פסקי דין על אבישי כהן | פסקי דין על דוד לוי

8354-04/09 תאמ     11/06/2010




תאמ 8354-04/09 אבישי כהן נ' דוד לוי






בפני

כב' השופטת רים נדאף
התובע
אבישי כהן
נגד

הנתבע
דוד לוי
פסק דין
רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. ענייננו בתביעת פיצויים לפי חוק לשון הרע בסך 50,000 ₪. התובע כאן איש עסקים, אשר בבעלותו או בניהולו תחנת דלק וגז בטבריה, והוא הנתבע בתיק עב' 2949/08 בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (להלן: "תיק העבודה"). הנתבע כאן הוא יו"ר ההסתדרות ממועצת הפועלים בטבריה, ומייצג עובדים בתביעותיהם בבית הדין לעבודה. הנתבע יצג את התובעת בתיק העבודה כנגד התובע.

נושאה של התביעה הנדונה הן אמירות שנאמרו כנטען כנגד התובע ביום 19.2.09 במהלך ישיבת גישור בבית הדין לעבודה ואחריה.

2. התובע טען כי בתחילת אותו דיון פנה אליו הנתבע ואמר לו בנוכחות כל הצדדים "אתה עבריין גדול מאוד".

עוד טען התובע כי לאחר שיצאו הצדדים מאולם המגשר פנה אליו הנתבע שוב, בנוכחותם של אנשים רבים, ואמר לו "אתה אפס אחד גדול", "אם טמטום היה מקצוע היית מקצוען" ועוד הטחת ביטויים חריפים.

הוא טען כי כוונתו של הנתבע בדבריו אלו היתה להכפיש ולבזות את התובע.
3. התובע טען כי הוא ידוע בתור אדם ישר ושמו הטוב והמוניטין שלו ידועים בקרב הקהילה בטבריה, הוא מוכר כאדם ישר המתפרנס בכבוד וניקיון כפיים, ודבריו של הנתבע גרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב של התובע.

הוא טען כי מעשיו של הנתבע מהווים לשון הרע, לפיכך הוא עותר לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪.

4. התובע צירף תצהיר מטעמו של מר יוסף מורד (להלן: "מורד"), שהינו מנהל פאי תחנת דלק וגז בעיר טבריה, וגם גיסו של התובע.

בתצהירו של מורד הוא טוען כי נכח בישיבת הגישור מיום 19.02.09, וכי עוד בתחילת הדיון השמיע הנתבע הערות פוגעות לעבר התובע כמו: "אתה אפס", "אתה עבריין גדול מאוד". לאחר סיום הגישור השמיע הנתבע אמירות משפילות כלפי התובע.

5. הנתבע טען כי כבר בתחילת ישיבת הגישור הוא עמד על זכותה של הגב' תמי בן אבו, התובעת בתיק העבודה, לקבל את כל זכויותיה המגיעות לה על פי דין, וכי למשמע דברים אלו החל התובע לקלל ולגדף ולהטיח כלפי הנתבע את הדברים הבאים: "בטלן", "חרא שכמוך", " בגללך היא לא תקבל שקל כי רימית אותה ושיקרת אותה", ו "אותך אני אתבע באופן אישי". הנתבע אמר בתגובה לדברים אלו כי התובע אינו משלם את זכויות לעובדים שפיטר והוא "עבריין חוק".

6. עוד טען הנתבע כי התובע האשימו לשווא וללא תימוכין בהגשת תביעת סרק, ואף הגדיל לעשות עת איים כי יפגע בשלמות גופו של הנתבע, כשלאיומים אלו של התובע הצטרף גם מנהל תחנת הדלק, מורד.

הנתבע טען כי גם בתום ישיבת הגישור פנה התובע אל הנתבע בנוכחות הרבה אנשים והטיח בו דברים קשים כגון: "אתה לא מבין כלום", "אתה מרמה את האנשים" , "חרא", ו- "אף מעביד לא אוהב אותך" .

7. הנתבע טען כי חל על המקרה דנן החיסיון לפרסומים שנאמרים בין כותלי בית המשפט תוך כדי דיון המתנהל בו בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. יתרה מכך, בסעיף 97ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 וכן בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993 נקבע כי דברים שנאמרו בהליך גישור לא ישמשו כראיה בהליך אזרחי.
הנתבע טען כי האמירות שכביכול נאמרו על ידי הנתבע בהליך הגישור במסגרת תפקידו כבא כוחה של התובעת בתיק העבודה אינן מהוות עילה למשפט אזרחי, והאמירות שטען התובע כי נאמרו על ידי הנתבע לאחר הליך הגישור לא נאמרו על ידו כלל.

8. יתרה מכך טען הנתבע כי עומדת לזכותו הגנת אמת הפירסום בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וכן את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שכן הנתבע פעל במסגרת תפקידו, וייצג את התובעת שם בהליך גישור לפי ייפוי כוח שניתן לו מההסתדרות. האמירות נאמרו במסגרת פועלו המקצועי של הנתבע כבא כוחה של התובעת וכהבעת דעה על התנהלותו של התובע, הנוהג לפטר עובדים מבלי לשלם להם את הזכויות המגיעות להם על פי דין.

9. הנתבע צירף לכתב הגנתו תצהיר מטעם גב' תמי בן אבו, התובעת בתיק העבודה, וכן תצהירו של מר ואנונו מרדכי, וכן תצהירו של פנחס בן אבו, כששלושת המצהירים מכירים את העובדות מידיעה אישית.

10. בישיבה שהתקיימה ביום 05.01.10 ויתרה באת כוח התובע, לפי המלצת בית המשפט, על הטענה כי הדברים שנאמרו בתוך חדר הגישור מהווים לשון הרע, והמחלוקת שנותרה היא אם הדברים שנאמרו במסדרון מחוץ לחדר הגישור, לאחר תום הליך הגישור, מהווים לשון הרע. הצדדים הסכימו להגיש סיכומים ולקבל

פסק דין
על סמך החומר הראייתי שיוצג.

דיון ומסקנות:

11. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע כדלקמן:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד.

סעיף 2 מגדיר פרסום בזו הלשון :
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. "
12. נבחן תחילה את השאלה אם התובע הוכיח את קיומו של פרסום שיש בו לשון הרע כאמור בסעיף לעיל.

13. התובע טען כי מתקיים יסוד הפרסום, מאחר ודבריו של הנתבע הגיעו לאנשים רבים ונוספים זולת הנפגע, התובע, כפי שתואר בפרק הרקע לעיל.

14. עוד טען התובע כי הנתבע אינו יכול להוכיח את אמיתותן של טענותיו או עצם כך שנאמרו בתום לב. לפיכך, טען התובע כי ניתן לקבוע שהנתבע לא דיבר אמת, וכי קיים פער משמעותי בין אמירותיו לבין המציאות, אשר על כן, לא חלה על הנתבע הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק.

15. התובע טען כי הנתבע במסגרת תפקידו הקנה לעצמו את הזכות המלאה להשפיל ולבזות בריות. אף אם היה אמת במעשים המיוחסים לתובע, אין לנהוג כדרך הנתבע.

16. התובע טען בסיכומיו כי, גם לגרסת הנתבע בכתב הגנתו, לא היה שום צורך באמירת דבריו הפוגעים, אשר אינם משרתים כל מטרה, ולא היתה בהם שום תועלת לציבור, ובפרט לעובדת אותה הוא ייצג במהלך אותה ישיבת גישור.

17. התובע הגיש שני תצהירי עדות ראשית, אחד מטעמו והשני מטעם מורד, כאמור, שהינו גיסו של התובע ומנהל פאי תחנת דלק וגז בעיר טבריה, אותה תחנה נשוא התביעה בתיק העבודה. מתצהירי שניהם לא ניתן לעמוד במדויק על הדברים שנאמרו באותו יום לאחר סיום הליך הגישור, הרי סעיף 4 לתצהיר התובע וסעיף 5 לתצהירו של מורד, כוללים אמירות כלליות בלבד בדבר השמצות וגידופים שנעשו כביכול לאחר תום הליך הגישור, אך לא טענות לאמירות ספציפיות.

18. לפיכך, טען הנתבע כי לתובע כלל לא קמה עילת תביעה, שכן עילת תביעה בלשון הרע נוצרת רק נוכח פרסום ספציפי וממשי הכולל אמירות מפורשות.

19. מעיון בכתב התביעה עולה שהתובע פירט שם את אותם דברים שלפי טענתו נאמרו על ידי הנתבע ביציאתו מאולם הגישור, כפי שפורט לעיל בפרק הרקע.

חרף זאת, בתצהירו של מורד, שהינו התצהיר היחיד מלבד התצהיר מטעם התובע, לא צויינו אמירות ספציפיות כלשהן שיוחסו לנתבע לאחר שהסתיים הליך הגישור (להבדיל מאמירות שיוחסו לנתבע בתוך הליך הגישור אשר סוכם לגביהם כי לא ייחשבו לשון הרע).

20. לעניין זה, כבר נקבע בפסיקה כי " בתביעה על הוצאת דיבה, תנאי הכרחי הוא שפרשת התביעה תכיל פירוט המלים בהם השתמש הנתבע " ראה ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י'ל' פויכטונגר בע"מ, כ"א 160 , 163 ).

21. למרות שבכתב התביעה צויינו מפורשות אותן אמירות שאמר הנתבע כנטען לתובע, אין לכך כל תמיכה בתצהירים, שהסתפקו באמירות כלליות ובלתי מפורטות לשלב של אחרי סיום הליך הגישור, שאין בהן כדי לבסס עילת תביעה בלשון הרע.

22. יתרה מכך, מעיון בכתב התביעה ובתצהירו של העד מורד, עולות שתי גרסאות שונות לדברים שנאמרו הן במהלך הדיון והן ביציאה ממנו, שכן מהתצהיר עולה כי הנתבע השמיע בתחילת דיון הגישור לעבר התובע את האמירות: " אתה אפס" "אתה עבריין גדול מאוד" (ראה סעיף 4 לתצהיר), לעומת זאת בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע אמר לו כי "אתה אפס אחד גדול" רק לאחר שיצאו מהאולם (ראה סעיף 3 לכתב התביעה).

23. הנתבע הכחיש כאמור את גרסת התובע והגיש תצהירים לתמיכה בגרסתו, הן מטעמו והן מטעם הנוכחים באולם.

הנתבע גם העלה בתורו, מספר טענות אודות הדברים שנאמרו ביציאה מאולם הגישור. הוא טען כי התובע איים עליו כי הוא "עוד יצטער" על הגשת התביעות נגדו, וכי התובע ידאג לתבוע אותו באופן אישי (סעיף 21 לתצהיר הנתבע).

24. הנתבע טען כי בפגישת הגישור עצמה, ולאחר שהוא הציג בפני
התובע את טענותיה של הגב' בן אבו בדבר אי תשלום זכויותיה, התפרץ מר כהן כלפיו, בקללות וגידופים, תוך שהוא קורא לעברו "חרא שכמוך", "בטלן", "בגללך היא לא תקבל שקל כי רימית אותה ושיקרת אותה", ועוד באותו מעמד טען כי איים עליו התובע כי יפגע בו פיזית.

25. הוא טען כי לאחר שיצאו מישיבת הגישור, ניגש הנתבע היישר לקצה המסדרון, ונעמד לצידו של עו"ד עיברי עימאד, המשמש כיועץ משפטי של ההסתדרות, שנכח באותה עת במקרה במקום ללא קשר לאותה ישיבת גישור. בשלב זה החלה התגודדות, במהלכה החלו צעקות
בין התובע ומר מורד שעמדו בסמוך לדלת היציאה מחדר הגישור מצד אחד, לבין בני משפחתה של הגב' בן אבו אשר עמדו במרכז המסדרון, מצד שני.

26. לטענתו, במשך כל ההתגודדות הזו לא פנה הנתבע אל התובע, אלא עמד בקצה המסדרון ליד עו"ד עימאד ומר מרדכי ואנונו, ולא הוציא הגה מפיו, גם לא נוכח קללות והשמצות שהשמיע כלפיו התובע. בשלב מסוים אף ביקש הנתבע להרגיע את הרוחות, אך גם בעשותו כן לא פנה ישירות לתובע ולא קילל אותו.

27. התובע תמך את טענותיו בתצהירי העדות הראשית שהגיש מטעם הנוכחים במקרה, גב' תמי בן אבו, מר פנחס בן אבו, מר מרדכי ואנונו, וכן עו"ד עיברי עימאד.

28. עו"ד עיברי ומר ואנונו כלל לא היו מעורבים בהליך הגישור או מודעים לפרטיו, ונקלעו במקרה למקום נוכח הליך אחר בו הם לקחו חלק.

29. מתצהירה של גב' תמי בן אבו עולה כי לאחר שיצאו מישיבת הגישור ניגש מורד אליה ולבני משפחתה שהיו עימה, והחל להאשים אותה שגנבה מתחנת הדלק. התובע גם החל לצעוק והתפתח ויכוח קולני, כשבשלב מסוים צעק התובע גם על הנתבע עצמו.

היא הצהירה כי הנתבע לא קילל ולא צעק, וגם לא נטל חלק בויכוח הקולני שהתנהל בינה יחד עם בני משפחתה לבין התובע ומורד, ורק בשלב מסוים ביקש הנתבע להרגיע ולפזר את הויכוח שהתנהל שם.

30. גם מתצהירו של מר פנחס בן אבו, אביה של תמי, עולה תמונה דומה לזו שהציגה גב' תמי.

31. מרדכי ואנונו, שיוצג באותו יום על ידי הנתבע והיה נוכח בעת היציאה מהגישור, הצהיר כי בערך בשעה 13:00 ראה את הנתבע יוצא מחדר הגישור, הנתבע ניגש לעברו ועמד לידו. במרכז האולם בו עמדו התפתחה התגודדות וחילופי צעקות, במהלכן לא יצא הנתבע מגדרו, וזאת על אף התפרצותו של אדם כלפי הנתבע, תוך שהוא מטיח בו קללות וצעקות.

הוא הצהיר כי הנתבע לא קילל ולא הטיח דברים במי מן המתגודדים, ואף בשלב מסוים עשה נסיון להרגיע את הרוחות.

32. גם מתצהירו של עו"ד עברי עימאד עולה תמונה דומה.
33. לאחר שעיינתי בכל התצהירים, מעדיפה אני את גרסתו של הנתבע לעניין האירועים שקרו והאמירות שנאמרו לאחר תום הליך הגישור. לפיכך, מסקנתי היא כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע אמר לו, לאחר הליך הגישור, את האמירות שנטענו בכתב התביעה, ובכך כשל מלהוכיח עילת התביעה נגד הנתבע.

תוך כדי דיון –פרסום מותר:

34. לאור קביעתי לעיל דין התביעה להידחות. יחד עם זאת, מעבר לצורך, ורק מהטעם שהצדדים התייחסו בהרחבה להגנות שבחוק, אתייחס להגנה שבסעיף 13(5) לחוק.

35. כבר עתה אומר, כי גם במידה והעובדות הנטענות ע"י התובע היו מוכחות במלואן, הרי גם אז תחול עליהן ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק לפיה מדובר בפרסום מותר, אפרט.

36. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע כי:
"13.פרסומים מותרים
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ; "

37. פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף קטן (5) הוא פרסום "מותר" שאינו מהוה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988)).

38. משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2) 341 (2003),רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 ,2466 (2009) (להלן: "

פסק דין
חיר") .

בפס"ד חיר נקבע כי התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. לאור חשיבותה של ההגנה נקבע

כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624).

39. המלומד אורי שנהר מציג בספרומבחן רחב לפרשנות של הביטוי "תוך כדי דיון", ומצדד בגישה כי מדובר בהגנה מוחלטת כדלקמן:

" הפסיקה אימצה מבחן מרחיב לצורך הגדרת דרכי הפרסום שעליהן תחול ההגנה המוחלטת... לפיכך נראה, כי ההגנה תחול על כתבי טענות, על תצהירים, על מסמכים, המוגשים לבית המשפט ואפילו על מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לבית המשפט. . . מדיון שהתקיים בפרשה אחת עולה, כי ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) תחול גם על דברים שנאמרו על ידי בעלי הדין ובאי כוחם, במהלך ביקור במקום שעליו נסב המשפט, ואפילו אם במקום לא נכח שופט אלא רק מומחה מטעם בית המשפט. "
( ראה אורי שנהר, דיני לשון הרע ,( 1997 ) עמוד 199-200 ).

שותפה אני לגישתו של המלומד שנהר, אשר יש בה כדי לשקף את חשיבותו המכרעת של ההליך המשפטי, וכל הכרוך בו, המצדיקה הענקת הגנה מוחלטת לכל מה שנאמר או נכתב בקשר אליו.

40. המונח "תוך כדי דיון" המופיע בסעיף 13(5) לחוק קיבל במהלך השנים פרשנות רחבה, כך שגם אמירות המושמעות מחוץ לאולם הדיונים, שנאמרות אגב הליך משפטי, נהנות מהחסינות הקבועה בחוק.

החסינות אשר מוענקת לבא כוחו של בעל דין בהליך שיפוטי הינה חסינות רחבה, ואינה תחומה רק לכותלי אולם הדיונים או למהלכי הדיונים עצמם, אלא חלה היא גם על כל המהלכים אגב ההליך השיפוטי.

41. מכאן המסקנה שגם אם האמירות המיוחסות לנתבע נאמרו אכן על ידו במסדרון בית המשפט, וגם אם יש בהן משום הוצאת לשון הרע, הרי אז תחול ההגנה מכוח ס' 13(5) לחוק, ולא תצמח לתובע עילה בגין אמירתן.

42. נוכח מסקנות אלו מתייתר הצורך בדיון ביתר ההגנות.

43. לסיכום, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ ומע"מ.

המזכירות תמציא העתק

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ט סיון תש"ע, 11 יוני 2010, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בטבריה

11 יוני 2010
תא"מ 8354-04-09 כהן נ' לוי
1 מתוך 9








תאמ בית משפט שלום 8354-04/09 אבישי כהן נ' דוד לוי (פורסם ב-ֽ 11/06/2010)