פסקי דין על מחמוד מוחמד אחמד סעד | פסקי דין על זמורה בצלאל קבלנות שירותים ומסחר | פסקי דין על בצלאל זמורה |

1235/06 תעא     04/06/2010




תעא 1235/06 מחמוד מוחמד אחמד סעד נ' זמורה בצלאל בע"מ קבלנות שירותים ומסחר, בצלאל זמורה








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



04 יוני 2010

תע"א 1235-06 אחמד סעד נ' זמורה בצלאל בע"מ קבלנות שירותים ומסחר
ואח'


בבפני

ככב' השופט
דניאל גולדברג
– דן יחיד

התובע
ממחמוד מוחמד אחמד סעד
עע"י ב"כ עו"ד עומר קראעין


נגד

נהנתבעים
11. זמורה בצלאל בע"מ קבלנות שירותים ומסחר
22. בצלאל זמורה
עע"י ב"כ עו"ד דרור שוסהיים




פסק דין


1.

בפני
י תביעת התובע, מר מחמוד מוחמד אחמד סעד
, לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה ופדיון חופשה.
העובדות הבסיסיות

2.

הנתבע 2, מר בצלאל זמורה
(להלן: "הנתבע"), מנהל עסקים שונים באמצעות מספר חברות שבבעלותו ובניהולו.
3.

הנתבעת 1, חברת זמורה בצלאל בע"מ קבלנות שירותים ומסחר
(להלן: "החברה"), הינה אחת מהחברות שבבעלותו ובניהולו של הנתבע. החברה היתה פעילה בענף הבנין מעת רישומה, בחודש 8/90, ועד לשנת 2005 לערך. בעטיה של האינתיפאדה השניה בתחילת שנות ה-2000 ובשל פציעת מנהל העבודה בחברה, מר איברהים דוויאת, תיפקודה של החברה התדרדר החל משנת 2001. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיא החלה לצבור הפסדים וחובות וחדלה לקבל פרוייקטים ועסקה בעיקר בהשלמת פרוייקטים שהתחילה בהם.
4.

עסקי הבניה של הנתבע לא החלו עם רישומה של החברה. על פי עדותו של הנתבע בתצהירו (סעיף 6), הוא החל את פעילותו בענף הבניה עוד בשנת 1979. הנתבע לא ידע, במהלך עדותו, להגדיר במדוייק באיזו מסגרת משפטית בוצעה אותה פעילות:

"ש. מ-79' עד 90', באיזה מסגרת משפטית עבדתם?
ת. התיק העצמאי שלי, או חברת בת, או חברה אחרת. היה לי גם בית מסחר. פעם אני ואחי היינו שותפים בחברת "האחים זמורה", אני לא זוכר אם חברה זו העסיקה את התובע".
(עדות הנתבע, עמ' 28 לפרוטוקול).
5.

התובע הינו תושב בית לחם. אין מחלוקת על כך שהתובע החל לעבוד כפועל יומי בעסקי הבניה של הנתבע החל משנת 1981, וכי הוצאו לתובע תלושי שכר. החל ממועד רישום החברה, תלושי השכר של התובע הוצאו על שמה. לפני מועד רישום החברה, הוצאו לתובע תלושי שכר על ידי הגוף המשפטי שבמסגרתו בוצעה הבניה (עדות הנתבע, עמ' 29).
6.

בסיום עבודתו שכרו היומי של התובע עמד על 180 ₪ ליום (סעיף 15 לתצהיר התובע, סעיף 10 לתצהיר הנתבע (לטענת הנתבע 30 ₪ מתוך 180 ₪ היו בעד הסעת פועלים).
7.

אין מחלוקת כי עבודת התובע הסתיימה בחודש 3/05 על רקע הפסקת פעילות החברה (סעיף 4 לכתב התביעה המתוקן, סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן). מסיכומי הנתבעים אף עולה כי אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
המחלוקות

8.

המחלוקות הטעונות הכרעה בתיק הן כדלהלן:
א.

רציפות ההעסקה והיקפה

: התובע טוען כי עבד ברציפות בשעות קבועות (7:30 עד 17:30 בימי א-ה ו-7:00 עד 14:00 בימי ו') ואילו הנתבע טוען כי התובע עבד שלא ברציפות, בהתאם לפרוייקטים שקיבלה החברה לביצוע, ובאופן חלקי.
ב.

זכאות לרכיבי התביעה שבמחלוקת

: דמי הודעה מוקדמת, גמול בעד שעות נוספות, פדיון חופשה ופדיון הבראה. לעניין פיצויי פיטורים – מהו השכר התובע וכיצד יש לחשב את פיצויי הפיטורים.
ג.

פירעון חלקי

: הנתבע טוען כי שילם לתובע על חשבון זכויותיו סך 24,000 ₪ בשנים עשר תשלומים של 2,000 ₪ כל אחד. התובע מכחיש קבלת סכום זה.
ד.

אחריות הנתבע

: האם קיימת עילת תביעה כלפי הנתבע (להבדיל מהחברה). לעניין זה טוען הנתבע כי אין לו כל חבות אישית כלפי התובע וכי החברה בלבד העסיקה אותו וחבה כלפיו לעניין זכויותיו כעובד. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בחבות אישית כלפיו בין כמעסיק במשותף עם החברה ובין בדרך של הרמת מסך.
9.

לגבי כל אחת מהמחלוקות נקבע את הממצאים העובדתיים הנדרשים אגב דיון בכל מחלוקת.
רציפות העבודה ושעות העבודה

10.

התובע טוען כי עבד באופן רצוף בשעות קבועות, כפי שפורט לעיל. לתמיכה בגרסתו הביא התובע לעדות את מחמוד דוויאת שהעיד כי עבד אצל הנתבע בין 1984 ל-1997 ובין 2001 ל-2004. לטענת מחמוד דוויאת, הוא והתובע ועובדים נוספים הועסקו באופן רצוף ולא היו תקופות בהן הם הפסיקו לעבוד (סעיף 11 לתצהירו).
11.

לטענת הנתבעים, התובע עבד באופן בלתי חלקי ולא רצוף, בהתאם לפרוייקטים שקיבלה החברה.
12.

מתלושי השכר המעטים שהוצגו בפני
נו (שצורפו לתצהיר התובע), אשר רובם משנת 1991, עולה כי היו תנודות במשכורותיו החודשיות של התובע, והדבר מצביע על היקף משתנה של עבודת התובע. בכך יש תמיכה לגרסת הנתבעים בדבר היקף העבודה החלקי של התובע, כתולדה של כמות העבודה שהיתה לחברה לספק.
13.

אשר לטענת התובע בדבר שעות עבודה קבועות – גם בעניין זה אני מעדיף את גרסת הנתבעים. אין מחלוקת שרוב עבודת התובע התבצעה ביישובים ישראליים מעבר לקו הירוק בהם בנתה החברה. הדבר גם עולה מהיתרי הכניסה בתחומי הקו הירוק שמציינים יישובים ישראליים (בית"ר עלית, ענתות). לתובע הוצגה בחקירתו הנגדית שאלה בדבר הוראות שניתנו על ידי רשויות הבטחון ביישובים הישראליים על פיה על הפועלים הפלסטיניים לעזוב את מקומות העבודה עד השעה 15:30, והתובע הכחיש זאת (עמ' 15 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית של מחמוד דוויאת אישר מחמוד את טענת הנתבעת (עמ' 24 לפרוטוקול), ואני סבור שיש לאמץ את עדותו של מחמוד הסותרת את עדותו של התובע. בהתאם לכך, איני מקבל את גרסת התובע בדבר שעות עבודתו. כפועל יוצא מאימוץ עדותו של מחמוד בנקודה זו נובעת גם המסקנה שהתובע לא הוכיח את תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות.
14.

למרות קביעתי בדבר העסקה לא רצופה של התובע, אין מקום להסיק כי לעניין פיצויי פיטורים לא התמלאה דרישת ה"רציפות" הקבועה בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים. נימוקיי לכך הם כדלהלן:
א.

הנתבעים כלל לא טענו כי לתובע לא מגיעים פיצויי פיטורים בשל העדר עבודה רצופה. סיכומי הנתבעים עוסקים, באופן כמעט בלעדי, בשאלת חבותו האישית של הנתבע ולא נטען בהם כי התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים.

ב.

על פי סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, קיימת הבחנה בין הפסקות בעבודה המלוות בניתוק יחסי עובד ומעביד לבין הפסקות בעבודה שאינן מלוות בניתוק יחסי עובד ומעביד, ובמקרה האחרון, די אם יוכח כי ההפסקה היתה ארעית (דב"ע נו/3-296 ד"ר איסר מזר נ. הסתדרות מדיצינית הדסה (ניתן ביום 12.11.97, גולדברג, אוגדן דיני עבודה, פרק 32, עמ' 8). כלומר, ההוראה שמשמרת את רציפות העבודה אם חלה בה הפסקה של עד שלושה חודשים חלה כאשר היה ניתוק יחסי עובד ומעביד. כאשר לא חל ניתוק כזה, הרציפות תישמר גם אם חלה הפסקה בעבודה העולה על שלושה חודשים. מהראיות בתיק עולה כי גם אם עבודת התובע לא היתה רצופה, הצדדים לא ראו בימים או בתקופות בהם התובע לא עבד כתקופות בהן ניתקו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. אני מבסס מסקנה זו על הראיות הבאות: ראשית, הן התובע והן הנתבע העידו כי כאשר לא היתה לחברה עבודה לספק לתובע, הועסק התובע בשימושם של "מפעלים" אחרים של הנתבע, כגון החנות למוצרי חקלאות בגבעת שאול (שהיתה פעילה עד אמצע שנות ה-90), משק ביתו הפרטי של הנתבע ומפעל הדשן בעין כרם. אמנם, הנתבע טוען כי כאשר הועסק התובע במפעל הדשן, עבודתו בוצעה עבור החברה, אשר מצידה סיפקה שירות לחברת "דשן אור" (שכאמור, אף היא בבעלות הנתבע). גם בהנחה שכך הוא (ואין אנו קובעים כך), הדבר מעיד על כך שכאשר לא היתה לחברה עבודה לספק לתובע בפרוייקטים של בניה, הועסק התובע בעבודות אחרות במסגרת פעילותם של "מפעלים כלכליים" של הנתבע. שנית, כאשר הנתבע פנה לרשויות הבטחון בשנת 2003 כדי לבקש אישור כניסה לבית"ר עלית, הוא ציין בפני
יתו כי התובע עובד בחברה 20 שנה. אני ער לכך שהנתבע היה מעוניין להניע את רשויות הבטחון להעניק לתובע אישור כניסה אך לדעתי הדבר מבטא את מצב דעתו של הנתבע.
ג.

עצם העובדה שהנתבע טוען שהוא שלח לתובע סך 24,000 ₪ לאחר סיום עבודתו על חשבון זכויותיו בגין עבודתו, מהווה ראשית הודייה מצד הנתבעים בזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.
זכאות התובע לפיצויי פיטורים

15.

מן האמור עולה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, שכן הוא הועסק "ברציפות", כמוסבר לעיל, משנת 1981 ועד חודש 3/05 ופוטר.
16.

לעניין תקופת העבודה החלטתי לקבוע כי היא בת 21 שנים, מחודש 3/81 עד לחודש 3/05, וזאת למרות העדפתי את גרסת הנתבעים באשר להפסקות שחלו בעבודת התובע. הנימוק לכך הוא שעל פי הפסיקה הנטל להוכחות מועד תחילת וסיום העבודה מוטל על כתפי העובד, אך לאחר שהעובד עמד בו, אם טוען המעביד כי היו הפסקות בעבודה במהלך אותה תקופה, הנטל להוכיח אותן מוטל על המעביד (דב"ע נו/3-296 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (ניתן ביום 10.11.97)). ככל שהמעביד לא הוכיח מה הן ההפסקות שחלו בתקופת עבודתו של העובד, יש לראות את עבודתו כתקופה רצופה (דב"ע נד/38 – 3 רפי פרנסה – דוד ימין; עבודה ארצי כז(2) 234). בענייננו, הנתבעים לא הוכיחו את אורכן של ההפסקות שחלו בעבודת התובע ועל כן יש לחשב את תקופת עבודתו של התובע לפי מועדי תחילתה וסיומה, אשר אינם כלל במחלוקת.
17.

אני סבור שתוצאה זו מוצדקת למרות שהעדפתי את גרסת הנתבעים באשר לרציפות עבודת התובע, משום שהיא מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעניין העברת נטל ההוכחה למעביד אשר אינו מקיים את חובות הרישום המוטלות עליו לפי חוק הגנת השכר או חוק שעות עבודה ומנוחה (עע 212/06, 209 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ. אלי אפרים ואח' (ניתן ביום 12.11.08), שכן לאחר שהתובע עמד בנטל להוכיח את מועדי תחילת עבודתו וסיומה, ובהעדר אפשרות לקבוע באופן מדוייק את תקופות עבודתו של התובע וההפסקות שחלו בהן, דחיית התביעה לפיצויי פיטורים בשל אי הוכחת תקופות העבודה המדוייקות תהיה תוצאה יותר בלתי צודקת מאשר חיוב הנתבעים, שעליהם חלה החובה החוקית לרשום את ימי העבודה של עובדיהם ועליהם מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת משכי הזמן של ההפסקות, בפיצויי פיטורים לפי תקופת עבודה ללא הפסקות.
18.

אשר לשכר הקובע לפיצויי פיטורים, החלטתי לקבוע, כבקשת התובע, את שכר המינימום בחודש 3/05 (סך 3,335.18 ₪) כשכר הקובע לפיצויי פיטורים. אני סבור שיש לעשות כן על אף שהתובע לא הוכיח במדוייק את היקף עבודתו, ומאותם טעמים שפורטו לעיל לגבי תקופת העבודה. כאמור לעיל, קבעתי שתנודות השכר של התובע בחודשים המעטים לגביהם הוצגו תלושי שכר, מצביעות על עבודה בהיקף משתנה, ולפיכך אין להניח שהתובע עבד בהיקף מלא. מן העדויות ששמעתי עולה כי איברהים דוויאת ניהל רישום של שעות וימי העבודה של התובע ונהג לאשר בחתימתו את נוכחות העובדים ואת שעות עבודתם, ולעתים אף הנתבע עצמו חתם על רישומים אלה. למרות שהנטל להוכיח את היקף העבודה מוטל על התובע, אני סבור שבהתחשב בכך שהוא הוכיח כי עבד באופן "רצוף" לעניין חוק פיצויי פיטורים (כמוסבר לעיל), יש להעביר לנתבעים את הנטל להוכיח באיזו מידה היה היקף העבודה של התובע נמוך ממשרה מלאה, שכן הראיות הרלוונטיות לעניין זה היו בידם או שהיו צריכות להיות בידם, ואי שמירתן על ידי הנתבעים (כפי שהעיד הנתבע) גרמה לתובע נזק ראייתי, ומוצדק בנסיבות אלה להעביר את הנטל האמור להוכחת המידה המדוייקת בה היה היקף משרתו של התובע נמוך ממשרה מלאה.
19.

אני סבור שקביעת משכורת קובעת לפי שכר מינימום למשרה מלאה משמעותה, בנסיבות העניין, קביעת משכורת קובעת לפי היקף עבודה חלקי. הנימוק לכך הוא ששכר המינימום היומי בחודש 3/05 עמד על כ-131 ₪ ואילו אין מחלוקת שהשכר היומי של התובע היה 180 ₪, כשלגרסת הנתבעים 150 ₪ היוו שכר עבודה ו-30 ₪ שולמו בעד הסעות. כך או כך, פסיקת פיצויי פיטורים לפי שכר המינימום מהווה בפועל פסיקה פיצויי פיטורים לפי היקף משרה חלקי.
20.

בהתאם לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 70,039 ₪ (3,335.18

x
21).
21.

החלטתי להפחית את פיצויי ההלנה על פיצויי הפיטורים ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית, בשל קיומה של מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. המחלוקות הממשיות נוגעות לאחריותו האישית של הנתבע ולשיעור הפיצויים (כנובע משאלת תקופת העבודה, השכר הקובע ושאלת הפירעון החלקי).
התביעה לדמי הודעה מוקדמת
22.

התובע טען כי פוטר ללא הודעה מוקדמת ואילו הנתבעים טענו כי התובע ידע מראש שיחדל לעבוד במרץ 2005 עם סיום העבודה בה הועסק באותה תקופה (סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן).
23.

בעניין זה אני מעדיף את גרסת הנתבעים שכן שוכנעתי כי אופי העבודה בחברה היה "פרוייקטלי" ולפיכך גרסת הנתבעים סבירה יותר בעיניי מאשר גרסת התובע.
24.

לפיכך החלטתי לדחות את התביעה לדמי הודעה מוקדמת.
התביעה לפדיון דמי הבראה
25.

התובע העמיד את תביעתו לפדיון דמי הבראה על סך 6,140 ש"ח (הודעת ב"כ התובע בדיון המוקדם מיום 16.10.07) לפי 20 ימי הבראה לפי 307 ₪ ליום הבראה, עבור שתי שנות עבודתו האחרונות.
26.

הנתבעים לא הוכיחו כי שולמו לתובע דמי הבראה ולכן התובע זכאי לפדיון דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו.
27.

החלטתי לפסוק לתובע את הסכום לו עתר, שכן כאמור, הנתבע לא הוכיח את המידה בה פחת היקף המשרה של התובע ממשרה מלאה.
התביעה לפדיון חופשה
28.

הנתבעים לא הוכיחו כי הוציאו את התובע לחופשה ושילמו לו דמי חופשה. תביעת התובע היא ל-84 ימי חופשה, ובסך הכל לסך 12,012 ₪ (דיון מוקדם מיום 16.10.07).
29.

מספר ימי החופשה הנתבע אינו עולה על הסכום לו זכאי התובע על פי ההלכה לפיה בסיום עבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודתו שקדמו לשנת עבודתו האחרונה, וכן לפדיון החופשה בגין שנת עבודתו האחרונה. בהתאם לכך, אפסוק לתובע כבקשתו סך 12,012 ₪.
התביעה לגמול בעד עבודה בשעות נוספות
30.

כאמור לעיל, התובע לא הוכיח כי עבד בשעות נוספות וודאי לא הוכיח את שיעורן של השעות הנוספות שעבד, ועל כן דין תביעתו בעניין זה להידחות.
פירעון חלקי
31.

הנתבע טען כי שילם
בגין פדיון זכויותיו של התובע סך 24,000 ₪ במהלך 2004-2005, באמצעות שליח. התובע הכחיש זאת. הנתבע הודה בכך שאין לו כל אסמכתא או רישום להוכחת התשלום (עמ' 31).
32.

גרסת הנתבע לעניין זה היא שהכספים האמורים הועברו על ידו לתובע באמצעות איברהים דוויאת. כאשר התובע עומת עם הטענה כי אברהים נתן לו 20,000 ₪ כשעזב את העבודה תשובת התובע היתה: "לא. שיבוא איברהים ויגיד שהוא נתן לי".
33.

אכן, היה מצופה מן הנתבעים, שהנטל להוכחת טענת פירעון מוטל עליהם, להביא לעדות את מר דוויאת שעל פי הנטען העביר את התשלום לתובע. הסברו של הנתבע לאי הבאתו לעדות של מר דוויאת היה שהוא לא רצה להעמידו במבוכה לאור הבאתו לעדות של אחיו, מחמוד, על ידי התובע (עמ' 31 לפרוטוקול). לא אוכל לקבל הסבר זה כמשכנע ולא אוכל לקבוע שהנתבעים הרימו את הנטל להוכחת טענת הפירעון החלקי.
התביעה לחיובו האישי של הנתבע
34.

במחלוקת בין הצדדים באשר לאחריותו האישית של הנתבע לזכויות התובע, אני פוסק כבקשת התובע שיש לחייב את הנתבע אישית בזכויות התובע. להלן נימוקיי:
35.

אין מחלוקת כי עיקר עבודתו של התובע בוצעה בפרוייקטים של החברה (ולפני רישומה – בפרוייקטים של הנתבע או של תאגידים שלו) שמעבר לקו הירוק. הנתבעים טענו בכתב ההגנה המתוקן ובתצהיר הנתבע (סעיף 6) כי עבודת התובע בוצעה באופן בלעדי מעבר לקו הירוק בשל העדרם של אישורים בטחוניים מתאימים. לעומתו, התובע טען כי עבד הן בתוך תחום הקו הירוק והן מעבר לו.
36.

בעניין זה אני מעדיף את גרסת התובע, שכן מהראיות עולה שהנתבע לא דייק בעדותו בעניין זה. לתצהיר התובע צורפו אישורי כניסה מטעם שלטונות הצבא. רוב האישורים הינם לכניסה ליישובים ישראליים מעבר לקו הירוק, אך ישנו גם היתר כניסה לישראל מיום 14.11.95 המתייחס לסגר שהוטל על כניסת אזרחי האזור לישראל. מעבר לכך, הנתבע הודה בכך שהתובע עבד, אף אם לעיתים רחוקות לגרסתו, בתוך תחום הקו הירוק. כך למשל, הנתבע הודה בכך שהתובע הועסק בעבודות שבוצעו עבור חברת "דשן אור" שבבעלותו בעין כרם. כן הודה הנתבע בכך שהתובע הועסק בחנות "כל בו חקלאות" שבבעלות הנתבע (באמצעות תאגיד שבבעלותו), בגבעת שאול בירושלים, ואף בביתו של הנתבע במוצא.
37.

מעדותו של הנתבע עולה כי התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים אישית הדוקה. לשאלת ב"כ התובע באשר להעסקתו של התובע על ידי הנתבע גם בחנות של הנתבע למוצרי חקלאות בגבעת שאול השיב הנתבע:

"כן. הוא גם אפה לי לחם בפסח. אני מעריך אותו. אני מאמין שהוא לא משקר. אני משוכנע שמי שכתב לו את זה, כיוון אותו למקומות לא נכונים".
ש. איזה עבודות ביצע בחנות בגבעת שאול?
ת. היה לי פעם, כל בו חקלאות ויש לשער שאם לא היתה לי עבודה בשבילו, אז אולי הוא עזר שם בנקיון. אני משער שזה בקטעים של יומיים, שבוע".
38.

עדות זו מצטרפת לעדות התובע בתצהירו (שלגביה אמר הנתבע כי הוא מאמין שהתובע אינו משקר ומכל מקום הוא לא הכחישה בתצהיר נגדי שהיה רשאי להגיש על פי החלטה מיום 4.6.09) כי התובע עבד אצל הנתבע בביתו בעבודות שיפוצים כלליות, ריצוף בגינה, הסדרת מערכת ביוב וכו'. כן העיד התובע כי הנתבע העסיק אותו בבית אחיו של הנתבע, המצוי בשכנות עם ביתו של הנתבע, בהכנת בריכת שחייה ובהכנת מקום לאימון סוסים.
39.

אני סבור שהעסקתו של התובע על ידי הנתבע במשק ביתו, במשק בית אחיו, בעסקיו השונים (התובע העיד על העסקתו בחנות נוספת של הנתבע לממכר ירקות אורגאניים – סעיף 7 לתצהירו), מצביעה על קשר של מעביד ועובד שהתקיים באופן אישי בין הנתבע לתובע. לפיכך, גם אם עיקר העסקתו של התובע על ידי הנתבע היתה בחברה, הרי שהעסקה זו נעשתה על בסיס קשר העסקה אישי בין הנתבע לתובע שעל פיו הסכים התובע לעבוד עבור הנתבע במפעלים הכלכליים השונים שלו, בין העסקיים ובין אלו שאינם עסקיים (משק ביתו או משקי בני משפחתו). מסקנה זו מתיישבת עם העובדה שהתובע הועסק בעסקי הבניה של הנתבע שנים רבות לפני רישומה של החברה בשנת 1990.
40.

הנתבע אישר כי התובע הועסק על טרקטור בעבודות פינוי בוץ בבריכות הדשן בעין כרם, שלגביהן קיבל הנתבע, באמצעות חברת "דשן אור", זיכיון. טענת הנתבע כי עבודה זו בוצעה על ידי התובע כעובד החברה ולא עבור "דשן אור" או עבור הנתבע עצמו, לא הוכחה. הנתבע לא המציא את האסמכתאות המתבקשות להוכחת טענתו שחברת "דשן אור" שילמה לחברה (הנתבעת 1) עבור עבודות הטרקטור, ומכל מקום, גם לו היו מוגשות אסמכתאות כאלה, לא היה בהן כדי לשנות את התמונה הכללית שלפיה התובע הועסק באופן אישי על ידי הנתבע לצורך ביצוע עבודות שהיו נדרשות בעסקיו השונים.
41.

בהתאם לכך, מקובלת עלי טענת התובע שהנתבע היה מעסיק של התובע, בנוסף ובמשותף עם החברה. לצורך קביעת מסקנה זו אינני נדרש כלל לתורת "הרמת מסך".
סוף דבר
42.

התביעה מתקבלת באופן חלקי, כדלהלן: הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים:
א.

פיצויי פיטורים בסך 70,039 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.05 ועד לתשלום בפועל.

ב.


פדיון חופשה בסך 12,012 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.05 ועד לתשלום בפועל.

ג.


פדיון דמי הבראה בסך 6,140 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.05 ועד לתשלום בפועל.
43.

הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.
44.
פסק דין
זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ב סיון תש"ע, 04 יוני 2010, בהעדר הצדדים.








תעא בית דין אזורי לעבודה 1235/06 מחמוד מוחמד אחמד סעד נ' זמורה בצלאל בע"מ קבלנות שירותים ומסחר, בצלאל זמורה (פורסם ב-ֽ 04/06/2010)