פסקי דין על אליעזר כהן | פסקי דין על לה פנטזיה ניהול | פסקי דין על דוד עמוס | פסקי דין על מאיר עמוס | פסקי דין על רון י' פינצי |

9961/02 א     18/02/2004




א 9961/02 אליעזר כהן נ' לה פנטזיה ניהול בע"מ, דוד עמוס, מאיר עמוס, רון י' פינצי






בתי המשפט
1

א 009961/02
בית משפט השלום ירושלים
18/02/2004

כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון - גונן

לפני:
התובע
אליעזר כהן

בעניין:

נ ג ד
1. לה פנטזיה ניהול בע"מ

2. דוד עמוס

3. מאיר עמוס

4. רון י' פינצי
, עו"ד

הנתבעים

החלטה

לפני בקשה להפקדת ערובה להוצאות הנתבעים.

1. טענות הצדדים

הנתבעים טוענים כי מטענותיו של התובע בכתב התביעה, לפיהן התובע "כילה את כל חסכונותיו" ו-"נאלץ למכור רכוש ולהיכנס לחובות גבוהים בבנק", עולה כי במקרה שהתובע יפסיד בתביעתו, הנתבעים יתקשו לממש את הוצאותיהם. הנתבעים מדגישים את סכום התביעה הגבוה, את מספר הנתבעים הרב ואת העובדה כי מדובר בתביעה אישית כנגד מנהלים ובעלי מניות בנתבעת 1 וכנגד עורך דין.

אשר לעילת התביעה, טוענים הנתבעים כי עילת התביעה כנגד הנתבע 4 קלושה, לא מפורטת, כאשר למעשה אין כנגד נתבע 4 כל טענה קונקרטית בדבר מעשה או מחדל שגרמו לתובע נזק; התביעה כולה נסבה על טענות התובע בדבר הפסדים שנגרמו לו כתוצאה התקשרותו עם הנתבעת 1, הפסדים שלטענת הנתבעים אינם אלא תוצאה של ניהול עסקי כושל של התובע והפרות התחייבויותיו כלפי הנתבעת 1; סכום התביעה מתייחס לנזקים ערטילאיים, כגון עגמת נפש ואובדן רווחים, נזקים שהוכחתם קשה במיוחד; טענות רבות של התובע הוסדרו במסגרת הליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים בבית משפט השלום בהרצליה, והתובע מנוע מלהעלות מחדש טענות אלה.

התובע טוען כי סיכויי התביעה טובים מאוד, שכן מדובר בהפרות בוטות של התחייבויות הנתבעת 1 כלפיו, הפרות שלטענתו יוכל להוכיח בנקל.

אשר להליך שהתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום בהרצליה, טוען התובע כי במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסדר. אולם, לטענתו, הנתבעים הפרו גם את ההסדר ובעקבות זאת הוגשה התביעה דנן. בנוסף, טוען התובע, כי חלק מן העובדות התבררו לו סמוך להגשת תביעה זו, ולכן כלולות בתביעה זו טענות חדשות שלא הועלו בהליך שנוהל בבית המשפט בהרצליה.

אשר לתביעה כנגד הנתבע 4, טוען התובע כי הנתבע 4 יצר בפני
בא כוחו מצג שווא, מצג שהתובע הסתמך עליו בהחלטתו להתקשר בעסקה עם הנתבעת 1.

בהתייחס למצבו הכלכלי, טוען התובע כי למרות הנזקים הכספיים הכבדים שנגרמו לו, מצבו אינו כה קשה. שכן, התובע מחזיק בבעלותו דירה בת 5 חדרים, רכב פרטי, חנות צעצועים וזכות ציבורית להפעלת מונית. לפיכך, לטענתו, במידה שיפסיד בתביעתו, לא יהיה לו קושי לשלם לנתבעים את הוצאותיהם.

2. חיוב בערובה

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

הטעם לחיוב בערובה להוצאות מטעם התובע, על פי תקנה 519 לתקנות, הוא למנוע הליכי סרק ולהבטיח כי במידה וינקטו הליכים כנגד נתבע ואלו ידחו, יוכל הנתבע להיפרע את הוצאותיו. לאור זאת יש לבחון ראשית את סיכויי התביעה, וכן את היכולת הכלכלית של התובע.

לעניין היכולת הכלכלית, הכלל הוא כי למעט חריגים, אין להטיל ערובה להוצאות וזאת כדי לא לנעול את שערי בתי המשפט בפני
דלי אמצעים [ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), סעיף 690 בעמ' 899; וכן א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית, תשנ"ט-1999) בעמ' 538).

כיום יש להורות על הפקדת ערובה רק לעיתים נדירות, וזאת כיוון שהזכות לפנות לערכאות הוכרה כזכות חוקתית. ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 648, בעמ' 650, קבע כב' השופט לוין:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה...".

יש לציין כי דברים אלו נאמרו בהתייחס לתובעת שהיתה חברה לא פעילה, ולכן הם מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בתובע שהוא אדם פרטי.

בספרו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (ירושלים, תשנ"ט-1999), בפסקה 41 בעמוד 35, אומר ש' לוין, בהתייחס לתקנה 519, כי יש בחיוב בערובה כדי לפגוע בזכות הקניין ולכן יש לבחון את הוראת תקנה 519 לאור סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעתו של ש' לוין, אם יש חשש שהתובע לא יוכל לשלם את ההוצאות ואין עילת תביעה, הפגיעה בזכות הקניין מוצדקת והיא עומדת במבחן פסקת ההגבלה. עם זאת, ש' לוין מדגיש כי יש להפעיל את הוראת תקנה 519 ואת המבחנים שנקבעו בפסיקה בזהירות רבה, לאור העובדה שמדובר בפגיעה בזכות חוקתית:

"עם זאת שומה יהיה על בית המשפט בבואו ליישם את העקרונות שכבר נקבעו בפסיקה ליתן משקל יתר לאמור בסעיף 3 לחוק היסוד וליתן דעתו, כענין פרשני, לעובדה שמדובר בזכות חוקתית".

יש לבחון, אם כן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע.

3. סיכויי התביעה

בזמנים הרלוונטיים לתביעה התובע היה המחזיק והמפעיל של חנות, למכירת מוצרי לבוש נושאי תו המותג "fruit of the loom" (להלן: המותג), ב"קניון הראל" במבשרת ציון.

הנתבעת 1 הנה חברה העוסקת ביבוא, שיווק ומכירה של מוצרי המותג (להלן גם: החברה). הנתבע 2 הנו דירקטור יחיד ובעל המניות של הנתבעת 1. הנתבע 3 הנו בעל זכות חתימה בשם הנתבעת 1. הנתבע 4 הנו עורך דין שייצג את הנתבעת 1 בחתימת ההסכם עם התובע ובהליכים משפטיים שנוהלו מאוחר יותר בינה לבין התובע.

בחודש ספטמבר 1999 פרסמו הנתבעים 2-3, בשם החברה, בעיתונות היומית, מודעה לפיה החברה מחפשת זכיינים למותג (נספח ג' לכתב התביעה). התובע פנה אל החברה עקב מודעה זו. לאחר ניהול משא ומתן בין הצדדים, נחתם ביום 7.10.99 הסכם הרשאה (להלן: ההסכם; נספח ד' לכתב התביעה). ההסכם נוסח על ידי הנתבע 4.

התובע טוען בכתב התביעה כי הנתבעים הפרו את ההסכם, בין היתר בשל כך שסיפקו לו מוצרים מזויפים הנחזים להיות מוצרי המותג. בנוסף, טוען התובע כי התברר לו כי המצג שהציגו בפני
ו הנתבעים 2-4 היה שקרי, וכי הנתבעת 1 מעולם לא קיבלה זיכיון בלעדי לשיווק המותג בארץ.

הנתבעים 2-3 טוענים בכתב ההגנה כי ניהלו את המשא ומתן עם התובע בשם החברה, כי התובע ידע היטב איזו סחורה הוא רוכש וכי הם לא הציגו בפני
ו כל מצג מעבר לכתוב בהסכם.

בהסכם (נספח ד' לכתב התביעה) נכתב כי הנתבעת 1: "עוסקת ביבוא, בשיווק ובמכירה של מוצרים במותג fruit of the loom" ". לא נכתב בהסכם כי הנתבעת 1 הנה בעלת זיכיון בלעדי לשיווק המותג. גם במודעה שפורסמה בעיתון (נספח ג' לכתב התביעה) לא נכתב כי הנתבעת 1 היא בעלת זיכיון בלעדי להפצת המותג. התובע טוען כי הדברים נאמרו לו בעל פה.

בנוסף, לא מתקיימים במקרה זה התנאים להרמת מסך. התובע טוען כי הנתבעים 2-3 פעלו במרמה. אולם, נטל ההוכחה להוכחת טענת מרמה הנו נטל כבד במיוחד. לפיכך, גם אם התובע יוכיח כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם עמו, הסיכוי כי התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 תתקבל נמוך מאוד.

אשר לתביעה כנגד הנתבע 4, אין מחלוקת כי הנתבע 4 ייצג את הנתבעת 1 בחתימת ההסכם וניסח את ההסכם. מאחר ובהסכם לא נכתב כי הנתבעת 1 הנה בעלת זכות הפצה בלעדית של המותג בארץ, סיכוייו של התובע להוכיח כי הדברים הוצגו בפני
ו על ידי הנתבע 4 בעל פה נמוכים מאד.

לאור האמור, סיכויי ההצלחה של התובע בתביעתו, בעיקר ככל שמדובר בתביעה כנגד הנתבעים 2-4 נמוכים.

עם זאת, לא ניתן לומר דברים דומים בנוגע לנתבעת 1.
4. מצבו הכלכלי של התובע

הנתבעים מתבססים בבקשתם למתן ערובה להוצאות בדברים שכתב התובע בכתב התביעה. בסעיף ד-1, בעמ' 9 לכתב התביעה, כתב התובע: "התובע כילה את כל חסכונותיו וכספיו שאגר במשך כ- 40 שנה לקראת ימי הפנסיה". בהמשך, בסעיף ה-1(יג), בעמ' 11 לכתב התביעה כתב התובע: "התובע, על מנת להתקיים, נאלץ לאכול את חסכונותיו (שצבר במשך 40 שנות עבודה לקראת ימי הפנסיה), למכור רכוש ולהיכנס לחובות גבוהים בבנק".

לאור דברים אלו, שנכתבו בכתב התביעה, טוענים הנתבעים כי קיים חשש כי במידה והתביעה תידחה, התובע לא יכול לשלם את הוצאותיהם.

התובע טוען, בתגובה לבקשה לחיוב בערובה, כי אמנם איבד כספים רבים, כאמור בכתב התביעה, אולם אין חשש כי לא יוכל לשלם את הוצאות הנתבעים במידה והתביעה תידחה, מאחר והוא מחזיק בדירת מגורים בת 5 חדרים במבשרת ציון, ברכב פרטי, בחנות צעצועים ובזכות ציבורית להפעלת מונית.

הנתבעים מצידם טענו כי תגובת התובע מעידה על חוסר מהימנותו, שכן, בעוד שבכתב התביעה טען כי "הגיע לפת לחם", בתגובתו הוא טוען כי יש בידיו רכוש ודירה.

אין לקבל את טענת הנתבעים בנוגע למהימנות התובע. התובע טען בכתב התביעה כי איבד את חסכונותיו, ולא טען כי "הגיע לפת לחם" כפי שכתבו הנתבעים בתשובתם. לכן, טענות התובע כי הוא מחזיק בדירת מגורים וברכוש הכולל רכב פרטי, חנות וזכות ציבורית להפעלת מונית, אינן סותרות את טענותיו בכתב התביעה וכלל אינן מצביעות על חוסר מהימנות.

יתרה מזאת, גם מהדברים שכתב התובע בכתב התביעה באשר למצבו הכלכלי, שצוטטו לעיל, לא עולה כי קיים חשש ממשי שהתובע לא יוכל לשלם את הוצאות הנתבעים במידה והתביעה תידחה.

לאור האמור, אין במקרה זה חשש ממשי שהתובע לא יכול לשלם את הוצאות הנתבעים במידה ותביעתו תידחה, ולכן לא מתקיימים התנאים לחיובו בערובה. בנוסף לכך, בענייננו מדובר בתובע פרטי ולא בחברה ודרושות נסיבות חריגות על מנת לחייבו בערובה. במקרה זה לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חיוב התובע בערובה. מובן כי לא די בסיכוייו הנמוכים של התובע בתביעתו על מנת לחייבו בערובה להוצאות ולפגוע בזכותו החוקתית.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו את הוצאות המשיב, התובע, ושכ"ט עו"ד בבקשה זו בסכום כולל של 1,500 ₪ בצרוף מע"מ כדין.

ניתנה היום, כ"ו בשבט, תשס"ד (18 בפברואר 2004), בהעדר הצדדים.
ד"ר מיכל אגמון - גונן
, שופטת









א בית משפט שלום 9961/02 אליעזר כהן נ' לה פנטזיה ניהול בע"מ, דוד עמוס, מאיר עמוס, רון י' פינצי (פורסם ב-ֽ 18/02/2004)