פסקי דין על משה אלבס אחזקות | פסקי דין על משה אלבס | פסקי דין על א.מ. רכיבים 2005 | פסקי דין על צדדי ד' | פסקי דין על אבי שיף אחזקות | פסקי דין על אברהם שיף ואח' |

1905/06 א     21/04/2010




א 1905/06 משה אלבס אחזקות בע"מ, משה אלבס, א.מ. רכיבים 2005 בע"מ נ' צדדי ד', אבי שיף אחזקות בע"מ, אברהם שיף ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



21 אפריל 2010

ת"א 1905-06 משה אלבס
אחזקות ואח'
נ' אבי שיף החזקות ואח'






בפני

הרשמת - כב' השופטת
אסתר נחליאלי חיאט


תובעים/
נתבעים שכנגד

1
.
משה אלבס
אחזקות בע"מ

2
.
משה אלבס

3
.
א.מ. רכיבים 2005 בע"מ


נגד


נתבעים / תובעים שכנגד



נתבעים


צדדי ג'



צדדי ד'

1.אבי שיף אחזקות בע"מ
2.אברהם שיף
3.א.ד.מ אלקטרוניקה בע"מ

4.דורנקסט אלקטרוניקה בע"מ
5.יוסי נחמני

1. אורלי כרמי
2. דוד רזניק
3. סומך חייקין

1. רו"ח אבנר יהודאי
2. אורלי כרמי
3. דוד רזניק
4. משה אלבס



החלטה

מספר בקשות צריכות הכרעה בתיק זה, בין השאר בקשה למחוק חלקים מכתב טענות בהיותם חלק מהליך גישור והטענה כי אינם קבילים, לדחות תביעה שכנגד והודעת צד ג' מחמת אי הפקדת ערובה (בהתאמה), חיוב בעלי דין בהפקדת ערובה.

הרקע העובדתי
הצריך לענין
התובע 2 והנתבע 2 היו בעלי מניות עיקריים בחלקים שווים בנתבעת 3 באמצעות חברות אחזקות (התובעת 1 והנתבעת 1)
שבשליטת כל אחד מהם בהתאמה. בעקבות מחלוקת עסקית שהתגלעה בין הצדדים, החליטו לסיים את הפעילות המשותפת ובהסכמה מינו מגשר - רו"ח אבנר יהודאי.
לאחר שקיימו הליך גישור ממושך, חתמו הצדדים ביום 6.4.06 על הסכם גישור המסדיר את הפרדת דרכיהם בנתבעת 3, חלוקת נכסיה וחיובי הצדדים בהקשר זה.

התובענה העיקרית, על סך 4,779,036 ₪, נסבה על הפרה נטענת של התחייבויות שונות שהתחייבו הנתבעים 1- 3 כלפי התובעים ובין היתר תשלום כספים בסכומים ניכרים.

במסגרת התביעה שכנגד, על סך 3,000,000 ₪, טענו התובעים שכנגד 1- 3 להפרות יסודיות של הסכם הגישור על ידי משה אלבס
, הנתבע שכנגד 2, אשר לדבריהם פגע קשות בעסקי החברה - א.ד.מ. אלקטרוניקה בע"מ, שנמסרה לשליטתו ולניהולו של שיף, וגרם לקריסת עסקיה.

עוד נטען כי הסכם הגישור נשוא התובענה העיקרית נחתם על בסיס הטעיה ומצגי שווא מטעים שמסרו הנתבעים שכנגד למגשר ולתובעים שכנגד, ביחס למצבה האמיתי של החברה.
משנתקבצו להן בקשות מספר אתיחס אליהן כסדרן.

בש"א 20837/09
1.
בבקשה זו עתרו הנתבעים שכנגד לדחות את התביעה שכנגד מחמת אי הפקדת ערובה
להבטחת הוצאותיהם, בהתאם להחלטת כבוד הרשם זמיר (כתוארו אז) מיום 30.9.09 בבש"א 17291/09.

2.
לאחר שעיינתי בחומר ראיתי לקבל את הבקשה ככל שמדובר בתביעת התובעות שכנגד
1 ו-3.


3.
ביום 5.6.09 ניתנה החלטת כבוד הרשם בבש"א 7421/09, לפיה התקבלה בחלקה בקשת הנתבעים שכנגד
לחייב את התובעים שכנגד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם ככל שתידחה התביעה שכנגד. כבוד הרשם דחה את הבקשה ביחס לתובע שכנגד 2, אך קיבל אותה ביחס לתובעות שכנגד 1 ו-3 שחוייבו להפקיד ערובה בסך 100,000 ₪ תוך 30 יום. וכלשון ההחלטה:

"... לפיכך, הבקשה מתקבלת בחלקה באופן שהתובעות שכנגד 1 ו-3 (חברת אבי שיף החזקות בע"מ וחברת א.ד.מ. אלקטרוניקה בע"מ) מתבקשות להפקיד, בתוך 30 יום, ערובה בסך 100,000 ₪ על דרך הפקדת מזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד" (עמ' 43 - החלטה מיום 5.6.09).

4.
על החלטה זו הוגש ערעור (ע"א 1850/09), ובדיון שהתקיים ביום 1.9.09 בפני
כבוד השופטת סלומון-צ'רניאק הסכימו הצדדים שהערעור ידחה ללא צו להוצאות, הסכמה שקבלה
תוקף של

פסק דין
.

5.
ביום 7.9.09 הגישו התובעות שכנגד בקשה לעיון חוזר (בש"א 17291/09), ועתרו לבטל את ההחלטה המחייבת אותן להפקיד ערובה. ביום 30.9.09 דחה כבוד הרשם את הבקשה וקבע כי "הערבות תופקד תוך 30 יום אחרת תדחה התביעה שכנגד" (עמ' 53 לפרוטוקול ההחלטה).

6.
למרות חלוף כשבעה חודשים למן המועד שבו ניתנה ההחלטה להפקדת הערובה, לא הופקדה הערובה ולמעשה לא נעשה דבר כמתחייב מההליך שבו פתחו התובעות שכנגד, ולא רק שלא הפקידו את הערובה כמתחייב מהחלטת כבוד הרשם אלא שאף לא הגישו כל בקשה להארכת המועד שנקצב להן להפקדת הערובה.


אשר על כן, ולנוכח החלטת כבוד הרשם שצוטטה לעיל, אני מורה על דחיית תביעת התובעות שכנגד 1 ו-3 מחמת אי הפקדת ערובה.


7.
התובעות שכנגד 1 ו-3
ישאו בהוצאות הנתבעים שכנגד
בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ בין היתר בהתחשב בעובדה שהוגשו כתבי הגנה מטעמם (ביום 21.2.07 וביום 20.1.08).

בקשה מס' 63
8.
בבקשה זו עתרה המבקשת, סומך חייקין (צד ג' 3 בהליך) להורות על דחיית ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי הנתבעים 2 ו-3, בשל אי הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהתאם להחלטת כבוד הרשם במסגרת בש"א 14609/09, וכלשון ההחלטה:
"הבקשה מתקבלת. הנתבעת 3 (ושולחת ההודעה) תפקיד ערובה כספית או ערבות בנקאית צמודה ללא הגבלת זמן להבטחת הוצאות צד ג-3 בסכום של 100,000 ₪, תוך 30 יום, אחרת תדחה ההודעה כנגד צד ג-3" (עמ' 54 - החלטה מיום 30.9.09).

9.

עד היום, הגם שחלף זמן ניכר מאז ההחלטה ומאז המועד שנקבע להפקדת הערובה לא הפקידה הנתבעת 3 ושולחת ההודעה לצדדי ג', את הערובה שהיה עליה להפקיד, וגם לא בקשה כל בקשה להארכת מועד להפקדת הערובה. לפיכך, ובהתאם להחלטת כבוד הרשם מיום 30.9.09 (שאינה מתייחסת לנתבע 2 שאיננו חברה), אני דוחה את ההודעה לצד ג' שהוגשה על ידי הנתבעת 3 נגד צד ג'3.

10.
הנתבעת 3 תישא בהוצאות צד ג' 3 אשר הגישה כתב הגנה ביום 27.5.09, בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.

בש"א 19307/09 ובש"א 20611/09
11.
במסגרת בש"א 19307/09 מבקשת צד ג'1, אורלי כרמי, לחייב את שולחי ההודעה לצדדים שלישיים נגדה, בהפקדת ערובה בסך 100,000 ₪ להבטחת הוצאותיה.

בקשה זו הוגשה בהתבסס על החלטת כבוד הרשם בבקשה דומה במהותה, אשר חייבה את א.ד.מ אלקטרוניקה בע"מ, אחת משולחי ההודעה לצדדי ג', להפקיד ערובה להבטחת הוצאות צד ג' 3 (בש"א 14609/09 הנ"ל, החלטה מיום 30.9.09).

12.
צד ג'1 מבקשת להחיל את ההחלטה האמורה על שולח ההודעה, מר אבי שיף (הנתבע 2), ולחייבו בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בגלל מצבו הכלכלי ומאחר שהוא חייב כסף בהיקף של מיליוני שקלים. לבקשה צורפה החלטת ראש ההוצל"פ מיום 23.9.09, בעניין בקשתו של שיף לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ, ממנה ניתן ללמוד על היקף חובותיו ועל חוסר יכולתו לעמוד בהם, "ולמצער על היעדר כוונה מצידו לשלם", כך נטען. בהחלטה זו צויין, בין היתר, כי נגד מר שיף באופן אישי תלויים 6 תיקי הוצאה לפועל שהסכום הנתבע בהם הוא למעלה משני מיליון ₪, וכי הוא אינו עומד בצו תשלומים בסך 1,000 ₪ בחודש שנקבע לו.

13.
לציין כי שלא כנטען בסעיף 3 לבקשה זו (וכן לנטען בבש"א 20611/09 שלהלן) - שולחי ההודעה לצדדים שלישיים הם הנתבע 2, אבי שיף והנתבעת 3, חברת א.ד.מ אלקטרוניקה בע"מ (להלן: "החברה"), ואלו הנתבעת 1, חברת אבי שיף החזקות אינה נמנית עליהם ולפיכך בקשה זו אינה רלוונטית אליה.

14.
תגובת שולחי ההודעה לא נמסרה לבית המשפט הגם שנתבקשו לעשות כך, ובהיעדר תגובה, עתרה צד ג-1 להורות לחייבם בהפקדת ערובה בסך 100,000 ₪ לכל הפחות, שאם לא כן תסולק הודעת צד ג' נגדה.

15.
במסגרת בש"א 20611/09 מבקש צד ג'2, רו"ח רזניק, לחייב את שולחי ההודעה לצדדים שלישיים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו. אף צד ג'2 נסמך בטיעוניו על החלטות קודמות של כבוד הרשם הנזכרות לעיל, ואיני רואה לנכון לחזור על הדברים. צד ג'2 התיחס בטיעוניו אך ורק לחברה.

16.
לטענת המשיבים בתגובתם, סכום של למעלה מ- 750,000 ₪ "נגישים" לצרכי החזר הוצאות משפט בתיק זה. אין מחלוקת, כך נטען, כי סך כספיהם המצויים בגזברות בית המשפט ואצל צדדי ג' 'מחזיקים' הינו 4.2 מיליון ₪, בעוד שהעיקול אשר הוטל בהוראת בית המשפט מיום 7.10.08 הינו בסך 3,431,954 ₪ בלבד.

17.
עוד נטען כי הסיכויים לקבלת ההודעה לצד ג' הינם גבוהים, בין היתר לנוכח העובדה שהנטען מצוי בעיצומן שתי חקירות פליליות נגד צד ג'2, בעניין טענות המועלות בחלקן במסגרת הודעת צד ג' שהוגשה נגדו. כן הדגישו המשיבים, כי אף ביחס לחיוב החברה בהפקדת ערובה אשר עליה מוטל הנטל להוכיח כי ביכולתה לשאת בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, עומדים בעינם גם השיקולים הכלליים החלים בעניין זה, קרי, השאיפה שלא להגביל את זכות הגישה של התובע לערכאות והצורך לשקול האם הבקשה להפקדת ערובה הוגשה שלא בתום לב על מנת להכשיל את התביעה.

18.
לאחר עיון בטענות הצדדים, ראיתי לקבל
את הבקשות ככל שהן נוגעות לחיוב החברה בהפקדת ערובה, כפי שיובהר להלן.

בהתייחס לסעיף 353א לחוק החברות קובעת ההלכה הפסוקה כי נטל השכנוע מוטל על החברה התובעת (שולחת
הודעת צד ג', שכמוה כתביעה –א.נ.ח.) להוכיח כי ביכולתה הכלכלית לשלם הוצאות משפט של הנתבע אם יידחה ההליך שהגישה (למשל בש"א 6191/04; רע"א 10376/07).

הנה כי כן, הכלל הוא חיוב חברה תובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, החריג הוא מתן פטור מהפקדה זו, אם סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה, או אם החברה הוכיחה כי ביכולתה לשאת בהוצאות המשפט.

19.
במקרה דנן, מדובר בהודעה לצדדי ג' על סך לא פחות מ- 3,766,760 ₪, ושולחת ההודעה, לא הרימה את הנטל המוטל עליה כאמור, ולא הצביעה על ראייה כלשהי שיש בה לסתור את החזקה כי יש לחייבה בערובה.

20.
זאת ועוד, למעלה מחצי שנה לא הפקידה החברה את הערובה בסך 100,000 ₪ בהתאם לקביעת כבוד הרשם זמיר במסגרת התביעה שכנגד בסך 1,500,000 ₪ שהגישה נגד התובעים דנן, דבר המלמד אף הוא על יכולותיה לשאת בהוצאות צדדי ג' אליהם שלחה את ההודעה.

21.
בנסיבות אלו, וכהמשך להחלטות כבוד הרשם זמיר, דווקא היכולת הכלכלית, ולא סיכויי ההליך להתקבל הם השיקול העיקרי בבחינת הבקשה לחיוב שולחת ההודעה בערובה. מה עוד שסיכויי ההליך בענייננו כלל אינם בהירים בשלב זה, שכן טרם הוגשו כתבי טענות הצדדים השלישיים, וכעולה מהודעת עדכון של ב"כ התובעים מיום 21.12.09, במסגרת בש"א 9355/09 אישר בית המשפט לצדדי ג' דחיית מועד להגשת כתבי טענותיהם עד לאחר החלטה בבש"א 21545/08 שלהלן.

22.
סיכומו של דבר, על החברה הנתבעת 3 להפקיד, תוך 30 יום, ערובה בסך כולל של
50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד, להבטחת הוצאות הצדדים השלישיים דנן, שאם לא כן תדחה ההודעה מחמת אי הפקדת ערובה.

23.
מצאתי לדחות את בקשת צד ג'1 לחייב את אבי שיף בהפקדת ערובה, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה בתקנה 519 (א) לתקנות אין חזקה כי על תובע יחיד להפקיד ערובה להוצאות משפט. הכלל הוא כי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע מתחייבת במקרים חריגים בלבד, כאשר הנטל להראות כי מצבו הכלכלי של התובע מצדיק לחייבו בערובה מוטל על הנתבעים (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ. זיסר; רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד אבי-גיא), לטעמי לא הורם הנטל על ידי המבקשת ולבקשתה אף לא צורף תצהיר, ולטעמי לא די בצירוף החלטת ראש ההוצל"פ כפי שנעשה.

אני מחייבת את צדדי ג' 1 לשלם לאבי שיף הוצאות בסך 3,000 ₪ +מע"מ.
בקשה מס' 61
24.
בקשת התובעים כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, בשל הפרת צו מניעה זמני שניתן על ידי בית המשפט במעמד הצדדים ביום 31.7.06 (במסגרת בש"א 15877/06 בתיק שבכותרת).

25.
בהתאם לצו המניעה נאסר על הנתבעים 1- 5 "לפנות ו/או להתקשר בכל דרך שהיא, בין במישרין ובין בעקיפין, בין במהלך העסקים הרגיל ובין שלא, עם הגורמים/ספקי רכיבי האלקטרוניקה, ששמותיהם מופיעים ברשימה המצורפת...".

בבקשה הנתמכת בתצהיר התובע 1, נטען כי הנתבע 2, מר שיף, המשמש כמנהלה של החברה הנתבעת 4, פנה בכתב לספק של התובעת 3, בניגוד לצו מניעה האוסר עליו לעשות כן, תוך התחזות לעובדת של התובעת 3 במכתב שקרי שמטרתו פגיעה בעסקי התובעים. עוד נטען, כי מדובר בהפרה המצטרפת להפרות קודמות של צו המניעה.

26.
נוכח האמור עתרו המבקשים לקבוע כי המשיבים, ושיף בראשם, הפרו את צו המניעה וביזו את החלטת בית המשפט, ומשכך עתרו לסעדים על פי פקודת ביזיון בית המשפט; כן עתרו לחייב את המשיבים בהוצאות ריאליות בגין בקשה זו ובשכ"ט עו"ד ובהוצאות לדוגמא בשל נסיבות הגשת הבקשה. הבקשה התבססה על חוות דעת מומחה לשחזור מחשבים חקירתי (נספח 6 לבקשה), בעלות של 8,800 ₪.

27.
המשיבים 1- 3 כפרו כי הודעת הדואר האלקטרוני מיום 24.11.09 נשלחה לספק של המבקשת 3 על ידי מר שיף. לא רק זאת אלא שלטענתם אף בהתאם לקביעת המומחה לא יכולה חוות הדעת להוות ראיה לכך ששיף שלח את הודעת הדואר האלקטרוני, ולפי חוות הדעת של המומחה מטעם המבקשים יכול היה כל אחד לשנות את השדה המכיל את פירוט הזהות באופן שייחזה כאילו שיף שלח את הודעת הדואר האלקטרוני - "אם כן מי יתקע כף לידינו שהשדה המכיל את פירוט הזהות לא שונה "בקלות רבה" על ידי מאן דהוא?"

28.
כן ציינו המשיבים בהקשר זה, כי נגד מר אלבס נטענה בעבר טענת זיוף תכתובות דואר אלקטרוני, כעולה מסיכומים בהליך בבית משפט השלום בתל אביב (נספח א' לתגובה), ובנוסף, כתמיכה לטענתם בדבר חוסר תום לב של המבקש 2 בין היתר בהתנהלותו בעסקים אל מול שותפיו, ציטטו המשיבים מקביעות בית המשפט העליון בע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס (25.3.08), אודות מידע רלוונטי שאלבס נמנע לגלות לשותפו בחוסר תום לב עובר לכריתת הסכם הפירוד ביניהם.

29.
בנוסף פרטו המשיבים אי דיוקים ועובדות שונות שהועלו בבקשה כדי ליצור רושם של הפרות נטענות חוזרות ונשנות, בעוד שלטענת המשיבים, לא זו בלבד שמדובר באירועים שאירעו
לכאורה לפני שנים רבות, אלא שאף אין כל קשר בינם לבין צו המניעה (סעיפים
31- 39 לתגובה), ואיני רואה לחזור על הדברים. כן הועלו טענות בדבר היעדר בסיס משפטי לבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, הכל כמפורט בתגובה.

30.
לאחר עיון בבקשה, בתגובות ובתשובה על צרופותיהן, ראיתי שאין להדרש לבקשה בעת הזו.

כידוע, "לפני שבית משפט פוסק סנקציה על פי פקודת ביזיון בית משפט, תנאי הוא שתהא
קביעה עובדתית וברורה שעל פיה הופר הצו השיפוטי" (מ' קשת, ביזיון בית משפט, עמ' 187; רע"א 4953/92 בבילה נ' דדון, פ"ד מז(1) 659.

בענייננו, קביעה בשאלה אם אכן בוצעה הפרה של הצו טעונה בירור עובדתי של הנטען בבקשה, שמיעת המומחה על 'מסקנותיו' והעובדה כי הטענה אינה מבוססת על ראיות "חותכות" בדבר ביצוע הפרה כי אם על חוות דעת מטעם המבקשים כי "קיים קשר ברמת סבירות גבוהה ביותר בין הגורם המתחזה ושולח הודעות מזוייפות אל הספקים ובין אבי שיף בכתובת הדואר...", ומנגד הכחשתם המוחלטת של המשיבים ומכלול טענותיהם בתגובתם, מחייבים עריכת דיון של ממש שיש בו כדי לסטות באופן מהותי מהמחלוקת העקרית הראויה להתברר בתיק זה.

31.
לא רק זאת אלא שלא מצאתי טעם של ממש לדון בשלב זה בבקשה לבזיון בית משפט,
שהרי מדובר בטענה להפרת צו בית המשפט, הפרה שלכאורה כבר נעשתה כנטען, ופקודת בזיון בית המשפט מאפשרת סעד אופרטיבי
"לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה" (סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט)


ולא ראיתי כל טעם לדון בה בעת הזו מאחר שממילא לא יעשה כל צו אופרטיבי שהרי צו המניעה שריר וקיים והמבקשים יוכלו להוכיח את ההפרות ככל שנעשו או יעשו, במסגרת הדיון. ועוד ראיתי להביא כתמיכה לדברי ציטוט מספרו של מ. קשת, כי אופן בירור הדיון בבקשה לבזיון בית המשפט מצריך "השלב הראשון הוא הטיפול בשאלה, אם הצו השיפוטי הנדון בבית המשפט, שהופר, הוא בר אכיפה בדרך של ביזיון בית משפט. השלב השני הוא ההכרעה בשאלה, אם הצו השיפוטי הופר. השלב השלישי הוא אם ההפרה היא כזו, שתיקונה יהא על דרך של סנקציה על פי סעיף 6 לפקודה. השלב הרביעי דן בשאלה מה הסנקציה שתוטל על הממרה" (מ' קשת, שם, עמ' 196). לנוכח 'התועלת' או יותר נכון חוסר התועלת ובזבוז הזמן המיותר והרב שידרש לשאלות נכבדות אלה ובעיקר כשאינני מוצאת לעת הזו כל סעד אופרטיבי נראה לעין – אני רואה שלא להדרש לבקשה בעת הזו.

32.

לנוכח האמור ולאור התוצאות לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

בש"א 21545/08
33.
בקשת התובעים להורות על מחיקת חלקים מכתבי הטענות של הנתבעים 1- 3, בהיותם נוגעים למידע ולמסמכים שהועברו במסגרת הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים ועלולים ל'סבך' או להשהות את הדיון שלא לצורך, בהתאם לתקנה 91 ולתקנה 524 לתקנות; וכן נטען כי חלקים בכתבי הטענות של הנתבעים 1- 3, הנוגעים להליך הגישור אינם קבילים כראיה, בהתאם להוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984: "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי".



34.
התובעים הפנו להחלטת כבוד השופט ישעיה שניתנה בדיון ביום 31.7.06 בבקשות ביניים של הנתבעים בעניין ביטול סעדים זמניים, בקשות שנדחו, ולפיה קיבל השופט את הטענה כי "כל העובדות אשר פורטו בתצהירו של מר שיף, כמו גם בתצהירים אחרים המתייחסות או הנוגעות להליכי גישור כאלה או אחרים, לרבות טיעונים שנטענו ע"י הצדדים או מי מהם בפני
המגשר, אינן קבילות כראיה...". לטענת התובעים לא הוגש ערעור על ההחלטה ומשכך היא מחייבת אותם; אלא שלטענתם התעלמו הנתבעים מההחלטה וכללו בכתבי טענותיהם מידע ומסמכים שהוחלפו במסגרת הליך הגישור (להבדיל מהסכם הגישור – התוצר הסופי), ולכן עתרו למחוק האמור (סעיף 13 לתשובת התובעים).

הודגש, כי מדובר בשאלת קבילות בלבד, וכי התובעים אינם מבקשים
"... למנוע גילויו של מידע כלשהוא למשיבים (או לבית המשפט)- באשר כל המידע שהוכן לצורך הליך הגישור על ידי המגשר ועוזריו היה חשוף
לשני הצדדים במהלך הליך הגישור- בהקשר זה שאלת החיסיון אינה רלוונטית"
(סעיף 23 לתשובת המבקשים).

35.

גם לאחר שהנתבעים 1 -3 הגישו כתבי טענות מתוקנים, כללו חלקים שלטענת התובעים יש להסירם מכתבי הטענות בשל היותם חלק מתוכן הליך הגישור ועל כן אינם קבילים.

זאת ועוד, נטען כי במסגרת כתבי טענותיהם חזרו הנתבעים 1- 3 ללא רשות ושלא כדין מעובדות בהן הודו בעבר; כך למשל בכתב ההגנה המתוקן, כפרו הנתבעים בעצם קיום
הליך הגישור ככזה וטענו כי השימוש במילה "גישור" בחלק המבוא להסכם נעשה במסגרת הפרשנות המילולית גרידא, ולא במובן המשפטי הנטען על ידי התובעים, וכי לא בכדי המילה גישור לא הוזכרה בכותרת ההסכם (סעיף 29 לכתב ההגנה המתוקן).

בנוסף, ציינו התובעים, כי כתב ההגנה המתוקן כולל עובדות רבות חדשות ושינויים מהותיים אשר אינם נתמכים בתצהיר, כנדרש על פי תקנה 94 לתקנות.


בהחלטה מיום 5.6.09 קבע כבוד הרשם כי "מאחר שתוצאת הדברים בבש"א 21545/08 תלויה, בראש ובראשונה, בעצם הפקדת הערובה (בתביעה שכנגד- א.נ.ח), איני רואה לנכון להכריע בה, עד להפקדת ערובה" (עמ' 43).

36.
בתשובתם ציינו הנתבעים כי ההסכם שנכרת בין הצדדים לצורך פירוק השותפות ביניהם, ובו פירוט הליך רכישת מניות וחלוקת דיבידנדים - התבסס על נתונים חשבונאיים שהובאו על ידי המגשר שהסתמך על מצגי שווא ונתונים מוטעים שנמסרו לו ולמר גזיב ממשרד סומך חייקין, על ידי עובדת הנהלת החשבונות שהיתה כפופה לאלבס במסגרת עבודתה. לפיכך, נטען, כי ההסכם המבוסס על נתונים אלו אינו יכול לעמוד, שכן מדובר בהטעיות ובתרמית המסתכמת במיליוני שקלים. על סמך המסמכים הנ"ל נקבעה ההתחשבנות בין הצדדים כפי שהוסדרה בהסכם ולא ייעשה צדק אם לא ינתן לחברה להוכיח טענותיה לענין תרמית באמצעות מסמכים והשוואתם גם אם היו חלק מהליך הגישור.

37.
לאחר עיון בטענות הצדדים ראיתי לדחות את הבקשה דנן (למחיקת חלקים מכתבי טענות).

38.
עסקינן בהליך גישור שנערך שלא בחסות הליך שיפוטי, במקרה כזה, "אף שניהול הליך הגישור בהתאם לכללי הדין נראה ברור מאליו, הרי אין בחוק בתי המשפט או בתקנות הוראה המחילה את כללי הגישור על הליכי גישור שאינם
מתנהלים אגב ניהול משפט בערכאות. המגשר עשוי לפתור בעייתיות זו באמצעות הכללת הוראה המפנה לכללי הדין ומחילה אותם על הליך גישור המתנהל טרם פנייה לערכאות בשינויים המחוייבים. על המגשרים להבהיר לצדדים שינויים אלו. תוקפו של הסדר גישור מסוג זה יהא כשל תוקפו של חוזה המחייב את הצדדים בהתאם להוראות חוק החוזים (חלק כללי) והוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וכל הוראת דין רלוונטית אחרת" (ר' סטי, דרך גישור להסכם, עמ' 327).

מכאן שהסתמכות התובעים על סעיף 79ג (ד) לחוק בתי המשפט אינה מובנת מאליה לנוכח היעדר כל הוראה בהסכם נשוא התביעה דנן המציינת הסכמת הצדדים להחלת כללי הדין על הסכם הגישור ביניהם, בשינויים המחוייבים.

39.
למרות האמור ומאחר שלמעשה גם במקרים אלו יש תחולה לכלל של אי קבילות חומר שהוחלף במהלך המשא ומתן או הגישור, ומאחר שבתי המשפט מעודדים סיום הליכים בדרך של גישור לא אמנע מהתיחסות לסוגיה לגופה, ואין בכך לשנות ממסקנתי וזאת בעיקר לנוכח הפרשנות התכליתית של הוראת הסעיף האמור.

41.
לענין זה ראיתי להביא את דברי כבוד השופטת א. פרוקצ'יה ברע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי (פורסם במאגר משפטי):
"בדיני הראיות נמתחת אבחנה בין קבילות מסמכים (
admissibility
) לבין חיסיון
מסמכים (
privilege
). כלל הוא כי מסמכים ודברים שהוחלפו בין צדדים במהלך משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. משמעות הדבר היא כי לא ניתן להגיש את המסמך או להציג את הדבר במשפט, ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם ... המטרה שביסוד כלל זה הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כתלי בית המשפט. מטרה זו נגזרת מן התכלית הכללית לעודד מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין. "ההנחה היא כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עשויים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שויתור כאמור ישמש כראייה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך, עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל המגביל את קבילותם של מסמכים אלו למנוע" [דברי הנשיא שמגר בפרשת סלע, פסקה 17; ראו גם ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, תק-על 2001(3) 1689]. התנאי לאי קבילותם של המסמכים הוא כי יונח בסיס איתן לכך שהמסמך או האמרה הם פרי מגעים אמיתיים לפשרה בין הצדדים ... אותם טעמים ממש עומדים בבסיסה של ההוראה בסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט...".

42.
תכליתה העיקרית של ההוראה הינה לאפשר לצדדים לנסות להגיע להסדר פשרה ביניהם, בלי חשש שהדברים שיוחלפו ביניהם יעמדו להם לרועץ במסגרת ההליך המשפטי המתנהל או הצפוי להתנהל, ככל שלא יושג הסדר.


אולם משהושג הסדר, כמו בעניננו, אין חשש להציג את המסמכים שהיו בבסיס ההסדר בודאי כאשר הטענות הנטענות הן טענות מסוג מרמה ומצגי שווא עובר לכריתתו; טענות הטעייה וכריתת הסכם הגישור על בסיס אלה, הן טענות מהותיות היורדות לשורש הסכם הגישור ונראה כי לאור טענות אלו נחלש עד מאד הנימוק האמור שיסודו במדיניות משפטית המעודדת פנייה לערוצים חלופיים ליישוב סכסוכים, וכוחו לא יעמוד לו לשלילת יכולתו של הצד הנפגע לפרוש טענותיו בהקשר זה, אותן יוכל להוכיח באמצעות הצגת המידע והמסמכים שהונחו בפני
המגשר, ואשר לגביהם נטענת ההטעייה וטענת המרמה.

לאחר חתימת ההסכם נתגלה לנתבע 2, זו הטענה, כי החומר שנמסר למגשר על ידי הצד השני היה שקרי ומסולף, ממילא ההסכם נערך ונחתם על בסיס הערכת שווי שגויה כתוצאה ממעשה המרמה הנטען; ברור כי אין התובע יכול לחסות בצל טענת חוסר קבילות של מסמכים שהוא מסר ולגביהם נטען כי הם שקריים ומסולפים ולמעשה אם תתקבל הטענה הרי דין ההסכם והגישור להתבטל. משכך לא ניתן לקבל טענות מסוג זה בודאי לא בשלב מקדמי זה עת שאלות עובדתיות ומשפטיות משולבות זו בזו לפנינו וללא דיון בגופן של טענות חמורות כפי שנטען לא ניתן להעתר לבקשה למחיקה מקדמית זו של טענות מכתבי הטענות. הדעת אינה סובלת פרשנות מרחיקת לכת כמו שמציע התובע כי בשום אופן ובשום מקרה אין לאפשר הבאת טענות לגבי הליך הגישור והסכם הגישור וכי ניתן לעשות זאת בשלב מקדמי טרם בירור הטענות לגופן.

אני סבורה כי קבלת טענת התובעים תגרום לעיוות דין ולא אתן לכך יד.

לציין כי בין שהליך הגישור מסתיים בהסדר ובין שלא, הרי עצם קיומו הוא תוצאה של הסכמת הצדדים לנהל משא במסגרת הליכי הגישור ולהגיע לכריתת חוזה בעניין השנוי במחלוקת, ואין ספק כי דיני החוזים חלים על יחסים אלה לרבות החובה לנהוג בתום לב, בהתאם לסעיף 12(א) לחוק החוזים בצירוף סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (א' פינקלשטיין, המשטר המשפטי של הליך הגישור, עמ' 279).

האמור ברע"א 2235/04 מתאים לענייננו הגם שנאמר בהקשר לחסיונות:
"המשפט עומד על גילוי האמת ועשיית צדק, ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו [א' ברק "על משפט, שיפוט וצדק", משפטים כ"ז (תשנ"ו) 5]. גילוי האמת במשפט משרת את אינטרס הפרט המתדיין להביא את צדקתו לאור. בה בעת, הוא משרת אינטרס ציבורי כללי, להבטיח חיי חברה תקינים וצודקים [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פד"י מט(4) 54, 61].
הגשמת עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבת יישומו של עיקרון הגילוי והחשיפה של כל חומר, מסמכים ונתונים הצריכים לעניין העומד במחלוקת. לפיכך, ערך גילוי האמת ועיקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הנדרש לצורך כך הם הכלל במשפט ... התנגשות בין ערך גילוי האמת לבין ערך נוגד אחר - מולידה את נקודת האיזון בין הערכים. נקודת איזון זו נועדה ליצור שיווי משקל ראוי בין הערכים המתמודדים, ולהביא לסינתיזה הרמונית שהיא חיונית לחיי חברה תקינים וליחס ראוי בין השלטון לפרט, ובין הפרטים בינם לבין עצמם"
.

הגם שבדברים אלה התייחסה כבוד השופטת פרוקצ'יה לחסיונות אני סבורה כי אמירות אלו מתאימות לסוגיה שבה עסקינן מאחר שהטענה הנטענת (מרמה והטעיה) יורדת
לשורש הסכם הגישור לגביו נטען כי הושג במרמה ולמצער על בסיס מצגים מטעים ומשכך מקוממת עוד יותר הטענה כי אין להציג מסמכים אלה ואני סבורה כי נקודת האיזון במקרה זה היא כי בשלב מקדמי זה אין למחוק כל טענה מכתבי הטענות מהטעם שהם היו חלק מהליך הגישור וטענות של קבילות ו/או טענה לגבי רוחב החזית שהובאה בכתבי הטענות תתברר בדיון ההוכחות לגופו.
43.
למעלה מן הצורך אומר עוד, כי
בהתאם להלכה הפסוקה, יש בכוחה של טענת תרמית, במקרים מסוימים, כדי לשלול חלותו של מעשה בית דין, והדברים יפים מכל קל וחומר גם לעניין הבקשה להפעלת כלל אי הקבילות בענייננו: "הפעלה דווקנית ובלתי גמישה של כלל מעשה בית דין עשויה להוליך לעתים לתוצאות בלתי צודקות במשפט. ... התפיסה העקרונית חייבת להשאיר שיקול דעת בידי בית המשפט באותם מצבים שבהם מחייבים שיקולים של צדק לסטות מגדרו של כלל המניעות הדיונית וליתן לבעל הדין הזדמנות נוספת להציג לפניו את עניינו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא" (נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך האזרחי", עמ' 610; 625-626).


לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למחיקת טענות מכתב ההגנה המתוקן של הנתבעים ומכתב התביעה שכנגד, ואין בכך לשלול את העלאת הטענה בדיון גופו.

44.
מאחר שכתב התביעה תוקן, הרי בהתאם להחלטת כבוד הרשם זמיר מיום 17.2.09 קמה זכות להגשת כתב הגנה מתוקן.
כפי שציינו התובעים כתב ההגנה המתוקן נעדר תצהיר לאימות העובדות החדשות והמתוקנות שהובאו במסגרת כתב ההגנה המתוקן בניגוד לתקנה 94 לתקנות שקובעת כי
"...תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".


הנתבעים יצרפו תצהיר המאמת את העובדות החדשות או המתוקנות בכתב הגנתם, וזאת תוך 20 יום, אחרת הללו יימחקו מכתב הטענות בהתאם לתקנה 91 לתקנות.
אינני מקבלת את טענת התובעים כי טענות הנתבעים בכתב הגנה בנוגע למהות הליך המו"מ שהתנהל ביניהם מהוות חזרה מהודאה בקיומו של הליך גישור בכתבי טענות קודמים, בהיותה טענה משפטית שתתברר בדיון גופו.
אשר להוצאות הרלוונטיות לבקשה זו –
אני סבורה כי ראוי שהחלטה לגבי ההוצאות תבחן על ידי המותב שישמע את הדיון לגופו.
ניתנה היום,
ז' אייר תש"ע, 21 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.
אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת, רשמת בית המשפט המחוזי







א בית משפט מחוזי 1905/06 משה אלבס אחזקות בע"מ, משה אלבס, א.מ. רכיבים 2005 בע"מ נ' צדדי ד', אבי שיף אחזקות בע"מ, אברהם שיף ואח' (פורסם ב-ֽ 21/04/2010)