פסקי דין על מנחם פרידמן | פסקי דין על מאיר עובדיה | פסקי דין על אברהם גולדנברג ואח' |

4123/09 פ     15/04/2010




פ 4123/09 מדינת ישראל נ' מנחם פרידמן, מאיר עובדיה, אברהם גולדנברג ואח'




23
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

15 אפריל 2010
ת"פ 4123-09 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' פרידמן ואח'

בפני
כב' השופטת יהודית אמסטרדם

בענין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד גולדנברג ועו"ד לילך כץ

המאשימה
נ ג ד

1. מנחם פרידמן

ע"י ב"כ עו"ד משה ישראל
, עו"ד אייל בסרגליק ועו"ד משה שמיר

2. מאיר עובדיה

ע"י ב"כ עו"ד טליה גרידיש ממשרד עו"ד גז
3. אברהם גולדנברג
ע"י ב"כ עו"ד רותם טובול ממשרד עו"ד אלי כהן
4. דוד וענונו
5. רפי עובדיה
6. אייל קורנבליט
7. ניסים נרדיה
8. מרדכי בנבנישתי
הנאשמים 4 – 8 ע"י ב"כ עו"ד גרידיש
ממשרד עו"ד גז
הנאשמים
החלטה
(בעניינו של נאשם 1)
א. פתח דבר

1. עפ"י הנטען בכתב האישום המתוקן, נאשם 1 (להלן: "הנאשם" או "המבקש") כיהן בין השנים 2003 ועד לספטמבר 2007, כמנהל הסניף המרכזי של בנק לאומי (סניף 800) ברח' יהודה הלוי בתל אביב.
בשנת 2007 מונה לתפקיד מנכ"ל בנק לאומי בריטניה, ועל כן עזב את הסניף המרכזי ועבר ללונדון.
עוד נטען, כי בהיותו בתפקידו כמנהל הסניף המרכזי של בנק לאומי, היתה לו סמכות להקצות אשראי ללקוחות מסחריים.

2. המאשימה (להלן: "המאשימה" או "המשיבה") מייחסת לנאשם עבירה של קשירת קשר עם מאיר עובדיה
(נאשם 2), לפיו, האחרון יפנה לנאשם אנשים המבקשים אשראי שלא על בסיס היכרות פיננסית קודמת, וללא העמדת בטחונות (הלוואת "סולו"), בסכום של מליוני שקלים.
כמו כן הוסכם ביניהם, כי על בסיס מסמכי "הצהרת עושר פיננסי" יאשר הנאשם את האשראי המבוקש ע"י הלווים, כשהוא עוצם את עיניו לגבי אמיתות הפרטים שבמסמכים הנ"ל, ולגבי היכולת או הכוונה של הלווים להחזיר את ההלוואות שיקבלו.
עוד סוכם, כי הנאשם יחזיק את כל הצהרות העושר הפיננסי אצלו בכספת.

3. במסגרת הקשר ולצורך קידומו, פנו הלווים – "אנשי קש" שלא היו מוכרים לנאשם ולגורמים אחרים בסניף המרכזי, וביקשו הלוואות כאמור. הם מילאו הצהרות עושר פיננסי, וההלוואות שביקשו אושרו ע"י הנאשם לאחר זמן קצר, מבלי שהכיר את מבקשי ההלוואות ומבלי שבדק את הנתונים עליהם הצהירו או את יכולת ההחזר שלהם. עפ"י הנטען, בחלק מהמקרים ידע הנאשם שהצהרות העושר הפיננסי הן כוזבות, וכי "אנשי הקש" לא יוכלו לעמוד בהחזרי ההלוואות, ובמקרים אחרים נטען, כי הוא היה צריך לדעת זאת.

4. עוד עפ"י הנטען בכתב האישום, הנאשם הציג בכזב את "אנשי הקש" בפני
גורמים בבנק, כמוכרים לו אישית וכבעלי יכולת פיננסית, תוך שהוא מסתיר מאותם גורמים בנקאיים מידע רלוונטי לרבות הצהרות העושר הפיננסי. כמו כן הורה הנאשם להעמיד בחשבון "אנשי הקש" את ההלוואות המבוקשות, מבלי שהעביר את בקשות ההלוואה לאישור ועדת אשראי, ומבלי ליידע את הנהלת החטיבה של הבנק, וזאת בניגוד לנוהלים ולכתב סמכותו, על מנת למנוע עריכת בדיקה של היכולת הפיננסית של "אנשי הקש", ואף לא יידע לאחר ש"אנשי הקש" לא עמדו בהחזרי ההלוואות, ובהיות הנאשם בתפקידו החדש בלונדון, הניח הנאשם בכזב את דעת גורמי הבנק לגבי היכרותו עם הלווים אשר לא פרעו כאמור, את ההלוואות, ועל בסיס אמירותיו השתהו גורמי הבנק בנקיטת הליכים משפטיים נגדם.

5. לאור האמור לעיל, הואשם הנאשם באישומים 2 – 11 כי שלח ידו עבור אחרים בכספים שהופקד עליהם בנאמנות, ועבר עבירה של גניבה בידי מורשה.

ב. טענותיו המקדמיות של הנאשם

6. ב"כ הנאשם פירט בפני
ביהמ"ש שלוש טענות מקדמיות, שיש בהן לדעתו, כדי להביא למחיקת עבירות מכתב האישום, כמפורט להלן:

א. לטענתו, העובדות נשוא כתב האישום מגלות עבירה של מירמה, אך אינן מגבשות עבירה של גניבה בידי מורשה – עבירה לפי סע' 393 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

ב. העובדות נשוא אישום 13 אינן מגלות עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב – עבירה לפי סע' 413 לחוק העונשין.

ג. העובדות המייחסות לנאשם ביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אינן מבססות אחריותו כמבצע בצוותא אלא מסייע לביצוע עבירות ע"י הלווים.

להלן אתייחס לכל עבירה בנפרד.

ג. גניבה בידי מורשה

7. טיעוני באי כח הצדדים
לטענת ב"כ הנאשם, המאשימה לא ציינה בכתב האישום את רכיב הכוונה לשלול את כספי הבנק שלילת קבע, ואף לא פירטה עובדות המצביעות על כוונת הנאשם לשלול כספים דרך קבע. כמו כן, לא הוזכר כי הנאשם היה מודע לכך שכספי הבנק לא יוחזרו, אלא נטען בכתב האישום שהוא היה צריך לדעת זאת, והיתה מטעמו "עצימת עיניים".

8. ב"כ הנאשם הוסיף וציין, כי בכתב האישום נכתב שהנאשם גנב את הכספים עבור אחרים, ולשאלת הבהרה שהפנה למאשימה, הוא נענה, שהלווים הם הנאשמים האחרים.

מאחר והנאשם הואשם לפי סע' 393(3) לחוק העונשין, וסעיף זה מתייחס לגונב נכס שקיבל אותו "לזכותו", משמע, שאין להאשים את הנאשם עפ"י סעיף זה.

9. יצויין, כי כבר בתגובתה הראשונה טענה ב"כ המאשימה כי נפלה שגגה אצלה, וכי סע' 393(3) לחוק העונשין "אכן איננו רלוונטי לעובדות המיוחסות למבקש" (ראה סע' 1 ב' לתגובת המאשימה מתאריך 1.2.00) ובעצם סע' 393(2) הוא זה ש"מתאר נאמנה את הסטטוס המשפטי של המבקש כמופקד על נכסי הבנק למטרה פלונית – קידום עסקי הבנק ורווחיותו".
ביהמ"ש התבקש להורות על תיקון כתב האישום בשנית ע"י שינוי סעיף המשנה של סע' 393 לחוק העונשין מ- 393(3) ל- 393(2) לחוק העונשין, ובהסכמת ב"כ הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן.
10. עוד לטענת ב"כ הנאשם, לא ניתן להוכיח כוונה לשלילת קבע על דרך של "עצימת עיניים" כמשמעותו בסע' 20(ג)(1) לחוק העונשין (ראו ת"פ (שלום רמלה) 3841/06 מ"י מחלקה משפטית ארצית לתיקי מכס נ' חיים שמואלי, תק-של 2009(4) 8180, שם נדחתה טענת המאשימה כי מהעובדה שהוכח שהנאשם עצם את עיניו ביחס לנסיבות העבירה, ניתן להגיע למסקנה שהתמלא היסוד הנפשי של כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס).

11. באשר לטענה כי עובדות כתב האישום אינן מגבשות עבירה של גניבה ע"י מורשה אף לפי סע' 393(2) לחוק העונשין, ציינה ב"כ התביעה כי הדרישה להוכחת כוונה לשלילת קבע אינה חלק מהגדרת סע' 393(2) לחוק העונשין, ודי בשליחת יד במירמה בכספים שהנפקד הופקד לשמור עליהם.

12. בהסתמכה על ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מ"י, פ"ד מו(2) 539 פיסקה 80, טענה ב"כ המאשימה, כי ביהמ"ש העליון קבע שמנהל בנק צפון אמריקה (הלפרין) אישר אשראי ללא בטוחות ראויות לחברות בהן היה לו ענין להעלים מידע מהדירקטוריון, וממערכת הפיקוח על הבנקים, ובכך חרג באופן בוטה מסמכותו, וחריגה זו הגיעה לכדי שליחת יד במרמה בכספי הבנק.

בע"פ 2597/04 אריה (ליאוניד) רוטמן נ' מ"י, תק-על 2006, 1672 (2006) קבע ביהמ"ש (ברוב דעות – החלטת כב' השופטת פרוקצ'יה) כי גניבה בידי נפקד חלה גם כאשר הנפקד קיבל להחזקתו נכס בהסכם הנגוע בפגם כגון תרמית.

13. ב"כ המאשימה הוסיפה וציינה, כי כאשר נכתב בכתב האישום "עצימת עיניים", אין הכוונה למונח המשפטי של עצימת עיניים לקרות התוצאה, אלא מדובר בהתנהגות מכוונת מסוג מחדל של הנאשם, שמטרתה לקדם את הקשר בכוונה לשלול דרך קבע את כספי הבנק. בנוסף, הנאשם היה מודע לכזב שבהצהרות העושר הפיננסי, ומכאן נובעת ידיעתו שהונם הכלכלי של הלווים – רעוע, ויכולת ההחזרה של הלווים הינה קלושה.

14. לשיטתה של המאשימה, התנהגותו של הנאשם בהצגת מצג שווא לפיו, האשראי ללווים כביכול הוקצה כדין, הינה דרך פעולה בה נקט בכוונה לשלול את כספי הבנק דרך קבע, כמפורט במבחנים שבפסיקה, שכן עפ"י נוהלי הבנק, היה זה מתפקידו של הנאשם לבדוק ולאמת את הנתונים שמסרו הלווים בהצהרות העושר כתנאי לאישור ההלוואות והעמדת האשראי, והנאשם במתכוון נמנע מלעשות כן, כשהוא עוצם עיניו לנכונות הנתונים שמסרו הלווים, קרי: הנאשם היה מודע, וצריך היה לדעת ש"אנשי הקש" לא יוכלו לעמוד בהחזרי ההלוואה.
מטענתה עולה, כי התנהגותו החריגה של הנאשם עפ"י מבחן הסבירות האובייקטיבי, תוך הצגת מצג כזב, הביאה לתוצאה של אי החזרת כספי ההלוואות לבנק, ומניעת ועדת האשראי מלבדוק את הנתונים.

15. המאשימה אף גורסת כי תוכל לעמוד בחובת ההוכחה המוטלת עליה, לפיה הנאשם היה מודע באופן סובייקטיבי לסיכון הכרוך במתן ההלוואות, ומבחינה אובייקטיבית – גם סיכויי ההשבה של ההלוואות היו קלושים ובלתי ודאיים.

ד. דיון

16. האם יש חובה להוכיח היסוד "כוונת שלילת קבע"?
סע' 383 קובע בזו הלשון:
(א) אדם גונב דבר אם הוא...
(1) ...
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה, לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר".

הדרישה ליסוד הנפשי – כוונה לשלול שלילת קבע אינו מופיע איפוא, בהגדרת הסעיף, והתגלו חילוקי דעות בפסיקה אם העבירה מחייבת הוכחת חלופה זו.
ראו: ע"פ 360/82 ירון משריקי נ' מ"י, פ"ד לז(2) 124 (131);
ע"פ 1784/08 פרי ואח'
נ' מ"י, תק-על 2009(1) 2568;
ע"פ 10996/03 פנחס נרקיס נ' מ"י, תק-על 2006(4) 2272.

כב' השופט י. קדמי בספרו "הדין בפלילים" חלק שני מהדורה 2005 עמ' 715 פיסקה 2 ציין כי טרם נפלה הכרעה סופית מחייבת אם התביעה נדרשת להוכיח רכיב זה, אך הוסיף:
"הנטיה היא לראותו כרכיב שאין לוותר עליו באשר הוא מבטא את "ליבה" של עבירות הגניבה".

17. על אף חילוקי הדעות בפסיקה, מקובלת עלי עמדתו של ב"כ הנאשם, כי יסוד הכוונה לשלילת קבע נדרש לשם גניבה ע"י נפקד ולצורך הרשעה בעבירה לפי סע' 393(2) לחוק העונשין, אי אזכורו בכתב האישום אינו צריך להביא למסקנה שכתב האישום אינו מגלה עבירה לענין סע' 393(2) לחוק העונשין.

18. ב"כ הנאשם התנגד לטענת ב"כ המאשימה לפיה מדובר במקרה גבולי בקו התפר שבין עבירת הגניבה לעבירת המרמה, ולטענתו, מדובר במסכת עובדתית אחת רצופה שלא ניתן לחלקה (ראו פס"ד רויטמן שאוזכר לעיל), ועל כן, לטענתו, אין הצדקה עניינית להאשים את הנאשם הן בעבירה של גניבה והן בעבירה של מרמה, כאשר מדובר בעבירות מתמזגות המגינות על אותו אינטרס.

19. באי כח המאשימה גורסות כי אישום הנאשם רק בעבירה של מרמה לא יציג את מלוא העבירות שבוצעו, שכן המבקש הואשם בעבירה של קבלת דבר במרמה עבור אחר מכוח שותפותו האקטיבית בהצגת מצג כוזב כלפי גורמים בבנק שמנעה מהם הפעלת שיקול מקצועי מבוסס, ובכך פגע ברצונו הטוב והחופשי של בעל הדבר (הבנק). יחד עם זאת, הנאשם גם פגע באמון שניתן בו ע"י הבנק במסגרת תפקידו, שאיפשר לו גישה לקופת הבנק, ומדובר בערכים מוגנים שונים.

20. בחינת טענות באי כח הצדדים בענין זה הביאה אותי למסקנה, כי בשלב מקדמי זה של הדיון אין מקום למחוק את עבירת הגניבה מחמת "כפל אישומים", שכן אין מניעה חוקית לייחס לנאשם עבירות שונות בשל אותה פרשייה.

ה. האם הנאשם הינו מסייע או מבצע בצוותא?

21. ב"כ הנאשם טען בתחילה, כי מכוח דיני השותפות, בהיות מרשו מעורב רק בקשר השני ולא הכיר את כל המעורבים, אזי חלקו מגיע לכדי סיוע בלבד, והוא אינו "מבצע עיקרי", שהרי הנאשם לא קיבל את הכספים לעצמו, ואף לא פורט בכתב האישום שהוא קיבל טובת הנאה אחרת. עוד לטענתו, לא הוכח המניע לביצוע המעשים ע"י מרשו, ולמירב, ניתן לייחס לו סיוע לאחר לקבל דבר במרמה, קרי: מתן אורכה להסדר החוב.

22. לעומתו, טענה ב"כ המאשימה, כי עסקינן בחבירה של מספר בני אדם לצורך ביצוע משימה עבריינית, כשכל אחד מהנאשמים תורם את חלקו. לנאשם, כך לטענתה, היה תפקיד מרכזי ואין לראות בו "מסייע" בלבד.

לטענת המאשימה בסע' 5(ב) לאישום הראשון, פורטו הנסיבות המחמירות של חלקו של הנאשם המצביעות על היותו ציר מרכזי בפרשה.
בידי הנאשם היתה השליטה הפונקציונלית-מהותית בכספים שנמסרו ללווים כהלוואות.
הנאשם ביצע פעולות כדי לקדם את הקשר העברייני ובלעדיו לא היתה יוצאת תכנית הקשר לפועל.
הנאשם שמר על הצהרות העושר הפיננסי בכספת משרדו, ובכך העלימן מידיעת גורמים בנקאיים אחרים.
הנאשם הואשם גם בכך שבכזב עיכב נקיטת הליכים משפטיים נגד הלווים, בעת שטען שהוא מכיר את חוסנם הפיננסי. ללא פעילותו, איפוא של הנאשם, לא יכלו הלווים והנאשמים האחרים לממש את זממם ולקבל את כספי הבנק.

בתגובתו לטיעוני המאשימה מתאריך 4.3.10, ציין ב"כ הנאשם, כי אינו מסכים לנימוקי המשיבה, אך הוא אינו עומד עוד על טיעונו בענין זה. משכך לא נדרשת הכרעה בענין זה עתה.

ו. החזקת נכס החשוד כגנוב

23. טיעוני באי כח הצדדים

לטענת ב"כ הנאשם, כתב האישום אינו מגבש עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב לפי סע' 413 לחוק העונשין, שכן עפ"י נוסח כתב האישום המקורי הלקוני נטען שהמבקש הפקיד כספים במזומן בחשבונותיו.

לאור הערת ב"כ הנאשם כמפורט לעיל, הודיעה ב"כ המשיבה בתאריך 15.3.10 על תיקון אישום 13 בסע' 2 ע"י הוספת המלים: "כספים שיש עליהם חשד סביר כי הינם גנובים".

24. על אף התיקון, טען ב"כ הנאשם, כי עפ"י ההלכה הפסוקה, החשד אם החפץ הינו גנוב, אם לאו, נבחן עפ"י טיבו ומהותו, מקור החזקתו וכיו"ב, וכתב האישום בענייננו אינו מפרט את הנסיבות העובדתיות המעוררות חשד שהרכוש גנוב – נסיבות שיהיה בהן כדי להביא להעברת נטל ההוכחה לנאשם בדבר מקור הכספים. עוד לדבריו, החזקת כספים שהופקדו במזומן בחשבונות המבקש, יכולים לעורר חשד לעבירה של שוחד ולא לעבירה של גניבה.

לטענתו, מרשו אכן נחשד בעבירת שוחד, אך בסופו של דבר, הוא לא הואשם בביצוע עבירה זו בשל היעדר ראיות, ואין מקום להאשימו בביצוע עבירה של "החזקת נכס החשוד כגנוב".

25. ב"כ הנאשם הלין, כי טענת המאשימה שמקור הכספים בחשבון הבנק של הנאשם הוא מכספי ההלוואות שהוצאו מהבנק, הינה עובדה חדשה שלא צויינה בכתב האישום, והועלתה לראשונה רק בתגובת ב"כ המאשימה לטיעוניו, ומאחר והמשיבה הודיעה כי אין בכוונתה לתקן את כתב האישום – אין לאפשר לה לטעון זאת.
26. עוד ציין כי לא ניתן להאשים את מרשו הן בעבירה של גניבה בידי מורשה והן בעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, שכן גנב אינו נחשב "מחזיק" ברכוש (ראו ע"פ 5298/02 אוחנה נ' מ"י, תק-על 2003(2) 213, וספרו של י. קדמי "על הדין בפלילים" עמ' 819).

27. ב"כ המאשימה ציינה כי לשיטתה, בהיות הנאשם שכיר בבנק שמשכורתו מגולמת בתלוש שכר, אזי עיתוי קבלת הכספים שבחשבון הבנק של הנאשם, כמו גם הפקדת כספים במזומן, פעילותו העבריינית של הנאשם, וכן ההסברים הסותרים שמסר בחקירתו במשטרה באשר למקור הכספים שנמצאו בחשבונו, בצרוף הסכומים הגבוהים המצויים בחשבונו – סך 2,294,881 ש"ח, הם אלו שעוררו חשד שמקור הכספים שבחשבון הבנק בגניבת כספים מהבנק, ועל כן נטל ההוכחה למקור הכספים עובר לכתפי הנאשם, שהוא המחזיק במידע על מקור הכסף.
על סתירות, תמיהות וחוסר עקביות בגירסת הנאשם באשר למקור הכספים כמבססים החשד שהרכוש גנוב, ואי עמידה בנטל שהיה מוטל עליו להראות שרכש את הרכוש באופן חוקי ראו ע"פ 3870/91 יעקב בנימין ארוש נ' מ"י, פ"ד מו(1) 77.

28. עוד לטענתה, בשלב זה (טרם ההקראה) אין ביהמ"ש בוחן התשתית הראייתית עליה התבססה המאשימה בקביעתה שמדובר בחשד להחזקת נכס גנוב, ולא ניתן לקבוע בשלב זה אם החשד שמדובר בנכס גנוב, הוא חשד הגיוני, אם לאו.

29. המאשימה הבהירה מפורשות שאינה טוענת שהנאשם שלשל לחשבונו את הכספים שגנב מהבנק, אלא טוענת שמדובר בכסף שהועבר לנאשם ע"י הלווים לאחר שקיבלו את כספי הגניבה.
הנאשם הואשם בגניבה עבור אחר, לאחר ששלח ידו בכספי הבנק עבור אחרים, ואלו קיבלו חזקה בסכום של כ- 30 מליון ש"ח מכספי הבנק.
כתוצאה מפעילותו העבריינית, תוגמל הנאשם ע"י הלווים, וכספים אלו המהווים פירות הגניבה – נמצאו בחשבון הבנק שלו. על כן לדעתה, אין מניעה איפוא, להאשים את הנאשם בשתי העבירות: גניבה ע"י מורשה והחזקת רכוש החשוד כגנוב.

ז. דיון

30. סע' 413 לחוק העונשין מכיל שני יסודות מצטברים:
א. החזקת רכוש החשוד כגנוב.
ב. היעדר הסבר סביר להחזקה.

31. בע"פ 987/02 מ"י נ' זבידה ואח'
, פ"ד נח(4) 880 נקבע:
"מדובר במבחן אובייקטיבי בנוגע למצב הנכס והשאלה שעל ביהמ"ש לבוחנה היא אם בהתחשב במכלול נסיבות הענין מתעורר חשד הגיוני ומתקבל על הדעת כי הנכס גנוב...
הנסיבות שעשויות לבסס חשד סביר לענין היותו של הנכס גנוב הן שונות ומגוונות, ולא ניתן למנותן ברשימה ממצה".
(שם, עמ' 891).

וכן נקבע שם ביחס ליסוד הנפשי:
"היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות יסודות העבירה היא מודעות בפועל ליסוד הראשון... ורשלנות ביחס ליסוד השני, קרי: על התביעה להוכיח כי בנסיבות הענין אדם מן הישוב היה חושד כי מדובר בנכס גנוב".

32. כתב האישום אינו אמור לכלול את פירוט הראיות עליהן תתבסס המאשימה כדי להוכיח את טענתה שהנאשם החזיק בחשבונותיו כספים שקיים חשד סביר שמקורם ברכוש גנוב.
המאשימה לא היתה חייבת לציין בכתב האישום שהכספים שבחשבון הבנק של הנאשם מקורם בכספי הגניבה.
נוכח טענתו המקדמית של ב"כ הנאשם, מסרה ב"כ המאשימה פרטים נוספים, ובתום הבאת הראיות יכריע ביהמ"ש בשאלה אם יש באמור לעיל כדי לעורר חשד שמדובר בכספי גניבה דווקא, או-אז יעבור נטל ההוכחה לכתפי הנאשם שיצטרך ליתן הסבר למקור הכספים ולהוכיח שהחזקה בכספים החשודים כגנובים הגיעה לידיו כדין.
אף טענת ב"כ הנאשם שמדובר בכסף שמקורו ידוע לנאשם, ועל כן לא ניתן לטעון שמדובר ברכוש גנוב – תיבחן בבוא העת.

33. אשר על כן, בקשת ב"כ הנאשם למחוק העבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב מכתב האישום – נדחית.

ניתנה היום, א' אייר תש"ע, 15 אפריל 2010, במעמד באי כח הצדדים.

יהודית אמסטרדם
, שופטת








פ בית משפט מחוזי 4123/09 מדינת ישראל נ' מנחם פרידמן, מאיר עובדיה, אברהם גולדנברג ואח' (פורסם ב-ֽ 15/04/2010)