את טענת תדי ירושלים כאילו היא קיימה את כל ההתחייבויות על פי הסכם הפשרה שמועד ביצוען הגיע. עוד היא טוענת כי קביעת בית משפט קמא לפיה שילמה תדי ירושלים למנוח שני תשלומים, על סך 10,000 ל"י כל אחד ביום 29.6.1971 (לפי זיכרון הדברים) וביום 3.8.1976 (לפי הסכם הפשרה), בטעות יסודה. בהקשר זה מציינת כץ-שיבאן כי כל שהוצג לגבי התשלום השני הוא מכתב מאת בא-כוחה של תדי ירושלים מיום 3.8.1976 בו נאמר כי מצורף שיק בסך 10,000 ל"י ועליו חתימה של מתמחה במשרדו של בא-כוח המנוח ובכך אין כדי להוכיח את פרעון השיק. כץ-שיבאן מוסיפה כי נוכח מחדלי תדי ירושלים לא ניתן לדעת כיום מה עלה בגורלו של השיק, בציינה שבא-כוחו של אביה נפטר ולא ניתן להעידו. לגבי התשלום הראשון טוענת כץ-שיבאן כי קביעת בית משפט קמא לפיה תשלום זה שולם בפועל מכוח זיכרון הדברים אינה מבוססת בהדגישה כי תדי ירושלים עצמה טענה (ללא אסמכתא בכתב) שהתשלום הראשון בוצע על ידה ביום 20.7.1976 מכוח הסכם הפשרה ולא העלתה כל טענה לגבי תשלום מכוח זיכרון הדברים. היא אף לא ביקשה סעד של השבה בתביעה שכנגד שהגישה וגם בכך יש כדי ללמד כי לא שולמו על ידה כספים למנוח.
12. מנגד טוענת תדי ירושלים כי קביעת בית משפט קמא לפיה שולמו על ידה למנוח 20,000 ל"י היא קביעה עובדתית שאין להתערב בה בהדגישה כי כץ-שיבאן לא הציגה כל ראיה שהיה בה כדי להפריך את המסמכים ואת העדויות שהוצגו על ידה בהקשר זה. עוד טוענת תדי ירושלים כי יש לדחות את טענת כץ-שיבאן לפיה גם אם הועברו על ידי בא-כוחה שני שיקים על סך 10,000 ל"י כל אחד הם לא נפרעו בציינה כי זוהי טענת "הודאה והדחה" והנטל להוכחתה מוטל על כץ-שיבאן אשר לא הציגה ולו ראשית ראיה בהקשר זה בעוד הראיות שהוצגו מצביעות על כך שהסכומים נתקבלו בידי המנוח. תדי ירושלים מוסיפה כי הצגת קבלה אינה הדרך הבלעדית להוכחת תשלום ומכל מקום חתימת המתמחה על גבי המכתב שנלווה לתשלום השני בצירוף ההערה "קיבלתי את השיק הנ"ל" מהווה קבלה לעניין התשלום השני. עוד טוענת תדי ירושלים כי הוצגו על ידה כל המסמכים שהיו ברשותה ואין יסוד לטענת כץ-שיבאן כאילו הציגה מסמכים באופן סלקטיבי. אשר לתשלום הראשון טוענת תדי ירושלים כי תשלום זה אכן שולם על ידה לפי הסכם הפשרה ולא לפי זיכרון הדברים כקביעת בית משפט קמא, אך שגגה זו אין בה כדי לפגוע בקביעתו שהתשלום אכן בוצע.
טענות היורשים (המשיבים הפורמאליים)
13. המשיבים הפורמאליים, שתי בנותיו ונכדו של המנוח, טוענים כי אף שהיה להם עניין ממשי בהליכים שהתנהלו בבית משפט קמא, הסתירה כץ-שיבאן את זהותם מתדי ירושלים ומנעה מהם כל מידע אודות ההליך. עוד הם טוענים כי משנדחתה על ידי בית משפט קמא בקשתם להצטרף להליך, לא היה להם יומם בפני
ו. היורשים מצדדים אמנם במסקנותיו של בית משפט קמא לפיהן הסכם הפשרה בטל ובלתי אכיף, אך לטענתם נפלו טעויות בקביעותיו של בית משפט קמא ביחס למערכת הזכויות והחובות שבינם לבין כץ-שיבאן ביחס לנכס ולגישתם הם יחד עם כץ-שיבאן הינם הנוחלים בחלקים שווים של עיזבון המנוח על פי צוואתו וקיים ביניהם ויכוח ארוך שנים וטעון רגשות ביחס לזכויותיה של כץ-שיבאן בנכס. לטענתם אין לכץ-שיבאן כל זכויות בנכס מכוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר וכל זכויותיה בו הן מכוח דיני הירושה. על כן, לגישתם, שגה בית משפט קמא בקובעו כי יפוי הכוח משקף עסקת מתנה הכוללת ויתור על זכותו של המנוח לחזור ממנה. המשיבים הפורמאליים מדגישים כי יפוי הכוח ניתן לכץ-שיבאן על מנת שתנהל את הנכס עבור המנוח ובכך שציווה את הנכס לארבעת יורשיו יש משום הוכחה לכך שהוא מעולם לא ניתן במתנה לכץ-שיבאן ולחלופין יש לראות בצוואה משום ביטול מתנה כזו, אם ניתנה. עוד מציינים המשיבים הפורמאליים כי מאחר והם לא צורפו להליך שהתנהל בבית משפט קמא, הוגשה על ידם נגד כץ-שיבאן ביום 31.8.2005 תובענה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בה עתרו למימוש זכויותיהם בנכס (תמ"ש 22890/00) ומן הראוי היה להותיר את ההכרעה בסכסוך ביניהם לערכאה זו. המשיבים הפורמאליים מוסיפים כי במסגרת אותו הליך הועלתה על ידם הטענה כי מחצית מן הזכויות בנכס היו שייכות לאשת המנוח מכוח חזקת השיתוף וטענה זו יש לה השלכות על קביעת הזכויות בנכס והיא מצריכה בירור עובדתי ומשפטי מורכב. אשר על כן הם סבורים כי הקביעות בערעור דנן אין בהן בכל מקרה כדי לחייב אותם או כדי לקבוע את זכויותיהם ביחסים שבינם לבין כץ-שיבאן והם עותרים כי הדבר יצויין מפורשות בפסק-הדין.
14. כץ-שיבאן טוענת מנגד כי תדי ירושלים העלתה טענות "כידם הארוכה" של המשיבים הפורמאליים, אשר חברו אליה בשל האינטרס המשותף שהיה להם להוכיח כי הנכס היה חלק מעיזבון המנוח. בנסיבות אלה, כך היא טוענת, יש לראותם כבעלי "קירבה משפטית" לתדי ירושלים ואף שלא היו צד להליך היה להם יומם בבית המשפט והם מושתקים מלבקש בירור נוסף של הפלוגתאות שהוכרעו או מלטעון כי קביעותיו אינן מחייבות אותם. כץ-שיבאן מדגישה כי היא התנגדה לצירוף המשיבים הפורמאליים להליך כיוון שהנכס אינו חלק מעיזבון המנוח ועל כן אין להם כל מעמד ביחס אליו; כיוון שבקשתם הוגשה רק לאחר סיום שמיעת הראיות; וכיוון שבהיותה אחת מן היורשים היתה לה יריבות עם תדי ירושלים גם ללא צירופם, ובית משפט קמא אימץ את עמדתה בעניין זה.
החייאת תדי ירושלים וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה
15. ביום 22.1.2007 הורינו לצדדים להשלים טענות לעניין "משמעות מחיקתה של [תדי ירושלים] שלא עברה החייאה בשום שלב", וזאת משום שכזכור נמחקה תדי ירושלים מפנקס רשם החברות עוד בשנת 1982. הצדדים הגישו טיעונים בעניין זה אך הסוגיה התייתרה לאחר שכץ-שיבאן הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 20.3.2007 בקשה להחזרת שמה של תדי ירושלים לפנקס רשם החברות וזו התקבלה ביום 6.11.2007 (השופט ר' כרמל). בהחלטתו פטר בית המשפט את תדי ירושלים מתשלום אגרה בגין העבר ועד למועד החייאת החברה ועוד הורה כי "יש לראות את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה".
16. לאחר שהסתיימה שמיעת הטענות בבית משפט זה ניתן ביום 16.11.2008

פסק דין
בבית המשפט לענייני משפחה בתביעה שהגישו המשיבים הפורמאליים נגד כץ-שיבאן (תמש' 22890/05). בפסק דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי כיוון שלמשיבים הפורמאליים לא היה יומם במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא הם אינם מנועים מלהעלות בפני
ו טענות לגבי תוקפו של יפוי הכוח הבלתי חוזר, אך לגוף הדברים קבע כי ביפוי הכוח העניק המנוח לכץ-שיבאן במתנה את זכויותיו בנכס והעניק לה הרשאה לפעול להבטחת זכויות אלה. עוד קבע בית המשפט כי לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות שליחות זו, להבטחת זכותו של השלוח, לא פקעה עם מותו או על ידי כתיבת צוואה נוגדת והיא עומדת בתוקפה. עם זאת קבע בית המשפט כי הנכס היה בבעלות משותפת של המנוח ושל אשתו מכוח חזקת השיתוף ועל כן ביפוי הכוח הבלתי חוזר העניק המנוח לכץ-שיבאן רק מחצית מן הזכויות בנכס. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות אלה, היו בידי המנוח במועד בו נחתמה הצוואה 1/4 מן הזכויות בנכס (אותן ירש מאשתו המנוחה) ורק אותן יכול היה לצוות ליורשיו ואילו בידי כץ-שיבאן היו במועד חתימת הצוואה 9/16 מן הזכויות בנכס (מחצית מכוח יפוי הכוח ועוד 1/16 מכוח ירושת אימה), ובבעלות כל אחד מן המשיבים הפורמאליים היו 1/16 מן הזכויות בנכס (מכוח ירושת האם). לכן, לא ניתן לקיים את הוראות הצוואה כלשונן (חלוקת הזכויות בנכס לארבעה חלקים שווים בין היורשים) ולאחר מותו של המנוח, יש להחיל את הוראות צוואתו על החלקים בנכס שהיו בבעלותו בעת מותו. בהתאם לכך ועל פי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, יש בידי כץ-שיבאן 5/8 מן הזכויות בנכס ואילו בידי כל אחד מן המשיבים הפורמאליים יש 1/8 מן הזכויות בו. עוד הורה בית המשפט לענייני משפחה כי בנסיבות העניין יש ליתן לכץ-שיבאן זכות קדימה לרכוש את זכויותיהם של המשיבים הפורמאליים בנכס אך הוא דחה את טענתה לזכויות של דיירת מוגנת בו. לבסוף קבע בית המשפט לענייני משפחה כי כץ-שיבאן זכאית לקבל מידי המשיבים הפורמאליים את שווי פעולות ההשבחה שביצעה בנכס והורה על מינוי שמאי לצורך הערכתם, אך מאידך קבע כי המשיב הפורמאלי 1 זכאי לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש של כץ-שיבאן בנכס (בניגוד למשיבות הפורמאליות 2 ו-3 אשר ויתרו על זכותן זו) וכי השמאי שימונה יעריך גם שווי זה. ערעור וערעור שכנגד שהגישו כץ-שיבאן והמשיבים הפורמאליים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 30.4.2009 (ע"מ 401/09), וביום 14.9.2009 נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגישה כץ-שיבאן לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע"מ 4770/09).
להשלמת התמונה יצויין כי במועד שבו ניתן פסק הדין בתמש' 22890/05, 16.11.2008, נעתר בית המשפט לענייני משפחה גם לתביעה נוספת אותה הגישו המשיבים הפורמאליים ובה ביקשו כי המשיב הפורמאלי 1, נכדם של המנוח ואשתו, יתווסף כיורש לצו הירושה שניתן ביום 14.3.1982 לעניין עזבונה של אשת המנוח, וזאת כחליפו של בנם אשר הלך לעולמו בטרם עת (תע' 42040/07). בהתאם הורה בית המשפט על תיקון צו הירושה כמבוקש, בדחותו את טענותיה של כץ-שיבאן בהקשר זה ובהן, בין היתר, טענת שיהוי.
17. ביום 6.1.2009 הורנו לצדדים להגיש השלמת טיעון ביחס להשלכות פסקי הדין הנ"ל על הערעורים דנן. תדי ירושלים טוענת כי נוכח פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן לקבוע כעובדה שהיה סכסוך ירושה ביחס לנכס, וכי עד לפתרונו ולברור זהותם של יורשי המנוח לא ניתן היה לבצע את הסכם הפשרה מבחינה מעשית או משפטית. עוד טוענת תדי ירושלים כי פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה תומכים בטענתה כי כץ-שיבאן לבדה אינה בעלת דברה ומשכך ההליך בבית משפט קמא, אשר התקיים ללא יתר היורשים, חסר ערך ויש לבטלו. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי העובדה שהמשיבים הפורמאליים מסכימים לתוצאת פסק הדין נשוא הערעור התואם את האינטרסים שלהם, אין בה כדי לשנות מכך ועוד היא טוענת כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה למשיבים הפורמאליים לא היה יומם בבית משפט קמא, תומכת בטענותיה בדבר העדר יריבות בינם ובין כץ-שיבאן, שאין לראותה כחליפתו של המנוח הרשאית לטעון בשמו להפרת הסכם הפשרה. כמו כן טוענת תדי ירושלים כי בית המשפט לענייני משפחה קבע שפסק דינו של בית משפט קמא אינו מחייב את המשיבים הפורמאליים, ומכל מקום פסק דינו של בית משפט קמא חל לכל היותר על 5/8 חלקים מהנכס ולפיכך השילוב של פסקי הדין יוצר אנדרלמוסיה שתגרור התדיינויות אין קץ. לטענת תדי ירושלים התוצאה צריכה להיות אחידה והיא כי הסכם הפשרה עומד בתוקפו כלפי היורשים כולם, ובכללם כץ-שיבאן כקונה שניה בעסקה נוגדת, בהדגישה כי אופן חלוקת העיזבון אין בו כדי להשפיע על זכויותיה.
כץ-שיבאן טוענת מנגד כי אין ממש בטענתה של תדי ירושלים לפיה העיכוב בביצוע הסכם הפשרה נגרם בשל סכסוך הירושה ואין כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בהקשר זה. כץ-שיבאן מוסיפה כי בית המשפט לענייני משפחה קבע אף הוא בפסק דינו שלאורך השנים היו יחסים טובים בינה לבין המשיבים הפורמאליים והם לא העלו כל טענות לעניין זכויותיהם בנכס, ומכל מקום תדי ירושלים לא סיפקה כל הסבר מדוע לא נקטה במהלך השנים הליך כלשהו נגד העיזבון. עוד טוענת כץ-שיבאן כי פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה אין בהם כדי להשפיע על פסק דינו של בית משפט קמא, בציינה כי הקביעה לפיה המנוח נתן לה במתנה את זכויותיו בנכס אושרה וכי המסקנה לפיה הסכם הפשרה חל רק על מחצית הזכויות בנכס אך מחזקת את הטענה שהעלתה ולפיה אכיפתו תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין.
המשיבים הפורמאליים סבורים אף הם כי יש לדחות את טענת תדי ירושלים כאילו לא יכולה היתה לפעול לאכיפת זכויותיה לפי הסכם הפשרה בשל סכסוך הירושה בין כץ-שיבאן לבינם בציינם כי היה באפשרותה לנקוט הליכים מיוזמתה לברור זהותם של בעלי הנכס. המשיבים הפורמאליים מוסיפים וטוענים כי אין יסוד לטענת תדי ירושלים בדבר חוסר נפקותו של פסק הדין שנתן בית משפט קמא ככל שהדבר נוגע אליהם, בהדגישם כי הם הצהירו לא אחת שמסקנות בית משפט קמא בכל הנוגע למערכת היחסים בין תדי ירושלים לבין כץ-שיבאן וקביעותיו בדבר זניחת ההסכם על ידי תדי ירושלים מוסכמות עליהם. עוד מדגישים המשיבים הפורמאליים כי פסקי הדין של בית משפט קמא ושל בית המשפט לענייני משפחה אינם יוצרים אי אחידות שכן בשני פסקי הדין נקבע כי יפוי הכוח הבלתי חוזר מגלם עסקת מתנה ומכל מקום, לגישתם, אין להכרעות בדבר תוקף יפוי הכוח או בדבר מעמד הצדדים מכוח דיני הירושה, השלכה כלשהי על מערכת היחסים בינם ובין תדי ירושלים.
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 16.2.2009 הוגשה לבית המשפט הודעה כי המשיבה הפורמאלית 2 נפטרה ביום 27.2.2008 וכי בהתאם לצו ירושה מיום 17.7.2008 יורשה וחליפה הוא בעלה, ירחמיאל כרמלי.
דיון
18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכן את הטיעונים המשלימים שהוגשו בעקבות ההתפתחויות שחלו לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא (ולצערי לא היה מנוס מלפרטן באריכות מה), הגעתי לכלל מסקנה מן הטעמים שאבאר להלן כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה נזנח הסכם הפשרה על ידי תדי ירושלים ומשכך יש לראותו כהסכם שפקע.
טענתה המקדמית של תדי ירושלים
19. טרם שאדרש לסוגיה זו, יש להסיר מן הדרך את הטענה המקדמית שהעלתה תדי ירושלים כי אין יריבות בינה ובין כץ-שיבאן, ככל שהדבר נוגע לזניחתו של ההסכם, משום שכץ-שיבאן לא הייתה צד לו. וזה הילוכה של הטענה המקדמית הנ"ל: כץ-שיבאן הגישה את התביעה בבית משפט קמא בהסתמך על יפוי הכוח הבלתי חוזר וטענה כי מכוחו העניק לה אביה המנוח במתנה את זכויות הבעלות בנכס. על כן, כך מוסיפה תדי ירושלים וטוענת, המחלוקת בינה ובין כץ-שיבאן מתמקדת בתחרות שבין זכויות הבעלות בנכס להן טוענת כץ-שיבאן מתוקף יפוי הכוח הבלתי חוזר, לבין זכויותיה שלה מתוקף הסכם הפשרה. מחלוקת זו, לגישתה של תדי ירושלים, יש לברר תוך יישום דיני התחרות המתייחסים לעסקאות נוגדות במקרקעין ואילו דיני החוזים שעל פיהם בחן בית משפט קמא את המחלוקת והכריע בה אין להם תחולה במקרה דנן משום שהמחלוקת אינה נוגעת ליחסים שבין הצדדים הישירים להסכם הפשרה (תדי ירושלים והמנוח). תדי ירושלים הוסיפה וטענה בהפנותה אל הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין כי אילו היה בית משפט קמא מכריע בסכסוך שבינה ובין כץ-שיבאן על פי דיני התחרות כאמור, היתה ידה על העליונה משום שהסכם הפשרה הוא העסקה הראשונה בזמן שנקשרה למכירת הנכס ואילו יפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן על ידי המנוח לכץ-שיבאן, גם בהנחה שהוא אכן מבטא הסכם מתנה, הינו העסקה השניה בזמן שלא נשלמה ברישום ואף לא ניתנה במסגרתה כל תמורה.
טענה זו דינה להידחות. אכן, סעיף 9 לחוק המקרקעין הוא המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית מקום שבו שני רוכשים מתחרים ביניהם על זכויות בנכס אשר לגביהן נקשרו עסקאות נוגדות. מכאן אין נגזרת בשום אופן המסקנה כי בפני
מי מאותם רוכשים חסומה הדרך להעלות טענה לפיה אחת העסקאות בטלה (בשל היותה למשל עסקה למראית עין) או טענה כי אחת העסקאות אינה קיימת עוד (למשל משום שבוטלה כדין) וכן טענה כי אותה עסקה לא באה אל העולם (למשל בשל אי התקיימות תנאי מתלה). ודוק, בהעלותו טענה כזו אין לראות את הרוכש הטוען לה כמי ש"פולש" אל מישור היחסים החוזיים של העסקה האחרת, אלא כמי שמבקש להראות כי בעניינו לא ניצבות כלל זו מול זו שתי עסקאות נוגדות (חשוב להדגיש עם זאת כי בהעלותו טענות אלה אין הרוכש בא בהקשר זה בנעלי המוכר ומשכך, אין לשמוע מפיו טענה כי עומדת למוכר כנגד הרוכש האחר זכות לביטול העסקה, ככל שהמוכר לא ביטל אותה בפועל). הנה כי כן, אף שכץ-שיבאן לא היתה צד להסכם הפשרה, אין ממש בטענת תדי ירושלים כי יש לחסום אותה בשל העדר יריבות מלטעון כי הסכם הפשרה נזנח ועבר מן העולם (ראו והשוו ע"א 5205/05 שחם שיווק מערכות מיזוג וחימום בע"מ נ' נפ-גל בניין ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 20.3.2008) (להלן: עניין שחם). כן ראו והשוו: ד"נ 21/80 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253, 266-267 (1981); ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 398-399 (2003)). לא למותר להוסיף בהקשר זה כי טענת העדר היריבות כשהיא נשמעת מפי תדי ירושלים הינה תמוהה במיוחד, משום שתדי ירושלים עצמה לא הסתפקה בטענות הנוגעות לדיני התחרות בעסקאות נוגדות, והעלתה כלפי כץ-שיבאן טענה השייכת במובהק למישור החוזי בנסיון להראות כי אל מול הסכם הפשרה אין ניצבת כלל עסקה נוגדת. כוונתי לטענתה של תדי ירושלים, שנדחתה על ידי בית משפט קמא, ולפיה יפוי הכוח הבלתי חוזר עליו נסמכת כץ-שיבאן אינו משקף כלל עסקת מתנה לגבי הנכס.
זניחת הסכם הפשרה
20. כאמור קבע בית משפט קמא כי הסכם הפשרה לא קויים במשך עשרות שנים ועל כן הינו בבחינת "חוזה שפקע בהסכמת הצדדים, על ידי חוסר מעש ושתיקה". עוד קבע בית המשפט כי "חוסר המעש של [תדי ירושלים] הינו חריף במיוחד, והשיהוי בקיום [הסכם הפשרה] הוא כה כבד שתוצאתו מובילה בהכרח לביטולו". מסקנתו זו של בית משפט קמא בדבר זניחת הסכם הפשרה נסמכת כדבעי על הראיות שבאו בפני
ו מהן גזר ממצאי עובדה שאינם מצדיקים את התערבותנו (להלכה על פיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים יוצאי דופן, שהמקרה דנן אינו נמנה עימם ראו: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (לא פורסם, 15.1.2004)). המסקנה המשפטית בדבר זניחת ההסכם ופקיעתו, אותה גזר בית משפט קמא מן העובדות שהוכחו בפני
ו אף מעוגנת היטב בפסיקתו של בית משפט זה בה נקבע כי ייתכנו מקרים בהם שתיקה, חוסר מעש והעדר כל פעולה לביצוע החיובים הקבועים בחוזה במשך תקופה ארוכה מאוד, יהא בהם כדי ללמד על כך שהצדדים זנחו את ההסכם וויתרו על ביצועו ולכן יש לראותו כהסכם שפקע או בוטל בהסכמת הצדדים ועבר מן העולם (ראו: ע"א 1330/93 אלבז נ' אלבז, פסקאות 15-18 (לא פורסם, 12.6.1997); ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין ןהשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 286-288 (1998) (להלן: עניין וילוז'ני)). אכן, לא בנקל ייקבע כי בעל זכות על פי הסכם זנח אותה, ובייחוד כך הוא מקום שזכות זו נובעת מהתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. בהקשר זה כבר נפסק כי:

על מנת שבעל זכות ייחשב כמי שזנח אותה יש להצביע על נסיבות מיוחדות המלמדות כי ויתר עליה או כי זו פקעה בחלוף השנים והנטל בעניין זה מוטל על הטוען. כך בדרך כלל וכך ביתר שאת מקום שבו מדובר בזניחת זכות הנובעת מהתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין (ראו: ע"א 2907/04 סופיוב נ' עזבון המנוח בכור סופיוב ז"ל, פסקה 6 (טרם פורסם, 13.6.2007) (להלן: עניין סופיוב); ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278, 287 (1998); ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, 9.4.1997)). וכדברי בית משפט זה בעניין סופיוב:

זכות-שביושר במקרקעין אינה זכות אובליגטורית "רגילה" מבחינת עוצמתה. היא זכות "מעין קניינית" הקמה לרוכש להירשם כבעלים בנכס ומקימה יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית בין המוכר לבין הקונה (ע"א צימבלר 57; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 254 (1999); ע"א 1217/03 קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ נ' ח'זאן, פ"ד נח(1) 224, 238 (2003)). לא בנקל נקבע כי בעל זכות-שביושר שכזאת זנח אותה וויתר עליה.

(עניין שחם, פסקה 13).

אולם, במקרה דנן וכפי שקבע בצדק בית משפט קמא, עמדה כץ-שיבאן בנטל המוטל עליה להראות כי תדי ירושלים זנחה את הסכם הפשרה וויתרה על זכויותיה מכוחו. כזכור נחתם הסכם הפשרה בין המנוח ובין תדי ירושלים במחצית שנת 1976 ועל פיו אמורה היתה תדי ירושלים להקים בנין בנכס המקרקעין אותו רכש מן המנוח. נכס זה היה למעשה יחידת דיור אחת מתוך שתיים בבית משותף צמוד קרקע והיחידה הנוספת היתה בבעלות ג'רסי שלא היה צד להסכם. מאז חתימת הסכם הפשרה ועד תחילת ההליכים בתיק דנן חלפו למעלה מעשרים שנה, אך הבנין לא הוקם. המנוח נפטר עוד בשנת 1980, תדי ירושלים חדלה לפעול סמוך לאחר מכן ובשנת 1982 אף נמחקה מן הרישום ולמעשה לא נקטה מצידה בהליך כלשהו לאכיפת הסכם הפשרה. היא נעורה לעשות כן בתביעה שכנגד רק לאחר שכץ-שיבאן הגישה נגדה בשנת 2001 את התביעה דנן, בה עתרה להצהיר על בטלות הסכם הפשרה.
21. תדי ירושלים ניסתה לטעון כי הסיבה שההסכם לא בוצע נעוצה בהתנהלותו של המנוח שסירב לחתום על בקשה לקבלת היתר בניה ונמנע מלהעביר את הזכויות בנכס על שמה. טענות אלה נדחו על ידי בית משפט קמא אשר קבע כי הן לא הוכחו. כמו כן דחה בית משפט קמא בהעדר הוכחה את טענתה הנוספת של תדי ירושלים ולפיה נמנע ממנה לקדם את הקמת הבנין בשל סירובו של ג'רסי לשתף עימה פעולה ולמכור לה את היחידה הנוספת. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה כי ג'רסי אינו נזכר באופן כלשהו בהסכם הפשרה ומשכך, גם אם אכן סירב לשתף פעולה עם תדי ירושלים, אין היא יכולה להיתלות בכך כנימוק המצדיק את אי ביצוע הסכם הפשרה. כך או כך, בהינתן חוסר המעש המוחלט והמתמשך מצד תדי ירושלים שהיתה לאורך כעשרים ושש שנים (עד החייאתה בשלב הערעור בהליך דנן) חברה מחוקה וחסרת פעילות קבלנית כלשהי גם בפרוייקטים אחרים, דומה כי אכן התקיימו במקרה דנן נסיבות קיצוניות המבססות את המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה זנחה תדי את הסכם הפשרה. יפים לעניינו הדברים אותם ציין בית משפט זה בעניין וילוז'ני:

העובדה שבמשך שנות דור (כמעט שילוש תקופת ההתיישנות החלה על תביעה חוזית) נמנע המערער מכל פעולה למימוש זכותו, או להגנה עליה, מעידה כי ההתחייבות, ממנה ביקש עתה להיבנות, זה מכבר נזנחה על-ידיו. בכך פקעה וחדלה מלהתקיים (עמ' 287-288 לפסק-הדין. השוו גם ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, 9.4.1997)).
טענת תדי ירושלים לפיה עם ביטול הסכם הפשרה "קם לתחיה" זכרון הדברים משנת 1971 אף היא דינה להידחות, שכן הסכם הפשרה בא בשעתו תחת זכרון הדברים (אשר נחתם לפני כמעט ארבעים שנה) שעבר מן העולם עם חתימת הסכם הפשרה ולא ניתן עוד להקימו לתחייה.
הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין

22. תדי ירושלים מוסיפה וטוענת כי כיוון שהסכם הפשרה קיבל תוקף של

פסק דין
לא ניתן להחיל בענייננו את הדין החוזי בדבר זניחת הסכם, אלא יש להחיל עליו את דיני ההתיישנות ולפיהם

פסק דין
מתיישן רק בחלוף 25 שנים, תקופה אשר טרם חלפה בעת הגשת התביעה על ידי כץ-שיבאן. טענה זו אף היא דינה להידחות.


פסק דין
המעניק תוקף להסכם בין בעלי הדין שתי פנים לו: פן חוזי ופן שיפוטי והוא יונק את חיותו משני מקורות אלה (ראו בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 291 (1994); ע"א 8129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פסקה 14 (טרם פורסם, 27.10.2009)). משכך, כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה בשל פגם שנפל לטענתו בהליכי המשפט, עליו לנקוט הליכי ערעור רגילים ואילו אם מבקש צד לעתור לביטולו של הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בכריתתו, עליו להגיש בעניין זה תביעה לבית המשפט שנתן את פסק הדין וככל שתתקבל טענתו יתבטל בעקבות כך גם פסק הדין (ראו רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 345 (1999); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה כ"ט (טרם פורסם, 17.9.2007)). במקרה דנן, העלתה כץ-שיבאן בתביעתה טענות הנוגעות לפן החוזי של ההסכם ומשאימץ אותן בית המשפט וקבע כי ההסכם נזנח וחדל להתקיים, ממילא מתבטל בעקבות כך גם פסק הדין שנתן לו תוקף "בבחינת הלך החבל אחר הדלי", ובכך דומה ענייננו לאותם המקרים שבהם עותר צד לביטול הסכם הפשרה מחמת פגם בכריתתו כאמור לעיל.
דיני התחרות בעסקאות נוגדות
23. משאימצנו את קביעתו של בית משפט קמא כי תדי ירושלים זנחה את הסכם הפשרה וכי הסכם זה עבר מן העולם, אין אנו נדרשים לדיני התחרות בין עסקאות נוגדות על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, והסכם הפשרה שביקש להתחרות אל מול יפוי הכוח הבלתי חוזר שוב אינו מהווה מכשול בפני
כץ-שיבאן לרישום זכויותיה בנכס. זהו מבחינת תדי ירושלים "סוף המסע" ומשכך מתייתר הצורך לדון בטענות הנוספות שהעלתה בעניין היותו של יפוי הכוח הבלתי חוזר עסקת מתנה ובעניין ביטולה בצוואת המנוח (לשאלות המתעוררות בהקשר זה, שאינן פשוטות כלל ועיקר ראו: ע"א 6426/98 קייקוב נ' טל, פ"ד נו(3) 790, 796-797 (2002); ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל, פ"ד נט(5) 49, 57-58 (2005); עניין וילוז'ני 284-286; דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 325 (1996); ע"א 3205/00 נאטור נ' יאסין, פ"ד נה(4) 145, 149-150 (2001); ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 423 (1991); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987); ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199 (1996); ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106, 117-118 (2003)).
טענות אלה יש להן אמנם רלבנטיות במישור היחסים שבין כץ-שיבאן למשיבים הפורמאליים, אך הן הוכרעו במישור זה באופן סופי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שאושר בערכאת הערעור (ע"מ 401/99), ובו נקבע כי יפוי הכוח הינו בעל תוקף משפטי ולא בוטל בהוראות הצוואה, ומכוחו קיבלה כץ-שיבאן במתנה מאביה מחצית מן הזכויות בנכס שהיו בבעלותו אותה עת ואילו כיום לאחר מות שני ההורים יש בידיה 5/8 מן הזכויות ויתר הזכויות נתונות למשיבים הפורמאליים.
שיעור ההשבה
24. משקבענו כי הסכם הפשרה נתבטל, קמה לתדי ירושלים הזכות להשיב לידיה כל סכום שאותו שילמה מכוח ההסכם. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי תדי ירושלים שילמה למנוח 20,000 ל"י בשני תשלומים של 10,000 ל"י כל אחד, ואף ששגה בקובעו כי התשלום הראשון בוצע על פי זיכרון הדברים (וזאת מאשרת גם תדי ירושלים בטיעוניה), אין מקום להתערב בממצא העובדתי לפיו שילמה תדי ירושלים למנוח בסך הכל 20,000 ל"י, בתיקון אחד ולפיו יש לראות את התשלום הראשון כסכום ששולם במועד חתימת הסכם הפשרה (14.6.1976). הממצא העובדתי לפיו שילמה תדי ירושלים למנוח שני תשלומים בני 10,000 ל"י כל אחד נתמך במכתבו של עו"ד דן-אבי יצחק מיום 13.8.1976 בו נכתב: "רצ"ב תשלום שני בסך 10,000 ל"י ... אבקש את הקבלות על שמי גם לגבי שיק זה וגם לגבי השיק הקודם", עליו חתום כאמור המתמחה ממשרדו. אלא שתדי ירושלים אינה מסתפקת בהשבת הסכומים האמורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ולגישתה צריך סכום ההשבה לשקף את העלייה המשמעותית שחלה לטענתה בערכו של הנכס, ועוד היא טוענת כי הסכום של 20,000 ל"י היווה בשעתו שישית מערך הנכס ועל כן יש להשיב לה סכום השווה לשישית מערכו של הנכס כיום. טענה זו דינה להידחות ולו מן הטעם כי לא עלתה מפי תדי ירושלים בתביעה שכנגד וממילא לא הוכח על ידה בראיות מתאימות שווי המקרקעין בכל אחד מן התאריכים הרלבנטיים לאותה טענה (ראו לעניין זה החלטתו של בית משפט קמא מיום 15.11.2004 לפיה ניתנה לתדי ירושלים הזדמנות להגיש חוות דעת בעניין זה בכפוף לתשלום הוצאות בסך 10,000 ש"ח בשל השלב המאוחר שבו הוגשה הבקשה בנדון, אך גם באותו שלב בחרה היא שלא לעשות כן ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה).
25. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את ערעורה של תדי ירושלים וכן את הערעור שכנגד שהגישה כץ-שיבאן, למעט בכל הנוגע למועד אשר ממנו יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית של התשלום הראשון שעליה להשיב לתדי ירושלים. בעניין זה יבוא במקום יום חתימת זיכרון הדברים (29.6.1971) שקבע בית משפט קמא, יום חתימת הסכם הפשרה (14.6.1976). כמו כן אציע לחבריי לחייב את תדי ירושלים לשלם לכץ-שיבאן שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 35,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת
השופטת מ' נאור
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל

:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, כ"ט אדר, תש"ע (15.3.2010).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05101480_v13.doc מא
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עא בית המשפט העליון 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' ברכה כץ-שיבאן, עזבון המנוח ראובן כץ ז"ל, יניב אברהם כץ ואח' (פורסם ב-ֽ 15/03/2010)