פסקי דין על אבי כהן | פסקי דין על אבי פיטרוק

1002/99 א     08/05/2001




א 1002/99 אבי כהן נ' אבי פיטרוק





אבי כהן

על ידי ב"כ עו"ד שוורץ

בעניין:
התובע
נגד
אבי פיטרוק

על ידי ב"כ עו"ד מזרחי
הנתבע

פסק דין
1. זוהי תביעה כספית לתשלום סך של 348,242 ש"ח, שהגיש התובע נגד הנתבע, בעקבות יחסי שותפות שהתקיימו ביניהם בניהול עסק למכירת בעלי כנף ודגים, בחנות ברח' ביאליק 3 ברמת-גן (להלן-"העסק").

2. התביעה הוגשה תחילה בבית-משפט השלום בתל-אביב, לנוכח הסכום שנתבע בה, ואולם בבש"א 142729/98, קיבל בית-משפט השלום את טענת הנתבע, לפיה הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית-המשפט המחוזי, בשל היותה נוגעת לענייני שותפות.
לפיכך, ובהתאם לסעיף 79 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, הורה בית-משפט השלום, מפי כב' השופט יפרח, על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

3. בחודש אוקטובר 1993 הסכימו התובע והנתבע על הקמת שותפות לניהול העסק הנדון. לצורך כך, שכרו חנות ברח' ביאליק 3 ברמת-גן (ר' הסכם השכירות נספח ג' לתצהיר הנתבע) וכן פתחו ביום 12.10.93 חשבון משותף בבנק המזרחי
המאוחד, סניף כופר הישוב ברמת-גן, שמספרו 542524, בו הוענקו זכויות חתימה לתובע ולנתבע, יחד (ר' מסמכי פתיחת החשבון, נספח ב' לתצהיר הנתבע).

ההסכמה בין הצדדים בדבר הקמת השותפות הושגה בעל-פה ולא נערך ביניהם מסמך כלשהו בכתב לצורך כך.

קודם להקמת השותפות ניהל התובע עסק מאותו סוג תחת השם המסחרי "המרכז לדגי נוי גלית" בתחנה המרכזית בתל-אביב וכן היה לו מחסן לגידול דגי נוי בבת-ים.

הנתבע היה בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה חבר בקואופרטיב "דן" ועבד בו כנהג.

4. הצדדים העריכו בהסכמה את שווי השקעתו של התובע בשותפות ובכלל זה ציוד ומלאי, בסך השווה ל- 35,000$ ארה"ב.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע ביקש תקופת נסיון על מנת לבחון את העסק החדש ואת רצונו להמשיך בקשר השותפות וכן אין מחלוקת כי הוסכם בין הצדדים על תקופת נסיון כאמור, למשך שלושה חודשים.

הנתבע השקיע בעסק ביום 25.10.93 סך של 69,137 ש"ח, שהיו שווים באותה עת לכ- 24,000$ ארה"ב.
אשר ליתרת ההשקעה בסך השווה ל- 11,000$, שנדרשה על מנת להשוות את השקעת הנתבע להשקעת התובע, הציגו הצדדים גרסאות סותרות.

התובע טען כי הנתבע התחייב להשקיע את סכום היתרה בסך השווה ל- 11,000$ בתוך תקופת הנסיון ומיד עם פתיחת תכנית חסכון שהיתה לו בבנק ואשר אמורה היתה להפרע בחודש ינואר 1994 (ר' סעיף 3 ד' לתצהיר התובע).

לעומתו טען הנתבע כי התחייב להשקיע את סכום היתרה בסך השווה ל- 11,000$ לאחר תום תקופת הנסיון ורק אם יחליט להמשיך את קיום השותפות ולהפכה לשותפות שאינה מוגבלת במועד (ר' סעיף 12 לתצהיר הנתבע).

5. מכל מקום, אין מחלוקת בין הצדדים כי בסופו של דבר לא השקיע הנתבע בשותפות את הסכום הנוסף בסך 11,000$ וכן אין מחלוקת כי ביום 10.1.94 שלח הנתבע באמצעות פרקליטו דאז עו"ד איטח מכתב רשום לתובע ובו הודיע לו על סיום השותפות שהוקמה בשל דברים שנתגלו לו, לדבריו, עם כניסתו לשותפות ו"מעשים בלתי כשרים שאין הוא מוכן לתת להם יד", המונעים ממנו את האפשרות להמשיך בשותפות (ר' המכתב נספח ה' לתצהיר הנתבע). באותו מכתב אף דרש הנתבע מן התובע השבת הסך של 70,000 ש"ח, אותם שילם תמורת חלקו בשותפות.

התובע השיב למכתבו של עו"ד איטח, במכתב מאת פרקליטו דאז, עו"ד וקס, בו דחה את האשמותיו של הנתבע וציין כי הנתבע עזב את עסקי השותפות, ללא התראה, כחודש לאחר תחילת העבודה בעסק המשותף, תוך שהוא גורם לתובע נזקים רבים.
יחד עם זאת וכאות של רצון טוב, הביע התובע באותו מכתב נכונות לנהל משא ומתן לפיו יחזיר לנתבע חלק מהשקעתו בפריסה מתאימה ועל פי הסכם שייחתם בין הצדדים (ר' המכתב נספח ו' לתצהיר הנתבע).

6. ההתכתבות המתוארת לעיל לא הניבה הסדר כלשהו בין הצדדים ובפועל, המשיך הנתבע מאותו שלב ואילך, בעבודתו כנהג בקואופרטיב "דן" ואילו התובע המשיך להפעיל את העסק לבדו ואף פתח חשבון בנק פרטי על שמו בבנק דיסקונט, סניף לוינסקי בתל-אביב, אשר באמצעותו ניהל את העסק מאז מרץ 1994 (ר' עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול מול השורות 20-22). חשבון פרטי נוסף, אשר שימש את התובע לצרכי העסק, היה החשבון שאותו ניהל מאז שנת 1991 בבנק הפועלים בע"מ בחולון (ר' עדות התובע בעמ' 11 לפרוטוקול, מול השורות 14-15 וכן מול השורות 19-20).

7. ביום 12.10.94 הגיש הנתבע תובענה בדרך של המרצת פתיחה באמצעות עו"ד מאיר ברנע, בה עתר למתן צו לפירוק השותפות בינו ובין התובע.
במסגרת אותה תובענה ניתן ביום 22.12.94, לבקשת הנתבע, סעד זמני במעמד צד אחד לפיו מונתה עו"ד אורלי ברנע ככונסת נכסים זמנית ומתוקף תפקידה זה הוסמכה הכונסת לתפוס את העסק וכן את ספריו וחשבונותיו ולקבוע אמצעי בטיחות לשמירתו.

ביום 8.1.95, סמוך לאחר תפיסת העסק על ידי כונסת הנכסים הזמנית, הגיש התובע בקשה לביטול ההחלטה בדבר מינויה של עו"ד ברנע ככונסת נכסים זמנית.
הדיון בבקשה זו התקיים ביום 11.1.95 ובעקבותיו הגיעו הצדדים ביום 9.2.95 להסכמה לפיה יינתן צו לפירוק השותפות ובאי-כח שני הצדדים ימונו כמפרקיה ויפרסמו מכרז למכירת עסק השותפות, באופן שהתמורה שתתקבל תופקד בנאמנות עד להכרעה סופית בתיק על ידי בית-המשפט.
כב' השופט גורן (כתוארו אז), אישר את ההסכמה שהושגה בין הצדדים כאמור ונתן לה תוקף של פסק-דין באותו מועד.

8. כחודשיים לאחר מכן, ביום 2.3.95, ביטל בית-המשפט את המינוי המשותף של פרקליטי הצדדים כמפרקי השותפות, בשל מחלוקות שהתעוררו ביניהם, ומינה תחתיהם כמפרקת את עוה"ד שלומית ארליך.

עו"ד ארליך הגישה בקשה למתן הוראות לצורך מכירת נכסי השותפות (המ' 5058/95 בתובענה הנ"ל) וביום 2.5.95 אישר בית-המשפט את מכירת הנכסים כמבוקש תמורת סכום השווה ל- 15,000$ וכן סכום נוסף של 5,000 ש"ח, ששולם על ידי הרוכש כשכר טירחת המפרקת.

ב"כ הנתבע לא התנגד למכירה, אך ציין כי עמדתו זו הינה בכפוף לכך שטענותיו כלפי התובע תשמרנה, ואילו התובע לא התייצב כלל לאותו דיון.

9. בבקשה למתן הוראות, שהגישה המפרקת, עו"ד ארליך, ביום 15.8.95 (המ' 1735/95), הוצג על ידי המפרקת דו"ח כספי, נספח ה' לאותה בקשה ולפיו הסתכמו חובות נושי השותפות (ספקים), בתקופה מדצמבר 94' ועד אפריל 95', בסך של 108,876.22 ש"ח.

בבקשה נוספת שהגישה המפרקת ביום 8.9.96 לסגירת התיק ולסיום תפקידה (המ' 2564/96), ציינה המפרקת כי עקב ריבוי החובות אין בקופת הפירוק אלא סכום אשר הספיק לתשלום חובות בדין קדימה, כפי שאושרו לתשלום על ידי בית-המשפט וכן לתשלום שכר טירחת המפרקת, כפי שאושר על ידי בית-המשפט.
המפרקת הוסיפה וציינה כי פנתה לנושים במכתבים שנוסחם צורף לבקשה הנ"ל ובהם הביאה לידיעתם כי לא נותר בקופת-הפירוק כסף לצורך פרעון חובם מתוך כספי השותפות.
המפרקת חזרה וצרפה לבקשה זו את הדו"ח הכספי שצורף על ידה כנספח ה' להמ' 1735/95.

10. ביום 14.10.96 נסגר כמבוקש תיק התובענה בו התנהל פירוק השותפות (ה.פ. 1654/94), וזאת לאחר שהמפרקת הודיעה לבית-המשפט על הסכמת באי-כח שני הצדדים לסגירתו, כאמור.

11. העובדות המפורטות לעיל, הנוגעות לתובענה שהגיש הנתבע בהמרצת פתיחה 1654/94 הנ"ל, עולות מן המוצגים ת1/ - ת9/ שהוגשו בהליך שבפני
וכן מתיק התובענה הנ"ל, אשר צורף כולו כראיה, בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים בענין זה (ר' עמ' 12 לפרוטוקול מול השורות 24-26).

התביעה שבכאן הוגשה כשנתיים לאחר סיום הליך הפירוק ובה עותר התובע, כאמור, לסעד כספי לפיו יחויב הנתבע לשלם לו סך של 348,242 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה.

טענות הצדדים

12. בסעיפים 15 ו- 16 לכתב התביעה מציין התובע כי הוא מבסס את תביעתו על "הלכות השותפות" לפיהן חייב הנתבע לשאת, לטענתו, במחצית מחובות השותפות.
ואלה החובות שפירט התובע בתביעתו ובתצהירו לענין זה:

א. חוב לספקים, עפ"י דו"ח המפרקת - 108,876 ש"ח.
ב. חוב לנקר יהודה - 31,520 ש"ח (ערך ליום 23.7.96).
ג. חוב לבנק הפועלים ששולם
על ידי התובע 20,619 ש"ח (ערך ליום 29.3.95).
16,554 ש"ח (ערך ליום 14.9.97).
ד. חוב לבנק דיסקונט - 61,102 ש"ח (ערך ליום 5.9.95)
ה. חוב ניכויים למס הכנסה - 3,083 ש"ח (ערך ליום 10.12.95).
ו. שכר עבודה המגיע לתובע - 53,000 ש"ח.
ז. שכר עבודה המגיע לאחיו של התובע,
יחזקאל כהן - 40,000 ש"ח.
ח. השקעת התובע בחשבון הבנק - 21,000$.

סכומים אלה מסתכמים לפי חישובי התובע (קרן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) בסך של 577,594 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה ולפיכך, הוא עותר לחיובו של הנתבע במחצית מסכומים אלה בסך 288,797 ש"ח.
כמו כן, עותר התובע לחיובו של הנתבע בתשלום יתרת ההשקעה המגיעה ממנו בסך השווה ל- 11,000$, נכון ליום 1.1.94. סכום זה עומד לפי חישוביו על 59,445 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה.
סכום זה, בצירוף סכומי החובות שפורטו לעיל, מעמיד את סכום התביעה על סך כולל של 348,242 ש"ח.

13. מנגד, טוען הנתבע, כי התובע אינו זכאי להפרע ממנו סכום כספי כלשהו בגין חובות השותפות, וזאת לנוכח הוראת סעיף 20(ב) לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה - 1975 (להלן - "פקודת השותפויות"), לפיה קמה זכותו של שותף להפרע משאר השותפים את השיעור היחסי של סכומי חובות השותפות, רק אם השותף שתבע פרע חובות אלה לנושים.

זאת ועוד, לטענת הנתבע, פורקה השותפות בינו ובין התובע עם מסירת הודעתו בדבר סיום השותפות, כמפורט במכתב עו"ד איטח מיום 10.1.94, וזאת בהתאם להוראת סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות, הקובעת כי:

"(א) שותפות תפורק -
(1) ...
(2) ...
(3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים".

וכן בהתאם להוראת סעיף 41(ב) לפקודת השותפויות, הקובעת כי:

"(ב) פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב בה תאריך - בתאריך שבו נמסרה ההודעה".

על כן, טוען הנתבע, כי, מכל מקום, אין הוא חב בחובות השותפות הנטענים, וזאת לנוכח הוראת סעיף 27 לפקודת השותפויות, הקובעת כי שותף שפרש מן השותפות, חב אך ורק לחיוביה שנוצרו לפני פרישתו.

לענין הליך הפירוק שנקט בה.פ. 1654/94, טוען הנתבע, שכל שביקש להשיג באמצעות הליך זה הוא החזר השקעתו בסך 24,000$, וכי במסגרת אותו הליך שמר על מלוא טענותיו כנגד התובע, ועל כן, אין בעצם נקיטת הליך זה כדי לגרוע מטענות ההגנה המועלות על ידו בהליך שבכאן, לרבות הטענה באשר למועד פירוקה של השותפות.

הנתבע מוסיף וטוען, כי הלכה למעשה ועל פי חומר הראיות שהוצג, ניהל התובע את העסק מאז חודש ינואר 1994 כעסקו הפרטי, ומבלי שלעסק היתה זיקה כלשהי לנתבע, וכן הוא טוען, כי התובע לא הוכיח את סכומי החובות הנטענים על ידו.

לבסוף טוען הנתבע, כי אין מקום לחייבו בתשלום סכום השווה ל- 11,000$ לתובע, וזאת משום שהתחייבותו להשלמת סכום ההשקעה עד 35,000$ היתה מותנית בכך שהשותפות בין הצדדים תמשך גם לאחר תקופת הנסיון, מה שלא אירע בפועל.

דיון

14. התובע עותר לסעד כספי נגד הנתבע כשותפו לשעבר בעסק הנדון, וזאת הן בשל חובות השותפות, והן בשל יתרת השקעה בסך השווה ל- 11,000$ שהנתבע התחייב, כדבריו, להשקיע בעסק המשותף.

הסעיף הרלוונטי העוסק בחבותם האישית של השותפים לחובות השותפות, הוא סעיף 20 לפקודת השותפויות, וכך נקבע בו:

"(א) כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו- 19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו.
(ב) לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף, מכוח היותו חב לחוד בחיוביה של השותפות כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם פורקה השותפות, או אם הנושה בה קיבל

פסק דין
נגדה בשל החיוב ופסק הדין לא קויים במלואו; במקרה אחרון זה יהא שותף שפרע זכאי לסעד בשיעור יחסי מן השותפות ומשאר השותפים".

סעיף 20 עוסק באחריותו האישית של שותף בגין חובותיה של השותפות כלפי נושיה, וכן הוא עוסק באחריותם של השותפים בינם לבין עצמם.
אחריותו של שותף בשותפות כללית כלפי נושיה, היא רחבה ביותר ועל פי הוראת סעיף 20(א) לפקודת השותפויות, היא חלה על מלוא חיוביה של השותפות, ביחד ולחוד, עם השותפים האחרים. במילים אחרות, מדובר באחריות שאינה מצומצמת לחלקו של השותף בשותפות, ובגינה אף ניתן להפרע מתוך כלל נכסיו הפרטיים של השותף ולא רק מתוך זכויותיו בנכסי השותפות.

יחד עם זאת, נקבעו בסעיף 20 לפקודת השותפויות שני סייגים באשר לאחריותו של שותף לחובות השותפות:

א. אין השותף חב בחיוביה של השותפות, אלא כדי אותם חיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף (ר' סעיף 20(א) לפקודת השותפויות).

ב. לא ניתן להוציא לפועל

פסק דין
נגד השותף בגין חובותיה של השותפות, אלא אם פורקה השותפות או אם הנושה בה קיבל

פסק דין
נגד השותפות ופסק הדין לא קויים במלואו.

אשר ליחסים שבין השותפים לבין עצמם, קובעת הוראת סעיף 20(ב) סיפא באופן ברור, כי זכותו של שותף לסעד כספי מן השותפים האחרים, בגין חובות השותפות, קמה, בשיעור יחסי, אך ורק מעת שפרע את החוב לנושה (לענין הוראת סעיף 20 ומשמעותה, ר' ז. יהודאי, דיני שותפויות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני, הוצאת תמר, 1988, בעמ' 136-147).

15. התביעה שבפני
נו אינה נוגעת לאחריותו של הנתבע כלפי מי מנושי השותפות, והיא מצטמצמת אך ורק ליחסים שבין השותפים לבין עצמם.
על מנת להכריע בשאלה, האם זכאי התובע לסעד כספי מידי הנתבע בגין חובות השותפות, יש, איפוא, לברר:

א. מהם החובות הפוטנציאליים אשר בגינם עשוי הנתבע לחוב, וכבר ראינו, כי חבותו האישית של שותף כלפי נושי השותפות, וממילא כלפי שותפיו האחרים, משתרעת אך ורק בכל הנוגע לחיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף. לפיכך, יש לקבוע מהו המועד שבו חדל הנתבע במקרה שבפני
נו להיות שותף בשותפות נשוא התביעה, ומהם חיוביה וחובותיה של השותפות שהצטברו עד לאותו מועד.

ב. איזה מתוך החיובים והחובות הרלוונטיים, מבחינת הנתבע, נפרעו על ידי התובע באופן המקים לו עילת שיפוי, בשיעור יחסי, כנגד הנתבע להשתתפות בסכומים ששילם.

מהו המועד שבו חדל הנתבע להיות שותף בעסק

16. פקודת השותפויות מבחינה בין עילות לפירוק השותפות מכח הדין לבין עילות, אשר בהסתמך עליהן יכול בית המשפט להורות על פירוק השותפות.

הסוג הראשון של העילות קבוע בסעיפים 41-44 לפקודת השותפויות, ועילות הפירוק מן הסוג השני מפורטות בסעיף 45 לפקודת השותפויות.

במקרה שלפנינו, שלח הנתבע לתובע הודעה בדבר סיום השותפות כבר ביום 10.1.94, דהיינו כחודש וחצי לאחר שהשותפות החלה לפעול, ומקובלת עליי טענת הנתבע, כי בהיות השותפות שהוקמה שותפות לתקופה לא מסויימת, רשאי היה, כפי שעשה, ליתן בכל עת הודעה בדבר כוונתו לפרק את השותפות.

כמו כן, מקובלת עליי טענת הנתבע, כי משנמסרה הודעה זו לתובע, פורקה השותפות מתוקף הוראת סעיף 41(ב) לפקודת השותפויות החל ממועד מסירת ההודעה.

17. נשאלת השאלה, האם מן הראוי להגיע למסקנה שונה בענין זה, לנוכח העובדה שהנתבע עצמו נקט, כעשרה חודשים לאחר מכן, בהליך ה.פ. 1654/94, ובו עתר לסעד של פירוק השותפות על ידי בית המשפט.
במילים אחרות, האם יש לראות בתובענה שהגיש הנתבע משום גילוי דעת מצידו, כי עד למועד הגשתה לא התפרקה השותפות, ועל כן, יש לאמץ כמועד פירוק השותפות וכמועד סיום שותפותו של הנתבע בה, את המועד שבו ניתן על ידי בית המשפט הצו לפירוק השותפות, דהיינו 9.2.95.

אינני סבורה כך.

הוראת סעיף 41(ב) היא הוראה מנדטורית, ומשניתנה בהתאם לה הודעה לסיום השותפות, משתכלל הפירוק במועד מסירת ההודעה והוא חל מאותו מועד ואילך, מבלי שנותן ההודעה החד צדדית האמורה רשאי לחזור בו ממנה (ר' יהודאי שם בעמ' 245).

לפיכך, אפילו נקט הנתבע בשלב מאוחר יותר בהליך למתן צו פירוק על ידי בית המשפט, אין לראות בהליך זה יותר מאשר חתירה ל

פסק דין
בעל אופי הצהרתי גרידא בדבר פירוק השותפות, אשר השתכלל, כאמור, כבר במועד מסירת ההודעה (ר' יהודאי שם בעמ' 244), וזאת מתוך רצונו של הנתבע, שלא היה מעורב עוד בניהול העסק, ליישם את הפירוק ולבצעו באמצעות כונס נכסים שימונה על ידי בית המשפט, במטרה להשיב לידיו את השקעתו הראשונית בסך השווה ל- 24,000$ (ר' עדות הנתבע בענין זה בעמ' 30 לפרוטוקול מול הש' 21-22).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הלכה למעשה, אכן נוהל העסק מאז חודש ינואר 1994 ועד למינוי כונסת הנכסים הזמנית, כעסק פרטי של התובע ולא כעסק של שותפות והעדות הטובה ביותר לענין זה באה מפיו של התובע עצמו, בתצהיר מיום 8.1.95, שהגיש בהליך הפירוק, כתמיכה לבקשה לביטול הכינוס (המ' 414/95), בו ציין:

"2. (א) השותפות ביני לבין התובע (הנתבע בהליך שבפני
נו - א.ח.) שהוקמה בחודש אוקטובר 1993 פורקה ע"י התובע כבר בחודש דצמבר 1993, עם מתן הודעתו הפתאומית וללא התראה מוקדמת שהוא עוזב ופורש מעסקי השותפות. מאז הוא לא חזר לעסקי השותפות מהסיבות שיפורטו להלן. כפי שנמסר לי ע"י בא כוחי ע"פ סעיף 36 וסעיף 41 (א) (3) ו- 41 (ב) לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה - 1975 שותפות מסתיימת גם ע"י מתן הודעה של שותף לשותפו על כוונתו לסיים את השותפות ומשעשה כן התובע פורקה השותפות, ונשארה לתובע הזכות להתחשבן איתי על ההפסדים שהיו לשותפות ביום פרוקה וסיומה. במועד זה היו לשותפות הפסדים של עשרות אלפי שקלים.
(ב) על מנת להקטין את הנזק ומחוסר ברירה הנני מנהל מאז ינואר 1994 באותו מקום, עסק עצמאי שאין בינו ובין עסקי השותפות מאומה".

זאת ועוד. בסופו של דבר ניתן צו הפירוק בה.פ. 1654/94 בהסכמת הצדדים (ר' ההסדר המוסכם וצו בית המשפט המאשר אותו, מיום 9.2.95), תוך שהנתבע שומר על טענותיו נגד התובע (ר' למשל פרוטוקול הדיון מיום 2.5.95), ועל כן, לא הוכרעה, למעשה, שאלת מועד פירוק השותפות על ידי בית המשפט באותו הליך.

18. לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי המועד שבו חדל הנתבע להיות שותף והמועד שבו פורקה השותפות, חל בינואר 1994, עם מסירת הודעת הנתבע בענין זה במכתבו של עו"ד איטח, ולפיכך, החובות הרלוונטיים מבחינת אחריותו של הנתבע לחובות השותפות, מוגבלים אך ורק לחיובים שהשותפות חבה בהם עד לאותו מועד, דהיינו עד יום 10.1.94.

עיון בדו"ח המפרקת, נספח ה' להמ' 1735/95, בה.פ. 1654/94, עליו הסתמך התובע בתביעתו שבכאן לענין חובות לספקים, מלמד, כי אף אחד מן החובות שפורטו באותו מסמך אינו מתייחס לתקופה שצויינה לעיל, ולפיכך, אף אחד מחובות אלה, מלכתחילה, איננו רלוונטי לנתבע.

אשר לחוב בסך 31,520 ש"ח לנקר יהודה.
התובע הסתפק באמירה כללית בסעיף 12.2 לתצהירו, לפיה הלווה אדם בשם יהודה נקר כספים לשותפות בסך, קרן, של 22,000 ש"ח, שערכם ליום 23.7.96 היה 31,520 ש"ח.

לעומת זה, טרח הנתבע והעיד מטעמו את מר נקר יהודה עצמו ועד זה הדגיש, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כי הלווה את הסך של 22,000 ש"ח לתובע אישית ולא לשותפות, וכי אין בפיו כל דרישה או טענה לענין סכום זה מאת הנתבע (ר' סעיפים 6, 7 ו- 13 לתצהיר מר נקר וכן עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול מול הש' 17).

עדותו של מר נקר בענין זה לא נסתרה ואני מעדיפה אותה על גירסתו הסתמית של התובע, שהוצגה בעדות יחידה מטעמו, ולפיה, כביכול, ניתנה הלוואתו של מר נקר לשותפות.

יתר סכומי החובות שדרש התובע מאת הנתבע, לא הוכחו כדבעי, הן באשר לקשר המתקיים ביניהם ובין של העסק הנדון, והן מבחינת סכומי החובות ומועד הווצרותם. על כן, אין בפני
י תשתית ראייתית מספקת לקביעת המסקנה, לפיה מדובר בחובות מבוססים של השותפות, שנוצרו לפני יום 10.1.94.

19. זאת ועוד. גם אילו הייתי מוכנה להניח כי חובות השותפות הנטענים, או איזה מהם, נולדו בתקופה שבה היה הנתבע שותף בשותפות, וכפי שהבהרתי, לגבי חלקם הוכח בבירור שאין הדבר כך ולגבי חלק אחר אין תשתית ראייתית לביסוס קביעה זו, הרי לא היה בכך כדי להועיל לתובע בתביעה הכספית שהפנה כנגד הנתבע, שכן התובע לא השכיל להציג כל ראיות המעידות כי פרע חובות אלה או איזה מהם, לנושים הרלוונטיים, וכפי שכבר ציינתי, זכותו של שותף להפרע משותפו כדי שיעור יחסי, את חובות השותפות, קמה על פי הוראת סעיף 20(ב) סיפא לפקודת השותפויות, רק מקום שבו פרע השותף התובע את החובות נשוא תביעתו, לנושים.

20. אשר לטענת התובע, לפיה יש לחייב את הנתבע לשלם לו את יתרת ההשקעה בסך השווה ל- 11,000$.
ראשית, גם אם אכן הפר הנתבע את התחייבותו להשקיע בעסק השותפות סכום נוסף השווה ל- 11,000$, ספק בעיניי, אם עומדת לתובע, באופן אישי, עילת תביעה לקבלתו של סכום זה, וזאת, בין היתר, לנוכח הוראת סעיף 51 לפקודת השותפויות, באשר לדרך ולסדר, בהם ישמשו הון השותפות ונכסיה לסילוק הסכומים המגיעים ממנה, מחד גיסא, והיקף חובותיה של השותפות לנושיה, כמפורט בדו"חות המפרקת, העולים לאין שיעור על סכום יתרת ההשקעה של הנתבע, מאידך גיסא.

זאת ועוד. בענין התחייבותו של הנתבע להשקיע בשותפות סכום נוסף השווה ל- 11,000$, הציגו הצדדים גירסאות סותרות, כמפורט בסעיף 4 לפרק העובדות, ונטל הראיה מוטל בענין זה על התובע. כל שהוצג מטעם התובע לביסוס גירסתו, הוא האמור בתצהירו. התובע לא טרח לפעול להזמנת תדפיסי הבנק של הנתבע, על מנת להוכיח כי אכן היתה ברשותו תוכנית חסכון, שאמורה היתה להפרע בינואר 1994, כנטען, וכן לא תמך את גירסתו בכל ראיה מסייעת אחרת.
לעומת גירסת התובע, טען הנתבע, כי את הסכום הנוסף בסך השווה ל- 11,000$, התחייב להשקיע בשותפות, רק לאחר תום תקופת הנסיון, ורק אם יחליט להמשיך בשותפות.
הסכם השותפות בין הצדדים לא נערך בכתב, וגירסת הנתבע באשר למה שהוסכם בין הצדדים בעל פה, סבירה והגיונית לא פחות מגירסת התובע.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, קובע כי מקום שבו פוסק בית המשפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, עליו לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו, וההלכה הפסוקה קובעת, כי אין די בהקשר זה ב"אזהרה עצמית", אלא שעל בית המשפט להציג טעם אמיתי בעשותו כן (ר' י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט - 1999, בעמ' 1040).

במקרה שלפנינו, אינני מוצאת, כל טעם אמיתי שיש בו להצדיק העדפת עדותו היחידה של התובע בענין יתרת ההשקעה על פני עדות הנתבע בענין זה, ומסקנה זו פועלת לחובת התובע ומכשילה את תביעתו בהקשר זה.

21. מכל הטעמים שפירטתי לעיל, דין התביעה להדחות.
התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ___________________
במעמד _______________________________________________________________

חיות
אסתר, שופטת

1
בתי המשפט
תא 001002/99

בית המשפט המחוזי תל אביב
כב' השופטת חיות
אסתר
בפני










א בית משפט מחוזי 1002/99 אבי כהן נ' אבי פיטרוק (פורסם ב-ֽ 08/05/2001)