פסקי דין על מארק גרוס | פסקי דין על יצחק לוי | פסקי דין על בנימין אלון |
405-12/08 א 08/06/2010
א 405-12/08 מארק גרוס נ' יצחק לוי, בנימין אלון
st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בהרצליה
08 יוני 2010
ת"א 405-12-08 גרוס,עו"ד נ' לוי ואח'
בפני
כב' השופט
צבי דותן
התובע
מארק גרוס
,עו"ד
נגד
הנתבעים
1.יצחק לוי
2.בנימין אלון
פסק דין
1.
המבקש הינו עורך דין, אזרח בלגי, ותושב העיר אנטוורפן.
לטענת המבקש, הוא ייצג את המשיבים בעיסקה לרכישת שני בנייני משרדים באנטוורפן. סוכם בינו לבין המשיבים כי שכר טרחתו בגין הטיפול המשפטי בעיסקה יעמוד על 1% ממחיר העיסקה. ביום 27/8/98 נחתם הסכם המכר, לפיו רכשו המשיבים את שני הבניינים באנטוורפן, במחיר 2,974,722 יורו. המשיבים לא הצליחו להשיג את המימון לרכישה, ועל כן לא נחתם בסופו של יום שטר נוטריוני, והסכם המכר בוטל ע"י המוכר. הביטול אושר ע"י בית משפט בבלגיה. המבקש דרש מהמשיבים את שכר טרחתו, בסך 29,870.20 יורו. המשיבים שילמו לו סך 2,478.94 יורו בלבד, ולא שילמו את היתרה. המבקש הגיש אפוא תביעה כנגד המשיבים לבית המשפט בערכאה ראשונה במחוז השיפוטי אנטוורפן. ביום 28/4/03 ניתן
פסק דין
, ובו חייב ביהמ"ש בערכאה ראשונה את המשיבים לשלם למבקש סך 12,517.65 יורו, בתוספת ריבית והוצאות משפט.
2.
המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין, לביהמ"ש לערעורים באנטוורפן. ביהמ"ש לערעורים באנטורפן נתן
פסק דין
בערעור, ביום 27/3/07.
ב
פסק דין
נקבע:
(א)
כי המבקש היה היועץ המשפטי של המשיבים בעת עריכת הסכם הרכישה מיום 27/8/98, וכי הוא ייצג את שניהם במסגרת העיסקה.
(ב)
כי בין המבקש והמשיבים היה הסכם שכ"ט לפי 1% ממחיר הרכישה.
(ג)
כי הסכם שכר הטרחה לא היה מותנה בתנאי כלשהו או בהשגת תוצאה מסויימת.
(ד)
כי ביטול ההסכם לאחר חתימתו אירע באשמת המשיבים, אשר לא הצליחו להשיג את האשראי הדרוש למימון הרכישה.
(ה)
ביהמ"ש לערעורים מינה, כמומחה מטעם ביהמ"ש, עו"ד בלגי, שחיווה דעתו כי המבקש עקב מעקב פעיל אחר העיסקה, שיחות שונות, בדיקות, ידע של העסקים והשפות, משא ומתן ושיחות ארוכות. יש גם לקחת בחשבון את היקף הסכומים ותחומי האחריות. המומחה קובע עוד בחוות דעתו, כי בהתחשב בסכומים הגבוהים, ערך המאמצים שהושקעו בעיסקה, האחריות הלא מבוטלת של עורך הדין (המבקש), התעריפים המקובלים בענף הנדל"ן, השירותים שסופקו, ההשקעה והידע, הסכום של 29,747.22 יורו כשכ"ט עו"ד בגין העיסקה, איננו מוגזם, ועונה לקריטריונים של סבירות ומתינות הקבועים בחוק.
(ו)
ביהמ"ש לערעורים אימץ את חוות דעת המומחה, ופסק למבקש את הסכום הנ"ל, בניכוי הסכום ששולם, ובסה"כ חייב את המשיבים לשלם למבקש סך של 27,273.29 יורו בתוספת ריבית והוצאות משפט.
3.
המבקש טוען כי המציא את פסק הדין בערעור, למשיבים, ביום 23/10/07.
4.
ביום 28/3/08 נתן מזכיר ביהמ"ש העליון לערעורים של בלגיה (
cour de cassation
) אישור, כי אין ערעור תלוי ועומד כנגד פסק הדין הנ"ל של ביהמ"ש לערעורים באנטוורפן.
5.
החוב הפסוק לא נפרע, ולפיכך הגיש המבקש את הבקשה שבפני
י, בקשה לאכיפת פסק חוץ (הוא פסה"ד של ביהמ"ש לערעורים באנטוורפן) לפי חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח-1958.
6.
המשיב 1 (להלן - "המשיב"), בתשובתו לבקשה, מעלה מספר טענות, ואלה הן, בתמצית:
(א)
כי לבקשה לאכיפת פסק חוץ לא צורף תצהיר ערוך כדין, ודי בכך על מנת לדחות את בקשת האכיפה על הסף.
(ב)
כי פסק החוץ לא נמסר לו ב- 23/10/07 או בכל מועד אחר, וכי לראשונה קיבל העתק פסק החוץ רק עם התקבל הבקשה לאכיפת פסק החוץ לידיו, ביום 5/12/08.
(ג)
כי, משום כך, פסק החוץ טרם הפך חלוט, באשר המשיב רשאי לערער עליו עד יום 24/5/09.
(ד)
כי פסק החוץ סותר את תקנת הציבור במובנה הרחב, הואיל ולא ייתכן שפסק החוץ יהפוך חלוט, מבלי שהמשיב קיבל אותו, ואף לא ידע על קיומו.
(ה)
כי דרישת ההדדיות בין ישראל לבלגיה אינה מתקיימת.
(ו)
כי לא ניתנה למשיב אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני
ביהמ"ש לערעורים באנטוורפן, לפני מתן פסק החוץ.
7.
הבקשה לאכיפת פסק חוץ ככל הנראה לא הומצאה למשיב 2, ועל כן כל ההליך התנהל מול המשיב 1 בלבד, ו
פסק דין
זה מתייחס למשיב 1 בלבד.
8.
סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958 קובע מספר יסודות מצטברים, המהווים תנאי לאכיפתו של פסק חוץ. אינני רואה צורך לדון בכל אחד ואחד מהם, ואסתפק אך בדיון בטענות שהעלה המשיב.
התצהיר בתמיכה לבקשה
9.
בתמיכה לבקשה לאכיפת פסק חוץ הגיש המבקש תצהיר שנחתם על ידו, ועליו חתם גם הנוטריון זייפמן. לתצהיר צורף טופס "אימות חתימה", ובו מאמת הנוטריון מר זייפמן את חתימתו של המבקש על התצהיר המצורף.
טוען המשיב, ראשית, כי המבקש כלל לא הוזהר טרם חתימתו על התצהיר, ואין בגוף התצהיר אישור של עו"ד זייפמן כי המבקש הוזהר שעליו להצהיר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, כדרישת סעיף 15 לפקודת הראיות.
ושנית, שהיה על הנוטריון לחתום ולצרף טופס "אישור הצהרה" (טופס מס' 7 בתוספת השניה לתקנות הנוטריונים תשל"ז – 1977), אך בטעות חתם וצירף טופס "אימות חתימה" (טופס מס' 1 בתקנות הנ"ל).
10.
בענין מתן אזהרה טרם חתימה על התצהיר, העיד עו"ד זייפמן, בעדות מהימנה, כי הוא הזהיר במפורש את המבקש, טרם חתימתו על התצהיר, ואף הסביר לו מהם העונשים הקבועים בחוק הישראלי על תצהיר כוזב. הוא אף העיד כי עשה כן משום שלמבקש "היה חדש או מוזר הענין של תצהיר בצורה הזאת בכתב", דבר שאינו קיים כנראה בדין הבלגי, והמבקש התעניין ושאל על כך (פרו' עמ' 10 ש' 28 - 31, עמ' 12 ש' 25 - 26, ותצהיר זייפמן סע' 3, וסע' 5).
אעיר גם, כי בגוף התצהיר, ברישא, מופיע הנוסח לפיו המבקש מאשר "לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת, אחרת אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק", דבר התומך בעדותו של עו"ד זייפמן.
אך נכון הוא, שאין בגוף התצהיר (וגם לא בטופס "אימות חתימה", המצורף אליו) אישור של עו"ד זייפמן על כי המבקש הוזהר, כנדרש בחוק. במובן זה, ה"תצהיר", למעשה, איננו תצהיר, ואינני סבור כי עדותו של עוה"ד, המאשר בפני
ביהמ"ש בע"פ כי אכן הזהיר את המבקש כנדרש, די בה כדי להפוך מסמך זה לתצהיר ערוך כחוק וכנדרש עפ"י סעיף 15 לפקודת הראיות.
11.
לכך מתוסף פגם נוסף, והוא צירופו של טופס "אימות חתימה" במקום טופס "אישור הצהרה". בטופס אימות חתימה הנוטריון רק מאשר כי המבקש הוא אכן זה שחתם, ומרצונו החופשי. בטופס אישור הצהרה, הנוטריון מאשר גם דברים נוספים, היינו, כי החותם יודע את שפת התצהיר וקרא את התצהיר בנוכחותו; כי הנוטריון בירר ונוכח לדעת שהמצהיר מבין את תוכן התצהיר; כי המצהיר נשבע או מצהיר בהן צדק על אמיתות התצהיר.
כל אלה – חסרים בטופס "אימות החתימה", שצורף לתצהיר המבקש.
אמנם, לענין ידיעת השפה, המבקש יודע
וקורא
עברית
היטב
(פרו' עמ' 11 ש' 10, עמ' 14 ש' 32 – 33, עמ' 17 ש' 23) ואף העיד בפני
י בעברית שוטפת.
ולענין קריאת התצהיר בנוכחות הנוטריון, העידו שניהם כי הם קראו יחד את התצהיר, שורה בשורה (עמ' 11, ש' 10, עמ' 18, ש' 4).
אולם ההצהרה בהן צדק על אמיתות התצהיר – חסרה מן הספר.
ועו"ד זייפמן אישר, כי השימוש בטופס אימות חתימה במקום בטופס אישור הצהרה הוא טעות משרדית של משרדו, אשר לא תוקנה עד היום (תצהיר זייפמן סעיף 4, וכן פרו' עמ' 13, ש' 9 – 11, ש' 28 – 29).
12.
על אף האמור, אינני סבור כי ראוי לדחות הבקשה לאכיפת פסק חוץ, בשל השימוש בתצהיר שאינו ערוך כחוק, או בשל השימוש בטופס אימות חתימה להבדיל מאישור אזהרה. תקנה 354 לתקסד"א איננה דורשת כי יוגש תצהיר לאישור כל העובדות נשוא הבקשה. הדרישה בתקנה היא, כי התצהיר יאשר את העובדות "המוכיחות את קיומם של כל אחד מהתנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק". בפסיקה נאמר "שהתצהיר הדרוש בתמיכה לבקשה לאכיפת פסק חוץ חייב ללבוש צורה של חוות דעת בדין הזר, שמטרתה להוכיח בפני
ביהמ"ש כי לפי הדין הזר, החל במדינה הזרה, מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק, הקשורים לדין הזר": תמ"ש (י-ם) 19021/00 ש' פ' נגד ש' פ' (אתר נבו, בפיסקה 20 לפסה"ד). ואכן, במקרה דנן, הוגשה חוות דעת של מומחה, והיא זו המוכיחה או מבקשת להוכיח כי נתקיימו כל התנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק. בהגשתה של חוות דעת זו יצא התובע ידי חובת התקנה הדורשת לצרף תצהיר לענין קיומם של תנאי סעיף 3 לחוק.
סעיף 3(2) לחוק: "הפסק אינו ניתן עוד לערעור"
13.
בענין זה דעתי היא כי אין צורך לעסוק בשלל הטענות וטענות הנגד של שני הצדדים, הואיל ואין כיום מחלוקת כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. "אי כפיפותו של הפסק לערעור במדינת מוצאו היא אפוא אמת המידה לסופיותו, לצורך אכיפה בישראל. כל עוד אפשר לערער על הפסק במדינת החוץ, ומכל שכן אם ערעור עליו תלוי ועומד שם בפועל, אין להכריזו כפסק אכיף אצלנו" (פרופ' ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיומ"ש ד' 509, בעמ' 526). "במלים "אינו ניתן עוד לערעור" הכוונה היא ל"מצב הקיים ביום בו מחליט ביהמ"ש הישראלי על הבקשה להכריז את פסק החוץ כאכיף כאן, ולא המצב שהיה קיים בעת הגשתה" (שם, בעמ' 526, ה"ש 59).
במקרה דנן, מונח בפני
י אישור של מזכיר ביהמ"ש העליון לערעורים של בלגיה, כי אין ערעור תלוי ועומד בפני
ו, כנגד פסק החוץ נשוא דיוננו.
וכן חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, ד"ר ראול קוט, כי פסק החוץ הינו
פסק דין
חלוט, סופי ואינו ניתן עוד לערעור.
והעיקר: המשיב עצמו, בסיכומיו, מאשר, פעם אחר פעם, ובהדגשה, כי הפסק הפך חלוט, לאחר שחלף מועד הערעור עליו לפי הדין הבלגי (ר' בסיכומי המשיב, סע' 43 , 51, 60, 113).
טענת המשיב כי לא יכול היה להגיש ערעור על הפסק בהתאם לדין הישראלי, וכי הפסק טרם הפך חלוט בהתאם לדין הישראלי, היא טענה שאינה ממין הענין. אין ומעולם לא היתה זכות ערעור בישראל, או זכות ערעור לפי הדין הישראלי, על פסק החוץ. היותו של הפסק בלתי ניתן עוד לערעור נבחנת אך ורק לפי דיני המדינה בה ניתן הפסק (וראה הציטוט הראשון לעיל ממאמרו של פרופ' ע' שפירא).
סעיף 3(3) לחוק: תוכנו של הפסק
אינו סותר את תקנת הציבור
14.
טענת המשיב היא כי לא נמסר לו פסק הדין בתאריך 23/10/07 (זה התאריך המצוין על אישור המסירה, נספח ד' לבקשה לאכיפת פסק חוץ) וכי החתימה על אישור המסירה הנ"ל איננה חתימתו. לחיזוק טענתו הגיש המשיב חוות דעת של גרפולוג אשר קבע כי "קיימת אפשרות סבירה" שהחתימה על אישור המסירה מזוייפת.
15.
אני מטיל ספק בטענת המשיב כי לא קיבל את פסק הדין בתאריך 23/10/07.
כפי שמציין המומחה ד"ר קוט בחוות דעתו (סע' 2.5.2), שליח בית דין המתבקש להמציא מסמך בי
דין מחוץ לתחומי בלגיה, עושה זאת במספר דרכים, וכאשר מדובר במדינת ישראל – גם בפני
יה ישירה להנהלת בתי המשפט, במסגרת ההסכמים בדבר סיוע משפטי.
כך אכן נעשה במקרה דנן. הוגש מסמך, שכותרתו
request
, מיום 26/9/07, ובו בקשה של הרשויות בבלגיה, אל הנהלת בתי המשפט בישראל, לבצע מסירה של פסק החוץ לידי המשיב בכתובתו ברחוב סוקולוב 34, רמת השרון, ישראל.
לאחר מכן ישנו אישור,
certificate
, נושא מס' סידורי 1-673/07 וחתום ע"י סגן מנהל בתי המשפט, ובו הוא מאשר כי הפסק נמסר למשיב ביום 23/10/07 בכתובתו הנ"ל.
כמו כן ישנו טופס אישור מסירה, נושא אף הוא מס' סידורי 1-673/07, ונחזה כחתום בידי המשיב, ובו מצוין תאריך 23/10/07 כתאריך המסירה.
ולבסוף, ישנו מכתב, מיום 26/2/08, מהגב' ענת אגמי מהנהלת בתי המשפט, אל הרשות בבלגיה, המאשר כי "בקשתכם להמצאת מסמכים – בוצעה". (כל המסמכים הללו הם נספח ד' לבקשה לאכיפת פסק חוץ).
הנה כי כן מדובר במסירה, שבוצעה בידי הנהלת בתי המשפט, בצורה מסודרת, ובהתאם לנהלים הקיימים מן הסתם בענין זה, והטענה כי השליח מטעם הנהלת בתי המשפט זייף את חתימתו של המשיב על טופס אישור המסירה היא טענה הנראית מופרכת על פניה.
16.
יש לציין כי החתימה הנחזית כחתימתו של המשיב על אישור המסירה, נראית על פניה
כחתימה דומה מאד לחתימתו של המשיב על תצהירו, שניתן בתמיכה לתשובתו לבקשה לאכיפת פסק חוץ.
נשאלת גם השאלה: כיצד יכול בכלל השליח מטעם הנהלת ביהמ"ש לזייף את חתימתו של המשיב? וכי הוא מכיר את המשיב או את חתימתו של המשיב?
17.
לבסוף אזכיר בענין זה כי המומחה לכתבי יד מר נפתלי (שחוות דעתו הוגשה מטעם המשיב) קבע רק כי קיימת "אפשרות סבירה" שחתימת המחלוקת מזוייפת. בכל הנוגע לרמת הוודאות של מסקנתו, מציין המומחה כי נהוגות אצלו ארבע דרגות: קיימת שונות; קרוב מאוד לוודאי שקיימת שונות; קרוב לוודאי שקיימת שונות; קיימת אפשרות סבירה לשונות.
מסקנת המומחה במקרה דנן ("אפשרות סבירה") היא בדרגת הוודאות הנמוכה ביותר. הדרגה הבאה אחריה היא, ששתי האפשרויות (חתימה מזוייפת, או לא מזוייפת) הן אפשרויות שקולות.
18.
אציין גם כי המסירה, לפי אישור המסירה בוצעה לידי המשיב במשרדו ברחוב סוקולוב רמה"ש ביום 23/10/07, ואין מחלוקת כי המשיב אכן היה בישראל בתאריך זה.
אמנם הוא טוען, בתצהירו מיום 15/12/08, כי יום קודם לכן (22/10/07) הגיע ארצה מחו"ל, ועקב עייפותו, כלל לא הגיע למשרד, ביום 23/10/07.
אך אני מטיל ספק ביכולתו לזכור, ביום 15/12/08, האם היה או לא היה נוכח במשרדו בתאריך ספציפי ארבעה עשר חודשים קודם לכן.
19.
לסיכום נקודה זו, דעתי נוטה לכך שהמשיב אכן קיבל מסירה של פסק החוץ לידיו ביום 23/10/07, ואם נכון הדבר, הרי כל הטענה בענין תקנת הציבור נופלת מאליה.
20.
עם זאת, הנחתי לצורך הדיון מכאן ואילך היא כי המשיב, כטענתו, אכן לא קיבל את הפסק ביום 23/10/07, וכי קיבל אותו לראשונה רק ביום 5/12/08, עם התקבל הבקשה לאכיפת פסק חוץ. טוען המשיב, כי הדין הבלגי (כך לפי חוות הדעת של ד"ר קוט, שהוגשה מטעם המבקש) קובע, לענין המצאת כתבי בי דין מחוץ לתחומה של בלגיה, כי ההמצאה נחשבת כמבוצעת לא עם מסירת המסמך לנמען, אלא עם מסירת המסמך לשרותי הדואר כנגד קבלת אישור שיגור, ותקופת הערעור היא 170 יום מיום ההמצאה.
על כן, במקרה דנן, ההמצאה נחשבת כמבוצעת ביום 26/9/07 (ראה מסמך ה-
request
, וכן תצהיר המבקש, סעיף 17), ולפיכך המועד להגשת ערעור לביהמ"ש העליון לערעורים בבלגיה היה עד יום 14/3/08.
דא עקא, המשיב (לטענתו) כלל לא ידע על פסק הדין, וקיבל אותו לידיו לראשונה רק ביום 5/12/08, משמע, אחרי שכבר חלף מועד הערעור.
טוען המשיב, כי דין המכיר בהמצאה באמצעות מסירה לדואר, וללא צורך באישור מסירה חתום בידי הנמען, הוא דין אשר סותר את תקנת הציבור, הואיל והוא עלול להביא לידי מצב – כפי שאירע בפועל, לטענתו, במקרה דנן – של שלילת זכות הערעור בגלגול שלישי.
במקרה דנן, זכות הערעור של המשיב לביהמ"ש העליון לערעורים של בלגיה נשללה, בשל כך שהוא (לטענתו) קיבל את פסק הדין לראשונה, רק לאחר שמועד הערעור כבר חלף.
21.
השאלה היא, אם כן, האם הוראה בדין הבלגי הקובעת[1]
כי המצאה נחשבת כמבוצעת עם מסירת המסמך לשרותי הדואר, כנגד אישור שיגור, היא הוראה אשר סותרת את תקנת הציבור, מחמת שעלולה היא לשלול, במקרים מסוימים, את זכות הערעור בגלגול שלישי.
22.
המושג "תקנת הציבור", בהקשר לאכיפת פסקי חוץ, נתפרש בפסיקת ביהמ"ש מספר פעמים. בענין ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס פד"י מח(3)641, בעמ' 651, נאמר כי -
"תקנת הציבור בהקשר זה שלפנינו היא "תקנה ציבורית חיצונית" ועניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי חוץ מחייבים".
וכן:
"מדברים אנו אפוא בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו" (שם, בעמ' 652).
ובבג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין פד"י מז(1)749, בעמ' 779:
"תקנת הציבור" משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים, אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח. אלה הם "אושיות הלאום, הרוח, החברה או המשק של ישראל" (ראה א' לבונטין ,ברירת הדין (משרד המשפטים, תשמ"ז) 118). "תקנת הציבור משקפת את אושיות היסוד של הסדר החברתי..." (הנשיא שמגר בע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד ואח' [34], בעמ' 84). תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי, אשר באמצעותו החברה מבטאת את "האני מאמין" שלה".
וכן (שם, בעמ' 782):
"מילוי תוכן נורמטיבי לדיבור "תקנת הציבור" מחייב את השופט לגבש את השקפותיה הערכיות הבסיסיות וארוכות הטווח של שיטת המשפט".
ובע"א 4949/03 בולוס גד נ'
globe master
(אתר נבו):
"תקנת ציבור חיצונית עניינה הוא "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346). .......נקרא כל אלה ונדע כי לא עלה בידה של בולוס גד להראות שפסק החוץ סותר את תקנת הציבור בישראל. בהכריעו כפי שהכריע לא פגם בית-המשפט האנגלי בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר המקובלים עלינו, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של מדינת ישראל".
בתיק ה"פ (מחוזי י-ם) 4318/05 ישי אונגר נ' הרשות הפלשתינית (אתר נבו, בפיסקה 33, שם), מנה ביהמ"ש דוגמאות למקרים בהם תידחה בקשה לאכיפתו של פסק חוץ מחמת היותו סותר את תקנת הציבור, כגון כאשר הפסק סותר את עיקרי אורח החיים של החברה בישראל, או פוגע במעמד ריבונותה וצרכי בטחונה של המדינה, או פוגע בערכי יסוד של מוסר וצדק, חרות והגינות, ועוד.
23.
האם ניתן לכלול את המקרה שבפני
י בין אלה, בשל העובדה שהפסק הפך חלוט בטרם הומצא לידי המשיב? אני סבור שלא. אזכיר כי אין המדובר ב
פסק דין
של ערכאה ראשונה. מדובר ב
פסק דין
של ערכאה שניה, ביהמ"ש לערעורים באנטוורפן, בשבתו כערכאת ערעור על
פסק דין
של הערכאה הראשונה. הדבר אשר נמנע מן הנתבע (אם נכונה טענתו כי לא קיבל את פסק הדין) הוא דיון בערכאה שלישית, היא ביהמ"ש העליון של בלגיה, שמושבו בבריסל. מניעת הזכות להגיש ערעור בגלגול שלישי לביהמ"ש העליון איננה נכנסת בגידרה של "תקנת הציבור" כפי שהוגדרה בפסיקה, אותה הזכרתי לעיל.
לו היה מדובר ב
פסק דין
שניתן בביהמ"ש המחוזי בישראל, בשבתו בערעור, כלל לא היתה מוקנית לנתבע זכות ערעור לביהמ"ש העליון. היה עליו לבקש ולקבל רשות ערעור. וכפי שנאמר בפסק הדין המנחה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור פד"י לו(3) 123, הנחת היסוד לפי חוק בתי המשפט היא, שכל ענין יידון בד"כ בפני
שתי ערכאות בלבד. אין לכל מתדיין זכות מוקנית לכך שעניינו יובא בשלב כלשהו לדיון בפני
ביהמ"ש העליון דווקא. כאמור, תפיסת היסוד של המחוקק היא, כי כל ענין יידון בד"כ לפני שתי ערכאות, הגם שקיים פתח מותחם וצר לערעור בגלגול שלישי לביהמ"ש העליון, דבר שאיננו ענין שבזכות, אלא מותנה בקבלת רשות. והרשות תינתן בד"כ רק מקום שקיימת בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, חוקתית, ציבורית, וכיוצא באלה מקרים שבהם החשיבות המשפטית חורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' ישראל גפני פד"י מט(2) 685, בעמ' 689).
24.
לא למותר להזכיר הוראה מפורשת בחוק הישראלי (סעיף 57ג' לפקודת הראיות) הקובעת כי מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, רואים את ההמצאה כמבוצעת (1) אם דוור המכתב והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש, (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר. אין כל דרישה בסעיף זה לאישור מסירה בחתימת המקבל או מי מטעמו. הוראת חוק זו מזכירה במידה רבה את ההוראה בחוק הבלגי לפיה, בהמצאת כתבי בי דין לחו"ל, ההמצאה תיחשב כמבוצעת עם מסירת המסמך לשירותי הדואר כנגד אישור שיגור.
25.
לאור כל האמור, אינני סבור כי ההוראה בחוק הבלגי הקובעת כי המצאה לחו"ל תיחשב כמבוצעת עם מסירת המסמך לשירותי הדואר כנגד אישור שיגור, היא הוראה הסותרת את תקנת הציבור, במובן שניתן לביטוי זה בהקשר לחוק אכיפת פסקי חוץ, וזאת גם בהנחה שנכונה טענת המשיב כי פסק החוץ הפך חלוט (במובן של העדר זכות ערעור בגלגול שלישי) בטרם הומצא לידיו.
אינני סבור (נוכח האמור בפיסקאות 22 – 24 לעיל), כי הזכות לערעור בגלגול שלישי היא ערך מ"ערכי היסוד" של המדינה והחברה; או חלק מ"אושיות היסוד" של הסדר החברתי; או חלק מן ה"אני מאמין" של החברה; או מהווה אחד מ"עקרונות היסוד, השקפות העומק, והאינטרסים הנעלים של החברה והמדינה". דבר אשר סותר את תקנת הציבור צריך להיות דבר יסודי, עמוק, שורשי, ובהחלט אין די בעצם העובדה שקיים שוני, בנקודה פלונית, בין הדין הישראלי לדין הבלגי
(בג"ץ 143/62
פונק
שלזינגר נ' שר הפנים
פד"י
י"ז
225,
בעמ' 256, בין ד' – ה').
26.
קושי נוסף העומד בפני
המשיב הוא, שהתנאי בסעיף 3(3) לחוק הוא, שתכנו של הפסק אינו סותר את תקנות הציבור. "תכנו" של הפסק כולל את חלקו האופרטיבי, וכן את התשתית העובדתית, לרבות עילת התביעה וטענות ההגנה, ואת מערכת הנימוקים לה נזקק בית המשפט הזר (ע' שפירא, שם, בעמ' 530), במקרה דנן בוודאי לא ניתן לומר, ואין בפי המשיב טענה, כי תכנו של הפסק סותר במשהו את תקנת הציבור, שהרי מדובר בפסק הכולל חיוב כספי רגיל, בגין שכ"ט עו"ד, בשיעור של 1% משווי העיסקה. טענתו היא, כי "הרקע לסופיותו" של הפסק סותר את תקנות הציבור, אך לא "תכנו" של הפסק.
27.
לבסוף אזכיר כי "הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי רק לעיתים נדירות נדחית אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור" (ציטוט מפס"ד בולוס גד, בפיסקה 7). גם אם שלילת זכות הערעור בגלגול שלישי גורמת אולי תחושת-מה[2]
של אי צדק, הרי "רק לעיתים נדירות נדחה מפניה (מפני "תקנת הציבור", צ' ד') פסק חוץ, וטענה על דבר היותו של פסק החוץ מוטעה או גורם אי צדק, לא יהיה די בה" (פס"ד אשכר נ' היימס הנ"ל, בעמ' 653).
סעיף 4 לחוק: הדדיות באכיפה
28.
טוען המשיב בסיכומיו, כי אין בין בלגיה לבין מדינת ישראל אמנה בדבר אכיפת פסקי חוץ, ופסקי הדין ישראליים הניתנים בישראל אכיפים בבלגיה רק עפ"י החלטת בית המשפט הבלגי, ומכאן, לטענתו, שלא מתקיימת דרישת ההדדיות אשר בסעיף 4 לחוק. אינני מקבל טענה זו. כפי שמציין פרופ' ע' שפירא במאמרו הנ"ל (עיומ"ש ה', 38, בעמ' 39), אין צורך באמנה דווקא כדי שתנאי ההדדיות יתמלא. המבחן הקובע הוא האם אוכפים במדינת החוץ פסקים ישראליים, אם לאו. פרופ' ע' שפירא אף סבור, "שרק שלילה קיצונית של אפשרות האכיפה במדינת החוץ (שלילה המעוגנת בדין הזר והמתייחסת לכל פסק ישראלי שהוא) תספיק לביסוס מימצא בדבר העדר הדדיות". כיוצא בזה נקבע גם בפסיקה כי "ביהמ"ש לא ימהר לפסול אכיפה על סמך נימוק של חוסר הדדיות, אלא אם הוכח לביהמ"ש שהמדינה בה ניתן פסק הדין הזר אינה נותנת נפקות משפטית דווקא לפסקי דין ישראליים, מתך עוינות למשל" (ע"מ (ת"א) 1166/01 ס' ד' נגד ס' ד', תק-מח 2003(2) 27909, בפיסקה ט"ז לפסק הדין).
במקרה שבפני
, ישנה חוות דעת של מומחה לדין הבלגי, הקובע במפורש כי פסקי דין ישראליים הניתנים בארץ אכיפים בבלגיה עפ"י החלטת בית משפט בלגי. חוות דעת זו לא נסתרה בכל דרך, ועל כן יש לקבוע כי גם דרישת ההדדיות נתמלאה.
סעיף 6(2): האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו
ולהביא ראיותיו, לפני מתן הפסק, לא היתה סבירה
29.
בית המשפט לערעורים באנטוורפן, בהחלטה מיום 25/4/06, הורה למשיבים להגיש את כתב טענותיהם הראשון במזכירות ביהמ"ש, ולמסור אותו למבקש, לכל המאוחר ביום 24/5/06. המשיבים הגישו את כתב טענותיהם באיחור, ביום 26/5/06. כתב טענות זה נתקבל, חרף האיחור בהגשתו, הואיל וב"כ המבקש הסכים לכך.
אולם המשיבים הגישו, בנוסף, כתב טענות ביום 31/5/06 (היינו, באיחור של שבעה ימים לאחר המועד האחרון להגשתו), וכתב טענות נוסף, משלים, שהוגש ביום 12/2/07 (היינו באיחור של שמונה חודשים וחצי לאחר המועד האחרון להגשתו). ביהמ"ש הבלגי החליט אפוא להוציא את כתבי הטענות הללו מהתיק (ככל הנראה, הן מחמת האיחור, הן מחמת העובדה שהוגשו באנגלית ולא בפלמית).
המשיב טוען כי כתבי הטענות הללו כללו טענות וראיות מהותיות, שהיה בכוחן לשנות את הפסק כליל, וכי, בשל הוצאתם מהתיק, לא ניתנה לו אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו.
30.
אף טענה זו אינני מקבל. בית משפט בישראל לא יאכוף פסק זר שניתן בנסיבות הפוגעות בעיקרי הצדק הטבעי המקובלים עלינו. לא ייאכף בישראל פסק חוץ הסותר באורח בוטה את מושגי היסוד שלנו בדבר תקינותם של הליכים שיפוטיים (ע' שפירא, שם, עיומ"ש ה' 38, בעמ' 43). המבחן לענין זה הוא אובייקטיבי: האם ביהמ"ש הזר נתן לנתבע הזדמנות סבירה (ס' ו' פסברג, "פסקים זרים במשפט הישראלי, הדין והגיונו", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, 1996, בעמ' 17). במקרה דנן, אין ולא יכול להיות ספק כי המשיב קיבל – ואף ניצל – את מלוא ההזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני
בתי המשפט בבלגיה. הוא התגונן והיה מיוצג, בביהמ"ש של הערכאה הראשונה, ע"י עו"ד בלגי. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש לערעורים באנטוורפן, כשהוא מיוצג ע"י עו"ד בלגי ועו"ד ישראלי. ביהמ"ש לערעורים פסק את פסקו, לאחר ששמע את טענות הצדדים, ולאחר שמינה מומחה מטעמו, אשר חיווה דעתו כי שכ"ט עו"ד, שדרש המבקש, איננו מוגזם ועונה לקריטריונים של סבירות ומתינות הקבועים בחוק הבלגי. צודק המבקש בטענתו, כי המשיב קיבל את יומו בביהמ"ש בבלגיה, בשתי ערכאות, היה מיוצג ע"י מספר עורכי דין, והשמיע את טענותיו. נכון שכתבי טענות מסוימים, שהוגשו ע"י המשיב באיחור, ובאנגלית, הוצאו ע"י ביהמ"ש לערעורים מהתיק. אך אין לומר, בשל כך, כי לא ניתנה לו אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. ניתנה לו האפשרות להגיש את טענותיו בתוך 30 יום. הוא, בהתרשלותו, החמיץ את המועד. לא שמעתי עד לרגע זה מדוע החמיץ את המועד. האם בשל התרשלותו שלו נאפשר לו להלין על ביהמ"ש בבלגיה? אני סבור שאין למשיב להלין אלא על עצמו בלבד. ניתנה לו מלוא האפשרות וההזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, אולם הוא לא ניצל באופן מלא את ההזדמנות שניתנה לו. לא זה המצב אשר סעיף 6(2) לחוק מדבר בו.
31.
אוסיף כי, טענתו של המשיב, לפיה הטענות הנ"ל (אותן הוציא ביהמ"ש בבלגיה מהתיק) היו עשויות, אילו נשמעו, "לשנות כליל" את תוצאת פסק הדין, היא טענה הנוגעת לדין הבלגי, שהוא דין זר, וטעון הוכחה, כדין כל עובדה הטעונה הוכחה. המשיב לא הוכיח בכל דרך שהיא, ואף לא ניסה להוכיח, כי אכן הטענות הללו, שנפסלו, היו עשויות עפ"י הדין החל בבלגיה לשנות את תוצאת פסק הדין, ולהביא לקבלת הערעור.
סיכום
32.
לסיכום, אני מקבל את טענות המבקש ודוחה את טענות המשיב 1.
לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אני מכריז על פסק הדין שניתן ביום 27/3/07 על ידי בית המשפט לערעורים באנטוורפן, בתיק
2003/ar/2440
, יצחק לוי
, בנימין איסמלון (המערערים) נגד מארק גרוס
(המשיב) (להלן "פסק החוץ") כפסק אכיף כנגד המשיב 1, ודינו לענין הוצאה לפועל כדין פסק שניתן כדין בישראל.
33.
סכום פסק החוץ הוא 27,273.29 יורו, בתוספת ריבית משפטית עפ"י הדין הבלגי, החל מיום 13/8/02.
34.
הוגשה חוות דעת של מומחה לדין הבלגי, ד"ר ראול קוט, על פיה הריבית המשפטית עומדת על 7% בחישוב שנתי; כי הריבית בתקופה 1/1/07 – 31/12/07 עמדה על 6% בחישוב שנתי; וחזרה לשיעור של 7% החל מיום 1/1/08.
בהתאם לכך, הוגש תחשיב לפיו הריבית על סכום הפסק מיום 13/8/02 ועד יום 30/6/08 מסתכמת בסך של 10,967.60 יורו.
המשיב, בתגובתו ובסיכומיו, לא התייחס לענין זה כלל, ומכאן שענין זה אינו שנוי במחלוקת, וניתן, לפיכך, לאמץ את קביעת המומחה בדבר שיעורי הריבית, ואת התחשיב של סכום הריבית, הכל כמפורט לעיל.
35.
בנוסף, נקבע בפסק החוץ סכום הוצאות המסתכם ב- 656.59 יורו.
הסכום הכולל הוא אפוא 38,897.48 יורו.
36.
המבקש מבקש גם את ההוצאות שנפסקו לזכותו בפסק הדין של הערכאה הראשונה בבלגיה, אולם בקשתו זו נדחית, שכן, הוצאות אלה אינן חלק מפסק החוץ נשוא הדיון בפני
י.
37.
המשיב 1 יישא בהוצאות המשפט של המבקש, לפי בקשה לשומת הוצאות שתוגש ע"י המבקש.
בנוסף, יישא המשיב בתשלום שכ"ט עו"ד של המבקש בסך 18,500₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום,
כ"ו סיון תש"ע, 08 יוני 2010, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא
פסק דין
זה לצדדים.
[1]
בעניין המצאת כתבי בי דין מחוץ לתחום בלגיה, למי שאין לו כתובת בבלגיה
[2]
אני מתנסח כך, ראשית משום שכפי שציינתי, דעתי נוטה לכך (אם כי איני
קובע
מסמרות
בדבר) שהמשיב אכן קיבל מסירה של פסק החוץ לידיו ביום 23/10/07. ושנית, משום שהענין נדון בבלגיה בשתי ערכאות, ומה שנשלל ממנו (בהנחה שלא קיבל את הפסק) היא רק זכות הערעור בגלגול שלישי.
א בית משפט שלום 405-12/08 מארק גרוס נ' יצחק לוי, בנימין אלון (פורסם ב-ֽ 08/06/2010)