פסקי דין על ביטון ספיר | פסקי דין על גבריאל ביטון | פסקי דין על אורלי ביטון | פסקי דין על לוגסי חנן

16500/06 א     16/03/2010




א 16500/06 ביטון ספיר, גבריאל ביטון, אורלי ביטון נ' לוגסי חנן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



16 מרץ 2010

ת"א 16500-06 ביטון ספיר
(קטינה) ואח' נ' לוגסי חנן





בפני

כב' השופט
ירון בשן

תובעים
1
.
ביטון ספיר
(קטינה)

2
.
גבריאל ביטון

3
.
אורלי ביטון


נגד

נתבע
לוגסי חנן




פסק דין
(חלקי)

ביום 1.9.09 נדחתה תביעה נגד "קרנית", בשל פציעת התובעת 1 בתאונת דרכים שבה היתה נוסעת במכונית שבה נהג הנתבע. בהמשך פסק-הדין החלקי הראשון נקבע שהנתבע נושא באחריות לפי פקודת הנזיקין, אך בהסכמת הצדדים בוטלה קביעה זו כדי שיוסיפו ויטענו בענין על בסיס הראיות שנגבו קודם. נקודת המוצא לדיוננו הן העובדות הפשוטות למדי שעולות מהראיות: בין התובעת 1 לנתבע היה קשר חברתי בשעת ערב הצטרפה התובעת 1 ביודעין לנסיעה במכונית שנטל התובע מהוריו ללא רשות וללא רישיון נהיגה. הנתבע רצה להרשים את התובעת 1 נסע במהירות מופלגת, איבד את השליטה על המכונית וגרם לתאונה שבה נפגעה התובעת 1.


התובעים טוענים שהנסיבות שפורטו מקימות חבות של הנתבע לפי פקודת הנזיקין. לכאורה, טענתם כמעט מובנת מאליה: הנתבע לא קיבל כל הכשרה בנהיגה. לא היה לו רישיון נהיגה והוא נטל מכונית ללא רשות, נהג בה במהירות מופלגת (הוא עצמו נקב במספר 140 קמ"ש – ולא מדובר בכביש מהיר), איבד את השליטה עליה וגרם לתאונה שבה נפגעה נוסעת. קשה לדמיין חריגה בוטה מזו מנורמת הזהירות הראויה. לנתבע שלוש טענות: א) שחל במקרה זה עקרון ייחוד העילה ואין לתובעים עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין. ב) שחל הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". ג) שעילת תביעתה של התובעת נגועה בתרומת אשם.

טיעונו של הנתבע בדבר תחולת עקרון ייחוד העילה, מבוסס על סעיפים 7 ו- 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן חוק פלת"ד). סעיף 7 עוסק
ב"הגבלת זכאותם של נפגעים":

נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1)
מי שגרם לתאונה במתכוון;
(2)
מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964 5, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;
(3)
מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפגע מחמת אי תשלום אגרה;
(4)
מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע.
(5)
מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
(6)
בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

בשל הוראת סעיף 7(5) לעיל, נדחתה תביעת התובעים נגד "קרנית". טוען הנתבע, שאין ללמוד מכך שאין לתובעים עילה
לפי חוק פלת"ד, אלא רק שהם אינם זכאים לפיצוי
. לענין זה חשיבות לאור הוראת סעיף 8 לחוק פלת"ד שעניינה "ייחוד העילה" וזו לשונה:
"(א)
מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.
(ב) מי שאלמלא הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף קטן (א), דינו לענין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על פי חוק זה.
(ג) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה."

טוען הנתבע שיש לייחס משמעות לכך שסעיף 7 עוסק ב"זכות לפיצויים" ואילו סעיף 8 עוסק ב"עילת התביעה". לדעתו מדובר בשני דברים שונים בתכלית. מכיוון שהאירוע היה תאונת דרכים, הוא הקים לתובעים עילת תביעה ייחודית לפי חוק פלת"ד ואין להם עילה לפי פקודת הנזיקין. דומה שלשיטתו, גם מי שבידו עילת תביעה טובה עלול להכשל בתביעתו מסיבות שונות. במקרה של התובעים נעוץ כשלון התביעה בהוראת סעיף 7(5), אשר מנע מהם את הזכות לפיצוי – אך לא בשל "העדר עילת תביעה".

סעיף 7 אכן עוסק על פניו ב"זכות לפיצוי" בעוד שסעיף 8 עוסק ב"עילת תביעה". אם נקבל את פרשנותו של הנתבע, אין לנו אלא לתמוה על הדרך המסובכת מאוד שבה בחר המחוקק להביע רעיון פשוט. על מנת להגיע לתוצאה שאליה מכוון הנתבע, די היה למחוקק להתחיל את סעיף 7
במילים "
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי כל דין
"
במקום הנוסח שנקט: "
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה
".
אך האם אין ללמוד מלשונו של המחוקק שאותם נפגעים זכאים לפיצוי דווקא מכוחו של חוק אחר?

דומה שטיעונו של הנתבע מביא את הפרשנות הלשונית עד לאבסורד על מנת להקים עילות תביעה ריקות מכל תוכן, שאין בצידן כל סעד. איני רואה כיצד מתיישבת פרשנות כזו עם הדרך שבה מתפרש בדין הישראלי המונח "עילת תביעה". איני מקבל שהמחוקק התכוון להעניק למישהו "עילת תביעה" אשר אין בצידה זכות לסעד ואין כל טעם לממש אותה על ידי הגשת תביעה.

הפירוש הנכון להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק פלת"ד מבוסס על תכליתו של חוק זה ועל ההבדלים בינו לבין פקודת הנזיקין. בחוק פלת"ד "עסקת חבילה": מצד
אחד הגדלת מספר נפגעי תאונות דרכים הזכאים לפיצוי ומצד שני, הגבלת הפיצוי. לחוק תכלית סוציאלית והוא בא להיטיב. אין כל סיבה להניח, שהתכוון ליטול מזכויות
שעמדו לפני חקיקתו למי שאינו יכול להפיק ממנו כל תועלת. אם אדם אינו יכול לזכות בפיצוי לפי חוק פלת"ד, אין כל הצדקה אינהרנטית למנוע ממנו למצות זכויות שהיו עומדות לו אלמלא חוק פלת"ד לפי פקודת הנזיקין.
מכאן, שהפירוש הנכון ליחס בין הוראת סעיפים 7 ו- 8 לחוק פלת"ד הוא שמי שלא זכאי לסעד לפי סעיף 7 לחוק פלת"ד, יכול לנסות לזכות בסעד אחר לפי פקודת הנזיקין.

הנתבע טוען שחל
הכלל ש"מעילה בת עוולה לא צומחת זכות תביעה". משמעות כלל זה היא שאין מאפשרים למי שזכותו נובעת ממעשה לא חוקי שימוש בבתי המשפט כדי לממש זכות שיצר המעשה הבלתי חוקי. ביטוי
לכלל בעולם המשפט המקובל
ניתן
לפני יותר ממאה שנים:



“no one shall be permitted to profit by his own fraud, or

to take advantage of


is own wrong, or to

found any claim upon his own iniquity, or to acquire property by his own

crime."
riggs v.

palmer
22
n.e. 188,190
(1889):
במורשתנו נקבע הכלל בקיצור רב מזה ובבהירות נוקבת לפני כשלושת אלפים שנה במילותיו של הנביא אליהו: "הרצחת וגם ירשת
?" (מלכים א' כ"א י"ט). מצאתי שלעתים
נעשה שימוש בכלל זה כדי למנוע זכות לפיצוי בנזיקין מנהג שלצד תאונת הדרכים ביצע
גם עבירות חמורות נוספות (ת.א. (מחוזי-ת"א) 2476/01

אבירם כלף נ' מע"צ,


בת.א. (שלום-ת"א) 159531/09

ג'אברה נ. מדינת ישראל
), אך לא מצאתי שנעשה שימוש בכלל כדי למנוע פיצוי ממי שהיה הנוסע ברכב וכל חטאו היה בכך שהצטרף לנסיעה של נהג בלתי מורשה.

דומני שאין זה מקרה. לא רק שספק אם התובעת 1 ביצעה עבירה,
ברור שאין להשוות את חומרת מעשיה לחומרת מעשיו של הנתבע.
דומה שלזה כיוונה השופטת ביניש (כתוארה אז) את דבריה בע"א 2242/03
אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד
,
תק-על 2005(3), 746 ,עמ' 755, בהסבירה את טעמי הכלל: "...
וביסודו עומד החשש שמא בכך שנכיר באחריות כלפי המערערים ונושיט להם סעד, נימצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי.
נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי תלויה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן עלינו להביא בגדר שיקולנו אם יש להעניק לתובע סעד גם את הקשר בין המעשה הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לבין התרחשות הנזק..."

יש להבחין בין חובת הזהירות שחבים אנשים כלפי זרים לבין חובת הזהירות שהם חבים כלפי עצמם. חריגות נורמטיביות שבגינן מוחל הכלל בדבר עילה בת-עוולה הן כמעט תמיד מהסוג הראשון – חריגות נורמטיביות הפוגעות באינטרס הציבורי הרחב (כמו עבריינות חמורה), או במוסר. בלשונו של
השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 386/74
פלוני נ' אלמונית
, פ"ד ל(1), 383 ,עמ' 387-388: "
הכלל בדבר
turpis

causa
אינו קובע הגנה בפי בעל-הדין, אלא יסודו בסלידת בית-המשפט מלהושיט עזרתו לבעל-דין המבסס את תביעתו או את הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. אם בית- המשפט יימנע במקרה המסויים מלהושיט את עזרתו - דבר זה תלוי במידת סלידתו, לשון אחרת במידת חומרתו של המעשה הבלתי-חוקי או הבלתי-מוסרי או במידת חשיבותו של "הנכס" הטעון הגנת החוק, וכן במידת מעורבותו במעשה של בעל-הדין העשוי להיבנות מהפעלת הכלל..."

לא מצאתי במעשיה של התובעת 1 פגם מוסרי או חוקי שחומרתו מעוררת סלידה במידה המצדיקה את שלילת הסעד ממנה.
יתירה מזו, חטאה של התובעת 1 היה כשהצטרפה לנתבע כמשתתפת פאסיבית בהתנהגותו האסורה. החלק האקטיבי במעשה היה שלו והוא הוסיף לו התנהגות "ספונטאנית" מסוכנת (נהיגה מהירה מאוד) שאך החמירה את תוצאותיו – ודווקא הנתבע, הוא המבקש להבנות מהכלל.
לאור כל זאת לא מצאתי לנכון להחיל את הכלל על תביעה זו.

טענתו השלישית של הנתבע היא שיש לייחס לתובעת 1 "תרומת אשם" ניכרת. הטענה מבוססת על סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין שלשונו:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...
"

סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר
"אשם" כך: "מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו..."

מן הראוי להעמיד את האירוע בהקשרו החברתי הנכון. בעת התאונה היתה התובעת 1 בת
שש-עשרה וחצי בערך. הנתבע היה מבוגר ממנה במקצת. דומני ששניהם נהגו בקלות ראש המאפיינת את גילם, אך היו נטולי זדון.
הנתבע ביצע מעשה עוולה. הוא הפר את חובת הזהירות שלו כלפי נוסעת במכונית שנטל מהוריו ללא רשות, הוא נהג במכונית בחוסר מיומנות בפראות ובמהירות והיא נפגעה. זו הסיבה העיקרית להתרחשות הנזק ולכן עיקר האשם בגין פציעת התובעת 1 נופל על הנתבע. אלא, שגם ידיה של התובעת 1 אינן נקיות. היא ידעה שהיא נוסעת עם נהג בלתי מורשה, אדם שיש חזקה כי אינו מיומן בנהיגה. אדם סביר בגילה של התובעת 1 מודע היטב לאיסור ולסכנה שבמעשה כזה. התובעת 1 הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי עצמה (זהו יסוד ה"התרשלות" שבהגדרת האשם) והתרשלות זו היא שהכשירה את הקרקע להתרחשות הנזק. תרומת אשם זו אני מעריך בשליש מהאחריות לנזק.

סוף דבר: הנתבע נושא באחריות לנזקי התובעת 1 לפי פקודת הנזיקין והיא נושאת בתרומת אשם בשיעור שליש.

לאור קביעות אלה יגישו הצדדים את ראיותיהם בכתב
לענין הנזק כדלקמן:
התובעים עד ליום 25.4.10, הנתבע עד ליום 30.5.10.
ככל שיבקשו הצדדים להתנגד לראיות שהוגשו, יעשו זאת בכתב תוך 14 יום מקבלת ראיות הצד שכנגד והן יידונו בק"מ ביום 29.6.10 בשעה 9:30.

ניתן היום,
א' ניסן תש"ע, 16 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 16500/06 ביטון ספיר, גבריאל ביטון, אורלי ביטון נ' לוגסי חנן (פורסם ב-ֽ 16/03/2010)