פסקי דין על אבי זוארץ | פסקי דין על אגף הרישוי משרד התחבורה | פסקי דין על קשר רנט-א-קאר |

285/03 הפ     03/03/2004




הפ 285/03 אבי זוארץ נ' אגף הרישוי משרד התחבורה, קשר רנט-א-קאר בע"מ




1


בתי המשפט

בית משפט השלום נתניה
הפ 000285/03
הפ 000325/03


כב' השופטת, יעל קלוגמן

תאריך:
03/03/2004


בעניין:
אבי זוארץ


ע"י ב"כ עוה"ד
לויט
המבקש

נגד


1. אגף הרישוי משרד התחבורה

2. קשר רנט-א-קאר בע"מ
- ע"י עו"ד גביש





המשיבים

פסק-דין

1. "שניים אוחזים בטלית", וכל אחד מהם מבקש להצהיר כי הבעלות ברכב מזדה מס' 51-123-48, שנת ייצור 2003 (להלן: הרכב), שייכת לו.

2. המבקשת ב-ה.פ. 325/03 היא חברה ציבורית העוסקת בהשכרת כלי רכב לנהיגה עצמית, והיא זכיינית של חברת hertz בישראל (להלן: "רנט א- קאר") .

המבקש ב-ה.פ. 285/03 הוא מר אבי זוארץ

, (להלן: "הקונה"), שהוא תושב נתניה ובעל עסק לממכר אוכל מוכן.

3. המשיבים, בכל אחת משתי התובענות, הם ה"מתחרה" על הבעלות ברכב, וכן משרד הרישוי, שהוא משיב פורמלי אשר אין לו עמדה במחלוקת שבין שני המתחרים על הבעלות ברכב, והודיע שיפעל בהתאם להחלטת בית המשפט.
הדיון בשתי התובעות אוחד.

4. ביום 3.4.03, רכשה רנט א- קאר את הרכב מהיבואן, לצורך עסקיה.

5. ביום 7.4.03 נשכר הרכב, בסניפה של רנט א-קאר, על ידי אדם שהזדהה כרפאל מלכייב (להלן: "הגנב"), באמצעות תעודת זהות ורשיון נהיגה.

6. הגנב הציג בפני
מנהלת סניף רנט א- קאר, הגב' עינת יוסף, (להלן: "מנהלת הסניף"), כרטיס אשראי אשר נשא את שמו והותיר בידיה הרשאה לחיוב כרטיס האשראי כפקדון דמי השכרה.
מנהלת הסניף בדקה את ההרשאה, וזו אושרה על ידי חברת האשראי.

7. תחילה נשכר הרכב על ידי הגנב לתקופה של עשרה ימים, עד ליום 16.4.03.
לקראת תום מועד זה התקשר הגנב למנהלת הסניף, על מנת להאריך את תקופת השכירות בעשרה ימים נוספים, על סמך ההרשאה לחיוב כרטיס האשראי אשר הותיר בידיה במועד השכירות .

8. מנהלת הסניף בדקה שוב את תוקפו של כרטיס האשראי ווידאה כי ההרשאה שבידיה מכסה גם את העלות של הארכת תקופת השכירות.
משהתקבל האישור הדרוש מחברת האשראי, האריכה מנהלת הסניף את תקופת השכירות הראשונה לתקופה של עשרה ימים נוספים.

9. מחומר הראיות עולה כי עוד בתקופת השכירות הראשונה, ביום 14.4.03, הצליח הגנב - בדרך שלא הובררה - להעביר את רישום הבעלות ברכב, במשרד הרישוי, על שמו (תצלום רשיון הרכב על שם מלכייב רפאל שצורף לתובענתו של הקונה).

10. ביום 28.4.03 ראה הקונה את הרכב בשוק בנתניה, כשהוא חונה ליד מקום עסקו, ועל חלונו מודבקת מודעה כי הרכב מוצע למכירה.

הקונה התקשר למספר הטלפון הנייד שצוין במודעה, שוחח עם "הגנב" שהציג עצמו כבעל הרכב, והשניים נפגשו ליד הרכב.

11. הקונה קיבל לידיו את תעודת הזהות של המוכר ואף את רשיון הרכב, שניהם על שם מלכייב רפאל. הקונה צילם את שני המסמכים הללו.
על פי הרשום ברשיון הרכב, הסתבר לקונה כי הבעלים הראשון של הרכב היתה חברת השכרה, ואילו המוכר (הגנב) הוא "יד שניה" ברכב (בעמ' 5 לפר').
לפיכך ניהל הקונה עם הגנב משא ומתן על מחיר הרכב, וסוכם על הפחתת מחירו, לנוכח היותו בעבר בבעלות חברת השכרה.

12. הקונה פנה, ביחד עם הגנב, לסניף משרד הרישוי באזור התעשייה בנתניה, על מנת לבדוק שאכן הרכב בבעלות המוכר, וכי אין רובץ עליו עיקול או שיעבוד.

13. במשרד הרישוי הציג הגנב את תעודת הזהות שלו, והסתבר כי הרכב הוא בבעלותו, וכי אין עליו כל עיקול, שיעבוד, או כל מניעה אחרת להעברת הבעלות בו לקונה.

14. בשלב זה פנה הקונה, ביחד עם המוכר-הגנב, למכון בדיקה, במוסך "האחים" בנתניה, לשם בדיקת תקינות הרכב. הקונה שילם עבור הבדיקה.

15. משהתברר כי הרכב במצב תקין, פנו השניים לסניף הדואר שבקניון הדרים וביצעו את העברת הבעלות על שם הקונה.
משם חזרו למשרד הרישוי, המצוי באותו קניון, והוציאו רשיון רכב על שם הקונה (תצלום של רשיון רכב זה צורף לתובענתו של הקונה, וצורפה אף הודעת משרד


הרישוי לחידוש רשיון הרכב, לחודש פברואר 2004, שהוצאה על שם הקונה, לאחר שהבעלות ברכב נרשמה על שמו במשרד הרישוי).

16. לאחר שהושלמו כל הפעולות הללו, שילם הקונה לגנב את מחיר הרכב, כפי שסוכם ביניהם, בסך של 94,000 ₪. התשלום נעשה במזומן.
לאחר התשלום נפרדו השניים איש לדרכו.

17. כעבור יום או יומיים תפסה המשטרה את הרכב מידי הקונה, בטענה כי הוא גנוב.
(על פי סעיף סעיף 9 לתצהירו של הקונה, הדבר היה ביום 30.4.03, ואילו על פי סעיף 7 לתצהירה של מנהלת הסניף - ביום 29.4.03, אך שוני זה הוא זניח, ואינו חשוב לענייננו).
למותר לאמר כי הקונה הופתע מאד מהתפתחות זו, לאחר שטרם רכישת הרכב, הוא בדק את פרטיו במשרד הרישוי, ולא הופיע לגביו כל רישום כי הוא גנוב, או כל בעיה אחרת.

18. כל אותה עת לא ידעה רנט א-קאר כלל, כי הרכב נגנב.
מנהלת הסניף מסרה בתצהירה, כי ביום 29.4.03 הודיעה לה המשטרה, שהרכב נגנב, וכי היא חוקרת חשדות בדבר גניבת כלי רכב מחברות השכרה, ובהן רנט א-קאר, ומכירתם לאזרחים תמימים.

19. ביום 30.6.03 הגיש הקונה את תובענתו דנן, וביום 17.9.03 הגישה רנט א-קאר את תובענתה שלה.
הקונה הגיש, במקביל, אף בקשה להחזרת התפוס (ב"ש 3649/03), שהדיון בה התקיים ביום 6.7.03.

בדיון זה הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי הרכב שנתפס על ידי המשטרה יועבר לידי רנט - קאר, בכפוף לכך שהאחרונה לא תעשה בו כל דיספוזיציה, עד להכרעה בשאלת הבעלות במסגרת ההליך דנן.

20. אין מחלוקת, כי רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי, היינו: אין בו - כשלעצמו - כדי להקנות בעלות ברכב, במישור הקנייני (ע"א 492/64 לוי נ. וייס ואח', פ"ד י"ט (1), 586; רע"א 5379/95 "סהר" נ. בנק דיסקונט ואח', פ"ד נ"א (4), 464).

21. השתלשלות הדברים שפורטה לעיל אינה שנויה, למעשה, במחלוקת.
השאלה להכרעה היא: למי משני המבקשים זכות הבעלות ברכב, כאשר שניהם טוענים לזכות זו בתום לב.

22. הקונה טוען כי רכש את הרכב בתום לב, במחיר שוק, ובדרך מקובלת לרכישת כלי רכב משומשים, וכי הבעלות על הרכב עברה אליו, לאחר ששילם את מלוא מחיר הרכב וקיבל את החזקה בו.

23. ב"כ הקונה, עו"ד לויט, טוען כי הקונה מתגבר על זכות הבעלות של רנט א-קאר - הבעלים שממנו נגנב הרכב - באמצעות תורת העקיבה.
לשיטתו, תורה זו מעניקה לבעלים, שממנו נגנב הנכס, את הזכות "לעקוב" אחריו ולהשיבו אליו מידי המחזיק בו; אולם צידו השני של "מטבע העקיבה" הוא כי זכות זו נהדפת על ידי זכותו של קונה בתמורה ובתום לב.



היינו: די שבעת רכישת הרכב הגנוב היה הקונה תם לב ושילם את מלוא התמורה, כדי להכיר בזכות הבעלות שלו על הממכר וכדי להתגבר על זכותו של הבעלים, שממנו נגנב הנכס.

24. מנגד, טען ב"כ של רנט א-קאר, עו"ד גביש
, כי על מנת להתגבר על זכותו של הבעלים המקורי, על הקונה לעמוד בתנאי תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק המכר).

סעיף 34 האמור קובע:
"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר, אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב".

על מנת ליהנות מההגנה של תקנת השוק צריך, איפוא, הקונה לרכוש את הנכס בתום לב (הפסיקה הוסיפה לכך את דרישת התמורה הממשית. ראו למשל דנ"א 2568/97 כנען נ. ממשלת ארה"ב, פ"ד נ 2, 632, בעמ' 661; להלן: עניין כנען).
בנוסף, על הרכישה להיעשות ממי שעיסוקו במכירת נכסים מאותו סוג, ובמהלך הרגיל של עסקיו.

עו"ד גביש
טען, כי אין די בכך שהקונה רכש את הנכס בתמורה ובתום לב, אלא עליו לעמוד אף בתנאים הנוספים של תקנת השוק, קרי: רכישת הנכס ממי שעיסוקו במכירת נכסים מאותו סוג, ובמהלך הרגיל של עסקיו.

אין מחלוקת, כי הקונה דנן לא עמד בתנאים אחרונים אלה של תקנת השוק (דברי עו"ד לויט, בעמ' 14 לפר').
לפיכך, טען עו"ד גביש
, יש לקבוע כי הבעלות ברכב שייכת לרנט א-קאר.

25. את טיעונו בדבר תחולתה של תורת העקיבה בענייננו סמך עו"ד לויט על ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי נ' רודולף מאיר (פד"י יב' (3) 1696) , ועל רע"א 1096/97 עטיה אבו ג'ובה ואח' נ' פימן בע"מ ואח' (פ"ד נג(1) 481).

בעניין מקבל הנכסים הרשמי נסבה המחלוקת על השאלה: האם סכום כסף, שמסר המשיב לחברה, אשר נכנסה לפירוק, שייך לו בלבד, מכוח תורת העקיבה, או שהוא מהווה חלק מנכסי החברה, שעומדים במסגרת הפירוק לחלוקה בין כל הנושים, ובמקרה כזה אין מעמדו של המשיב עדיף על פני מעמדם של נושים אחרים של החברה.

מ"מ הנשיא, כב' השופט חשין, מסביר כי תורת צווי העקיבה התפתחה באנגליה במסגרת דיני "מעין חוזים", בהשפעת כללי היושר, אך "פרשה זו במשפט האנגלי לא היתה נהירה די צורכה גם לפרקליטים"... (שם, בעמ' 1703).
על פי תורת העקיבה צריך להתקיים אחד משני תנאים, על מנת להכיר בזכות הבעלות של בעלים שטוען, כי הנכס הוצא ממנו שלא כחוק ומבקש לחזור ולקבלו באמצעות "עקיבה" אחריו.
התנאי הראשון הוא כי הנכס ניתן לזיהוי ולייחוד בכל צורה שבה נתגלם; והתנאי השני, החלופי - כשנוצרה נאמנות (או יחסי אמון) בין הבעלים "העוקב" לבין הנאמן



שמעל בנאמנותו, ואז ניתן להטביע על נכסי הנאמן את זכות בעלותו של הנהנה ("העוקב").
בשני המקרים נהדפת זכותו של הבעלים "העוקב" על ידי זכותו של קונה בתמורה ובתום לב.
בעניין מקבל הנכסים הרשמי לא מצא ביהמ"ש כי התקיים תנאי מהתנאים הללו, ועל כן לא החיל את תורת העקיבה, כפי שביקש המשיב.

26. בעניין אבו ג'ובה מכרה חברת "מיו" למערערים מלגזה, תוך מרמה כלפי בעלת המלגזה, חברת "פימן".
נפסק כי המערערים רכשו את המלגזה שלא בתום לב, מאחר ועל פי הראיות התעורר חשד כי ידעו אודות נסיבות העסקה.
בפסק הדין צויין כי המערערים לא עמדו אף בתנאים נוספים של תקנת השוק (סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968), וזאת מכיוון שלא רכשו את המלגזה ממי שעיסוקו במכירת נכסים מסוג זה; אך הדגש הושם על חוסר תום ליבם.

שופטי ההרכב היו מאוחדים בדעתם, כי בנסיבות כאלה יש לבעלים (חב' פימן) זכות לבטל את חוזה המכר שבין המרמה לבין הקונה, כפי שאכן עשתה חב' פימן (וזאת בנפרד מעניין השיעבוד של המלגזה לטובת חב' פימן).
עם זאת, לא היתה אחדות דעים לגבי התנאים שנדרשים מן הקונה, על מנת שיוכל להתגבר על זכותו של הבעלים המקורי.

מתוך פסק דינו של כב' השופט גולדברג ניתן אולי להעמיד את תורת העקיבה, כפי שעו"ד לויט טוען לה (אם כי על בסיס הדין הישראלי ולא על בסיס המשפט האנגלי): כב' השופט גולדברג דן בעיסקאות נוגדות ומציין כי סעיף 12 לחוק המיטלטלין,

התשל"א - 1971 וסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 קובעים "זכויות מן היושר תוצרת הארץ". "לדעתנו, ניתן להחיל זכויות כאלה גם במקרה שלפנינו, כך שלבעלים המקורי לא תעמוד זכות אובליגטורית בלבד כנגד המפר, אלא תהיה לו זכות שביושר על הנכס, וזכות זו עדיפה על פני זכותו של כל רוכש, למעט רוכש בתמורה ובתום לב" (שם, בעמ' 499).
לכאורה, יש כאן החלה של עקרון דומה לזה של תורת העקיבה, ולפיו די בקיום התנאים של תום לב ותמורה אצל הקונה, על מנת להקנות לו בעלות בנכס, תוך התגברות על זכותו של הבעלים המקורי.

אלא שפסיקתו של כב' השופט גולדברג בנקודה זו היא פסיקת-מיעוט, לעומת פסקי דינם של כב' הנשיא ברק וכב' השופטת שטרסברג-כהן, אשר לדעת שניהם, נדרש הקונה לעמוד לא רק בתנאים של תום לב ותמורה, אלא אף בתנאי תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר:

כב' הנשיא ברק פסק כי כוחו של הבעלים המקורי לבטל את עסקת המכר שבין המרמה לבין הקונה אינו עומד לעד.
"הוא מתבטל אם לוי (הקונה מן הרמאי) רכש את הבעלות בנכס בתנאים של שוק פתוח (על פי הוראת סעיף 34 לחוק המכר)" (שם, בעמ' 501; ההדגשה אינה במקור).
בדומה, פסקה כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי אם הקונה רכש את הנכס שלא בתום לב "ולא בתנאי שוק פתוח" - זכאי הבעלים המקורי לבטל את החוזה, והוא שנותר בעל הנכס (שם, בעמ' 504).

כאמור, בעניין אבו ג'ובה הושם הדגש על חוסר תום ליבם של הקונים, ועל כן לא נתחדדה שם השאלה: מה הדין כאשר הקונה רכש את הנכס בתום לב (וגם בתמורה). האם במקרה כזה די בתנאים הללו כדי להתגבר על זכותו של הבעלים המקורי

(תורת העקיבה), או שמא על הקונה לעמוד גם בתנאים הנוספים של תקנת השוק: רכישה ממי שעיסקו במכירת נכסים מאותו סוג, ובמהלך הרגיל של עסקיו.
עם זאת, מפסקי דינם של כב' הנשיא ברק ושל כב' השופטת שטרסברג-כהן עולה בבירור כי לדעתם יש צורך בקיום תנאי תקנת השוק, ואין די רק בתנאים של תום לב ותמורה.

27. מצינו, איפוא, כי הפסיקה, שעו"ד לויט הסתמך עליה, אינה תומכת באופן מוצק בטיעונו: בעניין מקבל הנכסים הרשמי היו הנסיבות שונות מאד מאשר בסוגייה דנן, קרי: שני טוענים תמי-לב, אשר שניהם רומו על ידי הרמאי, והם מתחרים על הבעלות בנכס; וביהמ"ש לא החיל שם את תורת העקיבה.
בעניין אבו ג'ובה, שנסיבותיו קרובות יותר לאלה שבמקרה שלנו - למעט העניין החשוב של תום ליבו של הקונה - הסתפק כב' השופט גולדברג בתנאים של תום לב ותמורה, אך שני השופטים האחרים פסקו, שעל הקונה לעמוד בתנאי תקנת השוק.

28. עו"ד גביש
הסתמך על פסיקה, שבה נקבע במפורש, כי במכירה של כלי רכב על הקונה לעמוד בתנאי תקנת השוק במלואם, על מנת לזכות בבעלות ברכב, כנגד זכותו של הבעלים המקורי, שהרכב הוצא ממנו בגניבה או במרמה.
כך נפסק ב-ע"א 120/87 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ. דשנים אורגניים בע"מ ואח' (תק-על 90 (3)). כב' הנשיא שמגר מביא לעניין זה את הסברו של פרופ. א. זמיר, בספרו: חוק המכר, התשכ"ח - 1968: "הטעם לכך נעוץ בהנחה שקניה מאדם העוסק ברגיל במכירת נכסים מסוג הממכר, אינה מעוררת חשד בנוגע לזכויות המוכר. חשש כזה עלול להתעורר במכירה אקראית של אדם, שברגיל אינו עוסק במכירת נכסים, או העוסק במכירת נכסים אחרים".


אף בת"א 1035/93 מרכבים מפעלי מתכת בע"מ נ. הכונס הרשמי ואח' (ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע) וב- א 5831/01 אריה חב' לביטוח נ. בוחניק ואח' (בימ"ש השלום בפתח תקוה) נפסק כי בעסקה של מכירת רכב יחולו תנאי תקנת השוק.

עו"ד גביש
הסתמך אף על פסק הדין בעניין כנען, שם נפסק כי "רק רכישה בתנאי תקנת השוק של נכס שהוא מיטלטלין מכשירה את הפגם הקנייני הדבק בנכס, עקב העברתו שלא על דעת הבעלים המקורי. כאשר העברת זכות בעלות בנכס אינה נעשית על פי תנאים אלה, המחזיק בו עושה כן "שלא על פי זכות שבדין", ועל כן זכאי הבעלים המקורי להשיב לעצמו את נכסיו" (פ"ד נ"ז (2), בעמ' 671).

29. כידוע, תקנת השוק היא חריג לכלל הבסיסי בדיני הקניין, כי אין אדם יכול להקנות לאחר יותר ממה שיש לו עצמו.
על פי כלל זה, המוכר נכס גנוב לא יוכל להקנות לקונה בעלות בו.
החריג של תקנת השוק, שמאפשר לקונה אשר עומד בתנאיה לרכוש בעלות בנכס, גם אם המוכר לא היה זכאי למכרו, נקבע על מנת להגן על המסחר החופשי בתנאי שוק פתוח.

וכך מסביר כב' השופט ברנזון את הטעם שביסודה של תקנת השוק:
"העקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חפשי ושוטף במיטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העיסקה, והקונה עוצם עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף".


ובהמשך פסק דינו כותב כב' השופט ברנזון:
"בתחרות זו בין שני עקרונות יסוד, האחד הצורך להגן על רכושו של אדם ואחד הצורך להבטיח את חופש המסחר בדרך הרגילה ללא עיכובים, העניק המחוקק שלנו עדיפות לעקרון השני כדי להבטיח את הצרכים ההדוקים של המסחר בזמננו. המסחר המפותח, המהיר והדינמי של זמננו, לרוב גם בין מוכר וקונה שהאחד אינו מכיר את השני, מחייב זרימה חופשית וקלה של סחורות ומצרכים שאינה יכולה ואינה צריכה להיזקק לבדיקות ולחקירות מרובות, כשאין כל סימן לכך שהעסקה נגועה בפגם כלשהו" (ע"א 716/72 זהבה רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים, (פ"ד כז(2) , 709 בעמ' 712 - 713).

ועוד, בלשון המקורות, כפי שהובאה מפי כב' השופט שרשבסקי:
"ההגנה הזאת ניתנת לקונה כתקנת השוק, כלומר, מפני שקנהו בפרהסיה בשוק, ואם לא יחזירו לו דמיו, נמצא שלא יקנה אדם מחברו דבר, מחשש שמא גנוב הוא, ויוציאנו מידו בלא דמים" (ע"א 448/74 אוטו בלה ואח' נ. לקי דרייב ואח', פ"ד ל' (2), 207, בעמ' 215; להלן: עניין אוטו בלה).

רק התנאים של שוק פתוח - כאשר הרכישה נעשית ממי שעיסוקו בכך, ובמהלך הרגיל של עסקיו - הם שמצדיקים את העדפת זכותו של הקונה בתמורה ובתום לב על פני זכותו של הבעלים הנגזל.

30. עו"ד לויט טען כי הקונה דנן אינו עומד, אמנם, בחלק מתנאי תקנת השוק, קרי: רכישת הרכב ממי שעיסוקו במכירת כלי רכב, ובמהלך הרגיל של עסקיו; אולם הדרך שבה רכש את הרכב היא דרך מקובלת ונהוגה בציבור (כמו גם רכישת רכב על פי מודעותיהם של מוכרים שמתפרסמות בעיתונים).

אי ההכרה ברכישה בדרך זו כמקיימת את תנאי תקנת השוק, גורמת עוול ונזק רב לאנשים שרוכשים בתום לב רכב ממוכרים אקראיים, בדרך נפוצה ומקובלת, והרכב אשר רכשו ניטל מהם, לאחר ששילמו עבורו במיטב כספם, ואף בדקו במשרד הרישוי את אמיתות הרשום ברשיון הרכב ואת היותו נקי מעיקול או שיעבוד.

בתשובה ציין עו"ד גביש
, כי לנוכח זעקתם של הקונים התמימים הוגשה אמנם הצעת חוק לתיקון סעיף 34 לחוק המכר, אך כל עוד לא הפכה ההצעה לחוק - מחייב הדין הקיים, שדורש מהקונה לעמוד בתנאי תקנת השוק, על מנת להתגבר על זכותו של הבעלים המקורי.

מדובר בהצעת חוק המכר (תיקון מס' 2), (תקנת השוק ברכישת כלי רכב), התשנ"ח - 1998 ( הצ"ח התשנ"ח, עמ' 542), שהוגשה על ידי חבר הכנסת אליעזר זנדברג.
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי מרבית הציבור אינו רוכש כלי רכב מסוחרי רכב, אלא מאנשים פרטיים (או מחברות), ועל כן אין הרוכשים יכולים ליהנות מההגנה של תקנת השוק. עם זאת, רוב הרוכשים עורכים בירור לגבי זכויות הבעלות ברכב וזכויותיהם של צדדים שלישיים.
על כן מוצע להוסיף לסעיף 34 לחוק המכר הוראה מיוחדת לגבי עסקה של מכירת רכב, ולפיה יזכה הקונה תם הלב בבעלות, אף אם המוכר לא היה זכאי להעבירה אליו, ובלבד שווידא כי המוכר רשום ברשות הרישוי כבעל הרכב, וכי אין לצד שלישי זכויות ברכב, על פי הרישומים אצל רשם המשכונות ואצל רשם החברות.




מדובר, איפוא, בהצעת חוק "ותיקה", שטרם הפכה לחוק.
ניתן לאמר שדווקא קיומה של הצעת חוק זו מחזק את הטיעון, כי ללא התערבות המחוקק, הדין הקיים מחייב להחיל על קונה תם לב של רכב את תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר, כפי שהוא כיום.

31. אשר לתום הלב של הצדדים בענייננו:
הקונה טען בתובענתו, כי רנט א-קאר נהגה בחוסר תום לב, כאשר נמנעה מלגרום לכך, שהרכב ירשם כרכב גנוב ברישומי רשות הרישוי; אך הוא חזר בו מטענה זו, לאחר שהסתבר כי רנט א-קאר לא ידעה כלל על גניבת הרכב על ידי השוכר-הגנב, עד אשר הדבר הובא לידיעתה על ידי המשטרה.

בטיעוניו בביהמ"ש ביקש עו"ד לויט לזקוף לחובתה של רנט א-קאר את העובדה שלא ביטחה את הרכב בביטוח מקיף. לשיטתו, משלא עשתה כן, מנעה רנט א-קאר את "פיזור הנזק", שניתן להשגה באמצעות הביטוח, ומהיבט זה צריך מעמדה להחשב "נחות" מזה של הקונה, במאבק שביניהם על הזכות לקבל את הרכב.
לא מצאתי ממש בטענה זו, לנוכח העובדה כי במקרה שלנו, הרכב נמצא ולא אבד: לו ביטחה רנט א-קאר את הרכב, באופן שחברת הביטוח היתה מפצה אותה בגין גניבתו - אזי היתה חברת הביטוח באה בנעליה של רנט א-קאר ומתחרה עם הקונה על הבעלות ברכב, כשבפיה אותם טיעונים שמעלה
רנט א-קאר.

32. רנט א-קאר, מצידה, טענה כי הקונה לא היה תם לב בעת ביצוע העסקה, מכיוון שהיה עליו לתת את דעתו לכך, שעל פי הרישומים שעל גבי רשיון הרכב, הוא נרשם לראשונה ביום 3.4.03, בבעלות חברת ההשכרה, וכבר ביום 14.4.03 הועבר לבעלותו של מלכייב, וכעבור כשבועיים בלבד מבקש מלכייב למכרו לו.

סמיכות זו של העברת שלוש "ידיים" ברכב חדש, תוך כשלושה שבועות, היתה צריכה לעורר את חשדו של הקונה, אך הוא עצם עיניו לנוכח הנסיבות הללו, ועל כן אין הוא תם לב.

33. הקונה העיד כי לא נתן דעתו, ולא הבחין, בתאריכים שרשומים ברשיון הרכב (תאריך רישומו לראשונה ותאריך העברת הבעלות על שם המוכר-הגנב). מה שעניין אותו היה כי הרכב הוא מודל 2003, והוא שם לב אף לרישום "רכב השכרה", שבגינו הופחת מחיר הרכב.
עדותו של הקונה היתה פשוטה ומהימנה.

איני מקבלת את הטענה כי הקונה נהג בחוסר תום לב:
הוא ערך בדיקה במשרד הרישוי ווידא, שהבעלות ברכב אכן רשומה על שם המוכר. אין לצפות מהקונה לערוך חקירה ודרישה מעבר למשתקף מרישומי משרד הרישוי.

משרד הרישוי הוא הרשות של המדינה, שממונה על רישום הבעלות בכלי רכב.
זו היא ה"כתובת" היחידה שנגישה לציבור על מנת לבדוק עניין זה.
על כן, קונה סביר רשאי להסתמך על המצג העולה מרישומי רשות הרישוי.
אם משרד הרישוי ביצע את העברת הבעלות על שם המוכר-הגנב, מבלי לאתר את התרמית והגניבה, אזי אין לצפות מקונה תם לב, שאין בידו האמצעים לכך, לחשוד כי המוכר גנב את הרכב.

נוסף על הבדיקה במשרד הרישוי, בדק הקונה את הרכב במכון בדיקה ושילם את מחיר הבדיקה, ורק לאחר שהרכב נמצא תקין, והבעלות בו הועברה על שמו - הוא שילם למוכר את הסכום שסוכם עבור הרכב.

הקונה נהג, איפוא, כקונה ממוצע וסביר.
העובדה שהקונה לא שם לב לתאריכים הסמוכים של העברת הבעלות ברכב, אינה מעידה על חוסר תום לב. טבעי הוא, שהקונה ימקד את תשומת ליבו בשנת המודל של הרכב, ובמצבו המכני, ואף בבדיקת בעלותו של המוכר, במשרד הרישוי, ובבדיקה כי אין רשום על הרכב עיקול או שיעבוד.
אדם בעל נטיות של בלש היה, אולי, שם לב לסמיכות התאריכים שברשיון הרכב, אולם כאשר כל הבדיקות לגבי הרכב היו תקינות - אך טבעי הוא שאדם ממוצע לא ישים לב לפרט זה.

34. עו"ד גביש
הסתמך על ההחלטה ב-פ.ש.ר 350/97 קאופן נ' בנק לאומי למשכנתאות [פדאור 00 (6) 342]. שם נקבע שכדי שהקונה יחשב תם לב, עליו לנקוט בכל המאמצים הסבירים, לטרוח ולחקור ולוודא שאכן המוכר הוא בעליו של הנכס .
החלטה זו אינה רלבנטית לענייננו, מכיוון שבעניין קאופמן היה מדובר ברישום של משכנתא, שהוא תנאי להיותו של הנושה נושה מובטח. זה הוא רישום קונסטיטוטיבי, שיוצר את הזכות הקניינית, בשונה מהרישום של בעלות על רכב במשרד הרישוי, שאינו רישום-יוצר-זכות.
מטיעונו של עו"ד גביש
עולה כאילו הוא מבקש להתנות את קיום תום הלב, בעיסקה של מכירת רכב, בכך שהקונה לא יסתפק בבדיקת הרישומים במשרד הרישוי, אלא יידרש לבדוק את הזכויות לגבי הרכב גם אצל רשם המשכונות ואצל רשם החברות; ואף בכך לא סגי, מכיוון שהרישומים לגבי עיקול או שיעבוד שרובץ על הרכב, אין בהם כדי לספק מידע מלא וודאי לגבי זכות הבעלות בו.

לפיכך, אין זה מציאותי, ואין הצדקה, לדרוש מקונה של רכב לבדוק את זהות הבעלים, מעבר לבדיקה במשרד הרישוי.


יתרה מכך, בעניין אוטו בלה שנזכר לעיל נדחתה הטענה כי יש חוסר תום לב אצל קונה, שלא בדק במשרד הרישוי על שם מי רשום הרכב, שאותו רכש מחברה שעיסוקה במכירת רכב.
ביהמ"ש העליון חזר על פסיקה זו ב-ע"א 634/79 קון נ. חסון ואח' (פ"ד ל"ה
(3), 611), ואף ציין כי גם אם היתה רשלנות מצד הקונה בעריכת בדיקה לגבי הבעלות ברכב, אין הדבר פוגם בתום ליבו.

הקונה דנן בדק את הרישומים במשרד הרישוי ואף טרח לצלם את תעודת הזהות ואת רשיון הרכב של המוכר.
לאור כל האמור, לא מצאתי פגם בתום ליבו של הקונה.

לא היתה מחלוקת כי התמורה, שהקונה שילם עבור הרכב, היתה על פי מחיר השוק.
התוצאה המצערת היא, כי הקונה שם את כספו על קרן הצבי.

35. כפי שפורט לעיל, דין הוא כי תום לב ותמורה אינם מושיעים את הקונה דנן, משלא עמד במלוא התנאים של תקנת השוק, על פי סעיף 34 לחוק המכר, שכן על פי הפסיקה, חלה במקרים כאלה תקנת השוק.
"זכות העקיבה" של הבעלים המקורי אינה נהדפת, איפוא, מפני זכותו של קונה בתמורה ובתום לב, כפי שביקש עו"ד לויט לקבוע.
היא נהדפת רק מפני קונה שעמד בכל תנאי תקנת השוק, כפי שטען עו"ד גביש
.

36. לפיכך אני דוחה את תובענתו של הקונה ומקבלת את תובענתה של רנט א-קאר.
אני קובעת, איפוא, כי חברת קשר רנט א-קאר בע"מ היא בעלת הרכב מסוג מזדה, מס' 51-123-48.

אני מורה לרשות הרישוי (אגף הרישוי, משרד התחבורה) לרשום את הרכב על שם חברת קשר רנט א-קאר בע"מ.

37. איני עושה צו להוצאות, בהתחשב בהיותו של הקונה תם לב ובנזק הרב שנגרם לו, על לא עוול בכפו, בגין רכישת הרכב שנגנב מרנט א-קאר.

38. המזכירות תשלח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים ואל משרד הרישוי.


זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום י' באדר, תשס"ד (3 במרץ 2004) בהעדר הצדדים.

יעל קלוגמן
, שופטת
000285/03הפ 132 פ.ש.








הפ בית משפט שלום 285/03 אבי זוארץ נ' אגף הרישוי משרד התחבורה, קשר רנט-א-קאר בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/03/2004)