פסקי דין על ליטל פרץ | פסקי דין על דוד שחוח דביר | פסקי דין על שמעון שטרית | פסקי דין על לאה דומבלסקי

2156/08 עא     17/06/2010




עא 2156/08 ליטל פרץ, דוד שחוח דביר, שמעון שטרית נ' לאה דומבלסקי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 2156-08 פרץ ואח' נ' דומבלסקי




בפני

כבוד השופטת אסתר קובו
סגנית הנשיאה – אב"ד
כבוד
השופטת מיכל רובינשטיין
, סגנית הנשיאה
כבוד השופט יהושע גייפמן


המערערים

1
.
ליטל פרץ

2
.
דוד שחוח דביר

3
.
שמעון שטרית
ע"י ב"כ עו"ד א. קדמי


נגד


המשיבה

לאה דומבלסקי
ע"י ב"כ עו"ד ל. גונן-אללוף




פסק דין


ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 37891/06 (כבוד השופטת ש. גלר-אהרוני) שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). על פי פסק הדין, שגם נומק בקצרה לבקשת הצדדים, חויבו המערערים לשלם למשיבה סכום של 20,000 ₪ וכן הוצאות.

רקע

1.
המשיבה הינה בעלת חנות בקומת קרקע הכוללת גלריה בבת ים (להלן: "המושכר"). בין המשיבה לבין המערערת 1 (להלן: "המערערת") נחתם בתאריך 23.5.05 חוזה שכירות לפיו שוכרת המערערת מהמשיבה את המושכר לתקופה בת 12 חודשים המסתיימת ביום 22.5.06. דמי השכירות החודשיים הועמדו בסך השווה בשקלים ל – 450$ בתוספת מע"מ שישולמו מידי שלושה חודשים, מראש. מטרת השכירות כפי שפורטה בחוזה השכירות היתה "ניהול פיצריה בכפוף לקבלת ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות"
(להלן: "
הסכם השכירות
",
ראו הסכם מיום 23.5.05, נספח 1 לתיק מוצגי המערערים).

המערערים 2-3 ערבו להסכם השכירות וחתמו כערבים על שטר חוב שעשתה המערערת לטובת המשיבה בקשר עם הסכם השכירות.

2.
אין מחלוקת כי דמי השכירות לשלושת החודשים הראשונים שולמו על ידי המערערת. משלא שולמו דמי השכירות בגין יתר חודשי השכירות, ולטענת המשיבה גם נגרמו נזקים למושכר – היא הגישה לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מהיר נגד המערערת בסכום של
34,876 ₪, המורכבים מדמי שכירות לתשעה חודשים בסך של 17,820 ₪, נזקים למושכר בסך של 15,000 ₪ ועוד 2,047 ₪ ריבית והפרשי הצמדה. נוסף, נתבעו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

3.
המערערים בכתב הגנתם טענו כי במושכר לא ניתן לנהל פיצרייה, דבר שהיה בידיעתה של המשיבה אלא שהיא לא גילתה להם פרט זה עובר לחתימת הסכם השכירות. לאחר חודש שכירות אחד בלבד הודיעו לה כי הם נאלצים לסגור את העסק. כן, כפרו המערערים בנזקים הנטענים למושכר, בפרט ובמיוחד בהעדר חוות דעת שמאי או קבלות על ביצוע תיקונים לביסוס האמור.

4.
כאמור, פסק דינו של בית המשפט ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ובצרוף הנמקה, על סמך כל החומר שבתיק בית המשפט, לרבות סיכומים. השופטת המלומדת עמדה בקצרה על השיקולים שהנחו אותה בפסיקתה. ביניהם, כי אין בסיס ראייתי לקבוע שהמשיבה הטעתה את המערערים בכל הנוגע לאפשרות ניהול פיצרייה במושכר או כי נהגה בחוסר תום לב במו"מ שקדם לחתימתו של הסכם השכירות. זאת מאחר שהתברר כי הפעולות שהעירייה נקטה בהם כצו סגירה והגשת כתב אישום היו נגד השוכר הקודם שניהל במקום פיצרייה, ולא מול בעלת הנכס, המשיבה. בית המשפט סבר גם כי ראוי היה שהמערערים יערכו ברור יסודי עובר לחתימת הסכם השכירות אודות אפשרות ניהול עסק מסוג זה במקום. עוד עמדה השופטת על כך כי המערערת אמנם הגישה בקשה למתן רישוי עסק לניהול פיצרייה והיתר זמני, אך לא מיצתה את ההליך ולא שילמה את האגרה לצורך המשך הטיפול במחלקת רישוי עסקים בעירייה. משכך, למעשה אין תשובה פורמאלית של העירייה כי לא ניתן לנהל פיצרייה במושכר כפי שטענה המערערת. בית המשפט ציין כי קיים בסיס ראייתי לכך שבשלב כלשהוא במהלך תקופת השכירות, פונה המושכר בפועל, ובהמשך אף הוחלף בין הצדדים מסמך המבהיר את אפשרות המשיבה להשכירו לצד ג' אף לפני תום תקופת השכירות הפורמאלית. אולם – וגם זאת נאמר באותו מסמך – המערערת אחראית לחיובים החוזיים עד למציאת שוכר חלופי. ביחס לנזקים שנטען כי המערערת הותירה במושכר, קבעה כבוד השופטת "כי לא הונח בסיס ראייתי מספיק לפסיקת מלוא הסכום הנתבע בגין מרכיב זה, בין היתר בשל העדר חוות דעת שמאי לביסוס הנטען בהקשר זה"
(בעמוד 3 לפסק הדין. הדגשה איננה במקור).

מטעמים אלו פסק בית המשפט כי המערערים ישלמו למשיבה, יחד ולחוד, סך כולל של 20,000 ₪ נוסף על הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

5.
בערעור שלפנינו חוזרים המערערים על טענותיהם כפי שבאו לידי ביטוי לפני בית משפט השלום; כי הוטעו בחוסר תום לב על ידי המשיבה לחשוב כי אין מניעה לנהל במושכר פיצרייה, כפי שנוהל במקום עובר להשכרתם את המושכר; כי כבר ימים ספורים לאחר חתימת הסכם השכירות הגיעה המערערת לעירייה על מנת למלא את הטפסים הדרושים לצורך בקשה לרישיון עסק, אך בטרם שולמה על ידה האגרה, התברר כי למקום צו סגירה וכלל לא ניתן לקבל היתר לניהול פיצרייה בשל גודל המבנה וצורתו. על דברים אלו גם באה עדותו של מנהל מחלקת רישוי בעירייה. עוד נטען כי כשצו הסגירה בידה פנתה המערערת למשיבה באמצעות בתה של המשיבה וחתנה, אך היא לא עשתה דבר על מנת לסייע בקבלת ההיתר המבוקש. מנימוקים אלו סוכלה למעשה מטרת הסכם השכירות, והוא בבחינת בטל. אשר למסמך הנוסף שנחתם, טוענת המערערת כי אכן הסכימה שהמשיבה תשכיר את המושכר לאחר, אך היא לא נטלה על עצמה כל התחייבות להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד למציאתו של אותו שוכר חלופי. התחייבות זו הינה תוספת שהוספה מאוחר יותר על ידי מי שכתב את המסמך. לדידה, די בדמי השכירות לשלושת החודשים הראשונים אותם שילמה למשיבה, כשלמעשה כלל לא עשתה במושכר שימוש, ואין מקום לפסוק יותר מכך.

מוסיפים וטוענים המערערים כי מששלל בית המשפט את רכיב הנזק שנתבע על ידי המשיבה, נותר רק רכיב דמי השכירות ובגינו נפסקו למשיבה 20,000 ₪. לטענתם, גם אם ביקש בית המשפט לפסוק את מלוא סכום התביעה בגין רכיב זה, הגם כי מדובר ב

פסק דין
על דרך הפשרה, הרי שסכום זה גבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה שעמד על כ - 17,000 ₪ בלבד.

6.
המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט השלום ומציינת כי המערערת חדלה לשלם את דמי השכירות בחלוף שלושה חודשים ואף גרמה נזקים למושכר. כן מפנה המשיבה למסמך עליו חתמה המערערת ביום 30.11.05 המאשר כי היא מודעת להתחייבויותיה שתמשכנה להיות בתוקף כל עוד לא הושכר המושכר לאחר. מאחר שהמערערת לא החזירה לה מעולם את מפתחות המושכר, היא נאלצה בתום תקופת השכירות לפרוץ את המושכר ולהחליף מנעולים. למושכר נמצא שוכר חדש רק ביום 8.1.07, והובטחה לו הנחה בשכר הדירה בתמורה לשיפוץ ותיקון ההריסות שהותירו המערערים במושכר. המשיבה טוענת כי לא ידעה על צו הסגירה שניתן לפיצרייה שפעלה קודם לכן במושכר. ובכלל, היה ביכולתם של המערערים לפנות לרשות בבקשה לקבל מידע מוקדם בנוגע לרישיון העסק. הטענה כי לא ניתן לקבל רישיון לעסק של פיצרייה בשל בעיה תכנונית, לא זו בלבד שלא הועלתה בכתב ההגנה, אלא שהיא בגדר ספקולציה בלבד
- משום שהמערערת לא שילמה את האגרה בגין בקשתה לרישיון עסק כך שאין בקשה וגם אין החלטה בה.

המשיבה מדגישה כי בית משפט של ערעור יתערב ב

פסק דין
שניתן על דרך הפשרה רק במקרה של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות. שיקולי בית המשפט כמבואר בפסק דינו המנומק הם שיקולים ענייניים, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט אמנם דחה את תביעתה לגבי רכיב הנזקים שנגרמו למושכר, אך במקביל קיבל את תביעת דמי השכירות במלואם. ובעוד הסכום של 17,820 ₪ משקף דמי שכירות בערכי שנת 2006, פסק הדין ניתן באמצעי שנת 2008 ונותן ביטוי לריבית ולהצמדה על הסכום שנתבע.

דיון

7.
שאלת היקף התערבותו של בית משפט של ערעור ב

פסק דין
שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נדונה רבות בפסיקה, וההלכה היא כי אין בהסכמת הצדדים לפי סעיף 79א כדי לשלול מהם מניה וביה את זכות הערעור. אולם, עילות ההתערבות של ערכאת הערעור ב

פסק דין
שכזה מצומצמות ביותר רק למקרים של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ, ([פורסם בנבו] 15.12.97) כפי שצוטט בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 344-345 (1999) (להלן: "פרשת אגיאפוליס") וראו לאחרונה גם רע"א 2628/09 לוין נ' עשור ([פורסם בנבו, 21.9.09] בפיסקה 7), רע"א 7406/08 תבור נ' בנורי ([פורסם בנבו, 6.5.09] פיסקה 4). פרוט של אותם מקרים יוצאי דופן בהם תתערב ערכאת הערעור ב

פסק דין
שניתן לפי סעיף 79א נמצאנו ברשימה (שאיננה סגורה) כפי שנקבעה שברע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי ([פורסם בנבו], 23.8.99)), וזאת אם: -

"
1. בית המשפט חרג מסמכותו. 2. בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים. 3. בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי-כוח הצדדים
.
4. בית המשפט לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם. 5. נימוקים אחרים בעלי חשיבות שמטעמם אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק

הדין, כגון שבית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים; וטעות זו עולה על פני הדברים".

(להתערבות ערכאת הערעור ב

פסק דין
שניתן על דרך הפשרה ראו גם חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה" הפרקליט מו 257, 266-270 (תשס"ג – תשס"ד) (להלן: "בן נון וגבריאלי").

8.
על התכלית שבבסיס גישה מצמצמת זו עמד בית המשפט בע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר ([פורסם בנבו] 23.3.08, בפסקה 6) (להלן: "פרשת זקס"):

פסק דין
לפי סעיף 79א מאפשר לבעלי הדין להביא את הסכסוך ביניהם לכלל סיום, באופן מהיר ויעיל, תוך חסכון בעלויות התדיינות. יש בהליך זה גם כדי להקל על העומס בבתי המשפט. כן, ציפייתו של המתדיין היא כי תצומצם האפשרות להמשך ההתדיינויות בהליך של ערעור, והתערבותו של בית משפט לערעור ב

פסק דין
שניתן לפי סעיף 79א באופן הדומה להתערבותו ב

פסק דין
"רגיל", תהווה פגיעה בציפייה זו (ראו פרשת זוננשוילי, בפסקה 6). מוסיפים בן-נון וגבריאלי במאמרם דלעיל כי הפשרה לפי סעיף 79א היא הסכמה מיוחדת במינה, ולא רק בין הצדדים עצמם. זהו הסכם משולש, שגם בית המשפט הוא צד לו כשהוא מתחייב לגבולותיה של ההסכמה ולהגדרותיה (בן-נון וגבריאלי, בעמ' 258 ובעמ' 271). מאופיו זה של סעיף 79א, נגזר כי צד התוקף בערכאת ערעור

פסק דין
שניתן על דרך הפשרה, לאחר שידע את טווח תוצאותיו האפשריות, ורק משום שהתוצאה הסופית לא השביעה את רצונו – הפר את אותו הסכם המשולש שבין הצדדים (שם, בעמ' 267).

9.
העובדה כי בית משפט קמא נימק שיקוליו, אין בה כשלעצמה, כדי לסטות מהשיקולים שפורטו לעיל. "מטרתה של הנמקה קצרה זו הינה ליתן הסבר כלשהוא לצדדים באשר לטעמי ההכרעה, ואין היא כר לביצוע "שיפורים" במסגרת הדיון בערכאת הערעור" (כך כבוד השופטת ארבל בפרשת זקס, בפסקה 7). ויש אפילו הסבורים כי עדיף שלא לנמק את פסק הדין או לנמקו רק בקצרה במידת הצורך, וזאת בשל אופיו המיוחד של הפסק ומורכבות השיקולים שאינם ניתנים למשקל ולמדידה (ראו דעתו של כבוד השופט טירקל ברע"א 3876/01 שי פלס בע"מ נ' שטרית ([פורסם בנבו] 20.11.01 פסקה 3); וכן במאמרו: יעקב אבי ברוך טירקל, "אחד לדין ואחד לפשרה – על הפשרה ועל

פסק דין
על דרך הפשרה", שערי משפט כרך ג' 13, 22 (תשס"ב – תשס"ד); בן-נון וגבריאלי בעמ' 269).

10.
מכל האמור עולה כי הגם שהצדדים פרטו בערעור שלפנינו את נסיבות לידתו של הסכסוך ואת טענותיהם האחת כלפי השניה, אין בידנו להיכנס לכל פרטי המקרה וליתן הכרעה מנומקת לכל טענה וטענה שבין בעלי הדין. עלינו רק לבחון, האם המקרה דנן נופל למסגרת אחת מעילות ההתערבות המצומצמות המפורטות לעיל.

11.
בהקשר זה העלו המערערים שתי טענות הראויות לדיון; האחת, כי בית המשפט חרג מסמכותו משום שפסק סכום של 20,000 ₪ בגין דמי השכירות, כאשר סכום זה גבוה ממה שנתבע בכתב התביעה. השניה, שנטענה בחצי-פה, היא כי משפסק בית המשפט את מלוא הסכום בגין דמי השכירות הוא לא פסק 'על דרך הפשרה'.

12.
אשר לטענה הראשונה; הכלל הוא כי אין בית המשפט פוסק סעד שלא התבקש על ידי בעל הדין (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ ([פורסם בנבו] 27.7.08 בפסקה 46); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 162 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). אולם, עיון בכתב התביעה מעלה כי הסכום שנתבע בגין דמי שכירות עמד על 17,820 ₪ וכן הפרשי ריבית והצמדה ליום הגשת התביעה (החלק יחסי מסכום של 2,047 ₪). ולא זו אף זו, אלא שנתבעו גם הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל
(ראו בכותרת התביעה ובסעיף 27 לכתב התביעה, נספח 8 לתיק מוצגי המשיבה).
בין שהסכום עומד לבדו, בין שצורפה אליו אותה ריבית והצמדה יחסיים, עד למועד פסק הדין בחודש יוני 2008, הגיע הסכום ל- 20,000 ₪. אין לנו אפוא כל חריגה של בית המשפט מהסמכות שהוקנתה לו בכתב התביעה.

האמור לעיל הוא בהנחה, המחמירה, כי הסכום שנפסק הינו רק בגין דמי השכירות. אך זו אינה בהכרח המסקנה המתבקשת. על פי נוסח פסק הדין "לא הונח בסיס ראייתי מספיק לפסיקת מלוא הסכום הנתבע בין רכיב זה
[נזקים למושכר – הערה איננה במקור]
". משמע כי יתכן וניתן ביטוי בסכום שנפסק גם לרכיב של הנזקים למושכר, אם כי ברור שהוא קטן באופן משמעותי ביחס לרכיב העיקרי של דמי השכירות. במקום שכך הם פני הדברים, בודאי שאין לפנינו חריגה של בית המשפט מגדריה של התביעה.

13.
מכאן לסוגיה השנייה שהמערערים אמנם לא עמדו עליה באופן מפורט, אך מצאנו להעיר לגביה. מתוך הנחה, שוב – מחמירה – כי הסכום שנפסק משקף רק את דמי השכירות. האם מאחר שעסקינן ב

פסק דין
על דרך הפשרה, לא היה מקום לפסיקת סכום נמוך יותר שיהווה מיצוע כזה או אחר ?

בפרשת אגיאפוליס עלתה הטענה כי

פסק דין
שניתן על ידי הערכאה קמא על דרך הפשרה הוכרע בסופו של דבר על פי הדין המהותי, כשפסיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם המונח "פשרה". לו ביקשו בעלי הדין לאמץ את הדין המהותי, כך נטען, היו ממצים את ההליך המשפטי ולא נדרשים להליך של פשרה. במילים אחרות, הטענה היא כי אין בית המשפט יכול לקבל את התביעה כולה או לדחות את התביעה במלואה. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי פסיקה על דרך הפשרה אין משמעותה כי יש לפסול פתרון צודק רק משום שהוא חופף את הדין המהותי (אגיאפוליס, בעמ' 347).

לדעת בן-נון וגבריאלי, 'פשרה' משמעה בעיני הבריות ועל פי פירושה הלשוני כי כל צד מוותר במידה מסוימת על טענותיו (בן-נון וגבריאלי, בעמ' 260).

פסק דין
אגיאפוליס יצר מושג פשרה חדש "פשרה משפטית מיוחדת" הדומה יותר להליך של בוררות ושבו ניתן לבית המשפט הכוח ליתן

פסק דין
לא מנומק ולפסוק שלא על דרך המיצוע. ניתן להסיק מפרשת אגיאפוליס כי צד שמסכים ל

פסק דין
לפי סעיף 79א לוקח בחשבון את האפשרות שבית המשפט ישלול את עמדתו לחלוטין, ויש שהתביעה תתקבל במלואה או תדחה במלואה (שם, בעמ' 265). ידיעה זו של בעל הדין אודות אפשרות זו,
מקהה עד-מאיינת את טענתו לחוסר סבירות פסק הדין בבואו לערער (שם, בעמ' 270). ועל כן מציעים המחברים למתדיין המבקש להגביל את סיכוניו ואת טווח התוצאות האפשריות, להתוות לבית המשפט את גבולות הפשרה במפורש (שם, בעמ' 272-273).

14.
במקרה דנן, אלמלא הנמקת פסק הדין שחשפה את שיקולי בית המשפט, שאלה זו כלל לא היתה עולה. שהרי, מבלי להיכנס לרכיבי התביעה, ובמבט-על, פסק בית המשפט למשיבה 57% מתביעתה, ובנסיבות אלו קשה לטעון כי נפל פגם בשיקול דעתו. אך, כאמור, הנמקת פסק הדין היא המחדדת את הטענה כי לא היה לפנינו "מיצוע של הדין".

טענה זו דינה להדחות בהתאם הלכת אגיאפוליס; בעלי הדין לא הגבילו את בית המשפט, והוא היה מוסמך ורשאי לפסוק על פי שיקול דעתו. נוסיף עוד כי לאור תכליתו של סעיף 79א, לשים קץ להתדיינות לרבות הליכי ערעור, ממילא אין לפרק את כל ראשי התביעה לרכיבים ולבחון איזה פיצוי נפסק בגין רכיב כזה או אחר. די לנו שבית המשפט פסק במסגרת הסמכות ובגדרי כתב התביעה ושקל את השיקולים הענייניים ונכונים.

15.
זאת ועוד, לאחר שהמערערת הפסיקה להשתמש במושכר, ונקבעו פגישות עם שוכרים חלופיים – חתמה המערערת על הצהרה בה נאמר: "כל עוד לא הושכר הנכס לשוכר חדש ההתחייבויות על פי חוזה השכירות ימשיכו להיות בתוקף עד להכנסו של חוזה חדש לתוקף". על פי ההסכמה הדיונית לא העידו הצדדים. לא הונחה בפני
בית משפט קמא תשתית עובדתית המאפשרת קביעה שההתחייבות הנ"ל זויפה. גם מטעם זה אין מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא שניתנה על דרך הפשרה.

סוף דבר

16.
דין הערעור להדחות.
ראינו לציין כי לאור הפסיקה דלעיל ומידת ההתערבות המצומצמת של בית משפט של ערעור ב

פסק דין
לפי סעיף 79א, איננו מתערבים בפסק הדין. עם זאת, מקום בו בעלים משכיר נכס ומודע למטרת השכירות, ראוי שיברר את אפשרויות השכרת הנכס למטרה המוצהרת בהסכם השכירות בבחינת יזהר המשכיר.

בנסיבות אלו, אין צו להוצאות.

הפיקדון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לה על ידי המזכירות.


המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום,
ה' תמוז תש"ע, 17 יוני 2010, בהעדר הצדדים.





אסתר קובו
, סג"נ
אב"ד

מיכל רובינשטיין
, סג"נ שופטת

יהושוע גייפמן, שופט








עא בית משפט מחוזי 2156/08 ליטל פרץ, דוד שחוח דביר, שמעון שטרית נ' לאה דומבלסקי (פורסם ב-ֽ 17/06/2010)