פסקי דין על אבי מאור | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

1389/01 בל     29/01/2004




בל 1389/01 אבי מאור נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי הדין לעבודה
בל 001389/01
בית הדין האזורי לעבודה בת"א-יפו
29/01/2004
תאריך:
כב' השופטת ורדה סאמט

נ.צ. משה שמר
נ.צ. דן ארז
בפני
:

אבי מאור

בעניין:

רפאל כהן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
ר. הררי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפני
נו בקשת הנתבע לדחיית תביעת התובע על הסף מחמת שיהוי.

2. בתביעתו עותר התובע להכיר בליקויים שאובחנו בגבו וברגלו תוצאת אירוע בעבודה מחודש 8/89 ובבחינת פגיעה בעבודה על דרך המיקרטראומה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק)

3. בכתב ההגנה נטען כי:
א. א. לתובע לא ארעה כל תאונת עבודה או אירועים תאונתיים זעירים חוזרים ונשנים, ואין להכיר בליקוי בגבו וברגלו בגדר "מחלת מקצוע" כמשמעותה בחוק.
ב. ב. אין קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין מצב גבו, והשפעת העבודה על מצב גבו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבו הבריאותי הקונסטיטוציונלי.
ג. ג. התובע הגיש תביעתו לדמי פגיעה בשיהוי של יותר מעשר שנים ולכן אינו זכאי בכל מקרה לדמי פגיעה ויש לדחות תביעתו על הסף.

4. בדיון המקדמי מיום 17.9.02 גבשו ב"כ הצדדים רשימת מוסכמות-פלוגתאות מוסכמות, ובמסגרתה הסכימו על העובדות כדלקמן:
א. התובע, יליד 1960, היה שחקן כדורסל בהפועל חולון ובמכב"י ראשל"צ בתקופה שבין 1985-1994 (כולל) עונת משחקים 93-94 שנסתיימה ביולי 94. (ר' חוזי העסקה בקבוצות הנ"ל המצורפים לתצהיר התובע)
ב. בחודש 2/00 הגיש התובע תביעה להכרה בפגיעה בגבו כפגיעה בעבודה.
ג. לטענת התובע, ב - 8/89 במהלך אימונים לקראת עונת המשחקים, הופיעו כאבים בגבו, שואבחנו לאחר מכן כפריצת דיסק. התובע טופל והמשיך לשחק עד קיץ 1994, לאחריו פרש ממשחק מקצועי.
ד. עפ"י צו סווג מבוטחים שנכנס לתוקף ב - 1/1/96 - החל מיום 1/1/96 כל ספורטאי העוסק בפעילות ספורטיבית במסגרת אגודת ספורט נחשב כשכיר, כאשר קודם למועד זה הוכרו רק הכדורגלנים בליגה לאומית או ארצית כעובדים שכירים לצורך החוק.

5. בשנת 1998, במסגרת עתירה לבג"ץ בעניין שחקני כדורסל נ' המל"ל, אישר בג"צ הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרתו הוחלט כי "חוב דמי הביטוח של העותרים עפ"י חוק הביטוח הלאומי בגין הכנסתם כשחקני כדורסל עבור התקופה מיום 1.1.87 עד 31.12.95 יחושב על בסיס הכנסתם מעיסוק כאמור..."
לתובע נשלחה דרישה לתשלום דמי ביטוח ובסמוך לאחר קבלתה הגיש התובע בחודש 2/00 תביעתו למוסד להכרה בפגיעה שארעה לו בגבו ב - 8/89 כפגיעה בעבודה.

6. לעניין שיהוי רלוונטית הוראת סעיף 296(א) לחוק:
"(א) כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה."

סעיף 296(ב) קובע:
"(ב) הוגשה תביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד התקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגימלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור..."
8. הוראת סעיף 296 לחוק פורשה כהוראת "שיהוי" ולא כהוראת התיישנות (דב"ע לא/0-4, המוסד לביטוח לאומי
- פרודינשטיין, פד"ע ב', 88, 92).
המטרה העיקרית של קביעת מועד אחרון להגשת תביעות מושתתת על הצורך לאפשר למוסד לבחון את העובדות הנוגעות לתביעה תוך זמן מסוים לאחר האירוע וכן לאפשר למוסד עריכת תקציב וייעוד קרנות מתאימות (צ' בר ניב: חוק הביטוח הלאומי, (1954), עמ' 89; דב"ע לא/0-62, צפורה ויטמן - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ג', 107, 112).
"יש והעובדות הרלבנטיות לאירוע ניתנות לשחזור בנקל, אך המדיניות אשר נקט המוסד בקביעה רטרואקטיבית מירבית של שנתיים לאישור קיצבה מיום הגשת התביעה אינה פסולה. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל בקשה המוגשת למוסד באיחור לגופה ועל פי נסיבותיה ומשך תקופת השיהוי, שמא יתברר כי יש בה להצדיק חריגה מן הכלל." (דב"ע לב/0-172, קלר - המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע ד', 311, 316; דב"ע לא/0-73, המוסד לביטוח לאומי
- פרגר, פד"ע ג'. 100, 104, 105).

הלכה פסוקה היא ששיהוי לכשעצמו איננו מצדיק דחיית תביעה. כדי לדחות תביעה בגין שיהוי יש להראות, בין השאר, כי השיהוי גרם לכך שהנתבע יתקשה לבדוק את התביעה.
עם זאת, ביה"ד הארצי אישר בפסיקותיו הרבות כי אכן יש להביא בחשבון כי אפשרויות המוסד להתגונן בתובענה הולכות ונעשות קשות יותר, ככל שחולף הזמן בין מועד התאונה לבין המועד שבו מוגשת התביעה למוסד, ובעניין זה יש ליתן משקל מכריע, כאשר יש צורך להוכיח אירוע, כגון פגיעה בעבודה או את הקשר של הארוע לעבודה.
כך נפסק, למשל, כי מקום בו יש צורך לאמת עובדות (כגון בתביעה בגין פגיעה בעבודה), רשאי המוסד, בהתמלא מספר תנאים, לדחות תביעה בגלל השיהוי בהגשתה.
" בהפעלת שיקול הדעת המסורה למוסד לביטוח לאומי בסיפא של סעיף 128 (סעיף 296 כיום) צריך שיהא לנגד עיניו לא רק גורם הזמן והנסיבות שהביאו לשיהוי בהגשת התביעה, אלא, בין היתר, גם מהות האירוע ובאיזו מידה מוצדקת התביעה, לגופה.
טענת המוסד לביטוח לאומי
כי תחילה ישקול המוסד אם "יש צידוק לאיחור וכן האם
כתוצאה מהשיהוי נוצרו קשיים בבדיקת התביעה" וכי רק לאחר מכן, וב"מקרים מתאימים" תבדק התביעה לגופה, טענה זאת אינה נראית לבית-דין זה.
הדרך הנכונה להפעלת הסמכות שהוקנתה בסיפא של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי -
סמכות שהוקנתה למוסד לביטוח לאומי, כשבצידה זכות לתובע כי אכן תופעל הסמכות במקרים הראויים - היא לשקול בכל הגורמים גם יחד, ולהחליט לאור משקלם המצטבר, תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים..." (דב"ע לא/73-0 המוסד נ' יהודוע פרגר, פד"ע ג 100, 105-104)

יפים לעניין זה דברי בית הדין בדב"ע מד/0-128, המוסד לביטוח לאומי
- המר, פד"ע ט"ז, 278, 280:
"גם כשיונחו שיקולים אלה - שאוזכרו בפסיקה - על כף מכפות המאזניים, עדיין יינתן, ברוב המקרים, משקל מכריע לעקרונות המנחים שהותוו מראשית הפסיקה בסוגיה זו והם, שקופת המוסד לא נועדה לשמש קופת חיסכון (עם ריבית והצמדה), לצבירת קצבאות שנועדו לצריכה שוטפת ומיידית לקיום, וכן העיקרון, שהמוסד לא יוכל לכלכל את צעדיו בלי מערכת חישובים ותחזיות מושתתים על יסודות אקטואריים.
צריך שיהא תחום זמן סביר ומוגבל לכל "סיכון" (אם לנקוט לשון הביטוח המסחרי) המוטל על המוסד, ומה עוד שהמדובר במערכת מורכבת ובקנה מידה כלל ארצי... עקרונות אלה יורדים לשורשו ולמהותו של הביטחון הסוציאלי..."

בדב"ע נא/0-31 המל"ל נגד אהרון ציון פד"ע כג 367, נדחתה תביעתו של עוזר קצין הבטחון בשגרירות ישראל בלונדון ל

פסק דין
הצהרתי בענין הכרה בתאונת עבודה מחמת השיהוי לאחר שחלפו כ- 11 שנה מקרות אירוע הנטען ושם אמר כב' השופט י. אליסוף את הדברים הבאים היפים גם לעניינינו.
"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. כשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן, משקל סגולי משלו המחייב דחיפות ושקידה ככל שמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגימלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית" (ור' גם דב"ע לח/0-95, המוסד לביטוח לאומי
- בר, פד"ע י', 247, 252)

9. אין חולק כי פגיעתו הנטענת של התובע, בהיותו שחקן כדורסל, ארעה ב - 8/89 (להלן - התקופה הרלוונטית) ותביעתו לנתבע לתשלום דמי פגיעה הוגשה רק ב - 2/00.
טוען ב"כ התובע כי מעמדם של שחקני הכדורסל בתקופה הרלוונטית לא היה ברור, לעניין החוק, הן בנוגע לדמי הביטוח הלאומי והן באשר לשאלת היותם של שחקני כדורסל בגדר "מבוטחים" לעניין פגיעה בעבודה, ומשכך היות ובאותה תקופה לא נדרש התובע לשלם דמי ביטוח לאומי מהכנסותיו כשחקן, לא הוגשה גם תביעתו בגין תאונת עבודה.
לפיכך, כטענת ב"כ התובע, משהוכרו שחקני כדורסל כ"עובדים" הבאים בגדר הוראות החוק, ומשנדרשו עקב כך לשלם דמי ביטוח עפ"י חוק בהתאם להכנסתם מעיסוקם כשחקני כדורסל, הרי שבד בבד עם הדרישה שקיבל התובע לתשלום חוב דמי הביטוח לשנים 95-87, זכותו של התובע לתבוע הכרה בארוע מ - 8/89 בגדר "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק.
עוד טוען ב"כ התובע לעניין זה, כי הגם שמעמדם של שחקני הכדורסל שונה כבר ביום 1.1.96, הרי שהיות והתובע היה מודע למעמדו רק בסוף שנת 98, בעת דרישת תשלום חוב דמי הביטוח, לא היה כל שיהוי בהגשת התביעה.

בנסיבות העניין, לא מצאנו בטענות ב"כ התובע כדי להצדיק את השיהוי הניכר בהגשת התביעה, וזאת כפי שיובהר להלן.
כפי שצויין לעיל, התובע לא הגיש תביעתו מיד ו/או בסמוך לקרות ארוע תאונתי בעבודה, כנטען.
לגישתנו, על אף חוסר הבהירות ואי הוודאות באשר למעמדו של התובע לעניין החוק, היה על התובע לטעון בפני
הנתבע לעניין פגיעתו במועד הסמוך ביותר לאירוע, ולכל היותר בתוך שנה מיום הפגיעה, ולא להמתין לדרישת תשלום החוב של המוסד ששוגרה לתובע כ- 9.5 שנים מאוחר יותר.
דרישת חוב כזו מאת המוסד אינה יכולה לשמש כ"מועד ראשוני" או כמועד תחילת המרוץ בו התגבשה עילת תביעתו שענינה פגיעה בעבודה שארעה לטענת התובע קרוב ל - 10 שנים קודם לכן.
לו היתה מוגשת תביעה במועדה כמתחייב עפ"י סעיף 296 לחוק, יכול היה הנתבע לעשות אחת משתיים; או לדחות את התביעה בהעדר הוכחה לקיומה של פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק, או לדחותה בנימוק שהתובע אינו נופל בגדר "מבוטח" ו"כעובד" עפ"י החוק.
שאלת מעמדו של התובע כ"עובד" יכולה היתה להתברר במסגרת תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד.
בדרך זו יכול היה התובע, לפחות, לעמוד במסגרת הזמנים הקבועים בחוק לצורך הגשת תביעה לדמי פגיעה עקב תאונת עבודה שארעה לו , לטענתו.

אפילו יצאנו לשיטת התובע לעניין אי הוודאות באשר למעמדו עפ"י החוק, הרי שברגע שמעמדם של שחקני הכדורסל שונה מכוח צו כבר ביום 1.1.96, למצער, היה עליו להגיש תביעתו לנתבע בסמוך למועד זה וגם זאת לא עשה, אלא הגיש תביעתו למעלה מ - 4 שנים לאחר פרסום הצו, ובחלוף למעלה משנה מיום היוודע לו על מעמדו (כאמור בסעיף 296(א) לחוק).

10. נפסק לעניין זה כי:
"מקום בו תביעה נסמכת בעיקר על מסמכים רפואיים שנכתבו סמוך למועד התאונה הנטענת ..., לא יפעל נגד המבוטח השיהוי הרב בהגשת התביעה." (ר' עב"ל 167/8 המוסד נ' אריאל שיימן, פד"ע לו 92)
עם זאת, נאמר "...כי הכלל אינו חל מקום בו הזכאות איננה מעוגנת במסמך רשמי. מכאן שמקום בו מדובר בהוכחנה לגבי נסיבות קרות ארוע מסויים, או אם בכלל קרה, כגון בתאונה הנטענת שיש להכיר בה כתאונה בעבודה, כלל זה לא יחול." (דב"ע נו/71-0 ויקטור דרור נ' המוסד, לא פורסם)

לתיק בית הדין לא הוצג כל מסמך רפואי רשמי שנכתב בסמוך למועד הארוע הנטען, הקושר את הארוע בעבודה לליקוי ממנו סובל התובע.
כל שצורף לתיק ביה"ד הוא חוות דעת מטעם ד"ר מירובסקי, הנסמכת על מסמכים וממצאים רפואיים מחודש 6/90 ועד 6/94, ומכאן ברור שחוות הדעת עצמה ניתנה בחלוף זמן רב ממועד הארוע הנטען.
לא למותר לציין, כעולה מכתב התביעה, מתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע ומהודעתו לחוקר המוסד מיום 23.8.00 עולה, כי התובע עצמו אינו יכול להצביע על ארוע תאונתי מוגדר בזמן, קרי במועד ספציפי.
והרי התובע הודה בפני
חוקר המוסד, כי הוא עצמו אינו יכול לומר מתי בדיוק התחילו כאבי הגב, כל שכן לומר בוודאות כי המקרה קרה רק באותו אימון - אותו אירוע תאונתי.

11. המסקנה המתבקשת מהמפורט לעיל היא שעניין לנו בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר של
כ - 9.5 שנים, וספק אם יש ביכולתו של הנתבע להתחקות ולחקור אודות נסיבות ואירועים שארעו בנקודה כה רחוקה על ציר הזמן, בפרט כאשר מדובר בארוע תאונתי בעבודה.
חלוף הזמן, אכן מכביד על קיום חקירה בדבר נסיבות הארוע - ולכן הצדק עם ב"כ הנתבע כי יש לדחות את התביעה מחמת השיהוי ומכח סעיף 296 לחוק.

12. סוף דבר - התביעה נדחית על הסף מחמת שיהוי.
13. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן ביום ו' בשבט, תשס"ד (29 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.
ו. סאמט - שופטת

נ.צ מר דן ארז

נ.צ מר משה שמר










בל בית דין אזורי לעבודה 1389/01 אבי מאור נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 29/01/2004)