פסקי דין על אלישע לוי |

5729/09 עפ     27/04/2010




עפ 5729/09 אלישע לוי נ' מדינת ישראל




פסק-דין בתיק ע"פ 5729/09

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 5729/09



בפני
:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט ע' פוגלמן


כבוד השופט י' עמית


המערער:
אלישע לוי



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 26.5.09 בת"פ 9165-08-08 שניתן על ידי כבוד השופט זכריה כספי


תאריך הישיבה:
ט' בניסן
התש"ע

(24.3.2010)

בשם המערער:
עו"ד גדעון קוסטא


בשם המשיבה:
עו"ד נעימה חנאווי


בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן

:


לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 26.5.2009 (ת"פ 9165-08-08

כבוד השופט
ז' כספי
-סג"נ
).


המערער הורשע, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז 1977, ועבירה של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.


על פי הנטען בכתב האישום המתוקן סמוך לתקופה שלפני 16.8.2008, היה המערער מטופל במרכז מתאדון בחדרה. הוא הוזהר על ידי הרופא המטפל, כי השימוש במתאדון עלול להשפיע על אופן הנהיגה והמליץ שלא ינהג ברכב.
חרף אזהרת הרופא, צרך המערער סם מסוכן מסוג הרואין בכמות שאיננה ידועה וכן מתאדון וחומר נוסף ממשפחת הבנזודיאזפינים. ביום 16.8.2008 בשעה 07:40 נהג המערער ברכב פרטי בכביש מספר 4 בכיוון דרום לצפון, כשבגופו סם מסוכן מסוג הרואין וכן מתאדון וחומר נוסף ממשפחת הבנזודיאזפינים. אותו זמן רכב בועז לחובר ז"ל, יליד 1975, על אופניו בשולי הדרך, מדרום לצפון בכיוון נסיעת המערער. סמוך לצומת בית ליד, סטה רכבו של המערער לשולי הדרך, נסע עם הרכב בתוך השוליים ופגע בבועז. כתוצאה מכך התנפצה שימשת הרכב ובועז הועף מאופניו לתעלה בצד הדרך. הוא נפצע באופן אנוש ונפטר במקום התאונה. המערער לא עצר את רכבו במקום התאונה, אף שהבחין בפגיעה. הוא סטה עם הרכב חזרה לכביש, המשיך בנסיעה, חצה צומת ורק לאחריו עצר את הרכב וזאת לאחר שנהגי כלי רכב חולפים דרשו ממנו לעצור. הוא יצא מרכבו, ניקה אותו מזכוכיות והמשיך בנסיעתו צפונה עד בית חברתו בחדרה. שם החליף את בגדיו, חזר לרכב ששמשתו מנופצת והמשיך בנסיעה. משטרת ישראל כבר פעלה אותה עת לאיתורו וזמן קצר לאחר מכן הוא אותר בחדרה, כשהוא נוהג ברכב ששמשתו מנופצת ועליו סימני דם. הוא נעצר על ידי המשטרה ובהמשך נמצאו בשתן שלו שרידי סם מסוג הרואין וכן מתאדון וחומר נוסף ממשפחת הבנזודיאזפינים.


ביום 26.5.2009 גזר בית המשפט המחוזי על המערער
7 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי; פסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה למשך תקופה של 15 שנים, שמניינה מסיום מאסרו, וכן פיצוי בסכום של 15,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי ציין כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער עולה כי
במשך שנים רבות היה המערער מכור לסמים קשים. מאז שנת 1996 הוא מקיים קשר זוגי ומתגורר בחדרה, ובשנים האחרונות פעל לעריכת שינוי בהתנהלותו כמכור פעיל ופנה לטיפול בתחליף סם. בית המשפט המחוזי ציין כי קצינת המבחן התרשמה, שהמערער טרם החל בעיבוד רגשי של המשמעויות העמוקות הקשורות לתוצאותיה הפטאליות של התאונה והתנהלותו לאחריה. הוא חש אשמה ובושה בעקבות הפקרתו של המנוח ותיאר את בהלתו העמוקה ברגע הפגיעה. לדבריו, התכוון לפנות למשטרה ולהסגיר את עצמו ואז אותר ונעצר. להערכת שירות המבחן קיים קושי אמיתי אצל המערער להתמודד עם התכנים והתחושות המתלוות לאחריות לתאונה. לבסוף הומלץ כי במסגרת שקילת משך מאסרו, יובאו בחשבון גם מצוקותיו, חריגות האירוע בחייו בשנים האחרונות והעובדה, כי הוא מצוי בעיצומו של משבר עמוק ומבולבל מבחינה רגשית. כל זה כדי להעביר מסר מאזן שיביא גם להגברת המוטיבציה לטיפול במסגרת המאסר והתקווה לשיקום. בנוסף לכך בשלב הטיעונים לעונש הובאו עדויותיהם של יצחק לחובר, אביו של בועז ז"ל ושל עידית לחובר, אלמנתו של בועז ז"ל. השניים תיארו את בועז ואת אישיותו המיוחדת, ושיתפו את בית המשפט בכאבם לאור הטרגדיה הקשה אשר פקדה אותם.


בית המשפט המחוזי קבע כי
אין חולק על חומרתן של הנסיבות במקרה זה, שמכוחן הורשע המערער, על פי הודייתו, בהריגת בועז לחובר ז"ל.

המערער לא שעה להמלצת הרופא שלא לנהוג בזמן צריכת המתאדון, ואם לא די בכך, הוא החריף את מצבו ואת הסיכון הנשקף ממנו, כאשר הוא צרך, במועד שלפני אירוע התאונה הקטלנית, שני סוגי סם, שהאחד מהם הוא הרואין
.
יתר על כן, המערער נהג מייד לאחר התאונה כמעט כאילו לא אירע דבר, זונח את קורבנו ומפקירו, כשהדבר היחידי שהוא עושה במהלך זה, לאחר שעצר את הרכב על פי דרישת נהגים אחרים, הוא ניקוי הרכב משברי הזכוכית. עד חדרה הרחיק לכת ומשם, לאחר שהחליף את בגדיו, העז להמשיך ולנהוג ברכב ששמשתו מנופצת. על כן נקבע כי אין צורך להכביר מילים על חומרת המעשים.
כמו כן נקבע כי
הענישה במקרה זה הינה ענישה הצריכה להלום נסיבות של הריגה בתאונת דרכים, ולא נסיבות אחרות, כגון הריגה באמצעות נשק. עוד נקבע כי נסיבות נוספות, כמו השימוש שעשה המערער בסמים, לפני הנהיגה, והפקרת הקורבן, הן נסיבות מחמירות, באורח ממשי.
בית המשפט המחוזי ציין כי
בעת האחרונה חלה נטייה של החמרת הענישה במקרים מעין אלו, פועל יוצא של הקטל בדרכים על ידי נהגים חסרי אחריות
. לצד חומרת המעשים והאינטרס הציבורי נקבע כי יש לזקוף לזכותו של המערער את
הודייתו בעובדות כתב האישום, וכן את הטענות שנשמעו מפי בא כוחו למען הקלה מסוימת בעונשו, כולל התמונה שהצטיירה אודותיו בתסקיר שהוגש מטעם שירות המבחן. בסיכומו של דבר באיזון הכולל בין השיקולים השונים נגזרו על המערער העונשים כפי שפורטו לעיל.


מכאן הערעור שלפנינו.


המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו גזר הדין נותן משקל מכריע לאינטרס הציבורי ולא ניתן משקל ראוי והולם לאינטרס הפרטני במקרה הנדון, כפי שפורט בתסקיר שירות המבחן. בנוסף, לטענתו, יש לתת משקל יתר להודאתו, לחסכון בזמן השיפוטי היקר ולחרטה הכנה שהביע. כמו כן, לטענתו בית המשפט המחוזי נתן משקל מכריע לטענה כי נהג תחת השפעת סמים, אולם לטענתו לא הוכח כי בזמן הנהיגה היה תחת השפעת הרואין, ואין זה ברור, לשיטתו, כי מי אשר משתמש במתאדון אסור בנהיגה, ולראיה הוא הוציא רישיון לאחר שהתמיד בהליך הטיפול במתאדון, ועל פי עדותה של מנהלת מרכז המתאדון אין המרכז שולל נהיגה בזמן הטיפול. על כן לטעמו בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו וסטה ממדיניות הענישה הראויה מטעמים שאינם ממין העניין.


המשיבה טוענת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בעונש שנגזר על המערער. לטענתה העבירות הינן חמורות ביותר המבטאות זלזול חמור בחיי אדם. המערער נטל סיכון בלתי סביר וזאת חרף אזהרת הרופא וביודעו כי הסמים יכולים להשפיע על נהיגתו ולסכן חיי משתמשים בדרך. לא זו אף זו לאחר הפגיעה הוא המשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה. במצב זה דברים זה נראה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאוזן ומבוסס בהלכה הפסוקה.


בפני
נו הונח תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. מתוך עיון בתסקיר זה עולה כי המערער מטופל כיום, בבית הכלא, בתחליף סם מסוג אדולן והבדיקות אשר נערכות לו נמצאו נקיות.


לאחר הדיון הונח בפני
נו מכתבה של עידית לחובר, אלמנתו של בועז ז"ל, בו היא מתארת את הטרגדיה הקשה אשר פקדה את משפחתה, ואת הקושי הרב להמשיך ולנהל אורח חיים רגיל. במיוחד נגע לליבנו התמודדותה של עידית עם גידולו של בנם יותם, אשר נולד זמן קצר לאחר מותו של בועז, והם לא זכו להכיר אחד את השני. היא ביקשה כי ניקח בחשבון את כאבה וכאב משפחתה בזמן ההכרעה בערעור זה.


לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.


הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05
מדינת ישראל
נ' ורשילובסקי

(לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97
גרינברג נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל

, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק, והביא בחשבון את כלל השיקולים לפני גזירת דינו של המערער.


בית משפט זה הבהיר פעמים רבות כי יש ליתן את המשקל המתאים לערך של חיי אדם (ראו ע"פ 6833/06
אבו עמאש נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 11.1.2010)), ויש להכביד את ידינו כנגד מי שמחלל את
ערך קדושת החיים, שהינו ערך עליון בשיטת המשפט הישראלית (ראו
ע"פ 4688/09
ראב נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 29.12.2009);
ע"פ 865/09
חמאד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 10.12.2009
)). על כן מצווים אנו להעביר את המסר החשוב כי חיי אדם אינם הפקר וכי נהגים מוכרחים ליטול אחריות על מעשיהם שעה שהם יושבים מאחורי הגה המכונית. גישה זו, הנותנת בכורה לאינטרס הציבורי במקרים קשים מעין אלו, מתחייבת לנוכח "מכת המדינה" בדמות תאונות הדרכים אשר מקפחות חיי אדם, כמעט מידי יום ביומו, וממיטות אסון על משפחות בכל רחבי המדינה.
מכאן שככל שהמדובר בעבירות הריגה בתאונות דרכים, המדיניות העונשית ככלל היא מאסר מאחורי סורג ובריח, כפי שציין בית משפט זה:

"לא יעבור יום שלא נשמע בו על תאונת דרכים קשה שאירעה בכבישי הארץ, לעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - תאונה מקפחת חיים. לעיתים תאונה החותכת בגופם של אנשים והופכת אותם נכים כואבים ואומללים לכל חייהם. ולעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - "הגורם האנושי" הוא הסיבה המיידית לתאונה: קלות-דעת, פזיזות, אדישות, נמהרות של אוחזי-ההגה. תאונות הדרכים היו כמגפה הפושטת בקהילה ומותירה אחריה חללים כחיידק-מוות שאין יכולת לעמוד בפני
ו. הגיעה עת שבתי-המשפט יעלו תרומתם לעצירת המגפה, להשמדת חיידק-המוות. תרומה זו פירושה הוא הטלת עונשים חמורים על מי שנמצאו מדביקים אחרים בחיידק-המוות ועל מי שהתנהגותם מסייעת למגפה להוסיף ולהתפשט. עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי-המשפט יתנו דעתם אליהם" (ע"פ 11786/04
אבו טריף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם))



עוד עלינו לזכור כי המערער הורשע בעבירת ההריגה, עבירה מן הקשות בספר החוקים, שעונשה המירבי עד 20 שנות מאסר, ועל כן הן על פי מצוות המחוקק והן על פי השכל הישר וניסיון החיים, ההתייחסות העונשית צריכה להיות מחמירה ביותר (ראו ע"פ 62/09
חדש נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 4.6.2009)).


במקרה שלפנינו הגדיל המערער לעשות והוסיף פשע נתעב על פשעו הקודם, והפקיר את בועז ז"ל לצד הדרך. הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. "הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה" (ע"פ 5000/08
סומך נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 22.3.2009). ראו גם דנ"פ 2974/99
אוחנה נ' מדינת ישראל

, (לא פורסם, 20.1.2000); ע"פ 7224/03
חסון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.11.2003)). מי אשר מפר איסור משפטי-מוסרי זה צריך להיענש ביד קשה, וזאת על מנת להביע את הסלידה העמוקה ממעשיו המכוערים. עמד על כך בית משפט זה:

"מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין" (רע"פ 3626/01
ויצמן נ' מדינת ישראל

, פד"י נו(3) 187, 230 (2002))



עדויותיהם של בני משפחתו של בועז ז"ל מעידות על תחושת האסון הכבדה עימה נאלצות להתמודד משפחות הקורבנות בתאונות דרכים. חרטתו הכנה של המערער, ונסיבותיו האישיות, אין בהם משקל נגד לתוצאות הקשות של מעשיו. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי התחשב גם בנסיבות לקולה ובכלל זה, בהודאתו ובנסיבותיו האישיות, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן
, ואיזן כראוי בין כלל השיקולים.



כמו כן, אין גם מקום לטענתו של המערער בדבר התמקדותו של בית המשפט המחוזי בהשפעת הסם על נהיגתו. המערער הודה בעבודות כתב האישום, קרי שחרף האזהרות הוא נהג בזמן שהשתמש במתאדון, וזמן קצר לפני התאונה אף השתמש בסם מסוג הרואין. אין ספק כי עובדות אלו, אשר בהן הודה המערער כאמור, מהווה שיקול משמעותי לחומרה.


בסיכומו של דבר, כפי שציינה עידית, אלמנתו של בועז ז"ל במכתבה אלינו, אין עונש אשר ישיב את בועז, אולם אנו תקוה כי ענישה משמעותית על נהגים פורעים תשלח מסר ברור לכלל ציבור הנהגים כי בתי המשפט נותנים משקל בכורה לערך חיי אדם וערך שלמות הגוף ומכבידים את ידיהם כנגד מי שמחלל ערכים אלו, וזאת על מנת לנסות ולעצור את מגפת תאונות הדרכים המשתוללת בכבישי ארצנו.


סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.



ניתן היום, י"ג באייר התש"ע (27.4.2010).





ש ו פ ט


ש ו פ ט


ש ו פ ט






_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09057290_h03.doc

שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 5729/09 אלישע לוי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 27/04/2010)