פסקי דין על קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון | פסקי דין על שמואל פלאטו שרון ואחרים

2244/81 א     31/12/1981




א 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואחרים





בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

ת"א (ת"א) 2244/81
המ' (ת"א) 6947/81
השופט: כבוד שופט י' חריש
המבקשת: קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון

ע"י ב"כ עו"ד ב' גרוס

נ ג ד

המשיבים: שמואל פלאטו שרון ואחרים

ע"י ב"כ עו"ד י' לאלו

החלטה

1. הענין הגלום בבקשת המרצה זו העומדת להכרעה לפני ובבקשות הנלוות אליה בתיקי המרצה משניים נבדלים, יחיד ומיוחד הוא במינו מכמה וכמה בחינות: ריבויין ומורכבותן של הבעיות המשפטיות הכרוכות בו, ערכי הממון האדירים אשר לשם איתורם והכשרת השבתם עפ"י פס"ד העשוי להינתן בתובענה העיקרית נועדה הבקשה (קרן חוב של כ- 70 מיליון פרנקים צרפתיים), סיעופן ונפתלותן של העסקות שעליהן נסבה התביעה ומיהותם של בעלי הדין- מזה המבקשת, חברה פריזאית, ומזה המשיבים, וראש וראשון להם מר שמואל פלאטו שרון, איש רב מוניטין בציבוריות הישראלית ובחיי הכלכלה.
2. דומה כי לא אטעה אם אומר כי מיהותם של בעלי הדין היא ששיוותה להתדינות על הענין את ממדיה הנרחבים, הנרחבים מדי, שלא נראו כמותם בתחום ההמרצות וההתדינויות על סעדי ביניים. כתולדה מכך הצריכה גם הכרעתה של ההתדינות יגיעה שאין ערוך לה בעיון, בחקר ובניתוח דינים הלכות ואסמכתאות מהתם ומהכא, ממשפטי ארצנו וממשפטי העמים.
3. כשהונחה בקשה זו לפני לראשונה, כשהיא כרוכה כספר, נטלתי לעצמי שהות לעיין בה ביני לביני אף בלא צד אחד, כדי ללמוד ביסודיות את חומר הטענות לפרטיהן ואת שלל המסמכים שסופחו אל הבקשה, ולא הכרעתי בה על אתר. לאחר מכן נועדתי עם ב"כ המבקשת לשמיעת טיעוניו ולאורם ראיתי לתת למבקשת, עפ"י צד אחד מקצת מן הסעדים שהיא עותרת להם בבקשתה (צווי מניעה ומינוי כונס נכסים זמני), כדי לוודא ולהבטיח שאם אמנם מצב הדברים העובדתי והמשפטי יוברר בו בסופו כי הוא כטענתה, לא יהיה בידי המשיבים, או מי מהם, למלט רכוש כלשהו אשר למבקשת זכות לרדת אליו כדי להיפרע. מקצת מן הסעדים – צו גילוי וצו עקיבה- מיאנתי לתת בלא שמיעת הצד שכנגד.
4. כונס הנכסים הזמני שנתמנה הוא עו"ד יהושע חורש, ממשרד ב"כ המבקשת, לאחר נתינת התחייבות וערובה כדין.
5. עכשיו, שכל טענותיהם ומענותיהם של בעה"ד, היינו המבקשת, מזה ואותם מהמשיבים שראו להופיע ולטעון כלפי הבקשה, מזה, נשמעו עד תום, ואפילו בהרחבה יתרה, ופה ושם עד כדי הגדשת הסאה, דומה בעיני כי נשתמרה בעיקרה אותה הסתברות ראשונית לכאורית שנסתברו הדברים למקרא ראשון של כתב הבקשה על כל נספחיה. הפועל-יוצא הוא, שאותם סעדים שראיתי לתת למבקשת בעתירתה על פי צד אחד, דינם לעמוד בתקפם בעיקרם, בתנאים ובסייגים שיתחייבו ממצב הדברים כהוויתו כיום, ואילו אותו מקצת מן הסעדים שלא ראיתי לתתו עפ"י צד אחד אין לתיתו אף עתה לאחר ההתדיינות במעמד שני הצדדים, ובדין הוא להניח את ההכרעה בדבר נתינתו לשלב של גמירת הדין בתובענה העיקרית.
6. דברים אלה שאמרנו לענין השארת הצווים הזמניים על כנם, אמורים אך לגבי המשיב מס' 1, מר פלאטו שרון, ושאריו, שהוא בעל דברה העיקרי של המבקשת הן בבקשה והן בתובענה, ואילו לגבי המשיב מס' 2, מר טום הד (טיבור הז'ידו), הרי, כפי שיתבאר להלן בהמשך דברי ההחלטה, מן הדין להפקיע את סעדי הבינים מתקפם.
7. אלה גופי העובדות והמסיבות הנטענות בבקשה:
המבקשת, חברה הרשומה בצרפת, קיבלה לרשותה, על דרך של המחאת חוב, מאת חברה צרפתית אחרת- שנתקראה לפנים סוסייטה אוקסילייר היפותיקיר סיאה ומתקראת משנת 1976 ואילך סוסייטה דה פיננסמן אימובילייר דה קרדי: סופיקרדי (להלן- "המלווה") – חובות שיסודם במילוות, שנתנה החברה האחרונה בשנים 1971 עד 1973 לתאגידים שונים הרשומים בצרפת, וכן חובות שיסודם באשראים שנתנה המלווה לחלק מאותם תאגידים בזמן מן הזמנים שבאותה תקופה, הכל כמפורט בלוחות שבסעיף 4 לבקשה.
אחד מן המלוות (בסך 1,800,000 פרקנים בתוספת רבית ועמלות), עמד לפרעון, כמפורט בלוח, ביום 30.3.1974, ואילו השאר, ברובם, מועד פרעונם ביום 30.6.1975 ושניים מן המלוות זמן פרעונם הנקוב הוא 31.12.1976.
8. המילוות לא נפרעו למלווה. מתוך חקירה שהחלה בשנת 1974 – חקירה שעילתה הראשונית נעוצה בעניני מסים של התאגידים נוטלי ההלוואות – ונתמשכה, לטענת המבקשת, עד שלהי 1981, הוברר למבקשת, לפי גירסתה, כי המשיב מס' 1 (להלן- מר פלאטו שרון) בסיועם הפעיל של המשיבים 2 ו- 3 מר טום הד (טיבור הז'דו) ויעקב אשל (ג'ק אנגלהארט) נטל לעצמו את הכספים שנועדו מעיקרם לרכישת הנכסים ולשאר התכליות שפורטו בחוזי המילווה, גרפם לכיסו, הבריחם אל מחוץ לצרפת והעלימם. לדידה של המבקשת, כל שיש לו למר פלאטו שרון בממון, בנכסים ובשאר קנינים, בכל צורה שהיא, ואפילו במסווה של קנין רשום של מי משאריו, או של תאגיד, מקורו באותם כספים, בסכומים אדירים, שהוצאו בשעתו מן המלווה והועלמו כאמור.
9. טוענת המבקשת בבקשתה: "לשם הוצאה לפועל של מזימת הוצאת והעלמת הכספים תכנן המשיב (היינו פלאטו שרון), יזם והקים שני מנגנונים. מנגנון אחד בצרפת, המורכב מקבוצת תאגידים לנטילת ההלוואות, ללקיחתן ולהברחתן, והמנגנון השני, מחוץ לצרפת, המורכב אף הוא מקבוצת תאגידים, לשם העלמת הכספים שהוברחו, להסתרתם, להחזקתם ולהחזקת הרכוש שנרכש בהם". וזו כנטען דרך פעולתו של כל אחד משני המנגנונים הנזכרים: האחד, זה שבצרפת, הורכב מקבוצת תאגידים, שמנתה, לפי הטענה, עשרות תאגידים צרפתיים- שהיתה מתקראת "גרופ לה פורט" וכן "פורט אקספנסיון". הקבוצה מורכבת היתה, לפי הטענה, באופן שתאגיד אחד החזיק במנייותיו של תאגיד אחר, והתאגידים כולם נוהלו "ע"י אנשי קש סוכנים שליחים ואנשי (קרי- עושי) דברו" של פלאטו שרון, והופעלו על ידו בלא שהוא עצמו כיהן בהן במשרה רשמית או פורמלית כל שהיא. לכל עיסקה ועיסקה נועד תאגיד מיוחד, "כאשר תאגיד אחד מקבוצת לה פורט מחזיק, כאמור, בהחזקה צולבת, השתתפות בתאגיד אחר".
10. הבקשה מוסיפה ומפרטת כיצד עלה בידי פלאטו שרון, באמצעות עושי דברו, להוליך שולל את המלווה ולהוציא ממנה מילוות העולות כמה וכמה מונים על שוויים האמתי של הנכסים, אשר לשם רכישתם או בנייתם ושיפוצם, נועדו המילוות: "תאגיד המשתייך לקבוצת לה פורט, או נמצא בשליטתה, היה רוכש נכס ומוכרו מיד לתאגיד אחר מקבוצת לה פורט במחיר פיקטיבי, שנופח ועלה לאין שיעור על המחיר האמיתי שבו נרכש הנכס. בסמוך לכך הופנתה למלווה בקשה למתן הלוואה אפותיקאית, שבגדרה הוצגו לה היצגים כוזבים בדבר מחיר רכישת הנכס ובדבר המטרות שלהם יועדו כביכול כספי ההלוואות".
11. המלווה, מתוך שהאמינה במצגי העובדות, נענתה לתאגידים ונתנה את המילוות הנדונות, בהסתמכה ביחוד על המוצהר ע"י התאגיד, נוטל ההלוואה, בטפסי הבקשה (ראה, למשל, נספח א' לתצהירו של המצהיר מטעם המבקשת מר לקומבה), בדבר התכלית שלשמה יועדו דמי ההלוואה.
12. באמצעות מנגנון זה, שפעל על פי שיטה ותכנית "שהמשיב (פלאטו שרון) הגה, תכנן, יזם וביצע בסיוע המשיבים 2 ו-3" (טום הד ויעקב אשל) הושגה התכלית האחת של נטילת המילוות מאת המלווה. כהשלמה לפעולתו של המנגנון האחד, שמילא כאמור את קופתם של התאגידים בכספי המילוות, הפעיל מר פלאטו שרון את המנגנון השני, שנועד לשם "הרקת התאגידים מכספי ההלוואות הנדונות, העלמתם, הברחתם ולקיחתם ע"י המשיב (פלאטו שרון) ובפקודתו (סעיף 8ז' לבקשה).
13. וזו, לפי הבקשה, דרך פעולתו של המנגנון השני, "מנגנון הברחת הכספים והעלמתם": "בכדי להעלים ולהסתיר את כספי ההלוואות הנדונות שנטלו מהמלווה והוצאו ע"י המשיב (פלאטו שרון) מהתאגידים שנטלו אותם כאמור, וכדי לטשטש את עקבות הכספים הנ"ל ולסכל את אפשרות איתורם והשבתם, הבריח המשיב (פלאטו שרון), בסיועם של המשיבים 2 ו-3, את הכספים האמורים אל מחוץ לגבולות צרפת, השקיעם, כשלב במזימת הוצאת והעלמת הכספים, בתאגידים הרשומים בואדוז ובשוויץ, הם המשיבים 6 עד 10, הנשלטים על ידו והמופעלים ע"י שלוחיו ועושי דברו. באמצעות התאגידים הללו הועברו כספים אלו ע"י המשיב (פלאטו שרון) בסיוע המשיבים 2 ו-3 או עפ"י הוראותיו לישראל והושקעו בחברות המשיבות 19-11. השקעותיו של פלאטו שרון בחברות המשיבות 19-11 נעשו כנטען ע"י אנשים הסרים למשמעותו, וביניהם המשיב מס' 20 מר פאול סעיד, באופן שהתאגיד האחד הנו בעל המניות ומנהל בתאגיד האחר, בלא שהמשיב, בשמו המפורש, פלאטו שרון, לא נזכר ולא נפקד באיזה מהתאגידים. וכך, כנאמר בבקשה, ממשיך המשיב לשלוט בכספי ההלוואות הנדונות ובנכסים שנרכשו בהם, להחזיקם, להשתמש בהם כבשלו, כשהחברות המשיבות 19-6 משמשות לו מסווה וחיץ לטשטוש מזימת הוצאת והעלמת הכספים ולהסדרת המשך שליטתו בהם וברכוש שהושג באמצעותם".
14. עוד מוסיפה הבקשה ומספרת, בסעיף 12 לאמור: "בחלק מכספי ההלוואות הנדונות רכש המשיב את הבית שבו הנו מתגורר בסביון, רח' מגל 23, שאותו רשם על שם המשיבה מס' 5 (אמו, הגב' אסתר שייעביץ). חלק אחר מכספי ההלוואות הנדונות הועברו ע"י המשיב לחשבונות בנק בישראל, אותם רשם על שם המשיבה מס' 4 (אשתו, הגב' אנט פלאטו שרון) ובחלק נוסף מכספי ההלוואות רכש פסלוני זהב, חפצי זהב וחפצי אמנות וזהב שונים".

15. מכוח המחאת החוב בגין כל מילווה ומילווה לחוד, בחוזה נפרד שנועד להמחאתו, הגישה המבקשת דנן בת"א 2244/81 תובענה כנגד המשיבים. ואלה עילותיהן של התביעות:

א. פרעון ההלוואות. עילה זו מופנית אך כנגד המשיבים 3-1, באשר "הם שנטלו את ששת! ההלוואות והאשראים שבהם עוסקת פרשת התביעה, מהמלווה, תוך הפעלת קבוצת תאגידי מסווה, סוכנים ושליחים. ההלוואות הללו הומחו ע"י המלווה למבקשת, ולפיכך חייבים הנתבעים 2 ו-3 לפרוע למבקשת את ההלוואות הנ"ל" (עמוד 2 לעיקרי הטיעון של המבקשת).
ב. פסק-דין חוץ. עילה זו מופנית אף היא כלפי אותם שלושת המשיבים, והיא נסמכת על קביעותיהם של פסקי הדין שניתנו ע"י בתי המשפט בצרפת כמפורט בס' 15 לכתב התביעה, ואשר לפיהן "המשיב והנתבעים 2 ו-3 חבים בכל החובות בגין ההלוואות שניטלו מאת המלווה ואשר אליהן מתיחסת התביעה." (עיקרי הטיעון של המבקשת, שם).
ג. עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו, טוענת המבקשת, "עומדת כנגד כל המשיבים בבקשה זו", שכן כספי ההלוואות הועברו בחלקם לידי כל אחד מהמשיבים "כדי להעלימם ולהסתירם". לכן, "משהומחו החובות למבקשת ומשלא נפרעו במועדם, מתעשרים המשיבים המחזיקים בכספים הללו, שלא כדין על חשבונה ולפיכך עליהם להשיבם לה". ומוסיפה המבקשת וטוענת, אף עותרת: "על מנת לאפשר את ביצוע ההשבה מאת המשיבים, זכאית המבקשת- כמצויין בסעיף 13(ב) לפרשת התביעה לצו עקיבה כדי לעקוב אחר הכספים הללו, בין בצורתם המקורית ובין בכל צורה שאליה התגלגלו בידי המשיבים ולהיפרע מהם".
ד. עיכוב נכסים, גזל ועילות בנזיקין. גם עילות אלו, שיסודן בדיני הנזיקין, נטענות לגבי כל אחד מן המשיבים, שכן, לפי גירסת המבקשת, משהומחו ההלוואות למבקשת, משלא נפרעו, ומשהעביר כל אחד מן המשיבים לשימושו שלא כדין, את כספי ההלוואות והאשראים והם מונעים השבתם למבקשת- מבצע כל אחד מהם את העוולות הללו ישירות כלפי המבקשת ועל כן קיימת בידיה עילת תביעה ישירה נגדם בגינן".
ה. הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה. סעיף זה של התביעה מוסב על הסכמי המילוות והתנאי היסודי הנלווה אליהם- לעשות שימוש בכספי כל מילווה ומילווה אך לרכישת נכסים דלא ניידי בערכם המוצהר.

16. לתמיכת הבקשה ולהוכחת העובדות והנסיבות הנטענות בה, כשיעור ההוכחה הנדרש לענין נטילת סעד זמני עד לגמירת הדין בתובענה העיקרית, הביאה המבקשת בנספח לבקשתה תצהיר מאת מר ז'ק לקומבה, מנהלה הכללי. בתצהירו מצהיר הלה כי גופי הדברים שנמנו לעיל נהירים לו בחלקם מתוך פעילותו כמנהל החברה המבקשת ובחלקם מן המקורות הבאים:

א. מן החקירות שנערכו ע"י הרשויות בצרפת;
ב. ממסמכים הנמצאים תחת ידן של המלווה ושל המבקשת והכוללים בין היתר "בקשות להלוואות ולפתיחת קווי אשראי שהוגשו למלווה ע"י התאגידים השונים שבקבוצות לה פורט הערכות וחוות דעת לגבי שיי נכסים שהוצגו למלווה ע"י התאגידים לשם אישור ההלוואות, חוזי מכר מתאגיד לתאגיד, ההלוואות האפותיקאיות שניתנו למימון רכישת הנכסים, מסמכים כיוצא בזה לענין פתיחת קווי האשראי וכן חשבונות, המחאות בנקאיות ונספחים אחרים, כמפורט בתצהיר.
ג. פסקי דין שניתנו ע"י בתי המשפט בצרפת בהליכים פליליים, והערעורים עליהם בפני
בית המשפט לערעורים בפריס, ופסקי דין אזרחיים והערעורים עליהם, הן בבית המשפט לערעורים בפריס והן בבית המשפט העליון לקסציה (פסקי הדין, סוגי ההליכים והענינים בהם ניתנו וכן תאריכים מפורטים כולם בסעיף 2(ג) לתצהירו של מר לקומבה), שבהם נדונו עיסקאותיהם של פלאטו שרון ושל התאגידים מקבוצת לה-פורט, תאגידים שבכולם שלט פלאטו שרון, לפי הטענה, בשיתופם ובסיועם של המשיבים 1 ו-3.
ד. חקירות שהתנהלו מטעם המלווה בצרפת ומחוצה לה וכן בישראל באשר לשימוש "שנעשה ע"י פלאטו שרון בכספי ההלוואות שהוצאו ונשללו מהמלווה" ומסמכים שנאספו במהלכן של אותן חקירות. חקירות אלה, אומר המצהיר בתצהירו, "חושפות טפח אחר טפח את הדרכים שבהן נקט המשיב (פלאטו שרון) , בסיוע המשיבים 2 ו-3, בכדי לטשטש את עקבותיהם של הכספים שהוצאו מהמלווה".
ה. תצהיר שניתן ע"י אחד פול סעיד בהליכים בתיק בקשות שחרור 386/76 בבית משפט השלום בירושלים, שבו נדונה בקשתו של פלאטו שרון להשתחרר ממעצר עקב הליך פלילי שהיה תלוי ועומד כנגדו בשעתו באותו בית משפט, וכן תצהיר שנתן פלרטו שרון עצמו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק אזרחי מס' 5205/79 לצורך אותו הליך. תצהירים אלה מלמדים כי למשיב מר פלאטו שרון שיג ושיח וגם יד וחלק בחברות המנויות בהם, ובהן כמה מן החברות המשיבות בבקשה זו דנן, אשר באורח פורמלי אין למצוא במסמכי היסוד שלהן אף לא זכר לבעלותו של פלאטו שרון במניותיהן, ולא לניהולן על ידו.

17. ביתר פירוט מלמד התצהיר האחד, של מר פאול סעיד, כי החברות הנשלטות ע"י מר פלאטו שרון, אם לא להלכה, הרי למעשה, הן החברות המנויות להלן:

1. לנקסטר, השקעות בע"מ.
2. אלברטה, השקעות בע"מ.
3. ישרופין חברה ישראלית למימון בע"מ.
4. מלון מגדלי דיזנגוף בע"מ.
5. דיזנגוף סנטר בע"מ.
6. רוצ'סטר חברה להשקעות בע"מ.

ואילו מהתצהיר השני, זה של מר פ. שרון עצמו, מסתבר כי יש לו יד וחלק בחברת כיכר לוינסקי בע"מ, היא החברה- מיסודו של מר אריה פילץ- שיזמה את הקמת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.

18. בסעיף 13 לבקשה בא פירוט של חמש חברות זרות, ארבע הרשומות בואדוז, ואחת בשוויץ, השולטות בכמה מן החברות המשיבות לנקסטר השקעות בע"מ, אלברטה השקעות בע"מ, ישרופין חברה ישראלית למימון בע"מ. פירוט זה מלמד כיצד מחזיקה כל אחת מן החברות האלה במניותיהן – ופעמים גם בכהונת מנהל – של חברות אחרות שנמנו שם, בחינת צבת בצבת עשויה, כשהמחזיק בצבתות כולן, הוא המשיב פלאטו שרון באמצעות שלוחיו עושי דברו.

19. פסקי הדין המאוזכרים לעיל צורפו בתיק מיוחד כנספחים אל הבקשה ונלווה אליהם תרגום עיקרי דבריהם, אנגלית, או עברית.

20. להלן, לכשנבוא לבחון אם ובאיזו מידה ניתן להיזקק לאותם פסקי דין, בין מבחינת דיני הראיות, בין מבחינת הדינים בדבר הכרה בפסקי חוץ, יצוטטו, ככל שיידרש לענין, מאותם פסקי דין, קביעות הצריכות לפנים לשם הכרעת הבקשה. לפי שעה, לשם השלמת פירוט גירסתה של המבקשת בבקשתה, הנסמכת בין השאר, ואולי בעיקר, גם על קביעותיהם של אותם פסקי דין, דיינו שנצטט מתצהירו של מר לקומבה את המתומצת שם מקביעותיהם של פסקי הדין, כדלקמן:

"בענין זה קבע בית המשפט המסחרי בפריס, בפסק-דינו המקיף מיום 16.6.1976, בדונו בפרשת עיסקאותיו של המשיב (פלאטו שרון) ושל החברות שאותן הפעיל, כי המשיב היה היוזם הראשי של קבוצת החברות הידועה כ"גרופ לה-פורט" ו"לה פורט אקספנסיון"; הוא שהגה את השיטה של מזימת הוצאת והעלמת הכספים וכונן את המכניזם של הקמת מספר חברות עם השתתפויות צולבות אחת בשניה, שלעתים היו פיקטיביות, או שנועדו, כפי שהיה דרוש, עבור עיסקה, או ששימשו כגלגל הכרחי בה, באופן ששימשו כמנוף או כגלגל ממסרת להעברת נכסי דלא ניידי שנרכשו ולכספים שמומשו; הוא אשר מינה את מנהלי החברות, שהשתייכו לקבוצה ושהיו אנשי קש לחברות מסך או פיקטיביות. בית המשפט בצרפת, בפסק הנ"ל , הוסיף וקבע כי יש להרים את המסך מעל אותן חברות וציווה על פירוקן ועל ניהול הפירוק כקרן אחת וקבע כי המשיב וכן המשיבים 2 ו-3 אחראים לחובותיהן והכריז על המשיב ועל המשיבים 2 ו-3 כפושטי רגל."
(סעיף 8 לתצהיר).

21. המשיב (בה' הידיעה) מר פלאטו שרון, בעל דברה העיקרי של המבקשת, הן בבקשה זו והן בתובענה העיקרית, לא ראה לטוב לפניו להגיש תצהיר שכנגד לבקשה, אם כדי להפריך את הנטען כנגדו, אם כדי לתת גירסה משלו לדברים שבעובדה העשויים לקבוע את גורל הבקשה. גם אשתו וכן אמו (המשיבות 4 ו-5) נמנעו מעשות כן. כמוהו נהג גם המשיב מס' 2, שותפו הנטען לכל המזימות של נטילת המילוות שלא בזכות ושלא בדין, ושל הרקת קופות התאגידים נוטלי המילוות. השותף הנטען האחר למזימות ולמעשי העוולה, המשיב מס' 3, "יעקב אשל" (ג'אק אנגלהארט) לא נטל חלק בדיונים כלל, ונראה כי אף לא אותר. אין לנו בו איפוא אלא שמו בלבד כאחד המשיבים (הלא- משיבים דבר לגופו של ענין). רק שני תצהירים בלבד הוגשו מטעם משיביה של הבקשה. האחד מטעם בנק המזרחי המאוחד בע"מ, המשיב מס' 26, והשני מטעם המשיב מס' 20, מר פאול סעיד. תצהירו של בנק המזרחי המאוחד בע"מ אינו בא לגרוע דבר וחצי דבר מכל הנטען בבקשה כנגד מר פלאטו שרון ושותפיו עושי דברו, אלא אך לפרט את המילוות שנתן הבנק המשיב לכמה וכמה מן החברות המשיבות וכן לאמו של פלאטו שרון, המשיבה מס' 5, ואת הערובות והשעבודים שניתנו עקב המילוות האמורות. שעבודים אלו, משנרשמו כדין עוד מבטרם היות כל ההתדינות הזאת, נותנים לבנק, לגירסתו, זכות ראשונים להיפרע מתוך ירידה לנכסים נושאי השעבוד. שאר הבנקים המשיבים דיווחו לבית המשפט אם יש, או אין, בהם חשבון למי מהמשיבים שמהם או מנכסיהם מבקשת להיפרע.

22. נפקות מסויימת לענינה של הבקשה יש כנגד זה לתצהיר תשובתו של מר פאול סעיד. בתצהירו טוען האיש כי עבד, כפי שטוענים בו, כמנהל בחברות המשיבות אלברטה, ישרופין, רוצ'סטר, דיזנגוף סנטר ומלון מגדלי דיזנגוף, אך עבודתו בהן, שהחלה בשנת 1975, נסתיימה (זולת באלברטה השקעות בע"מ, שבה טרם נפסקה "פורמלית") ביום 27.7.1981.

23. בחקירתו על תצהירו בפני
בית משפט זה נאנס המצהיר מר פאול סעיד להודות, בלי חמדה כלל, ולאחר כמה וכמה תשובות של חמקמקות, כי בכל אותן חברות שבהן עשה כמנהל, נטל את עצם מינויו מאת המשיב מס' 1 – הוא מר פלאטו שרון, וכי הוא השולט בהן בחברות אלו כולן. לשאלת בית המשפט לעד לאמר (שאלה שהוצגה תוך חקירתו כשהיה משיב סחור סחור): "נניח שאין דיני חברות בעולם, ואין מניות, ואין ואדוז, אתה כמי שהיה מעורה במכלול הגדול של העסקים הללו, אם היית צריך להשיב בדיבור אחד: של מי כל העסקים ועל פי מי ישק דבר, מה היית משיב?" – השיב העד: "הייתי משיב שתי תשובות – ההחלטה הסופית היתה בידי פלאטו שרון והבעלות בידי משפחתו של פלאטו שרון". עוד הוסיף ואמר במקומות אחרים בעדותו כי לענין ניהולן של החברות קיבל הוראות מאת פלאטו שרון, ואך ורק ממנו. ואילו הבעלות בחברות הישראליות היתה "טמונה בחברות של ואדוז", ונזדמן לו לעד לראות חבילות מניות למוכ"ז של אותן חברות ואדוזיות הן בידי פלאטו שרון והן בידי אמו.

24. כאמור נמנע מר פלאטו שרון מלתת בתצהיר כל גירסה משלו כנגד הבקשה. אך במכתב של תשובה ששלח עו"ד יצחק לאלו, הטוען לו במשפטו זה, ביום 5.11.81, אל עו"ד יהושע חורש, כונס הנכסים הזמני שנתמנה ע"י בית משפט זה, הודיע עו"ד לאלו לכונס כי "למר פלאטו שרון אין כל רכוש שהוא בישראל". כי אמו, הגב' אסתר שייעביץ היא בעלת הוילה שבסביון והיא בעלת השליטה בחברות הזרות אימפלקס, אינטרטורס ופינינדוס, ו"בתור שכזו (להבדיל מן הצד המשפטי) היא שולטת בחברות הישראליות לנקסטר וישרופיין, ובנוסף על כך היא בעלת חלק מן המניות בחברה הזרה אקספינטרה, ובתור שכזו (להבדיל מהצד המשפטי) גם בעלת חלק מן הזכויות בחברה הישראלית אלברטה". עד כאן לשונו בהודעתו.

25. כפי שמדווח הכונס הזמני עו"ד י. חורש, בדוח ביניים שלו מיום 4.11.81, כל המטלטלין המפורטים ברשימות פריטי התכולה שבבית המגורים שבסביון הינם בבעלותה של אסטבליסמונט פינינדוס, חברה זרה מליכטנשטיין אשר בשליטתה של הגב' אסתר שייעביץ. מכאן עשוי שיסתבר כאילו האיש אשר כדי להיפרע ממנו את חובה, ברב או במעט, טרחה המבקשת את כל הטירחה הזאת כשבאה מעבר לים מצרפת להתדפק על שערי הערכאות בישראל, מר פלאטו שרון, הנודע ברבים כאיש עתיר נכסים אולי מאין כמוהו, הנושא בשורת ישועה לנדכאים ולחסרי קורת גג, עומד הוא עצמו עירום ועריה, נטול קנינים כלשהם, דר בבית אמו הורתו וסמוך אל שולחנה, וכל שהוא עושה ומהמה בחיי הכלכלה, בשל אחרים הוא עושה ולא בשלו.

26. המבקשת נתייגעה לא מעט, בטיעונו המלומד של בא כוחה עו"ד ברוך גרוס, להחיל על המשיב פלאטו שרון וכן על המשיב טום הד, על שום שלא הגישו כל תצהיר שכנגד, את הדין ואת ההלכה של כבישת ראיה. בסיכומיו מזמין ב"כ המבקשת את בית המשפט להסיק משתיקתם של הללו כעין הודאה-במקצת לגבי כל הנטען כלפיהם ע"י המבקשת. אכן ממידת הדעת מתחייבת תמיהה גדולה: אם יש בידי האדונים שרון והד להזים את הנטען כנגדם בבקשה לגבי מעלליהם בחוצה לארץ ולהראות שיקול כל שהוא העשוי ללמד שעשייתם בנכסים ובממון בצרפת כדין היתה, מה טעם הם כובשים גירסתם בקרבם. עם זה סבורני כי אין להחיל עליהם את ההלכות שבסוגיית כבישת ראיות. בדין טוען עו"ד י. לאלו כי המשל שבאסמכתאות שצוטטו מטעם המבקשת בסוגיה זו (וביחוד ע"א 548/78 נועה ויעל שרון נגד יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736), אינו דומה כלל לנמשל, לא לפי מקור הראיות הקיימות כנגד שולחיו ולא לפי מהותן של הראיות. על פי הדין וההלכה זכאים היו המשיבים דנן להשליך יהבם, כאשר עשו, על חקירת המצהיר מטעם המבקשת לשם הפרכת גירסתו וכן על טענות שבמשפט, והימנעותם מהצגת גירסה משלהם בתצהיר איננה עשויה להתפרש, או לעלות, לחובתם כל עיקר. (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה רביעית, בורסי-פרץ 1978) 472, 473, 557, ס' 557).

27. כנגד זה, אם גם אין בעצם הימנעותם של המשיבים דנן מלהצהיר דבר וחצי דבר בנושאי הבקשה כדי להוסיף על מידת היש שבגירסת המבקשת, הרי על כל פנים כפועל יוצא ממנה, מהימנעותם זו, מצב הדברים כהוויתו הוא, שגירסת המבקשת בדברים שבעובדה עומדת לפנינו כשאין כנגדה כמעט כל מאומה, עד שאין נדרשת הפעלת אומד הדעת בברירת גירסאות, ולו רק לענין הסתברות לכאורית.

28. המשיבים משליכים יהבם, כנאמר לעיל, על טענות של משפט וכן על כל העשוי להיטען לאור חקירתו של מר לקומבה על תצהירו כנגד מהימנות דברי תצהירו ודברי העדות אשר בפיו וכנגד נאמנותה של גירסת המבקשת מעיקרו של ענין.

29. הטוען העיקרי הן בסוגית המהימנות והן בסוגיות המשפטיות הוא, כמובן מר פלאטו שרון, מהיותו הנטען העיקרי בהתדינות כולה. מר טום הד מחרה מחזיק אחרי מר שרון בכל הנטען על ידו הן בסוגיות של משפט והן כנגד נאמנותם של דברי המצהיר מר לקומבה. עם זה מוצא מר טום הד אפילו בעדותו של מר לקומבה תמיכה וסימוכין לטענתו, כי אותם כספים שלפי הטענה באו לידי פלאטו שרון והוצאו מן התאגידים שבצרפת לאשר הוצאו, לא הגיעו על כל פנים לידיו שלו להיות לו לקנין, לא במקורם ולא בהמשך גלגוליהם בחו"ל ובארץ, אפילו נתגלגלו כדרך שטוענים בהם כי נתגלגלו.

מטעם זה עותר בא כוחו של מר הד, עו"ד לרר, בסיכומי טענותיו העניניים והממצים, להוציא את שולחו מתחום תחולת צו כינוס הנכסים, עיכוב היציאה מן הארץ וכל שאר חומרות שהוטלו מלכתחילה גם עליו, כאחד עם המשיב פלאטו שרון, עם אמו ועם רעיתו.

30. לאחר עיון סבורני כי הדין עמו, ולכן רואה אני להקדים ולהחליט על אתר בענינו שלו, בטרם אבוא לדון בשאלות המשפטיות הנוקבות הכרוכות בהכרעת ענינו של פלאטו שרון. שלא כהסתברות הלכאורית הראשונית מדברי הבקשה על נספחיה מסתבר עתה מחקירתו של מר לקומבה כי, יהא חלקו של טום הד בכל המזימות והמעללים אשר המבקשת מייחסת לפלאטו שרון אשר יהא, ואפילו יוחזק בידינו כשותף שווה בכל שנעשה ע"י הלה, הרי על כל פנים אין ראיה כל שהיא כי המלקוח או חלק ממנו הגיע לכיסו שלו. אף אין שמץ ראיה כי יש לו לטום הד נכסים, לא בארץ ולא מחוצה לה כדי להיפרע מהם אם וכאשר תוכח התביעה נגדו ויחוייב בהשבה. הגיעו דברים לידי כך שהעד לקומבה נאלץ להודות – לאחר שורת תשובות של התחמקות שאינן אומרות לו כבוד: כי אין בידו עובדות או נסיבות שיעידו על כך שמר הד עומד לעזוב את הארץ, וכי החשש שהובע בבקשה בנדון זה לגביו הוא חשש בעלמא; כי אין הוא, מר לקומבה, יודע על נכסים כלשהם של טום הד בארץ, וממילא שאין גם נכסים שלגביהם ראוי לתת צו כינוס, גילוי, ומה גם צו עקיבה: כי אין לו או למבקשת שום ראיה כי מר הד נתן אל כיסו כל כספים שהם מאיזו מן העיסקאות; ולמעשה כי אין לו עדויות כל שהן כנגדו.

31. לנוכח הודאה גורפת זו מפי נציגה של בעלת התביעה העיקרית, דומה בעיני כי יהא גורלה של התביעה אשר יהא, ואפילו יעלה בידי המבקשת-התובעת להראות בסופה כי בדין הוא לגולל על מר הד חבות כאחד עם פלאטו שרון, לגבי איזו מן העילות הנטענות, הרי מכל מקום לענין נטילת סעד של בינים, ומה גם סעד מפליג בחומרתו ככינוס נכסים וכהצרת צעדיו לצאת ולבוא מן הארץ, אין בנמצא לא עילה מעשית תכליתית ולא צידוק משפטי להוסיף ולקיים בידי המבקשת אותם סעדים לגבי משיב זה.

32. לפיכך הריני מבטל בזה את הצו שניתן בשעתו עפ"י צד אחד בכל אשר למשיב מר טום הד. לענין הוצאות המשפט אדרש בסופה של החלטתי זו.

33. ומכאן אל השאלות שבמחלוקת לגבי עיקרה של הבקשה- הסעדים כנגד מר פלאטו שרון ושאריו.

כאמור, מתוך שנמנעו מר פלאטו שרון והמשיבים האחרים הכרוכים בו מלהציג כנגד גירסת המבקשת כל מצג דברים של עובדה משלהם אין לי עתה, בבואי לגמור את הדין בבקשה, אלא גירסת המבקשת.

34. גירסת המבקשת מיוסדת, כמפורט לעיל, על שני גופי דברים: כל הנאמר בתצהירו של מר ג'ק לקומבה, על נספחיו, בתוספת דברי העדות שהעיד בבית המשפט בהיחקרו על תצהירו, וכל הנאמר בפסקי הדין של בתי המשפט בצרפת בחובת פלאטו שרון ומסייעיו לגבי נטילתן של המילוות והוצאת כספי המילוות שלא כדין מצרפת לשם העלמתם.

35. כדי לקעקע את המסד העובדתי הראייתי שעליו מיוסדת הבקשה בעיקרה, ריכז איפוא עו"ד י. לאלו פרקליטם המלומד של מר שרון ושאריו את עיקר מאמצי השכנוע שלו- בכשרו הרב- בשתי מגמות: האחת, להציג את מר לקומבה כעד בלתי מהימן בדברים שהוא יודעם אישית, והללו מעטים, וכמעיד דברים בלתי מיוסדים, כמעט דברי הבאי, באותם ענינים שאין הוא יודע אותם מכלי ראשון, ואפילו כעד מגמתי שבא לכאן אך לשם זריית חול והטלת שיקוצים בשולחו, כדי להטות את לב בית המשפט לראות בו בשולחו כעין גזלן. המגמה השניה היא לשכנע את בית המשפט כי פסקי הדין מצרפת אסורים בזיקה כאן במשפט זה, ואין ליתן להם הכרה כל שהיא, אף לא לענין בקשת בינים, להיותם פסקי דין שניתנו שלא במעמד פלאטו שרון (וכן האחרים), באשר, מחמת שגורש מצרפת בשעתו (בשנת 1973) מנוע היה מלהתיצב בפני
הערכאות שבצרפת להציג את גירסתו ולטעון לענינו. אל השגותיו אלו של עו"ד לאלו לגבי ההכרה בפסקים מצרפת הצטרפו גם הטוענים האחרים עוה"ד לרר ובוברוב.

36. אין אני רואה את השגותיהם אלו של באי כוח המשיבים, לא לענין מהימנותה ומשקלה של עדותו של מר לקומבה, אף לא לענין הזיקה אל פסקי בתי המשפט בצרפת.

37. הלכה מיוסדת היא כי בית משפט הדן בנתינת סעד של ביניים אין לו להכריע במהימנות של ראיות. הדברים עתיקים. (ראה זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה 4, עמ' 473). אף אין לו לביהמ"ש לחוות דעה בגופו של ענין אך על סמך התצהירים שהוגשו לפניו, או להכריע באורח פסקני בסוגיות של דין והלכה. לכן טרחת חינם טורחים – ומטריחים – הטוענים בבואם להבליט את הסתירות והניגודים בעדות לקומבה, ופה ושם גם את נטיית ההתחמקות שניכרה אולי במצהיר מר לקומבה תוך מתן עדותו.

38. חרף כל הנטען כנגד עדותו של מר לקומבה רשאי אני לקבל בשלב זה, כראיה לכאורה, והריני מקבל, את כל מה שהוא מעיד בתצהירו ובעדותו על דרך נטילת המילוות, על מסמכי היסוד שנתלוו אל כל חוזה וחובה של מילווה, וכן על השיטה שבה פעלו התאגידים נוטלי המילוות להכשרת הקרקע לנתיתן, ככל שהשיטה משתקפת מן המסמכים אשר ברשות המבקשת, הנספחים אל התצהיר. אמת נכון הדבר, כי מר לקומבה גופו אינו יודע את הדברים לאשורם מכלי ראשון, שכן לא מחברתו כי אם מהחברה המלווה, שהמחתה את החובות לחברה שלו, ניטלו המלוות בשעתן. אולם מטבע הדברים אין מילוות כאלה ניתנו בהבל פה, אלא יש ויש להן סימוכין במסמכים, ואלה כלולים בתיקי החברות השתים, המלווה והנמחית. התיקים היו בהישג ידו של העד לקומבה. הוא מעיד על יסודם. ונאמן פקיד על תיקיו כחנווני על פנקסיו. אין איפוא לכאורה שום עילת חשש שמא בכל אשר נטען על נטילת המילוות ועל התנאים להענקתן, על מועדי הפרעון, על זהותם של התאגידים מקבלי המילוות, על הערובות, על שוויים של הנכסים, ועוד ועוד, מעיד מר לקומבה דברים שאין שחר להם. ואשר לכל הנסיבות המחשידות הנטענות בבקשה כנגד המשיבים שרון, הד ואנגלהארט ומסייעיהם, הרי אף כי אמת הדבר כי בנדון זה רחוקה עדותו של מר לקומבה עוד יותר מאותו כלי ראשון שחקר ודרש בענין ובירר כל פרט ופרט אישית, הרי בכל זאת לענין הסעד הזמני, להבדיל מלענין התובענה העיקרית, עשויה וגם צריכה עדותו להתקבל כעדות לכאורה, המרכזת, לפי מיטב הידיעה ומיטב הבדיקה, את המידע הנצבר מכל החקירות כולן, בין של החברות עצמן, בין של הרשויות בצרפת, ואין להצריך שכל פרט ופרט של מידע זה יהיה מאומת בתצהיר של מי שמיטיב לדעת פרט זה ממקור ראשוני יותר מכל אדם אחר. מה גם שאין כנגד הגירסה המסתברת מתצהירו של מר לקומבה שום גירסה שכנגד. מהיות הראיה הנדרשת לענין סעד בינים ראיה לכאורה גרידא ולא ראיה שלמה ומבוררת, די בה כדי להניח את היסוד לגירסה שבעובדה שעליה מיוסדת הבקשה. (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 4, ע' 472).

39. כללו של דבר, לענין המסמכים הקובעים בכל אשר למילוות יאה עדותו של מר לקומבה לכאורה לא פחות מעדות פלוני פקיד בחברה המלווה שנתעסק אישית במתן המילוות. ואילו לענין המסך המליט שנרקם מתוך כינון התאגידים לשם נטילת המילוות וגלגול הנכסים תוך האמרת מחיריהם, ולענין זהותן ומזימותיהן של הנפשות הפועלות מאחורי המסך, הרי אפילו תמצי לומר שאין לעדותו של הלה משקל כל שהוא, להיותה עדות מכלי שני אם לא שלישי, הרי לענין זה אפשר שאין צורך לנו כלל להישען על עדותו דוקא. כדי להאיר צד זה של הנסיבות הכרוכות בבקשה טובים מדברי עדותו דברי פסקי הדין של ערכאות המשפט, שלדין ושלערעור, בצרפת.

40. השאלה הנשאלת היא איפוא אם מותרים אותם פסקי דין שמצרפת בזיקה בערכאותינו, הן על פי דיני הראיות, הן על פי עקרונות יסוד של משפט ועל פי כל השיקולים התופסים במסכת של אכיפתם או הכרתם של פסקי דין של מדינות חוץ.

41. תשובתה של שאלה קובעת זו, היא לדידי בחיוב גמור. זה הטעם שלאורו דחיתי, תוך הדיון, כתום מערכה נרחבת ומלוהטת על קבילותם של פסקי הדין, את השגותיהם של טועני המשיבים והתרתי הגשתם, על מנת שנימוקי ינתנו עם גמירת הדין בהמרצה.

42. אלה נימוקי:
סוגיה אחת היא- הזיקה אל אותם פסקי דין אם כדי לאכפם על פי חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח-1958, אם כדי להשתית עליהם תביעה על פי הפסק, המבליע בקרבו את עילות היסוד. סוגיה זו מקומה ושעתה בהתדינות על התובענה העיקרית, ואין לי להביע בה דעה כל שהיא.
סוגיה אחרת ונבדלת לגמרי- ואך בה ענין לנו – היא ההכרה בכל הנאמר בפסקי החוץ הנדונים בזה כראיה לכאורה, לא כדי להשתית על הנאמר בהם מצג דברים סופי וקובע במשפט, בחינת –כזה ראה, קבל וקיים ללא עוררין, אלא אך מצג דברים לכאורי גרידא, ולמעצר – מצב דברים המצריך - דוק: מצריך ולא מחייב- הצגת גירסה שכנגד אם יש בנמצא.

43. המקור המשפטי לסמכותו של בית המשפט בישראל להכיר בפסק-חוץ מצוי לנו בסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ הנ"ל. וזה לשונו של סעיף 11(ב):

"אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו רשאי בית-משפט או בית-דין בישראל להכיר בפסק-חוץ לצורך אותו ענין אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן."

העיון בסעיף זה מלמדנו כי ההכרה בפסק חוץ יכולה שתיעשה – שלא כגירסת ב"כ המשיבים, עו"ד לאלו- לאו דוקא בהליך מיוחד שלכך נועד, אלא אגב גררה לצורך הליך אחר, תוך הדיון באותו הליך. עוד למדים אנו מלשונו של הסעיף כי ההכרה בפסק החוץ עשויה שתתגדר אך בצורך הספציפי של הענין הנדון בפני
בית המשפט. כיון שיצר הסעיף זיקה בין ההכרה בפסק לבין הצורך שלשמו ניתנת ההכרה, יכולה ההכרה להינתן כאילו לשיעורין ולהיות מוגבלת בשיעור הצורך המידי בה באותו הליך ובו בלבד. שיקול זה מפיג לחלוטין את חששם של המשיבים, שמא עפ"י תקנה 308א לתקנות סדר הדין האזרחי תתחייב מהכרה זו, אם תינתן בהמרצה דנן, גם הכרת אותם פסקים והתרת ההסתמכות עליהם בתיק התובענה העיקרית. לא כי. לענין ההמרצה דנן אין נדרש להכיר בפסקים יותר משיעור הצורך המידי בהם לעניננו. וממילא אף אין לי הסמכות להכיר בהם לצורך התובענה. צרכי התובענה הם מעבר לתחומי צרכיה של המרצה זו דנן. יבוא השופט הדן באותה תובענה ויכריע הוא בדבר מחדש לפי מיטב שיקוליו שלו.

44. תנאי להכרה בפסקי החוץ הוא, כנאמר בסעיף 11 (ב), כי בית המשפט "ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". אכן כך רואה אני את פני הדברים.

מונח לנגד עיני מאמרו המאלף ביותר של פרופ' עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיוני משפט ד (תשל"ה), 541-509, והמשכו של המאמר בכרך ה' עמ' 38 עד 59. לסברתו של בעל המאמר שם בעמ' 513, "יש לפרש את המונח דין האמור בסעיף לפי הגדרתו בפקודת הפרשנות, ככולל את סימן 46 לדבר המלך במועצתו, 1922, על ההפניה למשפט המקובל שבו. הואיל ואין בדין המקומי הסדר משפטי לענין ההכרה בפסקי חוץ, שומה עלינו לשעות אל המשפט המקובל באנגליה ולהיזקק להוראותיו".

45. אין ההכרעה בדבר הזיקה אל פסקי צרפת בענינם של המשיבים מצריכה קביעה אם המשפט המקובל האנגלי הוא אמנם שצריך להתוות לנו את השיקולים בהפעלת אומד דעתם של שופטים בענין זה. חזקה על בעל המאמר שדבריו כולם מבוססים ומעוגנים. עם זה תמהני אם חשב המחוקק במונחי המשפט המקובל, בשנת תשי"ח, כשחוקק את חוק אכיפת פסקי חוץ, וכשהורה מה שהורה בסעיף 11 (ב). על כל פנים, עם כל הכבוד והיקר לדעה האמורה בדברים המצוטטים וכן לבעליה, דומה בעיני כי מן הדיבור "מן הדין והצדק" אין מתחייבת כל עיקר זיקה לפקודת הפרשנות לשם פירושו של מונח "דין", וממילא גם לא זיקה אל המשפט המקובל באמצעות פקודת הפרשנות ובאמצעות התוכן שיצקה הפקודה בדיבור "דין", אלא "דיברה תורה בלשון בני אדם". והדיבור "מן הדין והצדק", כמשמעו בלשון העברית המדוברת והכתובה גם יחד, אינו בא להשמיע אלא זאת, שאומד הדעת, ההגיון והצדק מחייבים הכרה בפסק. "מן הדין", מפרש אבן-שושן במילון הלשון העברית לאמור: "ראוי הדבר, ההגיון מחייב ש...." וסמוכין הוא מביא שם כדלקמן: "אלמלא האמונה כוח ראשון, מן הדין שתהא הולכת ופוחתת בימי זקנתו של אדם". כיוצא בזה הדיבור "והדין נותן", שמשמעו- ההגיון מחייב. וכן "בדין הוא ש..." סימוכין להם שם במילון כדלקמן: "בדין הוא שיקדים עבד משוחרר לגר" (הוריות י"ג). "בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם" (חגיגה ז'). ובלשון ימינו מטבע שחוק הוא בפיהם ובעטם של עורכי דין הדיבור. "מן הדין ומן הצדק להיענות לבקשה" (ביחוד לדחות מועדי משפט), ואיש לא ידמה בלבו לחשוב כי מסתמכים הם על פקודת הפרשנות ועל המשפט המקובל האנגלי.

46. ובכן הדין והצדק, כפשוטם בלב אדם, מחייבים לעניות דעתי, כי בענין כשלנו, ששלוחותיו מתמשכות ומשתרגות על פני נהרות וימים, ועל מרחבי ארץ, מצרפת לשוויץ, ומשוויץ לואדוז ומואדוז לארץ הזאת, ואולי גם במהופך, הרי לצורך ראשוני של מצג לכאורי גרידא, אפשר גם אפשר, וצריך גם צריך, להכיר בפסקים הנספחים לבקשה לא כדבר נחרץ, ולא, לפי שעה, כהשתק פלוגתא, אלא כגירסה לכאורה. ואם רצונך, לפחות כדי לתת פתחון פה לפלוגתא ולא להשתקתה. אדרבא, שיקום מי מהמשיבים ששמו נזכר שם בפסקים ויטען- לא כי. אין אמת בדברים.

47. מידת הגומלין שבין מדינות וסדרי עולם מחייבים שגוזלי ממון בארץ אחת (ובאמרי זאת כוונתי לגוזלים נטענים, וחלילה לי מלראות מי מהמשיבים כאחד מהם) יוכלו להיקרא לתת את הדין, לפחות הדין האזרחי בדבר סעדי בינים, על יסוד דברים שנאמרו בחובתם בפסק של מדינה נאורה אחרת. גם בנדון זה אין מדינת ישראל יכולה להיות בחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". חזקה על בתי המשפט בצרפת, ששקדו, ככל בית משפט נאור, להוציא לאור משפט, ולכן ראויות קביעותיהם והכרעותיהם להכרה, למצער להכרה לכאורית עד בירור ממצה.

48. בשיקולי לענין הכרת הפסקים הסבה לי לבטים לא מעט הטענה הנטענת מפי מר פלאטו שרון כי מחמת שהיה מגורש מצרפת מאז 1973 נבצר ממנו להתגונן באותם משפטים שבהם יצאו פסקי הדין. אולם חרף טענה זו אני רואה להכיר בפסקים הללו מן הטעמים הבאים:

א. עובדה היא כי מר שרון ייפה, באמצעות פרקליטו עו"ד לאלו, את כוחו של עורך דין פלוני בצרפת, להתייצב בפני
הערכאות שם ולטעון כי מחמת גירושו מגבולות צרפת, אין בידו להתיצב בדין ולכן אין הם מוסמכים לדון את דינו. בית המשפט שם קבע כי אין עורך דין המייצג את לקוחו על פי יפוי כוח עשוי שישמע בטענה מעין זו שנטענה מפי עורך דינו של מר פלאטו שרון, העושה את יפוי הכוח ואת הייצוג על פיו כמוגבל לטענה המושמת בפיו של עורך הדין, אשר אך אותה עליו לשמור לדבר ותו לאו, כגון הטענה הנטענת בעניננו בדבר חסרון הסמכות. אלא יפוי הכוח, כיון שניתן, הריהו תופס בענין העומד לדיון באותו הליך, כולו.

ב. פסיקתו זו של בית המשפט בצרפת, הגם שלכאורה נראית היא כמעוותת דין, בכך שהיא רואה את הנעדר כנוכח בבית המשפט, ואת מי שאיננו עשוי להיות שרוי לא רק בבית המשפט הדן את דינו, אלא בארץ שבה בית המשפט יושב- כאילו היה לו פתחון פה במשפט, פסיקה זו בכל זאת פסיקה נכוחה היא, והיא תואמת את פני ההלכה כפי שהיא יושבת על מכונה כיום באנגליה. ראה: henry v. geoprosco interantional ltd. [1976] 1 q.b. 726:
…“we therefore, say no more than that we are not deciding that an appearance solely to protest against the jurisdiction is, without more, a voluntary submission.
but we do think that the authorities compel this court to say that if such a protest takes the form of or is coupled with what in england would be a conditional appearance and an application to set aside an order for service out of the jurisdiction and that application then fails, the entry of that conditional appearance (which then becomes unconditional) is a voluntary submission to the jurisdiction of the foreign court. the defendant need not appear there, conditionally or unconditionally.
he can stay away. but as the cases say, he may prefer to take his chance upon a decision in his facour. if he does so, he must also accept the consequences of a decision against him.”

ג. השיקול הקובע לענין זה, לפי ההלכה במשפטי ארצנו, הוא אם היתה למי שהפסק יצא לחובתו שעת כושר להציג את גירסתו. לגבי מר פלאטו שרון ניתן לומר בהשקט ובבטחה כי היתה גם היתה, חרף גירושו מתחומי צרפת. ההופעה למשפט לא נכפתה עליו. יכול היה לעמוד מנגד ולא להופיע כלל. גם הגבלת יפוי הכוח של שולחו שם באותו מעמד לא נכפתה עליו בכורח נסיבות שאינן בשליטתו. יכול גם היה להסמיך את שלוחו גם לטעון בגופו של ענין, לחקור עדים, לטעון טענות וכל כיוצא בזה, ממש כשם שהוא, פלאטו שרון, נוהג בהמרצה זו דנן, שלא דברו ולא גירסתו נשמעים מפיו, אלא אך טענות לסתור. (ראה ע"א 221/78 עובדיה ג'יל נ' סלומון כהן, פ"ד לג(1) 293, 296, 295, בעמ' 296 מפי השופטת בן פורת ובעמ' 295 מפי השופט ויתקון).

ד. אם נעיין עיין היטב בדברי בא כוחו של מר שרון באותו דיון כפי שהם מצוטטים בפסק, הרי ביקש הלה שם לדחות את התביעה לגופה עם הוצאות. (ראה פסק בית המשפט המסחרי בפריס מיום 16.6.1976 כתרגומו באנגלית:

“…. sezyuewicz known as flatto asks for judgement to be postponed in the action such as it is directed against him, and that it be resolved as of right on costs.”

תמהני אם עשוי אדם להישמע בטענה לפסוק לזכותו, ולו דבר של כלום, תוך שהוא כופר לחלוטין בסמכות בית המשפט לפסוק בענינו. דומה איפוא כי העתירה לפסיקת הוצאות בד בבד עם דחיית התובענה, אם לא היא המכניסה אותו בגדר סמכותו של אותו בית משפט, אף בהתעלם משיקולים אחרים התופסים בענין זה.

ה. ראוי לזכור ולהזכיר כי אין ענין לנו כאן בפסק של מדינה שנטלה לעצמה בשרירות סמכות על בן אדם נכריה ללא שום זיקה אליה ואל משפטה, אדם אשר אף אינו בן חורין לבוא בגבוליה, אלא במדינה שדנה בפעילותם של תאגידים יצירי חוקיה. על פי כל כללי המשפט הבינלאומי אין בית משפט מוסמך יותר לתאגידים מבית המשפט של המדינה שעל פי חוקיה נתאגדו התאגידים. מוסמך גם מוסמך היה לכאורה בית המשפט המסחרי בפריס לדון את פעולותיהם של התאגידים המנויים בפסקו ולהורות על הרמת המסך שלהם, ומתוך הרמתו – לדון גם את מעשיהם וחבויותיהם של כל הפועלים מאחורי המסך,בין מנהלים, בין שאינם מנהלים ובלבד שהם מפעיליהם הנסתרים של מנהלים. (השווה ס' 234 (7) לפקודת החברות, שיידון להלן).

49. מכל מקום גם בנדון זה, כבכל שאלות של משפט הכרוכות בהמרצה זו, דין הוא שהכרעותיו של בית משפט זה תהיינה רק על דרך של הסתברות לכאורית של הדין וההלכה בכל סוגיה ולא הסתברות נחרצת. דיי איפוא שאומר כי לכאורה לא נתייסדה די צרכה טענת ההשגה על ההכרה – שוב, הלכאורית – באותם פסקים אם לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, אם לפי מושכלות ראשוניים של משפט.

50. הריני נוטל איפוא את קביעותיהם של הפסקים הצרפתיים כיסוד לכאורי לכל השיקולים הצריכים לפנים להכרעת הדין בעתירותיה של בקשת המרצה זו.

51. עכשיו שנתבסס המסד העובדתי הראייתי במידת הביסוס הנדרשת לעניניה של ההמרצה, נבוא לבחון אם ועד כמה יש לכאורה ממש בתביעתה העיקרית של המבקשת, כדי לקבוע אם יש לה לתביעה – ואם לא לתביעה כולה, הרי לאיזו מעילותיה- סיכוי להיענות, עד שראוי להקדים ולתת למבקשת סעד זמני שיבטיח מימוש פסק הדין, אם וכאשר ינתן.

52. העילה של פרעון ההלוואות

זו הפשוטה והבלתי מורכבת ביותר שבעילות המנויות בתובענה. ענין לנו בחובות, הנעוצים במילוות קצובות מועד, שהומחו על פי כתבי המחאה הנראים תקינים על פניהם. המחאות חוב אלו נעשו ונערכו על פי הדינים של צרפת, מקום היעשות ההמחאות, שהוא גם מקום יצירת החובות, ולכאורה כשרות הן אף לפי חוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969 שלנו, אילו היה דינן להיחתך על פיו. בתביעתה זו באה איפוא המבקשת בנעליה של המלווה.

53. עם זה עשויה כמובן שתישמע הטענה כי איש מהמשיבים, הטוענים בהמרצה זו, איננו בעל דברה של המבקשת הנמחית לענין החובה לפרוע את חובות המילוות. כדי לגולל חבות על מי מהמשיבים פלאטו שרון, טום הד, וג'ק אנגלהרט- וביחוד אמורים הדברים במשיב העיקרי מר פלאטו שרון – צריכה המבקשת לעבור תחילה את התסריט של הרמת המסך. מן הסתם תינטש על כך מחלוקת נוקבת בהתדיינות על התובענה, ומסתמא תתעורר באותה התדינות גם השאלה אם יש בקביעותיהם של פסקי הדין שניתנו בנדון זה בצרפת משום מעשה בית דין, או לפחות משום השתק פלוגתא. דיה למחלוקת בשעתה. לעניננו דיה אותה זיקה המותרת לנו כמדומה אל הקביעות שבפסקי החוץ לצורך הכרעת ההמרצה, כדי ליטול ולקבל מהפסק כנתון, כי המסכים שמעל כל התאגידים הורמו, ומר פלאטו שרון ועושי דברו נמצאו מאחורי הפרגוד כשהם מושכים בחוטים. הם שכוננו את התאגידים, הם שהעמידו להם מנהלים, הם שכיוונו כל מצעדיהם של אותם דמויי-מנהלים, הם שנטלו את המילוות והם שהעלימו את דמיהם. כל אלה, כמסתבר לתועלתו ולהעשרתו של פלאטו שרון כ"רוח החיה, כיוזם ומפעיל" (``principal animator of the group``).

54. טוען עו"ד לאלו: מה תועלת בהרמת המסך? הלא בידוע הוא כי הרמת המסך ענינה ותכליתה לגולל במקרה ראוי חבות על בעלי מניות, או על מנהלים, והלא פלאטו שרון אליבא דכולי עלמא, כאן ובצרפת, לא היה לא בעל מניות בתאגידים שבצרפת, לא חבר מועצת מנהלים ולא מנהל או מנהל עסקים. הכיצד איפוא יחוייב? השאלה שאלה היא, ואפילו נוקבת, אך תשובתה פשוטה בתכלית ואולי כפולה. לפי שעה גם בנדון זה אנו חיים מפסקי הדין הצרפתיים שהוגשו לאחר שהוכרו לצורך עניננו. הללו מיוסדים על המשפט הצרפתי, ועינינו הרואות כי לפי דיניה של צרפת ניתן גם ניתן לבוא חשבון בעקבות הרמת המסך של תאגיד גם עם מי שאיננו בעל מניות ואיננו נושא כהונת מנהל.

55. לכאורה דומה כי לענין הרמת המסך של תאגיד נכרי קובעים דיניה של מדינת התאגדותו של התאגיד ולא דיניה של המדינה שבה באים ליישם חבות שהיא תולדה של הרמת המסך. מכל מקום, אף אם תמצי לומר כי הטלת החבות על מושכי החוטים שמאחורי הפרגוד דינה להיחתך על פי המשפט המקומי בארץ שבה באים ליישם את החבות, הרי גם לפי משפט ארצנו – וזו התשובה השניה להשגה דלעיל- ניתן לגולל בעקבות הרמת המסך מעל חברה חבות לא על "מנהל" בלבד אלא גם על "מי שלפי הוראותיו והנחיותיו נוהגים היו מנהלים לפעול":

…”any person who occupies the position of a director or in accordance with whose directions or instructions the directors of a company have been accustomed to act.”
(סעיף 234(7) לפקודת החברות [14]).

56. השאלה היא איפוא שאלה עובדתית והיא טעונה הוכחה. ואם אכן יוכח כי גם שם, בצרפת, לגבי אותם תאגידים שהתובענה נסבה על פעולותיהם, היה לו למר פלאטו שרון אחד כמו פאול סעיד, הנ"ל, הבוחש מטעמו בכמה וכמה מהחברות המשיבות דנן, מן הסתם יהיו רואים אותו בר חבות ממש כאילו היה מנהל בתואר ובמשרה.

57. לנוכח הקביעה הכלולה בפסקי צרפת לגבי התכליות שלשמן נתאגדו התאגידים מדעיקרא – דהיינו לשמש כלי שרת בידי מי שאמר ולפי דברו קם התאגיד ע"י בעלי מניות ומנהלים מדומים, אפשר כי אין לנו בסוגיה זו דוקא ענין בהרמת המסך, התואמת מצב דברים שבו קיימת חברה מאוגדת כהלכה, שאך מנהליה או בעליה נהגו שלא כשורה ולכן מגוללים עליהם אחריות אישית ואין מניחים להם למצוא מחסה ומסתור מאחורי מסך ופרגוד. אלא ענין לנו בתאגידים, שלפי הטענה נתאגדו מעיקרא לתכלית הפסולה של נטילת מלוות בדרכי הונאה, כאילו הן מילוותיהם, אך לבעבור פלאטו שרון. אם אלה פני הדברים, אפשר שהלכה למעשה ענין לנו לא בהרמת מסך אלא בהסרת מסכה מעל פניו של האיש שחולל את כל פעולתן של החברות באמצעות מנהליהן, שלוחיו עושי דבריו. משתוסר המסכה, יעמוד כבר-חבות האיש השולח, יוצר השליחות, נותן ההרשאה, מי שלא הוא שלוחה של החברה, אלא החברה ונושאי כליה הם שלוחיו.

58. לאור הנאמר הפסקי הדין מצרפת לגבי מר פלאטו שרון, אפשר לכאורה כי ראוי לקרוא עליו גם את דבריו של שומר המגילות לורד דנינג בפסקו הידוע: wallersteiner v. moir [1974] 1 w.l.r. 991, 1013 (c.a) לאמור:

“it is plain that dr. wallerstiener used many companies, trust, or other legal entities as if they belonged to him.
he was in contril of them as much as any “one-man company” is under the control of the one man who owns all the shares and is the chairman and managing director. he made contracts of enormous magnitude on their behalf on a sheet of note-paper without reference to anyone elso. i am prepared to accept that the engflish concerns – those governed by english company law or its counterparts in nassau or nigeria- were distinct legal entities. i am not so sure about the liechtenstein concerns- such as the rothschild ttust, the cellpa trust or stawa .a.g. there was no evidence befor us of liechtenstien law. i will assume too, that they were distinct legal entities, similar to an english limited company.
even so, i am quite clear that they were just the puppets of dr. wallersteiner. he controlled their every movement.
each danced to his bidding. he pulled the strings. no one elso got within reach of them. transformed into legal language, they were his agent to do as he commanded. he was the principal behind them. i am of the oppinion that the court should pull aside the corporate veil and treat these concerns as being his creatures- for whose doings he should be, and is, responsible. at any rare, it was up to him to show that any one elso had a sny in their affairs and he never did so: cf. gilford motor co. ltd. v. horne 91933) ch. 935, 943, 957”.

59. מעטים "המתנבאים" בסגנונו של הלורד דנינג. אך האם לא כמעט בסגנון זה אמר בית המשפט בצרפת על מר פלאטו שרון במשפטו הפלילי (בפסה"ד מיום 29.5.80) את הדברים הבאים:

“considerant que flatto dirigeant personnellement les diverses socieres et sci de son organisation par prerenoms interposes; qu`il erait a la latete pensante, le concpeteur,, l`organisateur et le chef incotteste regnant en maitre la sur son domaine; que tres intelligent, imperieux et entreprenant, dote de tres hautes relations en france comme a l`etranger, il appartenait en 1969-1970 a la haute societe parisienne; qu`aide par des protecteurs puissants et sans nul doute des appuis financiers qui pour etre restes inconnus devaient pourtant etre considerables, ce juif d`origine polonaise, rescape encore tres jeune d`un camp de concentration nazi en 1945 avait realise dans l`immobilier une carriere don’t on s`explique difficultement les brillantes et rapides etapes;”
ובתרגומם העברי (המובא בחוברת הקטעים בפסקי הדין שניתנו בצרפת הנספחת לסיכומי ב"כ המבקשת):

"...הואיל ופלאטו שרון ניהל באופן אישי את התאגידים השונים ואת החברות האזרחיות לנכסי דלא ניידי של ארגונו באמצעות אנשי קש וכי הוא פעל כמוח החושב, היזם, המארגן, המפקד הבלתי מעורער, אשר שלט כאדון באחוזותיו...."

60. טענת ההתישנות

כנגד חבותו של המשיב מר פלאטו שרון על פי חוזי המילווה המקוריים, אף אם החברות על פיהם תוסב אליו אישית כפועל יוצא מהרמת המסך או מדיני שליחות, טוען בא כוחו נמרצות טענת התישנות. כזכור ניטלו המילוות ב-1973 ונועדו לפירעון בשנים 1974, 1975 ו- 1976, והרי שתופסת בהם, או בחלקם, התישנות, משלא הוגשה תובענה תוך תקופת ההתישנות הקצובה לחוב אשר כזה.

61. עו"ד לאלו חותר להראות מפי העד מר לקומבה כי עוד בשנת 1974, כשפשטה ברבים בצרפת השמועה על מעלליו הנטענים של פלאטו שרון ומרעיו, כבר ידעה המבקשת על כל פנים כי הוא בעל דברה, ואם בוששה לתבעו לאחר שקמה לה עילת תביעה כנגדו עומדת לה עתה ההתישנות למכשול.

62. טענת התשובה שבפי ב"כ המבקשת עו"ד גרוס, כי אותו זמן לא ידעה המבקשת איה מקום הימצאו של בעל דברה ואף לא את שיעורו המלא של הנזק (היינו, מר שלא מומש מנכסי התאגידים), ולכן נבצר היה ממנה לתבעו בערכאות, איננה מיישבת את הענין כל צרכו. דין הוא שרק אחד הרכיבים של עילת התביעה- ומקום הימצאו, להבדיל מזהותו, של הנתבע המיועד אינו נמנה עם הרכיבים האלה- מונע תחולת ההתישנות. לא כל שכן שיעור הסכום המגובש של התביעה.

אולם טובה ממנה תשובתו השניה של עו"ד גרוס, והיא, כי בשום מקום בחומר שלפנינו לא השכיל טוען ההתישנות למצוא ולהראות סימוכין לכך שבשנת 1974, כשעל הפרק היתה רק פרשת השתמטותם של התאגידים מתשלום מס (מס ערך מוסף) כבר נמצא פלאטו שרון עומד מאחורי המסך. אדרבא, החומר מורה כי חלפו עוד שנים עד שחלקו בפרשת עסקיהם הנפתלים והמפוקפקים של התאגידים יצא לאור. למעשה החקירה עודנה מתמשכת עד הלום.

נטל הראיה הוא, כמובן, על טוען התישנות. וכל ספק בנדון זה פועל לחובתו; לכאורה – על כל פנים.

63. יצויין אגב כי לשם ביסוס טענת ההתישנות אמר עו"ד לאלו – בעצם ביקש- והגיש את פסק הדין מצרפת משנת 1974, ובכך כמדומה הכשיר הוא עצמו את הגשת פסקי הדין המסתעפים ממנו, מתוך עצם ההסתמכות על אותה פסיקה.

64. העילה של עשיית עושר ולא במשפט

עילה זו מיוסדת לכאורה על כך שהמשיב פלאטו שרון- באמצעות התאגידים וכל נושאי כליהם, כליו- הוציא מהמלווה את כספי המילוות, מתוך מצג כוזב של נתונים ותנאים יסודיים הקובעים את עצם הנכונות ליתן את המילווה, והריהו מוחזק, וכמוהו המשיבים האחרים מכוחו, בכספי המילוות ועושה בהם עושר ולא במשפט.

65. טענת ההשגה שבפי עו"ד לאלו מטעם המשיבים היא, כי לפי גירסת היסוד של המבקשת בתביעתה ניתנו המילוות על פי חוזים מחייבים, מילווה מילווה לתקופתו. ולכן אין לה למבקשת על נוטלי המילווה אלא תביעת חוב, וכל עוד לא ביטלה את החוזים הרי הוקנו כספי המילווה ללווה- ואחת היא מי הוא – הקניה כדין, והמחזיק בכספים מוחזק בהם כדין וכמשפט, ואם עושר הוא עושה- אין הוא חוטא לדיני היושר.

66. לא לי לפסוק בטענה, אלא אך לבחון מה סיכוייה של הגירסה אשר למבקשת להתקבל דוקא היא, ואפילו על דרך של תביעות חלופיות. אני סבור כי במצב הדברים הנטען של גלגול נכס מתאגיד לתאגיד באורח מלאכותי, לשם ניפוח שוויו, בסיועם של שמאים עורכי שמאויות כוזבות ושל מנהלים מדומים (אשר לפי החומר המסועף שבתיק אף הורשעו בפלילים), עשויה שתישמע ותקובל טענת המבקשת, כי אליבא דאמת לא היה מילווה מעולם, ובאספקלריה של העובדות לאמיתן ולאשורן לא היה ניתן כל עיקר. לכן אם גם הפקיעה המלווה את עצמה מן הקנין הפיסי בכספים, לא הפקיעה עצמה מן הקנין המשפטי. ואם כך, הרי הכסף כגזול מלכתחילה הוא בידי מקבליו ודינו השבה בלא שים לב אם בוטלו חוזי המילווה פורמלית.

67. טענת חוסר היריבות שבפי המשיבים

לכאורה אין הטענה מיוסדת כל צרכה. אמנם כן, נותנת המילוות איננה המבקשת, אלא המלווה, אולם בכתבי ההמחאה הומחו למבקשת כל זכויות התביעה של המלווה, במכלולן המלא, וממילא יכולה המבקשת לעשות אחת, או שתים, מאלה: לבטל את החוזה הקנוי לה מכוח ההמחאה ולתבוע תביעה שבדין להחזיר את המילווה, או לתבוע השבה על פי דיני היושר, לעילותיהם שלהם, בשל המצג הכוזב, כאילו היה כלפיה. בנדון זה יש ויש לכאורה יריבות בין המבקשת למשיב פלאטו שרון.

67א. טענות השיהוי. בידוע הוא כי שיהוי לגבי תביעה שביושר כמוהו כהתישנות לגבי תביעה שבדין. יתרה מזו השיהוי נמדד לפי הנסיבות ולא לפי מועדים וזמנים קצובים. ולכן יש ויש שהוא קצר הרבה מתקופת ההתישנות, ועל כל פנים אין למרק שיהוי המתמשך לתקופה שמעבר לתקופת ההתישנות.

טענה זו לא תצלח בידי המשיב מר פלאטו שרון, הואיל וכל הנסיבות מורות כי המבקשת לא השתהתה כל עיקר בחקירת חלקו ומידת חבותו של פלאטו שרון, ומסייעיו עימו, כדי להכשיר את הקרקע לתביעה.

גפ התנאי השני, הקובע את גורל טענת השיהוי, שהאידך גיסא לא שינה בינתים את מצבו לרעה תוך תקופת השינוי, לא בלבד שלא נתקיים בעניננו, אלא שאף אין פתחון פה לטעון לגבי התנאי. לנוכח טענתו המשתמעת של פלאטו שרון כי לא נטל מאומה, וממילא גם לא עשה כל מאומה בהקשר לכספי המילוות, וגם אין יריבות עמו, הכיצד ניתן לומר כי שינה מצבו, בין לטובה, ובין לרעה בעטיו של השיהוי?

לענין טענה זו, אין ההתכחשות לכל יד וחלק בעיסקה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת שינוי מצב לרעה, משל כטענת אליבי בפלילים, להבדיל, שטענת קנטור אינה יכולה לדור עמה, שאומרים לטוען: אם לא היית שם, הכיצד קונטרת?

68. אחרונה, עילת הנזיקין

כינונה של עילה זו – אחת שהיא שתים אם לא שלוש- אכן מעורר בעיות נכבדות, ועו"ד לאלו היטיב להציגן, כיד כשרונו. אולם אף כאן, חרף כל ההשגות יש ויש לה למבקשת טענה הראויה להישמע בתובענה – ואין הטענה נעדרת סיכויים – היינו, כי תביעת הנזיקין עשויה להיות מובאת ע"י המבקשת כנמחית על פי המחאות החוב. וזאת חרף הוראת סעיפים 3 ו-22 לחוק הנזיקין (נוסח חדש) שבמשולב משתמע מהם איסור בדבר המחאת עילת נזיקין.

אין ספק כי אילו באה המלווה עצמה, במקום המבקשת, באותה תביעת נזיקין- נזיקין על הפרת חוזה, על גרם הפרת חוזה ועל עיכוב ממון שלא כדין – לא ניתן היה לחסום את דרכה על הסף, שכן מתקיימים בה העקרונות הכלליים הקובעים במשפט הבינלאומי הפרטי לענין מעשה נזיקין שנעשה בארץ נכריה. הדין הוא שהולכים אחר דין מקום היעשות העוולה. מהיות התביעה תביעת גברא – תביעה אישית נגד עושה העוולה – רשאי בית משפט בישראל לדון את התביעה, אף כי מעשה הנזיקין הנטען נעשה כולו מעיקרו מחוץ לישראל, ובלבד שהעילה הנעוצה בעוולה הנטענת איננה נוגדת את משפטי ארצנו ואת עיקרי המשפט והמוסר המנחים אותנו. כזאת אין ניתן לומר על עילות הנזיקין הנטענות ע"י המבקשת בתביעתה.
מאחר שהמשפט של צרפת הוא הקובע את תביעת הנזיקין, את עילתה ואת יסודותיה, באשר שם נעשתה כל עוולה נטענת, הרי אותו משפט הוא הקובע גם אם עשויה התביעה להיות מועברת על דרך של המחאה, והאיסור האמור בפקודת הנזיקין שלנו על המחאת עילת נזיקין אולי אינו תופס בנזק שנגרם מחוץ לישראל. מה גם שאפילו לפי משפטי ארצנו יש מטיפים לכך שראוי כי נזק שנגרם לרכוש, שהקנין בו הועבר, יהא בר תביעה ע"י מי שהקנין הועבר אליו. (ראה פרופ' ג' טדסקי, דיני הנזיקין, חלק ראשון, (ירושלים תשל"ז) 667 עמ' 667. ראה גם ע"א 300/78 מזרחי ואח' נ' סנקרי ואח', פ"ד לה(1) 85).

69. פשיטת הרגל (של שלושה מהמשיבים)
לא מצאתי ממש בטענה כי מהיות המשיבים פלאטו שרון וכן טום הד (והשלישי שאין לנו ענין בו כאן) פושטי רגל מוכרזים בצרפת, אין לה למבקשת לתבעם בערכאות המשפט כאן אלא להביא תביעתה בפני
הנאמן בפשיטת הרגל דשם בידוע הוא כי פשיטת רגל, באשר היא, מתגדרת לעולם אך בתחומי המדינה שבה הוכרזה, ובמדינות אחרות אין לה תחולה (בתנוי בסייגים שאין לנו ענין בהם בזה). כאן המשיבים כמוהם איפוא כבני חורין גם במובן זה.

70. הסעדים
(א) כיון שכמדומה בעיני השכילה המבקשת להראות כי יש לה צד זכות עם נתבעיה המשיבים, ולגבי איזו מעילותיה של התובענה- אפילו תביעה חזקה וכבדת משקל, קמה לה הזכות לבקש את הסעדים שהיא עותרת להם לגבי המשיב פלאטו שרון, לגבי רעיתו ולגבי אמו.
(ב) לא נעלמה ממני חומרתו הרבה של הסעד של כינוס נכסים זמני, מעצם טבעו. ואני משווה לנגד עיני את הכלל כי אם אך ניתן להבטיח את השגת תכליותיו של העותר בדרך אחרת, מתונה מכינוס נכסים, ומה גם כינוס לא ספציפי אלא כוללני, ראוי להימנע מלנקוט כלי רב חומרה זה, ולהיזקק לסעדים חלופיים, כגון עיקול-נכסים וכיוצא בזה.
(ג) התלבטתי אם גם בענין דנן אין לתור ולבקש אחר סעדים חלופיים. וצריכה אמת להיאמר כי מאז מיניתי את עו"ד י. חורש להיות כונס נכסים זמני, שאלתי עצמי מדי ישיבה וישיבה בהתדינות ממושכת זו, האם לאור הדברים שנתלבנו באותה ישיבה ועדיה, אין מן הראוי לבקש דרכים למיתון הסעד הזה שניתן מלכתחילה בידי המבקשת, או להגבילו. שאלתי ולא מצאתי מענה בזכותו של המשיב. אדרבא, ככל שנתמשכו הדיונים והבירורים נתחוור אף יותר הצורך בנקיטת סעד זה דוקא. צא וראה אפילו מקצתה של תמונת המצב שנתגלתה בינתים (והדברים שבאו לידי גילוי תוך הדיון בבקשה ומתוך דיווחיו של הכונס הזמני על פעילותיו ועל תוצאותיהן רואים אותם גם הם כמצג הקובע את גורל הבקשה): הנודע בציבור כגביר אדיר, פלאטו שרון, שביתו מלא שכיות חמדה, דברי אמנות, חפצי חן, כלי כסף וזהב, תמונות ופסלים, עומד ומצהיר על עצמו, מפי בא כוחו, כי אף שמץ מהם איננו קניינו. הוא הנגיד והמצווה בחברות המשיבים 10-6, ובאמצעותן ובאמצעות מניותיהן דברו קובע גם במשיבות 19-10, כשיעור כוחה של חבילת המניות שבשליטתו, ואף על פי כן לו עצמו אין מניה אחת. המניות הן קנין חברות אחרות,מהן ואדוזיות, ואלה בחלקן קניינה של אמו. חתנו, מר גוזלן, הוא מנהל בכמה מן החברות ומר פאול סעיד בכמה אחרות. על פיו ישק דבר בכל אחת מן החברות האלה, אך הוא עצמו נטול קנינים בהם ונטול כהונה משרה ותפקיד, קופתו וכספתו שבבית נמצאו ריקות, באין בהן אפילו אסימון מחוק אחד. כשעותרת המבקשת לבטח – על חשבונה ובלא שתתבע לעצמה זכות ביטוחית כל שהיא- את כל תכולת ביתו וביחוד חפצי האמנות שבבית, מתייצב בא כוחו עו"ד לאלו, ופותח, בלהט האפייני לו, במערכה נמרצת (המתמשכת ישיבה שלמה והפרוטוקול שלה מונה עמודים רבים)- למנוע את הסמכת הכונס מלעשות את הביטוח. ולסוף, כאשר מסמיך בית המשפט את הכונס ואף מורה לו לעשות את הביטוח, ובאים מומחים מאנגליה מסוכנות "סוב"י" לדברי אמנות) לשום את דברי האמנות וכו' כערכם, מסתבר כי רבים מן המוצגים הם תעתיקים, והשוקת האמנותית שבורה כמעט. בבנקים אין שום חשבונות של ממש, חשבונות "משמעותיים" בלשון ימינו, לא של מר פלאטו שרון, לא של רעיתו ולא של אמו. הוא מתכחש לבעלות במכונית כל שהיא מכל אותן מכוניות המשמשות אותו ואת ביתו. בנסיבות אלו מה יתן ומה יוסף עיקול נכסים שאינם, ואם ישנם הרי לפי הטענה ולפי החזות הפורמלית אינם שלו. ומה בצע בעיקול מניות באשר הן, אם ניתן על דרך החלטה לשנות את מהותן ולגרוע את ערכן.
(ד) אין מנוס איפוא מלנקוט, לגבי הנכסים המפורטים בבקשה ולגבי אלו שתימצא למבקשת ראיה לכאורה כי הם בשליטת מר פלאטו שרון ושאריו, את הצעד הדרסטי של מינוי כונס נכסים זמני, על מנת שאם יאותרו לעתיד לבוא נכסים בני מימוש, אשר עיקול גרידא יסכון לשמירתם עד גמירת הדין בתובענה העיקרית, יבוטל המינוי או יצומצם בהיקפו.

71. זאת מבחינת התכלית המעשית. מן הבחינה המשפטית הסמכות נתונה מכוח תקנה 264 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לשונה של תקנה זו רחבה עד מאוד והיא נותנת בידי בית המשפט אומד-דעת בלתי מוגבל כמעט בהיקפו לעשות את המינוי. אלא מאי? ההלכה הפסוקה היא שהורתה מגבלות לגבי אומד הדעת והיא מורה כי רק בשלושה מקרים, או, מיטב, לשלוש תכליות, ינתן צו כינוס נכסים. ואלה הן:
(א) כדי לשמור בעין בעבור הזכאים לו רכוש נושא מחלוקת, בעוד תלויה ועומדת התדינות עליו.
(ב) כדי לשמור מהרס, השמדה, העלמה וכיו"ב רכוש שנטוש לגביו סכסוך.
(ג) לשם "הוצאה לפועל מן היושר" מקום שאין ניתן לבצע פסק-דין לגבי הנכסים בהליכי הוצאה לפועל עפ"י החוק.
אולם אותה הלכה, שהיא בבחינת הפה שאסר, היא גם הפה המתיר. וכך היא מורה:
..."התנאים המסחרים והכלכליים במאה זו נותנים יסוד להנחה כי איננו צריכים להיות צמודים לאותן ההלכות שהתגבשו לגבי התנאים שחלו לפני פרסום ה- judicature act, 1873 ואפילו לאחר מכן. יש להשאיר מרחב סביר לשיקול דעתו של השופט, בהתחשב בהתפתחות הצורות המשפטיות של עסקי המסחר והכלכלה, בהיקפן העצום ובריבוי צורות עקיפת החוק בעבירות כלכליות,ולכן מוכן אני להניח שישנם מקרים שמינוי כונס נכסים יהיה מועיל יותר וצודק, אפילו שלכאורה אפשר לבצע עיקול זמני, בהתאם לתקנה 238. כך למשל, עיקול על מניות לא תמיד מועיל, מפני שבעלי המניות, למרות העיקול שהוטל עליהן, יכולים עדיין להשתמש בזכויות ההצבעה שלהם בהנהלת החברה ועל-ידי החלטות מתאימות יכולים הם "לרוקן" את החברה מנכסיה ולפגוע בערך המניות ועל ידי כך לסכן (!) את מטרת העיקול. הדרך היעילה הקיימת כיום למקרים כאלה, מתוך השיקול של "צודק ונוח, ועל מנת להבטיח את זכויות הנושה, היא למנות כונס נכסים על מניות, אשר ייכנס בנעליו של בעל המניות, ובתפקידו ככונס, כפקיד בית המשפט הכפוף להוראותיו, ידאג לשמירת המצב הקיים עד למתן פסק-דין".
(מדברי השופט עציוני בע"א 689/74 בשמת חברה להשקעות ופיננסים בע"מ ואבנר תומר נ' עירית אילת, פ"ד כט(2) 281, 293, בעמ' 293).
72. דברים אלה שציטטנו מחזירים אותנו אל מקור הסמכות, אל לשון התקנה 264 ואל התנאי האמור בה, לאמור: ...."רשאי בית המשפט אם הדבר נראה לו צודק ונוח, לעשות... את הדברים האלה: 1) למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני פסק הדין ובין לאחריו". מתקשה אני לדמות מקרה שבו "צודק ונוח" לעשות את המינוי יותר ממקרה זה דנן, שהסתום בו, לפחות מבחינת זהות בעלי הנכסים שלגביהם קיים חשש העלמה, עוד רב מאוד על הגלוי.
73. מן הראוי להחיל על עניננו את הגיוניהם ואת רעיוניהם וטעמיהם של פסקי הדין שניתנו מפי הלורד דנינג, שומר המגילות, בבית המשפט לערעורים באנגליה במשפטים הבאים:
1. mareva compania naviera s.a. v. international bulkcarriers s.a. [1975] all e.r. 282.
2. prince abdul rahaman bin turki al eudaing v. abu taha [1980] all e.r., 409.

74. אם משפט mareva היה לכעין אבן פינה למסכת כינוס נכסים באנגליה, עד שהסעד גופו מתקרא על שמו mareva injunction`` '' , דומה כי ראוי משפט זה דנן, מחמת היחוד שבנסיבותיו, לחרוש בגינו תלם נוסף בשדה ההלכה בסוגיה זו במשפטנו שלנו.
כאמור לעיל, בפתח ההחלטה, יחוד ומיוחד הוא הליך זה דנן מכמה וכמה בחינות, ובהן מורכבותן ונפתלותן של העסקות הנדונות בו והקשיים המיוחדים באיתור הממון שהועלם מזה ובשימת יד על נכסים בני מימוש, מזה. מייחודן של הנסיבות מתחייב גם יחוד הסעדים. אין ניתן, כמדומה בעיני, למוד את הענין הזה ואת טיבם ואת היקפם של הסעדים הראויים להינתן בו, ואפילו כהוראת שעה, באותן אמות המידה שבהן נדונה תביעת חוב פשוטה, המשליכה את יהבה לענין ההיפרעות על נכס פלוני, או על חשבון מסויים שבבנק וכל כיו"ב. לא חוב אחד פרעונו נתבע כאן, כי אם חובות הרבה (וזאת אף אם נראה את תביעת המבקשת כתביעת חוב סתם). ההון שהשבתו נדרשת הון עתק הוא. לא מקור אחד נדרש כדי להיפרע אלא מקורות מספר. דא עקא רובם ככולם נעלמים או סתומים. לא דרך אחת להעלמת רכוש פתוחה בעניננו לרוצה להעלים, כי אם דרכים הרבה. לא אניה אחת עלולה להרים עוגן ולהפליג, כבמקרה mareva, ולא סכום אחד הטעון תפיסה עלול להיעלם, כבענין prince abdul rahmam, אלא נכסים הרבה, מהם נזילים- יותר מבמשמע אחד- ומהם נעלמים לפי שעה, עשויים להיעלם כליל, כלא היו, מתוך הינף אצבע, או הבל פה, של מי שירצה לסכל את התביעה. מן הדין איפוא לסגל את כלי המשפט, את ההליכים ואת הסעדים, אל הנסיבות ואל התכלית.
75. אשר להיקפו של סעד כינוס הנכסים הניתן בזה יש להטעים כי צו הכינוס, הגם שהוא סיטוני משהו, כפועל יוצא מריבוי החובות הנטענים מזה ומריבוי הנכסים הטעונים כינוס, מזה, כינוס ספציפי הוא- לנכסים שפורשו בבקשה, לרבות אלה שתתגלה ראיה לשייכותם למשיב, ולא כינוס גורף וכוללני "על כל רכושו של החייב ועל כל פעולותיו; צו הגובל כאמור להכרזת פשיטת רגל", כביטוי של השופט עציוני בפסה"ד בע"א 689/74 הנ"ל, שם בע"א 293 מול האות ז'. כל אימת שיתגלה רכוש נוסף, עשוי צו הכינוס להתרחב, כשם שאם יוברר, כנגד זה, כי נכס מסויים אינו קנוי אליבא דאמת למר פלאטו שרון, שלא כפי שהסתבר בתחילה, יצומצם הכינוס.
76. ראוי להטעים עוד כי שיקול חשוב של הנמקה האמור שם, למטה מן הענין, בדברים המצוטטים מפי כב' השופט עציוני בע"א 689/74 (שם עמ' 293 מול האות ז'), שלא לעשות צו כינוס כוללני וגורף, לאמור: "וזאת במקרה שלנו, שהחובות בגינם בוקש הצו, ושלגביהם ניתן טרם הוכחו אפילו לכאורה", דומה כי אינו תופס בעניננו, שבו יש אפילו אומדנא דמוכח לגבי החבות, אמנם בפסק נכרי. אפשר איפוא כי "המקרה שלנו" כאן שונה ממה שהיה "המקרה שלנו" שם, וראוי, כפי שאמרנו, להוסיף ולהרחיב את תחום חלותו של סעד כינוס הנכסים.

77. בצד מינוי כונס הנכסים מונה התקנה 264 עוד שלוש סמכויות לבית המשפט: סילוק מהחזקת הרכוש, העברת הרכוש לחזקתו ולמשמרתו של הכונס, הקניית סמכויות בעל הרכוש לכונס. לפי שעה אין אני רואה לתת סמכויות אלה באורח כולל לכונס הזמני, אלא יהא עליו לעתור- כאשר עתר עד הנה וקיבל – לסמכות סמכות, לכשיקום הצורך בה, לכשיעתור, תישמר זכות התשובה למעונינים, אם לא יהא חשש שיתקפח בגינה הענין עצמו.

78. סעד עקיבת נכסים

כנגד זה אין אני רואה להיעתר לבקשתה של המבקשת לענין צו העקיבה. צו העקיבה לא ינתן למבקשת, על יסוד מצג הדברים שבבקשתה, על שום חסרון כל ראיה כי דוקא אותם סכומי הממון שניטלו מכוח המילוות שבצרפת הם שפשטו צורה ולבשו צורה ונמצאים עתה כאן משוקעים בנכסים שבתחום השיפוט כדי לטעון קנין ישיר בהם ולתבוע השבתם בעין. אין אפילו תחילת ראיה לכך שאותם כספים מעורבים בכספים שבהם נקנו הנכסים, אם אמנם נקנו ע"י פלאטו שרון ושאריו. לגבי כל אלה אין אלא חשדות בעלמא, וחשדות אינם עילה ראויה למתן צו אשר כזה. (ראה ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי והמפרק של "פלס" בע"מ נ' רודולף מאיר , פ"ד יב 1697).
79. סעד הגילוי

לענין צווי הגילוי, התלבטתי רבות אם יש בנסיבות, כפי שנתלבנו לפי שעה, כדי להצדיק כבר מעתה, ועוד בטרם החל הדיון בתובענה, דחיקת עקרון החיסוי והפרטיות- ביחוד לגבי חשבונות בנקים – ודחייתו מפני צרכיה ותכליותיה של המבקשת בתובענתה, ומה גם תכליותיה וצרכיה בתחום השגת ראיות. תהיתי אם אין בהיענות למבקשת בנדון זה משום הקדמת "נעשה" ל"נשמע", הקדמת הסעד לעילה המבוררת. צריך אני לומר כי לאורם של שיקולים אלה, הרי אלמלא החשש להעלמת נכסים מתוך שלא באו לידי גילוי, לא הייתי רואה להיענות למבקשת בעתירתה זו. שבידוע הוא כי צו הגילוי לא נועד להקל על איסוף ראיות ולכל תכלית אחרת של הוכחת התביעה.
אולם לנוכח של השיקולים התופסים לגבי הסעד של כינוס הנכסים הזמני, כפי שפורטו במקומם בהחלטה זו, דומה בעיני כי צו הכינוס יהא צו עקר אם לא יתלווה אליו צו גילוי. הגם שאין בידי המבקשת להראות, ולו לכאורה, כי כספי המילוות הועברו לכאן כמות שהם או נתערבבו בכספים ששימשו לרכישת מניות או קנינים אחרים מתוך העלמת הבעלות האמיתית בהם, עלה גם עלה בידה להראות לכאורה כי יש ויש בנמצא, במסווה זה או אחר, נכסים בארץ, העשויים לשמש למימוש פסק הדין העשוי להינתן בתובענה. נכסים אלו יש לאתר ולאלתר. והגילוי משמש אך את התכלית הזאת ואת תכליתו הכוללת של כינוס נכסים.
ראה: bankers` trust co. v. shapira & others [1980] all e.r. 353, 356-7; a & b v. c, d, e, f, g & h [1980] 2 lloyds l.r. 200, 203 ; cook industries inc. v. galliher [1978] 3 all e.r. 945, 947,948.

80. עשוי השואל שישאל, ואף יקשה: משנענתה העתירה לסעד הגילוי מה טעם נדחתה העתירה לסעד העקיבה. וכן להיפך, והלא הגילוי והעקיבה הם כמעט שני צדדיו של אותו מטבע מבוקש. שמתוך העקיבה באים לידי גילוי ומתוך סעד הגילוי מתאפשרת העקיבה כדי להניח יד על הנכס או על הממון, שניטל שלא כדין ושפשט צורה ולבש צורה.
תשובתה של שאלה זו היא, כי אין הסעד נבחן על שום התהליך של יישומו, אלא על שום תכליתו ותוצאתה. בסעד של עקיבה מייחדים לו לזוכה את הנכס, או את הממון, שבגינו ניתן הסעד, כדי להועידו להשבה בעין, על שום קנין שביושר בו גופו. מר שאין כן בסעד הגילוי, שפריו אינו שמור אך לזוכה בסעד, אלא לפרעון כל הנושים ובהם מבקש הסעד, איש איש כשיעור זכאותו ודין קדימתו. גם עילת הגילוי אינה נעוצה בהכרח בקנין שביושר במושא הגילוי.
81. לכן נענה אני למבקשת ונותן בזה את צו הגילוי, כלשונו בעתירות ד', ה', ו', לבקשה, אולם אך ורק לגבי המשיבים 1, 4 ו-5 ולגבי קניניהם בחברות 19-6, ולגבי חשבונותיהם בבנקים המשיבים. צו פורמלי מפורט ייערך.
82. כללו של דבר, מינוי כונס הנכסים הזמני יעמוד בתקפו, כהוויתו, עד גזירת הדין בתובענה האזרחית 2244/81 וכן שאר הצווים שניתנו ע"י בימ"ש זה ביום 21.9.81 (זאת – זולת לגבי המשיב טום הד, שכנאמר לעיל בהחלטה זו, בטלים הסעדים שניתנו למבקשת כנגדו) ונוסף עליהם עתה צו גילוי, כאמור לעיל.
83. ואחרונה – מיהותו של הכונס
ב"כ המשיב פלאטו שרון מוצא טעם לפגם בכך שבית המשפט העמיד ככונס למרשו דוקא עורך דין העובד במשרדו של ב"כ המבקשת, הלא הוא עו"ד יהושע חורש.
צריכה אמת להיאמר כי כענין שבעיקרון אין אני נוטה כשלעצמי למנות כנאמנים בפשיטת רגל, כמפרקי חברות או ככונס נכסים, דוקא נציגיהם של נושים. ראוי כמדומה בעיני שמעיקרא יהיו הנאמן, המפרק והכונס אך שלוחיו של בית המשפט ללא זיקה כל שהיא לצד מעונין. אולם זו דעת יחיד שלי. גם עולם המשפט כמנהגו נוהג, ומעשים בכל יום שכונסים, מפרקים ונאמנים מתמנים לא רק חרף הזיקה אל הנושים אלא דוקא משום הזיקה. סימוכין לכך גם בפקודת החברות וגם בפקודת פשיטת הרגל. אין איפוא פסול עקרוני במינויו של עו"ד י. חורש ככונס זמני. מה גם שהלכה למעשה מעיד כאילו סוף פעילותו על תחילתה. ראיתיו בפעילותו, קראתי ובחנתי ובדקתי את דיווחיו, ויכולני לומר בהשקט ובבטחה כי הוא עושה מלאכתו בשום שכל, ובמידה ממוזגת של תקיפות ומתינות. (ואני מטעים שתי תכונות אלה כדי להזכיר, למי שאולי נוטה לשכוח ולהשכיח, באלו מצבים קשים הועמד הכונס בשעתו, כשהתיצב למולו מי שהתייצב וניסה למנעו מלעשות שליחותו חרף צו מינוי כדין שהיה בידו, עד שהוצרך לבקש מבית המשפט להורות למשטרת ישראל לסייע בידו. ראה המ' 2099/81 וצו מיום 25.9.81). אף לא מצאתי שום סימנים של מרות מעבידיו, או גורמים אחרים שוללי עצמאות וסמכות, בכל מעשיו והליכותיו ככונס. אני רואה איפוא לשוב ולהסמיכו, כבראשונה.

_______________









א בית משפט מחוזי 2244/81 קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון נ' שמואל פלאטו שרון ואחרים, [ פס"מ: תשמ"ד ב 10 ] (פורסם ב-ֽ 31/12/1981)