פסקי דין על גוטמן גיורא | פסקי דין על אברהם צ'רצ'י (צ'רציל)

11624/08 א     03/05/2010




א 11624/08 גוטמן גיורא נ' אברהם צ'רצ'י (צ'רציל)








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



05 מאי 2010

ת"א 11624-08 גוטמן גיורא
נ'
אברהם צורצי (צ'רציל)






בפני

כב' השופט
מנחם קליין


התובע

גוטמן גיורא


נגד


הנתבע

אברהם צ'רצ'י
(צ'רציל)




פסק דין



רקע

בפני
י תביעה נזיקית שהחלה בסכסוך בין שכנים אשר נתגלע לכדי ביזיון וקצף, השתלחות איש ברעהו ואלימות מילולית ופיזית.

התובע יליד 48, שימש כיו"ר ועד הבית המשותף ברחוב הפודים 4 ברמת גן.
הנתבע מתגורר בסמוך לדירתו של התובע, הכיר אותו וידע על מצבו הרפואי של התובע, נכה מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי.
ביום 3.7.2007 הותקף התובע ע"י הנתבע ונגרמו לו חבלות עקב התקיפה.
התובע נאלץ לקבל טיפול רפואי עוד באותו יום ואף ניגש למשטרת ישראל בסמוך לארוע והגיש תלונה. התובע נבדק ע"י ד"ר עופר - אליו הופנה באותו יום - ביום 8 ביולי, כלומר 5 ימים לאחר האירוע.

התובע דורש כי ייעשה זה מן הצדק ומן היושר על כי לא ינוכה הנתבע מעוונו וכי על הנתבע לפצותו בגין התקיפה.
מאידך טוען הנתבע כי כלל לא פגע בתובע וכי תביעתו היא מופרכת לחלוטין וניסיון לעשות עושר ולא במשפט.

הנתבע בחר להכחיש באופן גורף את עובדות האירוע בכתב הגנתו ולטעון ש "התובע
ידוע כטיפוס סכסכני, מחפש מריבות ומפיק הנאה מכך, התובע ממורמר ופגוע מזה שאשתו בגדה בו ועזבה אותו ........התובע הינו איש שעושה דברים כנגד כולם ללא סיבה ורע מטבעו".

לדידי סכסוך מסוג זה , אין ערכאה שיפוטית אשר בכוחה להביא לפתרונו, אם אין הצדדים עצמם משכילים למצוא דרך ליישבו.
אין גבול למוקדי החיכוך האפשריים ואין קץ ואין תכלה, לאפשרויות הפגיעה, ההטרדה וההצקה כיד הדמיון הנתעבת בנפשו של איש, וסיומו של סכסוך- מי ישורנו, גם אם יוכרע בהא מחלוקת אחת - יארבו אחרות לפורענן של הצדדים בעיקולה של סמטא אפילה. הכא, האחד זוכה (והאחר בוכה) והתם, מתהפכות היוצרות וחוזר חלילה וחס. וכאילו לא די לנו צרות הסובבות עמנו מחוץ, מצאו להם הצדדים להוסיף יגון על יגוננו וצרה על צרתנו בסכסוך שכנים, בביתנו אנו פנימה.

בית משפט זה ניסה פעם ויותר, להציב בין ניצים מסוג זה דמות דיוקנו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אך אלו אשר אינם משכילים לשמור על סובלנות ולמצער, על כבוד הדדי מינימלי, לא יוכלו גם שבת אחים יחדיו בלא מדון ומריבה ותובעים להם איש זכות עלבונו והשליכו אחרי גבם כבוד האדם ויחסי רעות.
תביעות אלו שבפני
לא היו באות לעולם או למצער נקטעות באיבן לו השכילו הצדדים בהבנת כל אלו, והבנה שאין הצר שווה בנזק המלך.

לדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו, נוכח נסיבות העניין כתבי הטענות, תצהירים, עדויות, וסיכומיהם של ב"כ הצדדים. כך, דשתי ודנתי בטענות התובע, וגם יכולתי, ואומר אף בביטחון כי כל אחד מהצדדים תרם חלקו למערכת העכורה ולעוינות, לאיבה, לקטנוניות, ובכוחם של כל אחד מהם היה לתרום לרגיעה, שלווה, אחווה שלום ורעות, אילו חפצו בכך באמת ובתמים.
אך ראשית וראשון יש
להוקיע
את מעשיו החמורים לעין ערוך של הנתבע נגד גופו וכבודו של התובע, ובכבודו של כל בר ביה רב אשר ליבו יחמץ אך לשמע הכאתו של התובע, תהא הסיבה לכך אשר תהא.
לא קנטור ולא מצמוץ עיניים מקדם פני תגרה. אלימות בזויה היא ובשמה נקרא לה, ולפגיעה זו בכבודו ובקניינו של אדם, אין בית המשפט יוכל להסכים.

על חומרתה של האלימות עמדו כבר במקורות המשפט העברי אשר אין בהן אלא לשקף את עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (חוק יסודות המשפט, תש"ם – 1980), ואין לי אלא להביאם כלשונם:

"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה..הרי זה עובר בלא תעשה, אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע".
(רמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכות א' –ב).
מה נוראה היא עוולת התקיפה וברגיל, צידוקים לא יימצאו לה.

נטל ההוכחה
נטל הבאת הראיות, משפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות" בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פד"י (1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

סבורני שמבחינת נטל הראיה המוטל על פי החוק התובע הוכיח את תביעתו והרים את הנטל כנדרש.

אינני יכול להסכים לטענת ב"כ הנתבע המלומד ולפיה מאחר והמדובר בתביעה על תקיפה שהיא גם עבירה פלילית לפי חוק העונשין, נטל ההוכחה המוטל על התובע הינו הנטל
של המשפט הפלילי מעל לספק סביר. גם ההיקש שעשה בדרך של כלל וחומר לתיקים אזרחים בהם חברות הביטוח מעלות טענת מרמה של המבוטח המטיל על טוען נטל ראיה הרבה יותר כבד מאשר במשפט אזרחי, איננו מקובל עלי.
עילת תקיפה כמו עוולות רבות שיש בהם גם פן עונשי (כגון: לשון הרע, השגת גבול וכדומה) היא עוולה אזרחית ובהליך אזרחי הנטל הוא הנטל הנהוג בהליכים אזרחיים ולא הפלילי (וראה לעניין זה למשל ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל,נט

397 (5)
לעניין חילוט).

רקע נורמטיבי

יסודותיה של עוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הם שלושה:
א. שימוש בכוח נגד גופו של אדם.
ב. במתכוון.
ג. ללא הסכמתו.
לאחר שבחנתי את כל הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע ביצע עוולה של תקיפה כנגד התובע, שביטוייה בין היתר בבעיטה הקשה בברכו של התובע.
באשר ליסוד הכוונה הנדרש בעוולת התקיפה: לאור ההנחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ובהעדר ראיות לסתור, המסקנה היא כי הנתבע התכוון להפעיל כוח פיסי נגד גופו של התובע.

הנתבע, הינו אדם חם מזג אשר בחר לתקוף את התובע ולפגוע בו. יודגש כי הנתבע כפי שהוכח עפ"י המרשם הפלילי במשטרה הינו בעל רקע פלילי במעורבות באירועים של נזק לרכוש, תקיפה, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור.

הנתבע, העובד עבודה קשה לפרנסתו, כנראה נפגע מאוד כשנפגע פת-לחמו עם קבלת דו"ח חניה על משאיתו, קרוב לביתו וחמתו בערה בו.

הנתבע העיד כי השכנים שהגיעו לאולם בית המשפט ראו את האירוע ונכחו במהלכו. כך למשל, בסעיף 19 לכתב ההגנה הוא טען ששלמה אמר לתובע, להפסיק עם האשמותיו ואף שמע אותו (ס' 22 לכתב ההגנה) אומר שיתבע את הנתבע על נזקים שלא קיימים. לטענתו השכנים גם ראו את התובע "רץ כמו אתלט" לתחנת המשטרה. עם זאת, ב"כ הנתבע המלומד, התנגד להעדת עדים אלו מסיבות פרוצדוראליות. נכון הוא שהסיבות בדין יסודם, אך אם בחתירה לחקר האמת עסקינן וגרסת העדים שתתקבל הייתה שהשכנים יגידו שלא הייתה כל תקיפה, אזי מצופה היה לקבל את עדותם בשמחה, מה גם שהם לא נתנו תצהיר ואמורים היו להעיד בעדות ראשית את מה שראו במו עיניהם. מכאן שההתנגדות לשמיעת עדותם פועלת במבחן השכל הישר כנגד הנתבע.
כלל ידוע הוא, כי מניעת הבאת עד העשויה לתמוך בגרסתו של צד שכנגד מערערת את גרסתו של אותו צד ולפעמים אף שוללת את מהימנותה. בע"א 548/78
נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה
(1), 736, 762-763 נאמר כי:

"מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"
.

דברים דומים נאמרו גם על ידי כב' השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 אבו נ' מ"י פד"י לז (2) 85, 97:

"
הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה."


יתירה מזו, התובע נחקר בחקירה נגדית אך לא נשאל על עובדות האירוע ולא נסתרה עדותו כפי שנטענת בכתב התביעה ובתצהירו שהוגש לבית המשפט.
גרסתו כפי שמסר מוצאת חיזוק בתלונה שהוגשה במשטרת ישראל בסמוך לאחר הארוע, באותו יום. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית בכדי לבסס
אחוזי נכות בעקבות הארוע. הנזק הנטען בעיקר הינו בגין הכאב והסבל שנגרם לו.. לצורך התביעה התובע העמיד את נזקיו בסך 50,000 ₪.
אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבע ולפיה העבירות בהם הורשע הנתבע בעבר ומעידות על אופיו האלים הינם "עבירות קטנות יחסית" שאין מהם בכדי להסיק דבר או לסייע לראיות התובע. עברו של הנתבע מעידה על אופיו. בנוסף אציין שבעדותם הקצרה של שלושת השכנים העדים הפוטנציאליים, והמבטים שהחליפו עם הנתבע, התרשמתי מהבהלה והחשש האופף אותם "להסתבך" עם הנתבע במתן עדות על נסיבות המקרה בבית המשפט.
על אף שבזבזו כבר יום עבודה והגיעו להעיד בבית המשפט, שלושת העדים כאחד, "קפצו על המציאה" כמוצאי שלל רב כשנאמר להם שהם משוחררים ולא צריכים למסור עדות לגופו של
האירוע - ולהתעמת בכך עם הנתבע - ויצאו מהרה מאולם בית המשפט, מבלי כלל לנסות ולהבין מדוע הם לא יכולים לספר על מה שארע אם כבר הגיעו עד הלום, והטריחו עצמם לאולם בית המשפט.
עיינתי בשאלון ת/2 ותצהיר תשובה ת/1 שהוגשו ולא מצאתי בהם כל סתירה מהותית לעדותו של התובע. עדותו של התובע הייתה קוהרנטית, עקבית, מתאימה למסמכים ואמינה בעיני ועדיפה על פני עדותו של הנתבע.

שומת הנזק

המבחן לקביעת דרישת הפיצוי, אינו מכוייל בדיוק המאפיין את אותם מדעים המדוייקים ולרוב מושת רובו ככולו על חוש המומחיות של השופט, תחושת המציאות וניסיון החיים המהווים "אומדנה דדיינה" ולפי אלו אכריע גם בעניין זה, על אף שלו נשמעה דעתי הייתי מעדיף כאמור, להתפשרות הצדדים בינם לעצמם "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.


לא בעילה רכושית בא התובע בפני
ביהמ"ש זה, כי אם בעילה הסובבת סביב כבודו, פגיעה בגופו, וביקרו של התובע. אך לזאת קשיים לא מעטים היות והיכן ימצא הוא סכום הממוני אשר יעשה צדק עם הנתבע אך גם יפצה על ייסורי גופו ונפשו, לזמן מה, נוכח התנהגותה הקלוקלת של הנתבע? (ראה גם ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126).
כך גם במשפט האנגלי:



"the inner world or the inner life, or, should it be said, the soul of a person is not.. a matter for investigation in a court of law in order to justify an award of damages." (wise v. keye [1962] 3 all e.r. 327, 331).


אך, וזאת חשוב כי יאמר, עם כל הקשיים המלווים לשומה זו הרי שהיא מחוייבת מין ההגיון שכן "יהא זה מן הפרדוכסליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהוא מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק" (י.אנגלרד א.ברק מ.חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (מהדורה ראשונה, ירושלים, 1976) 612.
לכך צריכה אותה הערכת נזק לא רכושית, להתחשב במידת הסבל, הבושה, הפגיעה בגופו ובנפשו של התובע שהיו מנת חלקו בעקבות מעשה התקיפה, הערכה אשר יש בה מן הסממנים האינדבדואליים לכל ניזוק באופן המעניק פיצוי הוגן וסביר בנסיבות העניין:

"אכן, קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא: קיימת מחלוקת לגבי הבסיס האינטלקטואלי לפיצוי זה וקיים קושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה כדי להימנע מקביעה שרירותית של הפיצוי, ועל מנת לקרבו ככל הניתן לסכום הכסף שיעמיד את הניזוק, בקירוב ובערך, באותו מצב בו הוא היה נתון אלמלא מעשה העוולה, יש לתת את הדעת לכל הנסיבות הנוגעות למקרה המסויים. בכלל זה: מהות התקיפה וחומרתה; סבלו הסובייקטיבי של הנפגע; השפעת הפגיעה על נוחותו של הנפגע ועל אורח חייו
וכל נתון רלוונטי אחר שיש בו כדי להגביר או להפחית את הכאב והסבל - הגופניים והנפשיים - של הנפגע המסוים עקב הפגיעה המסוימת
" (ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 732; ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי, תק-על 90(3), 606).

כל הנתונים האלה מתעניינים בניזוק ובמצבו. למרות היותם השיקול העיקרי בקביעת גובה הפיצוי, אין הם היחידים המשפיעים בעניין זה. לצד מצבו של הניזוק, נודעת חשיבות גם לאופן ההתנהגות של המזיק ולמצבו ההכרתי בעת שפגע בזולתו. אמנם, בספרות המשפטית הועלו ספקות באשר לקיומו של בסיס עיוני לפסיקת פיצויים "עונשיים" (ראה א' ברק, שם ,עמ'
583-584). אולם הלכה למעשה בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה (המכונים לעיתים גם פיצויים "לדוגמה", פיצויים "מוגדלים", או פיצויים "מוגברים"), כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות מזיקה הפגומה במיוחד מן הבחינה המוסרית - על פי רוב, כזו הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית - ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה (ראו, לדוגמה, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237-243; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205; קציר, בעמ' 709-710). פיצוי "עונשי" אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הוא מקפל בתוכו "מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57). עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים "עונשיים" (לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול). אכן, ארע לא אחת שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת נתנה ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי.
כך, למשל, נאמר בע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1335, בעניינו של אדם שהתנפל על שכנתו בפראות והיכה אותה:

"השיקול המכריע בקביעת הפיצויים הכלליים במקרה זה היה... שהתקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות ובצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים ענשיים
".


באותה רוח הוגדלו הפיצויים בגין הנזקים הכלליים שנגרמו לאדם שהותקף "בצורה מאד ברוטלית" (ע"א 259/58 אהרון נ' אשואל, פ"ד יג 814); וניתן אישור לכך שניתן לפסוק "פיצויים עונשיים במקרה של תקיפה" (ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז 552, 559. וכן: רע"א 918/91 עזאני נ' שמעון, תק-על 91 (1) 1242).
בת"א (י-ם) 7494/98 גריבי נ' כהן (דינים שלום, כרך יז', 105) נפסקו (ביום 14.7.00) פיצויים בסך של 40,000 ₪ והוצאות בסך של 8,000 ₪ לחובתו של נהג מונית שתקף נהג מונית אחרת במכת אגרוף וגרם לו שבר בלסת. בתמ"ש (תל-אביב-יפו) 64901/96 פולק נ' פולק (תק-מש 2001 (3) 83) חוייב בעל שתקף את אשתו, גרם לה חבלה של ממש, ושבר את אפה, לשלם לה פיצויים בסך של 20,000 ₪ (יצויין כי פסק הדין ניתן בדרך של פשרה, דבר שהוביל מטבע הדברים לאי-מיצוי הדין עם התוקף). בתמ"ש (תל-אביב-יפו) 6113/97 א.י. נ' א.ש. (תק-מש 2002 (2) 104) נפסק פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין שני מעשי תקיפה של בעל כנגד אשתו: הכאתה בגב וביד עם כסא באופן שגרם לה חבלה של ממש, ובעיטה בברכה.
קיומן של פסיקות קודמות הינו נתון שחשיבותו רבה לצורך קביעת הפיצוי באב הנזק של כאב וסבל. חשוב הוא הסכומים הנפסקים יהיו דומים: הדבר מבטיח לא רק פתרון צודק, אלא גם פתרון הנראה כצודק כולי עלמא.

הפגיעה ועוצמת ההשפלה שהנתבע הסב לתובע במקרה שלפנינו היא פחותה אך אינה נופלת בהרבה מאלה שהסבו התוקפים לנתקפים בתקדימים שהוזכרו. הנתבע התנפל על התובע, בעט בו מול שכנים
.
תקיפה אלימה זו באה בהמשך לצעקות הנתבע על התובע, והכל תוך רמיסה בברוטליות את כבודו של התובע עד עפר.

בתי המשפט, לא יצאו ידי חובתם להילחם עד חרמה בתופעה המבהילה והמאיימת של האלימות בחברה, אם תפטור אדם כמו הנתבע, בפיצוי שגרתי כיוון שלא נותרה לתובע כל נכות צמיתה.
רק פגיעה מכאיבה בכיסו של הנתבע עשויה לגרום לו ולאחרים שכמותו לחשוב בעתיד פעם נוספת בטרם יתרגמו תסכולים וכעסים לכדי הרמת יד ופגיעה בשלמות הגוף והכבוד של הזולת וכפי שציין השופט שמגר:
"עלינו לפעול בכל כוחנו לשירושה של האלימות; מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם בכך רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת. בכך נתרום להגנה על קורבנות-בכוח; בכך נתרום לשמירת כבוד האדם"
(מ' שמגר, "כבוד האדם ואלימות", משפט
וממשל ג' (1995) 33, 45).

לאור כל אלו רואה אני לחייב את הנתבע לשלם לתובע, סך של 18,000 ₪, כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,600 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ממידת הדין למידת הרחמים

לסיום אציין שהתרשמתי מהתובע כאדם תרבותי ובן אנוש, שאינו חפץ בגרימת פחדים או נזקים לנתבע. במסגרת זו, הנני משוכנע שלצורך החזרת השלום והשלווה לאותה שכונה, יהיה מוכן התובע להימנע, בשלב זה מגביית מלוא פסק הדין והנני ממליץ לו בחום להגיע להסדר הפחתה עם הנתבע של כמחצית מפסק הדין ופריסת יתרת הפסק לתשלומים נוחים ולהראות בכך לכל את הלכותיו הג'נטלמניות.

הנני מורה לב"כ הצדדים להעביר ללקוחותיהם העתק

פסק דין
זה ולהסביר להם תוכנו, משמעותיו ותוצאותיו
.
המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.





ניתן היום,
י"ט אייר תש"ע, 03 מאי 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 11624/08 גוטמן גיורא נ' אברהם צ'רצ'י (צ'רציל) (פורסם ב-ֽ 03/05/2010)