פסקי דין על מאיר טל | פסקי דין על אלי גור | פסקי דין על רן אדר | פסקי דין על גילה גרף | פסקי דין על עיזבון המנוח חיים גרינברג ז"ל |

5907/03 א     15/02/2004




א 5907/03 מאיר טל נ' אלי גור, רן אדר, גילה גרף, עיזבון המנוח חיים גרינברג ז"ל




1
בתי המשפט

בש"א 003425/03
בש"א 003426/03
בש"א 003464/03
בש"א 003465/03
בית משפט השלום פתח-תקוה
בפני
כב' הרשם ר. ארניה

בתיק עיקרי: א005907/03

15/02/2004
תאריך:
מאיר טל

בעניין:
המבקש
אורלי גלמן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. אלי גור
, עו"ד
2. רן אדר

3. גילה גרף

4. עיזבון המנוח חיים גרינברג ז"ל
המשיבים

המשיב 1 - ע"י ב"כ עו"ד הרשקוביץ

המשיבים 3-2 ע"י ב"כ עו"ד גור

החלטה

זהו דיון בבקשה למתן צו עיקול זמני וצו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד הצדדים, אשר נערך לאור החלטתו של כב' ביהמ"ש המחוזי בתל אביב יפו בבר"ע (ת"א) 2619/03 אשר הורה על מתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על זכויותיו של המשיב 1 בבית המגורים במושב בית חירות הידוע כחלקה 113 גוש 7749, וזאת עד לדיון במעמד שני הצדדים בשתי העתירות הנ"ל.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת.
עיקרי העובדות הרלוונטיות פורטו בפסק דינו של כב' הש' מקובר בע"א (פ"ת) 551/03 ועל כן אין צורך לחזור עליהם, אלא בקצרה.
1. 1. המשיב 1 הוא עו"ד.
2. 2. ע"פ הנטען בבקשה למתן צו עיקול זמני (להלן: "הבקשה") המבקש נתן לאדם בשם גרינברג שתי הלוואות כספיות, אחת על סך 70,000 דולר ואחת על סך 115,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה" ו"ההלוואה השניה" - בהתאמה). הלוואות אלה לא הושבו ובדיעבד הסתבר כי גרינברג שם קץ לחייו עקב, כך נטען, הסתבכות בחובות כבדים.
3. 3. המבקש תבע בתביעתו את השבת ההלוואות מאת עיזבון גרינברג, וכן את המשיב 1 שהיה עורך הדין שערך את העיסקות, אף שאין מחלוקת שלא היה צד פורמלי לעיסקה, וזאת בטענה כי המשיב 1 יצר מצג על פיו גרינברג הינו לקוח רציני ומהימן של המשיב 1 וכי "העיסקה בטוחה", בעוד שבפועל ידע שאין הדבר כך.
4. 4. המבקש הוסיף וטען כי למשיב 1 היה אינטרס אישי במתן ההלוואות הנ"ל לגרינברג שכן המשיב 1 עצמו היה מעורב אישית בעיסקאות עם גרינברג והמשיבים 3 - 2, וכספי ההלוואות שימשו להשלמת ביצוע עיסקאות אלה.
5. 5. ע"פ הנטען בבקשה, לצורך הבטחת ההלוואה הראשונה נחתם ההסכם נספח א' לכתב התביעה, בין המבקש לבין המשיבה 3. הסכם זה אינו הסכם הלוואה אלא הסכם מכר על פיו מוכרת המשיבה 3 למבקש מקרקעין בלתי מסויימים בשטח של 7 דונם בסמוך לישוב אלעד, בתמורה לסך של 70,000 דולר.
לטענת המבקש למעשה זהו הסכם למראית עין בלבד, שכן המקרקעין הללו משמשים כבטוחה להלוואה שנתן לגרינברג. המבקש טוען עוד כי בפועל המקרקעין לא היו יכולים לשמש כבטוחה בגלל הבעייתיות שבהם: ספק בעלות של המשיבה 3 בהם, שווי נמוך מהמצג שהוצג בפני
ו, וכן העובדה שאין לגביהם כל תוכנית להפשרה - וזאת בניגוד למצגי המשיבים.
לפיכך הגיש המבקש את התובענה גם כנגד המשיבה 3 וכן כנגד המשיב 2 שלטענתו הינו שותפה הסמוי במקרקעין הנ"ל.
6. 6. אשר להלוואה השניה - המבקש טוען כי זו הובטחה בכספי קרן השתלמות של אשתו של גרינברג, שמועד פירעונה חודש לאחר מתן ההלוואה. לטענת המבקש, המשיב 1 התחייב בפני
ו כי יש בידו התחייבות בלתי חוזרת להעברת כספיה לידיו ולכן זו "הלוואה בטוחה".
7. 7. לטענת המבקש, המשיבים 3 - 1 אשר עימם בא במגע לקראת מתן ההלוואות, היו מודעים כל העת למצבו הכלכלי הקשה של גרינברג ולעובדה כי לווה כספים מנושים רבים, אשר מתדפקים על דלתותיו. כמו כן ידעו כי גרינברג לווה כספים מנושים רבים על מנת לממן עיסקה בסיכון גבוה - ויחד עם זאת, הם לא גילו לו עובדות אלה. כמו כן הם לא גילו את העובדות האמיתיות ביחס למקרקעין המשמשים כבטוחה להלוואה.
8. 8. המבקש צירף לתצהירו שורה של תמלילים משיחות שערך עם המשיב 1 ואותם הקליט, אשר מהם עולה, לטענתו, תמונה של נטילת אחריות של המשיב 1 לאירועים, והתחייבות ברורה של המשיב 1 לפצותו בגין נזקיו.
9. 9. המבקש עתר למתן צווי עיקול זמניים כנגד המשיבים כולם, וצו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב 1 בלבד, אשר בגדריה ובגדרי החלטת כב' ביהמ"ש המחוזי עוסקת החלטה זו.
עיקול זמני ועיכוב יציאה מן הארץ - הדין.
10. 10. בהתאם לתיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), חולשות על דיני הסעדים הזמניים, ובכללם - עיקול זמני ועיכוב יציאה מן הארץ מספר הוראות, היוצרות יחדיו מארג שתי וערב של איזונים ובלמים.
11. 11. ראשית, על המבקש להוכיח בראיות מהימנות לכאורה כי קיימת לו עילת תביעה (תקנה362(א)).
שנית, באשר לצו העיקול הזמני, על המבקש להוכיח בראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש הכבדה, דהיינו: קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב)).
באשר לצו עיכוב יציאה מן הארץ - זה ינתן כאשר קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שהנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין (תקנה 384(א))
שלישית, והוא התנאי של איזון האינטרסים. על בית המשפט לשקול שיקולים של מאזן הנוחות, תום לב, צדק, ומידתיות (תקנה 362(ב)).
לעניין זה ראה: ת.א. (מח' ת"א) 8147/02, בש"א 1302/02 ישראל 10 שידורי הערוץ החדש בע"מ נ' ראבל סרטים (1996) בע"מ (טרם פורסם)
12. 12. השינוי בתקנות, אשר נכנס לתוקף בחודש ספטמבר 2001, נובע מהעובדה שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן לזכות הקניין מעמד חוקתי.
לפיכך, מעניק בית המשפט חשיבות רבה ביותר ומשקל רב לאיכות הראיות שמביא מבקש העיקול, הן לעילת התביעה והן לחשש להכבדה.
לעניין זה ראה: רע"א 5242/95 סיגנאל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ' דנבאר בע"מ דינים עליון מ"ג 456, ע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ פ"ד נ"א (3) 789, רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ פ"ד נ"ב (1) 193, וכן בש"א 4459/94 סולומונוב נ' שהרבני פ"ד מ"ט (3) 479.
עוד יודגש כי בעקבות פס"ד מרגליות הנ"ל, אין ספק עוד כי בדיון בבקשת ביטול עיקול, כמו גם בדיון במעמד שני הצדדים, חוזרים אנו אל "המשבצת הראשונה" - דהיינו, יש לבדוק האם לאחר הדיון במעמד הצדדים, ועל בסיס מה שהתרחש בו, הוכח קיומן של העילות המפורטות לעיל למתן צו עיקול או צו עיכוב יציאה מןהאר, לפי העניין, ונטל הראיה בעניין זה הינו על התובע שהוא בדרך כלל מבקש העיקול.
13. 13. מן הראוי לייחד מספר מילים בהקשר זה על משמעותו של חשש ההכבדה הדרוש על מנת שביהמ"ש ישתכנע שיש מקום, בנסיבות העניין, ליתן צו עיקול זמני. המחוקק לא גילה אוזננו מה מהותו של חשש ההכבדה, ולפיכך יפורש יסוד זה בראי חוקי היסוד.
כפי שהבהרתי לעיל, עם כניסתו של תיקון מס' 6 לתקסד"א לתוקף חל שינוי של ממש בדיני הסעדים הזמניים בכלל ודיני העיקול הזמני בפרט, הנובע מהמעמד החוקתי שניתן לזכות הקניין.
בכל הנוגע לסעד העיקול הזמני - בעוד שבעבר היתה מטרתו של העיקול הזמני לייחד נכסים של הנתבע על מנת לאפשר את גבייתו העתידית של החוב הפסוק, הרי שהדגש עבר כעת לצורך למנוע שינויו רעה של מצבו של המבקש - ובמילים אחרות, לצורך למנוע הברחת נכספים.
עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת מרגליות הנ"ל עת קבע:
"הדגש במתן צו עיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין".
(שם, בעמ' 800)
וכן ראה: ד' שוורץ, "סעדים זמניים - קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי", מחקרי משפט י"ג (תשנ"ז) 441, בעמ' 450 שם נאמר:
"מכאן כי אמת המידה החוקתית שתידרש לשם איזון סעד פולשני זה עשויה להיות רמת חשש בדרגה הגבוהה ביותר זו של ודאות קרובה, שהנתבע עומד להבריח את נכסיו מתוך כוונה לסכל או להשהות הליכי ביצוע של

פסק דין
.....אשר לרמת החשש להתממשות הסיכון שתידרש בעיקול, נראה לי שזו שתיבחר על ידי בית המשפט תהא בדרגה הנמוכה ביותר בסולם, היינו רמת "חשש סביר"
אף שדברים אלה של בית המשפט העליון בעניין מרגליות נאמרו טרם תיקון מס' 6 לתקסד"א, הרי שאין ספק שהתיקון הנ"ל נעשה בצלמם ובדמותם של דברים אלה, ועל כן יש לפרש את חשש ההכבדה באופן זה.
ואכן, לאחר חקיקת תיקון מס' 6, בתי המשפט המחוזיים הלכו בגישה זו וקבעו באופן קטגורי כי רק מקום שהוכח חשש להברחת נכסים מתמלא התנאי של חשש להכבדה הקבוע בתקנה.
לעניין זה ר' בש"א (מח') 18280/02 כלל החזקות חברה לביטוח ואח' נ' רינות אברהם תק - מח 2203 () 32, שם נאמר:
"שיקולי העיקול אינן בדיקת יכולתו הכספית של המשיב. שיקולי העיקול הם מניעת הברחת נכסים והסתרתם כדי למנוע מצב שבו המבקשת לא תוכל להיפרע כפי שיכולה היתה להיפרע לולא מעשי ההברחה. לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המחוקק יוצא מהנחה כי כל אדם הוא אדם ישר אשר אינו נוהג להבריח את נכסיו"
וכן ראה: בש"א (ת"א) 4582/03, ת.א. 1661/00 אורני צח נ' החברה המרכזית לשקילה בע"מ (טרם פורסם - פס"ד מיום 23.7.03), שם נאמר:
"עיקול לא נועד להיות אמצעי של הוצאה לפועל מראש, אלא הוא נועד למנוע הכבדה והברחת רכוש".
מכאן, על מנת שהמבקש יהיה זכאי לקבל את סעד העיקול הזמני עליו לבסס בראיות מהימנות לכאורה קיומו של חשש להברחת נכסים.
עיקול זמני.
האם ביסס המבקש בראיות מהימנות לכאורה את יסודות העיקול הזמני כנגד כל אחד מן המשיבים?
14. 14. ברור לחלוטין שהמשיב 1 אינו צד להסכמים נשוא ההלוואה הראשונה והשניה. לפיכך, ניסה המבקש לבסס את אחריותו של המשיב 1 כלפיו על תמלילים של הקלטות מהם ניסה ללמוד על נטילת אחריות של המשיב 1 כלפיו. המבקש ציטט שורה ארוכה של אמירות המפורטים בבקשה בבש"א 3524/03 על נטילת האחריות הנטענת.
ואולם, וכפי שקבע כב' הש' מקובר בפסק דינו, כנגד ציטוטים אלה קיימים גם ציטוטים רבים אחרים אשר מהם עולה באופן ברור כי לא רק שהמשיב 1 אינו מקבל על עצמו את האחריות לכישלון העיסקה, אלא אף כופר באופן חד משמעי בחבותו (ר' הציטוטים המפורטים בעמ' 8 לתגובתו של המשיב 1 לבקשה).
בין היתר כופר שם המשיב 1 באחריותו המשפטית הנטענת ואומר למבקש באופן די ברור שהוא לכל היותר רואה עצמו כ"ערב מוסרי" ולא כערב מבחינה משפטית (ר' תמליל 22.6.03 עמ' 3 ש' 11-14), וכן ר' בהמשך בעמ' 4 וכן ר' בקלטת 9.7.03 עמ' 8 ש' 17 - 3, והוא דוחה בתוקף את כל נסיונותיו של המבקש להשית עליו את האחריות המשפטית לכך.
מעבר לכך מבהיר המשיב 1 באופן נחרץ למבקש כי הוא טעה בכדאיות העיסקה ומכחיש את נטילת האחריות הנטענת (תמליל 9.7.03 עמ' 7 שורה 9 ולאחר מכן בעמ' 13 ש' 8 - 6), ואף אומר לו במספר פעמים בהם המבקש לוחץ עליו ליטול אחריות שלא להכניס מילים לפה שלו (תמליל 7.9.03 עמ' 7 ש' 12 - 11)
לפיכך: התמלילים הם אמביולנטיים לחלוטין. ככל שמסתמכים רק עליהם כבסיס לתיזה של נטילת אחריות משפטית על ידי המשיב 1 לנזקיו הנטענים של המבקש ו/או הודאה בהטעייתו - הרי שבכל הכבוד, לצרכיו של שלב זה, אין בכך ממש.
15. 15. על דברים אלה עמד גם כב' הש' מקובר בפסק דינו, עת דחה את ערעורו של המבקש.
נשאלת השאלה במה השתנתה התמונה כעת, אם נשתנתה, עקב קיומו של דיון במעמד הצדדים - כפי הנחיית כב' ביהמ"ש המחוזי.
ניתן להצביע על שני אלמנטים חדשים שנוספו לתמונה: עדותו של המבקש בפני
, ואי עדותם של המשיבים.
השאלה היא איזו השפעה יש לשני נתונים אלה לצורך הכרעה בשאלת מתן הסעדים המבוקשים, ובמילים קונקרטיות יותר: האם מכלול הנתונים שבתיק כעת, מצביע על קיומן של "ראיות מהימנות לכאורה" לקיומם של עילת תביעה וחשש הכבדה.
16. 16. כבר עתה אומר שמעדותו של המבקש לא ניתן להיבנות. המבקש חזר בעדותו למעשה על הדברים שטען בתצהירו ועל הדברים שנאמרו בקלטות ולא הוסיף כל מידע חדש או משמעותי אשר יש בו כדי להוות ראיה חדשה המחייבת התייחסות ונקודת השקפה שונה על הראיות שכבר הובאו על ידו.
המשיב 1 לא מסר תצהיר ולא העיד בפני
כלל.
כזכור, על התובע מבקש הסעד הזמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של של עילת התביעה, וכן לקיומו של חשש הברחת נכסים. לא ראיות סתם - אלא ראיות מהימנות לכאורה. המדובר בסף ראייתי גבוה למדי.
לפיכך, למעשה, השאלה היחידה המונחת בפני
נו היא: האם יש לייחס לאי מתן עדות ע"י המשיב 1 משקל כזה אשר מעביר את רמת ראיות המבקש - על הפרובלמטיות שבהן - אל מעבר לסף של "ראיות מהימנות לכאורה" לגבי שני האלמנטים.
17. 17. בכל הנוגע למשיב 1, מבלי להתייחס כלל ליסוד הראשון, סבורני שהמבקש לא חצה את סף הראיות הנדרש לצורך קיומו של חשש הכבדה.
ב"כ המבקש התבקשה להראות כיצד, בנסיבות העניין, מתגבש חשש זה (עמ' 6 ש' 20 - 15 לפרוטוקול).
בסיכומיה, ב"כ המבקש הפנתה לאמירות של המשיב 1 בתמלילים על פיהן יש לו נושים רבים, והוא מודה שהוא מצוי במצב כלכלי קשה.
מכאן מסיקה ב"כ המלומדת של המבקש כי יש בסיס לחשש שהמבקש ימלט מן הדין או יבריח נכסים.
ובלשונה:
"הברחה יכולה להיעשות בצורה פסיבית דהיינו כאשר נושים אחרים ישימו יד על הכסף, ובקלטות מודה משיב 1 שיש לו נושים.....אם אוספים את כל התמונה ובעיקר את הביטויים של "אין לי מה להפסיד" ו"כולם עלי" מראה על אדם במצוקה נפשית, הוא עלול לקחת את מעט הנכסים, הדעת נותנת שאדם סביר עלול לפעול כך".
18. 18. בכל הכבוד, חוששני שאין באמור די כדי להוות "ראיה מהימנה לכאורה".
נכון הוא שניתן להסיק על חשש להברחת נכסים מראיות נסיבתיות, ואולם לדעתי, בנסיבות העניין לא הוכח קיומו של חשש כזה.
לטעמי, על מנת לעמוד בנטל זה היה על המבקש להצביע על מעשה או מחדל בעולם המציאות של המשיב 1 או על מצב עובדתי של רמת חיים גבוהה של הנתבע שכנגדם אין נכסים על שמו או בבעלותו.
רק אלה, בשילוב הטענה שהמדובר באדם רדוף נושים, ובשילוב העדר הגירסה מטעם המשיב, היה בהם כדי להרים את הנטל הנדרש מהמבקש בהקשר זה.
ר' למשל בעניין זה: ת.א. (נצ') 602/97 מ.ד.פ. תעשיות בע"מ נ' ברוך מקל בע"מ דינים מחוזי כ"ו (9), 956 שם הסתמך כב' ביהמ"ש על מכתבים והודאות שעולות מתוך מסמכים של הנתבעת עצמה כדי לבסס קיומו של חשש כאמור.
כמו כן ראה ע"א (ת"א) 2331/02 קובן ליאורה נ' א.ר.י. פלדנר חברה לעבודות עפר בע"מ תק - מח 2003 (4), 1082 שם הסיק ביהמ"ש קיומו של חשש להברחת נכסים נוכח העובדה שהתובעת הצביעה על שורה של מעשים אקטיביים המוכיחים את מעורבותה של הנתבעת בעסקי בעלה והחברות, מעשים הכוללים משיכת שיקים לפקודת החברות לכיסוי חובותיהן, ניהול עסקים באמצעות חברה המשותפת לה ולבעלה המנוח, רישום מניותיה של חברה זו על שמה של הנתבעת בלבד, וזאת כאשר עסקי החברה מנוהלים למעשה על ידי בעלה, בעוד שההכנסות משולמות לידי הנתבעת, ורישום כל נכסי המקרקעין של בני הזוג כולל דירת מגוריהם על שמה של הנתבעת בלבד.
כב' ביהמ"ש המחוזי קבע שם כי:
"כאשר כל הנכסים המוחשיים של בני הזוג נרשמים באופן שיטתי על שם האשה בלבד למרות שהבעל הוא הרוח החיה בניהול עסקי המשפחה, ומול צבירת הרכוש על ידי האשה נרשמים לחובת עסקי הבעל חובות בלבד מעורר הדבר חשד סביר כי מטרת הרישום הנה הברחת נכסים מידי הנושים"
19. 19. במילים אחרות: על מנת להוכיח חשש להברחת נכסים על התובע להראות מעשים או מחדלים של הנתבע המבססים חשש כזה, או לכל הפחות מציאות עובדתית אשר ממנה עולה חשש כזה, כגון: שהנתבע מנהל רמת חיים מסויימת, אשר איננה מתיישבת עם העובדה שאין כמעט כל נכסים הרשומים על שמו ו/או המצויים בבעלותו.
ודוק: עצם העובדה שלנתבע חובות ונושים נוספים - בהנחה שקיימים - אין בהם כדי ללמד, מניה וביה, על קיומו של חשש להברחת נכסים.
קבלת פרזומפציה כזו תהווה למעשה, החזרה דה פקטו של הדין הקודם לתוקף - דבר שאיננו רצוי מבחינה חוקתית ואינו מתיישב עם רוחו ולשונו של הדין הנוכחי או עם גישתו של ביהמ"ש העליון לעניין הסעדים הזמניים.
20. 20. בענייננו, המבקש לא הצביע על שום מעשה או מחדל של המשיב 1 המלמדים על קיומו של חשש להברחת נכסים, וכן לא השכיל להוכיח מציאות עובדתית אשר ממנה עולה חשש כזה.
בנסיבות אלה, אין באי מסירת גירסה מטעם המשיב, לכשעצמה, כדי לעלות כדי "ראיות מהימנות לכאורה" לקיומו של חשש להברחת נכסים.
אמנם הכלל הוא כי אי מתן עדות ע"י בעל דין עשויה להוות חיזוק לראיות הצד שכנגד, ואולם כשמו של כלל זה, כן הוא: זהו חיזוק בלבד - שלא עולה כדי ראיה עצמאית.
כאשר הראיה העצמאית לכשעצמה - התמלילים - משקלם אפסי, אין בחיזוק הנ"ל כדי להועיל.
21. 21. זאת עוד: המשיב 1 הוא עורך דין פעיל אשר רק לפני 3 חודשים המבקש ביקר במשרדו (ר' עמ' 1 לפרוטוקול).
יתר על כן, המבקש יודע על ההליכים כנגדו במסגרת תובענה זו כבר מחודש ספטמבר 2003. לא הוכח, ואף לא נטען, שמאז ועד היום עשה המבקש מעשים כלשהם הבאים בגדר הברחת נכסים.
מכל האמור מגיע אנוכי למסקנה כי המבקש לא הוכיח בראיות מהימנות לכאורה קיומו של חשש להברחת נכסים.
אשר על כן, אך מטעם זה, דין צו העיקול הזמני שניתן כנגד המשיב 1 להתבטל.
22. 22. הוא הדין לגבי המשיב 2: לא הוכח קיומו של קשר ישיר לעיסקה בינו לבין המשיבה 3 או חשש להברחת נכסים על ידיו, ועל כן לא הוכח לגביו קיומם של שני יסודות העיקול הזמני.
23. 23. אשר למשיבה 3: הואיל וכל הצדדים מסכימים כי ההסכם נספח א' הינו הסכם למראית עין, והמדובר למעשה בעיסקת הלוואה שנתן המבקש לגרינברג, המובטחת במקרקעין נשוא ההסכם נספח א', וכי הכספים הללו לא הושבו - הרי ברור שיש ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה כנגדה.
אשר לחשש ההכבדה - עצם הסכמתה של המשיבה 3 להתקשר בהסכם הנ"ל שכאמור הינו הסכם למראית עין, בצירוף אי מסירת גירסה מטעמה - יש בהם כדי לעלות כדי "הראיות המהימנות לכאורה" הדרושות לצורך מתן צו עיקול זמני.
אשר על כן, יש מקום ליתן בעניינה צו עיקול זמני בגובה הסכום הנתבע בגין ההלוואה הראשונה.
24. 24. המשיבה 4 כלל לא התייצבה לדיון שנקבע, ועל כן דין הבקשה בעניינה להתקבל.
צו עיכוב יציאה מן הארץ.
25. 25. גם כאן לא הצליח המבקש להביא ראיות מהימנות לכאורה המלמדות על כך שהמשיב 1 עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.
כאמור לעיל, גם אם נניח שהמשיב 1 שקוע בחובות עד צוואר אין די בכדי להביא למסקנה המבוקשת.
עוד הסתבר כאן, כי בעיצומה של הפרשה, ואחרי שנודע למשיב 1 על כישלון העיסקה, שהה המשיב 1 בחו"ל וחזר ארצה. ברי שיש בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענות המבקש בדבר היותו של המשיב 1 "flight risk".
אשר על כן, דין הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב 1 להידחות.
סוף דבר.
26. 26. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי המבקש לא הרים את נטל הראיה הנדרש לעניין קיומם של ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש הכבדה במקרה זה בעל הנוגע למשיבים 1 ו -2.
כמו כן הגעתי למסקנה כי, בכל הנוגע למשיב 2, אין גם ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת תביעה.
כאמור, הדין מחייב את התובע להמציא ראיות מהימנות לכאורה להתקיימות שני יסודות אלה. לא ראיות סתם, אלא ראיות מהימנות לכאורה.
יש לזכור עוד כי במסגרת דיני הסעדים הזמניים, אנו מצויים בראשיתו בלבד של הדיון העיקרי ובשלב זה, עדיין עדיפה זכות הקניין החוקתית של הנתבע על פני זכותו של התובע - שטרם התגבשה ומוצתה לכלל זכות בת פועל.
27. 27. לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן:
צווי העיקול הזמני כנגד המשיבים 1 ו - 2 - מבוטלים.
ניתנים בזאת צווי עיקול זמניים כנגד המשיבים 3 ו -4, עד לסכום של 354,670 ₪ (ראה סע' 8(א) לכתב התביעה), בכפוף להפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' שאיננה תאגיד בסך 50,000 ₪, וערבון בדמות הפקדה במזומן או ערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן בסך של 25,000 ₪, תוך 14 יום.
הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב 1 נדחית בזאת.
המבקש ישא בהוצאות המשפט של המשיבים 1 ו - 2 בסך 2,500 ש"ח ₪ + מע"מ כ"א.
המשיבים 3 ו - 4 ישאו בהוצאות המשפט של המבקש בסך של 2,500 ₪ + מע"מ כ"א.
המזכירות תביא את התיק בפני
כב' הש' מקובר לצורך דיון מחדש בהחלטתו להשית הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה על המבקש, וזאת בהתאם להנחיית כב' בית המשפט המחוזי.
____________
רפי ארניה, רשם









א בית משפט שלום 5907/03 מאיר טל נ' אלי גור, רן אדר, גילה גרף, עיזבון המנוח חיים גרינברג ז"ל (פורסם ב-ֽ 15/02/2004)