פסקי דין על יצחק מרדכי

3185/00 פ     22/02/2004




פ 3185/00 מדינת ישראל נ' יצחק מרדכי





מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

ע"י עו"ד אברבנאל
נ ג ד
יצחק מרדכי
הנאשם

ע"י עוה"ד גולן שחל
, כספי ותל-צור
החלטה

1. ביום 21.3.2001 הרשיע בית משפט זה את הנאשם במעשים מגונים בשני אישומים וזיכהו ממעשים מגונים באישום השלישי. לאחר גזר הדין הוגשו לבית-המשפט המחוזי שני ערעורים: ערעור הנאשם על הרשעתו וערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 2206/01, ע"פ 2303/01).

בתאריך 28.10.2001 נתן בית-המשפט המחוזי

פסק דין
ובו דחה את שני הערעורים. הערעור על ההרשעה באישום השני נדחה פה אחד ואילו שאר הסוגיות שהועלו בערעורים זכו לדעת רוב ומיעוט.

הנאשם פנה לבית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור (רע"פ 332/02), והדיון בבקשה נקבע ליום 17.9.02. בתאריך 3.9.02 כתבה נ', המתלוננת באישום השני, מכתב לשופטי בית-המשפט העליון. תוכן המכתב יובא להלן במלואו. ביום הדיון החליט בית-המשפט העליון כי נושא המכתב של נ' יועבר לחקירת המשטרה והדיון בבקשת רשות הערעור באישום השני יידחה למועד שייקבע. על-פי החלטה זו נפתחה חקירה שנמשכה מספר חודשים והניבה כמות ראיות לא מעטה.

ביום 23.7.2003 החליט בית-המשפט העליון כדלקמן:

"דעתנו היא, שראוי כי נעשה שימוש בסמכות הקנויה לנו בהוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ונורה את בית-המשפט השלום - אשר לפניו נערך משפטו של המבקש - לברר כנדרש את נושא מכתבה של נ', ולהוסיף לגבות ראיות באותו נושא, והכל כנראה לו.

אנו מורים, אפוא, כי סוגיית מכתבה של נ' מיום 3.9.02 תבורר בבית משפט השלום על-פי סדר כפי שייראה לו. בית-המשפט יגבה ראיות ככל הנדרש, ולאחר סיום גביית הראיות וסיכומיהם של באי-כוח בעלי הדין, יסכם את הנושא ויחווה דעתו עליו. כן יחליט בית-המשפט, בהנמקה ראויה, אם על-פי חומר הראיות החדש יש וראוי לשנות מהכרעת הדין כפי שהוכרע בתחילה.

אחר כל אלה יועברו אלינו ההחלטה, הפרוטוקול, וחומר הראיות החדש שייגבה ואנו נקבע מועד חדש לשמיעת טיעוניהם של באי-כוח בעלי הדין בבקשת רשות הערעור המונחת לפנינו".

2. על סמך החלטה זו קיים בית משפט זה ביום 3.9.2003 דיון מוקדם בו הוסכם על דעת הצדדים להגיש את כל חומר הראיות שנגבה ונאסף בחקירת המשטרה האמורה. החומר כולל שבע קלטות וידאו וקלטת אודיו, על תמליליהן, מכתבים ושורה של אמרות במשטרה וראיות אחרות, סך הכל כשבעים מוצגים.

בבית-המשפט העידו נ' ובעלה מ', עו"ד יוסף ארנון ששימש כפרקליטם של נ' ובעלה, וכן הרצל לוי, ידידם הקרוב של נ' ובעלה. אמרות של סמי חיים והרב סלמן הוגשו, אך הם לא העידו בבית המשפט. הצדדים סיכמו את טענותיהם.

הצגת הנושא
3.א. נ' הינה המתלוננת באישום השני, ועדותה היתה עדות מרכזית במסכת הראיות שהביאה להרשעת הנאשם. להבנת הסוגיה להלן תמצית מדברי נ' בעדותה בתיק העיקרי: נ' באה לבית הנאשם בשעת ערב מאוחרת על מנת לשוחח על משרה, הנאשם הכין קפה והשניים ישבו בסלון ושוחחו שיחה קולחת על עניני יום יום "ואז, תוך שתיית הקפה, הוא [הנאשם] הסיט את עצמו אלי והוא נשכב מעלי וניסה להכניס את היד מתחת לחולצה... אמרתי לו איציק, מה אתה עושה? זה לא בסדר.... שלחו אותי אליך, בטחו בך אז הוא אומר לי אבל אני רואה את זה בעיניים שלך שאת רוצה אותי... הוא המשיך להכניס את היד... אמרתי לו איציק, מה, אני איתך? כאילו, מה פתאום? אז הוא אמר לי, אבל רואים את זה בעיניים שלך, אז אמרתי לו... אתה ממש מניאק... אז הוא כאילו התעשת כזה וקם ממני".

ובהמשך: "כף היד שלו היתה בכיוון החזיה שלי מעל החזה" (עמ' 71-72 להכרעת הדין).

הפגישה הנ"ל בין נ' לבין הנאשם היתה ביום 13.11.96, ובזמנו לא הוגשה תלונה. במרץ 2000 נחשפה לתקשורת תלונתה של ש' (המתלוננת באישום השלישי) כנגד הנאשם. ביום החשיפה שלחה נ' מכתב הזדהות אנונימי לש'. המכתב נשלח באמצעות הפאקסימיליה לעיתון ידיעות אחרונות שפרסם לראשונה פרשיה זו. בהמשך יצרו כתבי העיתון וכן המשטרה קשר עם נ' ובמספר שיחות שכנעו אותה להתלונן נגד הנאשם.

ב. להלן מכתבה של נ' לבית-המשפט העליון:

" 3.9.02
לכב'
כבוד השופטים בהמשפ"ט העליון

בעת כתיבת מכתבי הראשון למערכת "ידיעות אחרונות" חשבתי לתומי שאת התמיכה בנושא אעשה באופן פאסיבי, ללא כל מחשבה או ידיעה מראש שהפרשה תהפוך לכדור שלג שאותו לא ניתן יהיה לעצור.

הפרסומים הרבים בכלי התקשורת השונים, דעת הקהל הציבורית, והלחץ האינטנסיבי של המשטרה ושל גורמי תקשורת שונים היו קטליזטור בפרשה זו והפכו לגורם דחיפה עיקרי. הפכתי לחומר ביד היוצר.

היום במחשבה לאחור, המפגש בביתו של מר מרדכי היה לדעתי ידידותי ולא מעבר לכך. הלחץ התקשורתי תוך הקלטת דברי ללא ידיעה והלחץ המשטרתי והסביבתי גרמו לכך שבבית המשפט דבריי יאמרו מתוך לחץ.

כיום בדיעבד, יתכן מאוד שמפגשי עם מר מרדכי היה מפגש שלא פורש נכון מצידי.
יתכן מאוד שבעת המפגש עימו הייתי דרוכה ונסערת ועל כן פירשתי את התנהגותו ואת כוונותיו של מר מרדכי ככוונות זדון ולא ככוונות ידידותיות מכאן הפרשנות שניתנה מצידי לאירוע האמור.

בכבוד רב,
נ ".

כאמור, בעקבות מכתב זה והחלטות בית-המשפט העליון, התקיימה חקירה משטרתית ולאחריה הדיון שלפנינו.

4. טענות הצדדים
טענות ב"כ המאשימה:

א) המכתב הינו ראיה אחת שיש לפרשה ולבדקה בהתייחס למכלול הראיות בהליך המקורי ובהליך הנוכחי.
ב) במהלך השנה שקדמה למכתב ה/60/ו פעלה כלפי המתלוננת וכלפי בעלה מערכת של לחצים אשר מטרתה היתה להוציא מידי המתלוננת מכתב שבו היא מודיעה על חזרתה מתלונתה, מערכת לחצים שהביאה את המתלוננת בסופו של דבר לכתוב את המכתב מיום 3.9.02. הלחץ הופעל על ידי ארבעה אנשים, שהם: סמי חיים, הרצל לוי, ראובן סלמן, ועו"ד יוסי ארנון. לאחר שפנו אליה בענין זה, ולאחר שמצפונה העיק עליה בשל הפגיעה שנפגע הנאשם, התכוונה המתלוננת נ' לכתוב מכתב שיבטא סליחה לנאשם, אך לא חזרה מעדותה המקורית.
ג) קיומן של גירסאות מוקדמות למכתב מתיישב עם טענת נ' כי היה משא ומתן בינה לבין אחרים על נוסח המכתב, ועל העדר אוטנטיות של המכתב האחרון. כמו כן, הרצל לוי היה מעורב בניסוח המכתב, דבר המלמד על העדר ספונטניות ומחשבה חופשית בכתיבתו.
המילים "ידידותי" ו-"פירשתי את התנהגותו ואת כוונותיו ככוונות זדון..." אינן הגיוניות מכיוון שהן חורגות מיריעת המחלוקת, שהרי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בין הנאשם למתלוננת נ' היה ארוע בעל אופי אינטימי-מיני, ולא "ידידותי". המילה "ידידותי" נכתבה על מנת להצדיק את הסליחה, לרצות את הרבנים, אך אין בה חזרה מעדות.
ד) עדויותיהם והודעותיהם של עו"ד ארנון, סמי חיים, הרצל לוי וסלמן, אינן אמינות, ויש להעדיף גירסתה של נ'.

טענות ב"כ הנאשם:
א) המכתב "מטלטל את אמות הסיפין של ההרשעה". אם האמרות המצויות במכתב האחרון, או אפילו חלק קטן מהן, היו מובאות במסגרת עדותה של נ' בהליך הראשון אין ספק כי הנאשם לא היה מורשע.
השאלה המרכזית בהליך הינה האם ניתן לייחס משקל בלתי מסוייג, כפי שמצוי בבסיס ההרשעה, לעדותה של נ' בהליך זה ובהליך המקורי, לאור הנסיבות שנוספו. קיומו של מכתב נ', ועדותה הבלתי אמינה של נ' בהליך זה מלמדים כי זאת עדה לא אמינה שלא ניתן לבסס על עדותה הרשעה.
ב) העדה נ' "ברצונה מגמדת וברצונה מעצימה", בקלות שולפת תשובות ובקלות שולפת מכתבים. הסבריה נועדו לרצות אחרים. משנה את עדותה לפי לחצים. דבר זה משליך על עדותה, שהרי גם בהליך הקודם היו לחצים.
ג) במכתב מיום 3.9.02 שחובר על ידי נ', היא בעצם אומרת כי עדותה לא היתה נכונה, לא מדויקת, או שמסתייגת מעדותה. נ' ביקשה לשנות את התוצאה של המשפט - את ההרשעה. נ' אינה מתנערת מתוכן המכתב האחרון שנשלח, וכן אינה מתנערת כמעט מכל הנוסחים הקודמים. נ' אישרה בעדותה את אחריותה לתוכן המכתב וניסוחו. אין לנ' הסבר לתוכן שהיא כללה במכתב. אין לנ' הסבר למילה "ידידותי". כל עוד אין לנ' הסבר משכנע שיכול ליישב את תוכן המכתב עם טענתה ההפוכה שהיא לא חוזרת מפרטי עדותה, קיים כאן ספק טבוע, ממשי וגדול, הרבה יותר מספק סביר.
ד) נ' התכוונה לחזור בה מעדותה המקורית. עם זאת, אין צורך כי העדה תאמר בעדותה כי שיקרה בעדותה הראשונה, אלא די להביא לזיכוי הנאשם אם תאמר כי הפרשנות שנתנה לאירוע שונה, או הרגשה כי הפריזה בתיאור המקרה, ובמיוחד כשמדובר בעבירה מהסוג הנדון כשהשאלה המרכזית היתה שאלת ההסכמה, היוזמה ושאלת היסוד הנפשי של הנאשם.
ה) הספק הנדרש לצורך זיכוי נאשם הוא אותו ספק הנדרש בהליך המקורי. בתיק הנדון משקלה של הראיה הנדרשת צריכה להיגזר ממהות המקרה - עדות יחידה בתיק שכולו בנוי על הפרשנות שלה. מספיק ספק קטן מאוד, נסיגה קטנה מאוד של נ' לגבי אמינות עדותה הקודמת, כדי להביא לזיכויו של הנאשם (עמ' 551). אילו המכתב היה לפני בית המשפט בהליך המקורי, ולא חשוב מה המניע שלו, לא היתה הרשעה.
ו) לפי הגיון פשוט של בני אדם, קיימים תמיהות וספקות כאלה המחייבים זיכוי. גם במישור המשפטי האמרות של נ' במכתביה השונים ובפרט במכתב האחרון יצרו יותר מאשר ספק סביר באשר להרשעה, ולכן יש לזכות הנאשם.
ז) נ' אחראית למכתב, למרות שבמהלך הכתיבה נעזרה והתייעצה במקורביה. אין כל עדות לכפיה או אילוץ או לחץ. היה רק מעורבות של אנשים. נ' כתבה הדברים מבחירתה. לחצים פנימיים שהיו לנ' אינם מורידים ממשקל המכתב.
לנ' היו ייסורי מצפון אמיתיים, מצוקה אישית וחוסר השלמה אוטנטית מהתוצאה המרשיעה. היא הרגישה שעשתה עוול לנאשם. הסבריה של נ' על "מכתב סליחה" וטענת הקנוניה, טענות שאינן נכונות, נועדו לחלצה מהסתירה שבין מכתבה לבין עדותה המקורית. אין מדובר במכתב סליחה אלא ברצון להשפיע על ההרשעה. נ' לא ידעה להשיב לשאלה למה אדם שסולח נזקק ל"חסינות".
ח) חקירת נסיבות המכתב ע"י המשטרה לוקה בחסר, לא אובייקטיבית, מגמתית ויצאה מהנחה כי נקשרה קנוניה להשפיע על נ' לשנות את עדותה.

5. הסוגיה המשפטית
לקבלת ראיות חדשות בשלב ערעור שני שלבים: הראשון, שאלת קבילות הראיות החדשות בשלב זה של המשפט. השני, אם הראיות עברו שלב זה, משקלן ומשמעותן של הראיות הקבילות.
בית-המשפט העליון החליט כי נושא מכתבה של נ' ייחקר על-ידי המשטרה ואחר כך החליט כי הנושא כולו יבורר. הצדדים הסכימו כי כל הראיות שנגבו בחקירה המשטרתית יוגשו לבית-המשפט. בכך הוסר מחסום הקבילות ועברנו לשלב של בחינת משקל ומשמעות הראיות.

ב"כ הצדדים לא היפנו אותנו לפסיקה או לספרות בהן יש כללים או הלכות בסוגיה זו, ולפיכך ננחה עצמנו כדלקמן: מאחר ומדובר בשלב שלאחר הכרעת הדין, על הראיה החדשה להיות עצמאית ובעלת משקל, ועלינו לבדוק האם במכתב יש חזרה או שינוי מהותי בעדותה של נ', האם הראיה החדשה מערערת את התשתית העובדתית-ראייתית עליה סמכנו בהכרעת הדין והאם יש מקום להערכה מחדש של עדות נ'. כמו כן נשאל ונבדוק האם היינו מחליטים להרשיע את הנאשם, לו אותה ראיה היתה לפנינו בעת ההיא, טרם ההכרעה.

6. כיוון שאנו נדרשים להחליט האם בעקבות הראיות החדשות יש מקום לשנות את הכרעת הדין המקורית, יש להביא תחילה ובתמצית את התשתית הראייתית ואת עיקרי הכרעת הדין.

בתאריך 13.11.1996 בשעה 22:00 לערך הגיעה נ' לביתו של הנאשם, שהיה אותו עת שר בטחון, על מנת לבקשו שימנה אותה כמנהלת לשכתו בירושלים, אם תיפתח לשכה כזו. הנאשם ונ' ישבו אחד ליד השני, שתו קפה ושוחחו על עניני דיומא, כאשר לפתע הנאשם הסיט עצמו ונשכב על נ' והכניס ידו לתוך חולצתה מעל החזיה. נ' דחפה את הנאשם מעליה ותמהה על מעשיו, וזה השיב, כמצוטט לעיל, "אני רואה את זה בעיניים שלך שאת רוצה אותי". רק כאשר אמרה לו בתקיפות "אתה ממש מניאק", הוא קם ממנה. התשתית הראייתית שהביאה להרשעה הנאשם התבססה על עדותה המפורטת והמדויקת של נ' שהיתה מהימנה בעינינו. התרשמנו כי נ' דיברה בגילוי לב ללא הפרזה או העצמה של הדברים, דבריה היו עקביים, ברורים ומעוגנים היטב בסיטואציה והיא לא היססה לאמר דברים שלכאורה נוגדים את האינטרס שלה או של המאשימה: הודתה כי לעיתים התלבשה באופן פרובוקטיבי (לא בפגישה הזו עם הנאשם); כי לאחר פרסום פרשת יצחק מרדכי
השאירה הודעה במשיבון לח"כ רוני מילוא, כנראה יריב פוליטי של הנאשם, כי "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". כמו כן העידה כי לא עזבה ביתו של הנאשם מיד על אף שדרש זאת ממנה וכי לא סיפרה על האירוע לבעלה מחשש לתגובתו. בעדותה בבית-המשפט נ' לא עומתה כלל עם גרסתו המלאה של הנאשם, לפיה היא התחככה עמו, הניחה ידה על רגלו, התגפפה עמו מספר דקות ואולי אף יזמה ההתקרבות אליו ושוחחה עמו בענין בגידותיה בבעלה. ציינו בהכרעת הדין כי גרסתו זו של הנאשם כלל לא הוצגה לנ' ולא התבקשה תגובתה לגביה. לעומת זאת, הנאשם עצמו אישר בעדותו כי נ' אמרה לו באותו מעמד "אתה מניאק" וכשקמה מהספה הטיחה בו משהו כמו הביטוי "כשהזין עומד השכל בתחת". דברים אלה אינם מתיישבים לחלוטין עם גרסת הנאשם על התגפפות הדדית, מוסכמת ורצונית עם נ'.

מצאנו בחומר הראיות תמיכה לגרסת נ' כי המעשים נעשו בה על-ידי הנאשם בניגוד לרצונה:
א. מצבה הנפשי של נ' כי לא ישנה בלילה ולמחרת הלכה לעבודתה רק בצהריים.
ב. עדות מוטי פלדשטיין, ידידה החרדי של נ' (שבערב הקודם האיץ בה לפנות לנאשם בענין המשרה), כי נ' הגיעה אליו במפתיע בשעת בוקר, סיפרה לו על מעשי הנאשם בערב הקודם ותגובתו המבוהלת לסיפורה.
ג. גיסה של נ', אחי בעלה, וידידו (בזמנו) של הנאשם העיד, כי לאחר המפגש השתנה יחסה המעריץ של נ' לנאשם והיא בחלה אף בשמו. רק לאחר כשלוש שנים, כאשר נ' סיפרה לו מה קרה באותו ערב, וכי הנאשם התנהג לא יפה והיא יצאה ממנו מזועזעת, קישר הגיס את המקרה לשינוי היחס שהבחין אצל נ' כלפי הנאשם.
ד. תגובתה הספונטנית של נ' לפרסום בחדשות הבוקר ביום 7.3.00 כי שר בממשלה חשוד בהטרדה מינית ואמירתה לבעלה (שלא ידע דבר באותו שלב) כי השר הינו "איציק מרדכי", אף ששמו לא פורסם בדיווח.
ה. מצבה הנפשי הנסער של נ' מיד לאחר פרסום הפרשה, דבר שהביאה לכתוב באותו יום מכתב הזדהות ספונטני למצבה של המתלוננת ש' ממשרד התחבורה. נ' שלחה המכתב לעיתון ידיעות אחרונות שדיווח על פרשת ש', ומכתב זה הביא למעשה לחשיפת סיפורה של נ'.

לעומת זאת, דחינו את גרסתו של הנאשם וקבענו כי מדובר בגרסה כבושה, מתפתחת, שלא ניתן ליתן בה אמון. במשטרה סירב הנאשם למסור גרסה ותירץ זאת בתירוצים שונים. בתשובתו לאישום אמר הנאשם, כי המעשים נעשו בהסכמה עם נ' ואילו בעדותו אמר כי נ' יזמה ההתקרבות הפיזית אליו.
עוד קבענו כי גרסת הנאשם אינה מתיישבת עם סערת רוחה של נ' כאשר "פרשת מרדכי" נחשפה. דבריו שעברו כחוט השני לאורך כל האירועים, כי מדובר בקנוניה פוליטית נגדו, לא הוכחו כלל.

הראיות בהליך הנוכחי
7. מכתבה של נ' לבית-המשפט העליון מיום 3.9.2002 (סומן ה/60/ו) הועבר באמצעות עו"ד יוסף ארנון. במהלך חקירת המשטרה נמצאו במשרדו של עו"ד ארנון מכתבים נוספים הנוגעים לענין:
- מכתב מודפס הממוען לאיציק מרדכי, ללא שם של נ' וללא חתימה, ונושא תאריך ערב יום הכיפורים תשמ"ב 25.9.01 (ה/60/ז).
- מכתב מודפס ללא תאריך הממוען לעו"ד ארנון (ה/60/ד). המכתב נושא חתימה של נ', שטענה בעדותה כי המכתב אינו מוכר לה והיא לא חתמה עליו, אף כי החתימה היא כן חתימתה.
- מכתב בכתב יד של נ' נושא תאריך ערב יום הזכרון לחללי צה"ל 15.4.02 (ה/ 60/ג). מכתב כמעט זהה (פרט לתאריך, ופרט לשם הנמען, 'עו"ד יוסי ארנון') נמצא במשרדה של נ' ביום 5.2.03 (ה/ב/60).
- מכתב לכב' שופטי בית-המשפט העליון מיום 24.7.02 בכתב ידה של נ' (ה/60/ה).

במכתבים יש מספר מוטיבים חוזרים: נ' גויסה לתיק מרדכי בלחץ התקשורת והמשטרה אף שלא רצתה מלכתחילה להתלונן; גיוס זה הפך אותה "לחומר ביד היוצר"; לנאשם ומשפחתו ולנ' ומשפחתה נגרם נזק ניכר; בעת המפגש נ' לא פירשה נכון את התנהגות הנאשם ואת כוונותיו, והמפגש היה ידידותי.
כרונולוגית נציין, כי המכתב הראשון נושא תאריך 25.9.01 הסמוך לדיון בערעור בבית-המשפט המחוזי, ואילו המכתב האחרון נושא תאריך 3.9.02 סמוך לדיון בבר"ע בבית-המשפט העליון.

8. בעדותה הנוספת לפנינו וגם בחקירת המשטרה שהחלה על-פי החלטת בית-המשפט העליון, דבקה נ' בעדותה הראשונה ואמרה שאינה חוזרת בה ואמרה: "אני רוצה לאמר לכם בשתי מילים ושלא יובנו שלא כהלכה ושלא ישתמעו לשתי פנים. אני העדתי עדות אמת. כל מה שאמרתי אמת לאמיתה אני לא חוזרת בי בכהוא זה ולו באות ופסיק ממה שאמרתי בעדות הקודמת. כל מה שנעשה כיום, כל הדיון הזה, שעליו אנו מתמקדים היום שאני חוזרת בי מעדות. או שיש אי אלו הבנות, שקר וכזב, הכל, כל הקערה נהפכה על פיה. ואני מספרת לכם עכשיו על התקופה הקשה ביותר שעברתי, שלוש שנים של סבל ואכזריות התעללו בי כולם, החברה, בעבודה, האנשים שהגיעו לחנות... לא בחלו באמצעים".
ובאשר לכתיבת מכתבה אמרה: "אנשים שישבו אצלי בבית, שפתחתי את דלתי בפני
הם... הם כרו לי את הקבר, הם אלה שהביאו אותי לידי כתיבת המכתב..." ובהמשך הוסיפה: "המכתב הזה מה שאתם רואים, זה בעצם מבחינתי סוף הפרשה. הפרשה התחילה בערב יום כיפור לפני כשנה" (עמ' 5-6 לפרוטוקול).

לפיכך, עלינו לבדוק הרקע לכתיבת המכתב והמכתבים האחרים, והאם מדובר בעדה המבצעת תפניות כאלה ואחרות בגירסתה.

9. נ' אמרה בעדותה כי בעקבות תלונתה ועדותה נגד הנאשם היא ובעלה נודו על-ידי בני עדתם הכורדית, שהחלו להשמיצם ולדבר מאחורי גבם, והעסק של בעלה (חנות) התדרדר. נ' החלה לסבול מבעיות גב חמורות. גם חלק ממשפחתה כעס עליה. נ' סיפרה כיצד באחד הלילות "באחת עשרה וחצי בלילה, באחד הלילות דפיקה בדלת... הדוד שלי בכבודו ובעצמו עם אשתו מתפרץ אלי הביתה ושואל תגידי, זה נכון מה ששמעתי... שאת אחת המתלוננות על איציק מרדכי... תתביישי לך, איך את לא מתביישת, את מכפישה את שם המשפחה, בושה, התחיל לצעוק עלי באחת עשרה וחצי בלילה... ללא הזמנה בבית שלי. כשהוא ראה שזה לא עוזר אז הוא ניסה טקטיקה אחרת, אבא שלך חולה..." (עמ' 17 לפרוטוקול). במקביל פנו אנשים שונים לנ' וסיפרו לה כי בנו של הנאשם חלה במחלה קשה ואמו על ערש דווי ולכן עליה לסלוח לנאשם. בנושא זה סייעו לנ' ידידה הקרוב הרצל לוי וחברו סמי חיים. הרצל לוי לקח את נ' לרב ראובן סלמן והיא גוללה בפני
ו את סיפורה וקיבלה את ברכתו. בפגישה נוספת "הרב אמר לי תשמעי, בזוהר כתוב את צריכה לסלוח, יש לך קללה, הקללה הזו תוסר רק אם תסלחי לו. אמרתי אוקיי, תביא עט ונייר אני אסלח לו. כתבתי בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה, אני סולחת ליצחק מרדכי
על כל מה שנעשה. קיפלתי את המכתב, אמר לי [הרב סלמן] תביאי לי נ', זה יישמר אצלי בכספת. החזירו אותי עוד פעם לרב, [ואמרו] המכתב לא טוב, עם זה לא שווה לגשת לבית-המשפט, הוא שווה מקסימום לכותל" (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 3-11), ולאחר מכן ניסחו אחרים ואף נ' מכתבים נוספים שהיו כולם מכתבי טיוטא. ביני לביני הרצל לוי לקח אותה פעם נוספת לרב סלמן, וכך תיארה נ' את המעמד: "אני מגיעה לרב, כב' השופט, הוא עוטה בלבן, כל החדר מלא נרות... עשו לי פולסה דנורא כב' השופט, אני ישבתי רועדת ככה. הם הביאו לי שמות של הילדים שלי, הם העלו את אבא של איציק מרדכי זכרונו לברכה מהקבר, והוא קילל אותי שם... הפחידו אותי שאני יצאתי מהפתח של הרב, אמרתי לבעלי כוס אמו המכתב הזה, והמשפט הזה, תביא אני אכתוב מה שהם רוצים רק שיעזבו אותי" (עמודים 11-12 לפרוטוקול). על מכתב נוסף שהוצג בפני
נ' ובעלה בעת הביקור אצל הרב סלמן סירבו נ' ובעלה לחתום.

בהמשך יזם הרצל לוי פגישה בין נ' לבין פרקליטו שלו, עו"ד ארנון, על מנת להתייעץ על ניסוח המכתב. נ' גוללה בפני
עורך הדין את סיפורה, התייעצה עמו, ועל פי דרישת עו"ד ארנון העבירה לו מכתב בכתב ידה (ה/60/ב) ואחר כך נוסח נוסף (ה/60/ה). כפי שראינו לעיל, מסכת המכתבים נמשכה חודשים ארוכים ועד שנכתב והועבר מכתב ביום 3.9.02 חלפה כשנה.

עדות נ' בענין הרקע לכתיבת המכתבים נתמכה בעדותו של ידידה הקרוב הרצל לוי. לציין, כיום נ' רואה בהרצל לוי אדם שדחף אותה למעורבות בפרשה הנוכחית בשל אינטרסים זרים. מעדות לוי בבית-המשפט ומהודעותיו במשטרה (ה/14, ה/15) עולה, כי בעקבות עדות נ' כנגד הנאשם, היו רינונים, בעיקר בעדה הכורדית, זרקו עליה מילים כואבות ומאז היא סובלת בגוף ובנפש. לדבריו באירועים משותפים הצביעו על נ' ובעלה שעשו דבר לא טוב, ובאחד האירועים כאשר לוי ישב לידם בשולחן, אנשים מהעדה באו אליו בטענות מדוע הוא "יושב עם הזבל הזה" (עמ' 391). המצב הבריאותי, כלכלי וחברתי של נ' ובעלה גרם לכך כי הם פנו לרבנים להתייעצות כי חשו שיש עליהם אות קין. לוי סיפר לנ' כי הוא מכיר את הרב סלמן שהוא "פותח בזוהר". בקיץ 2001 לוי לקח את נ' לביקור אצל הרב סלמן, ואחר כך שמע מפי נ' כי סלמן אמר שיש עליה גזירה גדולה ולכן כתבה מכתב על מנת לצאת מהגזרות, וכי היא מבקשת להתייעץ עם עורך דין. לוי לקח אותה לפרקליטו שלו, עו"ד ארנון. לדברי לוי הוא עצמו לא היה מעורב בכתיבת המכתבים ואינו יודע אם סלמן היה מעורב (ה/15). כאשר לוי נשאל על הרקע למכתבה של נ' מיום 3.9.02 הסביר "הם עברו כל כך הרבה השפלות ובזיונות של אנשים ואני חושב שאם הייתי במקומם לא הייתי מחזיק מעמד בלחצים האלה. אם המכתב שהיא כתבה הוא זה שיוציא אותה מהלחצים שהיא היתה" (ה/14 ש' 66-68).

הראיות הנוספות תומכות אף הן במישרין או בעקיפין בעדותה של נ'. סמי חיים הינו חבר ותיק של הרצל לוי. לסמי חיים יש הכרות וידידות טובה עם הנאשם והוא אף משוחח עמו מדי פעם בטלפון. סמי חיים מסר בהודעתו במשטרה (ה/16) כי בשנת 2001 נכח במקרה בבית הרב סלמן כאשר לוי ונ' באו למקום. בחלוף מספר ימים נפגש סמי חיים עם הרצל לוי שהראה לו פתק שכתבה נ' "שבו יש סליחה ומחילה לימים הנוראים לאיציק מרדכי" והרצל הסביר לסמי כי לנ' ובעלה בעיות פרנסה ובריאות ו"בערב כיפור נהוג לעשות מחילות" (ה/16 עמ' 3).
הרב ראובן סלמן מסר באמרותיו במשטרה כי נ' הגיעה אליו עקב מצוקה קשה, נפשית, פיזית וכלכלית, והם ייחסו זאת ל"דינים וגזרות שרובצות עליהם מהשמים" והם באו עם מכתב סליחה ומחילה מיצחק מרדכי
כי המשטרה והעיתונות לחצו עליה וסילפו דבריה. לדבריו, לא קרא המכתב ולא הציג לה מכתב כלשהו. מהודעותיו של סלמן עולה, כי נ' אכן הבינה מפיו כי מרחפת עליה גזירת שמים.

10. המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה כי נ' ובעלה סבלו עקב תלונתה והרשעת הנאשם בדין, מנידוי חברתי ועדתי, הדבר פגע בעסק של הבעל ובמעמד החברתי של בני הזוג. נ' החלה לסבול מבעיות חמורות בגב ומלחץ נפשי. הצטברות זו יצרה אצל נ' ובעלה תחושה של גזירת שמים והם חיפשו מזור גם אצל רבנים, ובעצתו של חברם הרצל לוי פנו לרב ראובן סלמן, עמו נפגשה נ' מספר פעמים, ולדברי סלמן "היא הרגישה שהיא צריכה לכתוב מכתב מחילה ואם יסלחו לה כאן יסלחו לה בשמים" ואכן אחרי המכתב, לדברי סלמן, נ' הרגישה טוב יותר ולבעלה נפתחה הפרנסה (ה/12 עמ' 2). גם הרצל לוי אמר כי "מכתב הסליחה יצר רושם טוב בחברה הירושלמית, זו דעתי, ושמעתי ביקורת טובה משני אנשים לפחות" (ה/14 עמ' 2).
לפיכך, רעיון כתיבת המכתב הינו תולדה של לחצים אישיים, רפואיים וכלכליים שהיו על נ', ואמונה שניטעה בה כי מכתב סליחה יסיר רוע הגזירה שנגזרה עליה עקב תלונתה נגד הנאשם.

תהליך כתיבת המכתב
11. כאמור לעיל, בשלהי קיץ 2001, סמוך לחגים, התגבשה אצל נ' בעצת אחרים החלטה לכתוב מכתב מחילה וסליחה לנאשם, תוך אמונה כי המכתב יסייע להסרת הגזירה מעליה ומעל משפחתה. נ' העידה כי המכתב הראשון שנכתב לא סיפק את הרב סלמן שאמר לה כי זה טוב לכל היותר לכותל. דבריה אלה זכו במידה רבה לתמיכה בהודעתו של סלמן, שנשאל אם אמר לנ' כי המכתב שכתבה בזמנו לא יטהר את הנאשם וצריך מכתב עם יותר כוונות שיעזור לצאת מהגזירה, והשיב: "לא מדויק. אמרתי שהמכתב גם אם ימסר לו [לנאשם] זה פשטני מדי, זה לא מספיק כי עיקר הסליחה והמחילה זה משמים" (ה/13 עמ' 4). נראה לנו כי הסיפא של פסוק זה מהווה התחמקות של סלמן מאמירה ברורה המתבטאת ברישא של הפסוק, כי מכתב סליחה אינו מספיק ולכן הוא פשטני.

מכתב משמעותי יותר הצריך התייעצות עם עורך דין על מנת שלא להסתבך במתן עדויות סותרות, שכן המכתב אמור להתייחס לעדות הראשונה של נ' בבית המשפט. לפיכך, הופנתה נ' על ידי הרצל לוי לעו"ד ארנון. לוי ליווה את נ' לפגישה ואף נטל אחריות לשאת בשכר הטרחה. עו"ד ארנון ונ' נפגשו מספר פעמים. לכאורה קיים פער ואף גרסאות סותרות על הדברים שהוחלפו באותן פגישות. אולם, בדיקה ענינית תלמדנו כי הגרסאות אינן כה סותרות והפער אינו גדול ונובע בעיקר מנקודות השקפה שונות. נ' פנתה לעו"ד ארנון לאחר שהבינה, הן מהרב סלמן והן מהרצל לוי, כי מכתב המחילה אינו מספיק ויש צורך במכתב משמעותי יותר שינקה את הנאשם ויסיר מעליה הגזירות והלחצים החברתיים.

12. בפגישה עם עו"ד ארנון עלו מספר שאלות: האם סליחה מספיקה, סוגיית חזרה מעדות, עדות שקר ומתן חסינות למי שמשנה עדותו. עו"ד ארנון העיד כי נ' העלתה את השאלה על עדות שקר וחסינות כשאלה תיאורטית, ואמרה לו שאינה חוזרת בה מעדותה (עמ' 210-211 לפרוטוקול). עוד הוסיף עו"ד ארנון, כי אמר לנ' כי אם ברצונה לשלוח מכתב סליחה בלבד היא אינה זקוקה לו או לעצתו. עו"ד ארנון אישר כי במהלך פגישה עמו הובהר לנ' ולהרצל לוי כי סליחה בלבד לא תעזור לנאשם (עמ' 223 שורות 19-20). עו"ד ארנון אמר בהודעתו ה/19, כי המכתבים שנמצאו לבסוף על-ידי המשטרה במשרדו הובאו אליו על ידי נ' או הרצל לוי, וכי הוא עצמו סירב להתייחס למכתבים מודפסים כי לא ידע מי ניסח אותם. עו"ד ארנון דרש מנ' לקבל מכתב בכתב ידה. מכתב כזה אכן נמצא במשרדו והוא נושא תאריך 15.4.02. קרי, את המכתב כתבה נ' מספר חודשים לאחר הפגישה הראשונה אצל עו"ד ארנון ובחלוף שלושה חודשים כתבה עוד מכתב. עו"ד ארנון אמר (ה/19) כי עיין בזמנו בשני המכתבים בכתב ידה של נ', האחד מיום 15.4.02 (ה/60/ג) והשני מיום 24.7.02 (ה/60/ה), ואמר לנ' כי אין בהם תועלת למי מהצדדים. בעדותו בבית המשפט אישר כי לא שמע מפי נ' כי שיקרה בבית המשפט וכי נ' לא מסרה לו פרט עובדתי הסותר את עדותה בבית המשפט. כאשר נשאל אם נ' סיפרה לו כי המגע עם הנאשם היה בהסכמה השיב: "לא, היא לא אמרה שזה היה בהסכמה. זה בדיוק הסיבה שאני אמרתי לה בואי תגידי את הסיפור האמיתי שלך... ואז היא לא אמרה אני שיקרתי לבית המשפט, היא לא אמרה אני עבדתי על השופטים, היא אמרה אם אני אומרת את זה, מה עם החסינות שלי? זאת אומרת מהשאלה שלה אתה למד מה היא התכוונה" (עמ' 218-219). עוד הוסיף עו"ד ארנון, כי אצלו במשרד נ' נזהרה פחות מאשר בבית המשפט. לדבריו שמע מנ' כי היא רוצה לסלוח לנאשם ואמרה לו "תראה לאן הוא נפל. הוא היה למעלה, נפל למטה. הוא כבר נענש מה אני צריכה עוד להעניש אותו?" (עמ' 220 שורות 12-13). עו"ד ארנון אמר כי בשיחתו עם נ' רמז לה כי האירוע עם הנאשם היה בהסכמתה, ולדבריו נ' לא הסתייגה ודיברה על חסינות (עמ' 229), אך מיד הוא מוסיף כי נ' "עמדה שכל דבריה בבית המשפט נכונים. זה היה חלק מגרסתה שאני חוזר עליה לכל אורך הדרך. היא שידרה בשני קולות: 1. כל מה שאמרתי זה אמת, אני רוצה לסלוח לאיציק מרדכי. 2. מה עם החסינות" (עמ' 230 שורות 20-23). עו"ד ארנון הבהיר לה כי היא צריכה חסינות רק אם שיקרה (עמ' 231 שורה 1; עמוד 295 שורות 4-7). לדבריו לא פנה כלל בענין החסינות כי נ' "לא אישרה לי ללכת ולבקש את החסינות כרגע" (עמ' 285 שורה 16).

עו"ד ארנון העיד כי חש שנ' אינה דוברת אמת. תחושה זו לא התבססה על עובדות או דברים ששמע מפיה, אלא מעצם העובדה שבאה לקבל עצה, וכי מי שדובר אמת לא צריך עצה של עורך דין (עמ' 214), וכן מכך שפחדה לגלות לבעלה מה קרה בביתו של הנאשם באותו לילה (עמ' 214), ולטעמו מעצם העובדה שלא גילתה לבעלה "אין ספק שגם היא עשתה משהו רע" (עמ' 220 שורה 24).
תחושות אינן תחליף לעובדות והרגשות אינן יכולות לבוא במקום ראיות. לפיכך, אין משקל להתרשמות עו"ד ארנון, שלא שמע מפי נ' חזרה מעדותה. להיפך, עו"ד ארנון לא שמע מפיה כי שיקרה בבית המשפט. נ' באה לעו"ד ארנון על מנת לנסח מכתב משמעותי שיועיל לנאשם ובכך יועיל לה לצאת ממצוקותיה. כמו בבית הרב סלמן, כך אצל עו"ד ארנון, נ' הבינה כי מכתב סליחה ומחילה אינו נחוץ ואינו מועיל, וכי אם ברצונה לחלץ עצמה מהמצוקות שלה, עליה לחלץ הנאשם במכתב משמעותי יותר, לא מכתב סליחה.
עו"ד ארנון מכיר לדבריו את הנאשם ואף נכח כצופה בדיון בערעורו בבית המשפט המחוזי. כמו כן עו"ד ארנון מכיר את סמי חיים. מכל מקום, ודאי שאין בעדות ארנון שאינו מכיר את כל הראיות בתיק, כדי להחליף התרשמותו ושיקול דעתו של בית-המשפט.

13. המכתב: המכתב מיום 3.9.2002 נכתב סמוך לפני שלושה אירועים: יום לפני תום הריונה של נ'; מספר ימים לפני החגים, הימים הנוראים, ומספר ימים לפני הדיון בבר"ע של הנאשם בבית המשפט העליון.
כאמור, נושא המכתב עמד על הפרק כשנה ויותר בנוסחים שונים, ורק חלקם נכתב על ידי נ'. הזמן הלך ואזל וכפי שאמר הרצל לוי: "אנחנו היינו בתהליך של מכתב, כולנו". נ' רצתה כבר לסיים ו"לצאת מהענין הזה". "היא [נ'] היתה שוכבת בבית חולה, והיא הרגישה לא טוב, היא רוצה לגמור עם הענינים". גם סמי חיים היה מודע להליך כתיבת המכתב והסביר גם את העיתוי "אבל היא [נ'] חייבת לצאת מזה לפני הלידה, כי הם... יש לנו, העיראקים, אמונות טפלות, שאם נעשה דבר לא טוב - יש..." (ה/64 עמ' 50). הבעל של נ' הסתובב עם חבילת מכתבים בכיס ורצה לבוא להתייעץ עם עו"ד אברבנאל
מפרקליטות המחוז, וכך יום לפני הלידה (עדות נ' ועדות הרצל לוי, עמ' 350-351) ניסחה נ' מכתב ועדיין התלבטה. הרצל לוי הגיע לביתה וביחד דיברו על תוכן המכתב. הרצל לוי הציע לנ', על מנת "לצאת סופית את הסיפור הזה" להוסיף כי חיבוקו של הנאשם היה אבהי וכי הופעל עליה בזמנו לחץ תקשורתי. תוך שיחה עם נ' לוי עצמו רשם פתק עם מספר נקודות (ה/62 עמוד 22). פתק זה הפך לסלע מחלוקת והוקדש לו זמן לא מבוטל, הן במשטרה והן בבית המשפט. בחקירה במשטרה אמר לוי כי הוא עצמו כתב פתק עם מספר נקודות כגון חיבוק אבהי ולחץ תקשורתי (ה/62 עמודים 22-23). נ' חשבה כי הפתק הובא בידי לוי ממשרד עו"ד ארנון ואלה היו הערותיו של עורך הדין. ברור שהיה פתק, אך אין ראיה כי עו"ד ארנון קשור אליו. נראה לנו כי הפתק נרשם על ידי לוי תוך שיחה ודיון עם נ' ולוי השאירו שם כשהלך. לאחר ההתייעצות עם לוי כתבה נ' את המכתב נשוא הליך זה (ה/60/ו) ובעלה מסר אותו בבוקר להרצל לוי על מנת שימסור לעו"ד ארנון, ונ' פנתה לחדר הלידה. עו"ד ארנון, לדבריו, הרגיש שיש במכתב יותר משמעות מאשר במכתבים הקודמים והצדדים יוכלו לעשות בו שימוש (ה/19 עמ' 2). נעיר מיד, כי השוואת המכתב הזה למכתב הקודם בכתב יד מיום 24.7.02 אינו מלמד על שינוי מהותי, ונזכור שעו"ד ארנון סבר כי המכתבים הקודמים חסרי משמעות. שלוש פסקאות של המכתב מיום 3.9.2002 מופיעות כלשונן במכתב הקודם. פסקה רביעית מופיעה במכתב הקודם בניסוח מעט שונה. במכתב הקודם נכתב יותר על הלחצים של נ' ועל הנזק שנגרם לנאשם עקב ההליכים.
טרם שליחת המכתב לבית המשפט העליון ניסה עו"ד ארנון לשוחח עם נ' אך הסתבר לו כי היא כבר בהליך לידה. כיוון שהוא עצמו היה בלחץ זמן עקב נסיעה מתוכננת לחו"ל, הוא שלח המכתב לבית המשפט העליון ולצדדים (ה/19 עמ' 2; ה/17 עמ' 2-3). לדברי עו"ד ארנון, לאחר משלוח המכתב קיבל שיחת טלפון מבעלה של נ' שזעם על עו"ד ארנון ששלח המכתב בלא שהבטיח לנ' חסינות, ובהמשך: "והסברתי להם למה לא היה צריך חסינות" (ה/17 עמ' 3).

14. המכתב במלואו מיום 3.9.02 הובא לעיל ואין צורך לחזור על כל פסוק בו. נ' עצמה נחקרה בבית המשפט ארוכות על המכתב, ואמרה כי האמור בו אמת, למעט הסתייגות מהמילה "ידידותי" (עמ' 39 לפרוטוקול). בחקירה נגדית אמרה כי הביטוי הראשון "מפגש ידידותי" בקטע שלישי למכתב, כוון לעצם אירוע הפגישה, קרי היא הלכה לפגישה עם מכר, ידיד, קרוב משפחה - הנאשם (עמ' 48 ו-57 לפרוטוקול).

כאשר נדרשה להסביר הביטוי "פירשתי את התנהגותו ואת כוונותיו של מר מרדכי ככוונות זדון ולא כוונות ידידותיות" אמרה כי בפתק של הרצל לוי היו ארבע נקודות (כגון "חיבוק אבהי"), שלוש נקודות נפסלו על ידה ונקודה רביעית זו "ידידותי", הסכימה לרשום על דעת בעלה. כאשר הופנתה תשומת ליבה כי פסוק דומה נרשם בטיוטא קודמת מיום 24.7.02 הגיבה כי כל המהלך, "כל מה שכתבתי זה לא מיוזמתי, שלא תבינו. היד כתבה הנפש לא כתבה" (עמ' 56 שורות 13-15), ובהמשך אמרה כי ניסחה באופן לא נכון אך בתום לב.
במכתב השתמשה נ' בביטוי "הפכתי לחומר ביד היוצר" ובחקירה נגדית הסבירה כי התכוונה לכך כי העיתונות והמשטרה שכנעו אותה והשפיעו עליה להיכנס לזה, ואלו הפכו ללחץ וקטליזטור למתן הסכמתה להגיש תלונה ולמסור אימרה במשטרה ואחר כך להעיד בבית המשפט (עמודים 45-47 לפרוטוקול).

מסקנות
15. במכתב מיום 3.9.02 יש נתונים שאינם שנויים במחלוקת, אז והיום: נ' ביוזמתה פנתה לעיתון "ידיעות אחרונות" במכתב מיום 7.3.00. היא עשתה זאת כתמיכה והזדהות עם ש' בלא מחשבה או רצון להיות למתלוננת. מכתב זה אכן הפך ל"כדור שלג", שכן מכתבה אז רק פתח הפרשה מבחינתה. העיתונאים והמשטרה איתרו את נ' ופנו אליה מספר פעמים על מנת שתסכים להתלונן רשמית. נ' סירבה תחילה, אך בהמשך נענתה להפצרות והסכימה להפוך למתלוננת. לנושא ההפצרות, הפניות המשטרתיות והלחץ שהופעל על נ' בזמנו התייחסנו בהכרעת הדין, ובמכתב מיום 3.9.02 אין חדש בענין זה [וראה גם את חוות הדעת של כב' השופטת יהודית צור בפסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי, עמ' 124, על חובת המשטרה לשכנע נפגע עבירת מין להתלונן. אף כי הדברים נאמרו בענינה של המתלוננת א' מהאישום הראשון, הם יפים לעניננו].

נ' כתבה "שהפכה לחומר ביד היוצר", קרי היא הסכימה להיות במעמד של מתלוננת, ובכך פגעה באינטרס הפרטי שלה, לאחר ששוכנעה כי האינטרס הציבורי של חשיפת מעשי הנאשם עדיף על האינטרס האישי שלה. נ' אומרת במכתבה כי דבריה בבית המשפט נאמרו מתוך לחץ, אולם אינה אומרת כי הדברים אינם נכונים. ועיקר, כאשר נ' כתבה לעיתון את המכתב הראשון, הספונטני, ביום 7.3.00, היא לא היתה תחת לחץ של עיתון, משטרה או מעמד עדות בבית המשפט. אותו מכתב לא הוגש כראיה, אולם נ' הבהירה כי לא חזרה מגירסתה באותו מכתב, ובהכרעת הדין ציינו כי העובדה שראיה זו לא הוגשה מלמדת כי אינה שונה מגרסתה בבית המשפט (עמ' 86-87 להכרעת הדין).
הפסוק החשוב והמרכזי מופיע בקטע האחרון במכתב מיום 3.9.02 "ייתכן מאוד שבעת המפגש עמו הייתי דרוכה ונסערת ועל כן פירשתי את התנהגות ואת כוונותיו של מר מרדכי ככוונות זדון ולא ככוונות ידידותיות". פסוק זה בעומדו בפני
עצמו בלבד, נראה כמשנה את הבנת נ' את אופי האירוע ואת הכוונה המינית הפלילית שנ' ייחסה לנאשם. אולם, לדעתנו יש לבדקו ולהבינו על רקע האירוע עצמו, האירועים וההתפתחויות לאחר הכרעת הדין.

המכתב אינו מכתב ספונטני שנרשם ברגע מיוחד של גילוי לב או שינוי לבבות. קדמו לו טיוטות, התייעצויות ושיחות רבות שגם להן רקע מיוחד. המכתב הוא נדבך אחרון הבנוי על נדבכים אחרים, פרי אירועים והתפתחות שתוארה לעיל, ולכן אין לראות לבדו ובודאי לא לבודד פסוק אחד, מרכזי ככל שיהיה, ולתלשו משרשרת האירועים.

לאחר הרשעת הנאשם החלה נ' לסבול מלחצים חברתיים, העסק של בעלה כשל, החלו בעיות בריאות ומצוקות נפש. העדה הכורדית הפנתה עורף לנ' ובעלה והם סבלו מנידוי וקריסה של המערך החברתי-עדתי שלהם. על מנת לצאת מהמצוקות החלו נ' ובעלה להתייעץ עם רבנים ולחפש פתרון לקשיים הרבים שנחתו עליהם. בביקור אצל הרב סלמן הבינה נ' כי עליה להסיר הגזירה הרובצת עליה ועל משפחתה, והדרך לעשות זאת הינה בסליחה ומחילה בענין הנאשם. כאשר הובהר לה על ידי הרב כי מכתב סליחה אינו מספיק, וצריך מכתב משמעותי ומועיל יותר, הבינה נ' כי עליה לקבל יעוץ משפטי על מנת שלא להסתבך בעדויות סותרות או עדות שקר.
בהתייעצויות עם עו"ד ארנון אכן דובר בשני מסלולים: מחד, נ' לא חזרה בה מגרסתה המקורית, מאידך, הרצון לחלץ את הנאשם, בלא שהיא תינזק. חילוץ הנאשם היה עבור נ' חילוץ עצמי מתוך המשבר אליו נקלעה עקב תלונתה. עו"ד ארנון הבהיר לנ' כי ביטויי סליחה או ביטוי כגון "בית הלל ובית שמאי", הם חסרי משמעות בשלב זה של ההליך, וניתן לעשות שימוש רק בדברים ברורים וחדים יותר, ואם תכתוב כך ינסה להשיג עבורה חסינות. נ' כתבה מכתבים ועו"ד ארנון העביר רק את המכתב השלישי, כמות שהוא, בלא שסבר שיש צורך לפנות ולבקש חסינות בגינו. המכתב אינו ספונטני, אינו מקרי וניסוחו עבר תיקונים ושיפוצים שונים. הביטוי כוונות ידידותיות ולא כוונות זדון הובע גם במכתב קודם, ולא הרשים מספיק. לפנינו התגלתה התמונה השלמה, ולפיה המכתב מיום 3.9.02 עם הביטויים הנ"ל, הינו סופו של מהלך ארוך שנמשך למעלה משנה ונועד לעזור לנאשם לצאת מהאישום השני ולמנוע הסתבכות של נ' במתן עדויות סותרות. המהלך הוביל לניסוחים שונים, מעורפלים, מתחמקים ומתחכמים, ואין בהם אמירה פשוטה ונאיבית של עד המכה על חטא. הניסוח הזה הינו פרי לא מוצלח של נסיון לרצות שתי מגמות שאינן מתיישבות אחת עם רעותה. פרקי הזמן הארוכים בין הטיוטות, ההתלבטויות, ובעיקר עיתוי כתיבת המכתב, ערב הלידה, הדיון בבר"ע והחגים, מלמדים כי לא חשיפת אמת אחרת עמדה מול עיני נ', אלא רצון לבטל נידוי וגזירה שהפרשה המיטה עליה. המכתב הוא סופו של מהלך חרטה, חרטה של נ' על שנעתרה להפצרות להיות למתלוננת ולהירתם בכך לעגלת התביעה. ואולי לא חרטה, אלא זעקה "אבוי למתלוננת", לא מהנאשם ולא מפרקליטיו הדקדקניים, אלא מסביבה חברתית-עדתית מנקרת ומנוכרת השולחת אצבע דווקא לקורבן שהעז לפצות פיו.

17. כאמור, לפנינו, נ' לא חזרה בה מעדותה, לא שינתה גרסתה. להיפך, היא עמדה על כך כי כל דבריה היו נכונים בעדותה בתיק העיקרי.

השאלה הינה, אילו המכתב מיום 3.9.02 היה לפנינו בזמנו, טרם הכרעת הדין, האם היה בו כדי לשנות את קביעתנו, כי יש לתת אמון מלא בעדות נ' או, למצער, האם ניתן לראות בעצם המכתב ולאחר מכן הסתייגותה החלקית ממנו, תפנית בגרסת נ' המכרסמת באמינותה או תפנית המעוררת ספק שיביא לזיכוי הנאשם. תשובתנו לכך שלילית באופן ברור וחד משמעי: המכתב אינו עומד לבדו, ולא ניתן לבדקו בלא לראות התמונה כולה. יש לפרש הביטויים במכתב על רקע כלל הנסיבות שנפרשו בפני
נו, ולפיה המכתב הוא תולדה של מהלך שנועד לחלץ את נ' ממצוקתה, לא לשנות גרסתה, אלא להראות כי הסכמתה להתלונן ולספר מה קרה באותו ערב בבית הנאשם, היה פרי מהלך מוטעה שהמיט עליה צער, מצוקות והרס חברתי. המכתב אינו מהווה תפנית שכן אין מדובר במהלך תמים ומצפוני של המתלוננת, אלא באשה שסבלה עקב הסכמתה לספר בגילוי לב את גרסתה ונענשה על כך בחרמות ונידויים שהחמירו אצלה עקב אמונות תפלות. לפיכך, המכתב, העדויות והדברים שנאמרו לאחר הכרעת הדין, אינם מהווים כרסום בעדותה ואין בהם כדי ליצור ספק כלשהו בגרסתה.

לענין זה יפים הדברים שאמר כב' השופט חיים כהן בע"פ 421/71 מימרן נ' מ"י, פ"ד כו(1), 281, עמ' 287:
"אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מנסיון החיים, והיא שאם חוזר בו עד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעונינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותה ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט. אולי שיקול מעין זה הוא המונח ביסוד הוראתו של המשפט העברי, שאין עד יכול לחזור בו מעדותו הקודמת (כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד': סנהדרין, מ"ד (ע"ב; מכות, ג', ע"א ועוד) - ואפילו נתן טעם לדבריו, כגון מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי. אין שומעין לו (כלשון הרמב"ם, הלכות עדות, ג', ה)".

תפנית בעדות ושינוי גירסה עשויים להפחית ממשקל העדות ומחייבים משנה זהירות בשקילתה, אלא אם יש הסבר ברור לתפנית. לפנינו אין תפנית של ממש, אלא מכתב שנכתב משיקולים זרים.
18. סיכום ותוצאה
האירועים שהובילו לכתיבת המכתב מיום 3.9.02, הביטויים "כוונות ידידותיות" ולא "כוונות זדון" - אינם מתיישבים עם האירוע שהיה בביתו של הנאשם. נ' באה למפגש עם הנאשם והאוירה אכן היתה חברית וידידותית אך התפתחה אחרת. נ' נאלצה להשתמש במילה 'מניאק' כלפי השר הנערץ, כדי שיסור מעליה. השר-הנאשם אישר זאת. נ' נאלצה להשתמש בפסוק עממי וגס, במיוחד כשהוא נאמר בין אישה לגבר, "כשזין עומד השכל בתחת". הנאשם אישר כי כך אמרה, וכי האוירה בחדר השתנתה לחלוטין לאחר המגע הפיזי ביניהם.

כל אלה מלמדים כי לא היתה אוירת ידידות בחדר ומה שנ' כתבה במכתב היה רק על מנת לאפשר חזרה של נ' לחיק עדתה המנדה, בגין פגיעה שפגעה בנאשם. נ' היתה עקבית בגרסתה מהרגע הראשון: היא כינתה את הנאשם מניאק בו במקום; היא סיפרה על האירוע המיני למחרת בבוקר לידידה החרדי; גיסה שמע ממנה על האירוע זמן רב לפני חשיפת הפרשה, ויעץ לה לא לספר לבעלה ולא להרחיב בענין; נ' שלחה מכתב אנונימי לעיתון "ידיעות אחרונות", עם גירסתה, ואחר כך פירטה הדברים בעדות במשטרה ובבית המשפט. כאשר החלו המהלכים של כתיבת המכתב שוחחה על הפרשה עם כמה אנשים. הרצל לוי לא שמע ממנה מעולם כי היא חוזרת בה מעדותה. אמנם פה ושם ניסה לאמר כי בזמנו סיפרה לו שלא היה כלום, אולם במהלך העימות עם נ' (ה/65) אמר כי שמע ממנה כי נאלצה להעיף את הנאשם מעליה. הרב סלמן שמע מנ' על מחילה ולא על חזרה מעדות. עו"ד ארנון לא שמע כי היא חוזרת בה מעדותה. סמי חיים שמע מנ' את סיפורה ולא כי היא חזרה בה. לפיכך, המכתב הינו חייזר, נטע זר שתול, אשר מקבץ הראיות, גוף הראיות, דוחה אותו, ואין בו כדי להשפיע או לשנות את הכרעת הדין.

19. לאור האמור, לא ראינו לשנות הכרעת הדין מיום 21.3.2001.
ניתן היום ל' בשבט תשס"ד (22 בפברואר 2004), בהעדר הצדדים.

החלטה זו וכל התיקים הנלווים ימסרו ישירות לבית-המשפט העליון, וסמוך לאחר מכן תמסר ההחלטה לב"כ הצדדים.
_______________ ________________ ______________
יעקב צבן
, שופט רפי כרמל
, שופט רבקה פרידמן-פלדמן
, שופטת
שמור ב: דיסקט מחוזי, בשם: מרדכי החלטה
1
בתי המשפט
ת"פ 3185/00
בית משפט השלום בירושלים
כבוד השופט יעקב צבן

כבוד השופט רפי כרמל

כבוד השופטת רבקה פרידמן-פלדמן

לפני:









פ בית משפט שלום 3185/00 מדינת ישראל נ' יצחק מרדכי (פורסם ב-ֽ 22/02/2004)