פסקי דין על דמיטרי ארנזון | פסקי דין על אמיר שרעבי | פסקי דין על פבל טרנסקו |

26037-11/09 פ     21/04/2010




פ 26037-11/09 מדינת ישראל נ' דמיטרי ארנזון, אמיר שרעבי, פבל טרנסקו





לפני כבוד השופט ג'ורג' אזולאי
– נשיא

המאשימה
מדינת ישראל
נגד

הנאשמים
1 דמיטרי ארנזון

2 אמיר שרעבי

3 פבל טרנסקו
<#2#>
נוכחים:
בשם המאשימה: עו"ד אלעד מאיר

הנאשמים 2,3 : הופיעו
בשם הנאשם 2: עו"ד אסי פסו

בשם הנאשם 3: עו"ד גינציס מיכאל

החלטה – לגבי הנאשמים 2,3

מונחת בפני
י בקשת הנאשמים לבטל את כתב האישום אשר הוגש כנגדם, ביום 19.11.09 מטעמי "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ") מחמת שיהוי בהגשת כתב אישום וכן בשל אכיפה בררנית.
כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 + 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן :"חוק העונשין") וכן עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 + 29(ב) לחוק העונשין.
מעובדות כתב האישום עולה, כי בתאריך 18.6.05 בשעה 01:30 או בסמוך לכך, הגיעו עידו שטראוס (להלן: "עידו") ודוד ברגר (להלן: "דודו") (להלן ביחד: "המתלוננים") אל מועדון ה"הטרמינל" בקיבוץ רמות מנשה כדי לבלות.
בשעה 05:00 או בסמוך לכך, בעת שעידו רקד על רחבת הריקודים, ניגש אליו הנאשם 3, תקף אותו בכך שחבט בפני
ו באמצעות מכות אגרוף וסטירות מאחר וחשד כי שבר בקבוק שתייה. כאשר עידו פנה אל הנאשם 3 ואמר לו כי לא הוא זה אשר שבר את בקבוק השתייה, שב ותקף את עידו בכך שחבט באזורים שונים בגופו באמצעות מכות אגרוף ובעיטות עד אשר עידו נפל ארצה.
דודו אשר ניגש לנאשם 3 ושאל אותו מדוע הוא מכה את עידו נענה שלא יתערב ואף תקף אותו בכך שדחפו וקרע את חולצתו והוסיף להכות את עידו בכל חלקי גופו. דודו הזעיק מאבטחים. משהגיעו למקום הנאשמים 1 ו-2, ניגשו לעידו ובעודו מוטל על הרצפה, תקפוהו בצוותא בכך שחבטו בו באמצעות מכות אגרוף, סטירות ובעיטות והנאשם 2 אף הטיח את ראשו של עידו בקיר. בטרם הספיק עידו להתאושש ולהתייצב על רגליו, הצטרף גם הנאשם 3 ושב ותקף את עידו בכך שחבט בכל גופו וכאשר הפציר בהם כי יניחו לו, הוסיף הנאשם 3 להכותו בפני
ו, באפו ובאזורים נוספים בפלג גופו העליון.
במעמד זה, כשניסה דודו לחלץ את עידו, תקפוהו שלושת הנאשמים בצוותא בכך שחבטו בכל חלקי גופו ואף הטיחו את ראשו בקיר ולאחר מכן כרכו את זרועם בחוזקה סביב צווארם של עידו ודודו והוציאו אותם אל מחוץ לדיסקוטק, תוך שהם חובטים ובועטים בהם נמרצות.
כתוצאה מתקיפתם כאמור של הנאשמים 1, 2 ו-3 את עידו נשברה עצם גשר אפו, סבל מדימום, נפיחות, מכאובים שונים וקשיי נשימה דרך האף. בנוסף גרמו לו לפצע באפו, אדמומיות במצחו, שריטות בגבו ובשתי ידיו וכן שריטת וסימני חניקה בצווארו.
כתוצאה מתקיפתם כאמור של הנאשמים 1, 2 ו-3 את דודו, גרמו לשפשופים בפני
ו, באוזניו ובאפו, נפיחות ואדמומיות מתחת לעינו השמאלית, נפיחות בשפתיו וכן חתך בחלקה הנימי של שפתו העליונה.

בטרם השיבו הנאשמים לכתב האישום, הודיעו סנגורם כי בפיהם טענה מקדמית, של "הגנה מן הצדק" ושל אכיפה בררנית אשר בשלם יש להורות על ביטול כתב האישום.
טענות הצדדים:
ב"כ הנאשם 2 טען, כי המשטרה שגתה בהגישה כתב אישום כנגד הנאשמים כעבור ארבע וחצי שנים. אין המדובר בכתב אישום שבו חומר הראיות כל כך סבוך והחקירה אינה מסועפת. הודעה לפי סעיף 60 א' לחסד"פ, אשר ניתנת בתום חקירה, נשלחה לנאשם 2 כבר ביום 2/7/06. הודעה כאמור נשלחת לחשוד כאשר מסתיימת חקירה על פי חוק. החל מתאריך זה השתהתה התביעה וכתב אישום הוגש רק בחודש נובמבר 2009, כעבור כשלוש שנים. משכך, ישנו קושי לזכור את האירועים ולזכור ולאתר עדים שהיו נוכחים באירוע. טענה מקדמית של הגנה מן הצדק אינה באה על מנת לבוא בחשבון עם התביעה אלא על מנת להגן על הנאשם.
כמו כן, גם פעולות חקירה אשר צריכות היו להיעשות מיד עם תחילת החקירה, נעשו לאחר זמן רב, כדוגמת מסדר הזיהוי. במקרה דנא, הן מסדר הזיהוי והן העימות בין המתלוננים לחשודים נערכו ביום 18/1/07, כשנה וחצי לאחר קרות האירוע. נאשמים לא אמורים לסבול בגלל ההתנהגות לקויה של המשטרה. המדובר בגילאים קריטיים של הנאשמים, בני 21 באותה תקופה, חלקם התחתנו והביאו ילדים. גם אם התביעה פעלה בתום לב וגם אם הייתה רשלנית, עדיין יש לבטל את כתב האישום. היועמ"ש קבע נוהל לפיו יש לזרז טיפול בתיקים ויש להגיש כתבי אישום במהירות המרבית.
זאת ועוד, כנגד שני המתלוננים הוגשו תלונות על התנהגותם האלימה במועדון בהיותם בגילופין, שברו כוסות והיכו את אחד הנאשמים במהלך מילוי תפקידו. ישנן ראיות למכביר בתיק ומספר עדים שאומרים כי ראו את המתלוננים מפילים את אחד המאבטחים לרצפה וחובטים בו בחוזקה, כאשר הם בגילופין וחרף זאת לא הוגש כנגדם כתב אישום והתיק כנגדם נסגר. אירוע אלים לא אמור להסגר בטענה של "אין עניין לציבור".
ב"כ הנאשם 3 הצטרף לטענות ב"כ הנאשם 2 בעניין ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. לטענתו, מחומר הראיות עולה כי העדים היחידים של התביעה הם המתלוננים עצמם. המשטרה לא התכוונה להגיש כתב אישום כנגד הנאשמים ובסופו של דבר הוגש כתוצאה מהשפעה חיצונית. המדובר במאבטחים. בית משפט המייצג את המדינה חייב לנקוט יד קשה כנגד שיכורים ומסוממים שמפרים את הסדר ותוקפים אנשים שבתפקיד, שלא רק שלא הוגש נגדם כתב אישום, אלא ההיפך, בשיהוי בלתי סביר, הוגש כתב אישום נגד המאבטחים.
ב"כ המאשימה טען, כי לא בכדי המחוקק קבע תקופה של 10 שנים בה ניתן להגיש כתב אישום. רוב הפסיקה שב"כ הנאשם 2 הפנה את בית המשפט היא של בית משפט שלום. העבירות הינן לפי סעיפים 333 ו- 380, המדובר בחקירה מסועפת, היה צורך בהשלמה, מדובר בעבירות חמורות מאוד שאין להקל בהן ראש. המדובר במאבטחים אשר חרגו מסמכותם ולראיה החבלות החמורות שנגרמו למתלוננים. חלקו של הנאשם 3 הוא הדומיננטי בפרשה. נגד המתלוננים התיק נסגר בשל חוסר ראיות, יש הכחשות גורפות ואין תלונה ממשית של הנאשמים כלפי המתלוננים.
דיון ומסקנות:
טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית:
"הגנה מן הצדק" הינה טענה מקדמית, אשר נקלטה במשפט הישראלי באמצעות ההלכה הפסוקה והיא נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית.
עקרונות ההגנה מן הצדק מאפשרים לבחון ולעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות בבואה לנקוט בהליכים פליליים, וכך למעשה ניתנת בידי בית המשפט האפשרות לבדוק המהלכים אשר קדמו להגשת כתב האישום.
כבר בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2), 221 (להלן:"הלכת יפת"), הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית:
"לבית המשפט במדינת ישראל
שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם".
בע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ ואח' (טרם פורסם, 31/03/2005) (להלן: "פרשת בורוביץ"), הורחבו למעשה הטעמים להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה של הלכת יפת. כפי שסוכם בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם 30/11/2005):
"העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)".
בשנת 2007 תוקן החוק ברוח הפסיקה, ולסעיף 149 לחסד"פ, הדן בסוגיית הטענות המקדמיות, נוספה הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, ובתוך כך, ניתן לה מעמד נורמטיבי בדין:
"לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
סעיף 149 (10) לחסד"פ אינו אלא הטמעת טענה שהינה יציר הפסיקה, וראה רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם 18/03/2007) (להלן: "פרשת הרשברג"), שם חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו:
ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפני
ו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע".
מן הכלל אל הפרט

ב"כ הנאשמים העלו את טענת השיהוי כבסיס לטענת "הגנה מן הצדק". בעניין זה אתייחס הן לטענת השיהוי והן לסוגיית ההתיישנות בפלילים, אשר נובעת מעצם טבעה וטיבה וכנגזרת מהדיון בביטול כתב אישום מחמת שיהוי.

לטענת ב"כ הנאשמים, כתב האישום הוגש רק כעבור 4 וחצי שנים מיום ביצוע העבירה ובחלוף כ- 3 שנים מסיום ביצוע החקירה ויש בכך בכדי להביא לביטול כתב האישום.

סעיף 24 לחוק העונשין קובע כי עבירה של חבלה חמורה המיוחסת לנאשמים, הינה עבירה מסוג פשע וסעיף 9(א) לחסד"פ קובע כי תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירה זו היא 10 שנים. כמו כן, קובע סעיף 24 לחוק העונשין כי עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית המיוחסת לנאשמים, הינה עבירה מסוג עוון וסעיף 9(א) לחסד"פ קובע כי תקופת ההתיישנות לעבירה זו היא 5 שנים.

כמו כן, סעיף 9(ג) לחסד"פ מונה את האירועים בגינם יופסק מרוץ ההתיישנות בשל התרחשותו של אירוע מנתק, ביניהם עבירות ש"נערכה לגביהם חקירה עפ"י חיקוק... יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה...".

משכך, כתב האישום הוגש בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, אשר מועד תחילת מניינה הינו יום ביצוע הליך החקירה האחרון.

בשנים האחרונות, ישנה מגמה המסתמנת הן בפסיקה והן בגישת המלומדים לראות בשיהוי בהגשת כתב אישום כטעם לביטול כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק". לפיכך, נדרש אני לשאלה האם יכול ותעמוד לנאשמים טענת "הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי בהגשת כתב אישום על אף העובדה כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית.
לעניין זה ישנן גישות שונות בערכאות המשפטיות השונות. גישה אחת טוענת כי קבלת טענת השיהוי עלולה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 9 לחסד"פ אשר קובעת את תקופת ההתיישנות.
חרף זאת, אין לשלול קיומם של מקרים נדירים, בהם השתהותה של התביעה בהגשת כתב האישום תהיה בלתי-סבירה באופן אשר יצדיק את ביטולו של כתב האישום, וזאת בייחוד כאשר השתהות זו נובעת מסיבות שאינן מוצדקות.
יחד עם זאת, ביטולו של הליך פלילי מטעמי "ההגנה מן הצדק" נותר מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר ולא כל מעשה נפסד מצד הרשויות יצדיק את המסקנה כי דין האישום להתבטל מטעמי הדוקטרינה האמורה (ראה פרשת הרשברג).
סבורני, כי בענייננו אין המדובר בשיהוי בלתי סביר או בלתי מידתי ואין המקרה דנא נופל בגדר אותם מקרים בהם שיהוי יצדיק קבלת טענה של הגנה מן הצדק. יתרה מכך, מהפסיקה עולה כי המבחן המרכזי לבחינת קבלת טענת הגנה מן הצדק אשר עילתה שיהוי, הינה האם יכול הנאשם להצביע על נזק ראייתי ספציפי אשר נגרם לו כתוצאה מן השיהוי בהגשת כתב האישום נגדו (ראה ע"פ 70770/00 מ"י נ' ארויה (טרם פורסם, 20/03/01)).
במקרה דנא, לא הצביעו הנאשמים על נזק ראייתי ספציפי וחמור אשר נגרם להם עקב שיהוי זה. ב"כ הנאשם 2 טען טענה כללית לפיה בחלוף 4 שנים ישנו קושי לזכור את האירוע ולאתר את העדים שנכחו במקום. כמו כן סבורני, כי המחוקק ערך את האיזון בין השיקולים השונים, לרבות השלכתו של חלוף הזמן, וקבע את תקופת ההתיישנות אשר קבועה בסעיף 9 לחסד"פ.
זאת ועוד, אף מבחינת המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לשימוש בטענת "הגנה מן הצדק" לביטול כתב אישום עולה כי אין בהגשת כתב האישום ובקיומו של ההליך הפלילי כנגד הנאשמים משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשמים וכיוב' (ראה פרשת הרשברג; ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, 18/11/07).

מכל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דוחה אני טענת הנאשמים 2 ו-3 לביטול כתב האישום כנגדם מטעמי "הגנה מן הצדק" וקובע כי אין הם זכאים ליהנות במקרה זה מהגנה זו. ויוער כי אף אם הייתי מניח, לטובת הנאשמים, כי אכן נגרמה להם פגיעה כפועל יוצא מן השיהוי, הייתי מוצא כי ניתן לרפא את הפגיעה, באמצעי מידתי יותר, במישור הענישה, במידה ויורשעו בסופו של יום.

אכיפה בררנית.

טענתם השנייה של הנאשמים לביטול כתב האישום מבוססת על כך שמעורבים אחרים בפרשה, קרי המתלוננים, לא הועמדו לדין ובכך יש, לטענתם, משום אפליה פסולה.

אכיפה בררנית הינה אכיפה המפלה ומבדילה בין בני אדם שווים או בין מקרים דומים לשם השגת מטרה פסולה ומשום כך טמונה בה פגיעה בשוויון המצדיקה את החלתה של ההגנה מן הצדק.

בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע, פ"ד נג(3), 289 (להלן: "עניין זקין") נקבע ע"י כב' הש' זמיר (כתוארו אז) כי :

"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא... אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני
החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון, הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר".

חרף זאת, ההלכה היא כי החלטה להעמיד לדין נאשמים אחדים ולפטור אחרים לא תמיד תהא פסולה. ההכרעה בשאלה אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה תיחשב לאכיפה חלקית מותרת או לאכיפה בררנית פסולה, תלויה לרוב בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה "לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (ראה פרשת זקין ופרשת בורוביץ).

אם יתברר כי המאשימה הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים, ולא נהגה באורח זדוני ומרושע וכי החלטתה לא חרגה ממתחם הסבירות, וגם לא הונעה מתוך מטרה פסולה או שרירות לב גרידא, לא יטה בית המשפט לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק (ראה פרשת בורוביץ'; רע"פ 1252/06 טחן נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 23/4/06.

בענייננו, בפרוטוקול הדיון מיום 21/03/10, טען ב"כ המאשימה כי התיק כנגד המתלוננים נסגר בשל חוסר ראיות, קיום הכחשות גורפות והיעדר תלונה ממשית של הנאשמים כנגד המתלוננים. ביום 22/03/10 הגיש ב"כ הנאשם 2 תגובה לטענת ב"כ המאשימה כאמור, לפיה המתלוננים בתיק נחקרו באזהרה כחשודים בעבירות אלימות כנגד הנאשם 3. כמו כן, הודעתו של הנאשם 1 וכן של דודו אלימלך תומכות בין היתר בתלונתו ובהודעתו במשטרה של הנאשם 3.

אקדים ואומר, כי טענת הגנה מטעמי צדק בעילה של אפליה בין מעורבים בפרשה, מחייבת בדרך כלל בירור עובדתי ואינה מצדיקה ביטול כתב האישום בשלב כה מקדמי.

בשלב זה טרם הוכחו מלוא הנסיבות העומדות בבסיס החלטת התביעה להעמיד לדין את הנאשמים ומנגד לא להעמיד לדין את המתלוננים. ב"כ המאשימה טען בין היתר, כי טעמים ראייתיים הם המבחינים בין הנאשמים לבין המתלוננים ובשלב מקדמי זה לא ניתן לסתור טענה זו. כמו כן, לא נטען שיש למי מטעם המאשימה מניע פסול וזר כנגד הנאשמים, חוץ מטענה כללית אותה העלה ב"כ הנאשם 3 בדיון לפיה "המשטרה לא התכוונה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים והגישו כתב אישום כתוצאה מהשפעה חיצונית" ולא פירט מהי אותה "השפעה חיצונית" לה הוא טוען.

בעניין זקין הובהר כי הנטל להוכחת קיומה של אכיפה בררנית פסולה מוטל על הטוען לקיומה וכך סיכם זאת כב' השופט (כתוארו אז) י. זמיר כי:

"אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית."

חרף זאת, מעיון בתיק החקירה אשר הוגש לבית המשפט עולה, כי אכן קיימת תלונה של הנאשם 3 כנגד המתלוננים, אך שלו בלבד, והרי כפי שעולה מעובדות כתב האישום חלקו בקטטה היה הדומיננטי לעומת שאר הנאשמים. כמו כן, כאשר נשאל הנאשם 3, בהודעתו במשטרה, יומיים לאחר האירוע נשוא כתב האישום, האם נזקק לטיפול רפואי השיב כי חש כאבים מהאגרופים שקיבל אך טרם פנה לקבלת טיפול רפואי.
לסיום אוסיף, כי לאחרונה ניתן ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 1.09.09) בו חזר בית המשפט העליון מפי כב' הש' דנציגר על ההלכה לפיה:

"ביטולו של ההליך הפלילי מטעמי "הגנה על הצדק" נותר מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר ולא כל מעשה נפסד מצד הרשויות יצדיק את המסקנה כי דין האישום להתבטל מטעמי הדוקטרינה האמורה".
ראה לעניין זה גם פרשת הרשברג.

אשר על כן, בקשת הנאשמים לביטול כתב האישום מחמת אכיפה בררנית נדחית אף היא. המשפט יתנהל עד תומו, וככל שיבקשו זאת הנאשמים, תישקלנה טענותיהם מחדש, על פי חומר הראיות בכללותו. הסנגורים יהיו רשאים לחזור ולהעלות טענתם בשלב מאוחר ומתאים יותר של ההליך המשפטי, תוך הדגשה שעליהם להוכיח שהתביעה פעלה מתוך מניעים פסולים ושיקולים זרים הניעו אותה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים בלבד.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית בשלב זה.<#6#>

ניתנה והודעה היום ז' אייר תש"ע, 21/04/2010 במעמד הנוכחים.
ג'ורג' אזולאי
, נשיא
<#9#>
החלטה

לדחות להוכחות למועד שייקבע על ידי כב' השופט דורון פורת.

<#10#>

ניתנה והודעה היום ז' אייר תש"ע, 21/04/2010 במעמד הנוכחים.
ג'ורג' אזולאי
, נשיא
הוקלד על ידי: מרטין פרץ
7
בית משפט השלום בנצרת
ת"פ 26037-11-09 מדינת ישראל
נ' ארנזון ואח'
21 אפריל 2010








פ בית משפט שלום 26037-11/09 מדינת ישראל נ' דמיטרי ארנזון, אמיר שרעבי, פבל טרנסקו (פורסם ב-ֽ 21/04/2010)